תגית: ספריית פועלים

ממה עריצים שואבים עונג מיוחד

מפליא איך העריצים המושבעים ביותר ממשיכים לכבד איכשהו את הרשמיות עד הרגע האחרון, כאילו רצו להראות שהם לא מכופפים את הנוהלים, בה בשעה שהם דורסים ברגל גסה את כל המוסכמות, כאילו הכוח לא מספיק להם והם שואבים עונג מיוחד מאילוץ האויבים שלהם לקיים, בפעם האחרונה ולטובתם, אותם טקסי שלטון שהם דואגים בד בבד למוטט. 

Éric Vuillard' L'ordre du jour
מצרפתית: רמה איילון

אריק ויאר, "סדר היום": מי ממשיך להרוויח ממלחמת העולם השנייה

הספר סדר היום מאת אריק ויאר, סופר ובמאי קולנוע, הוא יצירה יוצאת דופן, כמעט מהפנטת. לא מפתיע לגלות שזכה ב-2017 בפרס גונקור היוקרתי. קשה להגדיר את הסוגה שבו הוא כתוב: עיון? פרוזה? בעיתון לה מונד נדרשו לסוגיה, וגם שם תהו אם מדובר בפרוזה, שרק היא יכולה לזכות את מחברה בפרס, או בספר עיון, שאמור להחריג אותו מאפשרות לזכות בגונקור. לטעמי אין בעצם צורך להכריע. פרוזה, עיון, שילוב מופלא של השניים… מבחינתי, וכנראה שלדעתי שותפים רבים, מדובר ביצירה מופלאה. 

מדהים להיווכח כי את העובדות ההיסטוריות הידועות לכאורה לכולנו אפשר עדיין להציג באופן שונה ולחדש את נקודת המבט על האירועים שקדמו למלחמת העולם השנייה, לכל מה שהתרחש במהלכה, ולתוצאותיה. 

לא מדובר בתיעוד היסטורי, אלא בנקודת מבט שונה, מקורית ויצירתית, בפילטרים כמעט אישיים שדרכם מסנן ויאר את תיאורי ההתרחשויות, והזוויות החדשות שהוא מציע מרתקות ומחרידות.

הספר מתחיל בתיאור של מפגש, מעין מחזה אשר "עומד להתחיל", שהתרחש בברלין ביום רגיל לגמרי, בשעה ש"אנשים הולכים לעבודה כבכל יום, נוסעים בחשמלית או באוטובוס", וכן הלאה. באותו יום של חודש פברואר, בשנת 1933, התקיים מפגש חשוב מאין כמוהו, שקבע מה יקרה בהמשך לאנושות: עשרים וארבעה תעשיינים, מראשי המשק הגרמני, נפגשו עם אחד מראשי המפלגה הנאצית, הרמן גרינג, ונעתרו לבקשתו כי יתמכו במפלגה ויתרמו לה כסף, שכן "יש לסיים אחת ולתמיד את אי-היציבות השלטונית". כלומר – כדי לאפשר להיטלר להשתלט על גרמניה (בין היתר לגבור, כמובן, על מערכת המשפט ולחסל אותה, וכן הלאה. אם עולה בדעתו של מישהו מחשבה, הבה נזכור: נקבע כי "אסור להשוות"!). גרינג מבטיח להם ש"אם המפלגה הנאצית תזכה ברוב קולות […] אלה יהיו הבחירות האחרונות בעשר השנים הבאות. ואפילו – הוא מוסיף בחיוך – במאה השנים הבאות". 

האם הנוכחים נבהלו? האם הגיבו כמצופה, כמי שמבינים את הסכנה, כמי שיבקשו להגן על הדמוקרטיה? 

מה פתאום… 

הם שמחו, אלא מה, להצעה "להרחיק את האיום הקומוניסטי, לחסל את האיגודים המקצועיים ולאפשר לכל בוס להיות פיהרר בחברה שלו." 

כשהם נקראים "לפתוח את הארנקים" הם נעתרים בלי היסוס. התהליך הרי מוכר להם. "השחיתות היא נתח קשיח מתקציב החברות הגדולות, ויש לה שלל שמות: שתדלנות, בונוס, מימון מפלגות" (וכיום? ואצלנו? הרי אותה שיטה מתקיימת, אותן מילים מכובסות ומסוכנות, לא כן?)

