לקראת סופו של הספר הקסום הזה, הצטמררתי ודמעתי. לא היה בו שום דבר סנטימנטלי שאמור להעלות דמעות בעיניה של הקוראת – רק הסבר פשוט, ומרגש מאוד, של מהי יצירת אמנות בעיניה של סיון בסקין: “היא לא חייבת למצוא חן בעיני כולם, וזה בסדר גמור”, כתבה והוסיפה: “אבל היא לא אמורה לוותר מראש על לבו של הקורא, הלא-יוצר בעצמו. היא לא אמורה לוותר מראש, בהגדרה, על תגובה רגשית בלבה האוהב של אימא שלי ואנשים כמוה”. רגע לפני כן הסבירה בסקין שלדעתה “שירת תור הכסף” – כלומר, השירה הרוסית הדגולה של תחילת המאה ה-20 – שרדה לא בזכות האינטלקטואלים גבוהי המצח, אלא “בזכותן”: בזכות הקוראות “שידעו לבקש מהספרות את מה שהאוונגרדיסטים ההם בזו לו, או התביישו לבקש: הנאה. הנאה מתוחכמת ועמוקה מבחינה אסתטית ורגשית, אבל הנאה”.

ואני  – כן! כך בדיוק! – נהניתי כל כך מקריאת הספר שלה!

שבעה ימים אביב בשנה הוא ממואר ספרותי. בסקין פותחת אותו בביקור שערכה בעיר הולדתה, וילנה, קצת יותר מעשרים שנה אחרי שהיגרה ממנה לישראל, ב-1990. היא פותחת בתיאור ההתרגשות של הביקור במקום שהיה בחייה למיתוס, ובתובנה ש”המיתוס הספרותי הפרטי שיצרתי בכל השנים האלה התברר כאמת”. והנה היא ממשיכה באפוריזם, אחד מיני רבים שיש בספר: “הספרות יוצרת את האמת. ולא רק את האמת – את הספרות”, שכן, במקרה של וילנה, המיתוס הוא “יצירתם של יהודים, ליטאים ופולנים רבים שהעריצו אותה – גם כשגלו ממנה כמוני”.

כתיבתה של בסקין חפה מסנטימנטליות וגם, כפי שהיא מעידה בעצמה, מנוסטלגיה. היא אינה מתגעגעת אל מה שלא היה באמת, אינה מגזימה ואינה מייפה. חוש ההומור שלה עוזר לה במשימה ומאפשר לה לתאר תיאורים מדויקים ואמיתיים.

כך למשל כשהיא נזכרת בבית הילדות של חברתה הטובה סשה, שנשארה בווילנה, ושאותה היא שבה ופוגשת בביקור, היא מספרת על “ביתם המוזנח” ועל הרגלי ההיגיינה המפוקפקים של הוריה, שיכלו להכשיר אותה לטיול שערכה לימים בהודו… היא מצטטת תיאורים של אביה, שסיפר איך התכבד אצלם במרק כרוב, שהיה “לא רע בכלל”, ו”לאחר שסיימתי את המנה שלי, העברתי את הכיסא, את הצלחת ואת הכף לסועד הבא”. וכאן היא מוסיפה ביובש: “אבי יודע להפיק גוזמה ספרותית כשהוא רוצה.” ברור לנו שהתיאור מדויק. כמו גם העובדה שאחרי שגומרים אצל הוריה של סשה לטגן נקניקיות בשמן עמוק, “מנגבים את הידיים על הספה”. והנה, כל התיאור הזה אינו דוחה, שכן הוא ספוג באהבה. בסקין מספרת לנו איך “ביתם המוזנח האזין לנו בעצמו והוליד את הספרים” גם אלה הנדירים מאוד, ששתי הילדות היו מעוניינות בהן, “על פי הצורך מבין כתליו, שהיו נפתחים כמניפה ושחררו לעברנו את הכרכים המוכתמים בקפה”.

ספרים, קריאה, הם לא רק מרכזו של הממואר, אלא הם גם מרכז לבה ונפשה של הכותבת. כך למשל היא מספרת שנהגה להעתיק בכתב ידה שירים מתוך ספרים שהגיעו אליה ושהייתה חייבת להחזיר אותם לבעליהם, שהרי “גישה למכונות צילום הייתה אז ליחידי סגולה בלבד, בעלי סיווג ביטחוני פחות יהודי משלנו”. והרי כאן שוב דוגמה להומור השנון שנמסר כבדרך אגב שובה לב.

“הספר,” היא קובעת, “אינו הנאה גנובה אלא חלק מהחיים, לצד תפוחי האדמה.”

