ארכיון תגיות: פרס נובל

נקמת האנשים שאליהם אני שייכת

כשהייתי בת עשרים ושתיים, למדתי ספרות בפקולטה פרובינציאלית, רוב הזמן בחברת בנותיהם ובניהם של הבורגנים המקומיים. האמנתי בתמימות ובגאווה שאם אכתוב ספרים, אם אהיה סופרת, והרי אני הצאצאית האחרונה של איכרים שכירים, פועלים בבתי חרושת, חנוונים, אנשים שזכו לבוז בשל התנהגותם, בשל המבטא שלהם, בשל בורותם, אם אעשה זאת – אוכל לפצות על אי הצדק החברתי  שבהשתייכות־מלידה למעמד מסוים. חשבתי שניצחון אישי ימחק מאות שנים של שליטה ועוני. זאת הייתה אשליה שבית הספר טיפח בי, כי הצטיינתי בלימודים. איך יכלו הישגיי האישיים לגמול על ההשפלות ועל הפגיעוֹת?

[…]

אחרי שבחרתי ללמוד ספרות, נשארתי אתה, והיא נהפכה לדבר בעל הערך הרב ביותר, אורח חיים שגרם לי לשקוע ברומנים של פלובר או וירג'יניה וולף ולחיות בהם, ממש. הספרות הייתה מעין יבשת שיצרתי באופן לא מודע, מתוך התנגדות לסביבתי החברתית, וראיתי בכתיבה לא פחות מאשר – אפשרות לשנות את המציאות.

[…]

חשתי את כובדו משקלו של השוני בין הקיום הנשי לקיום הגברי, בחברה שבה המגדר הגדיר את התפקיד. אמצעי מניעה היו אסורים, והפסקת היריון נחשבה פשע. הייתי נשואה, אימא לשניים ומורה בבית הספר, וכל נטל האחריות על ניהול משק הבית היה עלי. עם כל יום שחלף התרחקתי יותר מהכתיבה, ומההבטחה שלי לנקום. לא יכולתי לקרוא את המשל של קפקא "בפני החוק" מתוך המשפט בלי לראות את גורלי: למות ולעולם לא לעבור בשער שנוצר למעני בלבד: הספר שרק אני יכולתי לכתוב אותו.

[…]

די מהר התברר – עד כדי כך שלא יכולתי לדמיין שום דרך אחרת להתחיל – שעלי לעגן את סיפור השסע של קיומי החברתי, שהיה מנת חלקי כסטודנטית, מצב מזעזע שבו, בגלל עמדת המדינה הצרפתית, נאלצו נשים לחפש בחשאי, בחצרות האחוריות, את מי שיסכימו להפסיק למענן הריונות לא רצויים.

ורציתי לתאר את כל מה שקרה לגופי הצעיר; איך גיליתי את העונג. את הווסת. וכך, בלי שהייתי באותה עת מודעת, אותו ספר ראשון, שראה אור ב־1974, מיפה את המרחב שבו אמקם את כתיבתי: חברתי ופמיניסטי. הנקמה שנקמתי בשמם של האנשים ושל המגדר שעמם נמניתי, התאחדה.

[…]

נאלצתי לשוב ולהשתמש בכתיבה הספרותית במילה "אני", גוף ראשון – זה שבאמצעותו אנחנו מתקיימים, ברוב השפות, מהרגע שאנחנו לומדים לדבר ועד מותנו – מילה שנחשבת לעתים תכופות נרקיסיסטית כשהיא מתייחסת לסופר עצמו ולא לְ"אני" מיוצג ובדיוני. כדאי לזכור שהמילה "אני", שהשימוש בה יוחד בעבר לבני אצולה שסיפרו על הצלחותיהם בשדה הקרב, נכבשה בצרפת במאה השמונה עשרה באופן דמוקרטי, זכתה לאישור האומר שבני האדם שווים, ושזכותם להיות הנושא של סיפורם האישי

[…] 

התעוררה בי המחויבות לכתיבה, לא למען סוג מסוים של קוראים, אלא כתיבה מתוך ההתנסות שלי כאישה וכמהגרת־פְּנים; ומזיכרוני ההולך ומתארך בכל השנים שבהן חייתי, ומההווה, הסַפָּק האינסופי של דימויים ומילים של אחרים. במחויבות הזאת, שבאמצעותה הבטחתי לעצמי לכתוב, תומכת האמונה, שנהפכה לוודאות, שספר יכול לתרום לשינויים בחיים אישיים, יכול לעזור לנפץ את הבדידות שיוצרות חוויות שאותן חווים, ומדחיקים, והוא מאפשר לבני האדם לדמיין את עצמם מחדש. כאשר מה שאי אפשר לבטא במילים יוצא לאור, הוא נעשה פוליטי.

אנחנו רואים את זה כיום במרד הנשים שמצאו את המילים כדי לטרפד את העוצמה הגברית, נשים שמתקוממות, כמו שקורה באיראן, נגד הביטוי הארכאי ביותר של אותה עוצמה.

[…]

אני מביטה לאחור על ההבטחה שהבטחתי לעצמי כשהייתי בת עשרים: לנקום את נקמת האנשים שאליהם אני שייכת. אני לא יודעת אם קיימתי את הבטחתי. ממנה, וממי שקדמו לי, גברים ונשים חרוצים ועמלנים שנרתמו לבצע עבודות שגרמו למותם בטרם עת, קיבלתי את הכוח ואת הכעס, את התשוקה ואת השאיפה להעניק להם מקום בספרות. 

תרגמתי את הקטעים מהנאום מתוך גירסתו האנגלית (עע"א)

אנני ארנו, La Place (בתרגום לאנגלית – A Man's Place): ברכות לפרס נובל, הטקס – היום!

את הספר La Place, שאותו הקדישה לאביה, פרסמה אנני ארנו לראשונה ב־1983, כלומר לפני הספרים האחרים שלה שקראתי וכתבתי עליהם כאן בבלוג. (אמנה אותם על פי הסדר שהגעתם אליהם, שאינו חופף לסדר שבו נכתבו וכמובן שגם לא לכרונולגיית החיים של ארנו: L'Événement משנת 2000; Passion simple מ־1991; La Femme מ־1987; Mémoire de fille מ־2016; Honte מ־1997).

מפעים להיווכח עד כמה התקדמה ארנו מאז שפרסמה את La Place. בעיני הטוב שבספריה (שקראתי) הוא זה שפרסמה ב־2016, ובו תיארה את הקיץ המר שחוותה כשהייתה בת שבע עשרה.

בסיומו של La Place מסבירה ארנו, כמו שעשתה גם בספריה האחרים, את המשמעות של הכתיבה מבחינתה: "סיימתי עכשיו לנכס את המורשת שממנה נפרדתי כשנכנסתי לעולמם של הבורגנים המשכילים."

כמי שכבר קראה עוד כמה מהספרים, אני יודעת הרבה יותר פרטים על חייה של ארנו, ואפילו על העתיד שטרם נודע לה כשכתבה את השורות המסכמות הללו. כשהיא מזכירה בספר הנוכחי, כמעט כבדרך אגב, את מחנה הקיץ שבו שימשה מדריכה כשהייתה בת שבע עשרה, אני כבר יודעת מתוך הספר Mémoire de fille מה באמת עבר עליה באותו קיץ, וכשהיא מדברת על השתייכותה לבורגנות המשכילה, אני כבר יודעת למשל שנישואיה לא צלחו, יודעת על ההפלה הטראומתית שעברה רגע לפני שהצטרפה אל המעמד הנחשק, יודעת גם מה עלה בגורלה של אמה של ארנו, בשנים שבאו אחרי שהתאלמנה מבעלה.

הספר שלפנינו הוא אם כן רק מעין התחלה, הניצן שממנו יתפתחו הממוארים האחרים, המופלאים. הוא מעין אימון נגינה על כלים שאותם ארנו תפתח מאוד בשנים הבאות.

עם זאת, כבר אפשר בהחלט לזהות את טביעת האצבע שלה: הכתיבה הארס פואטית, הכוללת רפלקציות על הכתיבה. היא כותבת למשל, בחלקו הראשון של הספר: "נדרש לי זמן רב לכתיבה. כשבחרתי לחשוף את מארג חייו באמצעות כמה עובדות נבחרות ופרטים, אני מרגישה שאני מתרחקת לאטי מדמותו של אבי. השלד של הספר משתלט עליו, ונראה שהרעיונות מתפתחים מאליהם".

אלה מחשבות שסופרים משאירים בדרך כלל מחוץ לספר, אבל לארנו חשוב לתעד את התהליך היצירתי, וזה כמובן מעניין מאוד.

היא מסבירה לנו אפילו את הבחירה לכתוב ממואר ולא פיקשן: "התחוור לי שכתיבה של רומן לא באה בחשבון. אם אני רוצה לספר סיפור על חיים שההכרח שלט בהם, אין לי זכות לבחור בצורה האמנותית הזאת, בפיקשן, ולא לנסות לייצר משהו 'מרגש' או 'לופת'. עלי לערוך את הדברים שאבי אמר, את הטעמים ואת האיפיונים, כמו גם את האירועים שבחייו, בקיצור – את כל הראיות לקיומו, קיום שחלקתי אתו."

"באופן טבעי, אני לא חשה התרוממות רוח בכתיבה של הספר הזה, שנראה כמו משימה שלקחתי על עצמו ושאני נשארת בה קרובה אל המילים והמשפטים ששמעתי," היא מספרת לנו, ומוסיפה תובנה על מציאות החיים של הוריה, שאותה היא מתעדת: "זה היה עולם שבו השפה הביעה מציאות."

אכן, בספריה היא משתמשת בשפה כדי להביע את מציאות החיים: של עצמה, של כל אחד מהוריה, וגם של הסביבה ושל ההיסטוריה והחברה שבתוכה חיה ופעלה. שוב ושוב היא מתעדת אירועים מהמציאות: למשל, מלחמות, גם כאלה שמתרחשות בארצות רחוקות, אבל תמיד מעניינות אותה כעניין שמשפיע ישירות על חייה.

אבל עניינו העיקרי של הממואר הוא – מאבק הקיום של אביה, הצלחתו להפוך מחקלאי לפועל, ולבסוף – לבעלים של חנות מכולת ובית קפה. המעבר שלו ממעמד למעמד, ולבסוף – הצלחתו האולטימטיבית, הסיפוק הגדול ביותר שלו, אולי בעצם סיבת קיומו: העובדה שבתו הצליחה להשתחל לעולם שבז לאביה, ולהשתייך אליו. (מה היו הוריה אומרים היום, אילו נכחו בטקס שבו היא מקבלת את פרס נובל? נעים לדמיין!)

ארנו כתבה עד כה 23 ספרים. קראתי ב"בליץ" וכמעט בנשימה אחת שישה מהם. בעתיד אחזור גם אל האחרים. כתיבתה ממכרת! 

ברכות, אנני ארנו, על קבלת פרס נובל לספרות, 2022. כן את בהחלט ראויה לו, והוא ראוי לך!

אנני ארנו, Honte, (בתרגום לאנגלית – Shame): ביום שבת – פרס נובל, המוצדק כל כך!

את הספר Honte, בושה, כתבה אנני ארנו ב–1995. כמו בספריה הקודמים שקראתי ( (L'Événement ,Femme ,Passion simple ו־Mémoire de fille) גם כאן הסופרת נוגעת במציאות החיצונית ובמה שמתרחש בה, השמכונה במרוצת הזמן "ההיסטוריה". יש בה, במציאות הזאת, משמעות רבה מבחינתה של ארנו.

מיד כשנודע דבר זכייתה בפרס נובל לספרות, מיהרו כלי התקשורת בישראל לדווח על עמדותיה הפוליטיות ויחסה לישראל. כך למשל נכתב בוואלה ב־6 באוקטובר 2022:

"ארנו מזוהה עם השמאל הרדיקלי בצרפת ועם עמדותיו, כולל בנוגע לחרם התרבותי על ישראל. ב-2018 חתמה על עצומה שקראה להחרמת עונת התרבות ישראל-צרפת, במסגרתה התקיימו מאות אירועי תרבות צרפתיים בישראל ומאות אירועי תרבות ישראליים בצרפת, ביוזמת ובמימון הממשלות של שתי המדינות. ב-2019 חתמה על עצומה שגינתה את האירוויזיון בתל אביב וקראה לטלוויזיה הציבורית בצרפת לא לשדר אותו.

"בעצומה שעליה חתמה ב-2019 נכתב: 'אנו קוראים לטלוויזיה הצרפתית ולמשלחת הצרפתית לאירוויזיון לא לשמש כיסוי למשטר ששולח מדי יום שישי צלפים לעזה לירות על ילדים לא חמושים במצעד השיבה. תרבות שמכבדת את עצמה לא מופיעה במדינת אפרטהייד. לא היינו מקבלים את זה לו זה היה בדרום אפריקה, אין סיבה שנקבל את זה כשזה בישראל'".

כשקוראים את יצירותיה של ארנו אי אפשר שלא להבין את העניין המוסרי והרגשי שלה בעוולות המתרחשות בעולם. 

בספריה משחקת תפקיד חשוב הנוכחות האימפרליאיסטית של צרפת באלג'יר, ואת הספר Honte היא מסיימת במעין השתאות: עיתונאים שכתבו על התקפת מרגמות קטלנית בסרייבו הזכירו את הבושה העמוקה שהם חשים. הם, כך מתחוור לה, יכולים לחוש בושה בעניין מסוים – המלחמה בבוסניה – ולא לחוש בושה בעניין אחר – המלחמה ברואנדה. 

לעומתם הבושה שהיא חשה מאז ומתמיד, מילדות, קיימת כל העת. היא החלה לחוש בה במלוא עוזה כשהייתה בת שתים עשרה, כשאביה ניסה להרוג את אמה. הממואר מתחיל בתיאור אותו מקרה אלים, שעורר בה לא רק בושה, אלא גם חרדה עמוקה מפני העתיד, וחשש מתמיד מפני האסון הנורא העומד להתרגש עליה ועל בני משפחתה. מאוחר יותר, כשנסעה עם אביה לטיול, למעשה – למסע צליינות אל המערה בלורד (ב־1858 התגלגלה בה, כך מספרים המאמינים, מריה הקדושה בגופה של ילדה ענייה, בת איכרים פשוטה) – התעצמה תחושת הבושה. אמה של אנני, ששם ילדותה היה דושן – שלחה את בעלה ואת בתה כדי שיתפללו בלורד. במהלך המסע הבינה אנני עד כמה היא והוריה שונים מזולתם, עד כמה הם קרתנים, עד כמה מביכים פרטים כה רבים בחייה: "המשתנה בחצר הבית, חדר השינה המשותף (מאחר שכך נהגו בכפר, ומאחר שהיה חסר מקום, ישנתי במיטה עם הורי), ההתנהגות האלימה והשפה הגסה של אמי, הלקוחות השתויים והמשפחות שלא שילמו לנו." בושה! 

"תחושה הבושה הייתה עניין רגיל. היא הייתה בעיני תוצאה בלתי נמנעת של העיסוק של הורי, של הקשיים הפיננסיים שלהם, של מוצאם במעמד הפועלים ושל אופי ההתנהגות שלנו באופן כללי. ומה שקרה באותו יום ראשון בחודש יוני [כשאביה ניסה להרוג את אמה]. בושה נהפכה לדרך חיים חדשה מבחינתי. אני חושבת שאפילו לא הייתי ערה לקיומה, היא נהפכה לחלק מגופי." 

כפי שכבר נוכחתי בספריה האחרים של אנני ארנו שקראתי, כל אחד מהם "מוקדש" לעניין מסוים. ב־L'Événement היא מספרת על הפלה שעברה. ב־Femme – על חיי אמה ומותה. ב־Mémoire de fille על מה שקרה לה בקיץ שבו מלאו לה שבע עשרה, וב־Passion simple על התאהבותה האובססיבית בגבר נשוי. 

ב־Honte מספרת ארנו על עיירת ילדותה, לילבון, שהיא הגיבורה הראשית בממואר. באחד הספרים הקודמים שלה שקראתי, Femme, ארנו מספרת שנסעה לקבור את אמה בלילבון, אבל אינה מייחדת שם מקום נרחב לעיירה. היא רק מתארת איך דודתה הפצירה בה להישאר לארוחה (במסעדה), איך התלבטה ובסוף החליטה להיעתר להזמנה. כאן ב־Honte, אפשר להבין את עוצמת הניתוק והשינוי שארנו עברה. בספר שלפנינו היא אפילו מסרבת להזכיר את שם העיירה, ומציינת אותה רק באות ל'. 

כמובן שמבחינה כרונולוגית הכתיבה של Honte קדמה לממואר העוסק במות אמה, ומי שקרא את הספרים "על פי סדרם" יודע הרבה יותר מאשר מי שמדלגת, כמוני, מעניין לעניין ומתקופה לתקופה, אבל הספרים לומדים "להסתדר" במוח על פי הכרונולוגיה שלהם, ונוצרת לאט לאט עלילת החיים שארנו פורשת לפנינו לאורך שנים רבות – ואנחנו לומדים להכיר את חייה. 

גם ב־Honte לרפלקציה על הכתיבה עצמה מוקדש מקום. לאחר שנזכרה בניסיונו של אביה להרוג את אמה, כך היא מספרת, חיה במשך כמה ימים עם הזיכרון, "וכשכתבתי עליו יכולתי לראות אותו ממוקד, עם צורות וצבעים מוגדרים; יכולתי אפילו לשמוע קולות."

תוך כדי כתיבת הספר היא מציינת: "אם, כפי שאפשר להבין מתוך כמה אינדיקציות (הצורך לקרוא שוב שורות שכתבתי חוסר היכולת לקחת על עצמי משהו אחר), התחלתי לכתוב ספר חדש, מסתבר שהסתכנתי בכך שגיליתי הכול מראש."

"הכול" – כלומר, הניסיון של אביה להרוג את אמה. ככל שהממואר מתקדם, ברור לגמרי שהמוקד שלו איננו בקשר בין הוריה, אלא במצע החברתי והתרבותי שבו גידלו אותה, לפיכך מדובר גם כאן בכתיבה שמתארת לא רק את עצמה ואת משפחתה, אלא בכזאת שיש בה ערך נוסף. מה קורה למי שנולד בעיירה קטנה, שבה העניין העיקרי של בני האדם הוא – הזולת, הרכילות עליו, הזהירות המופלגת של כל אחד ואחד להישמר מפני רכילות כזאת? איך חיים כשכל מעשה, כל נשימה, כל דיבור, זוכים לתשומת לב, לבדיקה מדוקדקת, לניתוחים? למשל – כמה דוגמאות קטנות – כשאדם חולף על פני ביתו של הזולת, הוא לעולם לא יפנה את מבטו לעבר הבית, שמא ייתפס כסקרן! וזאת בשעה שהסקרנות היא המוטיב העיקרי בחייהם של תושבי העיירה! מה קורה למי שגדלה בחברה שבה לא חושבים, אלא פועלים ועושים? 

"בגיל שתים עשרה חייתי על פי כללים וחוקים של העולם הזה. לא עלה בדעתי שייתכנו כללים וחוקים שונים." 

בחברה הקרתנית של העיירה "גינו באופן מוחלט גירושים, קומוניסטים, זוגות לא נשואים, אמהות יחידניות, נשים ששתו, שעברו הפלה, שראשיהן גולחו אחרי הניצחון על גרמניה, נשים שלא החזיקו בית מסודר, וכן הלאה. גינוי חמור פחות היה כלפי נערות שהרו לפני שנישאו וגברים שבילו בבית קפה (לילדים ולבני נוער היה מותר לבלות)."

ארנו מתארת את העיירה בדקדקנות ובפרוטרוט: איך היא נראית, מה יש בה, איך פועלים בתי הספר בתחומה, מה ההבדלים בין בית הספר הפרטים לציבורי: היא עצמה למדה בבית ספר פרטי, שניהלו אותו ולימדו בו נזירות, ונחשבה פריבילגית, שכן הוריה שילמו שכר לימוד, אבל באותו בית ספר הייתה גם פנימייה לילדות עניות או יתומות, שהילדות מהבתים המבוססים יכלו לזהות אותן, בין היתר, בשל הבגדים המרופטים שלבשו, לא פעם – בגדים שהילדות האחרות נפטרו מהם. (נזכרתי, כמובן, באבא ארך רגליים, של ג'יין וובסטר, בטראומה של ג'ודי, שמא יתגלה לאחת הילדות העשירות בבית הספר שהיא לובשת את שמלתה הישנה).

"שיבחו אנשים שעבדו היטב," היא כותבת, "גם אם זה לא כיפר על מעשיהם השליליים, זה אפשר לקבל אותם", היא מסבירה ומדגימה: "אמנם הוא שותה, אבל הוא עובד קשה."

חשדו בעיירה באנשים שנהגו להתלהב. "מוטב היה לומר – 'זה לא מזיז לי'."

השאיפה הייתה – להגיע למצב שהכול יחבבו אותך. 

הצורך היה – להסוות כל דבר שעלול לעורר עניין או סקרנות. 

בביתם, שהיה צמוד לחנות המכולת, דחו כל ויכוח עד שאחרון הקונים ילך, "אחרת מה יחשבו עלינו?" 

האם המקום שבו גדלה הוא זה שמעורר בארנו את התחושה שכתיבתה "מוגבלת לשפה החומרית של העבר: המילים והתחביר שלא הגיעו אלי אז, מעולם לא הגיעו. לעולם לא אוכל ליהנות מיכולת ללהטט עם דימויים או לשחק עם הסגנון." 

מעניין כל כך לקרוא את חוות הדעת הזאת, הרפלקציה הארס פואטית, על כתיבתה. האם היא באמת רואה את חסרונותיה, או שכבר למדה להעריך אותם, זאת עוד לפני שהתבשרה שזכתה בפרס נובל לספרות? 

 

אנני ארנו, Mémoire de fille (בתרגום לאנגלית – A Girl's Story): פרס נובל! בהחלט!

בתום קריאת הספר הרביעי של ארנו אני יכולה לומר שהשתכנעתי: כן, בהחלט – פרס נובל!

מדובר בספר חשוב מאוד. אין ספק שהשפעתם של הספרים מצטברת, וככל שמכירים יותר את ארנו ואת כתיבתה האוטוביוגרפית, אפשר יותר להעריך את עוצמתה יוצאת הדופן.

כמו בשלושת הספרים הקודמים שלה שקראתי (L'Événement ,Femme ו־Passion simple), גם הספר שלפנינו מוקדש ל"נושא" ולעניין שהתרחש בפרק זמן מסוים בצעירותה של ארנו.

כבר הגעתי למסקנה שכל הספרים הללו אינם אלא ספר אחד, שכתיבתו מתמשכת לאורך שנים רבות, אבל חלקיו אינם חופפים את כרונולוגיית החיים של ארנו. כלומר, מדובר בסוז'ט (האירועים שסדרם מוצג בהתאם להחלטת הכותבת) ולא בפבולה (עלילת החיים על פי סדרה). כמו הספרים הקודמים, גם Mémoire de fille נקשר אל הממוארים האחרים. מהספר Femme אנחנו מכירים את ארנו הילדה, הנערה, שאמה מעודדת אותה ללמוד (ולא לעשות שום דבר אחר – חברים הם כמובן מחוץ לתחום), כדי שתתקדם בחיים. כאן היא שבה ומספרת לנו איך בבית הוריה "היא חיה ומתנהגת כמו מלכה".

ב־Mémoire de fille מספרת ארנו לנו, ובעצם – לעצמה, על הקיץ שבו, כשהייתה בת שבע עשרה, יצאה לראשונה מבית הוריה, מעיניה הפקוחות והמשגיחות של אמה, והשתתפה כמדריכה במחנה קיץ לילדים.