ועכשיו ויאר, שעד כה הציג את הנוכחים רק בשמותיהם הלא מוכרים לנו, מסביר מי הם באמת: "הם נקראים BASF, באייר, אגפא, אופל, אי גה פארבן, סימנס, אליאנץ וטלפונקן", ומוסיף, כמעט שלא לצורך "בשמות האלה אנחנו מכירים אותם." כמובן. "אנחנו מכירים אותם היטב אפילו. הם כאן בינינו, בקרבנו. הם המכוניות שלנו, מכונות הכביסה שלנו, מוצרי הניקיון שלנו, שעוני הרדיו שלנו, הביטוח של הבית שלנו, הסוללה של שעון היד שלנו," וכן הלאה. אכן, "הם כאן, בכל מקום, בדמות דברים. היומיום שלנו שייך להם. הם דואגים לנו, מלבישים אותנו, מאירים אותנו, מסיעים אותנו בכבישי העולם, מערסלים אותנו." יש להבין ולזכור היטב: "עשרים וארבעה הברנשים שיושבים בארמון של נשיא הרייכסטאג ב-20 בפברואר ההוא אינם אלא באי כוחם, כמורת התעשייה הגדולה […] והם עומדים כאן בשלוות נפש כמו עשרים וארבע מכונות חישוב בשערי התופת".

התעשיינים ההם מימנו את המפלגה הנאצית. עזרו לה להשתלט על גרמניה. והפיקו ממנה כמובן תועלת רבה. מפועלי הכפייה שסיפקה להם אחרי שהמלחמה פרצה. העבדים המורעבים והמותשים  – יהודים ברובם – שהיו משאב מתכלה, הגיע בשפע ובחינם, ואיפשרו את שגשוגם הכלכלי, שנמשך עד עצם היום הזה.

"מדרון אפל הסגיר אותנו, חסרי אונים ונבעתים, לידי האויב," כותב ויאר בפתח הפרק הבא, ומוסיף: "מאז, ספרי ההיסטוריה שלנו נוברים ללא הרף במאורע המחריד, שבו נכרתה ברית בין מכת הברק לתבונה. ואמנם, למן הרגע שצמרת הכמורה של התעשייה והבנקאות המירה את דתה והמתנגדים הושתקו, היריבים הרציניים היחידים של המשטר היו כוחות זרים". 

ומכאן הוא עובר לתאר את תגובותיהן של המדינות השכנות. של אלה שהיו אמורים למנוע את מה שקרה בהמשך (ובסופו של דבר אכן יצאו למלחמה נגד היטלר). 

הוא פותח בתיאור של מפגש בין הלורד הליפקס וגרינג. הוא מסביר עד כמה ברור לו שהראשון "לא נפל בפח של מישהו ששיחק משחק כפול", כלומר – גרינג מעולם לא הסתיר את המוזרות שלו (כנראה את מחלת הנפש שלקה בה). לא הסתיר "את עברו כפוטשיסט, את החיבה לתלבושות הזויות, ההתמכרות למורפיום, האשפוז במוסד פסיכיאטרי בשוודיה, הדיאגנוזה המבהילה של הפרעות נפשיות, דיכאון, נטיות אלימות ואבדניות". הליפקס ודאי ידע שגרינג המוזר מכור למשחק האהוב עליו – "רכבות צעצוע במרתף ביתו", וגם "שמע אותו מלחשש דברי הבל מוזרים". אף על פי כן שוחח אתו כאילו מדובר בנציג לגיטימי של משטר לגיטימי, שאפשר להגיע אתו להסכמים. 

ויאר סבור שלא מדובר פה באיוולת של "זקן פזור דעת", אלא ב"עיוורון חברתי, יוהרה". הנה ציטוט של דברים שכתב אחרי הפגישה עם גרינג: "הנציונליזם והפשיזם הם כוחות רבי עצמה, אבל איני סבור הם נוגדים את הטבע או בלתי מוסריים". הוא גם מזדהה עם שנאת המפלגה הנאצית לקומוניסטים ומוסיף וכותב ש"לו היינו במקומם, היינו מרגישים אותו דבר". ויאר מוסיף סיכום: "אלה הם הניצנים למה שמכונה עד היום 'מדיניות הפיוס'". 

מכאן הוא מתאר בדרכו את המהלכים שהובילו לאנשלוס: הסיפוח הכפוי של אוסטריה. אילו מנגנונים הופעלו. בווינה חגגו  בקרנבל המקומי, שכן "הימים הצוהלים ביותר חופפים לא פעם לקודרים במאורעות ההיסטוריה" בשעה ששושינג, "הקנצלר שלה, מחופש לגולש, חומק בחסות החשכה למסע מופרך" אל בירת גרמניה, שם יצטרך להתמודד עם התביעה שארצו תיכנע, ושהוא יחתום על ה"הסכם". 

