תגית: הוצאת מודן

מהו העול המוטל על האמן

והרי מעטים הם אמנים אמיתיים כמו [ברונו] שולץ, ומעטים עוד יותר אלה הנושאים כמוהו בעול העתיק והרם של האמנות: לפאר את העולם, להרים על נס את משמעות חייו של האדם,  על הכישלון והשיגעון שבהם, לברוא מהחומרים הצנועים ביותר במה מלאה אור ופרספקטיבות אינסופיות.

ממה הופתעו אנשי השמאל ואנשי הימין

הכול יצאו מעורם כדי להעלות על נס את האיכות הגדולה ביותר של אסיה, כה מעודנת, כה סבוכה, היו ממהרים להביע פליאה למראה תושביה, שבעצם הליכתם מורגש עדיין החן של אמנים עברו! כן, הווייטנמים היו תמיד רוצחים ופושעים והם ראויים לצרותיהם, רבו מכאובים לרשע, אבל הקמבודים הנפלאים! ואז לפתע פתאום העמים הנחמדים והנהנתנים והנפלאים האלה הופכים למפלצות צמאות דם.

יש בזה משהו מעורר אימה, וההסברים הניתנים אחרי העובדה, כמו ההסברים המבישים כאילו כל ההיסטוריה הגרמנית – כלומר, ההיסטוריה שההיסטוריון טרח להדגיש בקו אדום עבה – מוליכה אל היטלר; כל ההסברים האלה מרתיחים את שארית הדם שהבעירה עצמה הותירה רגוע.

פעם היה בוחן כזה של השמאל והימין: איש השמאל היה חדור אמון באדם, בטבעו האמיתי, לפני שנכבל בשלשלאות החברה; לכשיוסרו ממנו השלשלאות אור החירות יפציע – יזדהר טבעו בכל טוהרו. אמונה זו יצרה גיבורי רוח ומעש.

הימין היה חשדן כלפי טבע האדם; בין החשד והבוז היה המרחק קטן, בין הבוז והדיכוי רק פסע זעיר – החברה מושתתת על תליין.

השנים חלפו. השמאל עושה עדיין ג'סטות של אמונה בטוהר, אף שאין הוא מאמין כבר באותה תמימות שהייתה פעם מקור כוחו המוסרי וחולשתו האינטלקטואלית; הימין הופתע לא פחות: חשדנותו וספקנותו באו אמנם על שכרם, אבל איך ! משל לאדם המחכה לקילוח המים מתחת למקלחת ומופל ארצה בנחשולי ים המציפים כל.

דן צלקה, כל המסות

מה חטאם של שני הצדדים – יהודים וערבים

אחרי דרייפוס פרחה לה האנטישמיות כמו שקדייה בט"ו בשבט. צ'סטרטון צודק.

הבעיה הערבית, כפי שהיא מוצגת בתחום הפומבי שלנו, בפורומים שונים, בעיתונות, ברדיו, בטלוויזיה – כמה כל זה משמים, סתמי וחדור משוא פנים מכל סוג, וביניהם אותו סוג משוא הפנים החמור של המאה ה־20: תרגום כל הרגשות, כל האינטואיציות, כל הכמיהות אל התחום הפוליטי, ההתחמקות מלהיות אנושי, במסווה אילוצים פוליטיים ושאיפות פוליטיות המכוונות, כביכול, אל העתיד, כי הרי זה ברור, אין אנו מוצאים את הערבים מעניינים, אין הם חשובים כשלעצמם, איננו ששים אליהם, לא בחיים ולא בדמיון, אין הם בעינינו מהנים – ואף היחס הקודם, נחלת מעטים, שהייתה בו הערכה סנובית של הכנסת אורחים ערבית, עבר מן העולם.

לא הצלחנו אפילו לעזור לערביי יפו, המתגוררים כאן, מתחת לחוטמנו; עד עכשיו יש אפליה מובנת מאליה של ערבים, והאנשים שמוכיחים את החברה שלנו על כך עושים זאת בשם מוסר או בשם מעשיות פוליטית. אבל הערבים אינם מעניינים.

פעמים רבות התפלאתי לשמוע שאנשים רבים, הידועים כיונים, מתבטאים בביטול על ערבים, ערביות, ויהיו אלה תולדה של שנאה- אהבה לחברתם הם, או גילוי פתולוגיות חברתית, שאף הטובים נגועים בהן – דבר אחד ברור: הערבים אינם מעניינים, ומפני כך יש משהו חלול יקר וקהה גם בצדק.

יש כאן, כמובן, שני צדדים. לגבי החברה הערבית אני יכול להביע רק את אכזבתי: היא חטאה בחטא איום בסרבה לקיים הכנסת אורחים לזרים, שהיו זקוקים לה יותר מאשר אדם התועה במדבר.

(מתוך "המפתח", 1984).

דן צלקה, "כל המסות": איזה שפע מופלא ומרתק

מה עושים עם ספר כזה, שאורכו כמעט 600 עמודים, ואל כל אחד מהם נשלחת היד האוחזת בעיפרון כדי לסמן בהם, שמא יאבדו, שכיות חמדה, שורות נבחרות, קטעים ופסקאות שהנשימה נעצרת בעטים?

הייתכן? משתוממת הקוראת כשהיא נוכחת בשפע החוכמה, השנינות, ההומור, הידע, שהספר אוצר: כל כך מעניין! כל כך רבגוני, מפתיע, צבעוני ומשתנה כמו קליידוסקופ אינסופי שכל עמוד בו מעלה על הדעת את קסם התנועה הבלתי פוסקת של צורות ססגוניות!

כל המסות, כך נכתב על גבו, הוא הספר הפותח בסדרה חדשה שאמורה להקיף את כל יצירותיו של צלקה שפורסמו בעבר, והוא אוצר בלום, שמתחשק לצטט ממנו עוד ועוד, כדי להנציח את אמרות הכנף, האפוריזמים, החוכמות, ההשוואות המפתיעות, ההתלוצצויות השנונות, וכאמור – את המכמנים האינסופיים של הידע הכלול בו.

ברור מהספר שצלקה שחה ואף צלל בכל נבכי התרבות, הכיר אינספור שמות של יוצרים והוגים מכל סוג אפשרי. שליטתו בכל כך הרבה ידע אפשרה לו לקשור קשרים, לערוך השוואות, למצוא הקבלות וניגודים ולהביע עמדות ודעות על מגוון עצום של עניינים רבים ושונים.

הספר הזכיר לי דברים שכתבה ויסלבה שימבורסקה לאימא מודאגת שפנתה אליה בשאלה אם טוב שבנה בן האחת עשרה "קורא ספרות רצינית מדי – שייקספיר." שימבורסקה ענתה לה: "מובן שזה טוב, כבר ידוע מראש שנער כזה לא יהיה מתאגרף ולא ייסע ברחבי העולם. בשביל מה לו? הוא כבר בעיצומו של מסע!"

דן צלקה לא הסתפק רק במסעות שעשה באמצעות הקריאה. הוא הרבה גם לנסוע בעולם, וחלק מהמסות המופיעות בספר לוקחות אותנו אתו למקומות מוכרים וגם לנידחים: אי באוקיינוס, חוף של נהר בהודו, עיר בהולנד או בבורמה (ששם "האל אינו מת על הצלב, אלא נרדם לתוך הנירוונה"), ועוד כהנה וכהנה. את כל המקומות הללו הוא מתאר, את דרכו אליהם ואותם עצמם, את השפעתם עליו, את השיחות שניהל בהם: "'אז מה חשוב, אם לא שלוות הנפש?"' הוא מצטט למשל את תהייתו של נזיר בודהיסטי ואת מה שהשיב לו, ורק העמיק את תמיהתו: "'גאולה'" (כמה יפה מיצה במילה אחת את התרבות המערבית היהודית-נוצרית!). קשה, בעצם – אי אפשר! – "לסכם" את התיאורים. כדי לעמוד על מלוא עוצמתם ויופיים  אין ברירה אלא לקרוא אותם, בדיוק כפי שהם.

השפע המסחרר לא מאפשר גם להקיף את מלואו ולהסביר מדוע הוא מרהיב ומרתק כל כך. אל מה בדיוק אפשר להגיב אחרי שקוראים את הספר הזה?

אולי בלי שום שיהוי – לכתוב על המסה הראשונה, שבה מסביר צלקה איך צריכה להיכתב ביוגרפיה ראויה לשמה? אבל כמה תובנות מופיעות במסה אחת קצרה! למשל: שעל הביוגרף "להבין את אודסה, את פלונסק, ואולי מקומות שכבר אינם קיימים בשום גיאוגרפיה"; שהביוגרף "אינו יכול לסמוך על המקובל בחברה הרחבה". והנה הוא מציין דוגמה קטנה (המסה נכתבה ב-1973): "ביום שבו אני כותב את המאמר הזה אני קורא ב'ידיעות אחרונות': ראש לשכתו של רבין (בתוכנית 'חיים שכאלה', היוצרת אשליה של הבנה) אמרה: 'הבינותי שמאחורי המדים מסתתק בן-אדם, פשוט בן-אדם'". והרי, הוא מסביר, יש "לביוגרפיה חשיבות מעבר לכל יחסי גומלין בינה לבין משהו אחר."

אולי להתעכב על המסה השנייה, "נבואותיו של סוויפט"? על האמירה לפיה "יצר ב'מסעות גוליבר' עולמות דמיוניים המזכירים (עם כל השוני באווירה או בהדגשה) גישות רבות של האמנות המודרנית", (ואז מפתח כמובן את הרעיון, באופן מרהיב!)? בבקשה: הנה ציטוט של הפסקה היפהפייה המסכמת את אותה מסה שנייה: "ואמנם, תהליך היווצרותן של פנינים מתורבתות אינו שונה בהרבה מיצירת שיטות חדשות באמנות ובמחשבה. לא גרגר החול חשוב כאן, אלא תכונת הצדף לייצר סובסטנציה פנינית. וייתכן שאחת האפשרויות הדמיוניות הייתה מסוגלת ליצור צורה חדשה באיזושהי אמנות, אם הייתה נופלת על קרקע מוכנה, כשם שאילוסטרציה בעלת השראה של ארוחת גוליבר בלפוטה הייתה יכולה להעניק לנו תמונה קוביסטית כבר בשנת 1726". כמה מעניין! כמה יפה! ואנחנו רק בעמוד 29!

אולי להזכיר את עצותיו לכתיבה? במאמר "על השיחה" מצטט צלקה את רוברט לואיס סטיבנסון: "יש לכוון את מזג המשוחחים כמו כלי מוזיקה ולהגיע לתיאום, עד שהנושא יגיח כמו אייל מתוך החורשה".

וכמה, כאמור, הוא שנון בכתיבתו. הנה כמה דוגמאות קטנות: על  המריבות הסוערות בין הסלאבים לרוסים הוא כותב כיצד נהגו "אנשי שני הזרמים מנחיתים מכות איש על רעהו. כיוון שהיו, כולם, אינטליגנטים ולא לודרים, לא היו המכות מסוכנות".