היא מנסה להבין מה קרה לה במהלך אותו קיץ. מה משמעותם של שרשרת המעשים הקיצוניים ושל החוויות וההתנסויות שיכלו כנראה לקרות רק לצעירה תמימה מאוד, שבאה מרקע דתי, עתיר איסורים וּכְפִיּוֹת, צעירה שלא היו לה עד אז קשרים חברתיים משמעותיים, ודאי שלא עם בנים, והיא ערגה אל החופש, קיוותה להימלט מהכבלים, רצתה לחוש את עוצמת החיים ואת הריגושים שיכולים להיות בהם, והייתה זקוקה עד כלות לתחושה של השתייכות אל חברת בני גילה. ארנו מתארת את הבלבול, אובדן השליטה, בעיקר – את חוסר יכולתה של הילדה ההיא להבין מה בעצם קורה לה, ומה המשמעות של המערבולת הבלתי צפויה שנסחפה לתוכה.

גם כאן, כמו בספרים הקודמים של ארנו שקראתי, יש משמעות רבה למבט הארס פואטי של הסופרת, שהכתיבה מעניקה לחייה משמעות, וזאת אחת הסיבות לחשיבות שהיא מעניקה לתיעוד הקיץ ההוא, כשהייתה בת שבע עשרה. "בסופו של דבר, ובאופן בלתי נמנע, יגיע הספר האחרון, כמו שיש תמיד מאהב אחרון" (את הספר שלפנינו פרסמה ב־2016, כלומר – כשהייתה בת 76, והצורך להתוודע אל אותו פרק בחייה נעשה פתאום דחוף וחיוני).

"יום אחד לא יישאר אף אחד שיזכור," היא כותבת בתחילתו של הממואר, "מה שהנערה, ולא אף אחד אחר, חוותה, יישאר נטול הסבר, חיים שחיו אותם לשווא."

הכתיבה – היא בלבד – יכולה, מבחינתה של ארנו, להעניק משמעות ופשר. "היא מאפשרת לי להתעלות מעל הזמן. המחשבה של 'סתם ליהנות מהחיים' בלתי נסבלת. כל רגע שאין בו פרויקט כתיבה דומה לסוף."

מרתקות ההתלבטויות שהיא משתפת אותנו בהן: האם לכתוב על הנערה ההיא בגוף ראשון או שלישי? מדובר בה עצמה או באדם זר? היא מוכיחה לנו עד כמה פרטי חייה של הנערה ההיא נהירים לה, היא זוכרת מה לבשה, מה חשבה, מה רצתה, אבל העתיד שלה הוא העבר של ארנו הכותבת עליה. לפיכך יש מקומות שבהם שני הגופים מעורבים ממש בתוך משפט אחד: בחירה אמנותית שארנו הסבירה לנו אותה.

כמו בספריה הקודמים שקראתי, גם ב־Mémoire de fille עוצרת ארנו מדי פעם את הסיפור ומשתפת אותנו בהתלבטויות שלה ככותבת: "אני רוצה להפסיק כאן, כאילו שדי בכל מה שנאמר עד כה כדי להבהיר את מה שיש לדעת כהכנה להמשך – אשליה רומנטית, שהיא תיאור הולם לגיבורה של סיפורת. אבל עלינו להתקדם, להגדיר את הרקע – החברתי, המשפחתי והמיני – שהעיר את התשוקה ההיא, את הגאווה ואת הציפייה, באותו רגע בזמן; לחפש את הסיבות לגאווה ואת מקורותיו של החלום." ארנו נוגעת בכך שהדברים האישיים שהיא מספרת אינם שלה בלבד. מבקשת שנבין עד כמה הם חשובים כביקורת חברתית, כאמירה כללית שאינה נוגעת רק בה עצמה. היא כותבת על "הנורמות והחוקים של החברה הצרפתית לפני יובל שנים", אבל אני, שקוראת את ספריה לא במקור אלא בתרגומם לאנגלית, יודעת שהדברים שהיא כותבת עליהם אינם קשורים רק לחברה הצרפתית. הם מוכרים לי כל כך. מזכירים לי, חרף הפערים במקום ובזמן (אני צעירה מארנו באחת עשרה שנים), התנסויות מחיי. עד כדי כך שהיו רגעים שתהיתי – איך זה שארנו כתבה את הספר הזה, ולא אני? איך זה שהיא יודעת כך להשמיע את הקול שלי (גם אם לא באתי ממשפחה קתולית ולא עברתי קיץ דומה לזה שארנו חוותה)?

כן, בהחלט, פרס נובל, ועוד איך! ואני, שהתמכרתי, עוברת אל הספר החמישי: La Honte, באנגלית – Shame. הוא מתחיל כך: "אבא שלי ניסה להרוג את אימא שלי ביום ראשון אחד, בחודש יוני." איך אפשר להתאפק ולא להזדרז ולקרוא אותו?

.

אנני ארנו, Passion simple (בתרגום לאנגלית – Simple Passion): לכתוב בתחושה שזה לא יתפרסם לעולם!

הספר השלישי של זוכת פרס נובל לספרות השנה (2022) שקראתי (גם אותו באנגלית) התחיל לעורר בי תחושה ששלושת הספרים הם בעצם פרקים בממואר אחד. הם דומים, מתכתבים זה עם זה ומאזכרים זה את זה, גם אם כל אחד מהם מתמקד ב"נושא" ספציפי ומסוים: L'Événement מספר על ההפלה שעברה בצעירותה, Femme על חייה ומותה של אמה, ובספר שלפנינו – פרשת אהבים עזת תשוקה שניהלה עם גבר מזרח אירופי נשוי.

למעשה, תחילתו של L'Événement – האירוע, בעברית – היא סופו של Passion simple, שכן בהקדמה של סיפור ההפלה היא מספרת איך הגיעה לקלינקה שמיועדת לחולי איידס כדי לבדוק אם נדבקה במחלה. בספר L'Événement אנחנו לא יודעים במי היא חושדת, וב־Passion simple אנחנו מגלים שמדובר במאהב הנשוי: אחרי שעזב אותה התחילה פתאום לחשוב שאולי השאיר לה לפחות "מתנה" אחת ממשית: את המחלה…

הדמיון בין שלושת הממוארים, בעיקר הדמיון ל–Femme, הוא בקטעים הארס־ פואטיים. בשני הספרים עסוקה ארנו במשמעות שיש לכתיבה מבחינתה. בספר שלפנינו היא אפילו מנסה להסביר לעצמה, ולנו הקוראים, את ההבדל שיש בין אקצהביציוניזם לבין כתיבת ממואר. ההסבר שלה מרתק: "טעות היא להשוות בין אדם שכותב על חייו לבין אקצהיביציוניסט, כי האחרון מונע מתשוקה אחת בלבד: להראות את עצמו, ובו בזמן גם להיראות", בשעה שהיא, כאדם כותב, נשענת על פער הזמנים שבין הכתיבה, בזמן שרק היא רואה את הכתוב, לבין "הרגע שבו אנשים אחרים יקראו את הדברים, רגע ש[בשעת הכתיבה] אני חשה כי לא יגיע לעולם", והיא מוסיפה: "עד אז אולי אעבור תאונה או אמות. מלחמה או הפיכה יכולות לפרוץ. העיכוב מאפשר לי לכתוב היום, כמו שבגיל שש עשרה נהגתי להשתזף במשך יום שלם בשמש הקופחת, או בגיל עשרים – להתעלס בלי להשתמש באמצעי מניעה, בלי לחשוב על התוצאות."

מרתק!

(אמרה לי פעם אנה הרמן, משוררת מופלאה והעורכת של ספר שירים שכתבתי: לכתוב צריך מתוך תחושה שזה לא יתפרסם לעולם!)

במקום אחר בממואר כותבת ארנו כי "להמשיך לכתוב עוד ועוד – זאת הדרך לדחות את הטראומה שמתחוללת כשנותנים לאחרים לקרוא." אקצהביציוניזם? לא ממש…

הדברים הללו מעניינים מאוד, במיוחד מכיוון שעוצמת החשיפה העצמית של ארנו ב–Passion simple פשוט מדהימה. כמו בתיאור ההפלה שעברה, שם לא חסכה מאתנו אף פרט מחריד אחד, גם כאן ארנו לא מוותרת לעצמה. היא מספרת לנו על האובססיה הטוטלית שחשה כשהתמכרה לקשר הגופני עם המאהב שלה. והיא פורטת את האובססיה לפרטי פרטים. בכל אחד מעמודי הספר היא מונה אותם. אפילו אחרי שהמאהב עזב אותה וחזר לארצו, היא ממשיכה עם המחשבות האובססיביות. כך למשל היא נעתרת להזמנה להשתתף בכנס בקופנהגן, אף על פי שאין לה שום חשק או מוטיבציה. "במטוס, בדרך חזרה, חשבתי על זה שנסעתי לדנמרק רק כדי לשלוח משם לגבר גלויה."

את האובססיה היא מכנה passion. באנגלית, וכנראה שגם בצרפתית, למילה passion יש קונוטציה דתית, שכן היא מתארת לא רק תשוקה גופנית ומינית, אלא גם את ייסוריו של ישו בדרך אל הצלב, ועליו. במשמעות הזאת מתרגמים אותה בעברית לא במילה "תשוקה", אלא במילה "פסיון": יצירה דתית בעלת אופי דרמטי, המבוססת על טקסטים מהברית החדשה. בממואר ה־passion מקבלת ממדים כמעט מיתיים. שום דבר חוץ מביקוריו הנכספים של הגבר לא מעניין אותה. היא איבדה כל קשר אל מציאות החיים שקדמה להיכרות ביניהם. כשהוא הולך היא שקועה בהזיות על מה שקרה ביניהם, ואז מתחילה לייחל למפגש הבא. הכול מנותב רק למחשבות עליו. פעם אהבה להקשיב למוזיקה קלאסית. עכשיו – לשירים רומנטיים, שאולי יבהירו לה משהו על רגשותיה. אם מישהו מזכיר איזה מועדון לילה בהוואנה, היא מקשיבה בתשומת לב, רק משום שהיא נזכרת שהמאהב נשלח פעם להוואנה, ואולי ביקר באותו מועדון לילה…

בניגוד לרצונה אפילו את שני בניה הסטודנטים (כאן אנחנו נזכרים בממואר Femme, שכן היא מסבירה לנו שוב מדוע גם את הוריה הקפידה למדר, ולא אפשרה להם לדעת משהו על חייה האהבה שלה) היא כמעט מקריבה לטובת הקשר עם הגבר: אמנם הייתה מעדיפה שלא לערב אותם במה שקורה לה, אבל בלית ברירה היא מתנה את ביקוריהם בביתה בכך שיתקשרו מראש כדי שתוכל לאשר להם להגיע, רק במקרה שהגבר אינו שם, ועליהם לדעת שאם המאהב יודיע שהוא רוצה לבוא, הם יידרשו להסתלק מיד…

כל דבר קשור למאהב, ומשמש לה אות או סימן. למשל, היא קראה שאנשים מאוהבים נוהגים להתנשק בעיניים עצומות, ולכן הסיקה מיד שהגבר מאוהב בה, שהרי הוא עוצם את העיניים כשהוא מנשק אותה…

כל מה שנמצא בחיי היומיום שלה נקשר בקיומו של המאהב, וגם בולם ומונע ממנה כל מיני פעולות יומיומיות: היא לא שואבת את האבק ולא מייבשת את השיער במייבש, שמא לא תשמע את הטלפון מצלצל…

היא שקועה כל כך בתשוקה, בצורך שלה להיות עם הגבר, עד שכשהיא אתו היא שמה כל הזמן לב למחוגי השעון, אבל לא במחיצתו של הגבר! היא מבועתת מהמבט שהוא מגניב אל השעון שהוא עונד, מבט שמבשר את סיומה המתקרב של הפגישה! היא הולכת למטבח, "כדי להביא מים קרים", ובודקת: כמה זמן נשאר? עוד שעתיים… עוד שעה… עד שהיא תוהה – "מתי בכלל מתקיים ההווה?" (שהרי הזמן לא מפסיק להתקדם)…

"נהגתי למנות את הפעמים שהתעלסנו. הרגשתי שבכל פעם נוסף לקשר בינינו משהו חדש, אבל שההצטברות הזאת של נגיעות ושל עונג תרחיק אותנו בסופו של דבר זה מזה. ישרפו את הון התשוקה. מה שהרווחנו בעוצמה הגופנית הפסדנו בזמן שעמד לרשותנו."

לדעתי עניינו של הממואר הזה בכל זאת איננו בתשוקה הגופנית, אלא בכתיבה. במה שמניע אותה. באיך היא פועלת. במה משמעותה. עד כמה היא מפחידה, משמרת, או מאפשרת. מה היא תובעת.

"לעתים תכופות חשתי שאני חיה את התשוקה הזאת, בדומה לאיך שאני כותבת ספר: אותה נחישות לדייק בכל תמונה, אותה תשומת לב מדוקדקת לכל פרט. יכולתי אפילו להשלים עם המוות, בתנאי שאמצה עד תום את התשוקה הזאת – כמו שאני מוכנה למות כמה חודשים אחרי שאסיים לכתוב את הספר הזה.

זאת התשוקה האמיתית. אלה החומרים הנדרשים לה וזה המעשה החשוב באמת!

ועדיין אני תוהה: פרס נובל?

ממשיכה אל הספר הבא שלה.

.

אני ארנו, Femme (בתרגום לאנגלית – A Woman's Story): האם יש משמעות לחיים של אדם דמנטי?

אחרי הספר L'Événement של זוכת פרס נובל לספרות השנה (2022), קראתי, כמובטח, ספר נוסף שלה. משמעות שמו בצרפתית היא בפשטות – "אישה". באנגלית הוא תורגם כ"סיפורה של אישה".

הספר לא תורגם לעברית, ומאחר שלצערי אני לא קוראת צרפתית, נאלצתי לקרוא את הגרסה האנגלית.

ובכן כך: קודם כול, כמו האירוע, גם הספר שלפנינו קריא מאוד. (וכנראה כמו כל ספריה של ארנו, אמשיך לבדוק…). גם כאן מדובר בממואר.

ב־Femme כתבה ארנו על מות אמה, ובעצם – תיעדה את חייה, מתחילתם ועד סופם. את הממואר התחילה לכתוב ימים אחדים אחרי שאמה הלכה לעולמה, וכתבה אותו במשך כעשרה חודשים. מה שמעניין, לא פחות מהנושא העיקרי עצמו, זה שלאורך הכתיבה ארנו מתייחסת אל עצמה ואל הכתיבה, במהלך ארס־פואטי. היא מעוררת כל הזמן את התחושה שהיא מודעת לעצמה, מודעת לכך שהיא מתעדת, מודעת למשמעות של התיעוד, איך הוא משרת אותה, מה הוא עושה לה תוך כדי. מתעוררת אם כן תחושה של שיחה מתמשכת שהולכת ומתפתחת לנגד עינינו, לא של "מוצר" מוגמר שאנחנו קוראים אחרי שהסופרת ליטשה אותו, אחרי שמחקה חלקים, התלבטה, שינתה… יש להניח שארנו ערכה את כתב היד, אבל התוצאה המתקבלת היא של כתיבה כמעט יומנית, שכוללת, כאמור, הרבה רפלקציה על המעשה עצמו.

"אני מרגישה בכוחם המנחם של משפטים פשוטים, או קלישאות", היא מציינת מיד אחרי שהיא כותבת שהיא חשה "מין ריקנות כזאת: זה האביב הראשון שהיא כבר לא תראה," ואז כמו מותחת על עצמה ביקורת: איזו מחשבה בנלית. ובכל זאת משאירה על כנו את המשפט ה"קלישאתי", כי הוא בכל זאת נכון, כי הוא בכל זאת מדויק.

"אני מאמינה שאני כותבת על אימא שלי כי עכשיו תורי להביא אותה לעולם," היא כותבת בערך בתום השליש הראשון של הספר, כמו מסבירה לעצמה וגם לנו מה מניע אותה: התחושה שכתיבתה מעניקה סוג של חיים חדשים לאישה שמתה – זאת שנולדה למשפחה כפרית; שהעבודה בבית חרושת נחשבה בעיניה עלייה בדרגה; שחלמה על השיפור האולטימטיבי מבחינתה: להיות מוכרת בחנות, אבל הצליחה הרבה יותר, שכן בתבונתה העסקית השכילה לקנות חנות כזאת, ובצמוד לה – בית קפה. אמה ניהלה את השניים וגילתה יכולות מפתיעות, שעזרו לה לשגשג עד כמה שאפשר כבעלת חנות מכולת. ארנו מספרת איך אמה התמידה לקבל את פני הלקוחות במאור פנים, בתשומת לב אישית (ואז – בפרטיות של ביתה הצמוד לחנות – קרסה, נטולת כוחות בשל העמדת הפנים המאומצת, המתמשכת). אבל הישגה הנפלא ביותר היה, כך מתארת ארנו, היא עצמה. בתה. האם פטרה את הבת מכל חובות היומיום, בתנאי שתלמד, תתקדם, ותשפר את מעמדה בעולם.

כשקוראים את Femme, שהקדים את L'Événement בשלוש עשרה שנים (אני קראתי אותם בסדר הפוך), אפשר להבין יותר את מצוקתה של ארנו כשהרתה לגבר מזדמן. כשקראתי את האירוע התקשיתי להבין מדוע הרגישה בודדה כל כך. מדוע הסתירה מהוריה את היריונה (עד כדי רמייה ממש, כשהניחה בראש ערימת הבגדים המלוכלכים שהביאה אל אמה לכביסה בביקורה השבועי הקבוע, תחתונים מוכתמים בהפרשה דמית, כדי שאמה תחשוב שהיא במחזור ולא תעלה בדעתה שבתה הרתה). מדוע נאלצה לחפש פתרון, הפלה, כל כך לבד, ולא נעזרה בהוריה? אחרי Femme ברור לגמרי: ארנו לא יכלה בשום פנים ואופן לאפשר לאמה, שהקריבה למענה הכול, לדעת מה קרה לה. הייתה חייבת להסתיר ממנה את המעשה הנורא, שהעמיד בסכנה את כל המאמצים, את כל התקוות שאמה תלתה בה!

כשאמה הייתה נערה שחיה בעיירה קטנה, כותבת ארנו, "במקום שבו עניינן העיקרי של הבריות היה לדעת כמה שיותר על שכניהם, התרחש קונפליקט בלתי נמנע בין הרצון 'ליהנות מהנעורים' לחשש לאבד את המוניטין. אמי ניסתה להתאים את עצמה לדימוי הנעלה ביותר שיכול להיות לאנשים מסוגה: 'פועלת בבית חרושת, ובכל זאת – מכובדת."

כשארנו נישאה לאקדמאי, שמשפחתו באה מרקע שונה מזה של הוריה, חששה אמה שהמחותנים שלה מתנשאים מעליה. כדי "לפצות" את בתה ואת חתנה הקפידה כל השנים להעניק להם כסף ועזרה ככל יכולתה. "היא לא האמינה שאפשר לאהוב אותה בפני עצמה," כותבת ארנו, ואי אפשר שלא לחוש בכאב הנסתר, שלא נאמר במילים מפורשות.

ארנו כותבת על אמה, ובד בבד כותבת על הכתיבה: "לפני חודשיים התחלתי את הספר הזה, וכתבתי על דף ריק 'אימא שלי מתה ביום שני 7 באפריל'. אני יכולה עכשיו להסכין עם המשפט הזה. כשאני קוראת אותו, אני מרגישה כאילו מישהו אחר כתב אותו, אבל אני לא יכולה להתקרב לבית החולים ולבית האבות, או להיזכר פתאום בפרטים מיומה האחרון. בהתחלה חשבתי שלא אתקשה לכתוב. למעשה, אני מקדישה זמן רב למחשבות על מה עלי לומר ועל בחירת מילים וניסוחים, כאילו שקיים רק סדר אחד נצחי וקבוע שאמור להביע את האמת על אמי (אם כי איני יכולה לומר מה יש באמת הזאת). כשאני כותבת חשוב לי רק למצוא את הסדר המסוים הזה."

הממואר כולו הוא הניסיון (וההצלחה!) למצוא את הסדר. למצוא פשר בחייה ובמותה של האם. להביע את מגוון התובנות והרגשות שארנו חשה כלפיה, לתאר מה חשה כלפי אישה קרובה כל כך, שרצתה, לדעתה של ארנו, להמשיך לחיות גם כשנעשתה דמנטית, גם כשכבר לא ידעה מי היא והיכן היא.

תיאור ההתדרדרות ההדרגתית מכמיר לב ומזעזע, אבל הוא מראה גם תשוקה לחיים ותחושה שיש בהם טעם. קרובי המשפחה הרחוקים של האם לא הבינו בשביל מה היא המשיכה לחיות עוד כשנתיים אחרי שאיבדה את תבונתה. ארנו מאפשרת לנו לראות שייתכנו יופי, קרבה, אינטמיות – אהבה! – גם במקומות החשוכים ביותר, כשהנפש נראית כאילו הלכה לאיבוד.

אני ממשיכה לספר נוסף של ארנו במסע מסקרן אל נבכי יצירתה.

אנני ארנו, "האירוע", L'Événement (בתרגום לאנגלית – Happening): פרס נובל?

מודה: עד לפני שהודיעו כי אנני ארנו היא כלת פרס נובל לספרות השנה, 2022, לא הכרתי את ספריה. ארנו תקבל את הפרס בטקס שיערך בשבת הקרובה. את השבוע הקרוב אקדיש לכמה מספריה, כל יום – טור על ספר אחר.

רק שניים מהם, האירוע ולא קמתי מהלילה שלי תורגמו מצרפתית לעברית, ושניהם לא זמינים באתר e-vrit, שבו אני נוהגת לקנות ספרים דיגיטליים. אפשר לקרוא אותם רק בגרסה מודפסת. למי יש סבלנות לחכות? החלטתי אם כן לקרוא את התרגום לאנגלית, הזמין, כפי שאני אוהבת, בלחיצת כפתור אחת…

התחלתי עם האירוע, שבאנגלית נקרא Happening ובצרפתית – L'Événement. 

מדובר בממואר. ארנו מספרת בו על אירוע שהתרחש בחייה בעבר הרחוק, ב–1963, כשהייתה סטודנטית (הספר ראה אור לראשונה בשנת 2000, כלומר – שלושים ושבע שנים לאחר מעשה). בעקבות קשר קצר מועד ולא מחייב עם סטודנט, חבר לספסל הלימודים, הרתה ארנו, שהייתה אז בתחילת דרכה, צעירה שמתעתדת לפתח קריירה אקדמית או אמנותית, ובעיקר – נחושה בדעתה להתרחק ממעמד הפועלים ומהעוני שלתוכם נולדה – ואין בה שום יכולת או רצון ללדת תינוק לא רצוי, שישנה את מהלך חייה. 

ארנו מיטיבה לתאר את חוסר האונים של אישה צעירה שאין לה מושג מה עושים. היא לא יודעת אפילו איך מבצעים הפלה, וודאי שלא אל מי לפנות, וכיצד. 

הגברים הסובבים אותה נחשפים במלוא קלונם. לא רק הגבר שאמור היה להיות שותף לתוצאות המעשה שעשו ביחד, אלא גם ידידים־לכאורה שמצבה רק עורר בהם סקרנות מגעילה והתרגשות ארוטית: בבת אחת השתנתה בעיניהם תדמיתה והיא נראתה להם פתאום אישה מתירנית וזמינה: "בעיני רוחו נהפכתי מצעירה שעלולה לסרב, לאישה מסוג אחר, כזאת שבלי ספק כבר אמרה פעם אחת 'כן'. זה היה בתקופה שבה ההבדל בין שני סוגי הנשים היה חשוב מאוד, והוא הכתיב את היחס של בחורים כלפי נערות. ג'ן ט' היה פשוט פרגמטי. הוא היה בטוח שלא יכניס אותי להיריון, כי כבר הייתי במצב הזה…" ארנו חשה שהגבר שפנתה אליו כדי שיעזור לה היה אפילו מבודח קמעא למראה המהפך שחל בה, לא עוד "סטודנטית־לדוגמה", אלא "צעירה נואשת". ארנו פנתה אליו כי ידעה שהוא פעיל בארגון שהפיץ מידע לגבי "תכנון המשפחה". התברר לה שהפלה שמבקשת לעבור צעירה רווקה אינה נכללת ברעיון של "תכנון המשפחה".

