הספר, ממואר שכתבה ויואן גורניק, סופרת ועיתונאית יהודייה, שנולדה וגדלה בברונקס בניו יורק, הוא סיפור הקשר שלה עם אמה, והשפעתו על חייה.
Fierce Attachments ראה אור לראשונה ב-1987, ולאחרונה הודיעה הוצאת תשע נשמות שהוא מתורגם בימים אלה לעברית.
גורניק בוחנת בספר את החיים של אמה השנונה והעוקצנית. היא מראה את שתלטנותה של האם בשלל דוגמאות. כך למשל גם כשמלאו לה שמונים נהגה האם לבחון את מעשיה של הבת, ולא “הרשתה” לה להכין לעצמה קפה כרצונה. “זהו, זה מספיק…” נהגה לפסוק, כאילו שלאישה בשנות החמישים לחייה אסור לשתות קפה חזק…
אמה של גורניק התאלמנה כשהייתה בת ארבעים ושש, ומאז, במשך עשרות שנים, הייתה שקועה בפולחן האבל שלה על בעלה האהוב. אבל בשלב מסויים נודע לנו משהו מזעזע על אותו בעל אוהב, שלא הרשה לאשתו לצאת לעבוד, אף על פי שהשתוקקה להיות עצמאית, וכמו שאמרה לימים לבתה – אהבתי שיש לי כסף משלי! – אחת השכנות, חברתה הקרובה של האם, פלטה בהיסח הדעת משפט שאפשר להבין ממנו שהאיש חיזר אחרי אותה שכנה וכנראה אפילו בגד אתה באשתו!
בשלב די מוקדם של חייה ויויאן גורניק שמה לב לכך שבבית הוריה, שבו שררה לכאורה אהבה עמוקה, בני הזוג בכלל לא ישנו ביחד, ואילו בבית של חברתה השכנה, ששם האימא לא תפקדה כעקרת בית למופת, כמו אמה של גורניק, היו כנראה בין ההורים קשר גופני ומשיכה ארוטית עמוקה.
מה אם כן אפשר ללמוד על אהבה? על ארוטיקה? על נישואים, נאמנות, תשוקה?
האם מפליא לגלות שהקשר הזוגי המשמעותי ביותר בחייה של גורניק עצמה היה עם גבר נשוי? ומדוע בעצם הופתעה כשכעבור שש שנים הוא ניסה להתחיל עם חברה קרובה שלה? האם יש צדק בחוכמת ההמונים האומרת “אם הוא יבגוד אתך, הוא יבגוד גם בך”?
רק כשאמה בת שמונים מבינה גורניק עד כמה חלמה האם לחיות חיים שיש בהם תוכן, עשייה, משמעות. “את נסעת בכל העולם,” היא אומרת לבתה בקנאה.
“מה היית אומרת לו כיום,” מתעניינת גורניק להבין איך הייתה אמה מגיבה לכך שבעלה אסר עליה לעבוד.
“הייתי אומרת לו שילך להזדיין,” מפתיעה האם את בתה הבוגרת. כזכור, הספר ראה אור ב-1987, כלומר, השיחה בין האם לבתה התנהלה מתישהו באמצע שנות השמונים. עוד בצעירותה נחשבה אמה של גורניק בשכונה לבעלת סמכות, שכן דיברה אנגלית בלי שמץ של מבטא זר, בניגוד לשכנות שרובן היו מהגרות מאירופה. אבל בחיי הנישואים הייתה עדיין לבעל זכות לקבוע איך יתנהלו חיי המשפחה והזוגיות. בשנות השמונים התפישות הפמיניסטיות כבר חלחלו אל התודעה, וגם מי שהקדישה את חייה לאבל על בעלה, כבר מבינה שבעצם החמיצה את חייה, בגללו.
אמה של גורניק עמדה על כך שבתה תזכה לצאת ללימודים אקדמיים: “איפה כתוב שהבת של אלמנה ממעמד הפועלים צריכה ללכת לקולג’?” מספרת גורניק שאחד הדודים שאל, ואמה השיבה: “כאן זה כתוב,” ואז חבטה על השולחן באצבעה. “בדיוק כאן. הילדה הולכת ללמוד בקולג'”. ובכל זאת הופתעה האם כשבתום הלימודים בתה אינה מורה. אז בשביל מה זה טוב, בעצם? היא תוהה…
אחת הסצנות החזקות ביותר בספר מתרחשת כאשר גורניק מתחילה ללמוד בקולג’, ומעזה לומר לאמה משפט פילוסופי. אמה מופתעת לשמוע במה עוסק הספר שהבת קוראת: בתולדות האהבה, ומתרגזת: אהבה היא תמיד אהבה, מה יש לומר על תולדותיה? המשפט הפילוסופי שבתה משיבה לה מקפיץ לה את כל הפיוזים, והיא דולקת אחרי בתה בבית, מנסה להכות אותה, ואפילו מנפצת את דלת הזכוכית שמאחוריה מנסה הבת להסתתר. בדיעבד ברור שמה שהניע אותה זאת קנאה. היא תקועה בחיי המעשה וביומיום, ובתה מעזה להמריא למחוזות שהיא בכלל לא מסוגלת להבין!
“רק את ההווה היא שונאת,” אומרת גורניק על אמה, “ברגע שההוווה נהפך לעבר, היא מתחילה לאהוב אותו.”
תיאורי אורחות החיים בברונקס בשנות החמישים מרתקים. הרחובות “הסתדרו” על פי האוכלוסיות השונות: יהודים, אירים, איטלקים. “הייתה אבחנה בין מי שהיו משכילים, ולכן העריכו את הפרטיות שמשיגים מעבר לדלתות סגורות, לבין עמי- הארץ, שאצלם הדלתות היו תמיד פתוחות”, היא מספרת. אנשים חיו במעין קומונה שבה הכול ידעו הכול על כולם, כנראה בדומה לחיי השכונה שהיו נפוצים בישראל, בימים שכולם חיו “מרפסת מול מרפסת”, בבתי דירות שאין בהם מעליות שחוצצות בין שכנים, כשהחלונות היו פתוחים, כי לא היו מזגני אוויר, וכולם שמעו, ראו וידעו.
מעניין לקרוא כיצד התייחסו השכנים היהודים לאשתו הגויה של אחד מהם. כך למשל אביה של גורניק היה “גאה באשתו, שהיא כל כך מנומסת אל הגויה”…
ממוארים הם לרוב סוגה מעניינת מאוד בזכות האמת הישירה שהם מבטאים. הספר שלפנינו הוא מסמך מרשים ומרתק.
מאחר שקראתי את הספר באנגלית, הציטוטים המובאים כאן הם בתרגומי.