מה ההבדל בין אהבה לשנאה?

ספרים הרבה – רומנים מעולים, רומנים גרועים וספרי פסיכולוגיה – שמיכל ביקשה שיקרא כדי שיבין אותה, קרא מאז ישב עם בלה זיידמן על מדרגות הבית, במעין התגרות בהוריו, ובמעטים מהם מצא אבחנות דקות מאלה שניסחה באוזניו, בלשון קלוקלת, הנערה המושחתת לכאורה, שהכירה את האהבה גם מצדה האפל וגם מצדה המואר.

“האהבה והשנאה זה שני הצדדים של אותו דבר,” הסבירה לו. הוא מצא את הרעיון הזה גם בספרים, אבל משום מה נקבע בזכרונו דווקא בלשונה הדלה של אשה שלמדה עברית מסרט התרגום שנמשך בצד מסך הקולנוע ולא תמיד הספיקה לפענח את כל האותיות.

“רק שהאהבה זה כשהלתת עושה לך יותר שמח בלב מהלקבל, והשנאה זה כשעושים חשבון מי נתן יותר וקיבל פחות. בלב של הבן אדם יש מקום רק לאהבה אחת גדולה ושנאה אחת גדולה, וכל השאר זה קצת מזה וקצת מזה. ואני מפחדת שאני, ולא האנגלים, זה השנאה הגדולה של החבר שלך, דרור.”

למי מותר לעסוק באמנות?

וכך הוסיף להרעיש את הוריו בהצהרות קשות לעיכול, שאחדות מהן זכר כלשונן גם אחרי שנים רבות: “ארץ ישראל זקוקה לבנאים, לחיילים ולחקלאים ולא לסופרים ולציירים,” הצהיר והצהרה זו פגעה באביו עד כדי כך שהלך לחדרו והסתגר בו עד למחרת בבוקר. הדבר הסב לו אז מבוכה וצער, אבל הוא, נער שההגיון מעביר אותו על דעתו, התקומם כנגד “הסחיטה הרגשית” שהפעיל עליו אביו. ואולם למחרת היה מוכן לפשרה: “לזקנים, אחרי גיל ארבעים, מותר לעסוק באמנות.” אביו היה אז בן ארבעים ואחת.

“כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לְאוֹשְׁוִיץ הָיִיתִי תָּמִים”

“כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לְאוֹשְׁוִיץ הָיִיתִי תָּמִים”,
הוּא אָמַר בַּמִּשְׁפָּט. מִסְתַּמֵּא – כְּשֶׁהֵמִית
יְהוּדִים זֹאת הָיְתָה מִצִּדּוֹ רַק תְּמִימוּת:
רַק פָּעַל עַל פִּי חֹק שֶׁקָּבַע מִי יָמוּת.

“אָז עָשִׂיתִי טָעוּת יַלְדּוּתִית,” הוּא אָמַר
לִי: “הָיִיתִי יָתוֹם, וּבְאוֹשְׁוִיץ! אָז מָה
אַתְּ תָּמִיד תִּזְכְּרִי לִי הַכֹּל?”. הִיא כָּתְבָה
לִי: “הָיִיתִי יַלְדָּה – זֶה קָרָה בֶּעָבָר – “

הוֹ, הוֹרַי הַתְּמִימִים, הוֹ, הוֹרַי שֶׁהָיוּ
קָרְבָּנוֹת קִיּוּמִי, מֶה הָיָה הַסִּיּוּט
שֶׁנּוֹלָד לִשְׁנֵיכֶם עִם גּוּפִי? מִי הִתִּיר
לִשְׁנֵיכֶם לְהַסִּיג וְלִפְלֹשׁ, לְהוֹתִיר

אֶת חוֹתָם תְּמִימוּתְכֶם (אַךְ אָסוּר, כַּמּוּבָן,
לְחַפֵּשׂ כָּל דִּמְיוֹן בֵּין קָרְבַּן לְתַלְיָן).