גם רופא שפנתה אליו סירב לעזור לה. "צעירות כמוני בזבזו את זמנם של רופאים. נשים נטולות קשרים וכסף – שהרי אחרת לא היינו מגיעות אליהם – שימשו תזכורת תמידית לכך שהחוק ישלח אותם לבית הסוהר ויסגור להם את הקליניקה לצמיתות. הם לעולם לא יאמרו לנו את האמת: שאינם מוכנים להקריב את הקריירה שלהם למען איזו פרגיונת מטומטמת שנדפקה. או אולי בגלל תחושת החובה שלהם, הם העדיפו למות ולא להפר את החוק, שיכול לעלות בחייהן של נשים. ודאי הניחו שרוב הנשים לא יוותרו על ההפלה, למרות האיסור. ואישה שתתקע לתוך הרחם שלה מסרגה בכלל לא שקולה להרס הקריירה שלך." (תרגום שלי מהגרסה האנגלית)

האם שאל את עצמו מישהו מדוע, בעצם, אסור לאישה להפיל עובר לא רצוי, שנוצר בעקבות יחסי מין אקראיים, עם גבר שאין אתו שום קשר משמעותי? מדוע גברים יכולים להמשיך בחייהם כאילו כלום, ורק האישה נדרשת לשלם את מלוא המחיר, ולכל החיים, אם ההפלה לא מתבצעת? "לא ידעת אם אסור להפיל כי הפלה היא דבר רע, או שהיא רעה, כי היא אסורה. אנשים קבעו את שיפוטם בעקבות החוק. את החוק עצמו הם לא שפטו." 

ארנו כתבה את הספר בתחושה שהכול השתנה: בשנת 2000 ההפלה בצרפת כבר הייתה חוקית. מי העלה אז בדעתו ששוב יתחולל בעולם מהפך, שבארצות הברית יהפוך בית המשפט העליון על פיה את הפסיקה המכונה "רו נגד וייד" מ־1973, שקבעה כי לנשים בהריון שמעוניינות לעבור הפלה יש הגנות פדרליות המעוגנות בחוקה, וכי נשים יאלצו שוב להיאבק על הזכות לקבוע מה ייעשה בגופן. 

כשקראתי את הספר תהיתי אם הוא מצדיק בעיני את הקבלה של פרס נובל לספרות, פרס מכובד, הפרס הנחשב ביותר. 

לא הוגן לשפוט על פי ספר אחד, שהרי הפרס ניתן על מכלול יצירתה, וארנו פרסמה עשרים ושלושה ספרים. אכן, יש בספר עוצמה רבה. מרגשים דבריה של ארנו על האחווה הנשית שזכתה לה, הסיוע בפועל, בכסף, במעשים, אפילו מנשים זרות לגמרי, לא כל שכן מחברות.

מחריד ומבעית במיוחד התיאור של ההפלה עצמה שארנו עברה.

כמה ימים אחרי הקריאה של הספר עוד המשיך התיאור להדהד בתודעתי, המשיך לזעזע אותי.

הנה הקטע, בתרגומה של נורה בונה, כפי שראה אור בהוצאת רסלינג, סדרת ושתי.(את הקטע המתורגם לקחתי ממאמרה של דורית שילה בכתב העת האינטרנטי המוסך, הבלוג של הספרייה הלאומית. בניגוד לי, לשילה אין שום ספקות בדבר הפרס שקיבלה ארנו):

הרגשתי צורך עצום לחרבן. רצתי לשירותים, שהיו בצידו השני של המסדרון, וכרעתי מעל האסלה כשפניי לדלת. ראיתי את המרצפות בין ירכיי. דחפתי בכל כוחותיי. זה פרץ כמו רימון, בהתזת מים שהגיעה עד לדלת. ראיתי מתרחץ קטן תלוי מהנרתיק שלי בקצהו של חבל אדמדם. לא דמיינתי לעצמי שזה מה שהיה בתוכי. הייתי חייבת ללכת עם זה עד החדר. החזקתי אותו ביד אחת (היה לזה משקל מוזר). התקדמתי לאורך המסדרון אוחזת בו בין רגליי. הייתי חיה.
הדלת של או' הייתה פתוחה קמעה, אור בקע מבפנים, קראתי לה בשקט: "זהו זה".
שתינו בחדר שלי. אני יושבת על המיטה, והעובר בין הרגליים. אנחנו לא יודעות מה לעשות. אני אומרת לאו' שצריך לחתוך את חבל הטבור. היא לוקחת מספריים, אנחנו לא יודעות איפה בדיוק צריך לחתוך, אבל היא עושה את זה. אנחנו מתבוננות בגוף הזערורי, עם הראש הגדול, ומתחת לעפעפיים השקופים העיניים הן כמו שני כתמים כחולים. כמו בובה אינדיאנית. אנחנו בודקות את המין, ונראה כאילו יש התחלה של פין. ככה הייתי מסוגלת לייצר דבר כזה. או' מתיישבת על שרפרף, היא בוכה. אנחנו בוכות בשקט. זה מעמד ללא שֵם, החיים והמוות בכפיפה אחת. מעמד העלאת קורבן.
אין לנו מושג מה לעשות בעובר. או' הולכת להביא מהחדר שלה שקית צנימים ריקה ומניחה אותו בפנים. אני הולכת עם השקית לשירותים. זה כמו תפילה מבפנים. אני הופכת את השקית מעל לאסלה ומושכת בידית.
ביפן קוראים לעוברים מופלים "מיזוּקוֹ", ילדי המים.

ארנו מרשה לעצמה להיכנס כאן לתוך הרגע ההוא, לא מוותרת לעצמה ולקוראיה, מראה לנו את הזוועה על כל פרטיה. וכמובן שמהדהדת ממנו השאלה מדוע נאלצה אישה צעירה לחוות את הדבר הנורא הזה, ואיך תוכל אי פעם לשכוח אותו (היא לא תוכל. ועכשיו גם אנחנו אִתה). אין ספק שלא מדובר כאן בתיאור של חוויה אישית גרידא: יש כאן כמובן ביקורת חברתית נוקבת, שמשתמעת מהתיאור, ובעצם גם מכל מה שקדם לו. אם כן, בכל זאת – פרס נובל?

בימים הקרובים אקרא ספרים נוספים של ארנו, ואספר עליהם.

אולגה טוקרצ'וק,"על עצמות המתים": חלום בלהות?

Prowadź swój pług przez kości umarłych  Olga Tokarczuk 

הסופרת הפולנייה אולגה טורקצ'וק זכתה בפרס נובל לספרות ב-2018. רק אחד מספריה, ספרי יעקב תורגם לעברית, וייתכן שעוד אקרא אותו. בינתיים ניסיתי לגשת אליה דווקא באמצעות תרגום לאנגלית של רומן שפרסמה ב-2009.

עלילתו מתרחשת בכפר קטן בפולין, סמוך לגבול עם צ'כוסלובקיה. מעניין לציין שטורקצ'וק עצמה גרה בכפר קטן ממש באותו אזור, וממנו היא מנהלת גם את בית ההוצאה לאור שבבעלותה. 

אכן, ברור לגמרי שהיא מכירה היטב את הנופים והאווירה של הכפר המתואר בספרה, זה שבו "האוויר נישא מפראג, שם נשמו אותו עד לפני זמן מה". עונות השנה החולפות ברומן מתוארות בחיוניות: השלג והקור של החורף "כשהבקרים עשויים מפלדה", והעולם "לא נראה כמה שנברא למען בני אדם, ודאי שלא לנוחותם"; ימי הקיץ הלוהטים, הפרחים הצצים באביב, ונראים כאילו הם מציצים כדי לבחון את הסביבה. הדוברת המספרת הכול בגוף ראשון היא זקנה שהייתה בעברה מהנדסת גשרים, וכיום היא מורה לאנגלית. היא אוהבת ילדים קטנים, עד גיל עשר, לפני שהם מאבדים את תמימותם. והיא מסורה בעיקר לעולם החי.

למעשה, הרומן כולו אינו אלא דרשה נוקבת שמולבשת על עלילת מתח: סדרה של מעשי רצח שמתרחשים בכפר.

ה"דרשה" היא רצונה של הדוברת (שמה ינינה, אבל היא מתעבת אותו ואוסרת על אנשים להזכיר אותו) להוכיח את בני האדם על רצחנותם. היא לא מצליחה להבין איך אפשר להרוג חיות, להפוך "את הגוף של מישהו לנעליים, לקציצות, לנקניקיות, לשטיח שמונח לצד המיטה," לא מבינה איך "מבשלים את העצמות של מישהו והופכים אותן למרק… איך הופכים מישהו לנעליים, לספות, לתיק צד שעשוי מהבטן של מישהו, לפרווה מחממת של מישהו, אוכלים את הגוף של מישהו, חותכים אותו לחתיכות ומטגנים אותן בשמן… זה בכלל אפשרי? הסיוטים האלה באמת קורים? הרצח ההמוני הזה, האכזרי, האדיש, בלי שום מוסר כליות? בלי לעצור להרף עין ולחשוב רגע, אם כי מקדישים  מחשבה רבה לפילוסופיה ולתיאולוגיה היצירתית העומדת מאחורי כל זה. באיזה מין עולם אנחנו חיים? עולם שבו הרג וכאב הם הנורמה?" 

ועוד היא שואלת: "כשאתה חולף על פני חלון ראווה שתלויים בו נתחי בשר אדומים גדולים, גופות שחוטות שמוצגות לעיני כול, אתה נעצר לרגע כדי לתהות מה באמת אתה רואה?" היא ממשיכה: "אתה בכלל חושב על זה פעמיים? כשאתה מזמין קבב, או צלע – מה בעצם אתה מקבל? שום דבר לא מזעזע אף אחד. הפשע נחשב נורמלי, מעשה של יומיום. כולם מבצעים אותו. כך העולם היה נראה אילו מחנות ריכוז היו נהפכים לנורמה", אומרת ינינה, ובעצם – אולגה טורקצ'וק הפולנייה, שמכירה את מחנות הריכוז שהוקמו על אדמת מולדתה, "אף אחד לא היה סבור שיש בהם פסול."

עלילת המתח מתפתחת. עוד ועוד גופות מופיעות בכפר. השוטרים חוקרים, מנסים לפענח את הרצח, והדוברת מנסה לסייע להם: היא בטוחה שמדובר בנקמתן של החיות, שכן תושבי הכפר מרבים לצוד אותן, הם אפילו הקימו דוכנים, כמו אלה שמשמשים כמרים בכנסייה, כדי להתייצב עליהם ולירות מהם בצבאים שאותם מבשלים, בשועלים שאת פרוותם נהוג לפשוט ולמכור, בחזירי בר, ואפילו, כך קורה לפעמים, בחיות בית: בכלבים. בעיני הדוברת אין שום הבדל בין חיה לחיה. היא רואה בכל ההרג הזה פשע חמור. ואפילו מתנפלת בכנסייה על הכומר באמצע הדרשה שלו, כי הוא מצדד בציד, נוזפת בו, מנסה לגרש אותו מהמקום, כי הוא בעיניה פושע. (כמובן שמסלקים אותה, לא אותו!)

עלי להודות שכל השאלות הללו נופלות, מבחינתי כצמחונית, על אוזניים קשובות ומזדהות. אכן, גם לי נראה מעוות ומגעיל לאכול משהו שהיה פעם מישהו. ולכן חשתי הזדהות עם האג'נדה המבוטאת ברומן. למעשה, כל מי שקורא את הדברים הללו אמור להזדהות אתם, במיוחד בימים אלה, כשהאנושות נאנקת תחת המגיפה שנגרמה, ככל הנראה, מהמגע הרצחני של האדם עם ייצור חי כלשהו (עטלף?), ולאור התחלואה המתחדשת בדנמרק, שם ההתעללות בחורפנים הביאה ליצירה של מוטציה מפחידה ומאיימת בנגיף הקורונה.

 

עם זאת, קשה לומר שהכתיבה עצמה, למעט אותן דרשות שנכתבו באומץ ובעוצמה, סחפה אותי. האם אני מרגישה שרצח של חיות יכול להצדיק רצח של בני אדם? לא ממש. ויש, כידוע, אסכולה טבעונית קיצונית ומסוכנת כזאת. זכורים מקרים שבהם טבעונים נהגו באלימות, נקטו "איומים מילוליים ואף תקיפות". הספר שלפנינו לא רחוק מכך. 

וזאת לא הייתה הבעיה היחידה שחשתי במהלך הקריאה. לדוגמה: האם, אני מסכימה ש"מטרת האבולוציה היא אסתטית גרידא – שהיא בכלל לא נועדה להסתגלות?" או "שעניינה היחיד הוא יופי, הגשה של תבנית מושלמת לכול צורה?" לא בטוח.

מעבר לכך, הפריע לי משהו באווירה האופפת את הרומן כולו. אחת הדמוית, אישה שהדוברת מתיידדת אתה לרגע, אומרת לה: "הסיפור מוזר, נכון? הוא קצת דומה לחלום רע, נכון?" כך, פחות או יותר, הרגשתי כשקראתי את הספר: מין חלום בלהות מתמשך ולא נעים. כזה שרוצים רק שייגמר כבר.

הספר תורגם לעברית וראה אור בהוצאת ידיעות ספרים באוגוסט 2021. מרים בורנשטיין תרגמה אותו מפולנית. 

סבטלנה אלכסייביץ', "הניצולים האחרונים, ההיסטוריה המדוברת של ילדים במלחמת העולם השנייה": מה נותר בזיכרון?

כשהוכרז ב-2015 כי פרס נובל לספרות יוענק לסבטלנה אלכסייביץ' הבלארוסית, היו מי שקראו תיגר על ההחלטה, וטענו כי אלכסייביץ' כלל אינה סופרת, אלא עיתונאית. "היא הזוכה הראשונה שספריה נוגעים באנשים חיים", נכתב בניו יורק טיימס. דומה כי חברי ועדת פרס נובל שהעניקו לה את הפרס חזו מראש את ההתנגדות, ובנימוקים להחלטה כתבו כי אלכסייביץ' " פיתחה סוגה ספרותית חדשה".

אכן, ספריה מיוחדים במינם. הם כוללים ריאיונות עם מאות, במצטבר אולי אפילו אלפי, אנשים וכל אחד מהם מוקדש לעניין אחר: שיחות עם נשים שנלחמו במלחמת העולם השנייה, עם ניצולי אסון הכור הגרעיני בצ'רנוביל, עם מי שהשתתפו במלחמת רוסיה באפגניסטן, ואנשים שהיו עדים לקריסתה של ברית המועצות.

הספר שלפנינו, The Last Witnesses, הוא אוסף של עשרות ראיונות עם מי שהיו ילדים בתקופת מלחמת העולם השנייה.

זהו ספר מצמית.

האפקט המצטבר של כל העדויות, כמו גם יכולתה המופלאה של אלכסייביץ' להעניק לכל אחת מהן כותרת שקודחת חור בלב, ומעל מכל – כישרונה להפיק ממאות אנשים אלמוניים את עוצמות התיאור של מה שעבר עליהם, ולעצור תמיד ברגע הכי מדויק – פשוט מופלאה.

אדם אינו יכול לצאת מהספר הזה בלי להיות שונה ממי שהחל בקריאתו. הסבל המתואר בו, הזוועה של המלחמה שמפורטת לפרטים הקטנים ביותר, כולם מתוך נקודת המבט של מי שהיו ילדים קטנים, לא תתואר במילים אחרות מאלה שמופיעות בספר, כמות שהן. יש לקרוא את כל העדויות הללו כדי להבין.

עלי להודות שניגשתי לקריאה בחשש גדול, אפילו, אפשר להודות, באימה, שהרי מי מסוגל לשאת את המפגש עם סבל של ילדים, בידיעה שמדובר בהתרחשויות שאכן עברו עליהם, שאכן קרו במציאות?

לכאורה אמורה לנחם העובדה שמדובר בילדים ששרדו את הזוועות. הרי רק אלה נשארו כדי לספר. לא פעם עדויות כאלה עלולות לעורר את האשליה שבסך הכול צפוי מעין "סוף טוב" לסיפורים. במיוחד מאחר שאלכסייביץ' קבעה לעצמה שיטת עבודה: כל אחד מהדוברים מוצג תחילה בשמו, ואז בגיל שבו היה באירועים שעליהם יספר, ובמה הוא עוסק כיום. המגוון עצום. מהנדס, פועלת, אגרונום, ציירת, קופאית, עיתונאית, אינספור עיסוקים ומקצועות.

הספר ראה אור לראשונה ב-1985, כך שמי שהיה ילד קטן בשנות ה-40 של המאה ה-20 היה, כשראיינה אותם, בשנות החמישים לחייו, פחות או יותר: כלומר – בחלקם הגדול היו אנשים שעדיין עבדו ויצרו.

רבים מהם מספרים על הצלקת שהותירו בחייהם הזוועות שחוו. הם אמנם שרדו, אבל בעצם אינם מתפקדים כיאות במישורים שונים של חייהם. אני אדם קר, מעידה אחת. לא נישאתי ולא הולדתי ילדים, מספר אחר, שמתאר את ההתאכזרות שלא תיאמן של גרמנים צעירים שהיה עד לה, את האימה שחש מאז מפני גברים צעירים ושממנה נבע החשש שמא ייוולדו לו בנים, "גברים צעירים".

לא רק הזוועות הקיצוניות מחרידות את הנפש. גם תיאורים כמו זה של הילד שראה את הגרמני המת הראשון: "האיש נראה ישן. הוא אפילו לא שכב, אלא ישב מכורבל, ראשו נשען על כתפו. לא ידעתי: אני אמור לשנוא אותו או לחוס עליו? הוא האויב". או: סיפורו של ילד שביתו הוצת, וכל מה שהצליחו להציל ממנו היה גוש מלח שהונח תמיד על האח. "אספנו בזהירות את המלח, וגם את החימר שבתוכו הוא התערבב. זה כל מה שנשאר מהבית שלנו." או הילד שמתאר כיצד טווחו הגרמנים להנאתם על דלי שהיה צבוע בלבן, כי מרחוק סברו שמדובר בדגל לבן שהונף כדי להביע כניעה. או התיאור של פליטה יתומה שבכתה לאורך כל יום הלימודים אחרי שהילדים הקניטו אותה מתוך קנאה: כשקיבלה מעיל חדש אמרה אחת הילדות, ששני הוריה נותרו בחיים אבל היו עניים מאוד: "יש ילדים שמקבלים הכול…" או הילד שמספר כי קינא בחרקים, כי הם יכלו להיכנס לתוך חורים קטנים בקירות ולהסתתר שם בזמן ההפגזות. או הילדה שמספרת שלאורך כל המלחמה אימא שלה לא חייכה אפילו פעם אחת. או זאת שרק אחרי עשרים וחמש שנים גילתה מה שמה האמיתי, שכן ניצלה כשהייתה פעוטה. או הילדה שמספרת איך קברו את סבתה שנרצחה בדירתה, "הסבתא העליזה והחכמה שלנו, שכל כך אהבה מוזיקה גרמנית וספרות גרמנית." או הפחד מפני טרקטורים שמתאר ילד שבגר, פחד שחש גם שנים רבות אחרי המלחמה, כי ידע שהם יוצרו מהמתכת שהותכה מטנקים, והוא היה עד למוות שהמתכת הזאת המטירה.

אנחנו רגילים לקרוא עדויות של ניצולי שואה. סבלם של הילדים הלא-יהודים, המתואר כאן בפרטי פרטים, מחריד. תיאורי הרעב המזוויעים. הרציחות. הילדים שהיו עדים וקורבנות להתאכזרות שלא תיאמן. דוגמה אחת קטנה: יותר מעד אחד סיפר כיצד נהגו הגרמנים ליטול מילדים דם לטובת הלוחמים שלהם, עד שגרמו למותם של הקטנים, כי האמינו שדם של פעוטות יזרז את החלמתם של החיילים. או דוגמה אחרת: הילדים ששימשו מגלי מוקשים חיים.

"אנחנו חיים בסביבה שמתאפיינת בבנליות. רוב האנשים מסתפקים בכך. אבל איך חודרים פנימה? איך מסירים את הציפוי הזה, של הבנליות? יש להביא את בני האדם לכך שיעמיקו לתוך עצמם", אמרה סבטלנה אלכסייביץ' בראיון שהעניקה למאשה גסן, עיתונאית יהודייה ילידת רוסיה ואזרחית ארצות הברית. אכן, אחת מחברות הוועדה של פרס נובל תיארה את כתיבתה של אלכסייביץ' "היסטוריה של רגשות – היסטוריה של הנפש, אם תרצו".

"נראה היה לי שאני מבין יותר מהמבוגרים, כי לא בכיתי, והם כן," מספר וסיה חרבנסקי, שהיה בן ארבע, ובזמן שהתראיין עבד כאדריכל, והוסיף, "אני אדם בלי ילדות. במקום ילדות הייתה לי מלחמה."

"אני לא מסוגלת להיות ממש מאושרת. לגמרי מאושרת. אף פעם זה לא מצליח. אני פוחדת מאושר," מספרת תמרה פרחימוביץ', אז בת שבע, היום מזכירה-כתבנית.

"איך הן הצליחו אחרי המלחמה לשמור על הלב?" תוהה ליליה מלניקובה, אז בת שבע, היום מורה, כשהיא מספרת על טוב לבן של המטפלות בבית היתומים שאליו נקלעה.

"מה נשאר לי מהמלחמה? אני לא מבינה מה פירוש הביטוי 'אנשים זרים', כי אחי ואני גדלנו בין זרים. זרים הצילו אותנו. אבל איזה מין זרים הם היו? כל אדם שייך לעצמו. אני חיה בהרגשה הזאת, אם כי לעתים קרובות אני מתאכזבת. בימי שלום החיים שונים", מספרת ליזה שנטו, אז בת שש, היום טבחית.

"אספר לך, שמא את לא יודעת: מי שהיו ילדים בזמן המלחמה מתו לפני האבות שלהם שנלחמו בחזית. לפני החיילים… לפניהם," מספר דוד גולדברג, אז בן ארבע עשרה, כיום מוזיקאי.

"עשרות שנים חלפו ואני עדיין תוהה: אני חי?" אמר וסיה ביאקצ'ב, אז בן שתים עשרה, כיום מורה לעבודת כפיים.

"עברו שנים… קראתי כל כך הרבה ספרים. אבל אני לא יודעת על המלחמה יותר מאשר ידעתי כשהייתי ילדה," אומרת נדיה גורבצ'בה, אז בת שבע, כיום עובדת בטלוויזיה.

"אוווו! אילו ידעו אנשים מה צפוי להם, הם לא היו מחזיקים מעמד עד הבוקר," אומרת זויה מז'רובה, אז בת שבע, כיום עובדת בדואר.

"כל כך הרבה פעמים מתחתי בד. רציתי לצייר את זה… אבל משהו אחר יצא: עצים, דשא", מספר ליאוניד שקינקו, אז בן שתים עשרה, כיום צייר.

"אני לא יודע לבכות. בכיתי רק פעם אחת במשך כל המלחמה," מספר אדוארד וולושירוב, אז בן אחת עשרה, כיום עובד בטלוויזיה.

"אם משהו נשאר, הוא רק בזיכרון שלנו," אומרת לינה פריחודקוב, אז בת ארבע, כיום פועלת.

גדולתה של הסופרת בכך שתיעדה את הדברים, כך שאינם מצויים עוד רק בזיכרון האישי, אלא נהפכו לחלק מהזיכרון הקולקטיבי.