תיאור המפגש עם היטלר מזעזע, כמובן, וזאת עוד לפני מה שקרה, מסכת הלחצים שהפעיל על שושינג. "היטלר היה נינוח, אפילו פטפטן. בפרץ של ילדותיות הוא סיפר שהוא עומד לבנות בהמבורג את הגשר הכי גדול בעולם. ואז, מן הסתם לא הצליח להתאפק, הוסיף שבקרוב יקים בה את הבניינים הכי גבוהים". (האם אפשר לא לחשוב על סגנון הרברבנות של טראמפ, שלא מפסיק לספר על עצמו כמה שהוא מוצלח, גדול, חשוב, מבין, יודע יותר טוב מכולם?) 

ויאר נעזר בתצלומים מאותם ימים, צולל לתוכם ומפיק מהם עושר של מחשבות. כך למשל הוא מתאר את התצלום של שושינג משנת 1934: "בתמונה מפורסמת שפתיו חשוקות ומבטו תועה, והגוף שלו עזוב קמעה, שמוט". הוא בוחן את כל פרטיה: דף ששושונג מחזיק, דש של כיס המקטורן שלו שנראה מקומט, פרט מוזר "שפולש לתצלום מימין" איזשהו צמח. אבל, הוא מוסיף, "את התצלום הזה, שתיארתי עכשיו, איש לא מכיר". אפשר לראות אותו רק בספרייה הלאומית של צרפת, במחלקת ההדפסים והתצלומים. "הגרסה המוכרת יותר נחתכה ומוסגרה מחדש" לפיכך "איש מעולם לא ראה את דש הכיס הפעור של שושינג, או את האובייקט המשונה – צמח או משהו דומה – שבימין התמונה, וגם לא את הדף". זאת דוגמה למלאכת המחשבת שמגיש ויאר בספרו: מוצא "ראיות" ומפיק מתוכן מבט חדש ומחשבות אחרות. הנה, בקשר לתצלום הוא כותב "מרגע שמוסגר מחדש, התצלום עושה רושם אחר בתכלית. הוא מקבל איזה נופך רשמי, הגינות. די למחוק מילימטרים זניחים אחדים, פיסת אמת קטנה, כדי שקנצלר אוסטריה ייראה רציני יותר ואובד עצות פחות מאשר בצילום המקורי". 

הספר רצוף אבחנות כאלה. כאמור – בין פרוזה לעיון, בין תיעוד לתיאור. "גופו של היטלר ודאי הסתנן לחלומות ולתודעות, נדמה שהוא נמצא בצללי הזמן, על קירות בתי הסוהר, זוחל מתחת למיטות הקרשים בכל מקום שבו חרתו בני האדם את הדמויות שרודפות אותם". 

אחד התיאורים העוצמתיים ביותר של ויאר מגיע לקראת סופו של הספר. הוא מספר משהו שקרה באחת הישיבות של משפטי נירנברג, פרץ הצחוק של גרינג ובעקבותיו של ריבנטרופ, כשהוקרא באוזני השופטים תמלול של שיחת טלפון ביניהם, בעקבות האנשלוס. השיחה נועדה לאוזניהם של מצותתים אנגליים. גרינג סיפר במהלכה לריבנטרופ עד כמה "שמחו האוסטרים" כשגרמניה פלשה אל ארצם. "אני יכול לשמוע ברדיו את ההתלהבות של האוסטרים", אמר גרינג, וריבנרופ הגיב "הו, זה נפלא". שם, בבית הדין בנירנברג, פרץ כאמור גרינג בצחוק. "הוא נזכר בקריאת הצהלה המוגזמת, אולי הרגיש עד כמה המענה התיאטרלי הזה עומד בניגוד צורם כל כך להיסטוריה הכבירה והמהוגנת, למושג שציירנו בעיני רוחנו לגבי המאורעות הגדולים". וכך, הביט גרינג בעמיתו, ושניהם פשוט צחקו. 

התיאור הזה הזכיר לי את ספרו של רון רוזנבאום מסע אל שורשי הרשע. רוזנבאום בוחן שם שלל תיאוריות הנוגעות במניעיו של היטלר, ואז דוחה את כל ההסברים, ומתייחס לדבריו של פילוסוף בשם ברל ינג שטען כי היטלר וחבר מרעיו יצרו את מה שכינה "אמנות הרשע". בשיחות ליד השולחן נהג היטלר להתבדח על ה"שמועה" שהוא רוצח יהודים. אחרי טיהורי הדמים התלוצץ על כך שהוא "מרגיש טהור כמו תינוק שזה עתה נולד", ואהב להתבדח עם גבלס על סבלם של הקורבנות במלחמה. השיחות התנהלו מתוך צחוק ערמומי, מתוך הנאה.

צחוקם של גרינג ושל ריבנטרופ מאשש את נקודת המבט שהציג רוזנבאום בספרו: זהו צחוק של הנאה, גם בדיעבד, אפילו כשהפושעים עומדים לדין, נוכח סבלם של מיליונים, צחוק שלא יכלו להיפסק אותו. 