במאמר "על השיחה" הוא מגיב על אמירה של סטאנדל שאמר פעם, לפי צלקה, "שיש שני דברים שאי אפשר לזייפם: שנינות בשיחה ואומץ לב בשדה הקרב." בתגובה, אפשר ממש לראות את חיוכו של צלקה, שממשיך וכותב: "אוזנינו מזדקפות בספק כשאנחנו שומעים שיש משהו שאי אפשר לזייפו. משהו שאי אפשר לזייף? מובן שאין לזייף גאונות. ניחא, אבל לא יותר מזה"….

במאמר "דפים לפורים 1980" הוא כותב על אנתוני בלאנט, פקיד בכיר אנגלי שהתגלה כסוכן סובייטי סמוי, כי עסק "בספורט שעלה לרבים בחייהם, בארץ המושלגת שלמענה ריגל"…

במאמר "דפים מהודקים באטב" הוא חומד לצון בעניין זמרתו של גידי גוב, וטוען כי אפשר תמיד להבחין בין שירתו של הזמיר לזאת של הברווז; גם אם מפנקים את האחרון, מעניקים לו חינוך מוזיקלי של מיטב המורים, מאכילים אותו בעשבים משובחים ומעשירים אותו במהנדסי הקול המיומנים ביותר, "שדרי הרדיו ידברו עימו ועל אודותיו, המבקרים שמאסו מזמן בזמירים ובעולם הזמירי המזויף יהללו את החדגוניות המרתקת, את הקרירות הקונצפטואלית ואת הפשטות של עולמו המוזיקלי. הכול יהיה נפלא," כותב צלקה במידה לא מבוטלת של רשעות חביבה, "רק דבר זעיר אחד יישאר תקוע לעולם, דבר אכזר, לא צודק, לא הוגן: הברווז תמיד ימשיך לומר קוואק, קוואק". אפשר בהחלט לא להסכים אתו בעניין הספציפי הזה של איכות שירתו של גידי גוב, אבל אי אפשר שלא לפרוץ בצחוק מבודח.

במאמר "אסכולת האלמנות" הוא משעשע עם התיאור: "מרמקולים רבים בקע בטהובן – כה מועיל בחגיגות ולוויות" (אגב, המאמר כולו מעורר תהייה: האם חיים באר בספרו האחרון, בחזרה מעמק רפאים לא הושפע, ואולי יותר מכך, מהמאמר שלפנינו? "גברת רדר המנוחה, שהייתה אישה כה טובה לרדר, לא ידעה להיות אלמנה טובה," כותב צלקה. והנה, רעיון דומה להפליא מופיע גם אצל באר).

במאמר "שבעת העמודים" צלקה משעשע: "בספריית האוניברסיטה חסרים אותם ספרים שעליהם אומרים תמיד – את זה אפשר למצוא רק באוניברסיטה".

בין השיטין נחשפות עמדותיו הפוליטיות.

למשל: "ילד צריך לדעת איפה הם גבולות ארצו" (נכתב ב-1980!).

או, במאמר שכתב ב-1984, "ישראל תמיד תהיה יצרנית וספקית נשק גדולה, יחסיה עם מדינות העולם יהיו מחושבים ותועלתניים",  והוסיף כי פתרון לסכסוך הישראלי ערבי יתאפשר "רק על ידי תהליך פנימי שיביא לנדיבות, רוחב לב, וצניעות, הקשים כל כך לקורבנות ולבני קורבנות."

יש שורות שמתחשק להעתיק אותן לצורך שימוש חוזר כאפוריזמים. למשל: "הבנתי למה ברא אלוהים את הרע – כדי שנפסיק להתלהב ונתחיל לחשוב", במאמר "תעשיית הזכוכית במוראנו".

האנלוגיות וההנגדות שהוא עורך מפתיעות ומרתקות. הוא משווה למשל, בין פרויד, שטען כי הבדיחה והאמנות "בנויות על יחס מיוחד בין חומר תת-מודע לעיבוד לפני-המודע", לגומבריך, שסבר כי מה שחשוב אינו הזרם של התת מודע, אלא של "אישיות בתוך תרבות".

הסיפורים שהוא מספר על סיפורים (למשל – ה"סיכום" שהוא עורך לספר שערי היער של אלי ויזל) כתובים כל כך יפה, עד שמתעוררת התחושה שאין עוד צורך לקרוא את הסיפור המקורי.

היצירות שהוא מזכיר ומצטט מעוררות רצון להשיג אותן בדחיפות ולקרוא אותן במלואן. (איפה אפשר למצוא את הזיכרונות שכתב וסילי מרקולוב על ימיו האחרונים של מנדלשטם? מתי אקרא את הים והראי של אודן?)

ניתוחי התרגום שלו מדוקדקים ומרתקים – למשל במאמר "התופת והעדן" הוא משווה את האופן שבו תרגמה נילי מירסקי שורה בסיפור של גוגול עם המקור, עם תרגום אחר, עם תרגום לאנגלית. ואיזו מלאכת מחשבת הוא עושה!

דקויות האבחנה הספרותיות שלו מקסימות: במאמר "זכות החנינה" הוא מזכיר כלאחר יד, במהלך דיון על עניין אחר לגמרי, כי "צ'כוב לעולם לא ישכח לציין שמישהו מתמתח ברגע כזה", או ש"קל יותר לשאת חן בעיני אינקוויזיטור בעל חרב דוגמטית מאשר בעיני הסופר המתון"…

כל אלה רק נגיעות ורפרופים על פני הספר המסחרר הזה. ניסיונות שווא לדלות משהו מהעושר שלו.

"בקריאת מסה יש לנו הרגשה שאנחנו בידיים טובות", כותב צלקה במסה "על השיחה". בספר המסות שלפנינו אנחנו בידיים הטובות ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ועוד הרבה יותר מכך: ידיים שמעתירות על הקורא חוויה מיוחדת במינה.

בשבועות הקרובים אעלה ציטוטים מתוך הספר, פנינים ספורות שאדלה ממרחבי האוקיינוס.

האם אמן טוב מוכרח להיות משוגע?

אני זוכרת ריאיון עם ז'ראר גָרוּסט בתחנת הרדיו פרנס אָנְטֶר, שהותירה בי חותם עמוק. הצייר שלל את הטענה הרווחת לפיה אמן טוב מוכרח להיות משוגע. בתור דוגמה הוא נתן את ואן גוך, שנהוג לומר כי גאונותו כרוכה בטירוף הדעת שלו. גרוסט טען שאילו היתה לוואן גוך האפשרות להיעזר בתרופות העומדות לרשות הפסיכאטריה כיום, הוא היה משאיר אחריו יצירה שלמה אף יותר. הפסיכוזה מטילה מום חמור באמן כמו בכל אדם אחר.

Rien ne s'oppose à la nuit  Delphine de Vigan
לעברית: רמה איילון

מדוע השליך לאקאן באלימות אישה במצב פסיכוטי

בהמשך מספרת לוסיל על הימים שקדמו להתקף. היא גלמודה, בוכה ברחובות, בחנות סינית, בגאלרי לפאייט, קונה פסנתר ברחוב ויוויָין, ואז שלל חפצים ובגדים שבכלל לא מתאימים לה. בהמשך היא מספרת על לאקאן, לו שלחה מכתב ימים אחדים קודם ודרשה לראותו. כשהמזכירה אומרת לה שהוא לא יקבלה, לוסיל מבקשת לנוח מעט בחדר ההמתנה.

ברגע שהפסיכואנליטיקאי יוצא מהחדר ותוהה על נוכחותה היא מתנפלת עליו ותולשת את משקפיו בצעקות "תפסתי אותו!"

לאקאן סוטר על פניה, המזכירה מצליחה להשכיב אותה על הרצפה, ושניהם יחד משליכים אותה החוצה, בלי להזעיק עזרה.

הסצנה הזאת, במילותיה של לוסיל, מסבירה את הפנס בעין שעימו חזרה הביתה ערב לפני האשפוז.

כעבור שנים, בתקופה שהתעניינתי בסמינרים של לאקאן, שאלתי את לוסיל אם הסיפור נכון. האומנם התרחשו הדברים באופן הזה, כפי שתיארה? היא הבטיחה לי שכן.

בימיו האחרונים קיבל לאקאן מטופלים למשך עשר דקות בלבד, תמורת סכומי עתק, ומאחר שהיה חולה בסרטן שסירב לטפל בו, כבר לא התעניין בהם יותר. לא יותר מאשר באישה בעיצומו של התקף הזיות המופיעה לפתע פתאום במרפאה שלו. זה מה שאמרה לי לוסיל. מעולם לא ניסיתי לאמת את הגרסה הזאת. האמנתי לה.

 

Rien ne s'oppose à la nuit  Delphine de Vigan
לעברית: רמה איילון

דֶלפין דה ויגאן, "אל מול הלילה": אל מי אפשר לזעוק?

כשהגעתי לסופו של הספר הזה תהיתי איך אצליח לגעת בדברי ביופיו? איך אדע להביע את העצב המופלא שחשתי לכל אורכו, ובמיוחד בשורות האחרונות שחותמות אותו, את עוצמות הרגש שעורר בי, ואת ההזדהות המפתיעה, ובעצם – הצפויה – עם חלקים רבים המופיעים בו?

הגעתי אל הספר הזה, כדרכי, טבולה ראסה. מילת אזהרה למי שמעדיף, כמוני, לא לדעת מאומה מראש: יהיו כאן ספוילרים. אם כי אחד מהם, לכאורה, מופיע ממש בעמוד הראשון: אמה של דֶלפין דה ויגאן, התאבדה, והסופרת היא זאת שמצאה את גופתה המכחילה, אחרי ששכבה כך, כמה ימים, מתה במיטתה.

זאת לכאורה נקודת השיא שממנה מתחיל הספר, שהוא ספק ביוגרפיה, ספק בדיון. "אמי מתה, אבל אני לשה חומר חי", היא מעידה על עצמה. בהמשך מסתבר כמובן ששיאים רבים של כאב עוד לפנינו, ועלי להודות בצער שחלק מהם מוכרים לי היטב. כשהנשימה נעתקה ממני לפעמים במהלך הקריאה, זה היה מתוך ההשתאות מההבנה החוזרת שוב ושוב: כמה דמיון אפשר למצוא בין משפחות שפוגעות בילדיהן! לכאורה יש אינספור וריאציות, אבל משהו במנגינה העיקרית חוזר על עצמו, גם אם תווי צליל קצת שונים.