בכוונתי לקרוא גם את ספרה של אלכסייביץ' העוסק בעדויותיהן של נשים באותה מלחמה.

ככל הידוע לי, הספר שלפנינו לא תורגם לעברית. הנה קישור ישיר אליו בקינדל אמזון:

"ילדה אחת, מורה אחת, ספר אחד ועט אחד יכולים לשנות את העולם"

כשהייתה בת 15 ירו בה אנשי הטאליבן כשנסעה באוטובוס בדרכה חזרה הביתה  מבית הספר. שנתיים אחרי כן כבר עמדה על בימת הכבוד באוסלו, שם הודתה על פרס נובל לשלום שזכתה בו.

שמה מלאלה יוספזאי, ילידת פקיסטן, לוחמת למען זכותם של ילדים לרכוש השכלה.

מהירי נפצעה אנושות והוטסה לאנגליה, שם טיפלו בה עד שהחלימה. ממקום גלותה באנגליה, לשם הגיעה עם כל בני המשפחה שלה, המשיכה בפעילות שבה החלה כשהייתה רק בת 11!

כבר שנים רבות שהיא מקימה בתי ספר במקומות שבהם עזרתה נחוצה, באפריקה ובאסיה. "נערות משכילות," כך הסבירה בריאיון שהעניקה לשדרן האמריקני דיוויד לטרמן, "יכולות לתרום לא רק לסביבתן הקרובה, אלא לאנושות כולה." על ההתנגדות של הטאליבן להשכלת נשים, שבעטיה ירו בה בניסיון לשתק את פעילותה, אמרה: "הם יודעים שחינוך יכול להעצים נשים. הם זיהו את זה. כי הם יודעים שאם אישה תלך לבית ספר ותלמד, היא תהיה עצמאית. היא תקבל החלטות בעצמה. יהיה לה מעמד משל עצמה. היא תעבוד. היא תצא מהבית ותסגל לעצמה זהות אישית. והם פשוט לא רוצים את זה. הם לא יכולים לקבל נשים כשוות."

בנאום שנשאה בבירמינגהם כשנודע לה כי זכתה בפרס נובל דיברה על הכבוד הרב שנפל בחלקה ועל הגאווה שהיא חשה בהיותה הפקיסטנית הראשונה, והצעירה הראשונה, שזוכה בפרס. בפרס זכתה בשיתוף עם קאילש סאטיארת'י פעיל הודי למען זכויות ילדים ונגד עבדות ילדים.

"הוא הודי ואני פקיסטנית, הוא מאמין בדת ההינדית ואני באסלאם," אמרה, והדגישה שחרף ההבדלים ביניהם, ועל אף האיבה השוררת בין ארצותיהם, הם תומכים זה בזה, ואף החליטו לשתף פעולה. בשיחת טלפון שניהלו זמן מה לפני נאומה, כך סיפרה, החליטו שכל אחד מהם יזמין לטקס באוסלו את ראש הממשלה של ארצו, בתקווה שיצליחו לגשר ביניהם, שכן, כדבריה, "לא משנה מה צבע עורך ובאיזו שפה אתה מדבר. כולנו חייבים לנהוג זה בזה כבני אנוש, לכבד את הזולת ולהיאבק למען זכויותינו ולמען זכויות הילדים, הנשים, וכל בני האדם."

יוספזאי הודתה לבני משפחתה, ובמיוחד לאביה, "שלא העניק לי שום דבר מיוחד, אבל גם לא קיצץ את כנפי, אלא אִפשר לי לעוף ולהשיג את יעדי, להראות לעולם שילדה אינה אמורה להיות שפחה. יש לנערה כוח והיא יכולה להתקדם בחיים. היא לא אמורה להיות רק אימא, רק אחות, רק רעיה. לנערה יש – צריכה להיות – זהות. יש להכיר בה, וזכויותיה שוות לאלה של נער בן גילה. אם כי אחי סבורים שאני זוכה… זוכה ליחס טוב מאוד," התלוצצה, והוסיפה, "אבל זה בסדר. כן, זה בסדר. "

החלק המרגש בנאומה היה זה שבו סיפרה איך נודע לה שזכתה בפרס נובל: "זה די מרגש, כי הייתי בשיעור כימיה, ולמדנו על אלקטרוליטים, והשעה הייתה, אני חושבת, 10:15, כך שמועד ההכרזה על פרס נובל לשלום עבר. גם לפני כן בכלל לא ציפיתי לזכות בו, וכשהשעה הייתה כבר 10:15, הייתי בטוחה שלא זכיתי. אבל אז אחת המורות שלי נכנסה לכיתה וקראה לי ואמרה, 'יש לי משהו חשוב לומר לך,' וממש הופתעתי כשהיא בירכה אותי ואמרה לי – זכית בפרס נובל לשלום, ואת חולקת אותו עם אדם דגול שפועל למען זכויות של ילדים.' לפעמים קשה להביע רגשות, אבל הרגשתי שזכיתי לכבוד גדול מאוד. הרגשתי חזקה ואמיצה יותר, כי הפרס הוא לא סתם איזו חתיכת מתכת או מדליה שעונדים או פרס ששומרים בחדר, הוא עידוד משמעותי בשבילי כדי שאמשיך בדרכי ואאמין בעצמי. לדעת שאנשים תומכים בי במערכה הזאת. ואנחנו פועלים ביחד. כולנו רוצים לוודא שכל ילד בעולם יזכה להשכלה. כך שזה דבר באמת, באמת עצום מבחינתי."

כמי שדוגלת בכל מאודה בהשכלה ובחינוך סיפרה שגם ביום שנודע לה שזכתה בפרס נובל, החליטה להמשיך את יום הלימודים כרגיל: "הלכתי לשיעור פיזיקה ולמדתי, הלכתי לשיעור אנגלית, והייתי לגמרי… זה היה מבחינתי יום רגיל…"

אכן, המורים וחבריה בירכו אותה, והיא מודה שתגובותיהם שימחו אותה מאוד: "כולם אמרו – אנחנו גאים בך, ו… אני אסירת תודה לבית הספר שלי, למורים שלי, לחברי, על אהבתם, על התמיכה שלהם, הם מאוד תומכים ומעודדים אותי. כך שאני מאושרת."

מפעים לחשוב על תלמידת תיכון שזוכה בפרס נובל, וממשיכה את סדר יומה כרגיל, מסורה כתמיד ללימודים העומדים תמיד בראש מעייניה, ולא רק אלה שלה, אלא של ילדי כל העולם שלמען השכלתם היא נאבקת כבר שנים רבות!

"זה לא סוף הדרך," היא אמרה. "זה לא הסוף. לא סוף המאבק שהתחלתי בו. אני חושבת שזאת למעשה ההתחלה. אני רוצה לראות שכל ילד בעולם הולך לבית הספר. יש עדיין 57 מיליון ילדים שאינם זוכים להשכלה, שעדיין לא הולכים לבית ספר יסודי, ואני רוצה לראות את כל אחד מהם זוכה להשכלה, כי אני – אני עצמי סבלתי מבעיה דומה כשגרתי בפקיסטן באזור שנשלט על ידי הטאליבן."

תיאור ההחלטה שלה לצאת למאבק מפעים:

"הטאליבן לא הרשו שם לאף ילדה ללמוד בבית הספר. החלטתי לא לשתוק. לא לחכות שמישהו אחר יפעל למעני. אני לא מחכה למישהו אחר. עמדו בפני שתי אפשרויות. לשתוק, ולחכות שירצחו אותי, או לדבר, ואז להירצח. בחרתי באפשרות השנייה, כי באותה תקופה שלט באזור שלנו טרור, לא הרשו לנשים לצאת מהבית כי אסרו עליהן לגמרי לזכות בהשכלה. אנשים נרצחו. ובאותה תקופה החלטתי לשאת את קולי, כי רציתי לחזור ללימודים. הייתי אחת הנערות שלא זכו לרכוש השכלה. רציתי ללמוד, רציתי ללמוד ולהיות מי – מי שאני יכולה להיות בעתיד. והיו לי חלומות. היו לי גם חלומות, כמו שיש לכל ילד נורמלי. באותה תקופה רציתי להיות רופאה. כיום אני רוצה לעסוק בפוליטיקה. להיות פוליטיקאית טובה. וכששמעתי שאני לא יכולה ללמוד בבית הספר, חשבתי לרגע שלעולם לא אוכל להיות רופאה, שלעולם לא אוכל לממש את היכולות שלי, ושהחיים שלי יסתכמו בכך שאתחתן בגיל 13 או 14, לא אלמד, לא אהיה מה שאני יכולה להיות, ולכן החלטתי לדבר.

באמצעות הסיפור שלי אני רוצה לומר לילדים אחרים בעולם שהם צריכים להגן על הזכויות שלהם. שאסור להם לחכות למישהו אחר, ושהקול שלהם חזק יותר. הקולות שלהם – נדמה שהם חלשים, אבל כשאף אחד לא מדבר, הקול שלך נשמע רם כל כך, עד שכולם נאלצים להקשיב לך. כולם חייבים לשמוע. וזה המסר שלי לילדים בכל העולם: שהם צריכים להיאבק למען הזכויות שלהם."

הפרס שזכתה בו נועד לדבריה לא רק לה. "הוא נועד לכל הילדים שאין להם קול, שחייבים לשמוע אותם. ואני מדברת בשמם."

כשנאמה באוסלו חתמה מלאלה יוספזאי את דבריה במילים "ילדה אחת, מורה אחת, ספר אחד ועט אחד יכולים לשנות את העולם".

אין ספק שבעוז רוחה, באישיותה הקורנת, בתושייה, בנחישות ובמסירות שלה, היא עוד תוסיף ותשפיע על העולם ותשפר אותו.

מה העדיף עגנון על פני פרס נובל

השנה הוחלט לא להעניק את פרס נובל לספרות, אחרי שיושבת ראש הוועדה התפטרה. בעלה של אחת מחברות הוועדה נחשד בביצוע מעשים מגונים ואפילו באונס. האקדמיה השוודית החליטה לדחות את ההכרזה על הפרס עד לשנה הבאה. גם התקווה שסופר ישראלי יזכה בו שוב נדחתה.

בבוקר אחד באמצע חודש אוקטובר, 1966, התקיימה שיחת טלפון שהחלה בהפתעה: יגאל לוסין, כתב קול ישראל, התקשר לביתו של ש"י עגנון, ובישר לו על ידיעה שהגיעה אל הרדיו ידיעה  משוודיה, לפיה זכה עגנון בפרס נובל. תגובתו של הסופר הייתה מאופקת מאוד. תחילה סירב להאמין: "זה עורבא פרח," אמר. אחרי כן תהה מדוע לא התבשר על כך בעיתונים.

"הידיעה הגיעה אלינו לפני חצי שעה בלבד," הסביר השדר מהרדיו, וניסה לראיין את עגנון, לשמוע מה תגובתו, איך הוא מרגיש, לשמע החדשות.

עגנון היה בעיקר זהיר מאוד: "אני, באופן פרטי, אם יש לי איזה השפעה, הייתי מבקש לעכב את הידיעה, עד שיבוא באמת," הפציר במבשר. אכן, הידיעה הגיעה אליו בטרם עת, שכן ההכרזה הרשמית נעשתה רק כעבור יומיים.

עגנון שב והדגיש את חששו שמא יושם ללעג – ל"חוכא ואטלולא", כדבריו –  אם יתברר שהפרסום על הזכייה אינו נכון, ונציג קול ישראל המשיך לבדוק אתו מה תחושותיו, שהרי אף ישראלי לא זכה עד אז בפרס המכובד כל כך. (מאז זכו בו 11 ישראלים נוספים).

"האם משמח אותך שלעם ישראל ולמדינת ישראל נתגלגלה זכות על ידך, לזכות בכבוד של פרס נובל הראשון?" שאל הכתב. עגנון היה מוכן רק להבטיח שיעשה הכול "כדי שחס וחלילה לא תתבזה בגללי מדינת ישראל," ואז השתדל להסביר עד כמה הפרס אינו חשוב בעיניו: "אני מודד את עצמי באופן אחר, לא לפי פרסים ולא לפי כבוד," אמר, וגם: "אין שום כבוד בעולם שאני רוצה בו." מאווייו היחידים, חזר והדגיש, הם "לכתוב בעברית," אבל לצערו הרב חייו מלאים בהסחות דעת ובהפרעות. עם זאת הודיע שלא יסתלק מהפרס, ולוא רק משום "שיש לי בקושי פרנסה."

קשה שלא לחשוד בעגנון שהצטנעותו לא הייתה רק מופלגת, אלא גם מופרזת, בהתחשב בכך שבעבר לא נרתע מהמאמצים לעשות לעצמו נפשות. למשל, ב-1951, באחת הפעמים הקודמות שהיה מועמד לפרס, נסע לשטוקהולם כדי להיפגש עם סופרים ואינטלקטואלים ולהיחשף לעיתונות המקומית, בתקווה שמפגשים כאלה ישפרו את סיכוייו.

עגנון היה בן 79 כשנסע לקבל מידיו של מלך שוודיה את פרס נובל לספרות, שאותו חלק עם המשוררת נלי זק"ש. את נאומו נשא בעברית:

"הוד מלכותך, הוד רוממותכם המלכותיים, הוד מעלתכם, חברי האקדמיה השוודית, גבירותיי ורבותיי:

רבותינו זיכרונם לברכה אמרו, אסור לו לאדם ליהנות בעולם הזה בלא ברכה. אכל כל מאכל, שתה כל משקה צריך לברך עליהם תחילה וסוף. הריח ריח עשב טוב, ריח בשמים, ריח פירות טובים מברך על ההנאה. כיוצא בזה לגבי ראיה. ראה חמה במחזור הגדול בתקופת ניסן, ראה ראייה ראשונה אילנות בפריחת ניצנם בחודש ניסן, ראה אילנות טובים ובריות נאות מברך. כיוצא בזה לגבי שמועה.

ברכה אחת מברכות השמועה נתגלגלה לי על ידכם אדונים יקרים.

מעשה ובא אצלי המיופה כוח השוודי ובישרני שזיכתה אותי האקדמיה השוודית בפרס נובל, בירכתי בשם ומלכות כדין השומע שמועה טובה לו ולאחרים, ברוך הטוב והמיטיב. הטוב שנתן האל הטוב בלב חכמי האקדמיה המפוארת לזכות סופר מסופרי לשון הקודש בפרס הגדול והנכבד, והמיטיב, שהיטיב עמי שבחרו בי. ועתה שבאתי עד הלום אברך עוד ברכה אחת כדין הרואה מלך, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שנתן מכבודו למלך בשר ודם. ועליכם חכמים מפוארים אני מברך כדין ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם.

אמרו בגמרא, (סנהדרין דף כ"ג עמוד א') נקיי הדעת שבירושלים לא היו נכנסים בסעודה אלא אם כן יודעים מי יושב עמהם. ובכן אומר לכם מי אני שנכנסתם עמי בסעודה.

מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים. בחלום בחזון לילה ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלויים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עמה בגולה. חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה שמיראתם שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום, השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה, שאם היו אחי בני עמי שומעים לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה להם. כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב.

(מפני כבוד הזמן מבקש אני משר התרגומים לקרוא את דברי בלשון המקום).

משבט לוי אני בא ואני ואבותיי מן המשוררים שבבית המקדש היינו ומסורת קבלנו במשפחת בית אבותיי שמזרעו של שמואל הנביא אנו באים ושמו נקרא עלי.

בן חמש שנים הייתי כשכתבתי את שירי הראשון. מתוך געגועים על אבא כתבתיו. מעשה ונסע אבא ז"ל לרגל עסקיו. תקפו עלו געגועי עליו ועשיתי שיר. מכאן ואילך עשיתי שירים הרבה. מכל השירים שעשיתי לא נשתייר כלום. בית אבא שהנחתי שם חדר מלא כתבים נשרף במלחמה הראשונה ונשרפו עמו כל שהנחתי שם. והאומנים הצעירים, החייטים והסנדלרים, שהיו שרים את שירי בשעת מלאכתם נהרגו במלחמה הראשונה, ואותם שלא נהרגו במלחמה, מקצתם נקברו חיים עם אחיותיהם בבור שכרו לעצמם בפקודת האויב ורובם נשרפו במשרפות אושוויץ עם אחיותיהם שפיארו את עירנו ביופיים והנעימו בקולן המתוק את שירי.

כגורל השרים והשרות שעלו הם ושירי באש היה גורל הספרים שעשיתי אחר כך. כולם כאחד עלו בלהב השמים בדליקה שנפלה בביתי בלילה אחד בהומבורג עיר הרחצה ואני מוטל הייתי חולה בבית החולים. ובתוך הספרים שנשרפו היה רומן גדול של ששים גיליונות דפוס שהודיע עליו המו"ל, שהוא עומד להוציא את החלק הראשון. עם הרומן הזה – בצרור החיים שמו – נשרף כל מה שכתבתי מיום שירדתי מארץ-ישראל לגולה, וכן ספר שעשיתי עם מרטין בובר. מלבד ארבעת אלפים ספרים עבריים שרובם באו לי בירושה מאבותיי ומקצתם קניתי מכספי שקימצתי מלחמי.

אמרתי כאן מיום שירדתי מארץ-ישראל ולא סיפרתי עוד שדרתי בארץ-ישראל. ובכן אספר.

בן תשע-עשרה שנה ומחצה עליתי לארץ-ישראל לעבוד אדמתה ולאכול מיגיע – כפי. מפני שלא מצאתי עבודה ביקשתי לי את פרנסתי ממקום אחר. נעשיתי מזכיר של ועד חובבי ציון ומזכיר של המועצה הארצי-ישראלית שהייתה מעין הפרלמנט בדרך, וכן הייתי המזכיר הראשון של בית משפט השלום. על ידיהם זכיתי להכיר פנים אל פנים כל אדם בישראל, ואותם שלא הכרתי על ידי אותן המשרות הכרתי מתוך אהבה ורצון להכיר את בני-עמי. קרוב לודאי שבאותן השנים לא היה בארץ-ישראל איש או אישה או תינוק שלא הכרתי.

אחר שריפת כל קנייני נתן ה' חכמה בלבי ובעטי. אף עשיתי ספר על מתן-תורה וספר לימים נוראים וספר על ספריהם של ישראל שנתחברו מיום שניתנה תורה לישראל.

מיום שחזרתי לארץ-ישראל יצאתי משם שתי פעמים. פעם אחת לשם הדפסת ספרי שהוציא זלמן שוקן ופעם אחת נסעתי לשבדיה ונורבגיה. משורריהם נתנו בלבי אהבה וחיבה לארצותיהם עד שאמרתי אלך ואראה אותן. עתה באתי בפעם השלישית כדי לקבל ברכה מכם חכמי האקדמיה.

בימי ישיבתי בירושלים כתבתי סיפורים גדולים עם קטנים. מקצתם נדפסו, רובם עדין בכתובים.

כבר סיפרתי שראשית מעשי שירי מתוך געגועים על אבא באו. אף ראשית לימודי מאבא בא לי וכן מן הדיין שבעירי. קדמו להם שלושה מלמדים שלמדתי אצלם בזה אחר זה משנת שלוש ומחצה לחיי עד שנעשיתי בן שמונה ומחצה.

רבותי בשירה ובספרות מי הם? דבר זה שנוי במחלוקת. יש רואים בספרי השפעות של סופרים שאני בעניי אפילו את שמותיהם לא שמעתי ויש רואים בספרי השפעות של משוררים שאת שמותיהם שמעתי ואילו את דבריהם לא קראתי. דעתי אני מה היא? ממי קיבלתי יניקה? לאו כל אדם זוכר כל טיפת-חלב ששתה מה שמה של אותה פרה ששתה מחלבה. כדי שלא להוציאכם חלק אנסה לברר ממי קיבלתי מה שקיבלתי.

ראשון לכולם כתבי הקודש, מהם למדתי לצרף אותיות. שניים להם משנה ותלמוד ומדרשים ופירוש רש"י על התורה. אחריהם הפוסקים ומשוררינו הקדושים וחכמי ימי הביניים ובראשם אדוננו הרמב"ם ז"ל.

משהתחלתי לצרף אותיות לועזיות קראתי כל ספר שנזדמן לידי בלשון גרמנית ובודאי קיבלתי מהם כפי שורש נשמתי. מקוצר הזמן לא אעסוק בביבליוגרפיה ולא אזכיר שמות. אם כן למה פרטתי את ספרי היהודים? מפני שהם העמידוני על עיקרי. ולבי אומר לי שהם המליצו עלי לזכות בפרס נובל.

השפעה אחרת קיבלתי מכל איש ומכל אישה ומכל תינוק שנזדמנו לי בדרכי הן יהודים הן אינם יהודים. שיחות הבריות, סיפורי מעשיהם נחקקו בלבי ומהם עלו על עטי. כיוצא בהם מראות הטבע. ים המלח שרואה הייתי בכל יום מגג ביתי עם הנץ החמה, נחל ארנון שטבלתי בו, לילות שעשיתי עם חסידים ואנשי מעשה בחצות לילה אצל הכותל המערבי עיניים נתנו לי לראות את ארצו של הקב"ה שנתן לנו את העיר ששיכן שמו עליה.

כדי לא לקפח שכר כל ברייה חייב אני להזכיר בהמות חיות ועופות שלמדתי מהם. כבר אמר איוב, (פרק ל"ה פסוק י"א) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו. מקצת מה שלמדתי מהם כתבתי על ספרי. אבל חוששני שלא למדתי כל צרכי. הרי ששמעתי קול כלב נובח, קול ציפור מצייצת, קול תרנגול קורא, איני יודע אם מודים לי על כל מה שסיפרתי עליהם אם קוראים עלי תיגר.

קודם שמסיים אני את דברי אומר עוד דבר. אם שיבחתי את עצמי יותר מדי למענכם שיבחתי את עצמי, כדי להניח את דעתכם על שימת עינכם עלי. כשאני לעצמי מאוד קטן אני בעיני. כל ימי אינו זז ממני המזמור שאמר דוד (תהלים קל"א) ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הילכתי בגדולות ובנפלאות ממני. אם מוצא אני חיזוק לעצמי הוא שזכיתי לדור בארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת אותה לנו כמו שכתוב (יחזקאל ל"ז פסוק כ"ה) וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב אשר ישבו בה אבותיכם וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם.

אני טרם אכלה את דברי אתפלל תפילה קצרה. הנותן חכמה לחכמים ותשועה למלכים, לאין שיעור חכמתכם ירבה וינשא את מלככם, בימיו ובימינו תושע יהודה וישראל ישכון לבטח. ובא לציון גואל ושמחת עולם ליושביה והתענגו על רוב שלום, כן יהי רצון, אמן."

עגנון הסביר בנאומו כיצד נהפך לסופר: אמנם, בשל חורבן הבית השני, נולד בגולה ולא בירושלים, אלא הגיע אליה בבגרותו, אבל מאז ומתמיד חש שייך אליה. את שיריו הראשונים חיבר כבר בגיל חמש, וחש שזכה לכתוב אותם כמעין פיצוי על שלא נמנה בפועל עם הלווים בבית המקדש, אם כי חש אליהם זיקה עמוקה. כל שיריו המוקדמים, כך סיפר, אבדו, שכן עלו באש בימי מלחמת העולם הראשונה. לימים, בתקופה שעזב לזמן מה את ארץ ישראל, שאליה עלה בהיות בן 19, נשרף גם כתב יד של רומן רחב יריעה, ואתו כמה אלפי ספרים בעברית.

עגנון הזכיר בנאומו כמה ממקורות ההשראה לכתיבתו: ספרים בגרמנית שקרא, שיחות ששמע, נופים שראה וחיות שהתבונן בהן, אבל ראה בעצמו בעיקר "סופר מסופרי לשון הקודש". בנאומו הזכיר את המקורות שמהם נבעה כתיבתו: המשנה, התלמוד, המדרשים, רש"י, הפוסקים, המשוררים וחכמי ימי הביניים, שהרמב"ם בראשם.