הבאתי כאן רק מעט מזעיר מספר שלא כדאי להחמיץ אותו. כדרכי, קראתי אותו באתר e-vrit. הנה קישור ישיר אליו. 

Éric Vuillard' L'ordre du jour
מצרפתית: רמה איילון

גי דה מופסן, "פייר וז'אן": עונג צרוף

בהקדמה לנובלה פייר וז'אן מובאת מסה קצרה של הסופר. גי דה מופסן פונה אל קוראיו, ליתר דיוק – אל המבקרים שעתידים לכתוב על ספרו, מציג בפניהם את השקפת העולם שלו על כתיבה, ובעצם מפציר בהם לקרוא את יצירתו "כפי שהיא", לא לשפוט אותה בכלים שאינם מעניינה, כי לא ייתכנו אמות מידה קבועות וכללים אחידים ליצירות שונות כל כך: "אם דון קיחוטה הוא רומן, האם גם האדום והשחור הוא רומן? אם הרוזן ממונטה קריסטו הוא רומן, האם גם בית המרזח הוא רומן?" וממשיך ומונה יצירות שונות מאוד באופיין – של גטה, זולא, דיומא, ותוהה: "איזו מבין היצירות הללו היא רומן? מהם אותם כללים מהוללים?"

הוא קובע כי מבקר ספרות ראוי לשמו "צריך לחפש דווקא את היצירה שהכי פחות מזכירה רומנים שכבר נכתבו," ולעודד את מי שכותב "אחרת" מהמקובל.

גם אל הקוראים שאינם כותבים ביקורות הוא פונה, ומסביר מדוע קורא אינו אמור לחפש בספר רק את מה שמשביע את רצונו מלכתחילה. שעליהם לבקש מהאמן "תן לי משהו יפה בצורה הנראית לך, בהתאם למזג שלך," ולא לבקש את המוכר והידוע מלכתחילה.

את המסה הוא פותח בנימה אפולוגטית: "אין בכוונתי כאן ללמד זכות על הרומן הקצר שלפניכם", אבל חותר כדי להגיע אל העיקר מבחינתו: מסביר את ערכה האמנותי של כתיבה שמתבססת על ניתוח פסיכולוגי. כתיבה כזאת מתבססת על מעשיהן של הדמויות, המעידים על טיבן הפנימי. במקום שהסופר "יסביר" לקוראיו מה אופייה של הדמות, הוא מניח לה לפעול, וכך הקורא מבין את פנימיותה. הסופר "צריך איפה לכתוב את יצירתו במלוא המיומנות ותחת מסווה של פשטות כה רבה, שלא יהיה אפשר להתחקות אחת תכניתו ולחשוף את כוונותיו." הוא אינו נשען רק על טווית "החוט הבודד הידוע בשם 'עלילה'".

מוזר לחשוב שמופסן (1850-1893)  נדרש להסברים כאלה על כתיבה ועל ספרות. מסתבר שמה שכיום נראה מובן מאליו – כתיבה שאינה מתמקדת בעלילות גבורה והרפתקאות אלא ב"סיפורם של הלב, הנפש והשכל במצבם הרגיל" הייתה פעם חדשנית, ואפילו מהפכנית.

אל  המסה העדפתי להגיע רק אחרי שקראתי את הנובלה עצמה, אף על פי שהיא מוצגת בפתח הספר. "פייר וז'אן" כתוב היטב, על פי כל קנה מידה. מופסן "מתנער" אמנם במסה שלו מהצורך בעלילה, ואכן אין בסיפור המעשה שום הרפתקאות יוצאות דופן, אלא הוא נוגע בחיי היומיום של משפחה בורגנית, ובכל זאת – נוצרת עלילה, מתעורר מתח, נחשפת חידה שמהלכי גילויה מסקרנים. עניינה – חיי הנפש של ארבעה בני משפחה שרובם אינם ערים לסוד אפל המצוי בבסיס קיומם. מה יקרה אם ייחשף?

גי דה מופסן נשאר בתודעה בעיקר בזכות סיפורו המפורסם ביותר, "המחרוזת". שמתנהל במחוזות דומים: עולמם של בני מעמד הביניים הצרפתיים, התשוקות החומריות, עניים שמקנאים במי שגורלם הכלכלי שפר עליו, ומשתוקקים אם לא להתעשר, לפחות להתחזות לעשירים ולהרשים את זולתם. כידוע לכול − בסופו של  "המחרוזת" חל מהפך,  ושורותיו האחרונות שופכות אור מפתיע על כל מה שקדם להן. "המחרוזת" הוא דוגמה מובהקת למה שמכונה "סיפור פואנטה": בדיעבד הקורא מבין רמזים רבים שפוזרו לאורך הסיפור (כמו שנהוג לעשות בסיפורי מתח בלשיים!), והסוף מבטא מסר ברור שהקורא אמור להסיק. (בסיפור "המחרוזת" אפשר לסכם את מוסר ההשכל בפתגם מהמשנה – "איזו העשיר? השמח בחלקו!").

