האם להנשים זקנים או להניח להם לגסוס באופו טבעי? היכן מוטב למות, בבית או בבית החולים? מה קורה לעתים קרובות לזקנים שעוברים פרוצדורה רפואית לא הכרחית? איך אפשר לדעת אם מומלץ לנתח אותם? מה ההבדלים בין אלצהיימר, דמנציה ודליריום? מה גורם לכל אחד מהם? האם אפשר למנוע אותם? מאיזו מהם יש סיכוי, או אפשרות, להחלים ולחזור לתפקוד תקין? מדוע רופאים נוטים להתערב ולהאריך את תהליך גסיסתם של חולים, גם אם הם זקנים בערוב ימיהם? האם “לתקן” את דבריו של חולה דמנטי ולהסביר לו את טעויותיו, למשל, שהיום לא יום שבת, שאני לא אימא שלך, אלא בתך, או “ללכת” אתו ועם ההזיות שלו? מה אפשר לעשות כדי להרגיע זקן דמנטי סוער? איך אפשר להבחין בין דמנציה לדיכאון? האם אפשר לטפל ולשפר את מצבו של מי שלוקה בכל אחת משתי התופעות הללו? מה הסיכויים של כל אחד מאתנו ללקות בדמנציה? מדוע חשוב במיוחד לחזק את שרירי הרגליים? האם האמירה “העיקר הבריאות” ישימה, והאם מי שאומרים אותה מתכוונים לה באמת? מהי אותה בריאות שכולנו מאחלים לעצמנו? במה היא תלויה?
לכל השאלות הללו, ולרבות נוספות, אפשר למצוא תשובה בספר עת לחיות של פרופסור אפרים יאול, שראה אור לאחרונה.
יאול, רופא גריאטר, ניצב כיום בפני ההזדקנות שלו עצמו. הספר נפתח בהתלבטות שלו אם להיעתר להצעתו של הספר שלו ולצבוע את שיער השיבה שלו, כדי להסתיר את הזדקנותו. את צבע השיער אפשר אמנם לשנות ולהסוות את הגיל, אבל לא את המציאות: זמן קצר אחרי אותה התלבטות התבקש הפרופסור להודיע במקום העבודה שלו אם בכוונתו לפרוש לגמלאות, או להמשיך לעבוד, בתנאים שונים מכפי שהיו לו עד כה.
יאול מתפעל מכוחות הנפש של אשתו שכבר פרשה לגמלאות, אבל חרף העובדה שניהלה חיים מקצועיים אינטנסיביים ומלאים, ידעה למצוא עניין גם לאחר הפרישה, ולמצוא לעצמה עיסוקים שממלאים את יומה ואת נפשה.
זאת אחת מההמלצות שהוא מעלה בספר: זקנים שרוצים לשמור על איכות החיים הטובה שלהם חייבים להמשיך להיות פעילים, לדאוג לכך שתהיה להם סיבה טובה לקום בבוקר, לקראת יום חדש.
זאת כמובן איננה המלצה חדשנית או מפתיעה. היא מסוג הדברים הידועים לכל אדם: כשיש לך סיבה טובה לקום בבבוקר, תחוש מאושר, בין אם אתה צעיר, ובין אם אתה מבוגר. למען האמת, אין בספר הפתעות מרעישות, גדולות ונצורות, ובכל זאת הוא מעניין, כי הוא “עושה סדר” וגם מבהיר מושגים מוכרים אולי, אבל כאלה שאינם נהירים לגמרי.
למשל – מה הההבדלים בין דמנציה, אלצהיימר ודליריום? מה גורם לכל אחת מהתופעות, ואיך בני המשפחה של מי שלקה בהן יכולים להתמודד אתן?
המחבר מדגיש מאוד בספר את ההכרח והצורך לראות בזקן אדם שראוי לכבוד ולשיתוף. הוא מספר על מקרים שבהם בני משפחה או מטפלים, רופאים ואחרים, שוכחים שמדובר באדם שיש להתחשב בדעתו ככל האפשר, להישמע לרצונו ולא להחליט בשבילו, כל עוד הוא מסוגל להשתתף בתהליך קבלת ההחלטות לגבי חייו. יחד עם זאת, הוא מתאר גם מקרים שבהם הבהיר למשפחה שיש צורך בהשגחה נוספת, עד כדי קביעת אפוטרופוס לזקן דמנטי לאחר שהתאלמן, כי אשתו הייתה זאת שפיקחה עליו ועל התנהלותו ובנותיו חששו מפני פזיזות שנובעת מאובדן של שיקול הדעת.
הדוגמאות הספציפיות, סיפוריהם השונים של זקנים וזקנות שבהם טיפל, מוסיפים לספר אמינות ומגע אנושי.
למי הספר מיועד? כנראה שקודם כול לאנשים שמתקרבים לגיל זיקנה, או כבר נמצאים שם. אבל לא רק להם, אלא גם לבני המשפחה, כדי שייטיבו יותר להבין מה קורה לזקן או לזקנה, למה הם זכאים וראויים, וכיצד אפשר להקל עליהם, וגם על בני משפחתם.
ובעצם – כל אחד מאתנו יכול לקרוא אותו, שכן חלק מהמלצותיו כדאי ליישם בזמן, כלומר – מבעוד מועד. כך למשל כדאי לשים למה למה שהוא כותב על התזונה הראויה למי שרוצה להגיע לגיל זיקנה במצב גופני טוב יחסית, ובכך למנוע מעצמו סבל רב.