קשה להסביר כמה עונג מסבים ארבעת הסיפורים של צ’כוב, שעם עובד החליטו להוציא שוב בספר (לראשונה ראו אור ב-1981). כל אחד מהם – פנינה של יופי, הומור, חוכמת חיים, דקות אבחנה ואירוניה. 

משותפת לכל הארבעה כמיהת הנפש, ההשתוקקות לפשר, ותחושת ההחמצה השולטת בדמויות הראשיות המאכלסות אותם. בסיפור הראשון, “פריחה שנתאחרה” שהעניק לקובץ את שמו, מתאהבת מרוסיה, צעירה אומללה שאחיה ההולל מוריד אותה ואת אמה ביגון שאולה, ברופא שבא לטפל באח. היא מוקסמת מידענותו, מהמראה שלו, שהוא אמנם “פלבאי”, כי מוצאו כזה, “אבל אין בו כמעט שמץ של פלבאיות, מלבד שריריו המפותחים יפה”. היא מרגישה שהייתה מוכנה ללכת אחריו עד קצה העולם, ובשלב מסוים הוא אפילו מציע לה נישואים! הצעתו אינה אישית, היא נעשית באמצעות שדכנית, וכרוך בה תנאי: הוא תובע נדוניה שאין בכוחה של אמה להפקיד. היא אמנם נסיכה, אבל היא מרוששת. האומנם תצליח מרוסיה להינשא לאהוב לבה? האם המרדף אחרי האושר יוכתר בהצלחה? האם האושר קיים בכלל?

בסיפור השני “שלוש שנים” אנחנו פוגשים בני זוג שהמפגש ביניהם לא הסב להם אושר. כאן הרופא הוא אביה של יוליה, צעירה קרתנית שנפשה כמהה אל העיר הגדולה ואל מה שאפשר למצוא בה: תיאטרון, מפגשים חברתיים, עניין, תסיסה. סוחר עשיר שבא לבקר אצל אחותו הגוססת מתאהב בה. האם תיעתר להצעת הנישואים שלו? מה צופן להם העתיד? מה יהא על הקשר הרומנטי שזנח הסוחר במוסקבה? האם יקשה על יוליה להיפרד מאביה, אם תחליט להתחתן?

בסיפור השלישי “ממלכת נשים” הגיבורה העשירה מדי מתאהבת לרגע קט באחד הפועלים שעובדים במפעל שלה. האם תלמד מה לעשות בכספה? האם תעז לממש את אהבתה? 

בסיפור הרביעי, היחיד שמסופר בגוף ראשון, אנו פוגשים רופא מזדקן וחולה ששימש גם כמרצה מצליח מאוד באוניברסיטה. הוא מיואש מחייו, מואס באשתו, בבתו ובתלמידיו. משעשע התיאור שבו מגיע אליו סטודנט להתייעצות, מבשר לו כי “עמד השנה בבחינות הדוקטורט, ועתה לא נותר לו אלא לכתוב דיסרטציה”, ואז, בלי היסוס, מבקש שיציע לו נושא… כשקראתי את תשובתו – “‘הייתי שמח מאוד, קולגה, להיות לך לעזר’, אני אומר, ‘אך הבה נבהיר לעצמנו תחילה, דיסרטציה מה פירושה. בשם זה מקובל לקרוא לחיבור שכולו פרי יצירה עצמית, לא כן? ואילו חיבור, שנכתב על נושא שהציע לך אדם אחר ובהדרכתו של אדם אחר, יש לו שם אחר…'” לא יכולתי שלא לחשוב כאן על ספרם של תמר אלמוג ועוז אלמוג, כל שקרי האקדמיה.

צ’כוב מפליא לשרטט את הדמויות. כך למשל הוא מספר לנו על אביה של יוליה, ש”אך הייתה נכנסת עמו בדברים, מיד היה מתחיל לדבר על עצמו” וכבר כעבור כמה עמודים מדגים זאת: כשיוליה מספרת לאביה על הצעת הנישואים שקיבלה הוא מתחיל מיד… לדבר על עצמו! “אני מתפלא, כבר מזמן אני מתפלא, מדוע עדיין לא כלאו אותי בבית המשוגעים? מדוע אני לבוש בזיג הזה, ולא בכתונת כפייה?…” וכן הלאה… 

בכל אחד מהסיפורים מופיעה דמות מרכזית של רופא, כפי שהיה צ’כוב עצמו. “האימהות אוהבות את הרפואה ומאמינות בה, כשילדיהן נופלים למשכב!” 

ובכולם אנו עדים להתנגשות בין מעמדות: ענייה שנישאת לעשיר, ענייה שהתעשרה ואינה יודעת מה לעשות בעושרה: היא חשה שהיא “נצלנית, מכלה את לשד חיי זולתה, מוצצת דם הפועלים”, ובה בעת “כי יופייה, בריאותה ועושרה אינם אלא תרמית ואחיזת עיניים, שכן מיותרת היא בעולם”, ואצילה שהתרוששה אבל ממשיכה להתנשא מעל הסובבים אותה. האם הכסף מבטיח שמחה ונחת? תוהה צ’כוב בכל אחד מהסיפורים הללו, ומראה לנו, באמצעות הדמויות שהוא מציג בפנינו, זוויות שונות של אותה שאלה. 

גם הדמויות השוליות מרתקות, והוא יוצר אותן בכמה שרטוטים קצרים ומופלאים. הנה למשל בסיפור “שלוש שנים” מופיעה דמותו של גבר שהקים לעצמו שתי משפחות בו זמנית, שתי נשים, שתי בנות בכל אחת מהן, והוא מעיד על עצמו כלאחר יד, באוזני אישה אחרת, במהלך נסיעה משותפת ברכבת, “‘אין מעריכים אותי כערכי,’ המשיך כמו מתוך נמנום. ‘כמובן, לא מגאוני העסקנים אני, אך לעומת זאת איש הגון אני וישר, ובימינו גם זו מציאה לא קטנה. אכה על חטא – את הנשים רימיתי קצת פה ושם, אבל כלפי הממשלה הרוסית הייתי ג’נטלמן תמיד”… 

הסיפורים מלאים בהומור שנון ומעודן, והדוגמאות רבות לאינספור. הנה כמה מהן: בסיפור “פריחה שנתאחרה” אמו ואחותו של הצעיר הפוחז מאושרות, כי הוא מבטיח להן (לשווא, כמובן, ורק כדי שיפסיקו להציק לו) להיטיב את דרכיו. אחרי שהן משכיבות אותו הן משוחחות “בעתיד הנפלא”, ואחר כך גם חולמות “חלומות בשנתן, שלא היו כמותם ליופי”, ומוסיף צ’כוב וכותב, “לא תמיד הגורל קופץ את ידו: גם הוא משלם מראש, לפעמים”… דוגמה נוספת: בסיפור הרביעי “מעשה משעמם (מרשימותיו של איש זקן)” מספר הדובר כיצד מתחיל יומו “עם בואה של אשתי”, ש”מעמידה פנים שנכנסה באקראי, ואומרת תמיד אותן המילים עצמן: ‘סלח לי, נכנסתי רק לרגע… שוב לא ישנת?’ אחר כך היא מכבה את המנורה, יושבת אל השולחן ומתחילה לגלגל שיחה. איני נביא ובכל זאת אני יודע מראש מה היא עומדת לומר. בכל בוקר אותם הדברים עצמם”… וכך, בהמשך, אחרי תיאור ארוך, הוא מסכם: “כך נפתח יומי. המשכו אינו יפה מתחילתו”… 

התיאורים בספר יפהפיים: “יום בהיר, צלול, כפרי מעט, אחד מאותם ימי סתיו שאדם מפויס בהם גם עם הצינה, גם עם הלחות, גם עם הערדליים הכבדים. האוויר צלול כל כך, שרואים את מקורו של העורב היושב לו בראש מגדל הפעמונים הגבוה מכולם. האוויר רווי כולו ריח סתיו. אם תצאו אל הרחוב, יתכסו לחייכם כתמי אודם גדולים, רעננים, שדומים הם לתפוחי קרים טעימים. העלים הצהובים שנשרו זה כבר מצפים באורך רוח לשלג הראשון, נרמסים ברגליים ומופזים בשמש, משלחים קרני אור כמטבעות של זהב. הבריאה מתנמנמת לה חרישית וכנועה. לא רוח, לא צליל. חסרת תנועה ואילמת, כמו נלאתה מן האביב ומן הקיץ, מתפנקת היא בקרני השמש החמימות, המלטפות, ובהביטכם על המנוחה הזאת, מבקשים גם אתם להירגע, לנוח…” 

יש בסיפורים לא מעט הערות ארס פואטיות. למשל, הרופא הזקן מהסיפור הרביעי אומר, כשבת טיפוחיו מחליטה להיות שחקנית, שלדעתו אין שום טעם בתיאטרון. “אם טוב המחזה, אין שום צורך להטריח שחקנים כדי להתרשם ממנו כראוי לו: לשם כך די בקריאה לבדה. ואם המחזה גרוע, הרי שום משחק שבעולם לא ישביח אותו”. יש לזכור שצ’כוב היה כמובן מחזאי דגול שמחזותיו הועלו בתיאטרון היוקרתי ביותר ברוסיה, “התיאטרון האמנותי של מוסקבה”. כשהדמות מדברת על כך שהשחקן המבצע “מונולוג פשוט ושגור כמו ‘להיות או לא להיות'” של המלט “מתאמץ לדבר לא בפשטות אלא דווקא באיזה שצף קצף שרקני ובעוויתות של הגוף כולו” אי אפשר שלא לחשוב על הנחיותיו המופלאות של המלט לשחקנים: “תגיד את המונולוג, אני מבקש ממך, כמו שהדגמתי לך, מרפרף על הלשון. אבל אם תלעס אותו בכל פה, כמו שעושים רבים מן השחקנים שלנו, היה מוטב לי שכרוז העיר היה אומר את השורות שלי. גם אל תנסר את האוויר יותר מדי ביד שלך, ככה. בעדינות. כי גם בלב הסערה, או הסופה, או – אם מותר לומר– טייפון הרגשות שלך, אתה צריך לאמץ לך מין מתינות שתיתן לזה זרימה חלקה…” וכן הלאה (כאן בתרגומו של דורי פרנס).

הוא מזכיר את טולסטוי: “אני חושב שהכול יסתדר מאליו, או, כפי שאומר המשרת אצל טולסטוי, ‘יסתדר'”, את מופסאן, את “הספרות החדשה” שדומה, כך סבור הרופא הזקן מהסיפור הרביעי ל”רוח הסתיו בארובה, נאנקת ומייבבת: ‘אהה, אומלל! אהה, נמשלו חייך כבית כלא! אהה, מה אפל כלאך וטחוב!” צ’כוב מתלוצץ כאן כמובן גם על עצמו, ובעצם – על הרופא הזקן, שהרי בסיפוריו של צ’כוב הדמויות (גם הרופא הזקן עצמו), כלואות בחייהן כמו בכלא, אלא שהרופא הזקן נטול יכולת להבין את יופייה של “הספרות החדשה” שצ’כוב לכאורה צוחק ממנה אבל כמובן שאינו מסכים באמת עם השיפוט הספרותי שמשמיעה הדמות-הכלואה-בחייה שהוא עצמו יצר.

הומור, תחכום, אהבת אדם, יפי הבעה, זוהרים מכל הסיפורים המקסימים הללו. 

יש לומר מילה גם על התרגום. אמנם אינני יודעת רוסית ולכן לא יכולה להשוות עם המקור, אבל התחושה לאורך כל הספר היא שהוא נכתב בשפה חדשה, עברוסית. היא גמישה, מדויקת, משכנעת, והיא מדיפה ניחוח זר, לא עכשווי, ועם זאת נוח מאוד לקריאה. 

כה לחי על ההחלטה להדפיס שוב את הספר. 

А. П. Чехов Рассказы

תרגמה מרוסית: נילי מירסקי

מעמד הביניים של סן כריסטובל – אם לשרטט קלסתרון מהיר – הזכיר את המשל הידוע של שלוש הצפרדעים שנפלו לדלי חלב: האופטימיסטית, הפסימיסטית והריאליסטית. אני לא מאמינה שאטבע במקום קטן כל כך, חושבת הצפרדע האופטימיסטית, אבל דווקא האדישות שלה גורמת לכך שתטבע ותמות ראשונה. מתה הצפרדע האופטימיסטית! חושבת הצפרדע הפסימיסטית. איזה סיכוי יש לי? והייאוש שלה גורם לה למות בו־במקום. אבל השלישית, הצפרדע הריאליסטית, שבמשך כל הזמן הזה הניעה את רגליה כדי לצוף, מתחילה להניע אותן במרץ גובר לנוכח מותן של חברותיה, ופתאום היא מרגישה מצע יציב וקשה שעליו תוכל לעמוד ולקפוץ: כשבטשה ברגליה חבצה חמאה. הריאליזם שלה (או הייאוש שלה) הציל אותה.