למרבה ההקלה, הנובלה פייר וז'אן  אינה מנסה לחנך את הקוראים, ולא ללמד אותם לקח. החשש שמא גם כאן תחול תפנית מפתיעה התבדה. הסיפור מתקדם לאטו, אנו נקשרים אל הדמויות, במיוחד אל זאת של פייר, הקורבן הנענש על פשע שלא הוא ביצע, ועם זאת אנחנו מביטים בהן מהצד, ולצד האהדה שאנו חשים, אנחנו יכולים גם לגחך. מופסן מתאר אותם באהדה מהולה בביקורתיות משעשעת.

יש לציין לטובה את התרגום של רמה איילון, שגם הוסיפה פתח דבר. העברית מאפשרת ליהנות מכתיבתו של מופסן, מהתיאורים היפהפיים של הנוף הכפרי, הנמל, ההפלגות בסירת הדיג. כל אלה מעניקים עונג צרוף.

 

רן כהן, "סעיד": "עיראקי ומזרחי ובכל זאת קיבוצניק"

ילד בן עשר וחצי נפרד מהוריו. אמו, שמשלחת אותו למקום נעלם, אינה מפגינה את רגשותיה. היא ודאי מתוחה ומודאגת, אבל מקפידה לנסוך בו ביטחון מלא. היא נותנת לו סכום כסף גדול, מדריכה אותו כיצד לנהוג, ומוסרת אותו לידי שני זרים שלוקחים אותו אתם. האם אינה מזילה דמעה, אינה נאחזת בילד, אינה מעוררת בו תחושה של חרדה או דאגה. וכך הוא יוצא לדרך ארוכה, שתימשך חודשים.

סעיד, לימים – חבר הכנסת והשר בממשלת ישראל רן כהן – עוזב את בגדד שבעיראק, העיר והארץ שבה נולד, בדרכו לישראל. הפרידה נכפית על בני המשפחה: השלטונות כבר תפשו את אחד מאחיו, כלאו ועינו אותו. אח אחר הספיק להימלט והגיע לישראל. הוריו של סעיד חוששים שמא גם הילד בן העשר וקצת ייתפש. הם אוזרים עוז ומשלחים אותו לדרכו, אם כי אינם יודעים את כל פרטי המסע הצפוי לו.

ספרו האוטוביוגרפי של רן כהן, סעיד, נפתח בתיאור הפרידה מההורים, ובשחזור המסע לישראל, ברכבות, במקלטים מאולתרים אצל יהודים בערים שונות לאורך הדרך, עד לטיסה ולרגע הנחיתה. את כל המסע הזה עשה למעשה לבדו. אמנם שליחים מטעם היישוב היו אחראים לתהליך, וסעיד לא היה בגפו – ביחד אתו הבריחו עוד בני נוער ומבוגרים – אבל בפועל היה במשך זמן רב הילד אחראי לעצמו, בלי אף מבוגר שיפקח עליו מקרוב, יבדוק לאן הוא הולך בימים שבהם שהו במקומות המקלט השונים, שלא לדבר על השגחה על צרכי היומיום שאנחנו רגילים להעניק לילדים רכים כל כך בשנים.

