הבמאי הנודע פיטר ברוק נהג לבזבז את רוב ימי החזרות על תרגילי אימפרוביזציה עם השחקנים (מה זה אימפרוביזציה? מין תרגיל כזה שבו עליך לחשוב שאתה, למשל, מגבת ולהתנהג בהתאם).

בזמן החזרות על “אדיפוס” של סנקה, שהועלה בשנת 1968 ב“נשיונל תיאטר” בלונדון, היה פיטר ברוק מושפע מאוד מ“תיאטרון האימה” (זאת אומרת, התפיסה שלפיה אתה הכי מושפע מבחינה פסיכולוגית מדברים איומים שקרו לך בחיים, ואם אתה יכול לשחזר את הרגעים האלה על הבמה – המשחק שלך נעשה משהו מבריק).

פיטר ברוק בזבז את רוב ימי החזרות על חיקויים של חיות טרף למיניהן, צעקות, צרחות והתעלפויות. במחזה עצמו הוא לא נגע כלל. יום אחד ביקש מכל השחקנים להכין קטע אימפרוביזציה על הניסיון המפחיד ביותר שקרה להם בחייהם. השחקנים הממושמעים, שהעריצו את הבמאי הגאון, הביאו כל מיני סיפורים מסמרי שיער.

ואז הגיע תורו של ג‘ון גילגוד להציג את הקטע שלו. ג‘ון גילגוד הוא כבר לא ילד. גם ב־1968 הוא היה מבכירי התיאטרון האנגלי. הוא עמד שם, במבטו העגום המפורסם, ושתק.

“סר ג‘ון, פנה אליו פיטר ברוק לאחר שתיקה שנמשכה כנצח, “אין שום דבר נורא ואיום שאתה יכול להעלות במחשבתך?“

“בעצם, פיטר, יש,” אמר גילגוד בשקט, “הצגת הבכורה שלנו – היא בעוד שבועיים.”