הספק אם לכנות את הספר פרוזה או בדיון הזכיר לי מבחינות מסוימות את ספרו המופלא של עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, שגם בו מתעד הסופר את חייה של אמו. הכתיבה עוקבת, לכאורה  בדייקנות מופתית, אחרי קורות חייהן של האמהות, עד לרגע ההתאבדות, אבל ברור לגמרי ששני הסופרים בעצם ראו חלקים רבים בעיני רוחם, שכן הם מתארים תמונות שלא נכחו, ולא יכלו לנכוח בהן, כאלה שהתרחשו הרחק מהם, במקום ובזמן. "מאחר שאין ביכולתי להשתחרר מהמציאות, אני מפיקה בדיון בעל כורחי," היא כותבת, ותוהה: "מה חשבתי לעצמי, שאוכל לכתוב על ילדותה של לוסיל סיפור עלילה אובייקטיבי יודע-כול וכל-יכול?" תשובתי לה, אחרי קריאת הספר, היא כן, כן, הוכחת שאת יכולה!

דה ויגאן מתארת את קורות המשפחה, את הילדות של סבתה, כיצד הכירה את סבה ונישאה לו, את הילדים שהולידו. את יופיים יוצא הדופן. עדות ליופייה של לוסיל, ששימשה בילדותה דוגמנית לבגדי ילדים, אפשר לראות בעטיפתו של הספר, שתצלום דיוקנה מופיע עליו, הן בגרסה המקורית, בצרפתית, והן בגרסאות המתורגמות לשפות אחרות. ובצדק. יופייה הזועק לשמים חשוב מאוד להבנת דמותה. האם יופי מופלג כל כך מעניק כוח? דה ויגאן מצטטת את אמה: "היא חלמה להיות בלתי נראית: לראות הכול, ללמוד הכול, בלי ששום דבר מוחשי יצביע על נוכחותה. היא חלמה להיות תנועה של גל, משב רוח, אולי ניחוח מבושם, מכל מקום שום דבר שאפשר לגעת בו או לתפוס אותו." יופייה ייסר אותה. לא רק אנשים זרים ניצלו אותה בעטיו. היא חלמה להתכער: "יום אחד, אחרי שתיראה כמו ז'ילבר פסקייה, תשנה גם היא את צורתה ותהפוך לאישה זקנה, מצומקת ושפופה שאיש אינו מבחין בה. והיא תהיה חופשייה לבוא וללכת כרצונה, קלה כמו נוצה וכמעט שקופה. או אז היא לא תפחד עוד. לא תפחד עוד מדבר."

בניגוד לעמוס עוז, שאמו התאבדה בהיותו ילד, דֶלפין דה ויגאן הייתה אדם מבוגר, בעצמה כבר אֵם, כשאמה התאבדה, ולפיכך הייתה עדה לתהליך של אובדן השפיות של האֵם. תיאוריה, גם אם חלקם מתבססים על הדמיון, הם בעצם תיעוד מקרוב של הטירוף. כיצד הוא מתרחש ואיזה מחיר הוא גובה, לא רק מהאדם שנפשו מסתכסכת, אלא גם מבני המשפחה שלו.

אבל מבחינתי השיא העיקרי, זה שנמסר במפורש אבל אז נעזב, הוא המפתח שאפילו דֶלפין דה ויגאן ממעיטה להשתמש בו, וזאת ההשתאות העזה והמרה ביותר שמתעוררת תמיד נוכח הסיפורים הללו, שאותם אני מכירה, לצערי, היטב ומבפנים: ברגע מסוים בחייה סיפרה לוסיל, אמה של דה ויגאן, לכל בני המשפחה, שאביה אנס אותה בצעירותה. היא כתבה לכולם מעין מכתב קטוע, מבולבל, שבסופו הניחה את הפצצה המחרידה הזאת. אלא שהפצצה מסרבת להתפוצץ. כל בני המשפחה, אחיה ואחיותיה של לוסיל, אמה, אביה, קוראים את הדברים וממהרים להתכחש להם. הם מוכנים להכיר בכך שהיו בינה ובין אביה "יחסים" מיוחדים. שהוא הוקסם ממנה. אבל גילוי עריות? מה פתאום…

מקץ זמן מה היא מתכופפת ומתאימה את עצמה למשפחה. היא מתכחשת לאמת ששילחה אל העולם. ואז, כעבור זמן לא רב, היא משתגעת.

אל מי אני, הקוראת, יכולה לזעוק את הכאב המתעורר בי למקרא הדברים הללו?

אל מי יכולה דֶלפין דה ויגאן לזעוק, כשהיא מבינה לאט לאט שאמה אכן נאנסה?

איך היא מבינה? כמובן שלא בעזרת אחיה ואחיותיה של אמה, שעליהם היא יכולה רק לזעום כשהיא מבינה שלוסיל השתגעה בגללם, והם קצת לועגים לה, קצת צוחקים ממנה (לצד דאגתם המסורה לבריאותה): "בחמת זעם דמייניתי שאני רומסת והולמת בהם באגרופי. שנאתי את כולם, כיוון שאז עלה על דעתי שהם האשמים במה שקרה לה, ועכשיו הם צוחקים ממנה בפה מלא".

החשדות שזה באמת קרה מאוששים בזכות עדות מפורשת של בת משפחה אחרת, דודתה של הסופרת, אחותו הצעירה של אביה, שמתארת כיצד סבה של דֶלפין דה ויגאן, כלומר – אביה של לוסיל – פגע גם בה כשהייתה נערה צעירה. איך צר עליה. איך ארב לה, ואיך אילץ אותה בעורמה ובברוטליות, להיכנע לו. כמה אשמה הרגישה. כמה מבוהלת, בודדה וחסרת ישע.

לקרוא על התגובות של בני המשפחה. של הסבתא, אשתו של האנס הסדרתי. לקרוא את תיאור המשפחה האידיאלית, לכאורה, להבין את מצג השווא שהפנו אל העולם, את "לב ליבו של המיתוס", כך מכנה אותו דה ויגאן כשהיא מספרת על סרט טלוויזיה אידילי שבו ראיינו את בני המשפחה והציגו אותם בהתפעלות: "כשצפיתי בסרט הזה, כשראיתי אותם כה יפים, כה נאצלים, ובה בעת כה שונים זה מזה וכה כריזמטיים, עלו במוחי המילים: איזה בזבוז".

לשאול – איך ייתכן שכל זה מוכר עד כדי כך? שכל זה חוזר על עצמו שוב ושוב, במשפחות המקסימות הללו, שיש בהם אבא ואימא, מקימי השושלת, שכל כך אוהבים זה את זה, שיולדים הרבה ילדים, ומגדלים משפחה מפוארת, מעוררת קנאה במסורות המקסימות שלה, ובעצם – משפחה חולה, סוטה ומרושעת, גבר שבוגד באשתו עם כל אישה שהוא מצליח להשכיב, אישה שמעניקה לו את כל הגיבוי, גם כשנודע לה שפגע בבתה. לקרוא על בעיה שהייתה ללוסיל: היא נהגה לתלוש את שערה, עד כדי כך, "שנאלצו לגלח את ראשה כדי למנוע ממנה לתלוש את שערותיה".

מוכר, מוכר כל כך,  ובלתי נסבל.

"יום אחד לוסיל תעזוב את הבית, את הרעש, את סערת הרוחות, את התזזית. ביום ההוא היא תהיה אחת ויחידה, נבדלת מהשאר, ולא תשוב להיות חלק מהמכלול."

מוכר.

"היום היא תובעת את חלקה בשנאה כלפי הגבר שניפץ את נעוריה וחיבל למשך זמן רב ביכולת שלה להיות מאושרת. הגבר שהיה יכול להסתפק בכך שיהיה אב נפלא."

מוכר.

ההגנה של הסבתא על בעלה הסוטה הפוגע: "לא יפה להגיד דברים כאלה על סבא שלך."

מוכר.

ההיחלצות של בני המשפחה להגן על הפוגע. דוגמה קטנה, אחת מרבות: סירובה של דודתה של דה ויגאן להתיר לה להקשיב לקלטות שבהן סיפר סבה על חייו, שמא "אחר כך אשתמש בהן כנגד אביה."

מוכר.

ריבוי הקורבנות במשפחה: "במהלך השיחות לקראת כתיבת הספר הזה, נודע לי שכמה מאחיותיה של סבתי היו ככל הנראה קורבנות להתעללות מינית מצד אביהן בהיותן נערות. […] עובדה היא [שהמעשים הללו] חוצים משפחות שלמות כמו קללות אכזריות, ומשאירים טביעות החסינות בפני הזמן וההכחשה."

מוכר.

ההשפעות ארוכות הטווח, אלה שאין להן כמעט מזור. למשל: "לוסיל הייתה דו-קוטבית", וההשערה המרגיזה: "אפשר שגילוי העריות הוא אחד הגורמים שעוררו את המחלה."

"אפשר"?

אכן, דה ויגאן מבינה היטב את משמעות הפגיעה באמה. מבינה את הזוועה. אבל אפילו אצלה הידיעה אינה נותרת במוקד העניינים. כאילו שאפילו היא, שמביאה בפנינו את הדברים בצורה החשופה והאוהדת ביותר, מוכנה להניח לעיקר, ולהמשיך לתעד את השיגעון, את הכאב הנובע ממנו, את ההתמודדות אתו, ואת סופה של האימא, את התאבדותה, ואת הייסורים שהכותבת חוותה בעקבות ההתאבדות.

מדוע לוסיל השתגעה? מדוע איבדה את עולמה, אחרי שאיבדה את שפיות דעתה? "לוסיל הביטה בעיניים פקוחות על חייה החרבים. היא עמדה לאבד את המשמורת על בנותיה, היא בזבזה כסף שלא היה לה, היא עשתה ואמרה דברים מטופשים", הבינה לוסיל כשמצבה הנפשי התייצב, כשנאלצה להתחיל לבנות מחדש את מה שנותר מחייה.

היא השתקמה. בכוחות על אנושיים הצליחה לעשות זאת. אבל יש בכל זאת נזקים שאין להם תקנה.

הלב יוצא אל לוסיל. הלב יוצא אל דֶלפין דה ויגאן. הנחמה היחידה היא הספר המופלא הזה, שמנציח את הסבל. שמזכיר את מקורותיו. שמעניק משמעות כלשהי לזוועה.

"האם יש לי זכות לכתוב שז'ורז' היה אב פוגעני, הרסני ומשפיל?" היא תוהה. ומשיבה לעצמה "אינני יודעת". היא חשה "ערפדית תאבת פרטים" כשהיא חוקרת את בני המשפחה. מבקשת לדעת. חייבת להבין.

משפחתה, למרות הכול, מאפשרת לה. אחותה, הדודות שלה, משתפות אתה פעולה. ודווקא החלק הזה לגמרי לא מוכר לי. האם היו מאפשרות כך גם ללוסיל עצמה לספר את סיפורה? האם היו מתירים לה, לא לבתה, לדבר בגלוי על מה שאביה עשה לה?

ודאי שלא. עובדה: כשניסתה לעשות את זה ורק בחוג משפחה כולם התכחשו, עמעמו, התעלמו, טשטשו.

האם דעתה לא הייתה נטרפת אילו דיברה?

את השאלה הזאת אותיר ללא מענה. הרי אין אף פעם תשובה לשאלות הללו של "אילו רק".

אם כי בתוך תוכי אני יודעת מה התשובה.