מפעים לקרוא את תיאור המסע מבגדד לקיבוץ גן שמואל, שם חי אחיו איתן שפגש אותו בישראל ולקח אותו אליו. קשה כל כך לדמיין ילד קטן שנעשה אחראי כך לעצמו ולגורלו. שמגלה אחריות ותושייה. וקשה עוד יותר לדמיין את תעצומות הנפש של ההורים, האימא במיוחד, שנאלצו לשתף פעולה עם המעשה. בעצם, לא הייתה להם ברירה: היו רק שתי אפשרויות: לשלוח את הילד לישראל, כך, לבדו, או לסכן את חייו אם יישאר. הם העדיפו את הסכנה שיש עמה תקווה. בדיעבד אפשר להיווכח בצדקת דרכם. סעיד, רן כהן, היטיב להתערות בחיי הקיבוץ, עד כדי כך שכעבור שנים נבחר למזכיר המשק. מעניין לקרוא על התפעלותו מחיי הקיבוץ. בשנים האחרונות מרבים בני קיבוצים לספר על תלאות הילדות שלהם, ועל הכשלים של החיים בקיבוץ. לא כך רן כהן, שמרבה בשבחים, גם אם הוא מציג את הקונפליקטים שהיה שותף להם בבגרותו. כך למשל הוא מספר על המשבר שגן שמואל נקלע אליו כאשר התגלה כי אודי אדיב, בן המשק, היה שותף לקנוניית ריגול נגד ישראל. הוריו של אודי, ממייסדי גן שמואל, ביקשו מהקיבוץ מימון להגנה על בנם. רבים מחברי הקיבוץ התנגדו נחרצות, אבל ההורים שכנעו את רן כהן שזאת העת לערבות ההדדית שהייתה אחת מאבני היסוד של החיים השיתופיים. כהן הצליח לשכנע את החברים שאין ברירה, ושלמרות ההתנגדות הגורפת למעשיו של אודי, הקיבוץ מחוייב לסייע להוריו, כי אין להם שום אמצעים אחרים. הלא את כל "הונם" – כלומר את השנים שפעלו ועבדו – השקיעו בקיבוץ.

יש להודות כי החלקים המעניינים ביותר בספר הם אלה שמתארים את תהליך ההפיכה של "סעיד" ל"רן": מרתק ללמוד איך הצליח ילד קטן כל כך לשמור על עצמו ולגלות כל כך הרבה ביטחון עצמי. איך, חרף געגועיו הביתה ולמשפחה, לא איבד את כוח הרצון ואת היכולת להתגונן, גם ברגעים שבהם המבוגרים סביבו לא שמו לב אליו ואפילו, במקרה אחד, סיכנו את שלומו. כשקוראים את הספר אי אפשר שלא לחשוב על הפער בין תחושת הפגיעות וחוסר האונים של משפחה יהודית בבגדד, הנתונה לשרירות לבם של השלטונות, לבין תחושת השייכות שמבטא רן כהן בהמשך דרכו בישראל.

ויחד עם זאת, אי אפשר גם להתעלם מתיאורו של אירוע אחד שהוא מביא: סיפורם של בני זוג, יהודייה וערבי, שלא הצליחו למצוא לעצמם מקום ובית והאופן שבו גם הקיבוץ שלו עצמו (ובניגוד לדעתו), סירב לקלוט אותם. גם האפילוג של אותו אירוע אינו מנחם: רן כהן מספר כי בסופו של דבר קיבוץ אחר הסכים לקבל את המשפחה המעורבת, אף כי בהמשך החליטו בני הזוג עצמם לעזוב, ולימים נהפך אותו בן זוג ערבי ל"ראיס, ורדה בלי שמץ של חמלה בבני עמו, שאותם העביד כפועלים". תחושה לא נעימה מתעוררת מסיומו של הסיפור: קשה להאמין שרן כהן, איש מר"צ ולוחם זכויות אדם, מצפה שנסיק כי בסופו של דבר הגזענים צודקים, אם נזכור שהפרטים נועדו לבטא מכלול של רעיונות ודעות.

סיפורו של רן כהן הוא מקרה פרטי שמייצג תופעה: את הגירתם של יהודים מארצות שבהם נולדו, במקרה זה מעירק, את הכורח שלהם לנוס על נפשם, וכיצד בהגיעם לישראל התערו היטב בחברה ואף נמנו עם מנהיגיה.

 

דיוויד פוסטר וואלאס, "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם": כשהאמת מצחיקה ומסוכנת

את הספר משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם אי אפשר לקרוא בלי להשמיע שוב ושוב פרצי צחוק רמים וביניהם  –  לצחקק ולחייך בלי הרף. הספר מבדח מאוד, אבל ברור שכל הצחוק הזה אינו אלא פיתוי: למעשה מתאר דיוויד פוסטר וואלאס מציאות שאם לא צוחקים ממנה, אפשר רק לבכות בגללה.

הספר עוסק במה שוואלאס מכנה "פינוק אקסטרווגנטי כל כך, שהוא דופק לך את המוח": שיט תענוגות בקריביים, בספינה ענקית, שופעת סיפונים (שנים-עשר!), מסעדות, טיפולים, שעשועים, שנועדו כולם למטרה אחת בלבד: לפנק ולרצות את הנוסעים, להעניק להם יותר ממה שהם עצמם יודעים שהם רוצים.

תיאור הספינה, מה שמתרחש עליה במשך שבוע, כיצד מתנהגים הנוסעים ואנשי הצוות, מה מניע את שני הצדדים לשתף פעולה באינטראקציה מוזרה ובלתי אפשרית, הוא נושאה של המסה השנונה הזאת, הרצופה בתובנות ובאמיתות מבדחות, ובה בעת גם מסמרות שיער.