קשה להעלות על הדעת כיצד נשמעו הדברים הללו בתרגומם לשוודית, ובעצם כלל לא ברור איך אפשר בכלל לצקת לשפות אחרות את סגנונו היהודי כל כך של עגנון, שאפשר להיווכח בו לא רק בספריו אלא גם בנאומו. תכניו נשענו על לשון התפילה ועל אָלוזיות רבות מהמקרא: בית המקדש, בית לוי, שמואל הנביא. כמו כן כולל הנאום אזכורים מהגמרא, מהתלמוד ומההיסטוריה היהודית, והתייחסות אל נופיה של ישראל: ירושלים והכותל המערבי, ים המלח ונחל ארנון. כל אלה, כמו גם ציטוטים מספר איוב, מתהלים, ומיחזקאל, שובצו בו.

את הנאום סיים בתפילה לשלומה ולגאולתה של ציון, וחתם אותו במילה "אמן".

לפני שנה הוסר החיסיון על מהלכי ההחלטה להעניק לעגנון את פרס נובל. התברר כי יושב ראש הוועדה אמר עליו שהוא "רוח של העם היהודי בימינו," וכ"אמן הלשון הנעלה ביותר של ישראל בת זמננו." שניים משלושת המועמדים האחרים באותה שנה היו בין גדולי הספרות האנגלית – ו"ה אודן וגרהם גרין, שמעולם לא זכו בפרס.

מה היה אלי ויזל אומר על גירוש מבקשי המקלט?

ב-1987 זכה אלי ויזל, ניצול שואה וסופר, בפרס נובל לשלום. חברי הוועדה שבחרו בו נימקו את החלטתם בכך שוויזל הוא "מנהיג רוחני בעידן שבו אלימות, דיכוי וגזענות ממשיכים לאפיין את העולם". ויזל, כך כתבו, "הוא שליח, הנושא אל האנושות בשורה של שלום, כפרה וכבוד אנושי."

את ספרו הראשון, לילה, כתב אלי ויזל עשר שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה. גרסתו המקורית ביידיש הייתה – און די װעלט האט געשװיגן, כלומר, "והעולם שתק". לימים עיבד את הספר, שתורגם לעשרות שפות, והוציא אותו שוב לאור בשם הלילה: אחד מספרי השואה המוכרים והנמכרים ביותר בעולם.

בנאום שנשא בעת שקיבל את פרס נובל, הסביר אלי ויזל את המחויבות שהוא חש להשמיע את קולם של אנשים מדוכאים באשר הם, כדי שההיסטוריה לא תשוב, כדי שהעולם לא יעמוד מנגד, שותק ואדיש, כפי שעשה בימים שהוא עצמו היה כלוא במחנה הריכוז בוכנוולד, ולא הבין איך ייתכן שהאנושות אינה נחלצת לעזרת המעונים והנרדפים בגיטאות ובמחנות הריכוז.

בנאומו דיבר אלי ויזל לא רק אל הנוכחים, אלא גם אל עצמו, אל הנער בן החמש עשרה שאיבד את כל בני משפחתו, ובכללם את אביו שמת מרעב ומחולי, ממש בזרועות בנו, ואומר לו, לעצמו הנער, שקיים את הבטחתו לחיות חיים שיש בהם משמעות, המתבטאת בשמירה על זכר השואה, ובפעילות למען זכויות אדם.

הנה הדברים שנשא בטקס (כאן בתרגומי. ויזל נשא את דבריו באנגלית):

"בתחושה עמוקה של ענווה אני מקבל על עצמי את הכבוד שבחרתם להעניק לי. אני יודע: בחירתכם מתעלה מעלי. וזה מפחיד ומשמח אותי.

מפחיד, כי אני תוהה: האם יש לי זכות לייצג את המוני הנספים? האם יש לי זכות להיעתר לכבוד העצום הזה, בשמם?… אין לי. איני מתיימר. איש אינו רשאי לדבר בשם המתים, איש אינו רשאי לפרש את אינספור החלומות שחלמו והחזונות שחזו.

משמח, כי אני רשאי לומר שהכבוד הזה שייך לכל הניצולים וצאצאיהם, ובאמצעותנו, לעם היהודי, שעם גורלו הזדהיתי מאז ומעולם.

אני זוכר: זה קרה אתמול ולפני נצחים. ילד יהודי גילה את ממלכת הלילה. אני זוכר את הבלבול והמבוכה שחש. זוכר את ייסוריו. הכול קרה מהר כל כך. הגטו. הגירוש. קרון הבקר החתום. המזבח הבוער שעליו היו אמורים ההיסטוריה של בני עמנו ועתיד האנושות לעלות כקורבן.

אני זוכר: הוא שאל את אביו – 'איך ייתכן?' אנחנו במאה ה-20, לא בימי הביניים. מי מרשה לבצע פשעים כאלה? איך העולם שותק?

והילד ההוא פונה אלי: 'אמור לי,' הוא שואל, 'מה עשית עם העתיד שלי? מה עשית עם חייך?'

ואני משיב לו שניסיתי – לשמר את הזיכרון, להיאבק נגד מי שמבקשים לשכוח. כי אם נשכח, נהיה אשמים. נהיה משתפי פעולה.

ואז אני מסביר לו כמה תמימים היינו, כי העולם שהכרנו ידע ושתק. ולכן נשבעתי לעולם לא לשתוק, בכל מקום ובכל זמן שבהם בני אנוש סובלים ומושפלים. תמיד מוטל עלינו לבחור צד. ניטרליות משרתת את הפוגע, לעולם לא את הקורבן. שתיקה מעודדת את המענה, לעולם לא את המעונה. לפעמים עלינו להתערב. כשחייהם של בני אדם נתונים בסכנה, כשהכבוד האנושי מאוים, גבולות לאומיים ורגישויות אינם רלוונטיים עוד. כל מקום שבו רודפים גברים או נשים בגלל הגזע שלהם, דתם או השקפותיהם הפוליטיות, חייב להיעשות – בו ברגע – מוקד העניין של היקום.

כמובן, מאחר שאני יהודי שנטוע עמוק בזיכרון ובמסורת של בני עמי, היענותי הראשונה היא לפחדים של יהודים, לצרכים של יהודים, למשברים של יהודים. כי אני חלק מדור שעבר טראומה, דור שחש את הנטישה והבדידות של עמנו. אם סדר העדיפויות היהודי לא יוצב בראש סדר העדיפויות שלי, לא אנהג כדרך הטבע. ישראל, יהודי ברית המועצות, יהודים בארצות ערב… אבל יש גם אחרים שחשובים לי. האפרטהייד, לפי השקפתי, מתועב בדיוק כמו האנטישמיות. מבחינתי – הבידוד של אנדריי סחרוב מתועב, כמו כליאתו של יוסף ביגון. וגם שלילת זכותו של מנהיג "סולידריות" להביע את מחאתו. והמאסר האינסופי של נלסון מנדלה.

כל כך הרבה אי צדק וסבל זועקים אלינו, תובעים את תשומת לבנו: קורבנות של רעב, גזענות ורדיפה פוליטית, סופרים ומשוררים, אסירים בארצות כה רבות, כאלה שהשמאל שולט בהן, וכאלה – שהימין. זכויות אדם מופרות בכל אחת מהיבשות. אנשים רבים יותר חווים דיכוי מאלה שחווים חופש. וכן, ישנם גם הפלסטינים, שאל מצוקתם אני רגיש, אבל מדרכי הפעולה שלהם אני סולד. אלימות וטרור אינם התשובה. יש לעשות משהו בעניין הסבל שלהם, ובקרוב. אני בוטח במדינת ישראל, כי יש לי אמון בעם היהודי. אנא, תנו למדינת ישראל הזדמנות, והלוואי שהשנאה והכעס יסולקו מהאופק שלנו, הלוואי שישרור שלום בארץ הקודש.

כן, יש בי אמונה: באלוהים ואפילו בבריאה שלו. בלעדיה שום פעולה לא תיתכן. ופעולה היא התיקון היחיד לאדישות, שהיא הסכנה הערמומית והחתרנית ביותר. זאת המורשת של פרס אלפרד נובל, לא כן? שהרי הפחד שלו מפני מלחמה היה למגן מפניה.

נותרו דברים רבים שיש לעשות, ורבים שאפשר לעשות. אדם אחד – ראול ולנברג אחד, או אלברט איינשטיין אחד, אדם שניחן ביושרה, יכול לשנות הכול – לחיים ולמוות. כל עוד מתנגד משטר אחד יושב בכלא, החופש שלנו אינו אמיתי. כל עוד יש ילד אחד רעב, חיינו מלאים בייסורים ובבושה. כל הקורבנות הללו זקוקים יותר מכול לדעת שאינם לבד. שאנחנו לא שוכחים אותם, וכשחונקים את קולותיהם, עלינו להשאיל להם את אלה שלנו, כשהחירות שלהם תלויה בזאת שלנו, איכות החופש שלנו תלויה בחופש שלהם.

לכן אני משיב לילד היהודי התוהה מה עשיתי עם שנות חייו ושבשמו אני מדבר אתכם, ומביע את הכרת התודה העמוקה ביתר שלי. איש אינו מסוגל לחוש הכרת תודה כמו מי שהגיח ממלכות הלילה. אנחנו יודעים שכל רגע נתון הוא רגע של חסד, וכל שעה היא מתת; אם לא נחלוק אותם, נבגוד בהם. חיינו אינם שייכים עוד רק לנו; הם שייכים לכל מי שזקוק לנו עד ייאוש.

תודה, אדוני היושב ראש ארביק. תודה, חברי ועדת פרס נובל. תודה, אזרחי נורבגיה על כך שהצהרתם באמצעות האירוע הייחודי הזה כי להישרדות שלנו יש משמעות לאנושות."

ויזל ציין את הנרדפים בני זמנו: לך ולנסה הפולני, אנדריי סחרוב הרוסי, יוסף ביגון היהודי מסורב העלייה, נלסון מנדלה הדרום אפריקני.

בפולין שורר כבר מזמן שלטון דמוקרטי. ברית המועצות התפרקה. יותר ממיליון יהודים היגרו ממנה, רבים מהם מצאו את מקומם בישראל. נלסון מנדלה השתחרר מהכלא, כיהן כנשיא ארצו, מנע שפיכות דמים בין לבנים ושחורים והוביל לפיוס בין הצדדים. רק סוגיה אחת מכל אלה שאלי ויזל מזכיר נותרה לא פתורה: זאת של הסכסוך היהודי-ערבי. מאומה במצבם של הפלסטינים לא השתנה בשלושים השנה שחלפו מאז הנאום, אף על פי שלמצוקתם הביע אלי ויזל אהדה, וחרף קריאתו למצוא פתרון "בקרוב".

לפני שנתיים ליווה אלי ויזל את בנימין נתניהו כשזה נשא נאום שנוי במחלוקת נגד הסכם הגרעין עם אירן, בקונגרס האמריקני. רבים סברו שאותו נאום לא הועיל למאבק נגד תוכנית הגרעין, ורק עורר תחושה שראש ממשלת ישראל נהג בעזות מצח לא מקובלת כשהרשה לעצמו להופיע בבית המחוקקים האמריקני, חרף מחאתו של נשיא ארצות הברית.

היו מי שטענו כי יש טעם לפגם בכך שאלי ויזל ישב שם בקהל, בשעת הנאום, ממש בשורה הראשונה.

"הרצל היה תמים, כי חשב שמדינת היהודים תבלום את האנטישמיות. הוא נעשה ציוני רק בעקבות משפט דרייפוס ומכיוון שסיקר אותו כעיתונאי. היום יש לנו מדינה, ושונאים את המדינה. אז מה השגנו?" אמר אלי ויזל ב-2011, בוועידת האו"ם "דרבן 3" שנועדה לדון במאבק נגד הגזענות. מדינת ישראל החרימה את הוועידה, בטענה שהיא מובילה קו אנטי ישראלי.

אלי ויזל הלך לעולמו לפני שנה. האם באמת קיים במלואה את הבטחתו לילד שהיה? האם מלבד העובדה שהאיץ במדינת ישראל למצוא תשובה למצוקתם של הפלסטינים, פעל לכך שגם הסוגיה הזאת תיפתר? כמו כן, מעניין לדעת מה היה אומר האיש שהבטיח לעזור לכל קורבנות הגזענות באשר הם על החוק לגירוש וכליאה של מבקשי מקלט, שעבר לפני חודש בכנסת.

ט"ס אליוט, "שיר האהבה של ג'יי אלפרד פְּרוּפְרוֹק": אנטשימי בזוי או משורר נערץ?

"העובדה שהדברים הללו עלו בדעתו של מר אליוט, אינה חשובה לאיש, אפילו לא לו עצמו. וודאי שאין להם שום קשר עם שירה," כתב המבקר הספרותי של עיתון טיימס ביוני, 1917, על "שיר האהבה של ג'יי אלפרד פְּרוּפְרוֹק", שירו הראשון של משורר צעיר בשם ט"ס אליוט.

השיר שאותו קטל המבקר נחשב כיום אחד החשובים בשירה האנגלית המודרנית מהמאה ה-20, והמשורר שהמבקר לעג לו זכה ב-1948 בפרס נובל לספרות. שמו ממשיך לצוף ולעורר עניין. כך למשל נישואיו לאשתו הראשונה, ויויאן היי-ווד – אומנת אנגליה מקייברידג', שהלכה ואיבדה את שפיות דעתה, עד שאושפזה בניגוד לרצונה בבית חולי לחולי נפש, שם הלכה לעולמה – העניקו השראה למחזה ולסרט הקולנוע "Tom & Viv"; קובץ שיריו "חתולים" עובד למחזמר מצליח מאוד. "Cats" הוצג לראשונה ב-1980 ולפני שנה עלה שוב בברודווי. את שיריו של אליוט – המפורסם שבהם הוא "זיכרונות" שברברה סטרייסנד הפליאה לשיר − הלחין אנתוני לויד וובר. (את מילותיו כתב במאי המחזמר,טרבור נאן, שהתבסס על שירים של אליוט).

את שירו הראשון כתב אליוט כשהיה בן 22, עובדה ביוגרפית מפתיעה, שכן השיר הוא מונולוג פנימי בסגנון של זרם התודעה, המובא מפיו של גבר בערוב ימיו. האיש מקונן על הזדקנותו, על חוסר המעש שלו, על הספקנות הפאסיבית שסבל ממנה כל חייו, ועל כך שכנראה לא יגיע למקומות ולהישגים שחלם עליהם. זהו "שיר האהבה של ג'יי אלפרד פְּרוּפְרוֹק".

כאן בתרגום שלי:

בּוֹאִי וְנֵלֵךְ אִם כָּךְ,
כְּשהָעֶרֶב עַל הַשָּׁמַיִם נִמְתַּח
כְּמוֹ חֹלֶה שֶׁאֻלְחַשׁ עַל הַשֻּׁלְחָן
בּוֹאִי וְנֵלֵךְ לָרְחוֹבוֹת הַנְּטוּשִׁים
לַמִּלְמוּלִים הַנְּסוֹגִים
שֶׁל מְלוֹנוֹת זוֹלִים לְלַיְלָה
לְמִסְעֲדוֹת נְסֹרֶת עִם שִׁבְרֵי צְדָפוֹת
רְחוֹבוֹת הָעוֹקְבִים כְּמוֹ טֵעוּן מַשְׁמִים
שֶׁמַּטָּרָתוֹ לְהַעֲרִים,
לְהוֹבִילֵנוּ יְשִׁירוֹת לַשְּׁאֵלָה הָחַתְרָנִית…
לֹֹא אַל תִּשְׁאֲלִי בְּמָה עִנְיָן אָמוּר,
בּוֹאִי וְנֵלֵךְ לַעֲרֹךְ אֶת הַבִּקּוּר.

בָּחֶדֶר הַנָּשִׁים בָּאוֹת, הוֹלְכוֹת,
עַל מִיכָאֵלאָנְגֶ'לוֹ מְשׂוֹחֲחוֹת.

הָעֲרָפֶל הַצָּהֹב שֶׁמּחכֵּךְ אֶת גַּבּוֹ עַל זְגוּגִיּוֹת,
הֶעָשָׁן הַצָּהֹב שֶׁמּחַכֵּךְ אֶת חָטְמוֹ עַל זְגוּגִיּוֹת,
לִקֵק אֶת פּינוֹת הָעֶרֶב בִּלְשׁוֹנוֹ,
נָח וְהִשְׁתַּהָה עַל שְׁלוּלִיּוֹת,
הִנִּיחַ עַל גַּבּוֹ לְאֵפֶר אֲרֻבּוֹת לִנְשׁוֹר,
חָמַק לְיַד מִרְפֶּסֶת וּפִתְאוֹם זִנֵּק וְקָם,
וּבִרְאוֹתוֹ שֶׁזֶּהוּ לֵיל אוֹקְטוֹבֶּר רַךְ,
נִצְנַף לְיַד הַבַּיִת עוֹד פַּעַם וְנִרְדַּם.

וְאָכֵן עוֹד עֵת לַכֹּל
לָעֲרָפֶל הַצָּהֹב שֶׁמַּחְלִיק בַּכְּבִישִׁים,
וּמְחַכֵּך עַל זְגוּגִיּוֹת אֶת גַּבּוֹ;
עוֹד עֵת לַכֹּל, עוֹד עֵת לַכֹּל,
לְהָכִין אֶת הַפָּנִים כְּדֵי לְפָגוֹשׁ אֶת הַפָּנִים,
עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא
וְעֵת לְכָל עָמָל וּלְיוֹם שֶׁיָדַיִם בּוֹ
מְטִילוֹת וּמֵרִמּוֹת עַל פִּנְכַתְּךָּ שֶׁאֵלוֹת;
יֵשׁ עֵת גַּם לַךְ וְעֵת גַּם לִי
וְעֵת עֲדַיִן לִמֵאוֹת סְפֵקוֹת,
וְלִמְאוֹת מַרְאוֹת חֲזוֹן וְלִבְדִיקוֹת,
לִפְנֵי שֶׁשּׁוֹתִים אֶת הַתֵּהּ עִם הַקְּלִי.

בָּחֶדֶר הַנָּשִׁים בָּאוֹת, הוֹלְכוֹת,
עַל מִיכָאֵלאָנְגֶ'לוֹ מְשׂוֹחֲחוֹת.

וְאָכֵן תִּהְיֶה עוֹד עֵת לִתְהוֹת
"הַאִם אַרְהִיב?" וְשׁוּב – "הַאִם אַרְהִיב?"
עֵת לָסֶגֶת בְּמוֹרַד הַמַּדְרֵגָה
בְּמֶרְכַּז קוֹדְקוֹדִי כֶּתֶם  קָרַחַת נָגַע –
(הֵם יֹאמְרוּ: "כַּמָּה שְׂעָרוֹ נַעֲשָׂה דָּלִיל!")
עַד סַנְטֵרִי רָכוּס הֵיטֵב הַמְּעִיל
עֲנִיבָה קְצָת מְהֻדֶּרֶת עִם סִכָּה מִסּוּג רָגִיל  −
(הֵם יֹאמְרוּ: " כַּמָּה עוֹרוֹ נַעֲשָׂה דָּלִיל!")
הַאִם אַרְהִיב
לְהַפְרִיעַ לַיְּקוּם?
בְּתוֹךְ דַּקָּה אַחַת יֵשׁ עֵת
לְהַחְלָטוֹת וַחֲרָטוֹת שֶׁיִּמָּחוּ בִּמְחִי דַּקּוֹת.

כִּי אֲנִי אֶת כֻּלָּם הִכַּרְתִּי, אֶת כֻּלָּם,
אֶת הַלֵּילוֹת, הָעֲרָבִים וְהַבְּקָרִים,
בְּכַפִּיּוֹת שֶׁל קָפֶה מָדַדְתִּי אֶת הָחַיִּים.
אֶת הַקּוֹל הַגּוֹוֵעַ בְּדִמְמַת עוֹלָם,
נִבְלַע בַּמַּנְגִּינוֹת מֵחֶדֶר אַחֵר.
כֵּיצַד אִם כָּךְ אוּכַל לְהִתְיַמֵּר?

וּמַכִּיר אֶת הָעֵינַיִם, אֶת כֻּלָּן מַכִּיר,
אֶת אֵלֶּה שֶׁמְּעַצְּבוֹת בְּמִשְׁפָּט אֶחָד בָּהִיר,
וְאַחֲרֵי שֶׁעֻצַבְתִּי, נָעוּץ בְּסִכָּה,
מְפַרְפֵּר וּפָרוּשׂ עַל הַקִּיר,
אָז אֵיךְ אוּכַל לְהַתְחִיל
לִפְלֹט אֶת בִּדְלִי הַיָּמִים וְהָעִתּוֹת,
וְכֵיצַד זֶה אוּכַל לְהָעֵז?

וְאֶת הַזְּרוֹעוֹת כְּבָר הִכַּרְתִּי, מַכִּיר הֵיטֵב אֶת כֻּלָּן,
חֲשׂוּפוֹת, עִם צְמִידִים, לְבָנוֹת כְּגִיר,
(אַךְ בָּאוֹר מְכֻסּוֹת בְּשֵׂעָר חוּם בָּהִיר!),
הַאִם זֹאת שִׂמְלָה אֲפוּפָה בְּנִיחוֹחַ
שֶׁגּוֹרֶמֶת לִי כָּךְ מֵהַנּוֹשֵׂא לִבְרֹחַ?
זְרוֹעוֹת הַמֵיטִיבוֹת צָעִיף, אוֹ מֻנָּחוֹת עַל שֻׁלְחָן,
וְכֵיצַד זֶה אוּכַל לְהָעֵז?
וְכֵיצַד זֶה אוּכַל לְהַתְחִיל?

הַאִם אֹמַר שֶׁעָבַרְתִּי בָּרְחוֹב הַצַּר,
וְצָפִיתִי בֶּעָשֵׁן מִתַמֵּר מִמִּקְטֶרֶת
שֶׁל גֶּבֶר בּוֹדֵד בָּחַלּוֹן לְעֵת עֶרֶב?

אוּלַי יָכוֹלְתִּי לִהְיוֹת זוּג מַלְתָּעוֹת שְׁחוּקוֹת
רָצוֹת עַל קַרְקָעִית שֶׁל יָם דָּמוּם.

וּשְׁעוֹת  בֵּין הָעַרְבַּיִם, הָעֶרֶב יָשֵׁן לוֹ בְּשַׁלְוָה!
בְּלִטּוּף אֶצְבָּעוֹת אָרֹךְ מָלֵא
יָשֵׁן… עָיֵף… אוֹ מִתְחַלֶּה,
נִמְתַּח עַל הָרִצְפָּה כָּאן לְיָדִי וּלְיָדֵךְ,
הַאִם אַחֲרָי הַתֵּהּ וְהָעוּגוֹת וְהַגְּלִידָה יִהְיֶה לִי כּוֹחַ לְהָבִיא
אֶת הָרֶגַע אֶל הַשִּׂיא?

אֲבָל אָף כִּי צַמְתִּי, בָּכִיתִי, בָּכִיתִי וְנָשָׂאתִי תְּפִלָּה
אַף כִּי אֶת רָאשִׁי (הַמַּקְרִיחַ קִמְעָא) רָאִיתִי מוּבָא עַל מַגָּשׁ
אֵינֶנִּי  נָבִיא – וְאֵין כָּאן עִנְיָן שֶׁל מַמָּשׁ.

