האומנם “העולם שייך לצעירים”, כפי שכתב פעם עלי מוהר בשיר?
כבר לא כל כך. כל מי שנסע (פעם, לפני עידן הקורונה…) לחוץ לארץ, נתקל בגדודי התיירים בני “הגיל השלישי” נוהרים בכל מקום, ממלאים את האטרקציות התיירותיות, את השווקים, הרחובות, המוזיאונים, הספינות; כל מי שהלך (כן, אז, באותה תקופה…) לסרט, לקונצרט, להצגה, נוכח שרוב האנשים בקהל מתהדרים בשיער שיבה (או בשיער שיבה שהספר הסווה): נשים וגברים במיטב המחלצות, מתוכשטים ונינוחים, יוצאים לחפש תרבות ולהתענג על הפנאי שלהם.
סדרה מופלאה, שנוצרה במיוחד לטובת ערוץ 13, מציגה ארבע פנים של הזקנה (האם “מותר” בכלל לקרוא לנו זקנים? זאת אחת השאלות שנידונות בסדרה!).
שמות הפרקים מעידים על תוכנם: “גוף”, “פנסיה”, “אהבה”, “חלום”, וכל אחד מרגש ונוגע ללב עד מאוד.
מדובר בחוויה מופלאה, לא מעט – בזכות האנשים שממלאים את הפרקים באישיותם הקורנת, המלבבת, המרתקת. הם מספרים למצלמה בכנות על תקוות, אכזבות, חלומות, הם מסבירים, כל אחד מהם מנקודת מבטו המרעננת והמעניינת, על מה הם חולמים (וכן, אפשר לחלום גם בגיל שמונים ותשעים!), על מה אינם מוכנים לוותר, מה משמח אותם, מה טוב בשלב הזה של החיים, איך מתמודדים עם המחשבות על המוות, מה עשתה להם הפרישה מהעבודה, איך הם ממלאים את זמנם, כיצד הם ממשיכים ליהנות מקשרים זוגיים, או לשאוף אליהם, מה חשוב וטוב להם. אנחנו פוגשים בלרינה בת שמונים, רופא בכיר, מורה, מרצה במכללה, שני כורמים, זמר וסטנדאפיסטית שמצאו את ייעודם אחרי שמלאו להם שבעים, בין המרואיינים יש אנשים ידועי שם: ורדה רזיאל ז’קונט, יעל דיין, פרופסור בנטוויץ’, ויש אלמונים. משותפת לכולם חוכמת החיים והתשוקה להמשיך ולמצות את כל מה שעוד אפשר, כל עוד אפשר.
הקסם של האנשים הקורנים והחכמים הללו מחמם את הלב. הם שימחו מאוד את שני הצופים (בני גילם של חלק מהמרואיינים!) שהזדהו והתחזקו עם התחושה וההבנה שבכל גיל אפשר למצוא שמחה ומשמעות.
לא להחמיץ! מוקרן עכשיו בימי שבת, ב-11:50, אמש הוקרן הפרק הראשון.
מי לא שומעים בלבם את השיר הזה בכל פעם שיורד גשם, והם פוסעים ברחוב, לבד או בצמד, עם מטרייה מעל הראש? אני בטוחה שכל בני הדור שלי מפזמים לעצמם את המילים הלא נשכחות ההן, אלה שמקושרות כמעט מאליהן אל כל גשם שיורד ואנחנו מחוץ לבית, פוסעים: “שנינו יחד מטרייה אחת…”
השיר היה ב-1963 חלק מהתוכנית “שמש במדבר” של להקת הנח”ל: מחזמר קומי שכתבה עדנה שביט. נושאו היה – המשמעת בצבא. במרכזו של המערכון היה רומן בין חייל וקצינה שנושאים את אותו שם משפחה. נעמי שמר כתבה את כל השירים בתוכנית, והם הנחילו פרסום רב לה וללהקה. בין חברי הלהקה היו אז שניים שהצליחו מאוד בהמשך דרכם האמנותית: המלחין והמעבד יאיר רוזנבלום (שהלך לעולמו ב-1996), והשחקן המוכשר כל כך טוביה צפיר, שממשיך מאז להופיע ולהצליח.
מהתוכנית “שמש במדבר” נשארו עוד כמה שירים שחקוקים בתודעה ואהובים עד היום, ביניהם – “הטיול הגדול” (“יצאנו בבוקר אלול לצעוד ארבעים קילומטר…”), “מחבואים” (“חפש אותי…”), “עוד לא אכלנו” (“אנחנו עוד לא אכלנו שום דבר / ושום דבר עוד לא שתינו / אם אין שמפן ואין קוויר /תנו לנו לחם וזיתים…”) וכאמור – “מטרייה בשניים”, האהוב במיוחד:
הפזמון הוא למעשה מעין סיפור קצר בחרוזים ובלחן: צעיר וצעירה נתקלו זה בזה ביום גשם, בדרכם (בנפרד) אל הקולנוע. התחיל לרדת גשם. לה לא הייתה מטרייה. הוא הציע לה מחסה.
לשמחתם הלא מדוברת הם איחרו לסרט, ולכן המשיכו להסתובב ביחד, חוסים מתחת למטרייה אחת, דילגו על שלוליות, וחשו ש”החיים יפים” וש”כדאי לחיות”.
אי אפשר שלא לחשוב כאן כמובן על “שיר אשיר בגשם”, סרטו הנודע מ-1952 של ג’ין קלי, שאף משחק בו בתפקיד הראשי, ומופיע בקטע הקלאסי והבלתי נשכח שבו הוא רוקד ושר בגשם שוטף, מתענג על המים הנִתָּכִים עליו ומשתעשע מהם.
תיאור הגשם העירוני בשירה של נעמי שמר מלבב: הרחובות השטופים, האור הצבעוני שהפנסים “בזבזו”, הברק והרעם שמקרבים בין האישה המבוהלת והגבר שמציע לה חיבוק מגן.
אבל מה אז? מה קרה כשהגשם חדל? מה?
כבר שנים, אולי מאז ששמעתי את השיר לראשונה, אני תוהה ודואגת: מה – יכול להיות שהם נפרדו? וזהו? לצמיתות? ובכל פעם שיורד גשם, כשהם נזכרים באותו מפגש, בשניהם תחת אותה מטרייה, הם מרוחקים זה מזה? הם נשארו רק כזיכרון רגעי מתוק אבל חד פעמי?
שוב ושוב אני חוזרת אל השורות ומנסה להשתכנע ש-לא! הם לא נפרדו! לא ייתכן! שהם עדיין ביחד, חיים באושר ובעושר, עד עצם היום הזה. שהזיכרון ההוא משותף להם ביחד, ביחד! שהמפגש ההוא לא היה חוויה אחת קצרה שנגוזה בלי להותיר עקבות במציאות, שהם ממשיכים לאהוב. שהם התחתנו, ויש להם ילדים ונכדים (וכבר, אולי?, אפילו נינים…)