גם היא מוכרת.

 

Rien ne s'oppose à la nuit  Delphine de Vigan
לעברית: רמה איילון

ג'נט וינטרסון, "הזמן שנפער": איך מעבדים את שייקספיר

והנה רומן נוסף שנכתב "בעקבות שייקספיר"!

כפי שכבר נכתב כאן בבלוג על ספרה של אן טיילר  Vinegar Girl:  אישה חומץ, העורכים בהוצאת הוגרת' פְּרֶס (שאותה ייסדו ב-1917 לנרד ווירג'יניה וולף) הסתקרנו לדעת איך היו נראים מחזות של שייקספיר אילו כתבו אותם סופרים מוכרים בני זמננו. אן טיילר כתבה רומן בעקבות "אילוף הסוררת", ואילו  ג'נט וינטרסון בחרה במחזה "אגדת חורף".

התוצאה  מעניינת ונוגעת ללב.

כידוע, הנוהג הזה לא היה זר לשייקספיר, שגם הוא נהג להישען בכתיבתו על יצירות קודמות. באינציקלופדיה בריטניקה נכתב כי "למעט במקרים יוצאים מן הכלל, שייקספיר לא המציא את העלילות של מחזותיו. לפעמים השתמש בסיפורים נושנים ('המלט', 'פריקלס'); בפעמים אחרות פיתח סיפורים של סופרים איטלקיים בני זמנו, פחות או יותר, כמו ג'ובני בוקצ'יו, או שהשתמש בסיפורים מוכרים ('רומאו ויוליה', 'מהומה רבה על מאומה'), או באחרים,  מוכרים פחות ('אותלו'). שייקספיר נשען על פרוזה פופולרית של בני דורו, למשל במחזות 'כטוב בעיניכם' ו'אגדת חורף'".

משעשע לחשוב שהספר שלפנינו הוא אם כן עיבוד ופיתוח של עיבוד ופיתוח של יצירה קודמת, וברור לגמרי שכל יוצר מעניק ליצירתו את רוחו, את נפשו, את כוח היצירה שלו ואת העניינים שמעסיקים אותו.

אכן, בסיומו של הרומן מסבירה ג'נט וינטרסון, שאחד מספריה המצליחים ביותר הוא למה לך להיות  מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית: "כתבתי את גרסת הכיסוי הזאת כי במשך יותר משלושים שנה המחזה היה בשבילי טקסט פרטי. כלומר חלק של העוֹלָמִילָה הכתובה שאני לא יכולה לחיות בלעדיו; בלעדיו לא במובן של בהיעדרו, אלא במובן של מחוץ לו. זה מחזה על אסופית, וכזאת אני."

הרומן נפתח בתקציר זריז של  עלילת המחזה "אגדת חורף". כשנזכרים בכל פיתוליה המוזרים אי אפשר שלא לתהות איך תצליח הסופרת להציג אותם באופן משכנע ומתקבל על הדעת. תינוקת נחטפת מאמה? רועה ובנו השוטה מוצאים אותה? הרועה מחליט לגדל אותה? ברבות הימים היא מתאהבת בבנו של החבר הכי טוב של אביה, שחשד בו כי הוא המאהב של אשתו, ושהתינוקת בעצם בתו? איך אפשר לממש את כל זה בעלילה אחרת, בת זמננו?

ברור לגמרי שצופיו של המחזה נדרשים למידה לא מעטה של מה שמכונה "השעיית הספק", כלומר – הנכונות להתעלם ממידת הסבירות, המציאותיות או ההיגיון של הנחות יסוד בנוגע למה שמוצג בפניהם – אבל איך עושים את זה ברומן ריאליסטי שמתרחש בימינו?

וינטרסון מצליחה במשימה. לכל נפתולי העלילה היא מוצאת פתרונות סבירים לגמרי, ולכל מה שעלול להיראות כפרכה היא מספקת הסבר שמתיישב עם ההיגיון.

ועם זאת, היא גם נוגעת במה שמעניין  ומעסיק אותה: למשל, באפשרות "לחזור" לאחור, לסובב כביכול את הזמן, ולכפר על פשעים ועל טעויות. בכלל, הזמן הוא אחד מגיבורי הרומן. הוא חוזר שוב ושוב, בווריאציות שונות ומגוונות: "העבר הוא רימון שמתפוצץ כשזורקים אותו", "את הזמן אי אפשר לבטל אבל אפשר להשיב אותו", "מה קורה לזמן?", "למה אי אפשר לתזמן את הזמן?", "אתה לא יכול לשנות את מה שעשית. אתה יכול לשנות את מה שאתה עושה", ועוד ועוד…

כשהיא פונה אל הקורא באופן ישיר, ממש בעמודים האחרונים של הספר, היא מרגשת במיוחד, בפרשנות שהיא מעניקה לעמדותיו של שייקספיר, כפי שהיא מבארת אותן: "'אגדת חורף' חוזר ל'אותלו'. גבר שכדי לא להשתנות בוחר לרצוח את העולם. אלא שהפעם הגיבורה לא חייבת למות על מזבח מחשבות העוועים של הגיבור. האדם שאותלו לא מסוגל לאהוב ולא יכול לתת בו אמון הוא אותלו עצמו – ולא דסדמונה – אבל כששייקספיר חוזר לנושא הזה, הוא מעניק לו הזדמנות שנייה."

זוהי פרשנות מקסימה. נהוג לסווג את המחזה "אגדת חורף", אחד המאוחרים בחייו של המחזאי, כקומדיה, אם כי יש המכנים אותו אחד מה"מחזות הבעייתיים" של שייקספיר, שכן שלוש המערכות הראשונות מתאפיינות בניתוח פסיכולוגי מעמיק של הדמויות, ואילו השתיים האחרונות מספקות "סוף טוב" שיש בו רוח קלילה ואפילו, לפרקים, קומית.

הרומן שלפנינו אינו חף מפגמים. יש בו רגעים שהם יותר קריקטוריים מאשר קומיים, למשל – בדמותה פאולין, אישה יהודייה-במפגיע, עוזרתו הנאמנה של ליאו, העשיר הכל-יכול שנתקף בקנאה מטורפת והורס את החיים של עצמו ושל האנשים היקרים לו ביותר. יהדותה של פאולין מתבטאת בכמה משפטים ביידיש שהיא שולפת מדי פעם, ובכך שהיא אוהבת לארח אנשים זרים. לא ממש דמות משכנעת; למעשה – בכלל לא דמות, אלא, כאמור, קריקטורה.

עם זאת, הקריאה מספקת ומהנה, והתרגום של מיכל אלפון טוב. לא קראתי אמנם את המקור באנגלית, אבל גם לא הרגשתי צורך לעשות זאת. העברית טבעית ומשכנעת, האנגלית לא צצה וזועקת, כמו שהיא נוהגת לעשות בתרגומים גרועים, והמתרגמת מצאה פתרונות נאים למשחקי מילים, שאת מקורם יכולתי רק לנסות ולנחש, ובעצם לא היה בכך צורך. די היה לי בספר כמות שהוא, בעברית.

 

THE GAP OF TIME Jeanette Winterson

מי הואשם, מדוע ובשל מה?

קיבוץ נחל עוז. יום ראשון, 29 באפריל, 1956, ערב ל"ג בעומר. ההכנות לחגיגה הגדולה, טקס הנישואים המשותף של ארבעה זוגות, בעיצומן. לפי התוכנית המקורית התכוונו הערב להינשא חמישה זוגות, אך את החתונה של אחד הזוגות נאלצו לדחות: החתן נפצע באחת ההפגזות האחרונות מעזה הסמוכה. הדחייה אינה מעיבה על השמחה הצפויה. אורח הכבוד שעתיד להגיע לחגיגה הוא הרמטכ"ל, רב אלוף משה דיין.

ואז מגיעה הודעה מהתצפיתנים: "ערבים קוצרים בשדה שליד הגבול." השכנים מעזה נוהגים להסתנן אל השדות ולגנוב מהם את היבולים שחברי המשק גידלו בעמל רב. כבר היו היתקלויות שבמהלכן נורו ערבים, "פדאיון" הם מכונים, כדי להבריחם. אחד החתנים, רועי רוטברג, צעיר יפה תואר ונעים הליכות, רכז הביטחון האזורי, אינו מהסס. הוא רותם את סוסתו ודוהר אל השדה. הסוסה חוזרת בלעדיו. עוברות כמה שעות. ההכנות לחתונה נמשכות. לקראת הצהריים נודע לחברים: רועי איננו עוד. כשגופתו הוחזרה, עוד באותו יום, נוכחו לדעת שעונה לפני שנרצח.

משה דיין הגיע ופסק: "לא מבטלים חתונה". וכך היה. החופות התקיימו. המסיבה בוטלה. האורחים, למעט הקרובים ביותר לחתנים ולכלות, התבקשו לשוב על עקבותיהם.

למחרת התקיימה ההלוויה. משה דיין הגיע שוב, ונשא הספד, שמילותיו כמו מהדהדות עד עצם היום הזה:

"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על רוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, בכדי שיוכלו לקרענו לגזרים. השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו.

אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו.

אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו כי דמנו לא יוגר לשווא ואתמול שוב נפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.

רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו; רועי – האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו."

את מי מאשים דיין בדבריו? לא את הרוצחים ולא את שנאתם. אותם הוא אפילו מבין: כבר שמונה שנים שהם יושבים במחנות פליטים, ועיניהם כלות כשהם רואים כיצד היהודים בונים בתים ומעבדים אדמות שהשתייכו להם עצמם בעבר. והוא מסביר: עלינו להיות דרוכים תמידית, כדי להתגונן מפני השנאה והקנאה של הנגזלים, וחזקים, כדי לתקוף, וכדי להתגונן.

החזון שהוא פורש בהספד ברור: את ה"א השאלה, המופיעה בדברים שאומר אבנר אל יואב," הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב?" (שמואל ב', פרק ב', פסוק 26) הוא השמיט. אין כאן מקום לתהיות, רק לקביעת עובדות. שום פשרה לא תיתכן. "זאת גזירת דורנו" הוא קובע במפגיע (כמה דורות חלפו מאז?), ומזהיר ומתריע: סופנו יבוא עלינו ברגע שהדריכות תוחלש להרף עין. אפילו את הנרצח, רועי רוטברג, שהועלה לאחר מותו לדרגת סגן, הוא כמו מאשים במובלע: רועי לא היה דרוך די הצורך, בעטיו של "האור שבלבו", ומכיוון ש"הערגה לשלום החרישה את אוזניו". כלומר – אין די אפילו ברכז ביטחון שביום כלולותיו יוצא אל אויביו. אמנם בגפו, אמנם בתחושה שיוכל להניס אותם בכוחו בלבד, ולכן הוא כמעט "אשם" בעיני הרמטכ"ל שלו.