 

Andrés Barba REPÚBLICA LUMINOSA

מספרדית: ליה נירגד 

מרי טראמפ היא אחייניתו של דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית: הבת של אחיו הבכור, פרדי.

מרי טראמפ תמכה במערכת הבחירות האחרונה בהילרי קלינטון, ולא סיפרה אז את כל מה שידוע לה על הדוד שלה, כך היא מגלה בספרה Too Much and Never Enough שראה אור ב-15 ביולי השנה. היא שתקה, כי חששה שלא יאמינו לדבריה, וזאת בשל ההיסטוריה המשפחתית שלה, שאותה החליטה בכל זאת לחשוף עכשיו, חודשים אחדים לפני הבחירות הבאות לנשיאות ארצות הברית.

טראמפ אינה מסתירה מה מטרתה: לפקוח את עיני הציבור ולהשפיע עליו, כדי להבטיח שהדוד שלה לא ייבחר שוב.

מרי טראמפ היא לא רק עדה אמינה, שמכירה מקרוב את “דונלד”, כפי שהיא קוראת לו לאורך כל הספר, בלי שום גינונים של כבוד, בכל זאת – אחיינית! מרי טראמפ מכירה היטב את כל הפתולוגיה המשפחתית שיצרה את הדוד שלה. יתר על כן, היא פסיכולוגית, בעלת תואר דוקטור, שהתמחתה בטיפול בנפגעי טראומה, כלומר, יש לה גם יכולת לנתח את הפתולוגיה, להראות איך צמחה, ולהסביר את עוצמת חומרתה. 

היא גם יודעת לכתוב! אכן, בשלב מסוים, שנים רבות לפני שנבחר לנשיא, ניסה דונלד לגייס אותה שתכתוב את “הספר שלו”, והיא ניסתה להתמודד עם האתגר, אבל עד מהרה הבינה שאין לה סיכוי להצליח: אמנם דונלד הושיב אותה במשרד הסמוך למשרדו, ואמנם הסכים מדי פעם שתיכנס אליו, אבל בכל פעם שניסתה לשוחח אתו, לראיין אותו, להבין מה בעצם הוא רוצה לומר בספר שלו, נתקלה בחומת הסתמיות והבטלנות של הדוד. כשהאזינה לשיחות הטלפון שלו מהמשרד, כך העידה, נוכחה שהוא עסוק רק בדיבורים על נשים שונות, מעלותיהן וחסרונותיהן הגופניים.

הוא מעניין מאוד, הן בזכות כישרון הכתיבה והכנות שבה מרי טראמפ כתבה את ספרה, והן מכיוון שהוא מגיע ממש עד לימינו אלה – הנושא האחרון שעליו כתבה הוא הרצח של ג’ורג’ פלויד ותגובתו המגונה וההרסנית של דונלד. היא כמובן מתייחסת גם ל-Covid-19 ולהתנהגותו חסרת האחריות של הנשיא, ומאשימה אותו במותם של אלפי אנשים שיכלו להינצל אילו נהג כיאות. כך למשל היא מספרת שמושלי מדינות “כחולות”, כלומר – דמוקרטיות – מאלצים את עצמם להתרפס בפני טראמפ, שכן ברור להם שאם לא ינהגו כך, יישללו מהם האמצעים הדרושים להצלת חיי אדם, שהרי אצל טראמפ הכול נגוע בכוחנות ובצורך הבלתי פוסק שלו בהתרפסות שתחזק את ההאדרה העצמית שלו. 

מרי טראמפ מעריכה שהדוד שלה יודע בתוך תוכו שהוא רחוק מאוד מהדימוי שבנה לעצמו, והיא מסבירה זאת בפרוטרוט ובמתן אינספור דוגמאות.

הפתולוגיה המשפחתית שהיא מפרטת מתחילה באביו של טראמפ, בנם של מהגרים מגרמניה שעשו הון מסוים, כך היא כותבת, בין היתר מאחזקת בתי בושת. אביו של דונלד, פרד, נשא לאישה את אמו, זמן קצר אחרי שהגיעה לארצות הברית מסקוטלנד. היא תכננה  להיות משרתת, ועד מהרה מצאה את עצמה בעמדה של גבירה שמחזיקה משרתת. פרד טראמפ, בעזרת אמו, אחרי שאביו מת, החל לפתח עסקי בנייה, תחילה בנה במו ידיו, ובהמשך ייסד את האימפריה שעליה נשען דונלד טראמפ כל חייו. האימפריה כללה בתי דירות רבים שאותם השכיר פרד טראמפ והצליח לצבור מאות מיליוני דולרים.

פרד ומרי טראמפ הולידו חמישה ילדים, שלושה בנים ושתי בנות. הבכור, פרדי – אביה של מחברת הספר – ניסה לשווא כל חייו לרצות את אביו ולזכות בחיבתו. פרד טראמפ נהנה להתאכזר, להשפיל, לחתור תחת ביטחונם העצמי של בניו (בנותיו לגמרי לא עניינו אותו!), והתנכל בעיקר לבכור, במיוחד אחרי שזה העז לנסות לפרוש כנפיים משל עצמו, תרתי משמע: פרדי הלך לקורס טיס והתקבל לעבודה ב-TWA, זאת אחרי שניסה כמה שנים לעבוד תחת אביו בעסקי הבנייה, ולא זכה להערכה. אדרבא, אביו הצר את צעדיו ואהב להשפיל אותו בנוכחות העובדים. אבל כשפרדי ניסה לבנות לעצמו חלופה, ידע האב איך לדכא אותו, איך להוציא לו את הרוח מהמפרשים, עד שהבן מצא את עצמו מוותר על עצמאותו ו”זוחל”, בחזרה אל החסות הרעילה של אביו, שלא סלח לו על ההרפתקה הקצרה שלו “מחוץ למשפחה”. 

לדבריה של מרי טראמפ דונלד למד שכדי לזכות בהערכה של אביו, הוא חייב לנהוג אחרת מאחיו הבכור. שעליו לגלות אכזריות. גם כלפי אחיו. לרמות. להיות קטנוני. להיות גזען. פרד טראמפ ובנו נאלצו למשל להתמודד עם תביעה משפטית של דיירים שחורים שהם סירבו לשכן בבתי הדירות שלהם. פרד, שהיו לו קשרים עם פוליטיקאים ואנשים אחרים בעמדות מפתח, הצליח לקנות את זיכויו מאותה תביעה.

פרד טראמפ תמך בדונלד, כי זה ידע “להופיע”, להאדיר את עצמו, לגלם את תפקיד הטייקון המצליח, שהעיתונים אימצו, כי ההצגות של דונלד טראמפ עזרו להם למכור עיתונים. דונלד לא ידע, לדבריה, להבחין בין לעג להערכה. “העלית של ניו יורק תראה בו תמיד את השוטה מרובע קווינס”, היא כותבת. אפילו קרובי המשפחה שלו לא האמינו שייבחר לנשיא. מרי טראמפ מעידה שאחותו של הנשיא, מריאן, המכהנת כשופטת, אמרה עליו שהוא ליצן, ושאין סיכוי שייבחר. אותה אחות גם לא הבינה איך ייתכן שהאוונגליסטים תומכים בו, שהרי “הפעם היחידה שדונלד ביקר בכנסייה הייתה כשהיו שם מצלמות! זה מטריף את הדעת! הרי אין לו שום עקרונות, כלום!” 

דונלד “המצליחן” לא היה אלא יציר כפיו המדומיין של פרד, ששפך מיליוני דולרים כדי לשמר את תדמיתו הנוצצת. כך למשל כשדונלד ייסד כמה בתי קזינו, הוא נשען על הדפוס של אביו: פרד טראמפ הקים בתי דירות להשכרה, וגרף מיליונים. דונלד לא הבין שאין דין בתי דירות כדינם של שלושה בתי קזינו, שרק יתחרו ויחלישו זה את זה. הוא נקלע לצרות, ואביו נהג לשלוח מכונית עמוסה בכסף מזומן כדי לקנות בהם ז’יטונים ולהציל מקריסה את הקזינו השייך לבנו “המצליח” כביכול. 

הסיפורים המשפחתיים שמרי טראמפ מתעדת מסמרי שיער. כך למשל בשנות חייו האחרונות של סבה, כשכבר היה דמנטי, ניסה דונלד לרמות את אחיו ואחיותיו ולהחתים את אביו על מסמך שהיה גוזל מהם את כל חלקם בירושה. למזלם, הוריו של דונלד חשדו וברגע האחרון, ולמרות מצבו המנטלי המעורער, סירב האב לחתום על המסמך.

אבל את אביה, בנו הבכור, דווקא כן נישלו מהירושה. כלומר, את שני ילדיו, היא עצמה ואחיה פריץ, שכן אביה מת כמה עשרות שנים לפני כן. כשגסס לא ליווה אותו איש מבני המשפחה. פרד טראמפ, עתיר הקשרים בבית החולים הגדול, שעמד בראש ההנהלה שלו, אפילו לא טלפן כדי לבקש שמישהו יקדיש לבנו תשומת לב מיוחדת. רק הזמינו לו אמבולנס, וחיכו להודעה על מותו. בצוואתו הדיר פרד טראמפ את נכדיו, ילדיו של אותו בן “סורר” (הוא ניסה להיות טייס!), וכשהשניים ניסו להתקומם, אחרי שסבם מת ונודע להם שלא יירשו מאומה, ניתקה אתם הסבתא את הקשר, והסבירה לכותבת הספר שלאביה לא הייתה אפילו פרוטה אחת משל עצמו (ואפילו זה התברר בדיעבד כשקר!). כשהמחברת ואחיה ניסו להיאבק כדי לקבל בכל זאת משהו מתוך מאות המיליונים, ביטלו להם הדודים את ביטוחי החיים שלהם, אף על פי שידעו שהאחיין של המחברת, בנו של אחיה, נולד עם נכות קשה ומסכנת חיים שהצריכה טיפולים ממושכים ותכופים. “שילמד לעשות עזרה ראשונה”, ביטל אחד הדודים את הצורך בביטוח החיים. (וזאת בעת שירשו מאות מיליוני דולרים!) 

הקמצנות החולנית של בני המשפחה התבטאה לאורך כל הדרך. כך למשל מספרת המחברת איך אחיה קיבל פעם לחג המולד במתנה יומן שנתי נאה, כרוך בעור, אבל כשפתח אותו גילה שפג תוקפו לפני שנתיים, היא עצמה קיבלה פעם מתנה ארוזה של דברי מאכל שהייתה חסרה בהם צנצנת שנלקחה מהם, אפשר היה עדיין לראות את השקע המעוגל שהותירה בתוך האריזה, ובפעם אחרת קיבלה אמה מדונלד ומאשתו הראשונה, איוונה, תיק עור יקר ערך ומצאה בתוכו ממחטת נייר משומשת… 

הם נהגו בקמצנות לא רק כשדובר במתנות, או בירושה של הנכדים. כך למשל כשבעלה של אחת הבנות היה מחוסר עבודה במשך שנים, והיא הגיעה לפת לחם והתחננה שאביה יעזור לו, מינה האב (אז כבר מיליארדר!) את חתנו לשומר במגרש חניה. הוא לא החמיץ שום הזדמנות להשפיל ולייסר. בת אחרת שגם היא לא הצליחה להתפרנס, הייתה מגיעה פעם בשבוע אל אמה, אשתו של המיליארדר, שנהגה לעבור כל שבוע (עטויה בפרוות, מוסעת במכונית יוקרה) בין בתי הדירות שהשכירו, ולאסוף את המטבעות ממכונות הכביסה האוטומטיות. את המטבעות הללו העניקה ברוב טובה לבת, כדי שזאת תקנה אוכל לילדיה. 

כל אלה יכולים להישמע כרכילות סתמית אלמלא הקרינו על אישיותו והתנהגותו של נשיא ארצות הברית, המבקש להיבחר שוב. הערכותיה וניתוחיה של האחיינית מחרידים ומבעיתים.

“ככל שהסבא שלי שפך יותר כסף על דונלד, כך גבר הביטחון שלו, עד שפצח במיזמים גדולים ומסוכנים יותר, ומשם – לכישלונות חמורים יותר, ואילץ את פרד להיכנס לתמונה ולעזור. ככל שהמשיך לעזור לדונלד, כך החמיר את מצבו: הוא נזקק יותר לתשומת לבה של התקשורת, לכסף, להאדרה עצמית אשלייתית ועצומה בנוגע ל’גדולה’ שלו”.