רָאִיתִי אֶת רֶגַע גְּדֻלָּתִי מְרַפְרֵף,
אֶת אוֹתוֹ הַמַּלְאָךְ אוֹחֵז בִּמְעִילִי וְצוֹנֵף,
וְאֹמַר בְּקִצּוּר – הִתְמַלֵּאתִי חַלְחְלָהּ.
וְהַאִם הָיָה כְּדָאי אַחֲרִי כִּכְלוֹת הַכֹּל,
אַחֲרֵי הַסְּפָלִים הָרִבָּה, הַתֵּה,
בֵּין כְּלֵי הַחַרְסִינָה ובין שִׂיחוֹתֵינוּ,
הַאִם הָיָה כְּדָאי לִמְחוֹק
אֶת כֹּל הָעִנְיָן בְּבַת צְחוֹק?
אֶת הַיְּקוּם לִמְעֹךְ לְכַדּוּר עָגוֹל
וּלְגַלְגְלוֹ אֶל אֵיזוֹ שְׁאֵלָה מַכְרַעַת,
לוֹמַר – "אֲנִי לָזָרוּס, בָּאתִי מֵהַמָּוֶת
שַׁבְתִּי כְּדֵי לוֹמַר לָכֶם הַכֹּל, אֲנִי אֹמַר לָכֶם הַכֹּל"
אִם מִי שֶׁמְּסַדֵּר כָּרִית לְיַד רֹאשָׁהּ יֹאמַר אֶת
דְּבָרוֹ: "זֹאת לֹא כַּוָּנָתִי בִּכְלָל,
זֹאת לֹא כַּוָּנָתִי."

וְהַאִם הָיָה כְּדָאי אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל
וְהַאִם הָיָה כְּדָאי,
אַחֲרֵי הַחֲצֵרוֹת, אַחֲרֵי הַשְּׁקִיעוֹת, הָרְחוֹבוֹת הַשְּׁטוּפִים,

אַחֲרֵי הַסְּפָרִים שׁוֹבְלֵי הַחֲצָאִיוֹת הַמִּשְׂתָּרְכוֹת
כֹּל זֹאת – וְעוֹד −
לֹא, אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר לְמָה כַּוָּנָתִי!
אֶלָּא כְּמוֹ פַּנַּס קֶסֶם שֶׁאֶת מַרְאֶה הָעֲצַבִּים מַטִּיל:
הַאִם הָיָה כְּדָאי
אִם מִי שֶׁמַּנִּיחַ כַּר אוֹ מַשְׁלִיךְ צָעִיף
וְאָז סַב אֶל הָחַלּוֹן וּמַפְטִיר:
"זֹאת לֹא כַּוָּנָתִי,
זֹאת לֹא כַּוָּנָתִי בִּכְלָל."

לֹא! אֵינֶנִּי הַמְלֵט, וְלֹא נוֹעַדְתִּי לִהְיוֹת.
אֲנִי אֲצִיל חָצֵר. כָּזֶה שֶׁמַּתְאִים בֵּינְתַיִם
לְקַדֵּם עֲלִילָה, לִפְתֹּחַ תְּמוּנָה אוֹ שְׁתַּיִם,
בְּלִי סָפֵק, מַכְשִׁיר נֹחַ, אֶחָד שֶׁלַּנָסִיךְ נוֹתֵן
עֵצָה, מַלֵּא כָּבוֹד, נָכוֹן לַעֲזֹר, מְחֻכָּם,
נָבוֹן, קַפְּדָן וּמְרוֹמָם
מָלֵא מִשְׁפָּטִים נַעֲלִים, אַךְ מְעַט מְעֻמְעָם,
אָכֵן  אָמְנָם – מְגֻחָךְ מִדֵּי פַּעַם,
כִּמְעַט לִפְעָמִים  – הַשּׁוֹטֶה.

אֲנִי מִזְדַּקֵּן, אֲנִי מִזְדַּקֵּן
אֶת שׁוּלֵי  מִכְנְסֵי אֲגַלְגֵּל, אִם כֵּן.

הַאִם אֶת שְׂעָרִי מֵאָחוֹר לְפַסֵּק? הַאִם אַרְהִיב לֶאֱכֹל אֲפַרְסֵק?
אֶלְבַּשׁ מִכְנָסַיִם לְבָנִים מפְְלָנֶל וְאֵצֵא אֶל הָחוֹף לְטַיֵּל.
אֶת שִׁירַת בְּנוֹת הַיָּם זוֹ לְזוֹ שָׁמַעְתִּי פַּעַם,
אֵינֶנִּי סָבוּר שֶׁהֵן תָשֵׁרְנָה לִי אֵי פַּעַם.

רְאִיתִין דּוֹהֲרוֹת עַל גַּלִּים וּנְסוֹגוֹת
מְסָרְקוֹת אֶת שֵׂעָר הָאֲדָווֹת לְאָחוֹר
וְהַמַּיִם נִנְשָׁבִים בְּלָבָן וּבְשָּׁחוֹר
נְעֲרוֹת עֲטוּרוֹת זֵרֵי חוּם וְאָדֹם
שָׁהוּ אִתָּנוּ בִּלְשָׁכוֹת הַיָּם
עַד שֶׁהִטְבִּיעוּנוּ קוֹלוֹת בְּנֵי אָדָם.

כתיבתו של ט"ס אליוט הייתה אינטלקטואלית, ונשענה על הרמזים רבים ליצירות אחרות, וגם למקרא. כך למשל "עת לכל" מהדהד פסוקים מספר קהלת פרק ג: "עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת / עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ, /  עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא / עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא", וגם שורות משירו של אנדרו מרוול, "לגבירתו המצטנעת":  "לוּ רַק הָיָה לָנוּ דֵּי זְמָן…"

השורות המתחילות במילים "לֹא! אֵינֶנִּי הַמְלֵט" מאזכרות כמובן את מחזהו של שייקספיר העוסק בנסיך המתלבט מדנמרק. פרופרוק אינו רואה את עצמו דומה להמלט, גיבור ראשי הניצב במרכז ההתרחשויות. בעיני רוחו הוא דומה יותר לדמות שולית, מאלה שתפקידן לפתוח איזו תמונה במחזה, להעניק לדמות הראשית עצה, להיות מעין מכשיר שבזכותו העלילה מתקדמת.

לזרוס המעיד על עצמו "בָּאתִי מֵהַמִּיתָה" הוא דמות מהברית החדשה; מיכאלאנג'לו, שעליו משוחחות הנשים בחדר האחר, הוא כמובן האמן האיטלקי הדגול. השורות "זוּג מַלְתְּעוֹת שְׁחוּקוֹת / רָצוֹת עַל קַרְקָעִית שֶׁל יָם דָּמוּם" לקוחות גם הן מ"המלט" של שייקספיר, כשהנסיך מעמיד פנים שדעתו נטרפה.

בקריאה שטחית של השיר, שאינה מלווה בידע רב של אוצרות השירה בפרט והתרבות בכלל, או לפחות בעזרה של מהדורה מוערת, קשה מאוד לעמוד על מלוא המשמעויות הטמונות ב"שיר האהבה של ג'יי אלפרד פְּרוּפְרוֹק". גם שיר נודע אחר של אליוט, "ארץ הישימון", אחד הנחשבים ביותר, מוטב לקרוא עם הסברים, כדי לעמוד על משמעויותיהן של האלוזיות השונות.

בשנים האחרונות החלו להישמע שוב קולות שדנים את ט"ס אליוט לכף חובה. טוענים נגדו שהיה אנטישמי ומיזוגן. כהוכחה לאנטישמיות שלו מצטטים שורות שכתב, למשל: "בֵּיתִי הוּא בַּיִת מָט לִפֹּל / וְהַיְּהוּדִי גּוֹהֵר-רוֹבֵץ עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן". אנתוני ג'וליוס, (מי שהיה עורך דינה של הנסיכה דיאנה), אפילו כתב ספר הדן באנטישמיות של ט"ס אליוט.

אחרים סבורים כי העובדה ששיריו של אליוט מצריכים קריאה הגובלת בעבודת מחקר אינה נזקפת לזכותם. בכל מקרה, ט"ס אליוט שנולד באמריקה אך היגר לאנגליה ונעשה אזרח בריטי, זכה למקום של כבוד בפנתיאון המשוררים האנגליים.


תרגומו של אורי ברנשטיין:

אָז בּוֹא וְנֵלֵךְ, אֲנִי וְאַתָּה,
כְּשֶׁעֶרֶב עַל שָׁמַיִם כְּבָר נָטָה
כְּמוֹ חוֹלֶה מֻרְדָּם בְּאֶתֶר עַל שֻׁלְחָן.
בּוֹא נֵלֵךְ בִּרְחוֹבוֹת מְסֻיָּמִים שֶׁנְּטוּשִׁים,
בֵּין הַכּוּכִים הַלּוֹחֲשִׁים
עַל מְלוֹנוֹת גְּרוּעִים שֶׁבָּם לִינוֹת טְרוּפוֹת
וּמִסְעָדוֹת שֶׁרִצְּפָתָן נְסֹרֶת וּשְׁיָרֵי צְדָפוֹת:
רְחוֹבוֹת הַנִּמְשָׁכִים כְּדִיּוּן בְּלִי תּוֹחֶלֶת
בְּכַוָּנָה נִפְתֶּלֶת
לְהַעֲמִידְךָ בִּפְנֵי שְּׁאֵלָה מַכְרַעַת…
וְאַל נָא תִּשְׁאַל, "מָה הַדָּבָר ?"
בּוֹא נֵלֵךְ וּנְבַקֵּר כְּבָר.

   בַּחֶדֶר הַנָּשִׁים בָּאוֹת וְעוֹבְרוֹת
עַל מִיכָאֵל אַנְגֶ'לו  מְדַבְּרוֹת.

וַעֲרָפֶל צָהֹב שֶׁמְּחַכֵּךְ גַּבּוֹ עַל זְגוּגִיּוֹת חַלּוֹן,
עָשָׁן צָהֹב שֶׁמְּחַכֵּךְ לֹעוֹ בִּזְגוּגִיּוֹת חַלּוֹן
הֶחָדִיר אֶת לְשׁוֹנוֹ אֶל תּוֹךְ פִּנּוֹת הֶעָרֵב,
שָׁהָה עַל שְׁלוּלִיּוֹת עוֹמְדוֹת שֶׁבַּבִּיבִים,
וְעַל גַּבּוֹ נוֹפֵל הַפִּיחַ שֶׁנּוֹפֵל תָּמִיד מֵאֲרֻבּוֹת,
חָמַק לְיַד גְּזוּזְטְרָה, זִנֵּק בְּבַת אַחַת,
וּבִרְאוֹתוֹ שֶׁזֶה אַךְ לֵיל אוֹקְטוֹבֶּר רַךְ,
נִצְנַף סָבִיב לַבַּיִת פַּעַם, וְנִרְדַּם.

וְאָכֵן יִהְיֶה עוֹד זְמַן
לְעָשָׁן צָהֹב שֶׁבְּמוֹרַד רְחוֹב גּוֹלֵשׁ,
חוֹכֵךְ גַּבּוֹ עַל זְכוּכִיּוֹת חַלּוֹן;
יִהְיֶה עוֹד זְמַן, יִהְיֶה עוֹד זְמַן
לְהָכִין פָּנִים לִקְרַאת פָּנִים בָּם תִּפָּגֵשׁ;
יִהְיֶה עוֹד זְמַן לִבְרֹא וּלְהַשְׁמִיד,
זְמַן לְכָל הָעֲשִׂיּוֹת וּזְמַן לַיּוֹם בּוֹ יָד
אֶת הַשְּׁאֵלָה תִּשְׁלֹף וּלְפָנֶיךָ תַּעֲמִיד;
זְמַן לְךָ וּזְמַן גַּם לִי,
וּזְמַן גַּם לַמֵּאָה הַשְׁעָרוֹת,
וּלְמֵאָה מַרְאוֹת וַהֲמָרוֹת,
לִפְנֵי הַתֵּה וְהַקָּלִי.

בַּחֶדֶר הַנָּשִׁים בָּאוֹת וְעוֹבְרוֹת
עַל מִיכָאֵל אַנְגֶ'לו מְדַבְּרוֹת.

וְאָכֵן יִהְיֶה עוֹד זְמַן
לְהִשְׁתָּאוֹת, "הַאִם אָעֵז ?", "הַאִם אָעֵז ?"
זְמַן לִפְנוֹת וְלָרֶדֶת מַדְרֵגוֹת מִסְפָּר,
עִם קָרַחַת קְטַנָּה בַּעֲבִי הַשֵּׂעָר
(הֵם יַגִּידוּ: "אֵיךְ הַשֵּׂעָר שֶׁלּוֹ נָשַׁר!") –
לָבוּשׁ בְּזִיג רִשְׁמִי, הַצַּוָּארוֹן רָם וְנֻקְשֶׁה עַד לַלְּסָתוֹת,
הָעֲנִיבָה צְנוּעָה וּמְשֻׁבַּחַת אַךְ מֻטְעֶמֶת בְּסִכַּת פְּרוּטוֹת
(הֵם יַגִּידוּ: "אֵיךְ שֶׁרָזוּ אֶצְלוֹ יָדַיִם וּזְרוֹעוֹת!") –
הַאִם אָעֵז
לְהַטְרִיד אֶת הַתֵּבֵל ?
כִּי בְּרֶגַע יֵשׁ עוֹד זְמַן
לִגְמִירוֹת וַהֲמָרוֹת שֶׁהָרֶגַע יְבַטֵּל.

כִּי הִכַּרְתִּי אֶת כֻּלָּם כְּבָר, הִכַּרְתִּי אֶת כֻּלָּם –
הִכַּרְתִּי עֶרֶב, בֹּקֶר, יוֹם פּוֹנֶה,
אֶת חַיַּי בַּכָּפִיּוֹת קָפֶה אֲנִי מוֹנֶה.
אֲנִי מַכִּיר אֶת הַקּוֹלוֹת גָּזִים מִן הָעוֹלָם
בְּעַד לַנְּגִינָה שֶׁמִן הַחֶדֶר הָאַחֵר.
וְאֵיךְ זֶה אֶתְיַמֵּר?

וְהִכַּרְתִּי כְּבָר עֵינַיִם, הִכַּרְתִּי אֶת כֻּלָּן –
עֵינַיִם הַנִּנְעָצוֹת בְּךָ בַּהַגְדָּרוֹת קוֹלְעוֹת,
וּכְשֶׁאֲנִי מֻגְדָּר, בִּקְצֵה סִכָּה נִשְׁטַח,
וּכְשֶׁאֲנִי נָעוּץ וּמְפַרְפֵּר עַל פְּנֵי כָּתְלָם,
אֵיךְ זֶה אֵפוֹא אֶפְתַּח,
וְאֵיךְ אֶת הַבְּדָלִים שֶׁל יָמַי וּנְהָלַי אֶפְלֹט ?
וְאֵיךְ זֶה אֶתְיַמֵּר ?

וְהִכַּרְתִּי כְּבָר יָדַיִם, הִכַּרְתִּי אֶת כֻּלָּן –
יָדַיִם בִּצְמִידִים וּלְבָנוֹת וּמְגֻלּוֹת
(אַךְ בְּאוֹר נוּרָה פְּלוּמָה חוּמָה הֵן מַעֲלוֹת!)
הַאִם בֹּשֶׂם שֶׁל שִׂמְלָה, רֵיחָנִי,
הוּא שֶׁהֵסִיט אוֹתִי מֵעִנְיָנִי?
יָדַיִם מֻנָּחוֹת בִּפְאַת שֻׁלְחָן, יָדַיִם שֶׁצָּעִיף חוֹתְלָן.
וְאֵיךְ זֶה אֶתְיַמֵּר?
אֵיךְ זֶה אֵפוֹא אֶפְתַּח?

הָאַגִּיד: עָבַרְתִּי בַּדִּמְדּוּמִים בִּרְחוֹבוֹת צָרִים
רוֹאֶה אֶת הֶעָשָׁן עוֹלֶה מִמִּקְטָרוֹת
שֶׁל אֲנָשִׁים לְבַד בְּכֻתֳּנוֹת, הַמְּגִיחִים מחַלּוֹנוֹת?

אֵלּוּ הָיִיתִי זוּג צְבָתוֹת שְׁחוּקוֹת
רוֹחֲשׁוֹת בְּתַחְתִּיּוֹת יָם חֲרִישִׁי.

וְאִחֵר הַצָּהֳרַיִם, הָעֶרֶב, יָשֵׁן שְׁנַת יְשָׁרִים!
בְּאֶצְבְּעוֹת רַכּוֹת הוּא מְלֻטָּף,
נִרְדַּם….אוֹ הֶעֱמִיד פָּנִים….עָיַף,
פְּרַקְדָּן עַל הַסַּפָּה פֹּה לְיָדְךָ וּלְיָדִי.
אַחֲרֵי תֵּה וּגְלִידָה וְעוּגִיּוֹת, הַאֶתְגַּבֵּר
וְאָבִיא אֶת הָרֶגַע עַד לְמַשְׁבֵּר?

וְאַףְ כִּי צַמְתִּי וּבָכִיתִי, בָּכִיתִי וּבִתְפִלָּה עָמַדְתִּי,
אַף כִּי רָאִיתִי אֶת רֹאשִׁי (קֵרֵחַ פֹּה וְשָׁם) עַל טַס מֻנָּח,
אֵינִי נָבִיא – אַךְ זֶה עִנְיָן שֶׁל מַה בְּכָךְ;
רָאִיתִי אֵיךְ רֶגַע גְּדֻלָּתִי  חָשֵׁךְ,
וְאֵיךְ הַשּׁוֹעֵר הַנִּצְחִי מוֹשִׁיט לִי אֶת הַמְּעִיל וּמְגַחֵךְ,
וּבְקִצּוּר, פָּחַדְתִּי.

וְהַאִם הָיָה זֶה כְּלָל כְּדַאי, לַמְרוֹת הַכֹּל,
אַחֲרֵי סְפָלִים וּמִרְקָחוֹת וְתֵה מָתוֹק,
בֵּין כְּלֵי חַרְסִינָה וְדִבּוּר קַל עָלֶיךָ וְעָלַי,
הַאִם הָיָה זֶה כְּלָל כְּדַאי
לִבְלֹעַ אֶת הָעִנְיָן פִּתְאוֹם וּבְבַת צְחוֹק,
לְהַדֵּק יְקוּם כֻּלּוֹ לִכְדֵי כַּדּוּר עָגֹל,
וּלְגַלְגְּלוֹ אֶל אֵיזוֹ שְׁאֵלָה מַכְרַעַת,
לוֹמַר: "אֲנִי הוּא אֶלְעָזָר, שֶׁשָּׁב מִן הַמֵּתִים,
שֶׁשָּׁב כְּדֵי לוֹמַר הַכֹּל, אֹמַר לָכֶם הַכֹּל" –
אִם מִישֶׁהִי, בְּהֵיטִיבָהּ כַּר לְיַד הָרֹאשׁ, תַּטְעִים:|
"לֹא לַזֶּה הִתְכַּוַּנְתִּי כְּלָל.
זֶה לֹא זֶה בִּכְלָל."

וְהַאִם הָיָה כְּדַאי כָּל זֶה, לַמְרוֹת הַכֹּל,
הַאִם הָיָה זֶה בִּכְלָל כְּדַאי,
אַחֲרֵי הַשְּׁקִיעוֹת, אַחֲרֵי הַמְּבוֹאוֹת, אַחֲרֵי הָרְחוֹבוֹת הַלַּחִים,
אַחֲרֵי הַסְּפָלִים, אַחֲרֵי הַסְּפָרִים, אַחֲרֵי שֹׁבֶל הַחֲצָאִית הַנִּסְרָח –
אַחֲרֵי כָּל זֶה וְעוֹד הָרְבֶּה יוֹתֵר מִכָּךְ? –
אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר מַה בְּדִיּוּק אֲנִי שָׂח!
אַךְ כְּאִלּוּ הֵטִיל פָּנַס קֶסֶם צוּרוֹת שֶׁל עֲצַבִּים עַל הַמָּסָךְ:
הַאִם הָיָה זֶה בִּכְלָל כְּדַאי
אִם מִישֶׁהִי תֵּיטִיב כַּר אוֹ תָּסִיר רְדִיד,
וּכְשֶׁתִּסַּב אֶל הַחַלּוֹן תַּגִּיד:
" זֶה לֹא זֶה בִּכְלָל,
לֹא לַזֶּה הִתְכַּוַּנְתִּי כְּלָל."

לֹא! אֲנִי לֹא הַמְלֵט, וְזֶה לֹא יִעוּדִי;
אֲנִי רַק אֲצִיל בֶּן לְוָיָה, שֶׁנּוֹצָר בְּכַוָּנָה
לְהָאִיץ בַּמִּתְרַחֵשׁ, לִפְתֹּחַ עִמּוֹ תְּמוּנָה,
לָעוּץ לוֹ, לַנָּסִיךְ; כֵּן, לְשִׁמּוּשׁ יוֹמִי נוֹעַד,
אָדִיב הִנּוֹ, שָׂשׂ לְהָבִיא תּוֹעֶלֶת,
רָב מְזִמּוֹת, זָהִיר וְקַפְּדָּנִי,
דּוֹבֵר גְּבוֹהָה גְּבוֹהָה אַךְ מַחְשַׁבְתּוֹ נוֹאֶלֶת,
עִתִּים אֲפִלּוּ מְגֻחָךְ הוּא בְּעֵינִי,
עִתִּים הוּא הַלֵּיצָן, כִּמְעַט.

אֲנִי נַעֲשֶׂה זָקֵן…. אֲנִי נַעֲשֶׂה זָקֵן….
אֶת שׁוּלִי מִכְנָסַי אַפְשִׁיל עַל כֵּן.

הַאֵפְסֹק שְׂעָרִי מֵאָחוֹר ? הַאָעֵז אֲפַרְסֵק לֶאֱכֹל?
אֶלְבַּשׁ מִכְנְסֵי פְלָנֶל צְחוֹרִים וְאֵלֵךְ לְטַיֵּל עַל הַחוֹל.

שָׁמַעְתִּי אֶת בְּנוֹת הַיָּם שָׁרוֹת זוֹ לַזּוֹ בְּקוֹל.
אֵינִי חוֹשֵׁב שֶׁהֵן תַּשִׁירְנָּה בִּשְׁבִילִי.

רָאִיתִי אוֹתָן רוֹכְבוֹת לְקַצְוֵי יָם עַל הַגַּלִּים
סוֹרְקוֹת לֹבֶן שְׂעַר גַּלִּים שֶׁרוּחַ תְּבַדְּרוֹ
כְּשֶׁרוּחַ מַלְבִּין יָם וְשָׁב וּמַשְׁחִירוֹ.

שָׁעָה רַבָּה עָבְרָה עָלֵינוּ בַּמְּדוֹרִים שֶׁל יָם
אֶל נַעֲרוֹת יָם בָּאַצּוֹת חוּם וְאַרְגָּמָן הִגַּעְנוּ
עַד שֶׁנֵּעוֹר לְקוֹלוֹת אָדָם, וְטָבַעְנוּ.



יהודה עמיחי: מדוע הפרס שזכה בו חשוב יותר מפרס נובל

השנה היא 1994. יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת עומדים על בימת הכבוד של טקס פרס נובל לשלום, שבו זכו שלושתם במשותף, בעקבות החתימה על הסכמי אוסלו. בקהל יושבים בני משפחותיהם, אפילו סוניה פרס – שהייתה ידועה בכך שאינה מתלווה לבעלה באירועים ציבוריים – נראית שם, נרגשת בעליל.

בין האנשים שזכו לכבוד הרב, לשבת בקהל ולצפות בטקס ההוא מקרוב, היה המשורר יהודה עמיחי, שיצחק רבין הזמין אותו כאורחו האישי. לא זו בלבד, אלא שרבין ציטט בנאומו בטקס את הבית הראשון משירו של עמיחי "אלוהים מרחם על ילדי הגן" מיד לאחר שדיבר על "המתח העצום שמתקיים ברגע שלפני הלחיצה על ההדק, לפני שהפתיל מתחיל לבעור; בדממה האיומה של הרגע יש לך עדיין זמן לתהות: האם באמת חייבים לפעול? האם אין אפשרות אחרת?"

