לאה גולדברג, "אהבתה של תרזה דימון" – סונטה י"א

בְּתוֹךְ לִבִּי כְּלוּאָה צִפּוֹר עִוֶּרֶת
וְקוֹל שִׁירָהּ מָתוֹק מֵרֵיחַ וֶרֶד,
אֲבָל אַתָּה אֲשֶׁר מָאַסְתָּ בִּי
לִפְתֹּח לֹא תֹאבֶה אֶת סְגוֹר־לְבִּי.

בַּחֲלוֹמוֹת לֵילִי כִּבְמִכְמֶרֶת
נָצוֹדָה קוֹנְכִיָּה וְסוֹד דּוֹבֶרֶת,
אֲבָל אַתָּה שֶׁכֹּה יָקַרְתָּ לִי
לָדַעַת לֹא תֹאבֶה אֶת סוֹד־לֵילִי.

וּמָוֶת כִּי יָבוֹא וּבְשַׁלְהֶבֶת
שַׁלְוָה נִצְחִית אֶת יָם לֵילִי יָאִיר,
זָהִיר וְרַךְ יִסְגֹּר אֶת שְׁמוּרוֹתַי,

יַצְמִיד אֵלַי הָאֹזֶן הַקַּשֶׁבֶת
וְיַאֲזִין לַלַּחַשׁ וְלַשִּׁיר
עַד בְּיָדָיו אַפְקִיד אֶת אוֹצְרוֹתַי.