כשטראמפ כינה את הילרי קלינטון “אישה איומה” (“nasty woman”) וגם כשלעג לעיתונאי הנכה, מרי טראמפ לא הופתעה. היא כותבת: “נזכרתי בכל אחת מהארוחות המשפחתיות שנכחתי בהן, כשדונלד דיבר על נשים הוא כינה אותן שמנות מוזנחות ומכוערות, וכשדיבר על גברים, בדרך כלל כאלה שהצליחו או היו בעלי עוצמה, הוא כינה אותם לוזרים, בזמן שהסבא שלי, מריאן, אליזבת ורוברט צחקו כולם, והצטרפו אליו. דה הומניזציה כזאת של בני אדם הייתה שכיחה ליד שולחן האוכל של משפחת טראמפ. הופתעתי רק מהעובדה שהוא הצליח להמשיך לנהוג באותו אופן, ולא לשלם על כך.” 

הפתיע אותה גם שהתקשורת לא הבחינה בכך שאף אחד מבני המשפחה של טראמפ, למעט ילדיו ואשתו, לא דיבר בשבחו במהלך מערכת הבחירות. אפילו לא מריאן טראמפ, אחותו השופטת, שהיו לה כנראה, לדברי המחברת “סודות משלה להסתיר”. 

יש בספר אינספור דוגמאות שמוכיחות עד כמה דונלד טרמפ שקרן, מגלומן, ואפשר בהחלט לומר: טיפש. הנה אחת מהן: לאחר שנבחר לנשיא הזמין טראמפ את בני משפחתו המורחבת לסעודה חגיגית כדי לחגוג כביכול את יום ההולדת של אחותו, ובעצם, כדי להתפאר. הם הלכו ביחד לסיור בבית הלבן, וטראמפ התרברב: “המקום הזה מעולם לא נראה יותר טוב, מאז שג’ורג’ ושינגטון גר כאן’. ההיסטוריון שהתלווה אליהם היה מנומס מכדי לציין שהבית הלבן נחנך רק אחרי שוושינגטון מת…”

מרי “יורדת” גם על שאר בני משפחתו של טראמפ. כך למשל במהלך אותה סעודה משפחתית חגיגית נכנס לחדר ג’ארד קושנר, בעלה של איוונקה, בתו של דונלד. קושנר ניגש אל הנשיא, לא אמר שלום לאף אחד מהנוכחים, אפילו לא שלח מבט את הדודה המבוגרת שהסעודה נערכה כביכול לכבודה, לחש משהו לנשיא ויצא, לא לפני שאיוונקה מחאה כפיים בשמחה ובהפתעה, וקראה: “תראו, ג’ארד חזר מהמזרח התיכון!” ומוסיפה המחברת וכותבת: “כאילו שלא ראינו אותו כבר לפני רגע בחדר הסגלגל”… 

“הפתולוגיה באישיותו של דונלד כה מורכבת, וכל כך קשה להסביר כל מיני התנהגויות שלו, עד שאבחנה מדויקת ומקיפה מצריכה מבדקים פסיכולוגיים ונוירופסיכולוגיים, שהוא לעולם לא יסכים לעבור. בשלב זה אי אפשר להעריך את תפקודו היומיומי, כי הלכה למעשה הוא סגור בתוך מוסד, באגף המערבי של הבית הלבן. למעשה, לאורך רוב חייו היה סגור במוסד, כך שאין לדעת איך היה שורד לבדו בעולם האמיתי”, כותבת מרי טראמפ בתחילת ספרה. עד 21 ביולי 2020 כבר סימנו את המשפט הזה 1,606 קוראים של הספר בקינדל. 

2,165 איש סימנו את הקטע “יכולתו לשלוט במצבים שאינם נוחים לו בעזרת שקרים, ספינים וערפול הצטמצמה עד למצב של חוסר אונים לנוכח הטרגדיות שאתן אנחנו מתמודדים בימים אלה. הטיפול השערורייתי והמביש שלו, טיפול שספק אם הוא מכוון, באסון הנוכחי, הביאו לכך שמעשיו זוכים לבחינה כה מדוקדקת, כזאת שמעולם לא חווה כמותה, ושרק מעצימים את הלוחמנות שלו ואת הצורך שלו בנקמנות קטנונית, כמו למשל מניעה של מימון, ציוד הגנה אישי ומכונות הנשמה שכספי המיסים שלנו מימנו ממדינות שבהן המושלים מסרבים לנשק את אחוריו במידה הנדרשת לו.”

הספר ראה אור, כאמור, השבוע.

האם הוא מצטרף אל הסימנים האחרים המעידים כי טראמפ לא ייבחר לקדנציה שנייה? 

בעוד כמה חודשים נדע מה ילד יום. 

בינתיים אפשר לקרוא את הספר. הוא מעניין מאוד. 

בדף הבית של ועדת פרס נובל אפשר לקרוא אוטוביוגרפיות של זוכים מתחומים שונים, כולל המשוכות שהציב בפניהם הממסד המדעי בדרך לתגליות ההיסטוריות. אחד מהם הוא ג’ורג’ אקרלוף, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2001, שעבודתו פורצת הדרך “המנגנון של שוק הלימונים” (לימונים הוא כינויין של מכוניות באיכות נמוכה), נדחתה בהגשה הראשונה. שני שופטים ציינו שממצאיו טריוויאליים, ואילו השלישי פסל את העבודה בנימוק ההפוך: שהיא חדשנית מדי. הוא ציין בבוז בלתי מוסתר כי אם המאמר אכן מתאר מציאות אמיתית, נראה שחוקי הכלכלה המוכרים צריכים להשתנות. צחוק הגורל שמחקריו של אקרלוף אכן שינו את מושגי הכלכלה הישנים.

בתחום הסוציולוגיה העכשווית ראוי להזכיר את מאמרו המבריק (מ-1973) של מרק גְרָנוֹבֶטֶר, “החוזק של קשרים חלשים” (The Strength of Weak Ties), שהפך לאחד המאוזכרים ביותר במדעי החברה, אחרי שהושלך לסל בהגשה הראשונה (גרנובטר הראה שקשרים מקריים וחלשים עם המוני אנשים – כגון אלה הנוצרים ברשתות החברתיות – אפקטיביים יותר במציאת עבודה או באיסוף מידע בהשוואה לאלה המושגים באמצעות הקשרים ההדוקים יותר עם האנשים המעטים הקרובים לנו).

ראוי לציין שגם מחוץ לכותלי המדע עורכים עתירי ניסיון שוגים לא אחת באיתור יצירות גדולות, בעיקר כאשר הן חורגות מהמתווה המוכר. אחת הדוגמאות המפורסמות היא רב המכר הבינלאומי “הארי פוטר”. כידוע, ג’יי קיי רולינג נדחתה על ידי 12 הוצאות לאור לפני שמצאה מו”ל שהואיל לפרסם את הראשון בסדרת הספרים המיתולוגית, והשאר היסטוריה (ספרי הסדרה שברו שיאים של מכירות, הפכו את רולינג לסופרת העשירה ביותר בתבל וגם המו”ל החריג לא יצא מן הסתם מופסד).

דחייה שגויה של מאמרים חשובים אינה נובעת רק מחוסר יכולת לזהות את החידוש. לעיתים היא נובעת מרשלנות, שמרנות או דוגמטיות, ולפעמים גם מקנאה. חז”ל אמנם לימדו אותנו ש”קנאת סופרים תרבה חכמה”, אבל כשהתחרות עזה והאגו גדול, ובעיקר כאשר היוצר עולה על השופט בכישרונו, הקנאה עלולה להיות הרסנית.

אחד הסיפורים המיתולוגיים שמדגים את הדינמיקה הזו הוא סיפורו של המלחין אנטוניו סליירי, שהקנאה בחברו, וולפגנג אמדאוס מוצרט, גרמה לו להצר את צעדיו בסתר. אגו, יצרים ורגשי נחיתות במדע לא נופלים ואולי אף עולים על אלה שבעולם האמנות, ולכן טבעי שהליך שיפוט העמיתים מאפשר לקנאים מתוסכלים לפגוע במוכשרים מהם.

לאלברט איינשטיין מיוחסת האמרה: “ענקי הרוח תמיד נתקלו בהתנגדות אלימה מצד בעלי המוחות הבינוניים”. למזלו ולמזלנו, חלק ממאמריו פורצי הדרך פורסמו בתחילת המאה ה-20 ללא הליך של שיפוט עמיתים. אילו הוא היה מחויב להישפט על פי השיטה הנהוגה היום, ודאי היה מוצא את עצמו משרך רגליים בין כתב עת אחד למשנהו עד לפרסום הגואל. ואכן, איינשטיין הביע לא אחת הסתייגות תקיפה מהליך שיפוט העמיתים, וראה בו התערבות בלתי לגיטימית בעצמאותו של המדען.

ממוצרט ואיינשטיין לגלילאו גליליי. אנשים מניחים שתלאותיו של הגאון האיטלקי, שנרדף על ידי הכנסייה, לא היו יכולות להתרחש בעולם הדמוקרטי המודרני. כידוע, הוא התעקש להשמיע את האמת המדעית (שכדור הארץ סובב את השמש), למרות שסתרה את ה”אמת” שהכתיב הממסד הכנסייתי, ולפיה הארץ עומדת במקומה והיא מרכז היקום. גם כאשר נאלץ לחזור בו במהלך משפטו, בגלל עינויי האינקוויזיציה, הוא נותר נאמן לאמת המדעית, וטבע (לפחות על פי המיתוס) את האמרה האלמותית “Eppur si muove! ” – “ואף על פי כן, נוע תנוע!”.

האינקוויזיציה אמנם נעלמה מהעולם ואיש (כמעט) אינו חולק על כך שכדור הארץ סובב סביב השמש וגם על שאר התיאוריות המהפכניות של אבי המדע המודרני, אבל רדיפת פורצי הגדר והדרך במדע רחוקה מלהיעלם.

ישי שריד אוהב לבדוק פרות קדושות, ובדרך כלל גם לשחוט אותן. כך הוא עשה ברומן השלישי, שם שרטט את הקווים המובילים מההווה המשיחי-מתנחלי לעתיד הדיסטופי המחכה לנו בהמשך הדרך, וכך עשה במפלצת הזיכרון שבו עסק בזכר השואה ובהשחתה הנפשית שמחוללים המסעות של בני הנוער הישראלים לפולין.

בספרו החדש, מנצחת, ניגש שריד אל פרה קדושה במיוחד בציבוריות הישראלית: השירות בצה”ל, ואל השאיפה להביא נערים (ונערות!) לידי כך שישושו אלי קרב. רבים מאתנו לא מרגישים במשמעות המבעיתה המסתתרת מאחורי המילה “חיילים מורעלים”: החיילים המאוהבים בצבא. שריד חושף את מה שמסתתר מאחורי המילה “מורעלים” ומציג אותה בפנינו במערומיה. מה משמעותה? מה מניע את ה”מורעלים”? מה בעצם מטרתו של הצבא, גם אם הוא נקרא צבא הגנה? 

כשאביב כוכבי נשא את נאומו הראשון כרמטכ”ל, הוא התחייב להעמיד “צבא קטלני”, כך, בלי כחל וסרק.

ייתכן מאוד שהמילה הזאת, “קטלני”, הייתה הטריגר לכתיבת ספרו של שריד. הוא אפילו משתמש בה כשהוא מספר שבצבא ארצות הברית חוקרים פסיכולוגים את הצבא ובודקים איך אפשר “לשפר את הקטלניות” שלו.

במרכזו של הרומן עומדת אישה, אביגיל, סא”ל במילואים, פסיכולוגית, ששירתה כקצינת בריאות הנפש, והיא מתמחה בדיוק באותו עניין: איך לסלק מהחיילים את תחושות האשמה, איך לדרבן אותם להיות קטלניים, למרק את מצפונם ולחזק אותם. 

אביגיל מעריצה צבא וחיילים. הם מדליקים ומסעירים אותה. היא אוהבת את ריחם, את המראה שלהם, את עיסוקיהם. את “המגע הגס של  מדי ה-ב'”. היא מבינה את השאיפה שלהם להיות “זכרים עילאיים”, מעודדת את בנה להיות חייל קרבי, והייתה רוצה ללכת שוב לטירונות, במקומו: “הייתי מסתדרת שם נהדר ופוטרת אותו מכל זה”. היא “לא אוהבת לעסוק באופן ספציפי בענייני נשים”, אבל שמחה לדרבן חניכה בקורס טיס להתגבר על הפחד, לעמוד בגבורה בסדרת העינויים המפורסמת שעוברים פרחי הטיס. אותה צעירה, שמה נוגה, מדליקה את אביגיל עד כדי תשוקה ארוטית, לא מדוברת אבל עזה. לא כשהיא חושבת על “בגדי הבלט העדינים” שקנו  לנוגה כשהייתה ילדה, אלא על מי שהיא כיום: לוחמת ללא חת. אחת שיורה והורגת את האויב. כשנוגה מתייסרת מכך שהרגה כנראה גם ילד בן שבע, לצד אביו “המחבל”, אביגיל משחררת אותה מהמועקה: הילד לא הרגיש שום דבר. אביו אשם, שלקח אותו אתו במכונית. לא ידעת. את לא אשמה! כשמפקד חושש לצאת לקרב בידיעה שחיילים ייהרגו, היא “מחזקת את ביטחונו כדי שיוכל להקריב את הקורבנות הנחוצים”… 

“בני האדם הם יצורים רכי לב, רובם נרתעים מהרג”, היא מסבירה לחניכי קורס מג”דים, ואז מלמדת אותם מה לעשות כדי לחשל את החיילים. להביא אותם לידי כך שלא ירתעו, אדרבא: שיירצו להרוג! זה קורה, לדבריה, לאו דווקא כשהחיילים דוגלים באידיאלים שלמענם הם יוצאים לקרב, אלא כאשר המפקדים ממרקים להם את המצפון מלכתחילה, עוד לפני הקרב. “אני כאן כדי לעזור לכם ולחיילים שלכם לנצח את האויב, להרוג אותו ולהישאר בחיים”. אין מה לומר, אביגיל אישה מפחידה מאוד, וכמובן שאין לה מושג שהיא כזאת; שריד נוקט בטכניקה דומה לזאת של נבוקוב בלוליטה: המספר לא מבין מה הוא חושף על עצמו.