מעניין לראות את אורח המחשבה הזה של אחד ממצביאינו, שאמנם מבין ללבם של הערבים ולמצוקתם, ובכל זאת אינו מגלה שום רצון ואינו רואה שום אפשרות, להגיע אתם להבנות. אדרבא, "הערגה לשלום" מסוכנת! לפי דיין אותה ערגה היא זאת שהחלישה את שמיעתו של רועי! הרמטכ"ל משוכנע שאסור אפילו לחלום על שלום, אבל אינו מזכיר את העתיד, את סופה של הדרך, את האפשרות לניצחון, את הסיכוי שיהיה פעם שלום.

האם אפשר להשוות את דבריו של דיין לאלה של וינסטון צ'רצ'יל במאי 1940, שלושה ימים אחרי שנכנס לתפקידו החדש כראש ממשלת בריטניה?  גם צ'רצ'יל לא הבטיח לעמו חיים קלים, במלחמה נגד הנאצים: "אני אומר: אין לי מה להציע לכם אלא דם, יזע ודמעות," קרא אז צ'רצ'יל בפרלמנט, אבל הוסיף ואמר, "מה מטרתנו? אענה במילה אחת: ניצחון".

נאומו של צ'רצ'יל נועד להפיח רוח קרב ואמונה בעתיד, ולסחוף אחריו את הציבור. אכן, הן דיין והן צ'רצ'יל לא השמיעו הבטחות שווא, אלא הדגישו את הצורך להתמיד ולהתעקש, ובכל זאת דבריהם שונים מהותית, לא רק בשל הנסיבות שבהן נאמרו הדברים. צ'רצ'יל השמיע את נאומו בפרלמנט, והם שודרו ישירות אל האומה. דבריו נועדו, והצליחו, לחזק את השומעים.  לשכנע אותם בצדקת דרכם. להבטיח להם שהדרך תיארך אמנם, אבל סופה – יהיה ניצחון.

דיין השמיע אותם ליד קבר טרי. דבריו, שהיו אמורים להיות הספד, נהפכו לנאום שאין בו הבטחה, אלא רק דרישה. לא על ניצחון דיבר דיין, אלא על הכורח שלא לוותר ולא להרפות את הדריכות, אפילו לא להרף עין ועל ההבנה שכך יימשכו, בלי שום תקווה או סיכוי לשינוי.

כחצי שנה אחרי הלוויה החל "מבצע קדש". עזה, כמו גם חלק ניכר מחצי האי סיני, נכבשה. רוצחיו של רועי רוטברג נתפסו, הובאו לדין ונגזרו עליהם עונשי מאסר עולם. כעבור זמן לא רב ובעקבות לחץ של ארצות הברית, נסוגה ישראל מכל השטחים שכבשה.

קברו של רועי רוטברג היה הראשון שנכרה בנחל עוז. בסרט התיעודי על רועי רוטברג  "האומנם קמל הפרח", שיצר איתן וצלר, מעיד אחד החברים כי בית הקברות שהוקם בקיבוץ שימש כמעין קריאה שאמרה לאנשים "זה המקום שלכם".

לימים, היה משה דיין, בתפקידו של שר החוץ בממשלתו של מנחם בגין, שותף למשא ומתן על הסכם השלום עם מצרים, שנחתם כעבור שנתיים. השלום עם מצרים יציב, אבל עזה לא נכללה בו.

בינואר 2013, חמישים ושבע שנה אחרי שרועי רוטברג נחטף ונרצח, נחשפה מנהרה פלסטינית בעומק של שלושה או ארבעה מטרים, בסמוך לנחל עוז. גורם צבאי העריך כי הייתה אמורה לשמש לתקיפה בתוך שטח ישראל, כלומר, לביצוע חטיפה או להחדרת חוליה לתוך המדינה.



תודה ליהושע גתי, על ספרו אמנות הרטוריקה: מיוון העתיקה ועד אובמה

עיתון דבר, 1 באפריל 1956         יואל מרקוס ביקר בנחל עוז,  שם פגש באקראי את רועי רוטברג "בן 20, נשוי ואב לילד". מרקוס שאל את רועי על הפלחים הערביים ומה קורה כשנפגשים אתם בשדה.

מאיה ערד, "המורה לעברית": מיהו ישראלי?

מאיה ערד סופרת פורה מאוד. למרבה השמחה, מאז שהפציעה ב-2003 עם ספרה המרהיב הראשון מקום אחר ועיר זרה,  כתבה ערד עוד תשעה ספרי פרוזה, ספר עיון העוסק במערכת בנייני הפועל בעבר, ותרמה לספרו של בן זוגה, רויאל נץ, מקום הטעם כלומר – כמעט ספר בשנה.

מאז שהופיע מקום אחר ועיר זרה, רומן בחרוזים – יצירה מקורית, שנונה ומרתקת, שנכתבה כמעין פסטיש ליבגני אונייגין של פושקין – אני מקפידה לקרוא ולהתענג על כל מה שערד מוציאה תחת ידיה. (על שניים מספריה, העלמה מקזאן,  ומאחורי ההר, כתבתי כאן בבלוג).

הספר החדש, המורה לעברית, מאפיין מאוד את כתיבתה של ערד. כמו ברוב ספריה, עלילתן של שלוש הנובלות הכלולות בו מתרחשת בארצות הברית, שם ערד מתגוררת כבר שנים רבות. מרתק לקרוא על הווי החיים של ישראלים גולים, על הקשר הרגשי שיש להם עם מולדתם, ועל התאקלמותם, המלאה או החלקית, בארץ שאימצו לעצמם. בספר שלפנינו, בניגוד לקודמו, מאחורי ההר, נראה כי שאלת השייכות למקום שבו חיים הישראלים הללו אינה מטרידה אותם במיוחד. אפילו המורה לעברית הפטריוטית שמהרהרת – "אין לנו מדינה אחרת", חושבת על עצמה: "אבל מי היא שתדבר? כבר ארבעים וחמש שנה היא באמריקה".  האם הם אכן גולים, עדיין? האם שוב אינם "ישראלים"? האם אורח החיים המקומי באמת טבעי ומובן להם לחלוטין? האם נעשו מקומיים, אם הם חוגגים, למשל, את חג ההודיה כיאות, עם תרנגול הודו ודלעת? בספר שלפנינו נראה שלרובם אין עוד התלבטות. הנופים והמנהגים קרובים לגמרי ללבם.

לאורך הספר התעוררה בי לא פעם התהייה באיזו שפה הם מדברים זה עם זה. בסיפור הראשון, "המורה לעברית", שהקובץ כולו נושא את שמו, די ברור שהגיבורה מדברת באנגלית עם בעלה, פרופסור יהודי אמריקני, או עם רוברט, הבוס שלה, אמריקני לא יהודי. אבל באיזו שפה היא מדברת עם בנה, שגדל בארצות הברית? כשהוא אומר לה "אז יאללה, מה את עושה עניין? תתמודדי ותעברי הלאה", הוא מדבר בעברית? אם כן, מניין לו הסלנג העכשווי המדובר בישראל? ואם באנגלית – מה בעצם היו המילים המקבילות?

גם בסיפור השני, "ביקור", מרים, שמגיעה מישראל לראשונה לביקור אצלה בנה ואשתו, מדברת אתם בוודאות בעברית. אבל בסיפור השלישי, ששמו מופיע באנגלית Make New Friends, שעניינו – יחסים בין אישה לבתה המתבגרת, לא היה לי ברור אם הנערה מדברת עם אמה בעברית, בסלנג הישראלי העכשווי, למשל – "אפשר את הטלפון שלי?" (בהשמטת הפועל האופיינית כל כך לבני נוער ישראלים),  או שדבריה נאמרים בעצם באנגלית והסופרת מצטטת אותם תוך שמירה על הרובד הלשוני המקביל לעברית בת זמננו. ברגע מסוים בסיפור הוריה של הנערה שמחים להיווכח שהיא מסוגלת לקרוא מתכון שנכתב בספר בישול מישראל. הסוגיה הדו-לשונית עולה אם כן, אבל אינה מובהרת עד סופה. בסיפור הראשון ערד כותבת במפורש על  הקושי של מהגרים, שאחרי עשרות שנים איבדו את היכולת להתבטא ברהיטות נינוחה בשפת אמם, אבל לא הצליחו להגיע ליכולת דומה בשפה הנרכשת.

אין ספק שמאיה ערד יודעת היטב את מלאכת הכתיבה. ספריה ממלאים רובד מצומצם למדי בספרות העברית: הם קריאים וידידותיים מאוד. התכונות הללו אינן גורעות מחוכמתם. כשמאיה ערד רוצה לטפל בסוגיה פוליטית משמעותית, היא עושה זאת בעדינות כמעט סמויה. כך למשל, בסיפור הראשון שבספר היא מראה לנו את הפער העצום שנוצר בין ישראלים "ותיקים" שנשארו בארצות הברית, אין לדעת מדוע בעצם, אבל בלבם הם עדיין פטריוטים של ארץ מולדתם, לבין אלה שהגיעו לאחרונה, נציגי השמאל הרדיקלי, יקירי ה-BDS  והחוגים הערביים באוניברסיטאות האמריקניות, אלה שמתעבים את ישראל ואת היהדות, ואינם מהססים להביע וליישם את התיעוב הזה באופן אקטיבי, בפעילויות אנטי-ישראליות. ערד מציגה את התמימות של הוותיקים, נטולי היכולת להבין את התיעוב הזה. והרי גם הם בחרו לעזוב את ישראל, והרי גם הם מתרפקים רק על סממנים שמסמנים אותה בעיניהם: במבה ומקופלת בימי העצמאות, שאז הם חוגגים  ושמחים "לנופף"  בגאווה בהישגים הישראליים: "הטפטפות החסכוניות. הפטנטים הרפואיים. אומת הסטרט-אפ", מציגים לראווה תמונות שנגזרות מעיתוני הסברה ושבועונים: "הכנרת. החרמון. פריחה בנגב. מכתש רמון"… עוטפים שולחנות בנייר קרפ כחול לבן, מניחים דגלים ומשמיעים שירים של אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין ואילנית (ערד מדגימה איך קפאו בזמן: ישראל שלהם נותרה בלי שינוי מהיום שבו עזבו אותה), ואפילו של זמרים "עכשוויים" יותר, כך הם סבורים, כמו ריטה, רמי קליינשטיין, אהוד בנאי. והם כמובן מגישים אוכל "ישראלי" שאותו הם קונים "מהמסעדה הלבנונית, בעיר הסמוכה", או "בכלבו של הירדני".

שלוש הנובלות נוגעות בעיקר בעניינים שמתרחשים בתוך המשפחה. בכיסופים לסבתאות. בפער הדורות שבין אימא מסורה מדי, שתלטנית להחריד ועיוורת לצרכים העמוקים של בתה, ביחסים שבין חמות וכלתה ובין אם ובנה המבוגר, ובכלל – בין מבוגרים לצעירים. אלה כבשו את מקומם בעמל רב, והם שטופי נוסטלגיה אל העבר, אל מי שהיו ומה שהיה להם בצעירותם, ואלה מנופפים ביכולות האינטלקטואליות שלהם ובעתידם המבטיח. אלה קשובים, רגישים, מנסים להבין, אלה מתנשאים, נטולי סבלנות, אך מובסים וחסרים בדרכם.