ואז ציין רבין כי המשורר נוכח באולם, וקרא את השורות: אֱלֹהִים מְרַחֵם עַל יַלְדֵי הַגַּן, / פָּחוֹת מִזֶּה עַל יַלְדֵי בֵּית הַסֵּפֶר. / וְעַל הַגְּדוֹלִים לֹא יְרַחֵם  עוֹד, / יַשְׁאִירָם לְבַדָּם, / וְלִפְעָמִים יִצְטָרְכוּ לִזְחֹל עַל אַרְבַּע / בַּחוֹל הַלּוֹהֵט / כְּדֵי לְהַגִּיעַ לְתַחֲנַת הָאִסּוּף / וְהֵם שׁוֹתְתֵי דָּם.

יהודה עמיחי היה אז בן שבעים. רבים ראו בו עצמו במשך שנים מועמד ראוי לזכות בפרס נובל לספרות. "למדנו ממנו שאפשר להגיד דברים עמוקים ורגישים במילים פשוטות, וללא הגבהה פאתטית: שאין צורך להרעים בתותחים ומוטב לדבר בלשון בני-אדם… גם בזכות ההומור שלו וגם בזכות האנדירסטייטמנט שלו. הוא יוצר תמיד הרגשה של ענווה אנושית אמיתית. לדעתי, הוא האדם הראוי ביותר בישראל לקבל פרס נובל לספרות. יש הרבה אנשים שיודעים שהוא היה כבר כמה פעמים ברשימה הסופית, והסיבה שלא קבל אינה עניינית אלא פוליטית," כתב גרשון שקד, במוסף הארץ, בדצמבר של שנת 1999.

באחד משיריו המוקדמים (הוא הופיע לראשונה בספרו הראשון במרחק שתי תקוות בשנת 1960), הביע עמיחי, שהיה אז בן 36, את רגשותיו כלפי תהילה ופרסום, כלפי האפשרות שמישהו "נמשח למלך":

לא כברוש
לֹא כַּבְּרוֹש,
לֹא בְּבַת אֶחָת, לֹא כֻּלִּי,
אֶלָּא כַּדֶּשֶא, בְּאַלְפֵי יְצִיאוֹת זְהִירוֹת-יְרֻקּוֹת,
לִהְיוֹת מֻסְתָּר כְּהַרְבֶּה יְלָדִים בַּמִּשְחָק
וְאֶחָד מְחַפֵּש.

וְלֹא כַּגֶּבֶר הַיָּחִיד, כְּבֶן-קִיש, שֶמְּצָאוּהוּ רַבִּים
וְעָשוּ אוֹתוֹ לְמֶלֶךְ.
אֶלָּא כַּגֶּשֶם בְּהַרְבֶּה מְקוֹמוֹת
מֵעֲנָנִים רַבִּים, לְהִתְחַלְחֵל, לִהְיוֹת שְתוּי
פִּיּוֹת רַבִּים, לִהְיוֹת נָשוּם
כָּאֲוִיר בַּשָּנָה  וּמְפֻזָּר כִּפְרִיחָה בָּאָבִיב.

לֹא הַצִּלְצוּל הַחַד, הַמְּעוֹרֵר
בְּשַּעַר הָרוֹפֵא הַתּוֹרָן,
אֶלָּא בִּדְפִיקוֹת, בְּהַרְבֶּה אֶשְנַבִּים
בִּכְנִיסוֹת צְדָדִיּוֹת, בְּהַרְבֶּה דְּפִיקוּת לֵב.

וְאַחַר-כָּךְ הַיְּצִיאָה הַשְּקֵטָה, כֶּעָשָן
בְּלִי תְּרוּעָה, שַר מִתְפַּטֵּר,
יְלָדִים עֲיֵפִים מִמִּשְחָק,
אֶבֶן בַּגִּלְגּוּלִים הָאַחֲרוֹנִים

לְאַחַר הַמּוֹרָד הַתָּלוּל, בַּמָּקוֹם שֶמַּתְחִיל
מִישוֹר הַוִּתּוּר הַגָּדוֹל, אֲשֶר מִמֶּנּוּ,
כַּתְּפִלּוֹת הַמִּתְקַבְּלוֹת,
עוֹֹלֶה אָבָק בְּהַרְבֶּה רִבּוֹא גַּרְגִּירִים.

וכך אומר המשורר: לא, אני לא רוצה לצמוח גבוה וצר, להיראות כמי שמנקב את השמים בחודי. אני מבקש להופיע בעולם בהמון נגיעות קלות, בצמיחות זעירות ורכות של אניצי עשב. אני רוצה להיות כמו ילדים משחקים, לא כמו גיבור אחד מנצח. אני לא רוצה לצאת מהבית לאחת המשימות הרגילות של החיים ולגלות פתאום שמרעיפים עלי כבוד, גדוּלה, כמו שקרה לשאול שיצא לחפש אתונות ונתקל במישהו שמשח אותו במפתיע למלך. אכן, שאול היה מורם מעם, גבוה, כמו ברוש, והוא אדם ש"נָתְנוּ לוֹ אֶצְבַּע וְלָקַח אֶת כָּל הַיָּד" – כתב עמיחי בשיר אחר המופיע באותו קובץ – בניגוד לו עצמו, המעיד כי " נָתְנוּ לִי יָד, וְלֹא לָקַחְתִּי אֲפִילוּ זֶרֶת."

הדובר בשיר – ובעצם עמיחי עצמו – רוצה אמנם שרבים ידעו ויכירו אותו, אבל בעדינות מרוָוה של טיפות גשם, רוצה שינשמו אותו ויתענגו על שיריו כמו ששואפים אוויר מבושם מפריחות אביב. הוא רוצה להעניק לזולת, לקוראיו, את מתנות מילותיו שיהיו נחוצות להם כמו מים ואוויר.

גם את מותו הוא רואה לא בקול תרועה רמה, לא בצלצול חד שהרופא נאלץ לזנק אליו, אלא בנסיגה אטית, רכה, מתוך ויתור והשלמה, כמו עייפות של ילדים ששיחקו די הצורך, כמו אבן שמתגלגלת מאליה, בלי לשלוט בתנועה של עצמה, כמו אבק שעולה לשמים, רך, מתפזר.

עמיחי לא זכה אמנם בפרס נובל, אבל קיבל פרסים רבים אחרים בישראל ובארצות אחרות (כמה מהם: הפרסים על שם עגנון, ביאליק, ברנר, פרס אביר-השירה בנורבגיה). הוא היה גם חתן פרס ישראל: הכבוד האולטימטיבי שמעניקה המדינה לנבחריה, בכל תחומי העשייה והיצירה.

ועם זאת, אין ספק שהפרס החשוב ביותר הגיע אליו כפי שביקש בתחילת דרכו האמנותית: הוא אחד המשוררים העבריים האהובים ביותר. מרבים לצטט את שיריו. עשרות מהם הולחנו, חלקם על ידי מלחינים שכתבו לשיריו מנגינות "רציניות" (למשל: מרק קופיטמן − "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול", יצירה למקהלה ותזמורת; דן אסיא − סימפוניה מס' 5 המבוססת על שיריו של עמיחי; אבנר חנני− מחזור השירים "איש ירושלים אני" לבריטון ופסנתר על פי פואמות של עמיחי, ועוד רבים), וחלקם כפזמונים שאנשים מזמרים: "הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצר", שהלחין מוני אמריליו; "דרך שתי נקודות", שהלחין ושר שלמה ארצי; "שנינו ביחד וכל אחד לחוד", שהלחין ושר חנן יובל, ועוד רבים אחרים. גם אם מי ששרים את השירים הללו אינם יודעים או שוכחים מי כתב אותם, גם אם לא תמיד זוכרים מי כתב את השורות שמרבים כל כך לצטט − "אל מלא רחמים. אלמלא היה האל מלא רחמים, היו הרחמים בעולם, ולא רק בו"; "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות"; "כי אדם אתה ואל אדם תשוב." − משאלתו של עמיחי התגשמה: הוא ממשיך, גם עכשיו, חמש עשרה שנה לאחר מותו, להרוות נפשות.

סיפורו של שיר x net

 

נדין גורדימר: מה היה קורה אילו נולדה שחורה?

על הבמה ניצבת אישה דקיקה, לבושה בפשטות. פניה העדינות קורנות. "מה ערכה של שירה, אם היא אינה משרתת עמים או אומות?" היא מצטטת את המשורר הפולני צ'סלב מילוש, ומספרת כיצד בהיותה ילדה התגלה לה שקיימת בעולם גזענות. "אילו נולדתי שחורה," היא אומרת, "כנראה שלא הייתי נעשית סופרת, כי הכניסה לספרייה שאִפשרה זאת נאסרה על ילדים שחורים." ואז היא מזכירה סופרים רבים שנרדפו בשל כתיבתם, כי פגעו בכל מיני ערכים בורגניים: פלובר שהועמד לדין בעוון אי מוסריות־כביכול בספרו מאדאם בוברי. סטרינברג שהואשם בכפירה בעיקר, ד"ה לורנס שספרו מאהבה של ליידי צ'טרלי נאסר למכירה באנגליה, רושדי שחי במשך שנים במחבוא, אחרי שמנהיג אירן קרא לרצוח אותו בעקבות פרסום ספרו פסוקי השטן.

"סופר," היא מסבירה, "יכול לשרת את האנושות רק אם […] אינו נכנע לזיהומיהם של גזענות, סקסיזם, דעות קדומות, שתלטנות, כשאינו מוכן לפאר את ההרס, את הקללות ואת שירי ההלל."

היא נדין גורדימר, ילידת דרום-אפריקה, בתם של מהגר יהודי מריגה שבלטביה ושל יהודייה שנולדה באנגליה למשפחה מתבוללת מהמעמד הבינוני. בשנה שבה קיבלה גורדימר את פרס הנובל, 1991, עדיין שלט בדרום-אפריקה משטר האפרטהייד. בעבר חל בארצה איסור על מכירת ספריה. הוא כבר הוסר, אבל לבנים רבים המשיכו לראות בה פרובוקטורית, וכעסו על התכנים שהביעה. היא כתבה סיפורים על אהבה בין בני גזעים שונים, יחסים שהיו אז לא חוקיים בדרום אפריקה, ומתחה ביקורת חריפה על המתיישבים הלבנים. באחד מהם חזתה התקוממות עקובה מדם שבה הלבנים נרדפים ונרצחים. היא לא ידעה שידידה הקרוב, נלסון מנדלה, ישכיל להוביל מדיניות פייסנית, להביא לפירוק משטר ההפרדה הגזעית ולבחירות דמוקרטיות אמיתיות, תוך שיתוף פעולה מלא עם המנהיג הלבן דה-קלרק, בלי שפיכות הדמים שהכול חששו מפניה.

התושבים הלבנים של דרום אפריקה כעסו על נדין גורדימר לא רק בשל מה שכתבה, אלא גם על פעילותה החוץ ספרותית. למשל, משם שהכריזה כי היא תומכת במאבק הגרילה של ארגון שהוצא מחוץ לחוק, או על כך שבשנת 1976 כשעיתון ביוהנסבורג ביקש להעניק לה את התואר "אשת השנה", הציעה להעניק אותו לוויני מנדלה, רעייתו של מנהיג השחורים שהשתחרר מבית הסוהר רק ארבע עשרה שנים לאחר מכן.

"הגברת גורדימר רואה בכתיבתה כן-שילוח שממנו היא משגרת מתקפה כוללת על הרפובליקה של דרום אפריקה," כתב בשנת 1979 הצנזור הממשלתי של ארצה. "היא מציגה דעות אישיות כאילו היו עובדות," הוסיף, ואסר על ההפצה של עוד אחד מספריה.

זכייתה בפרס נובל הציבה בפני ממשלתה ובני ארצה בעיה: כיצד להכיר בכבוד שזכתה לו, ועם זאת לא לתמוך ברעיונות שהביעה. "אמנם הפופולריות שלה בקרב אנשי השמאל עצומה," נכתב במאמר המערכת של עיתון יומי שתמך בממשל, "היא הרחיקה מעליה לבנים רבים בני המעמד שלה, בשל השקפותיה הרדיקליות והשנויות במחלוקת. אמנם איננו מסכימים עם השקפותיה הפוליטיות, אבל אנו מכבדים את כישרונה הספרותי ואת העובדה שיצירותיה זוכות לשבחים ברחבי העולם."

אכן, היו ימים, והם אינם רחוקים כל כך, שבהם מי שנאבקו למען שוויון זכויות בין האפריקנים השחורים למיעוט התושבים לבנים שחיו בדרום-אפריקה יכלו להיחשב כפעילי שמאל "רדיקליים" שמחזיקים בהשקפות פוליטיות שנויות במחלוקת. שלטון האפרטהייד קרס לא מעט בזכות אנשים כמו נדין גורדימר. הם לא היססו להביע עמדות שנחשבו קיצוניות, והיום הן מובנות מאליהן.

"אנשים מעניקים זה לזה דברים שאי אפשר לארוז בעטיפת מתנה," כתבה פעם נדין גודימר. אכן, היא העניקה לנו לא רק את יצירותיה, אלא גם את הרוח האנושית, השואפת לעולם טוב יותר ונאבקת כדי לשפרו.

טור על סופרות באקס נט

פרל בק: האם באמת היו לה רגשי "עליונות לבנה"?

בחודש דצמבר לפני שנתיים קיבל אדם בשם אדגר ואלש הודעה בדואר האלקטרוני ובה נמסר לו כי כתב יד של רומן שכתבה אמו התגלה במחסן בטקסס.

ואלש הוא בנה של הסופרת פרל בק, שהלכה לעולמה בשנת 1973. עד אז הספיקה לכתוב ולפרסם מאה ספרים. את כתב היד העלוּם, שנמצא בשתי גרסאות, אחת שהייתה כתובה בכתב ידה של הסופרת והאחרת מודפסת במכונת כתיבה, סילק מישהו, איש אינו יודע מי, מתי בדיוק, ומדוע, מביתה של פרל באק שבוורמונט. כתב היד הוסתר במשך יותר מארבעים שנה.

הרומן הוחזר לידי המשפחה שפדתה אותו תמורת תשלום לא גבוה. הוא ראה אור בשם The  Eternal Wonder "הפלא הנצחי", וזכה להצלחה. כמו מרבית ספריה, גם הרומן החדש־ישן מתרחש בחלקו בקוריאה, ואחת הדמויות המתוארות בו היא אישה בשם סטפני קונג, שנאבקת כדי לפייס בין זהויותיה השונות, הסינית, האמריקנית והצרפתית.

פרל בק היטיבה מן הסתם להכיר את המאבקים הפנימיים הללו: היא הייתה אמריקנית, בת להורים מיסיונריים, שהגיעה אתם לסין כשהייתה בת שלוש וחיה שם עד שהייתה בת שלושים ותשע. ספרה הנודע ביותר, זה שזיכה אותה בפרס פוליצר, האדמה הטובה, התפרסם לראשונה בשנת 1931, חמש שנים לפני שחזרה לארצות הברית. בספר תיארה פרל בק את חייהם של בני משפחת איכרים בכפר קטן בסין, לפני מלחמת העולם הראשונה.

בול לזכרה של פרל בק

 

האדמה הטובה היה לרב מכר עולמי. קוראיו המערביים התפעלו מיכולתה של פרל בק לתאר את התרבות הסינית המסורתית, לחדור לנפשן של הדמויות שתיארה ולהבין את הדילמות שהעסיקו אותן. הרומן עסק בעניים המעבדים את אדמתם בכוחות עצמם ולכן חשים קרובים אליה, לעומת תושבי הכפר האמידים המנותקים ממנה וממה שהיא יכולה להעניק להם, מכיוון שהם נשענים על עבודתם של שכירים.

הוצאת ידיעות ספרים. לעברית: שרון פרמינגר

 

האדמה הטובה נכלל ברשימת מאה הספרים הטובים ביותר של כתב העת לייף בין השנים 1924 ל-1944. לפני אחת עשרה שנה הוא זכה לעדנה מחודשת לאחר שאופרה וינפרי המליצה עליו ב"מועדון הספרים הטובים" שהיא מנהלת. רבים סבורים כי כתיבתה של פרל בק השפיעה עמוקות על תודעתם של אזרחי ארצות הברית, עד כדי כך שהיא הכשירה את הקרקע לקראת כינון יחסים עם סין.

בסין, לעומת זאת, זכה הספר לקיתונות של ביקורת כעוסה. רבים שם זעמו על התיאור הרומנטי־מדי לטעמם של חיי הכפר הסיניים. אחד המתרגמים לסינית של האדמה הטובה (הספר זכה לשמונה גרסאות מתורגמות שונות) הוסיף לרומן הקדמה ארוכה שבה האשים את הסופרת בכך שציירה את סין באור שלילי, והפנה אליה שאלה רטורית: האם, הוא תהה, את חשה רגשי "עליונות לבנה"? הסופר הסיני לוּ שוּן הוסיף על כך כשקבע: "מוטב שסינים יכתבו על סין".

פרל בק_(קיצונית בצד שמאל) ומשפחתה בסין 1901.

 

בארצות הברית שימשה בק בעיני רבים מקור חשוב, כמעט בלעדי, למידע על סין. כך למשל התבדח קריקטוריסט בשם מילטון קניף וסיפר כי בסוף שנות ה-30, כשהתבקש ליצור סדרה של איורים המתרחשת שם, סירב, לדבריו, "להסתפק במקור שטחי, ולכן הלך לספרייה וקרא את כל ספריה של פרל בק"…

פרל בק או פרל הארבור?

היו מי שהשפעת כתיבתה של פרל בק נראתה בעיניהם כה עמוקה עד שהאשימו אותה בכך שארצות הברית נכנסה למלחמה נגד יפן רק משום שספריה השפיעו על האמריקנים ועוררו בהם את הרצון לתמוך בסין במאבקיה. אחד מתומכיה הגיב על ההאשמות ואמר ביובש שזאת הגזמה: "המלחמה נגרמה בגלל פרל הארבור, לא בגלל פרל בק".

היו מי שראו בה "האדם המערבי רב ההשפעה ביותר מאז מרקו פולו, שכתב על סין במאה ה-13". אחרים סברו שכתיבתה סנטימנטלית ושטחית, ואף התנגדו לזכייתה בפרס נובל לספרות, בשנת 1938. במכתב לאחד מידידיו כתב הסופר ויליאם פוקנר –  ברשעות מסוימת – שהוא מעדיף לא לזכות בפרס נובל, ולוא רק כדי שלא ייאלץ לשהות במחיצתה של "גברת סין־בק". (אחת עשרה שנים לאחר מכן לא סירב פוקנר לקבל את פרס). מתנגדים אחרים להענקת פרס נובל לפרל בק היו אנשי רוח סיניים שטענו כי מן הראוי היה להעניקו לסופר סיני שכתב על ארצו, ולא לסופרת אמריקנית שכתבה עליה.

בטקס קבלת פרס נובל

 

כיום השתפר מעמדה של פרל בק בסין והיא זכתה למעין טיהור של שמה. מתפרסמות מהדורות חדשות של ספריה, ובעיר צ'נקיאנג, שעל שפת נהר יאנגצה, מרחק שעת נסיעה משנחאי, שם גרה במשך עשרים שנה בבית מערבי בשולי העיר, מכבדים מאוד את זכרה ומקווים שתמשוך אליהם תיירים. בשנת 2002 ציינו בעיר את יום הולדתה ה-110, שיפצו את ביתה וקבעו אותו כאתר היסטורי, ואף הציבו יד לזכרה ושינו את שם הפארק העירוני, המכונה עכשיו "כיכר פרל".

אנשים נהגו לשאול את פרל בק אם היא מתכוונת לחזור ולבקר בסין. על כך השיבה תמיד, "מעולם לא עזבתי אותה. אני שייכת לשם, כילדה, כנערה, כאישה, עד יום מותי."

אבל על הגשר שאותו טרחה כל חייה לבנות היא לא זכתה לפסוע. פרל בק הלכה לעולמה שנה אחת בלבד אחרי ששלטונות סין סירבו לאשר את כניסתה לארצם.

טור על סופרות באקס נט

 

מסע הפלאים של הסופרת סלמה לגרלף

השנה היא 1909. סלמה לגרלף, בת חמישים, רווקה, סובלת מצליעה קלה – זכר לשיתוק הילדים שחלתה בו בילדותה – ניצבת בביישנות מול כל המכובדים, ביניהם מלך שוודיה, ארצה, היושב שם בחברת רעייתו.

היא משתפת את הקהל בתחושותיה. לפני הטקס, כך היא אומרת, הייתה מתוחה מאוד, מעצם הצורך לנסוע לעיר הבירה. כל ביקוריה הקודמים בשטוקהולם לוו במתח מסוג אחר: אז באה כדי לעבור בחינות, או כדי לחפש מוציא לאור לספריה. הפעם הנסיבות שונות. היא כאן כדי להודות על הכבוד הרב שחולקים לה: היא האישה הראשונה שזכתה אי פעם בפרס נובל לספרות.

בעיצומו של הנשף המפואר, במקום לשאת את הנאום המתבקש, היא מספרת לנוכחים סיפור קצר, אבל מקדימה ואומרת כי בתקופה האחרונה גברה ביישנותה, בשל חיי ההתבודדות שגזרה על עצמה. את החרדה שחשה מפני ההתרחשות הצפויה, טקס קבלת פרס הנובל, הפיגה בכך ששקעה בהרהורים על האנשים היקרים לה, אלה שהיו שמחים לחלוק אתה את החוויה המיוחדת הצפויה לה. כמה חבל שאביה אינו נוכח כאן עכשיו! היא מתארת את התמונה העולה בעיני רוחה: כיצד היא מבקרת אותו בגן עדן, מספרת לו על כל החובות שהיא חייבת, ומבקשת שיסייע לה. בעלי החוב, כך מסתבר, הם כל מי שתרמו לכתיבתה ותמכו בה עד כה: הנוודים המשוטטים שהעניקו לה סיפורים; השפה השוודית; קוראיה; כל המורים – הסופרים השוודים הדגולים – שלימדו אותה; ומעל לכול היא אסירת תודה לחברי האקדמיה, שהחליטו לבחור בה ולהעניק לה את הפרס.

לאמתו של דבר, אביה של סלמה לגרלף היה שונה מאוד מהדמות שציירה בדבריה. היא סיפרה על אדם חולם שאהב לשיר ונהג להצחיק את בני ביתו, ולא על מי שהיה במציאות: חובב הטיפה המרה ועריץ שהתנגד נחרצות לכך שבתו תתפתח ותרחיב את השכלתה.

סלמה לגרלף הצעירה סירבה לציית לתכתיביו. בגיל צעיר עזבה את הבית, למדה, והחלה לעבוד כמורה. בד בבד, והחל מגיל חמש עשרה, כתבה כל הזמן. כשהייתה בת שלושים ושלוש ראה אור הרומן הראשון שלה: יצירה אפית שנגדה את סגנון הכתיבה הנטורליסטי המקובל באותה עת. המבקרים סברו תחילה שכתיבתה "מוזרה", אבל כעבור שנתיים הכיר אחד מהם במקוריותה, ושיבח את השטף הנרטיבי הלירי המאפיין אותה. מכאן ואילך נסקה הצלחתה הספרותית. מלך שוודיה החליט להעניק לה קצבה שאפשרה לה להתפנות מכל עיסוקיה האחרים. היא התמסרה לכתיבה ופרסמה עשרות ספרים, שהידוע ביותר ביניהם הוא ספר הילדים מסע-הפלאים של נילס הולגרסון הקטן עם אוזי-הבר.