אם מישהו מחמיץ את האמירה של הספר, יש בו דמות נוספת – אביה של אביגיל, גם הוא פסיכולוג, שמבהיר הכול במפורש. האב מתנגד נחרצות למעשיה של בתו ומתקומם נגדם. הוא מאשים אותה שהעבירה “את השיטות של הקפיטליזם לצבא, כמו שעושים פסיכולוגים שעובדים בשביל בעלי מפעלים”. הוא מתעב את השילוב הזה, בין פסיכולוגיה וצבא, שכן “הצבא הוא אחדות טוטלית שמוחקת את היחיד, ואילו במקצוע שלנו את מטפלת רק באינדיווידואל”. 

אביה מאשים אותה שהיא “חלק מהמכונה הזאת, שכל הזמן מייצרת עוד ועוד אומללות” ורומז לה שהייתה נהנית אילו לפחות הרגה במו ידיה (ואין לו מושג עד כמה הוא צודק!). 

אין ספק שלסופר ישראלי יש צורך באומץ רב כשהוא מתכוון לשחוט את הפרה הקדושה ששמה צה”ל. נדמה שמשהו בישי שריד נבהל ברגע האחרון. הייתה לי הרגשה שסופו של הספר היה אמור להיות שונה. כל מיני דרכים מובילות להתרחשות כמעט הכרחית, שבסופו של דבר לא מגיעה. בכלל – יש תחושה שהסוף מגיע במפתיע, בחטף, כאילו אמר לעצמו הסופר – עד כאן, מספיק ודי. 

דמותה של סא”ל אביגיל מפחידה וקיצונית; אולי מפחידה וקיצונית מדי. מצד אחד, היא דומה כמעט לדמות מסרט מצויר. מין קרואלה דוויל במדים. מצד שני, אי אפשר להתעלם מדבריו של ישי שריד בריאיון בעיתון הארץ: “אם היא נראית למישהו מפלצתית, שיסתכל במציאות”. אכן ואמנם. מצד שלישי – ייתכן שדווקא בגלל הקיצוניות שבה אביגיל מצטיירת, היה הרומן חייב להסתיים כך, ולא אחרת. 

חרף ההשגות המסוימות שהתעוררו בי, קראתי את הספר בנשימה אחת עצורה.

 

נשיא אוגנדה יוֹוֵרִי מוּסֵוֵונִי פנה בתחילת מאי השנה אל בני עמו ודיבר אל לבם, בניסיון לשכנע אותם לשמור על ריחוק חברתי מרצון, לא מאונס, ולהבין שמדובר בשעת חירום, שבה רק באמצעות שיתוף פעולה של כלל האנושות אפשר יהיה לגבור על המגיפה.

אין לי מושג איך הגיבו אזרחי ארצו לדבריו (שאותם תרגמתי להלן). הם מופצים בימים האחרונים ברשתות החברתיות. כשמוּסֵוֵונִי דיבר על כך שרק בעזרת שיתוף פעולה כלל אנושי אפשר יהיה לגבור על הנגיף, הוא כמובן צדק.

אבל לאוזן ישראלית ההטפה לוויתור על חירות הפרט צורמת בימים שבהם נראה כי הרשויות בישראל לא נאבקות בנגיף, אלא משתמשות בו כדי לגזול מהאזרחים את זכויות הפרט, ושזאת המטרה ולא האמצעי.

יש לבחון גם את תביעתו של נשיא אוגנדה מאזרחי מדינתו להשלים באורך רוח עם קריסתם הכלכלית. האומנם זוהי גזירת גורל?

במדינות שבהן החליטו הממשלות לסייע מיד לאזרחים כדי שלא יקרסו כלכלית, בלי קריטריונים מגבילים, אפשר היה גם להחזיר את החיים הכלכליים למסלולם לאט ובהדרגה, זאת בניגוד לישראל.

כך למשל, בגרמניה אפילו בעלי העסקים הופתעו כשכספי הסיוע נחתו בחשבונם, בלי בירוקרטיה ובלתי סחבת. סה”כ הסיוע שניתן בגרמניה הגיע למאות מיליארדי דולרים.

בדנמרק ניתנה חבילת סיוע  בגובה  של יותר מ-60 מיליארד דולר. אלה רק שתי דוגמאות.

את הנתונים על כך אפשר לראות במסמך של משרד החוץ הישראלי, מעודכנים לסוף חודש מרס.

בישראל הופעלו לחצים עזים על הממשלה לפתוח הכול במהירות, כולל את בתי הספר שבהם, בניגוד לארצות אחרות, לא השכילו לשמור על ריחוק בין ילדים, כי בהיעדר פרנסה ובהיעדר סיוע ממשלתי, אנשים נגמרו (וממשיכים להיגמר). הפתיחה המהירה והלא מבוקרת הביאה להתעצמות גוברת והולכת של המגיפה, שאנו עדים לה בימים אלה, ומי יודע מתי ואיך אפשר יהיה למתן אותה. שוב סגר? שוב ימוטטו עסקים ויתבעו מהם להיות סובלניים?

הנה הדברים של נשיא אוגנדה:

“בעת מלחמה אף אחד לא מתבקש להישאר בבית. אנשים נשארים בבית מבחירה. ומי שיש לו מרתף מסתתר בו, כל עוד נמשכים מעשי האיבה. בעת מלחמה אנשים לא עומדים על זכותם להיות חופשיים. הם מוותרים עליה מרצון, בתמורה לכך שיישרדו. בזמן מלחמה לא מתלוננים על רעב. מתמודדים אתו ומתפללים להישאר בחיים ואז שוב לאכול.

בעת מלחמה לא מתווכחים על הזכות לפתוח את העסק. סוגרים את החנות (אם מספיקים), ובורחים, כדי להינצל. מתפללים כדי לשרוד עד אחרי המלחמה ואז לחזור ולהפעיל את העסק (אם לא נבזז או נהרס בהפגזות).

בעת מלחמה מודים לאל על כל יום חיים נוסף. בעת מלחמה לא חושבים על כך שהילדים לא הולכים לבית הספר. מתפללים שהממשלה לא תחייב אותם להתגייס ולעבור הכשרה צבאית בתוך בתי הספר שנעשים בסיסים צבאיים.

העולם נלחם עכשיו: זאת מלחמה שאין בה חיילים. מלחמה בלי גבולות. מלחמה בלי הסכמי הפסקת אש. מלחמה בלי חדרי מבצעים. מלחמה שאין בה שום מחוזות מקודשים.

הצבא הלוחם אינו יודע חמלה. הוא נטול כל חסד אנושי או אבחנה: לא אכפת לו מילדים, נשים, או בתי תפילה. הוא לא מתעניין בשלל. אין לו כוונה להחליף את השלטון. הוא לא מתעניין במחצבים יקרים בבטן האדמה. הוא בכלל לא מתעניין בהגמוניה דתית, גזעית או אידיאולוגית. אין לו שום שאיפות לעליונות גזעית. הוא צבא בלתי נראה, מהיר, יעיל ואכזר. מטרתו היחידה היא לקצור מוות. הוא ידע שובע רק אם יהפוך את העולם כולו לשדה קטל. אין שום ספק שהוא יכול לממש את שאיפותיו. הוא מתבסס כמעט בכל ארץ בעולם, בלי שום כלי נשק יבשתיים, אוויריים או ימיים. על התקדמותו לא שולטים מהלכי קרב מוכרים.

במילים אחרות: הוא כשלעצמו – חוק טבע.

הוא – נגיף הקורונה המוכר גם בשם Covid-19 (כי הכריז על נוכחותו ההרסנית ועל כוונותיו ב-2019).

למרבה המזל, יש לצבא הזה נקודת תורפה, ואפשר להביס אותו. נדרשת לשם כך רק פעולה קולקטיבית של כולנו: הימנעות ומשמעת. Covid-19 אינו יכול לשרוד בתנאים של ריחוק חברתי. הוא משגשג רק כשמתעמתים אתו. הוא אוהב עימותים. לנוכח ריחוק חברתי הוא נכנע. הוא מרכין ראש בפני היגיינה אישית. הוא חסר אונים בפני מי שנוטל את גורלו בידיו ומחטא אותן לעתים תכופות ככל האפשר.

זאת אינה העת ליבב ולבכות על הלחם והחמאה. תנ”ך כתוב “כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם”. בואו נציית להנחיות ולרשויות. בואו נשטח את עקומת ה- Covid-19. בואו נהיה סובלנים. בואו נהיה שומרי אחינו. לא ירחק היום ונוכל לזכות שוב בחופש, בפעילות כלכלית ובקרבה חברתית.

במצב חירום עלינו להפעיל מנגנוני חירום. לאלוהים יש הרבה עבודה. הוא צריך לשמור על העולם כולו. הוא לא יכול להיות רק כאן, באוגנדה, ולדאוג למטומטמים.”

מילים כדורבנות.

ועם זאת, במקום אזרחי אוגנדה הייתי פונה אל נשיאם ושואלת: היכן אתה ובני משפחתך מסתתרים? האם ויתרת מרצון על מנעמי החיים, כולל הלחם והחמאה, שעליהם אתה מבקש מאזרחיך לוותר בלי טענות? האם אתה או מישהו מבני משפחתך מצא את עצמו רעב? מחטט בפחי זבל? מנסה לגבור על מחשבות אובדניות?

יוֹוֵרִי מוּסֵוֵונִי צודק: אלוהים אינו נמצא בשום מקום ולכן אינו עוזר לאף אחד שאינו עוזר לעצמו. או לבני עמו, אם הוא המנהיג שלהם.

“אנו מצרים על כך שבמצבה הנוכחי של האקדמיה בעולם, ספק אם חוקרים צעירים, ללא תקן וקביעות ועם לחץ לפרסום מהיר, היו מעיזים לקחת על עצמם פרויקט מהסוג הזה. אנו מקווים שספרנו יתרום לשינוי המציאות הזאת”, כותבים תמר  אלמוג ועוז אלמוג בספרם המרתק והמאלף.

אין זאת אמירה של מה בכך, שכן הספר, שהוא מחקר אקדמי לכול דבר, אינו אלא כתב פלסתר רהוט ומנומק מאוד, שמסביר מדוע האקדמיה במתכונתה הנוכחית פשטה את הרגל. עצוב אך לא מפליא להיווכח שלכותבים ברור: רק מי שממוקם כמוהם עמוק ובטוח בתוך הממסד האקדמי יכול להרשות לעצמו למתוח ביקורת ללא מורא ופחד.

את נקודת ההתחלה קובעים הכותבים ב-2008, השנה שבה חווה העולם משבר כלכלי חמור. “בועת הנדל”ן האמריקאית התפוצצה ברעם גדול” ובעקבותיה קרסו הבורסות השונות. לשיטתם הייתה זאת “תנועה טקטונית המאותתת על סופו קרב של עידן – וראשיתו עידן חדש.” לטענתם, “ההשלכות לא התבטאו רק בנזקים כספיים,” שכן “משבר 2008 חשף והחריף את המשבר הקיומי והמתמשך של המוסדות להשכלה גבוהה.”

היה זה “סוף עידן השפע”, שכן התעוררו קשיי מימון, ממשלות נאלצו לקצץ בתקציביהן, בין היתר גם במימון המדע וההשכלה. אוניברסיטאות התחילו לחפש מקורות מימון והכנסה. למשל – סיורים מודרכים, הפקת הרצאות ואירועים בתשלום, וכן הלאה. האוריינטציה נעשתה כלכלית ושיווקית, “כל מחלקה היא ‘יחידת רווח'”, וכל חבר סגל נהפך ל”יזם”. נוצרה תחרות אגרסיבית בין מוסדות להשכלה גבוהה ששינו את כללי המשחק. למשל, אוניברסיטאות החלו לנפק “תוארי מיקי מאוס” שגובלים בהטעיית הציבור ובמרמה שכן אין בהם שום ערך ממשי. אוניברסיטאות משווקות את עצמן באגרסיביות, וחברי סגל נדרשים לגייס כסף באמצעות פרסום מחקרים בבמות יוקרתיות, ובהשגת קרנות מחקר.