רגעי החסד המתוארים בסיפורים נדירים אמנם, אבל מעניקים להם ממדים של עומק ואמינות.

כדרכה, נוגעת ערד גם בעניין ארס פואטי, כמו שהיא מרבה לעשות בספריה. כך למשל בספר אמן הסיפור הקצר טיפלה באופן מרהיב במקומו של הסיפור הקצר בספרות, ובספר מאחורי ההר חשפה את המנגנונים הסמויים של הספרות הבלשית. כאן היא דנה בהבדל שבין אוטוביוגרפיה לכתיבה של מֶמואָר, אם כי הסוגיה הזאת שולית יחסית בספר שלפנינו.

כתיבתה של מאיה ערד ריאליסטית לחלוטין. היא לוכדת בנאמנות ובדייקנות שיחות, הלכי נפש והתנהגויות, ומעוררת לעתים תחושה שמדובר כמעט בתיעוד, לא בבדיון. למי שאוהב כתיבה כזאת צפויה (שוב!) חגיגה.

גם את המורה לעברית קראתי באפליקציה  e-vrit. הנה קישור אליו: המורה לעברית. מחירו אצלם רק 39 ₪!

 

 

 

כיצד פועלת דמגוגיה?

איך זה שמצליחים להטות את התמונה באופן מגמתי במיוחד, משקרים בעצם לקהל, והקהל מקבל זאת? אלה הם מצבים בהם הנואם יודע במפורש שהוא משקר לקהל, אך הקהל אינו מודע לכך והוא נסחף אחרי הנואם, העושה שימוש בטכניקות מניפולטיביות.

***

הלשון המאגית היא כאין וכאפס לעומת מה שהדמגוגיה הצליחה לעשות ברשעותה, ובניצול כוחה. [מדובר ב] רטוריקה דרמטית, שיוצרת מגע עם אנשים על בסיס הרגשות הראשוניים, הפרימיטיביים והאי רציונליים ביותר. יש דיבורי הפחדה על אויבים עלומים, נוראים ומבעיתים.

***

דמגוגיה אינה רק פרי של יכולת נאום חזקה, אלא היא הכישרון המובהק לחבר בין סיטואציה חברתית, מדינית וכלכלית, לבין כוח ההתססה המילולי.

***

זהו נאום שאינו מאפשר שיקול דעת (של "אולי" או "אפשר"), אלא מציג מסר חד-משמעי זה או זה. ככה.

***

זוהי הדמגוגיה, על סכנותיה ועל כוחה מטריף הדעת. הדמגוגיה יעילה כשהיא נופלת על אוזניים כרויות במצבים של משברים לאומיים, חולשה ואי ביטחון. הדמגוגיה מחפשת את אותו נואם מלהיב, שמשתמש ברגשות התסכול והפחד של הקהל, כדי להשיג מטרות מוגדרות (במקרה הזה מטרות לאומניות חד-משמעיות), שסופן מי ישורנו.

 

ג'ק קורנפילד, "הלב הנבון": מה עלול לקרות למי שאינו שם לב לאנשים אחרים

הקשב יכול לעזור לנו להתעורר מהאשליה. אפילו צבא ארצות הברית מפעיל תוכניות לאימון קשב המבוססות על תוכניות הפחתת הלחצים של ג'ון קבט-זין, תוכניות שזכו להצלחה בבתי חולים ובסביבות עסקיות. קצין צעיר, שתמיד היה קצר רוח ובעל היסטוריה של בעיות בעקבות ביטויי כעס, נשלח על ידי מפקדו לקורס קשב בן שמונה שבועות, כדי לעזור לו להפחית את רמת הלחץ הנפשי שלו.

יום אחד, אחרי שיעור, הוא נכנס לערוך קניות בסופרמרקט. החנות הייתה עמוסה ותורים ארוכים השתרכו לפני הקופות, ואילו הוא מיהר והיה עצבני כדרכו. לפניו בתור הוא ראה אישה שנשאה תינוק על זרועה והיה לה רק מוצר אחד, ולמרות זאת היא סירבה לגשת לקופת האקספרס. המצב החמיר כאשר הגיעה האישה אל הקופאית והשתיים החלו לקשקש עם התינוק. האישה אפילו נתנה לקופאית להחזיק בתינוק כמה רגעים, והיא השתעשעה איתו ודיברה אליו בשפת תינוקות.

הקצין התחיל ממש לכעוס, אולם מכיוון שיצא זה עתה משיעור מדיטציה ואימון קשב, הוא הבחין במה שקורה לו, בכיווץ ובחום שעלו בגופו. הוא בחר לנשום נשימות עדינות ולאט לאט נרגע.

כאשר הגיע לקופאית הוא היה רגוע מספק כדי לומר לה: "זה היה ילד חמוד." "באמת? הוא מוצא חן בעיניך?" אמרה הקופאית. "זה התינוק שלי. בעלי היה טייס בחיל האוויר. הוא נהרג בשנה שעברה, אז עכשיו אני חייבת לעבוד במשמרות כפולות ואמי שומרת לי על הילד ומשתדלת להביא אותו אלי פעם או פעמיים ביום כדי שאוכל לראות אותו קצת."

כשאנחנו חיים באשליה, אנחנו ממהרים לשפוט אחרים, אנחנו מחמיצים את היופי הפנימי שלהם, בנוסף על כך אנחנו עיוורים לכאביהם ולא יכולים להגיב אליהם בחמלה. בגלל חוסר תשומת לב אנחנו לא מבחינים באוכל שמוגש לנו, במצעד אנשים ברחוב, בנופים המשתנים מולנו כל הזמן, בקשר הפתוח, הלבבי, עם כל העולם.


 

THE WISE HEART, Jack Cornfield

מאנגלית: ברוך גפן

ג'ק קורנפילד, "הלב הנבון": מה הקשר בין ניצולת שואה שסלחה למנגלה, לבודהיזם

"במקדש גדול, מצפון לסוּקוֹטאי, בירתה הקדומה של תאילנד, עמד פעם פסל בודהה ענקי ועתיק…"

כך נפתח הספר הלב הנבון שכתב הפסיכולוג הבודהיסטי, אמריקני, יהודי, ג'ק קורנפלד. ההתחלה, שנראית כמו משפט ראשון באגדה – ואולי הוא אכן כזה? – נמשכת בסיפור מרתק: במשך חמש מאות שנים זכה פסל החֵמר לטיפול מסור, "למרות שלא היה יצירת האמנות המרשימה והיפה ביותר של הבודהיזם התאילנדי". עד שיום אחד הבחינו הנזירים שהוא מתחיל להיסדק. למרבה הפליאה כשבחנו אותו היטב גילו שעמוק בתוך מעטה החמר עשוי הפסל זהב טהור.

הסיפור משמש דימוי בסיסי למה שבא בהמשך: ההבנה כי מעטה חיצוני מסתיר לפעמים תוכן יקר ועשיר הראוי לתשומת לב ולהערכה, וכדאי לכל אחד מהקוראים ללמוד כיצד להסיר את המעטֶה כדי לחשוף ולגלות את פנימו הסמוי מהעין, שכן "רבים מאתנו שכחו את מהות טבענו."

עלי להודות כי אלמלא קיבלתי את הספר במתנה, ודאי לא הייתי מגיעה אליו, ולא הייתי מתוודעת לדברים המרתקים שהוא צופן. עלי להודות שלא הִשַלְתי לאורך הקריאה את ספקנותי, במיוחד במקומות שבהם מספר לנו קורנפילד על גלגולי נשמות, על זיכרונותיו מגלגולים קודמים, ועל מעשים על-טבעיים "מוכחים", לדבריו,  שמודטים רציניים יכולים לבצע (אבל לא רק בקטעים הללו הייתי ספקנית), זאת לעומת החלקים שבהם קורנפילד מבסס את דבריו על עובדות מדעיות מוכחות, למשל – שפעולות חוזרות נטבעות בסינפסות שבמוח. עם זאת, חשתי שחלקים רבים בספר ראויים לתשומת לב ולהקשבה.

הספר מחולק לחמישה חלקים עיקריים, ובסיומו של כל אחד מהם מציע קורנפלד תרגול מעשי, שאמור להקנות לקורא את היכולת לאמץ לעצמו את העקרונות שהפרק פרש בפניו.

קורנפילד מבסס את כל מה שהוא כותב על התנסויות אותנטיות, חלקן מחייו, ואחרות ממפגשים עם מטופלים, או מסיפורים ששמע מאחרים. כמו כן, הוא שוזר בכתיבתו לא מעט סיפורים קצרים, ציטוטים מרתקים מאת מורים רוחניים, בראש ובראשונה – מבודהה. אי אפשר שלא להזדהות עם תיאורי המצוקה הרבים שהוא מעלה – למשל, זיכרונותיו מילדותו הפגועה, עם אב אלים ואם חלשה וכנועה שבמשך שנים רבות מדי השלימה עם האלימות שספגו, היא ובניה. קורנפילד מכיר מקרוב את "הכמיהה להיות חלק ממשהו ראוי ואמיתי", המתוארת בפרק הראשון, שכותרתו, בהמשך לסיפור על הבודהה המכוסה בחמר, מבטאת את הרצון למצוא "אצילות, הטוב המקורי שלנו".

לצערי, כבר בפרק הראשון צץ בלבי פקפוק. קורנפילד מתאר את התמימות הילדית שלדבריו "מצויה בכל אדם ואדם". הרעיון מקסים ושובה את הלב, והוא למעשה הנחה בסיסית שאפשר לפגוש אותה לאורך הספר כולו. זוהי כמובן תפיסה המנוגדת לרעיון המופיע במקרא (בראשית ח', כ"א), לפיו "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו". (מעניין לציין כי גדולי הפרשנים – רש"י בראשם – לא ביארו את הפסוק המקראי הזה, מן הסתם מכיוון שמשמעותו נראתה להם מובנת מאליה). מדבריו של קורנפילד אפשר להבין כי הבודהיזם אינו מכיר ברוע בסיסי, מולד, בפסיכופתיה, בסדיזם. שוב ושוב הוא מלמד אותנו שאפשר, באמצעים שונים, להביס את הרוע. באחד הסיפורים הוא מתאר, למשל, את התנסותה של אישה שנסעה לטיול במזרח התיכון, ומצאה את עצמה יום אחד "מוקפת המון אנשים צווחים, שואגים ומאיימים להשליך אבנים עליה ועל חבריה, רק מכיוון שהם אמריקאים". אחרי הבהלה הראשונית, המובנת, הייתה לאישה תובנה: "היא הבינה איך מרגישים בני⁻אדם שנתקלו בבוז ובשטנה בגלל המוצא שלהם, העדפותיהם המיניות או מינם". ואז "משהו נבקע בתוכה ונפתח, והיא הרגישה כאילו היא בנעליהם של מיליוני המדוכאים בכל רחבי העולם, כולל האנשים שהפגינו כלפיה שנאה באותו הרגע." עד כאן עדיין אפשר – גם אם בקושי – לקבל ואפילו לכבד את כוחו של הבודהיזם למתן תגובות ולאפשר לקורבן-בכוח של אלימות להזדהות עם מי שעלול בעוד רגע לפגוע בו. אבל קשה שלא להטיל ספק רציני בהמשך: "בזכות כמה מחוות לבביות", כך כתוב, הצליחו האישה וחבריה "להמשיך בדרכם ללא פגע." האם העובדה שאיני מסוגלת לראות בעיני רוחי את המהלכים המתוארים מעידה על שכבת חמר שמכסה על לבי, כפי שיגידו עלי ודאי המאמינים, או על פיכחון וראייה מציאותית של הסיטואציה?