וואלס מציין למשל את אדיבות היתר של אנשי הצוות ומגיע לתובנה כי כל החיוכים הללו, החמים והמוקפדים, אינם מביעים בעצם שום קשר אנושי אמיתי. כל אחד מהם הוא "ניסיון מחושב לקדם את ענייניו של המחייך באמצעות העמדת פנים." והוא תוהה: "האם אני הצרכן היחיד שמינון גבוה כזה של חיוכים מקצועיים מעורר בו ייאוש?"

באחד התיאורים המשעשעים במיוחד מספר וואלאס כיצד בכל היעדרות שלו מהתא שנמשכת יותר מחצי שעה, מגיעה החדרנית המסורה, מסדרת הכול ומחליפה מצעים ומגבות. (לפעמים, מרוב ייסורי מצפון, הוא מקפיד להשאיר על המיטה "ראיות" לכך שעבד קשה  –  מחברות, דפים מקומטים. ובה בעת הוא צוחק מעצמו  –  אפשר לחשוב שלחדרנית אכפת אם כל השירות המופרז הזה אכן "מגיע לו" בזכות כלשהי…). אבל איך, הוא תוהה, החדרנית יודעת כמה זמן יעדר? והיכן היא אורבת לו כדי להסתער על התא? הוא מתחיל במשחק חד-צדדי של תופסת, או מחבואים, פותח את התא במפתיע, הולך ומסתובב במהירות כדי לתפוס אותה מאחוריו, יוצא וחוזר אחרי עשרים וחמש דקות  –  אבל אף פעם לא מצליח לראות אותה, ונוכח שוב ושוב שרק אם יעדר חצי שעה בדיוק יסתבר לו בשובו שאכן החדרנית כבר הייתה, ניקתה וסידרה… היא אישה בלתי נראית. ככל שהוא חושב על כל הניקוי והסידור הזה, הוא מגיע לתובנה שבעצם אינם מיועדים באמת לרווחתו ואין להם ערך משמעותי מבחינתו כי כל הפינוק והחביבות הקיצוניים הללו אינם מוּנעים מחיבה או אכפתיות אישית, הם כולם רק אינטרסנטיות מוסווית.

משהו כיפי לכאורה שלא אחזור אליו לעולם.
הוצאת ספריית פועלים, סדרת אדום דק. לעברית: אלינוער ברגר

 

מי הם הנוסעים בספינה הזאת? ברובם המכריע  –  אמריקנים עשירים, מבוגרים מאוד, שמרגישים זכאים לכל הפינוק הזה. (לפני העלייה לאונייה הוא מצותת לשיחותיהם ומופתע לגלות שכל אחד מהם מתרץ מדוע הוא שם, כמה קשה עבד לאחרונה, כמה היא או הוא זקוקים לכל מה שצפוי להם בשבוע הקרוב). וואלאס מרגיש נבוך להימנות עמם. כשהם יורדים כתיירים לסיורי החוף הוא מבחין בבוז שחשים כלפיהם המקומיים, שמציעים להם לצלם ולהצטלם עם איגואנה ענקית או עם גבר שמחופש לשודד ים. הוא בז לבני ארצו שנראים לו נצלנים, חזיריים, גסי רוח, אטומי רגש ומגוחכים, נגעל מהזיוף שאינם מבחינים בו.

ומי אנשי הצוות? ברובם המכריע  –  אנשים שמוצאם מהעולם השלישי. כאלה שמתפרנסים מכך שהם משרתים, מקדישים את כל תשומת לבם, כוחם ומרצם, "בנחישות חסרת פשרות לרצות את הנוסע בדרכים שהן מעל ומעבר לציפיותיו של כל נוסע שפוי אפילו למחצה," דואגים לכך שהנוסעים יקבלו הכול, ויותר. "בתחום המותרות, החוברת הערמומית של 'סלבריטי' אינה משקרת או מגזימה. עכשיו ניצבת מולי בעיה עיתונאית, והיא ההתלבטות כמה דוגמאות עלי לתת כדי לתאר את אווירת הפינוק הנהנתני שכמעט מטריף את הדעת על סיפונה של הספינה."