וזאת רק ההתחלה.

הכותבים עוברים בשיטתיות על כל מרכיבי הממסד של ההשכלה הגבוהה ומראים מדוע וכיצד אבד עליהם הכלח.

למשל: המוסד שנקרא “חבר הנאמנים” של האוניברסיטאות השונות למעשה אינו ממלא את תפקידו אלא משמש רק מעין מועדון חברתי אקסקלוסיבי.

היעדר הפיקוח הציבורי הנאות על האוניברסיטאות הביא לניהול פזרני שחייב להשתנות במציאות הנוכחית.

הסנאט ברבות מהאוניברסיטאות “הוא פארסה של דמוקרטיה אקדמית”.

תהליכי השינוי וההתפתחות אטיים ומוגבלים.

אין מנגנונים יעילים שיתכננו את הלימודים ויפקחו עליהם.

אין ביקורת חיצונית.

הממסד האקדמי דומה מדי לממסד הכנסייתי, אפילו בכינויי התפקידים הבכירים – צ’נסלור, רקטור, פרובוסט, דיקן – וגם הוא, כמו בכנסייה, שמרן וקופא על שמריו.

מנהלי המוסדות לאו דווקא מצטיינים בניהול. עמדות השליטה קורצות בעיקר לחוקרים הבינוניים, “שהקריירה הפוליטית-ניהולית” באקדמיה מפצה אותם על בינוניותם.

מוסדות רבים מדי נשענים על תרומות, שיוצרות “תלות לא בריאה בתזרים לא יציב”.

תוארי הכבוד שמעניקות אוניברסיטאות איבדו מזמן את יוקרתם, שכן הם מוענקים יותר ויותר למי שתרמו כסף למוסד ולאו דווקא למי שתרמו לקהילה.

שכר הלימוד הגבוה בלי שום יחס לתמורה המפוקפקת לעתים קרובות מדי, נובע בעיקרו מחמדנותם של ראשי המוסדות.

בשל כל אלה, ולא רק בגללם, “אנו קרובים לנקודה שבה הן הממשלות המסבסדות את שכר הלימוד והן האזרחים שמשלמים שכר לימוד הולך ועולה, יבינו כי קשה עד בלתי אפשרי לתחזק את ההשכלה הגבוהה בפורמט הנוכחי, ועדיף להשקיע בפורמטים אלטרנטיביים, כגון השכלה מקצועית בשוק הפרטי והוראה מקוונת […] בעידן שבו רוב אתרי האינטרנט נגישים לכל”.

אכן, המחברים מפרטים את החלופות – למשל את אלה המקוונות – שהם מציעים, זאת אחרי שקטלו בפירוט משכנע ומאלף את המודלים הקיימים, הן של פרסומם של מחקרים אקדמיים, והן של ההוראה הפרונטלית עצמה.

הופתעתי למשל לגלות שאחד האנשים שהשפיעו מאוד על אופיים של הפרסומים האקדמיים היה רוברט מקסוול (כן, כן, אביה הידוע לשמצה של גיליין הידועה לשמצה לא פחות, זאת שנעצרה לאחרונה בשל מעורבותה במעלליו המבחילים של ג’פרי אפשטיין, אנס הילדות): מקסוול, כך מסתבר, ייסד בשעתו הוצאה לאור, Pergamon Press, ו”המציא” מודל עסקי מצליח שבו חוקרים מפרסמים תמורת תשלום את המחקרים האקדמיים שעשו, וההוצאות לאור גורפות רווחים עצומים בעיקר מהמינויים של ספריות אוניברסיטאיות. כך יוצא שהציבור מממן את המחקרים, ואחר כך נאלץ לקנות גם את התוצרים שלהם.

ספרם של בני הזוג אלמוג ראה אור השנה, זמן קצר לפני תחילתו של עידן חדש לגמרי: עידן הנגיף Covid-19, והמגיפה המכונה בארץ “הקורונה”.

ברור לגמרי שרבות מהמגמות שבני הזוג אלמוג מתארים בספרם יואצו מאוד בעקבות המשבר הנוכחי (שאנחנו כנראה נמצאים רק בפתחו, ושאת מלוא השלכותיו עדיין אי אפשר לחזות), ושחלק מהתופעות שהם מתארים כנראה חוסלו לפי שעה, ואולי לצמיתות. למשל – הכנסים האקדמאים שהיו נפוצים כל כך עד עידן הקורונה.

הכותבים מתארים את מקומם ותפקידם של הכנסים הללו, שמצד אחד קוסמים למדענים, כי כך מזדמן להם טיול ואירוח בחו”ל (אם כי לא פעם הם נדרשים לממן את הטיסה והשהות), ומצד שני בלאו הכי אינם עוד אטרקטיביים כל כך, בשל טיסות הלואו קוסט ואפשרויות ההתאכסנות הזולות והאטרקטיביות ב-airbnb. גיחכתי כשהגעתי לקטע הזה, שהרי בחודשים האחרונים כל מה שקשור בטיסות לחו”ל נראה מרוחק ודמיוני לחלוטין.

גם את הטענה שלפיה האוניברסיטאות אינן יכולות עוד להישען במידה ניכרת על תרומות יהיה כנראה צורך לעדכן ולהחמיר בעידן הקורונה, כשמיליוני בני אדם מוצאים את עצמם מובטלים ומרוששים, וקשה להעלות על הדעת מי בכלל ירצה או יוכל לתרום כסף שלא נועד לצרכי חיים מידיים, למשל –  לביטחון תזונתי – אם בכלל.

“רבים מנבאים שחובות הסטודנטים יהיו הבועה הבאה שתתנפץ על הכלכלה האמריקאית, ממש כמו בועת הנדל”ן ומשבר הסאב-פריים” כותבים בני הזוג אלמוג, כמי שאינם מעלים בדעתם איזו בועה תתפוצץ ממש בעוד רגע על הכלכלה בכל העולם!

כשחושבים על מצבם של צעירים בימים אלה קשה ומכאיב לקרוא כי “גם חובות בינוניים משפיעים על הצעירים באופן הרסני: הם מקשים ללמוד בראש נקי ומאלצים אותם לעבוד שעות ארוכות במקביל ללימודים. הם גם מוציאים צעירים רבים לשוק העבודה עם משיכת יתר ענקית, שמאפילה על חדוות העצמאות ומקשה על רכישת דירה והקמת משפחה.” הכותבים מדגישים כי “בשעה שהסטודנטים נאנקים תחת העול, ראשי ההשכלה הגבוהה ממשיכים לרפד את עצמם במשכורות שמנות ובהטבות מופלגות”. האם גם ההתנהגות הזאת תימשך? האם הלימודים האקדמיים נחוצים? האם הם תורמים באמת להצלחתו של הבוגר בחיים?

תמר אלמוג ועוז אלמוג משיבים על על השאלות הללו, ותשובותיהם מאלפות. הם מגבים את טיעוניהם בשלל נתונים ודוגמאות שחלקן יכולות להיות כמעט מבדחות, אלמלא היו מזעזעות.

הנה כמה מהן:

• “הסטודנטים מתחנכים לחוסר יושרה, ויש לכך השפעה הרסנית מעבר ללימודים. כבר נמצא מתאם חיובי בין חוסר יושרה אקדמית לבין התנהגות לא אתית במקום העבודה. מרצה בבית ספר לרפואה סיפרה לנו שהיא מוטרדת מאוד מהשקרים והנכלולים הבלתי פוסקים של הסטודנטים שלה, והוסיפה שזה חמור במיוחד מאחר שעבודתו של רופא מחייבת אמינות ויושר מוחלטים. ‘אם הם מרמים במהלך הלימודים’, היא אמרה, מדוע שלא ירמו גם בבית החולים? והרי חיינו תלויים בכל אחד ואחת מהם.”
• “”כאשר בודקים מה הקריטריונים שמפעילים סטודנטים בבואם להעניק ציון גבוה למרצה, מסתבר שמרצה טוב מדבר לאט, לועס את החומר, לא מעמיס הרבה, מקבל סטודנטים במשרדו גם מחוץ לשעות הקבלה, נעתר לבקשות אישיות חריגות (גם אם הן סותרות את החוקים והכללים ועושות אֵיפָה וְאֵיפָה), מתיר להגיש עבודות משותפות, אינו מקפיד על נוכחות בשיעורים, סלחני לאיחורים בהגשת עבודות, מרעיף מחמאות, נדיב בנקודות בונוס ובציונים וכו’. המרצים יודעים שאלה הציפיות מהם באקדמיה של תחילת המאה ה-21, ומתנהגים בהתאם.”
• “כדי לא לאבד סטודנטים נאלצים מרצים רבים לקצץ בדרישות, ומחקרים הראו כי מאז שנות השישים ועד ימינו חל פיחות זוחל במטלות הקריאה. במילים פשוטות, הסטודנטים נדרשים לקרוא פחות ולכתוב עבודות מסכמות בהיקף מצטמצם.”
• “ב-2008 פורסם בירחון ‘האטלנטיק’ מאמר שכותרתו: ‘במרתף של מגדל השן: וידויו של מרצה אקראי’. מחברו, שנעטף בכינוי פרופסור X, לימד ספרות כמרצה מן החוץ במכללה פרטית קטנה ובמכללה קהילתית נידחת. המאמר, שב-2011 הורחב לספר באותו שם, תיאר את החוויה המשפילה והמדכאת, המוכרת למרצים רבים, של קריאת עבודות ברמה מבישה שמגישים לו סטודנטים. על אחת הסטודנטיות שהיו לו הוא כתב: ‘דמיינתי אותה כותבת את העבודה בבר, במהלך הנהיגה לכיתה או בזמן צניחה חופשית. אפשר שהיא חיברה אותה פשוט כהודעת טקסט’. המסר היה חד: אנחנו דוחפים את כולם ללמוד, גם אם זה לא מה שנחוץ להם, לא מה שמעניין אותם ולא מה שמתאים להם, כאילו ויתור על תואר פירושו גזר דין של עבודה במכרות. כתוצאה מכך אנחנו מאמללים לא רק את הצעירים האלה אלא גם את המרצים שלהם, שמרוויחים מעט ושונאים את תלמידיהם.”
• “מחקר מעורר הדים שפרסם מכון המחקר Pew ביולי 2012, תחת הכותרת ‘בעקבות החלום האמריקאי’, מצא כי סיכוייו של צעיר מבית מבוסס שלא למד בקולג’ להפוך לאדם עשיר גבוהים פי 2.5 מסיכוייו של צעיר מבית לא מבוסס שרכש תואר ראשון. בקיצור, עדיף להיות עשיר ובריא מעני וחולה, ובדרך כלל זה גם הולך ביחד.”
• “צחוק הגורל הוא שהמדע מקדיש משאבים ותשומת לב כה גדולים להשוואה בין מוסדות, כאשר הצונאמי הדיגיטלי של למידה מרחוק כבר נושב ונושף בעורפם. האקדמיה מסייעת לכאורה לצעירים לבחור את המקום הטוב ביותר ללימודים עבורם (אף שרובם לא משתמשים בדירוגים הללו), כאשר ברור שמודל ההוראה הישן – שבו המוסד, החוג, הכיתה והמרצה הם העוגנים – הופך לבלתי רלוונטי. בארה”ב כבר החלו להינתן דירוגים גם לאוניברסיטאות שמתבססות על למידה אונליין, אבל גם זה פתטי. בעתיד הקרוב לאיש לא יהיה אכפת היכן ואצל מי למדת, אלא רק מה אתה יודע.”
• “למעשה לא יהיה זה מופרך לגמרי לטעון שהלימודים האקדמיים לא רק שאינם נוטעים בסטודנטים את החדווה והאושר שבלימוד, אלא שבמקרים רבים ממאיסים אותו עליהם. זה קורה לא רק בגלל שיעורים משעממים וכלי לימוד מיושנים, אלא גם משום שהכל מוכוון לציונים. למעשה כל שדרת מערכת החינוך, מבית הספר היסודי ועד לאוניברסיטה וצפונה, הפכה את האמצעים למטרות. אתה לומד בתיכון בעיקר כדי להשיג ציון שיקנה לך כרטיס כניסה לתואר ראשון, ואתה לומד לתואר ראשון במטרה לרכוש כרטיס כניסה לתואר שני. בסופו של דבר זיכרון הציון חזק מזיכרון התוכן הנלמד – בעיקר כאשר הממוצע נמוך מרף הציפיות.”