כמעט כל הסיפורים הקצרים בספר מסתיימים באותו אופן: שוב ושוב מתוארות מצוקות מסוגים שונים, וכולן נפתרות באורח כמעט מופלא, כשהסובלים מהן נוהגים על פי ה"שיטות" השונות המתוארות בו. למשל, בפרק "התמרת שורשי הסבל" הקורא לומד איך לשנות את אורח המחשבה הקבוע שלו, איך לוותר על התשוקה ולאפשר במקומה לנדיבות להציף את הלב, כי "כל סוג של נתינה מביא אתו ברכה." אחד הסיפורים הנלווים – סיפור מרגש, יש לומר – הוא על איכר שיבול התירס שלו נשא כל שנה פרסים, והוא נהג לחלק את זרעיו לשכניו, בחינם. כשנשאל מדוע הוא נוהג כך הסביר כי בעצם הוא דואג לעצמו. "הרוח נושאת את האבקנים ומפזרת אותם בין השורות של כולם. אם השכנים שלי מגדלים תירס מאיכות נמוכה, תהליך ההפריה הטבעי מוריד את איכות התירס שלי." יכולה אם כן להיות לנדיבות תועלת ישירה בעולם המעשה, מעבר לכך שבזכותה "הלב שופע", ואנו חשים כי  "מתרחבת תחושת הטוב הפנימי שלנו." הסיפור שמגיע באותו פרק לסופו הטוב הוא זה של ארתור, שסבל מתשוקה להצליח בעסקים והיה "כפייתי לגמרי לגבי הרעיון שהוא עומד לעשות ערימה של כסף במהירות". בתום המפגש הבודהיסטי, אחרי שלמד "להניח לתשוקה שלו לגדול בתוכו", עד שחש שהוא מתרוקן בעטיה, כאוב בגופו, נזקק ופגום, הונחה ארתור לתת לתחושות הקשות הללו להתרחב, למלא את החדר ואז את העולם. תוך כדי כך "פחתה התנגדותו", הוא החל לחוש חלק מהחלל הסובב אותו, התמלא בתחושות טובות, והחל לחשוב על מה שאהוב עליו: "הכלב שלו, טיול ביער, ביתו והשכונה שלו, חברים", וכך נפרד מהתשוקה, "ראה שהוא יכול לאהוב אותם בלי לחוש מחסור", רק מכיוון ש"בפתיחות הזו הוא היה מחובר באופן טבעי אליהם ואל כל הדברים. הוא הרגיש שזהו סוג הקשר שאליו כמה כל חייו."

זוהי רק דוגמה אחת מני רבות לטיפולים מוצלחים ברוח הבודהיזם שקורנפילד מעיד עליהם. (למרבה הצער, הדיווחים המרנינים הללו העלו בדעתי סיטואציה שמתוארת כאן: "האמת הפחדנית"). הוא עצמו מציין לפחות פעם אחת כי תיאור הנקודה המסכמת של אחד הטיפולים "מתקתקה מכדי להיות סוף הולם לסיפור", אבל אותם סופים שנראים מתוקים מדי חוזרים שוב ושוב.

אחד העקרונות החשובים המתוארים בספר הוא הצורך להפריד בין כאב וסבל. כאב הוא חלק בלתי נמנע של החיים. לעומת זאת, את הסבל הנגרם בעטיו של הכאב אפשר לתלות בעמדה שנוקט כל אדם כלפי ההתנסויות השונות בחייו: "יש קץ לסבל, לא קץ לכאב, אלא שחרור מכוחו".

דוגמה מעניינת לכך אפשר לראות בסיפור שעורר לאחרונה פולמוס ציבורי: אווה מוזס-קור, ניצולת שואה, אומרת שסלחה ליוזף מנגלה, שערך ניסויים בגופה ובגוף של אחותה התאומה, כששתיהן היו בנות עשר. בריאיון ששודר לפני ימים אחדים בערוץ 10 הסבירה מוזס-קור את עמדתה: "אנחנו לא יכולים לשנות את מה שקרה. זה מה שטרגי. אבל אנחנו יכולים לשנות את היחס שלנו למה שקרה". היכולת שמצאה בתוכה לסלוח, כך הסבירה, העצימה אותה, ושיחררה אותה מאושוויץ. דבריה עוררו לא מעט כעס, ולא רק בקרב ניצולים. אלי ויזל הגיב לפני כמה שנים ואמר: "מדי פעם שואלים אותי אם אני סולח. מי אני שאסלח? אני לא אלוהים. אני לא מאמין באשמה קולקטיבית… לא, אני לא יכול לסלוח."

נדמה לי שלא כל מי שצפה בריאיון אתה שם לב שאווה מוזס-קור אינה מסתפקת בתחושת הסליחה שלה. היא מביעה סיפוק מכך שאחד הפושעים הנאצים, אוסקר גרוניג – היא ביקשה שיפסיקו את ההליכים המשפטיים נגדו לאחר שהועמד לדין בהיות בן תשעים ושלוש – חתם על הצהרה שבה הודה בפשעיו וביקש סליחה מקורבנותיו.

"בפעם הבאה שאתקל במכחיש שואה אתקע לו את המסמך הזה בפרצוף", אומרת אווה בארשת של ניצחון. וכאן מתגלה התמימות המופלאה שבה נתקלתי גם בספר שלפנינו. אווה מוזס-קור מאמינה כי בעזרת מסמך חתום תוכל להוכיח לבני שיחה שהשואה התרחשה. נראה שאינה מבינה כי שום ראיה לא תגיע ללב או למוח של פסיכופת, שמסרב להכיר באמת (כשם ש"מחוות לבביות" לא יבלמו התקפה אלימה שכבר החלה?).

אלה, אם כן, הסתייגויותיי. עם זאת, עלי לזכור כי קריאת הספר הלב הנבון היא נגיעתי הראשונה בעולמה של תורה עתיקת יומין, שמיליוני בני אדם חיים על פיה, ולומר בענווה שיש בה, בלי ספק,  משמעות וטעם.

סיפורים רבים שהוא מביא מעוררים מחשבה ומרתקים. דוגמה אחת קטנה: סיפור על איש שהווטרינר הורה לו לתת לכלבו תרופה חשובה. האיש נהג לאחוז בכלב ולאלצו לבלוע אותה. הכלב התנגד כל פעם ונאבק, עד שפעם אחת הצליח להשתחרר והתרופה נשפכה. להפתעתו של האיש חזר הכלב וליקק אותה מהרצפה. הסתבר לו שהכלב לא התנגד לתרופה עצמה, אלא לאילוץ! אין ספק שזה סיפור שמוסר ההשכל שלו מאלף.

לאורך הקריאה סימנתי משפטים רבים, שאפשר ללמוד מהם לא מעט. הנה כמה מהם:

"המחשבות החוזרות ונשנות שלנו מעצבות את עולמנו. מתוך חמלה, החליפו מחשבות לא בריאות במחשבות בריאות".

"כשאתם נקלעים לריב או לסכסוך, עשו הפסקה, השהו את תגובתכם והכילו את המאבקים של כולם בחמלה".

"כאשר מתגלעים חילוקי דעות או סכסוכים, רצוי לבחון, האם אנחנו באמת רוצים לשמוע מה מטריד את הצד השני? האם אנחנו פתוחים לשמוע, ללמוד, לראות?"

"אם אנחנו רוצים לפעול בתבונה, עלינו לבחון את הכוונות שלנו כדי לוודא שאין בהן אשליה" (כדי להדגים את העיקרון הזה מספר קורנפילד על הורים שמרוב כוונות נוצריות נידו את בתם, כי ילדה ילד מחוץ לנישואים, ובהתנהגותם "לאו דווקא הלכו בדרכי ישו, שהטיף לאהבה למנודה").

"מתוך כוונה נובע מעשה, מכוח המעשה נובעים הרגלים. מההרגלים נובע האופי. מהאופי נובע הייעוד."

"כשאנחנו מרפים מהעמדה שבה אנחנו הסובלים, אנחנו משוחררים להביא ברכה לכל מקום שאליו נלך".

כל אלה רק מעט מהמשפטים שהדגשתי כדי לשוב אליהם. כאן הם מנותקים כמובן מההקשר המסודר והמקושר, וכדי לעמוד על ערכם כדאי לקרוא את הספר כולו. אז כן, אני שמחה שזכיתי להיוודע אליו.


THE WISE HEART, Jack Cornfield

מאנגלית: ברוך גפן

לֵילָה סְלימאני, "שיר ענוג": פנינה ספרותית נדירה

"אני לא פמיניסטית", נוהגות להכריז נשים לא מעטות, כאילו מדובר במילת גנאי מסוכנת, כאילו אין לכולנו, נשים וגברים, חובה מוסרית להכיר בכל מה שהפמיניזם השיג למעננו, החל בהישגים המובנים מאליהם – זכות הצבעה לנשים, הזכות לקניין, שוויון בפני החוק – וכלה במאבק שטרם הסתיים, שנועד לשנות דברים שנראים לכאורה גם הם מובנים מאליהם, למשל – שתמורת עבודה השווה לזאת שמבצעים גברים, יקבלו נשים שכר שווה. אכן, הפמיניזם טרם השלים את תפקידו החברתי.

עם זאת, אסור להתעלם מהבעיות שהישגיו יצרו. אין עוררין על זכותן של נשים, השווה לזאת של גברים, לממש את כישרונותיהן, ללמוד מקצוע ולעסוק בו. אבל לשאלה מי יגדל את הילדים בזמן ששני ההורים מפתחים את הקריירה שלהם אין בעצם תשובה מושלמת. האנתרופולוגית הלן פישר טוענת בספרה המין הראשון כי גופן של נשים מספק בעצם את הפתרון: לדעתה תקופת המנופאוזה הנשית נועדה לאפשר לסבתות, שכוחן עדיין במותניהן אבל אין עוד סיכוי שימשיכו ללדת, לקחת על עצמן את הטיפול בנכדיהן, וכך לאפשר לאמהות לעבוד ולפרנס את המשפחה, במילים אחרות – לפתח את הקריירה שלהן ולממש את כישוריהן המקצועיים. ייתכן שבחברות שבהן יש למשפחה המורחבת תפקיד מובנה הפתרון הזה אכן מתאפשר. בעולם המודרני, המערבי, הוא כמעט לא קיים.

