בְּשׁוּק הַנְּשָׁמוֹת יֶשְׁנָהּ סְחוֹרָה;
קִבַּלְתִּי שָׁם תַּלְתַּל תְּמוּרַת תַּלְתַּל
שֶׁהַפַּיְטָן לִלְבָבִי נָתָן –
שָׁוְיוֹ עוֹלֶה מְאוֹד עַל כָּל תְּמוּרָה.
כְּמוֹ שְׁתֵּי עֵינֵי פִּינְדָרוּס הוּא שָׁחֹר,
צִיצַת שֵׂעָר כִּמְעַט סָגֹל נָצַץ
לְרֹחַב מֵצַח צַח שֶׁבּוֹ מֻנְצָח
כּוֹחָן שֶׁל מוּזוֹת, אֲהוּבִי, נָכוֹן.
עַל אֶצְבָּעִי תַּלְתַּל שָׁחֹר שֶׁלְּךָ
מַמְשִׁיךְ לָגַעַת, מְנֻשָּׁק, נִנְשַׁם.
אֲנִי לוֹכֶדֶת צֵל וְהוּא מִמְּךָ
לֹא יַחֲזֹר, לֹא יַחֲמֹק לְשָׁם.
כָּאן, עַל לִבִּי, כְּמוֹ עַל מִצְחֲךָ,
עוֹד חַם, עַד שֶׁאֵלֵךְ מֵהָעוֹלָם.