בסקין מתארת את צמיחתה כמתרגמת ומשוררת, ומראה כיצד חייה בווילנה, ועלייתה לישראל, יצרו אותה. כך למשל היא מתארת כיצד נאלצה ללמוד מקצוע “של יום”, שיפרנס אותה כיאות, ואת הספרות למדה להשאיר לשעות הלילה. כיצד קראה בילדותה תרגומים של יצירות, ואיך חשה שהיא שייכת לשם. על אחת המתרגמות, זאת שהערתה את יצירתו של ג’ ד’ סלינג’ר לרוסית, היא כותבת: “היא ומתרגמים אחרים נשארים באפלה. אבל אני רוצה שישמרו לי מקום באפלה הזאת, עד שאגדל ואלמד.”

אחד ממניעיה לתרגום יצירות לעברית היא התחושה שמי שרוצה להכיר אותה ולהבין לנפשה, חייב לקרוא את היצירות היקרות ללבה. “איש לא יוכל להביו אותי בלי לקרוא את הספרים שהם חלק ממני. אולי אי אפשר לאהוב אותי בלעדיהם.”

חלקים שלמים בספר מוקדשים לקורות החיים של בני הדורות שקדמו לה. מה קרה להם בשנות המלחמה? איך קרה שניצלו? היא מתארת את הפתעתה כשמתחוור לה שווילנה בעצם “אימצה” את הוריה, כי הוריהם נקלעו לשם במקרה, במהלך המלחמה. וילנה הפכה “לנמל הבית שלנו. של אנשים ללא ספינות”.

התרגשתי כשסיפרה שכמו בסרט האהוב עליה (ועלי, עד מאוד!) “חיים של אחרים“, גם בני משפחתה “זכו” למצוא לא מזמן בארכיונים של עירם את החקירות שערכו השלטונות – “האינקוויזיציה” – לסבים שלה, ושחשפו מדוע נשלחו לסיביר.

מרגש מאוד התיאור שלה על קו התפר שבין תום מלחמת העולם לבין מה שהתרחש זמן לא רב אחרי כן: המלחמה הייתה בעצם חלק מרצף החיים של יהודי העיר, והשבר חל אצלם דווקא זמן מה אחרי כן, כשהבינו שהם כבר לא חלק מחיי המקום, שכן הערים עצמן השתנו, לאחר שרוב היהודים נרצחו. העבר נהפך בבת אחת למקום שנשמר במוזיאון, “אלא שמוזיאון, חיוני ומסעיר ככל שיהיה, אינו תיאטרון, מפני שאינו מבוסס על ייצור רצף תמידי של זמן, כי אם על עצירתו”.

השואה הייתה טבועה גם בנפשם של מי שנולדו אחרי שהמלחמה הסתיימה: “להיות תלמידה גרועה אחרי ששמעת עליהם” – על יהודים שהצליחו להתקבל לאוניברסיטאות למרות המכשולים וההתנכלויות – “היה מכוער כמו לזרוק לחם אחרי שסיפרו לך על הרעב במחנות הריכוז של אירופה ושל אסיה. היהודים שהכרתי היו בדרך כלל תלמידים טובים. ומעולם לא זרקו לחם”.

בסקין מספרת על התשוקה של דור האמהות ללמוד “בתנאים של עוני מחפיר”, על הקשיים המיוחדים שחוו בשל “ניצול מחריד של נשים ונטישת ילדים”, ועל האחווה הנשית המופלאה והעזרה ההדדית שהושיטו זו לזו.

פרק מרגש במיוחד הוא זה שמוקדש להזדהות של בסקין עם כתיבתה של לאה גולדברג, גם היא ילידת ליטא, עם העברית של גולדברג שהיא “קרובה יותר ממה שנדמה לעברית של הופעות רוק או של מאמרים עכשוויים על משבר האקלים, נניח”, שכן כתיבתה של גולדברג “קוסמופוליטית” ו”נטולת תסביכים פרובינציאליים”, ועם הסיבות שהניעו את גולדברג, לפי תפיסתה של בסקין, לבחור בעברית כלשון היצירה העיקרית שלה, ובפרק מרגש אחר היא מסבירה את הקשר המיוחד של יהודי ליטא ליידיש, ששימשה להם חלון אל העולם הגדול: “היידיש של עירנו הצליחה לחמוק מהיידישקייט. תחת זאת היא הפכה ללטינית של היהודים. לטינית משלנו”.

השתעשעתי מאוד מהדימוי של בסקין המתרגמת והמשוררת, והזדהיתי אתו: “אז אולי אני בעצם משחקת בקבוצה? הלא חרוז טוב הוא כמו קליעה לסל.”

אין בספר עמוד אחד שלא סימנתי בו שורות נבחרות. יכולתי למעשה להדגיש אותו לכל אורכו, שכן הוא פעל בדיוק כפי שבסקין סבורה שאמנות צריכה לפעול: נגע ללבי, העשיר, שעשע ושימח אותי עד מאוד.