כל הציטוטים שהבאתי נוגעים ברמתם של הסטודנטים ובתועלת שהם לא כל כך מפיקים מהלימודים, אבל החלקים המזעזעים באמת הם אלה שעוסקים במרצים ובחוקרים עצמם, ברמאויות רווחות, בניסויים שתקפותם מפוקפקת אבל הם משמשים בסיס לטיפולים רפואיים, ביחסי התן-וקח הקשורים בפרסומים בכתבי עת מדעיים. בני הזוג אלמוג חוזרים ומראים מדוע וכיצד רבים (אולי אפילו רוב) מהפרסומים הללו מפוקפקים וחסרי משמעות.

כדי לגבור על המכשלות הללו הם מציעים מנגנונים חלופיים: למשל, לוותר על הצורך בשיפוט עמיתים שמזמין שחיתות בשל סידורי “שמור לי ואשמור לך”. ולהמיר את הפרסום בכתבי עת בפלטפורמות שבהן יוכלו מדענים לפרסם, לקבל הערות, לתקן, ורק אחרי תהליך ממושך לקבע את הפרסום.

פרק מעניין הוא זה שעוסק בוויקיפדיה ובמעלותיה, שאותן הממסד האקדמי נוהג לדחות וביוטיוב ובתרומתו להשכלה.

מעבר לכך שהספר מעניין מאוד, הוא גם חשוב. האם, לצד הקורונה, יזרז את השינויים הדרושים? ימים יגידו.

כריסטינה רוזטי, תרגום: עופרה עופר אורן

 

 

---

---

כריסטינה רוזטי, תרגום: לאה נאור

 

“Christina Rossetti, “Remember

אחר כך נסענו בחזרה לעיר והתפוצצתי מצחוק בלב כי דימה היה עצבני ולא רצה לדבר וממילא אלה דברים שבעיקרון לא אמורים לצחוק עליהם, אבל אני צחקתי. והשמש עלתה ולא היו עוד כתובות חדשות אז צחקתי כל הדרך הביתה וצחקתי כשנפרדתי מדימה (עד הפעם הבאה, דימה) וצחקתי בחדר המדרגות וכשסובבתי את המפתח כדי להיכנס וכשפשטתי את הבגדים שלי והחלפתי לטי-שירט רחבה וטריינינג (הבד דמוי העור של החצאית הצחיק אותי, הגרבונים, התחתונים השחורים היקרים, זרוקים על שולחן הכתיבה, צחקתי חזק כל כך), וצחקתי במיטה חזק וכשניסיתי להירדם צחקתי עד שחשבתי שאיחנק

אמות בשנתי, והפתולוג יכתוב תחת הסעיף הרלוונטי – סיבת המוות: צחוק, המנוחה (אישה צעירה בשנות העשרים המאוחרות לחייה, סימנים מזהים: קעקוע או שניים, צלקת ילדות, עווית משונה של השפתיים) צחקה עד שנחנקה מהצחוק של עצמה, והמחשבה הזאת רק הגבירה את הצחוק שלי וכשנרדמתי חלמתי שאני צוחקת חזק כל כך עד שזגוגיות החלון נשברות וטיח נושר מהתקרה והדירה קורסת לתוך עצמה ובניין הדירות מתמוטט, קובר תחתיו את הדיירים שקמים ליומם בזמן שאני צוחקת וישנה, וצוחקת וצוחקת וישנה, ואליי מצטרפות קארין והבלונדינית וגם מלוכסנת העיניים והאחרות, למה לא, יש מקום, יש דרישה, וסרגיי, ודימה, ושלושה, או חמישה, או שבעה בכל לילה, וגם אסף מצטרף בזמן שהוא סופר את השטרות, והוא סופר וצוחק, וסופר וסופר וצוחק, וכל הגברים צוחקים ואנחנו צוחקות, בכל העולם אנחנו צוחקות, וכל מי שמצטרף אלינו וצוחק ניצל, ומי שבוכה מת, אני חוזרת: מי שבוכה מת. 

הסרט “החיים השקופים של אאורידיסה גוז’מאו” זכה ב-2019 באחד הפרסים בפסטיבל הסרטים בקאן. הוא שודר לאחרונה ב-Yes, ולאחר שצפינו בו, כאן בבית, הזדרזתי לקנות את הספר בגרסתו המתורגמת לאנגלית, מפורטוגזית. 

שכן הסרט נוגע ללב, מסקרן ומעורר רצון לשקוע בו שוב, להעמיק את ההבנה של הדמויות ושל מניעיהן.

למרבה הפלא ובניגוד למצופה, הסרט עולה (בעיני) פי כמה מונים על הספר! 

למעשה, קשה למצוא את הקשר ביניהם, למעט כמה קווי עלילה שבספר מתגלים כשוליים, ואילו בסרט – תופסים מקום מרכזי. 

הסרט עוסק בשתי נשים שנמצאות במרכז הבמה, למעשה הן שתי הדמויות היחידות שממלאות אותה: שתי אחיות, אאורדיסה וגידה, שהחיים מפרידים ביניהן באכזריות. שתיהן גרות בריו דה ז’נרו, שתיהן מתגעגעות מאוד זו אל זו, אהבתן ההדדית היא הכוח המניע של חייהן, ולאורך כל הסרט, שמלווה אותן מצעירותן עד זקנתן, אנחנו תוהים במתח גובר והולך: האם ישובו וייפגשו? האם יוכלו להעניק זו לזו את כל מה שיש בהן, כוח, תמיכה, עידוד, אהבה עמוקה ורבת משמעות? 

גם בספר שתיהן קיימות, אבל הסיפור שונה בתכלית, והעלילה החשובה שמופיעה בסרט היא רק משנית ברומן. היא מתרחשת בברזיל בשנות הארבעים, ויש בו גלריה של דמויות: שכנה ממורמרת וחטטנית, בני משפחה עשירים מופלגים שמתחתנים רק בקרב המשפחה כדי לא לבזבז את הרכוש הרב, צעיר שקנה לעצמו תואר של דוקטור  ולכן נכשל בעבודתו כרופא – שלל אנשים שבסרט אינם קיימים. 

לסופרת הברזילאית Martha Batalha יש בספר אג’נדה ברורה: היא ביקשה לכתוב רומן פמיניסטי המתאר את מצוקתן של נשים שנאלצות לוותר על חלקים באישיותן, כדי לרצות גברים: האבא והבעל, שרואים בהם כלי לסיפוק הצרכים שלהם. כשהן נישאות הן נאלצות להוכיח את בתוליהן. אחר כך הן חייבות לרצות את הבעל. “הוא הביא הביתה משכורת טובה, לא הִרבה להתלונן ודיבר עם הילדים. הוא רק לא אהב שמפריעים לו להאזין לרדיו או לקרוא את העיתון, לישון עד מאוחר או כשהוא לנמנם אחרי ארוחת הצהריים. כל עוד נעלי הבית שלו הונחו במקביל ליד המיטה, הקפה שלו רתח, לא היו גושי שומן בחלב שלו, הילדים לא התרוצצו בבית, הכריות על הספה הונחו כיאות, החלונות נסגרו לא יאוחר מהשעה ארבע אחרי הצהריים, לא הייתה בבית שום מהומה עד הבוקר, קולו של הרדיו לא היה רם ולא חלש מדי, האמבטיה הדיפה ריח של אקליפטוס, והוא לא נאלץ לאכול יומיים רצוף את אותו האוכל, הוא לא דרש יותר מדי.” 

האירוניה המרה של הסופרת נוקבת אמנם, אבל יש להודות – לא מקורית במיוחד. 

בסרט שני הגברים, הבעל והאבא, מרגיזים ומרושעים, ומעוררים את השאלה – איך אפשר? אבל אפשר! בסרט אאורידיסה היא פסנתרנית מחוננת, ונגינתה, המוזיקה שלה, תופסת מקום חשוב ומשמעותי מאוד. בספר היא מנגנת בחלילית, וגם זאת רק לרגע קט. בניסיונותיה למצוא משמעות בחייה היא גם לומדת לתפור. משהו בסרט ממוקד ומדויק יותר, ולכן גם מרגש. בספר, השונה כל כך מהסרט, יש הרבה דמויות, הרבה התפתחויות, ובעיקר הרבה סיפורים שכשקוראים אותם עולה תחושה של משהו חיצוני: מספרים לנו “על”, לא “את”, והסיפורים מתערבבים ובמקום לחזק, מחלישים זה את זה. 

שאלה שהתעוררה בי כשצפיתי בסרט הייתה – למה היא בכלל התחתנה אתו? 

מעניין שהספר נפתח בדיוק באותה שאלה: “איש אינו יודע בדיוק מדוע אאורידיסה ואנטונר התחתנו.” 

לצערי, לא קיבלתי מהספר תשובה אפילו לשאלה הזאת…

לסיכום: את הסרט כדאי מאוד לראות. ועל הספר אפשר בעיניי לוותר. 

תרגמה לעברית: אראלה טלנברג לרר

“לגדול היה טעות, ומשהו שאני כבר לא יכולה לכפר עליו.”

הנה שוב: “לגדול היה טעות”. כך. כן. המשפט הזה, המוגנב, המובלע כביכול, שהוא בעצם מפתח להבנת ספרה של מעין איתן אהבה.

שאלה: מי לא מכירה את התחושה שהוא מבטא?

תשובה: מי שאבא, או סבא, או אח בוגר, או דוד, לא פגע בה. מי שלא נודע לה די מהר בתהליך הגדילה שלה עד כמה גופה מסוכן לה, כי בו, בתוכו, סביבו, עליו, יתרחשו הכאב, הבגידה, חוסר המוצא, והעונש הבלתי נמנע שרק הגוף יכול להשית עליה.

מי היא? היא הגוף.

מה העונש שלה? הגוף.

מה החטא שעליו תיענש? היא גדלה.

וגופה –  הוא זה שאפשר את הפגיעה בה. התמקם והתמקד בה.

כן – “לגדול היה טעות”.

ליבי, שם בדוי, מספרת לנו על תוצאות הטעות: מאחר שגדלה, מאחר שגופה נהפך לגוף של אישה, מאחר שבגלל אותו גוף נאלצה לספוג את הבגידה האיומה ביותר שאדם שנולד בצורת ילדה נאלץ להתמודד אתה, כבר אין לה מוצא אלא להיאנס שוב ושוב, לכאורה – מרצון: היא “עובדת” (מעולם לא הבנתי את המילה הזאת בהקשר של האונס החוזר המתבצע בגופה של אישה בזנות).

כשיצא הספר של מעין איתן התעורר פולמוס חוץ-ספרותי: האם מי שכתבה אותו – והוא נראה כמו וידוי מגוף ראשון – מספרת בו סיפור אוטוביוגרפי? האמנם הייתה בזנות? ואם לא – האם “מותר” לה, אם יש לה “זכות” לספר בגוף ראשון את סיפורה של אישה בזנות, או שמא דבריה “אינם אמינים”, כפי שפסקה מישהי שהצליחה להיגאל משם?

אין לי מושג. אבל ברור לי, בלי שום צל של ספק, שכותבת הספר עברה התעללות מינית בילדות, ושמי שהתעלל בה היה אדם קרוב, מישהו שהיה מופקד על שלומה וביטחונה, ומעל באמונה: כאמור – הבגידה המחרידה ביותר שתיתכן, זאת שבה הרע מתחפש לטוב וכך מסכסך את הנפש הצעירה מדי, מבלבל אותה, הופך את סדרי העולם על פיהם, ומותיר, במקרה הטוב, נשמה חבולה ומצולקת. היא אשמה כי גדלה. כי אסור היה לה להישאר בחיים ולשמש מטרה ויעד לפגיעה.

(בהקשר זה אני מרשה לעצמי להזכיר שיר שכתבתי “ארבעה בתים”, שמתאר לאן צפויות להגיע בבגרותן ילדות שנפגעו: לבית חולים לחולי נפש, לבית בושת, לבית סוהר, לבית עלמין).

“לגדול היה טעות”.

האם דייקה מעין איתן בפרטים? מה זה משנה? מה שכתבה נוקב, צורב, מחניק, וזועק בקולי קולות את הזעקה האומרת בלי כל ספק שאלה דברי אמת.

“והחלטתי בסופו של דבר שאלוהים עשה מעשה נתעב בהחלט כאשר ברא את האישה. נדהמתי לגלות שאמן כה גדול היה יכול לסמוך ידו על יציר בריאה כה משוקץ. כיוון שהאישה, על סמך דבריהם, היא כלי קיבול המחביא לפני ולפנים את כל הרעות והחטאים”: זה האפיגרף שבחרה מעין איתן לספרה, והוא אומר בדיוק את זאת: “לגדול היה טעות.”