נילס איור מהספר המקורי מ1907

 

אין ספק שהכשרתה המקצועית והתנסותה כמורה השפיעה על כתיבת הספר, שאותו הזמינה ועדה מיוחדת לבתי ספר יסודיים, בראשותו של מורה. הוא נועד לקרב את ילדי שוודיה ללימודי הגיאוגרפיה של ארצם, ולשפר את היכרותם אתה. עלילתו עוקבת אחרי מסעו של ילד שהוענש על שובבותו ועל התאכזרותו לבעלי חיים. נילס נהפך לגמד הרוכב על גבו של אווז בר. במהלך המסע הוא לומד מקרוב לא רק על חייהם של האווזים, אלא גם על כל המחוזות בשוודיה. עד תום המסע משתפר אופיו: הוא למד את הלקח הנדרש, ונהפך לאוהב חיות. מסע הפלאים של נילס הולגרסון הצליח מאוד. הוא תורגם לעשרות שפות, ומיליוני ילדים ברחבי העולם קראו אותו בשקיקה. בשנות השמונים עובד הספר לסדרת סרטים מצוירים שתכניה שונים מאוד, למרבה הצער, מהספר המקורי.

ספר אחר שכתבה סלמה לגרלף, מעורר עניין מיוחד אצל הקורא הישראלי: בשנת 1900 היא ביקרה בפלשתינה בחברת בת זוגה, הסופרת היהודייה סופי אלקן. בעקבות הביקור כתבה לגרלף נובלה רומנטית בשם "ירושלים", ובה תיארה קבוצת מתיישבים שוודיים שהגיעו לעיר והקימו בה קומונה. הסיפור מתאר את חייהם, את ציפייתם למשיח ואת אכזבתם. החיפוש אחרי הארץ המובטחת התבדה. בחלקה השני של הנובלה, שהתפרסם בשם "הבאר של גן עדן", תיארה לגרלף את המחסור במים, את החולי והמוות ששררו בירושלים, בהשוואה עם גן עדן הפורה המתואר בתנ"ך ועם מה שהמתיישבים הכירו במולדתם. הקיץ היה קשה במיוחד. רבים מהם חלו. עקב שנת בצורת קשה לא נקוו בחורף מספיק מים בבורות. הצמא היה קשה מנשוא, אנשים חלמו על שוודיה, על היערות, על הנהרות שופעי המים הסואנים, והשוו אותם לוואדיות החרבים של ארץ הקודש.

בשנת 1997 הוצג בישראל הסרט "ירושלים" מאת הבמאי בילה אוגוסט, שהתבסס על הנובלה.

בנימוקים להענקת פרס הנובל לספרות לסלמה לגרלף נכתב כי נבחרה בזכות "האידאליזם האצילי שלה, עושר הדמיון ונדיבות ויופי הצורה שאפיינו את עבודתה".

לגרלף הוכיחה שהערכים הללו התקיימו לא רק ביצירתה האמנותית. שש שנים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה תרמה הסופרת כמה מסיפוריה, והכסף שימש לתמיכה בפליטים יהודים מגרמניה. בעקבות זאת החרימו הנאצים את יצירתה. לגרלף תמכה בעקביות בהתנגדות למשטר הנאצי ועזרה לנרדפים, ביניהם למשוררת נלי זקס, שאותה הצילה ממוות ועזרה לה לקבל אשרת כניסה לשוודיה.

גם כשהמלחמה פרצה לא נקטה לגרלף מדיניות נייטרלית, כפי שנהגה ארצה. בשנת 1940, כשברית המועצות צרה על פינלד ופלשה אליה, תרמה לגרלף את מדלית הזהב של פרס נובל, כדי לממן סיוע לעם הפיני. זמן לא רב אחרי כן הלכה לעולמה בגיל שמונים ושתיים, משטף דם במוח.

תמונתה של לגרלף מופיעה על שטר של 20 קרונות שבדיות. בצידו השני של השטר מופיע איור של נילס הולגרסון, רכוב על אווז בר.

שטר כסף עם תמונתו של נילס

דיוקנה של סלמה לגרלף על שטר כסף

 

טור על סופרות באקס נט

 

פטריק מודיאנו: "מותק הקטנה" סיפור על ילדה נטושה ועל פריז

אישה מתהלכת ברחובות פריז. והיא גם הילדה הנטושה שאמה שילחה אותה פעם לאי שם, ברכבת. מי בדיוק חיכה לה בקצה הדרך? היכן גדלה? מי הכין לה כל השנים אוכל, הציע את מיטתה, קנה לה בגדים, קלע את צמותיה, בדק את שיעורי הבית שלה?

יום אחד תלתה לה האם על הצוואר תג עם שם וכתובת, שיגרה אותה, כמו חבילה, ונעלמה. נסעה למרוקו, כך אמרו לילדה. מתה שם.

ואולי נשארה בחיים? אולי בכלל לא נסעה? או שחזרה? כי האישה הצעירה רואה אותה פתאום במטרו. בטוחה שזאת האימא האבודה. מישהי זרה, לבושה במעיל צהוב. אבל הנה הפנים שהיא זוכרת מהצילומים שנשארו מהאימא. מציור דיוקן שאת פרטיו לא שכחה. אפילו לא את שם הצייר. היא בוחנת את הבעות פניה של האישה. את תנוחות הגוף שלה. פוסעת בעקבותיה. צופה בה מרחוק, ומקרוב – האישה אינה מבחינה כלל בקיומה  – מגלה היכן היא גרה, אפילו משלמת את חובה לשוערת הבית, אבל לא מעזה לפנות אליה, להקיש על דלת ביתה, לברר אם זאת באמת האימא הזונחת.

מותק הקטנה
הוצאת זמורה ביתן. לעברית: חגית בת-עדה

לפני שהופקרה סופית הייתה ילדה שמגיעה לעתים תכופות לבית נעול, שאף אחד לא מחכה לה בו. שהולכת לבית הקפה כדי לטלפן משם, אולי הריקנות תענה לה. אולי תעיר שם מישהי. היא קטנה כל כך עד שאינה יכולה אפילו להגיע אל החוגה. ואין לה כסף לשלם תמורת השיחה. אבל בבית הקפה מוותרים לה על התשלום. יודעים מי היא. מדברים עליה. אין לה מושג איך הם מכירים אותה.

פטריק מודיאנו מאת מישל קישקה, מתוך הבלוג http://he.kichka.com/

 

הערפול של הילדות עדיין בתוכה: פעם מצאה את עצמה ביחד עם אמה באיזה בית גדול. אין לה מושג מדוע הגיעו לשם. ואמה הוציאה שטרות רבים של כסף ונתנה למישהו. אולי לה? כן, היה איזה שטר גדול שאתו שילחה אותה פעם מהבית אל הלונה פארק. שהיה אפל וכמעט ריק מאדם. בדיעבד היא מבינה – רצתה להיפטר ממני לכמה שעות. והיה גם איזה גבר – דוד? אולי זה אביה, היא מנסה לפרש את המציאות שהייתה – שנהג לשמור עליה פעם בשבוע, בימי חמישי. ואיך הסתיים הכול? ומדוע?

חלק מהזיכרונות ברורים יותר: הכלב שרק הילדה טיפלה בו והאימא הזניחה ואיבדה: יום אחד חזרה עם הרצועה בלבד, כהוכחה שאכן לקחה אותו לטייל ביער. והכאב על האובדן – גם הוא ברור לגמרי. והפחד. ההבנה: מתי אני. אבל כל השאר – ערפל ילדות שברובו לא יתפוגג לעולם.

כך מביא הסופר, פטריק מודיאנו, את סיפורה של מותק הקטנה – הכינוי שהעניקה לה אמה בימים המעטים שבהם הקדישה לילדה תשומת לב, אז שימשה לה כאביזר, תחליף לכלב האבוד שהאימא נזקקה לו כדי ללבוש את הדמות הרצויה לה: שם בדוי, "רוזנת". שוב ושוב חוזרת האישה אל הכינוי: מותק הקטנה. מותק הקטנה. אבל גם הוא היה בדיון: כך פנתה אליה אמה כשגילמה דמות בסרט שבו השתתפה כשחקנית, ובתה התבקשה לגלם את דמות הבת, ורק אז זכתה לרוך, לתשומת לב, למשהו שמזכיר נגיעה אימהית: הצגה. העמדת פנים. ואפילו הסרט לא היה אמיתי: כי מישהו, כך שמעה, האם זה נכון? שילם לבמאי כדי שישתף את האם ויאפשר לה להיות שחקנית לרגע. עד שהתייאשה סופית. נפטרה מהילדה והסתלקה למרוקו, למות שם. או שלא.

מודיאנו

גדולתו של הרומן הקטן הזה, כולו 112 עמודים עם רווחים רבים, בכך שהוא מכניס את הקורא לתוך המציאות המתעתעת, המבלבלת, לתוך תודעה בוגרת וילדית, מבינה וטועה. מישהי שתועה, נעה ונדה בתוך לְבָדיוּת מוחלטת, בתמצית של בדידות. כמו שמתהלכת בעולם ילדה שלא יכלה לגדול כי לא היו עיניים שראו אותה, לא היה מי שאִפשר לה להבין את המציאות, לצמוח ולהתבגר.

הנוכחות העזה ביותר בסיפור היא זאת של העיר פריז: רחובותיה, רובעיה ופרבריה המוזכרים בשמותיהם, תחנות המטרו, השכונות והבתים, שמצטיירים כולם בברור גם בעיני רוחו של קורא שהיא בשבילו רק מקום כמעט מדומיין, ודאי לא ממש מוכר, מתוארת כמו דימוי כמעט ארכיטיפי של עצמה: פריז המהותית.

paris

האישה מגלה שוב ושוב מקומות מילדותה בעיר, שאת סודם אינה יכולה לפענח. כך למשל היא מוצאת לעצמה חדר בבית דירות ששימש פעם בית מלון, ומתחוור לה ששם בדיוק גרה פעם אמה, ושם אולי בעצם נולדה היא עצמה, אולי אפילו באותו חדר שבו היא גרה כיום. והנה היא נשלחת, בחיפושיה אחרי עבודה, לטפל בילדה שגרה עם הורים מפוקפקים ומזניחים, הד לעצמה ולאמה, בבית ליד יער בולון. מקום שהיא מכירה היטב, אבל אינה יודעת מדוע וכיצד, אין לה מושג מה משמעות הזיכרון, ומניין הוא עולה:

"בכל פעם גיליתי את הכתובת של המקומות הללו שנשארו מטושטשים בזיכרוני, אבל שבו והופיעו בלי הרף בחלומות הביעותים שלי. אילו ידעתי את מיקומם המדויק ואילו יכולתי לראות שוב את חזיתותיהם, כי אז הייתי משוכנעת שלא יהיה בהם כדי להזיק".

התעלומות אינן מתפענחות. אי אפשר שיתפענחו. אנחנו הקוראים, כמו מותק הקטנה, לעולם לא נדע אם האישה במעיל הצהוב הייתה אמה. סיפור החיים שלה לעולם לא יתפרשׁ לנו.

השנה הוכרז כי פטריק מודיאנו הוא הזוכה בפרס נובל לספרות. רבים, גם אני, הרימו גבה בהפתעה. לא שמעו על הסופר, אם כי ספרים לא מעטים שכתב תורגמו לעברית, פחות ­ – לאנגלית. אין ספק שהוצאות לאור רבות ברחבי העולם עוסקות כעת בעבודה מאומצת על תרגום ספריו… לי נראה כי מותק הקטנה יהיה התחלה של קשר ממושך ביני ובין ספריו של מודיאנו, ועל כך אני מודה לוועדת הפרס.

דוריס לסינג, חלק שני: הביקורת על אנגליה או על ישראל?

חלקה השני של האוטוביוגרפיה שכתבה דוריס לסינג נקרא באנגלית Walking in the Shade. הספר לא תורגם לעברית, ואני תוהה איך לתרגם את שמו, הרומז מן הסתם על תהלים כ"ג, פסוק ד': "גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע– כִּי-אַתָּה עִמָּדִי". הבחירה באלוזיה הרליגיוזית מרתקת ומפתיעה: הלוא לסינג, קומוניסטית לשעבר, הייתה אתיאיסטיות גמורה!walking in the shade

חלקה הראשון של האוטוביוגרפיה, Under My Skin (כמו בשירו של פרנק סינטרה, "I've Got You Under My Skin"), מתחיל בילדותה של לסינג ומסתיים ב-1949, השנה שבה עזבה את רודזיה ועברה ללונדון.

שם מתחיל הספר השני. לסינג מספרת על חייה עד תחילת שנות השישים, כשספרה המפורסם ביותר, מחברת הזהב, ראה אור. ההתקדמות הכרונולוגית מלווה כל העת בתיאורי אנשים ומאורעות, בהארות והתגלויות. לסינג סוטה מדי פעם מהנושא העיקרי – סיפור חייה –  וטוב שכך, כי הערותיה ותובנותיה, כל התיאורים שבהם היא שוקעת, מרתקים.

חלק הארי של האוטוביוגרפיה מוקדש להתפכחותה של לסינג מהקומוניזם. אף על פי שהייתה קומוניסטית פעילה ובשלב מסוים גם חברת מפלגה, משתדלת לסינג לאורך כל הדרך להתנער לא רק מהקומוניזם, אלא גם מנהייתה אחריו, ומקפידה ולהדגיש את הסתייגויותיה המוקדמות. כך למשל היא מספרת כיצד השתתפה במפגש שבו נדרשו הנוכחים לגנות את הסופר גרהם גרין בשל היותו "ריאקציונר". "אמנם," כותבת לסינג, "יכולתי בקלות להסביר את עמדות המפלגה…" ובכל זאת, מאחר שבעצם לא הסכימה אתן, מצאה את עצמה מגמגמת, "לראשונה בחיי."

על תרומתם של סטלין ולנין לאושרה של האנושות

"היינו שותפים למעין פסיכוזה חברתית, או אוטוסוגסטיה המונית," מסבירה לסינג. גם כשהגיעו אליהם ידיעות על מעשי הזוועה המתחוללים בברית המועצות, היו להם "הסברים" למשל: שסטלין אינו יודע על מה שמעוללים הדרגים שמתחתיו (!), או –  "חבל שהמהפכה לא התחילה במדינה מפותחת, שם כל זה לא היה קורה."

הם האמינו בכל לבם במהפכה. בדם שחייב להישפך. למעשה, רק כשנלסון מנדלה ודה קלארק הצליחו לחולל בדרום אפריקה מהפכה שקטה, לא אלימה, מתוך שיתוף פעולה ופיוס, הבינו ששינויים חשובים יכולים לקרות גם כך.

בדיעבד היא מסבירה כי אחת ה"תרומות" החשובות שתרם לנין לאושרה של האנושות הייתה התפיסה שנחוצה "דריכות מהפכנית": יש לרצוח את חברי המפלגה בקביעות ובהתמדה, לענות, לכלוא, לשלוח אותם למחנות,  הכול כדי שיישארו דרוכים. סטלין דבק במדיניות הזאת והתמיד בה.

כמו בחלק הראשון של האוטוביוגרפיה, גם כאן כותבת לסינג על הוריה: שני האומללים שאילו פגשה את הגרסאות הצעירות שלהם, לפני מלחמת העולם הראשונה, ודאי לא הייתה מזהה אותם: אלפרד טיילר, הגבר הצעיר, הגופני מאוד, שאהב לרקוד, שנהנה לצעוד במשך שעות, עד שאיבד את אחת מרגליו במלחמה ונהפך לבעל מום, נרגן ומיואש. ואמילי מוד מק'וי שלא נישאה לגבר שאהבה באמת כי טבע ומת בקרב, שנקלעה אחרי נישואיה לאפריקה, שם נשללה ממנה המטרה העיקרית של קיומה: לנהל חיים מכובדים ובורגניים של מעמד הביניים.

את עניין המעמדות, האנגלי כל כך, מתארת לסינג בציוריות רבה: כמה שנים אחרי שחזרה לגור באנגליה, נקלעה פעם לחנות של כלי עבודה. המוכר ניצב בפתח, ידיים על המותניים, סקר אותה. היה לה ברור שהוא שואל את עצמו לאיזה מעמד היא משתייכת, עד שפתחה את הפה ושאלה אם הוא מוכר פריט מסוים. ברגע שדיברה הצליח המוכר לסווג אותה למעמד הנכון, תנוחת גופו השתנתה מיד, הוא שמט את ידיו והשיב לה בנימוס…

על סופרים, אהבה, ומוציאים לאור

לסינג מתארת מה פירוש להיות סופרת אישה. כך למשל היא מצטטת את המאהב (הנשוי) שהיה לה במשך ארבע שנים, מי שהאשים אותה: "את לא אוהבת אותי. רק הכתיבה שלך חשובה לך." לדבריה אין סופרת שלא שמעה את הטענה הזאת לפחות פעם אחת בחיים. (אכן!…) אבל, היא מתנחמת: "כאשר האהבה מאכזבת סופרת, שהציבה אותה במקום חשוב יותר מאשר את הכתיבה, היא תיצור ספרות מתוך אותה אהבה." (ועוד איך!…)

חלק  מסוים מהספר מייחדת לסינג לדיון על עולם הספרות בימינו, ומפתיע לגלות עד כמה התובנות שלה מזכירות את המציאות בישראל כיום.

היא משווה בין עמדותיהם של סופרים ומוציאים לאור כפי שהיו בימים שרק התחילה לפרסם, לעומת הפרקטיקות הנהוגות "כיום", כלומר, באמצע שנות התשעים, אז ראה הספר אור. בעבר, היא מספרת, שרר קשר מיוחד בין סופרים למו"לים. רק אוהבי ספרות אמיתיים עסקו בהוצאה לאור, והם תמכו בסופרים, רגשית וכלכלית (על הדעת עולה הקשר המיוחד שהיה בין עגנון ושוקן). המו"לים חיפשו סופרים חדשים, טיפחו אותם, המשיכו להדפיס ספרים גם אם ידעו שלא ימכרו יותר מכמה מאות עותקים.

כיום, לעומת זאת, הכול עוסקים רק בחיי מדף, בכמה שבועות של מכירות מוגברות – עמדה המנוגדת לדעתה של לסינג על הדרך הטבעית והנכונה שבה סופר צריך להתפתח, בתהליך מתון, עם קהל קוראים שמצטבר לאטו ומוניטין שמתרחב, מפה לאוזן. ואז, בהדרגה, משהו קורה, המכירות מתרחבות.

סופרים, היא טוענת, הם אנשים ילדותיים. הם מקיפים את המוציא לאור – או את העורך –  במערבולת של רגשות: צרכים, תלות, הכרת תודה, טינה על כך שהם נזקקים ותלויים כל כך, קשת של רגשות סותרים, שמזינים את יצירתו.

אבל, כותבת לסינג, את ההוצאות לאור מנהלים כיום רואי חשבון. אלה מתעניינים לא באיכות הספרותית של ספר, אלא במכירות. "כולנו זוכרים בערגה, את הימים שבהם מוציא לאור היה אומר – 'שנינו לא נראה שום כסף מהספר הזה, אבל הוא צריך לצאת לאור.'"

"ספרים מסוימים נועדו לקוראים מעטים," היא כותבת, "ושום ניפוח וקידום מכירות לא ישנו זאת. אבל אלה הספרים הכי המשובחים, ובשקט, בחשאי ובהצנע, הם גם המשפיעים ביותר, אלה שקובעים את הטון ואת אמת המידה."

ואם הספרים הללו, הקטנים והמשובחים, כלל לא יראו אור? האם, אני תוהה בעצב, ייתכן שדוריס לסינג לא הייתה מצליחה היום להוציא לאור את ספריה הראשונים, אלה שהובילו אל מחברת הזהב, להיט והצלחה אמנותית ומסחרית כאחת? האם כתבי יד ראויים, מהסוג הקטן והחשוב, מוחזרים כיום לכותביהם ומוכחדים באִבם?

לטעמה של לסינג התהליך התחיל בכך שמוציאים לאור העדיפו לשלוח את הסופרים שלהם אל התקשורת, כדי לחשוף אותם לציבור, במקום להוציא כסף על מודעות. סופרים נהפכו לסלבריטאים שחייהם האישיים מושכים את כל תשומת הלב, עד כדי כך שהספרים עצמם כבר פחות חשובים…

לסינג תוהה מדוע נהוג הטקס הנלוז לטעמה, שבו סופר חותם על ספריו: מה הטעם במאות – לפעמים אלפי! – חתימות, עם הקדשות לאנשים שאינו מכיר, ואינה מבינה מדוע מישהו מייחס חשיבות לחתימה הזאת. היא מתארת את התהליך המתרחש בירידי ספרים: חלק מהסופרים חותמים וחותמים, והאחרים יושבים בצד, מושפלים ונבוכים. לדעתה כל זה נועד רק כדי שהמו"ל יוכל להתרברב ולהתפאר: "ראו מי יושב ליד הדוכן שלי!"

והגרוע מכל: מאז שספרים נהפכו לעסק כלכלי, שוב אינם חפים מטעויות, שכן כדי לחסוך בהוצאות "מעגלים פינות" ומוותרים על עבודתם של עורכים ראויים.

מפגש הזוכים העתידיים בפרס נובל

דוריס לסינג פגשה במשך חייה אנשים רבים, שהיא מתארת  בספרה בעין שלא החמיצה אף פרט. הנה, למשל, הנרי קיסינג'ר: "היה לו מבטא גרמני כבד, הוא הקרין אנרגיה והחלטיות, וגם זהירות ומורת רוח." היא מתארת כיצד שיחתם התגבשה סביב מילה אחת: "הוא אמר שפיתחו נשק גרעיני שאפשר לכוונו להרג של מאה אלף איש. הוא כינה את הנשק הזה 'חתלתול'. הזדעזעתי, ואמרתי שמי שמסוגל לקרוא לזה 'חתלתול' מגלה שאין בו אף שמץ של מוסר ורגישות, ושבכך מסתכם פחות או יותר כל מה שלקוי במדיניות החוץ האמריקנית. הוא אמר שאני סנטימנטלית ולא מציאותית, ושאיני מבינה דבר בעניין ריאלפוליטיק."

הנה שיחה של שניים שזכו בפרס נובל: הוא לשלום, היא – לספרות…

פוסעת בצל או בגיא צלמוות

את האוטוביוגרפיה שלה מסכמת דוריס לסינג בנימה קודרת. היא מתארת את האופטימיות ששררה בעבר. את התחושה שהאנושות ממשיכה "לעלות במדרגות הקִדמה, שהעולם נע לעבר שגשוג," ושואלת, "האם קרא מישהו תיגר כנגד האופטימיות המאושרת הזאת? אני לא זוכרת. בסוף מאה של רומנטיות מהפכנית, אחרי הקורבנות האיומים שהקריבו כדי שהמדינות ייעלמו וגן עדן עלי אדמות ישרור; אחרי חלומות נלהבים על אוטופיות, ארץ פלאות וערים מושלמות, אחרי כל הניסיונות ליצור קומונות וקהילות, קואופרטיבים, קיבוצים וקולחוזים – אחרי כל זה, האם היה עולה בדעתנו שרוב האנשים בעולם יסתפקו במעט יושר, בכך שהממשלה תהיה מסוגלת לבצע משהו?"

דוריס לסינג ציינה את הרגע שבו התחוור לה להפתעתה שאנשים שסבלו, שחיו על תה ולחם עם מרגרינה וריבה, שבמשך שנים היו מובטלים וחיו בשכונות עוני עלובות, המשיכו להצביע למפלגת השמרנים. הצל המופיע בכותרת ספרה הוא אם כן האפֵלה של אובדן התקווה, של אובדן האמונה ביכולתם של העניים לשפר את מצבם.

דברים שכתבה סופרת אנגליה בסוף המאה העשרים, שרבים מאתנו בישראל, בעשור השני של המאה העשרים ואחת, יכולים לאמץ בכאב ובצער.