הנה, למשל, סיפור קצר, שממחיש משהו מהטירוף: זמן קצר אחרי שהספינה הפליגה, החליט המספֶּר שהוא רוצה לקחת מהתיק שלו את המשחה שהוא נוהג למשוח בה את אפו, כדי שזה לא יתקלף בשמש הטרופית. התיק היה עדיין במקום שבו רוכזו כל המזוודות, משם התחילו אנשי הצוות להעבירן אל התאים. הסבל האומלל שממנו לקח המספֶּר את התיק כמעט בכוח נקרע בין שני צווים עליונים: מצד אחד  –  אסור בשום פנים ואופן שהנוסע יסחב משהו (אפילו לא את המגש שלו מהמזנון לשולחן האוכל), ודאי שלא את המזוודה שלו. מצד שני  –  הלקוח תמיד צודק. רק בדיעבד הסתבר לו לוואלאס שהתעקשותו לקחת את התיק שלו בעצמו אל תאו כמעט עלתה לסבל, וגם לכמה מהדרגים הממונים עליו, במשרתם: "קצין יווני עם משקפי Revo  ועם ווקי טוקי וכותפות-קצין מורכבות כל כך שלא הצלחתי לפענח את דרגתו […] בא בכבודו ובעצמו אל תא 1009 אחרי ארוחת הערב של מוצאי שבת כדי להתנצל בשם כל חברת הספנות ולבשר לי שראשים לבנוניים כרותים מתגלגלים ברגע זה ממש לאורכם של מסדרונות שונים כקרבן חטאת על כך שנאלצתי לסחוב את המזוודה שלי בעצמי." נדרשו לו לוואלאס מאמצים רבים כדי להביע את הזעזוע שחש, לקחת על עצמו אחריות ולפרט את הדילמה שבפניה העמיד את הסבל  –  עשר דקות עד שהצליח להוציא מהקצין הבטחה ש"ראשים שונים שקוצצו יחוברו מחדש"…

דיוויד

אחד המאפיינים המלבבים בכתיבתו של פוסטר וואלאס הוא הערות השוליים הרבות, שחלקן נמשכות על פני יותר מעמוד וכוללות לפעמים בתוכן הערות שוליים פנימיות. הערות השוליים הללו הן בעצם הן חלק בלתי נפרד מהטקסט, ומתבלות אותו בהרהורים נוספים, משעשעים במיוחד. הנה דוגמה אחת קטנה: הוא מתאר כיצד נקלע למשחק שחמט עם ילדה (שהביסה אותו, לתדהמתו), ומסביר כי בספרייה יש מערכות זולות ופשוטות, "שבוודאי מוצאות חן בעיני כל שחקן טוב," ואז מוסיף בהערת שוליים: "מערכות שחמט כבדות עם גילוף אמנותי מיועדות לפוצים"… דוגמה נוספת: הוא מתאר את חנו "המיופיף, חסר הממשות, שנראה כמעט כאילו ריטשו אותו" של האוקיינוס, ומוסיף בהערת שוליים: "הוא לא 'יפה'; הוא 'מיופיף'. זה לא אותו דבר." או כשהוא מציין שאפשר לשלוח את הבגדים המלוכלכים לכביסה או לניקוי יבש הוא מוסיף כי "הטפסים שעליך למלא ולתלות על הדלת לשם כך מסובכים בטירוף, ואני מפחד להפעיל מנגנוני שירות שיש להם פוטנציאל להכריע אותי"…

המסה  שדיוויד פוסטר וואלאס כתב על ההפלגה בספינת התענוגות סותרת מסה אחרת, שכתב סופר אחר, ושמוצמדת לחוברת שמפיצה חברת הספנות. המסה ההיא מוצגת  –  כמעשה של רמייה  –  כאילו אינה תוכן פרסומי ממומן. אותו סופר הודה בפני פוסטר וואלאס בחשאי כי "קנו" אותו, שלמעשה הזנה את כישרונו ואת יכולת הכתיבה שלו וזה, אומר פוסטר וואלאס, "רע מאוד," כי מחויבותה הבסיסית של מסה אמיתית צריכה להיות אל הקורא. מודעת פרסומת אינה מחויבת לחלוטין לאמת. תפקידה לשרת את האינטרסים הכלכליים של מי ששילם בעבורה, וכל מה שהיא מספרת אמור רק למשוך את לבו של הקורא, לרוב – בניגוד לטובתו.

קוראי משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם יכולים לבטוח לחלוטין ביושרה של הכותב. קשה להאמין שמישהו שפוי ירצה להתנסות בחוויה המזעזעת המתוארת בספר, זאת שנועדה – "לפנק" ובעצם משחיתה את כל מי שמשתתף בה, אדונים ומשרתים כאחת.

עצוב ומצער, אבל אולי לא לגמרי מפתיע, לדעת שהמחבר התאבד (תלה את עצמו בביתו) שלוש עשרה שנים אחרי שכתב את המסה המצחיקה והחכמה הזאת. אפשר להבין שאדם שעיניו מערטלות כך את המציאות מעטיפותיה השקריות יתקשה להתנהל בתוכה, גם אם ניחן ביכולת מיוחדת לראות את הגיחוך ולצחוק ממנו.