מה קורה לילדה שגדלה בקרבתו של מיזוגן אלים ומשולח רסן? האם תוכל ללמוד לאהוב את עצמה, או שדינה נגזר: תיעוב והרסנות עצמית, שתבטא אותן בדרכים שונות של פגיעה עצמית: להיאנס יום יום, לחתוך את עצמה, לבלוע חומרים מסוכנים, לחפש את הסכנה כדי להיענש על עצם היותה ועל מהות קיומה. את כל אלה מעלה מעין איתן היטב, בתוך עמעום מבלבל שמעצם הבלבול השורר בו לוקח אותנו אל המציאות הפנימית שהספר מבטא: “לא היו לכן חברים. היה לכן צחוק משגע. היו לכן רגליים ארוכות, שדיים גדולים, בטן שטוחה. לא, הייתן שמנות. באתן מבתים הרוסים, ממשפחות עם כסף, ההורים שלכן היו משוגעים זה על זה. אבא שלכן היה רואה חשבון, חבר קיבוץ, חסר בית, מרצה לשפות באוניברסיטה. הוא אהב אתכן כמו שאוהבים בת זקונים. הייתן בנות יחידות. נולדתן למשפחה מרובת ילדים, אחרי שנים של טיפולים, הייתן מאומצות. עולות חדשות מאתיופיה. הייתן טובות בחשבון, למדתן ראיית חשבון. לשון עברית. קינסיולוגיה. רציתן לעבוד עם ילדים. להיות עורכות דין, אימא שלכן הייתה מכורה לסמים (נגמלה לבד), היה לכן דוד רופא. לא, הוא ישב בבית כלא, על ניסיון לרצח.”

מי הייתן? (מי היינו) – שמנות? רזות? עשירות? עניות? מרוסיה? מאתיופיה? ילידות הארץ? מה זה משנה. אתן, אנחנו, הן – כולן ביחד. הפגועות שמרגישות כל חייהן עד כמה טעו בכך שגדלו.

---

לא הכרתי את עורכת הספר, נעמה צאל, אבל הצטערתי מאוד לשמוע על מותה בטרם עת. 

“אני כותבת רק לפי הזמנה, אבל ההזמנה החיצונית חייבת לפגוש הזמנה פנימית,” אמרה לא פעם נעמי שמר וסיפרה כי מבחינתה לא הייתה סתירה בין הצורך לכתוב כמענה לבקשה חיצונית, למשל – למופע שנקבע כבר או לזמר שפנה אליה – ובין הצורך האישי שלה להתבטא ולספר על רגשותיה ומחשבותיה, או לפנות אל זולתה באמצעות שיר שכתבה (כמו למשל בשיר “תרנגול בן גבר”, שנכתב לכבוד חתונתם של ידידים).

ב-1964 פנה אל שמר במאי הקולנוע מנחם גולן, וביקש ממנה לכתוב שיר שיצטרף לפס הקול של סרטו החדש, “דליה והמלחים”, סרט שלווה באותם ימים בשערוריה זוטא: הוחלט לצלם אותו אחרי שבוטלה הפקתו של סרט אחר, “פנים חדשות במראה”, וזאת “בגלל מחלוקת על תנאי החוזה עם השחקנית הראשית דינה דורון”, כפי שנכתב בעיתון מעריב בינואר 1964.

“דליה והמלחים” היה סיפור על דליה, צעירה ילידת ישראל שעברה לקנדה עם בני משפחתה ובשל געגועיה לארץ התגנבה בקוויבק לאוניית משא כנוסעת סמויה. המלחים שמגלים אותה לאחר שחפציהם נעלמים, משתדלים להגן עליה ולהסתיר אותה מפני רב החובל הקשוח (וגם מכיוון שהיא חננית ומוצאת חן בעיניהם… את דמותה גילמה שחקנית צרפתייה יפהפייה, ורוניק ונדל.)

“שיר הוא חתונה בין הזמנה פנימית והזמנה חיצונית”, הסבירה נעמי שמר, והשיר שכתבה לטובת “דליה והמלחים” מדגים זאת. הנה מילותיו:

הָרוּחַ וְהַחשֶׁךְ וְהַמַּיִם
זוֹכְרִים מִלִיל אֶתְמוֹל אֶת צַעֲדךְ
הַקֶצֶף שֶׁמָּחָה אֶת עַקְבוֹתַיִךְ
יוֹדֵעַ שֶׁהָיִית כָּאן לְבַדָּךְ 

אֲנִי כְּעוֵּר אַחֲרַיִךְ הוֹלֵךְ
רוּחַ בַּחשֶׁךְ נוֹשֶׁקֶת לִפְנֵי הַמַּיִם
שׁוּב לֹא יָאִיר אֵלַי בַּחוֹף בְּעָברֶךְ
צְחוֹר–הָחְבַצֶלֶת בִּשְׁחוֹר-שְׂעָרֶךְ 

הַמַּיִם וְהָרוּחַ וְהַחֹשֶׁךְ
אָמְרוּ לִי שֶׁעָבַרְתְּ כָּאן יְחֵפָה
מַדּוּעַ לֹא הָיִיתִי כָּאן לִלְחשׁ לָךְ
חַכִּי לִי, נֶעֶצֶבֶת וְיָפָה

אֲנִי כְּעוֵּר אַחריִךְ הוֹלֵךְ… 

הַחֹשֶׁךְ וְהַמַּיִם וְהָרוּחַ
עוֹנִים לִי בְּחִידָה שֶׁאֵין לָהּ סוֹף
הוֹ מָה הֵם הַקוֹלוֹת אֲשֶׁר קָרְאוּ לָךְ
בְּלַיְלָה בְּלִי יָרֵחַ אֶל הַחוֹף

אֲנִי כְּעוֵּר אַחריִךְ הוֹלֵךְ… 

השיר מתאר את הגעגועים הנוגים של מישהו שמחפש אחרי אהובה נעלמה: מישהי שהתהלכה לבדה על החוף, ואין לדעת מה בדיוק קרה לה: השיר רומז על, אולי, היעלמות, טביעה, הליכה לעבר “הַקוֹלוֹת אֲשֶׁר קָרְאו” לאותה אישה “יְחֵפָה”, “נֶעֶצֶבֶת וְיָפָה”, הגלים שסחפו אותה לתוכם בעודה עונדת לשערה חבצלת לבנה שבוהקת בחשכת הלילה. 

צר לו לדובר על שלא היה לצדה. הוא יודע שאותה חבצלת לא תאיר לו עוד, כי הקצף מחה את עקבותיה. כמו עיוור הוא ממשיך לחפש אותה, אך לשווא.

והנה, מסתבר שהרקע לכתיבת השיר איננו באמת התאבדות, אלא שהוא מנציח כמה רגעי תוגה שחשה נעמי שמר בערב אחד שבו התקבצו לעתים מזומנות חבורות עליזות על חוף אכזיב שבגליל המערבי, חוף שנחשב באותם ימים מקום אתר בילוי חביב על אנשי הבוהמה התל אביביים. אלי אביבי שגר שם אפילו הכריז על הקמתה של “מדינת אכזיב” בהנהגתו. בקיץ ובחגים נהגו להגיע לשם צעירים שהתענגו על תחושת השחרור והחופש שהקנה להם המקום.

נעמי שמר נסעה לשם ערב אחד עם חברה, אבל לא השתלבה בעליזות. מן הסתם נפרדה מהחבורה ופסעה לה לבדה על החוף. מתוך תחושת הבדידות של אותו ערב נולד השיר, שאותו ביצעה שלישיית גשר הירקון. הוא זכה להצלחה רבתי, וזמרים רבים שרו אותו מאז שנוצר לראשונה. עד היום משמיעים את השיר ברדיו, והוא אף העניק את שמו לסרטו הדוקומנטרי של יהלי גת שעסק בנעמי שמר ובמורשתה התרבותית.

כך הונצחו הקולות אשר קראו לנעמי שמר, והם ממשיכים עד היום להדהד באוזנינו.

הוא פנה אלי בפנים מפויסים. שאל: אתה בא מגרמניה, נערי? – כן. – ממחנה ריכוז? – כמובן. – מאיזה? – מבוכנוואלד. – כן, כבר שמע עליו, הוא ידע ש”זה היה אחד ממדורי התופת הנאצית”, כך אמר. – מאיפה לקחו אותך? – מבודפשט. – כמה זמן היית שם? – שנה בסך הכל. ודאי ראית הרבה, נערי, הרבה זוועות, אמר, ולא עניתי כלום. נו, אבל – כך המשיך – העיקר שזה נגמר, עבר, ובפנים עליזים יותר הצביע על הבתים שבדיוק חלפנו על פניהם בצלצול רעשני, והתעניין: מה אני מרגיש עכשיו, שוב בבית, למראה העיר שעזבתי? – אמרתי לו: שנאה. – הוא השתתק, אבל כעבור רגע העיר שהוא חייב, למרבה הצער, להבין ללבי. חוץ מזה, לדעתו, “במצב הנתון”, גם לשנאה יש המקום שלה, התפקיד שלה, ויש בה “אפילו תועלת”, והוא מניח – הוסיף – שאנחנו תמימי דעים, והוא יודע היטב את מי אני שונא. –אמרתי לו: את כולם. – ושוב השתתק, הפעם כבר ליותר זמן, ואחר כך התחיל שוב: הרבה זוועות נאלצת לעבור? – ועניתי, תלוי למה אתה קורא זוועות. – בוודאי נאלצת, אמר אז, ובפניו ניכרה קצת מבוכה, לסבול מחסור גדול, לרעוב, ויש להניח שגם הרביצו לך, אולי, ואמרתי לו, כמובן. נערי היקר – קרא עכשיו בקול וכבר נראה שאיבד את סבלנותו – למה אתה אומר על כל דבר “כמובן”, ותמיד על דברים שדווקא בכלל לא מובנים מאליהם?! – אמרתי: במחנה ריכוז הם מובנים מאליהם. –כן, כן – אמר – שם כן, אבל… – וכאן נתקע, היסס קצת – אבל… הרי מחנה הריכוז בעצמו הוא לא משהו מובן מאליו! – מצא כאילו את המלים הנכונות סוף־סוף, ואז לא עניתי לו כלום, כי לאט לאט התחלתי להבין: יש דברים מסוימים שלעולם, כנראה לא נוכל להתווכח עליהם עם זרים, עם בורים, שבמובן מסוים אינם אלא ילדים, אם אפשר לומר ככה. חוץ מזה, התעשתי למראה הכיכר שהיתה במקומה הרגיל ורק קצת שוממה ומוזנחת יותר – הגיע הזמן לרדת, וגם הודעתי לו את זה. אבל הוא התלווה אלי, הצביע על ספסל בצד, שמשענתו אבדה לו, והצביע: בוא נשב רגע. 

תרגמה מהונגרית: מרים אלגזי

---

קישור לדף בגיליון מאזניים

 

תרגומי הסונטות מאת משה זינגר:

ספרו החדש של אריק לארסון, שובל המוות – ההפלגה האחרונה של לוסיטניה אינו נופל במאומה מספרו הקודם בגן חיות הטרף, שבו היטיב לתאר כיצד נכשל שגריר ארה”ב בגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה במאמציו לשכנע את נשיא ארה”ב דאז להכריז מלחמה על גרמניה.

גם הספר על אניית הנוסעים הבריטית “לוסיטניה”, שצוללת גרמנית הטביעה ב-1915 מול חופי אירלנד, נוגע למעשה בצומת דומה. גם כאן נעשה ניסיון (זדוני ומזעזע!) לגרור, או לשכנע, נשיא אמריקני להצטרף למלחמה גדולה, במקרה זה – למלחמה שלימים זכתה לכינוי “מלחמת העולם הראשונה”.

אלה שניסו לשכנע את אנדרו וילסון הסתתרו מאחורי הקלעים, אבל כשחושפים את סיפור ההטבעה של לוסיטניה מגלים אותם שם, סמויים ומפחידים מאוד. אחד מהם היה וינסטון צ’רצ’יל, אז – השר הממונה על צי המלחמה הבריטי, “הלורד הראשון של האדמירלות”. כוונתו לא נעלמה, שכן נמצאו ראיות כתובות לתקוותו שאם גרמניה תטביע ספינה שעל סיפונה אמריקנים רבים, תחליט זאת להצטרף למערכה: במכתב ששלח בתחילת 1915 כתב במפורש: “חשוב עד מאוד למשוך כלי נשק נייטרליים אל חופינו בתקווה לסבך את ארצות הברית עם גרמניה”.

ארה”ב הייתה אז נייטרלית. הציבור האמריקני, והנשיא וילסון בראשו, ביקש להימנע ממלחמה שהתנהלה הרחק מהם, באירופה. האנגלים היו זקוקים מאוד לכוחו של הצבא האמריקני. למעשה, על פי אריק לארסון, שמסתמך על מסמכים וראיות מאותה תקופה, כשארצות הברית החליטה סוף סוף להכריז מלחמה על גרמניה, זה כבר היה כמעט מאוחר מדי, שכן בגלל מספרן הגדל והולך של הצוללות הגרמניות, שבאותה תקופה כבר עמד על מאה, הגיעה בריטניה אל סף קריסה ותבוסה.

למפקדי הצוללות הגרמניים ניתנה פררוגטיבה בלעדית להחליט אם לירות על ספינות, על כמה מהן, ומתי לעשות זאת. מאחר שהמפקדים זכו לאותות הצטיינות בהתאם לנפחם הכולל של כלי השיט שהטביעו, הם לא היססו לפגוע בכל כלי שנקלע לדרכן, ועשו זאת בניגוד לכללים שהיו נהוגים עד אז: לא לפגוע באזרחים, ולהודיע על תקיפה זמן מה מראש, כדי שנוסעי האונייה יספיקו להציל את עצמם. לכולם, גם לראשי השלטון הגרמני, היה ברור שהעצמאות הזאת שניתנה למפקדי צוללת, יכולה להיות קריטית. הקנצלר כתב לימים כי “השאלה אם אמריקה תכריז מלחמה או לא תלויה, למרבה הצער, במזגו של מפקד צוללת אחד ויחיד.”

מסתבר שההחלטה הייתה תלויה במידה לא מעטה גם במצב רוחו של נשיא ארצות הברית. לארסון מתאר את תהפוכות הנפש של וילסון, ששקע בדיכאון כשהתאלמן, אבל רוחו התרוממה כעבור כמה חודשים, כשהתאהב באישה אחרת, חש שוב דכדוך כשזו השיבה את פניו ריקם, והיה שוב מאושר כשנעתרה לו (באחרית הדבר מספר לארסון מניין הגיעו אליו כל הפרטים האינטימיים והחודרניים כל כך אל נפשו של הנשיא). מצב הרוח השפיע, כך נראה, על ההחלטות, ובעקבות זאת גם על חייהם וגורלם של מיליונים.

בספר היסטוריה אוטוביוגרפי שכתב צ’רצ’יל לימים הוא טען כנגד וילסון כי “מה שהוא עשה באפריל 1917 יכול היה להיעשות כבר במאי 1915. ואילו נעשה אז, ממדי ההרג היו פחותים בהרבה; סבל רב היה נחסך; חורבן גדול ואסונות רבים היו נמנעים; במיליוני בתים רבים כיסאות ריקים היו מתמלאים ביושבים; העולם המרוסק היה שונה בהרבה אילו היו המנצחים והמובסים גם יחד נידונים לחיים!”

אכן, מילים כדורבנות. אבל את לוסיטניה ואת אלפי הנוסעים שהפליגו עליה, הקריבו, תרתי משמע. (היו עליה 2,198 נוסעים, כולל ילדים ותינוקות רבים, שמתוכם ניצלו כמה מאות).

קשה לשאת את הפער בין התמימות והאמון שרחשו הנוסעים כלפי הרשויות, שהבטיחו להם שאי אפשר להטביע אונייה בסדר גודל של הלוסיטניה, שמשחתות  ילוו אותה ויגנו עליה כשתתקרב לחופי בריטניה, שההפלגה בטוחה מאין כמוה, לבין הרשלנות והזלזול, שהצטרפו אליהם הנחיות ברורות וכתובות שצ’רצ’יל הותיר אחריו: לא למנוע הטבעה של הספינה, שכן היא עשויה להועיל לאנגליה, אם תתרחש.

אכן, היו על הספינה “הרבה דיבורים על צוללות, על טורפדו ועל מוות פתאומי”, אבל אף אחד לא היה מסוגל לקרוא את מה שניצב לנגד עיניהם בבירור רב: הספינה אכן תוטבע. לעתים קרובות כל כך זה קורה: אנחנו רואים דברים, אבל מסרבים לאפשר להם לחדור לנו לתודעה, שכן ההבנה האמיתית מצריכה תגובה ופעולה שאינה נוחה לנו. מוטב להתעלם. מוטב להאמין שיהיה בסדר… “רק שני נוסעים ביטלו את נסיעתם בגלל האזהרה. […] הם עשו זאת ברגע האחרון”. הם הבינו, האמינו והיו מוכנים לשלם את המחיר ולפעול.

האנגלים יירטו את כל תשדורות הצי הגרמני. הם ידעו שיש בסביבה צוללות, אבל העדיפו לא לחשוף את המידע. לכאורה, כדי להגן על המקורות וכדי שהאויב לא ידע שהם מפענחים את כל הודעותיו, ולמעשה – כדי, כאמור, להביא לכך שספינת נוסעים גדולה תוטבע!

“זה היה רגע מרתק בדברי ימי הלוחמה הימית. בחדר 40 ידעו שצוללת U נמצאת בדרכה דרומה לליברפול – הם הכירו את ההיסטוריה של הצוללת; הם ידעו שהיא מצויה כעת אי שם בצפון האוקיינוס האטלנטי וכן שקיבלה פקודה להטביע משלוחי כוחות וכל כלי שיט בריטי אחר שתיתקל בו; והם ידעו גם שהצוללת חמושה בפגזים ובטילי טורפדו שדי בהם כדי להטביע תריסר ספינות. זה היה כאילו ידעו שרוצח מסוים מסתובב חופשי ברחובות לונדון, חמוש בנשק מסוים ונחוש להכות בשכונה מסוימת בימים הקרובים. הנתון היחיד שלא היה ידוע הוא מתי בדיוק.” 

גם אחרי שהטורפדו נורה והספינה החלה לשקוע (תוך 18 דקות היא נעלמה במעמקים!), מנעו האנגלים שיגור של ספינה שיכלה להגיע במהירות אל הניצולים שחיכו במים המקפיאים. סירות מפרש עשו אליהם את דרכן, חלקן עשו זאת בחתירה (!) שנמשכה שלוש שעות, כדי להזדרז, ובינתיים מתו מהיפותרמיה רבים שהיה להם סיכוי לשרוד.

אבל לא רק האנגלים אשמים. הזלזול והרשלנות התבטאו בכך שלא נערך שום תרגול ואנשים לא ידעו כיצד ללבוש את חגורות ההצלה. כתוצאה מכך רבים עטו אותן הפוך, וכשהגיעו למים גופם התהפך, רגליהם צצו מעל פני הים וראשיהם שקעו פנימה.

אנשי הצוות לא היו מיומנים בהפעלת סירות ההצלה. בשל הזווית שבה נטתה הספינה גם מי שהצליחו להיכנס לתוכן הופלו למים, כי הסירות התהפכו.

בתחילתו של הספר עוקב אריק לארסון אחרי הנוסעים המגיעים אל הספינה. מתאר בפרוטרוט מה הביאו חלק מהם, את הבגדים הרבים שנכנסו לתיבות הענקיות שהוסעו ישירות אל האונייה. את התכשיטים ואת חפצי הערך האחרים, למשל – סוחר ספרים הביא אתו כתבי יד נושנים ונדירים, ביניהם איורים של דיקנס ושל תאקרי. איש מהם לא העלה בדעתו שהם עולים על פתיון לצוללת גרמנית שתארוב להם ממש לקראת סוף ההפלגה.

התיאורים הססגוניים הללו מפגישים אותנו מקרוב לא רק עם האנשים הספציפיים שאנחנו לומדים להכיר, אלא גם עם מנהגי התקופה שנראים כה רחוקים ומוזרים. למשל: מי היה מעלה בדעתו שהיה אז בארצות הברית יום קבוע בלוח השנה שבו עברו מכובעי חורף לכובעי קיץ: החל ב-1 במאי החלו הגברים לחבוש כובעי קש. כן, כן…

בכלל, יש בספר לא מעט אנקדוטות משעשעות. למשל, מידת הפינוק של הנוסעים על הספינה שנחשבה “ההתגלמות המושלמת של כל מה שהאדם יודע או גילה או המציא עד לנקודת הזמן הזאת” הגיעה לידי כך שאחד העיתונים דיווח כי הנוסעים התלוננו על חסרונם של שני דברים: “אין בה שדה לציד תרנגולי בר, ואין בה יער איילים”.

אורח החיים על הספינה הזכיר לי מאוד את התיאורים בסיפורו של סומרסט מוהם, “Mr. Know-All“, שאכן מתרחש שלוש או ארבע שנים אחרי ההפלגה האחרונה של הלוסיטניה: המשחקים המאורגנים, הארוחות שבהן רב החובל “מארח” נוסעים, המינגלינג החברתי, השיחות, ההיכרויות, שאת כולן מתאר לארסון בחיוניות תוססת.

הפלגת התענוגות המפנקת, התיאור כיצד “החדרים נוקו, המיטות הוצעו, כל המלאים – ג’ין, ויסקי, סיגרים, אפונה, בשר כבש, בשר בקר, בשר חזיר – חודשו”, תיאורי הארוחות הדשנות והמגוונות, הזכירו לי את ספרו של דיוויד פוסטר ואלאס משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם (אלא שפוסטר ואלאס מתעב את כל הפינוק שאנשי הצוות מעריפים על הנוסעים, ואילו נוסעי לוסיטניה האומללים התענגו על כל רגע, עד שהטורפדו פגע בספינה. כך למשל מתואר נוסע שחיכה לגלידה שהיה אמור לקבל כקינוח, ועוד הספיק להתבדח שהוא מקווה לקבל אותה לפני שהטורפדו יפגע. לא היה לו מושג כמה קרובים ונבואיים דבריו!).

מדהים להיווכח איך סיפור שסופו ידוע מראש יכול להתפתח לאטו, לספק הרבה מאוד מידע ולרתק. הפרטים הקטנים והרבים מציירים תמונה שלמה ומעניינת מאוד. למשל – מי העלה בדעתו איזה סירחון בלתי אפשרי שרר בצוללות של אותם ימים…  לארסון מפרט את כל מה שגרם לו, תיאור מבחיל ומזעזע!  מי תיאר לעצמו שהיו צוללות שגידלו בהן כלבים, ובמקרה מסוים גם כלבה, שהמליטה גורים בתוך הצוללת(!)…

בשנים האחרונות עלה עניין הצוללות לכותרות גם בישראל. האם זקוקים להן? לכמה מהן? האם מדינת ישראל רכשה רבות מדי, רק כדי לגדוש עוד יותר את כיסיהם המלאים מאוד של אנשים מסוימים?

בהקשר זה מעניינת הערת אגב של לארסון שמספר על חשיבותן הגוברת של הצוללות ככלי נשק אסטרטגי חשוב: “רק רואי עתידות בודדים”, הוא כותב, “חזו שהצוללת תחייב מהפך של ממש באסטרטגיה הימית”, והוא מוסיף אנקדוטה משעשעת: לדבריו, אחד האנשים שחזו את הפוטנציאל הטמון בצוללות היה לא אחר מאשר הסופר סר ארתור קונן דויל, מי שברא את דמותו של שרלוק הולמס. שנה וחצי לפני המלחמה כתב דויל סיפור קצר (שראה אור בראשית 1914), “ובו דמיין סכסוך בין אנגליה ובין מדינה בדויה, נורלד, ‘מהמעצמות הקטנות ביותר באירופה’. בסיפור, ‘סכנה!’ שמו, נורלנד נתפסת בתחילה כחסרת כל סיכוי, אך למדינה הקטנה יש נשק סודי בדמות צי של שמונה צוללות; היא פורשת אותן מול חופי אנגליה במטרה לתקוף אוניות סוחר נכנסות, נושאות מטען או נוסעים.”

מדהים! אמנם הצוללות כבר היו קיימות בשעה שדויל כתב את הסיפור, אבל “מפקדי הציים של בריטניה וגרמניה לא ייחסו להן חשיבות רבה.” אפשר אם כן להיווכח שדמיונו של סופר דגול חוזה את העתיד ומיטיב להבינו. דויל גם הבין את תמימות התפיסה האנגלית שגרסה כי “אף אומה לא תגיע לשפל כזה” של הטבעת ספינות נוסעים… אגב, לפני המלחמה אפילו צ’רצ’יל בכבודו ובעצמו טען כי “תקיפת אוניות סוחר לא חמושות בלא התראה ‘עוינת את חוקי ומנהגיו של הים מקדמת דנא'”. אבוי.

מה אם כן המסקנות מקריאת הספר?

הן עגומות: קודם כול – שאין באמת על מי לסמוך. שנית – שגם למי שהצילו את העולם היו מן הסתם קווי אישיות פסיכופתיים (פרטים מחרידים על צ’רצ’יל, עמדותיו והתנהגותו, אפשר לקרוא גם בספר השמידו את כל הפראים של סוון לינדקוויסט) ולבסוף – שכדאי להישמע לאינטואיציות, במיוחד כשהן נשענות על עובדות גלויות וברורות.

ומה כל זה אומר לגבינו בימים אלה, מבחינה אופרטיבית? על כך אין לי תשובה.

,RDO KDEAD WAKE; THE LAST CROSSING OF THE LUSITANIA

תרגם מאנגלית: גיא הרלינג