זוגות פונים אם כן אל נשים אחרות, אומנות וגננות, שהקריירה שלהן היא טיפול בילדים זרים.

בנובלה שיר ענוג מספרת לנו לֵילָה סְלימאני, סופרת ממוצא מרוקני שחיה בצרפת, על הבעייתיות שיוצר הפתרון המקובל בחברה המערבית.

הנובלה – פנינה ספרותית נדירה – היא מעין סיפור מתח פסיכולוגי. היא מתחילה בשיא הזוועה שכל הורה יכול להעלות בביעותים הכי איומים שלו: אומנת רצחה את שני הילדים שבהם טיפלה, וניסתה להתאבד. התינוק מת מיד. הילדה הקטנה נאבקה על חייה, אבל מותה נקבע כעבור זמן מה, בבית החולים. האומנת עצמה "לא ידעה למות. את המוות היא ידעה רק לתת".

מכאן ואילך משרטטת סלימאני את השתלשלות המעשה. את מה שקדם לסוף המחריד. הסיבות. הגורמים. הדחפים. היא בוחנת את הייאוש. היא מספרת איך הוא מתפתח. ממה הוא נובע. מה קורה כשאין שום תקווה. היא מביאה בפנינו את קולותיהן של דמויות שונות, ועושה זאת בכישרון יוצא דופן. אנחנו מתוודעים לאנשים שהקיפו את האומנת. בעלה. בתה. בעל הדירה שלה. בקווים מעטים אבל רבי עוצמה משורטטים המצבים והדמויות, עד שקשה להאמין שכל זה נעשה לאורך 123 עמודים בלבד. כל כך הרבה נודע לנו מרמזים, מהערות אגב, מנגיעות קלות. (הנה למשל, הרקע לחייה של לואיז נודע מהערת אגב: איש מעולם לא בישל למענה. אפילו בילדותה נאלצה לאכול שיירים של מרק, גם כאלה שמצאה בהם עצם מכורסמת. פרט שמצטרף לפרט אחר, המגיע הרבה אחרי כן, ומבהיר את זרמי העומק החשאיים במעמקי אישיותה של לואיז).

שני הציטוטים המשמשים מוטו מעניקים לקורא את תמצית העניין: הראשון, מתוך סיפור של רודיארד קיפלינג, מספר על "מיס וזיס". היא "באה מעבר לגבול כדי לשמור על ילדיה של גברת אחת […]. הגברת אמרה שמיס וזיס היא אומנת גרועה, מלוכלכת ופזיזה. לרגע לא עלה בדעתה שלמיס וזיס יש חיים משלה ודאגות משלה, וכי אין דבר חשוב יותר בעולם מן הדאגות הללו לדידה של מיס וזיס."

הציטוט השני לקוחה מתוך החטא ועונשו של דוסטויבסקי: "המבין אתה, המבין אתה, אדוני הנכבד, מה פירוש הדבר שכבר אין לך מקום ללכת אליו?"

שני הציטוטים הללו מניחים את הרקע למצוקתה הספציפית של האומנת, לואיז, שאותה אנחנו לומדים במהלך הסיפור. אבל לואיז איננה רק לואיז ומצוקותיה הקיומיות אינן רק אלה שלה, המסוימות.  שכן גם אומנות שאינן סובלות מקשיים אובייקטיביים מרים כל כך, הן בעצם נשים מנוצלות. כי מה הן מעניקות למשפחות שבילדיהן הן מטפלות? לא רק את הכישורים המקצועיים שלהן, אלא את החשוב מכל – את עצמן. את אהבתן. בלעדיה אי אפשר לטפל בתינוק. ואז, מתארת סלימאני, כעבור שנים, שוכחים אותן. בסצנה שמתרחשת בגינה הציבורית, שם יושבות מטפלות, כמו בכל מקום בעולם, הן רואות מרחוק את הנערים והנערות שבהם טיפלו בילדותן. והן בטוחות שאלה אינם ניגשים אליהן רק מתוך מבוכה. ואינן מסוגלות להעלות בדעתן שהצעירים הללו בכלל לא זוכרים אותן. אהבתן, מסירותן, היו חשובות, אבל נמוגו. בשנים שטיפלו בתינוקות אמרו להן שוב ושוב שהן חלק מהמשפחה. וזאת כמובן תרמית מקובלת של מי שמבקשים לחוש שאינם מנצלים.

לילה סלימאני קיבלה השראה לכתיבת הנובלה ממקרה אמיתי שאירע בארצות הברית כשאומנת אנגליה בשם לואיז וודוורד (בריאיון אתה הודתה סלימאני שאפילו נטלה את שמה של אותה אומנת) טלטלה פעוט שבו טיפלה וגרמה למותו.

אלה כמובן הפחדים העמוקים ביותר שיש להורים: האם אפשר לתת אמון באישה שתטפל בילדיהם? ומה החלופה? סלימאני מיטיבה לתאר את התסכול של מרים, אמם של הילדים, עורכת דין בהשכלתה. את הצורך שלה לצאת לעבודה. לבטא את היכולות שלה. היא עורכת דין מעולה ועקרת בית גרועה. בבית היא נחנקת ואבודה. משכר העבודה שלה לא נשאר הרבה. היא מצליחה לממן בו את החזקת האומנת. בעלה לעומתה ממשיך לחיות את חייו, גם אחרי שהילדים נולדים, ממשיך  להתפתח. היא חשה טינה כלפיו. אם לא תחזור למעגל העבודה תרגיש שהחמיצה את חייה.

הנובלה שיר ענוג מביאה בפנינו כמובן את התסריט הרע מכול. את הזוועה בהתגלמותה. את האפשרות הקיצונית ביותר, שלרוב אינה מתממשת. ובכל זאת, היא מעוררת שאלות שאין עליהן בעצם תשובה. זוהי יצירה יוצאת דופן ולא מפתיע שהיא זיכתה את הסופרת בפרס גונקור היוקרתי, שלושה חודשים בלבד אחרי שראתה אור, בשנה שעברה. ראוי לציין כי התרגום לעברית, מאת רמה איילון, משובח.

CHANSON DOUCE, Leila Slimani

 

 

אמה דונהיו, "הפלא של אנה", איזה סוד איום מסתירה הילדה?

ברומן השביעי שלה, חדר, שראה לראשונה אור באנגלית לפני שבע שנים, קיבלה לדבריה הסופרת אמה דונהיו השראה מהמקרה המחריד של פריצל, הפושע האוסטרי, שכלא במרתף את בתו ואת הילדים שילדה, אחרי שאנס ועיבר אותה. חדר זכה להצלחה עצומה, נמכר במיליוני עותקים ואף עובד לסרט שובר קופות.

אפשר בהחלט לדמיין את הרומן החדש שלה, הפלא של אנה, מצליח לא פחות. הספר ראה אור באנגלית בשנה שעברה, ולאחרונה הופיע בעברית (מתורגם היטב, בידיה של נעה בן-פורת!).  ברומן החדש עוסקת דונהיו בתופעה מוכרת מההיסטוריה של מערב אירופה, האיים הבריטים ואמריקה: נשים ונערות צעירות (לעתים רחוקות יותר גם בנים) נהגו להרעיב את עצמן, לפעמים למוות. אצל חלקן היה לכאורה מניע דתי להרעבה. בימי הביניים הוכרזו כמה נערות כאלה (למשל − קתרין מסיינה, ולידווינה מסכידאם) כקדושות.

התופעה מוכרת כמובן גם כיום. קוראים לה אנורקסיה, ויש מי שתולים אותה בהשפעה של עולם האופנה על דימוי הגוף של נערות. בישראל ידוע מאבקו של צלם האופנה עדי ברקן שמנסה להילחם נגד התופעה, כמי שמגיע מתוך תעשיית האופנה ולכן יודע כמה מסוכנת והרסנית השאיפה לרזון.

מי שקרא את הספר גוף זר של ענת גור יודע שאנורקסיה אינה מסתכמת בשאיפה להתאים למודל יופי מקובל. במקרים רבים היא תוצאה של פגיעה מינית בילדות. במחקרה גילתה ענת גור כי  הפרעות האכילה מבטאות האשמה והרס עצמיים והן פועלות כמעין התאבדות אטית.

הספר הפלא של אנה מדגים היטב את מה שידוע מהמחקר. ליב, אחות שהתחנכה אצל פלורנס נייטינגייל ושירתה עמה במלחמת קרים, מקבלת משימה קשה ומוזרה: היא נשלחת לכפר נידח באירלנד, ומוטל עליה לצפות במשך שבועיים בילדה בת אחת עשרה, אנה, שכמה חודשים לפני כן הפסיקה לכאורה לאכול. על ליב, ועל אחות נוספת, נזירה, להשגיח על הילדה ולבדוק אם הטענה נכונה: האם באמת אינה אוכלת מאומה? הכומר המקומי חולם שאנה תוכר כקדושה ובעקבות כך יזכה מן הסתם הכפר לתהילה. כבר עכשיו החלה עלייה לרגל של אנשים ששמעו על אנה ובאו לראות מקרוב את הפלא ולזכות בברכות ממנה. באותה הזדמנות המבקרים תורמים כסף וחפצי ערך, שמעשירים את קופת הכנסייה המקומית – הוריה של אנה מקפידים לכאורה לא להשאיר בידיהם את התרומות. רופא הכפר מקווה לעלות על תגלית מדעית מרהיבה: ילדה שקיומה משתנה מזה של יונק בעל דם חם ליצור דמוי זוחל בעל דם קר, סוג של לטאה, שאינו זקוק לאוכל רב.

ליב מתחילה את התצפית מתוך פקפוק ותחושה שבתוך זמן קצר תגלה את התרמית שמאפשרת לאנה לאכול בחשאי. היא בטוחה שאנה עצמה מרמה. בהמשך היא חושדת בבני משפחתה, שיש להם אינטרס לשמר את המיתוס, ובה בעת להחזיק את אנה בחיים, כדי להפיק תועלת מהמוניטין שלה.

אבל בהמשך נחשפים בפניה סודות מסמרי שיער, שמשנים אותה ואת האופן שבו היא תופסת את תפקידיה כאחות.

אמה דונהיו היא ילידת אירלנד, קתולית, שלמדה בילדותה במנזר. בשנות העשרים לחייה עברה לאנגליה, למדה ספרות אנגלית, והחלה לכתוב ולפרסם. קורות חייה משתקפים בבירור ברומן שלפנינו, אם כי הוא מתרחש במאה התשע עשרה, בתקופת זמן רחוקה, אבל אין ספק שעד היום קיים בתודעה האירית הקונפליקט המשמעותי ביותר בהיסטוריה שלהם: המאבק נגד האנגלים, וההתנגשות בין הדתות.

ליב, האחות האנגלייה, מגיעה אל הכפר האירי שתושביו אדוקים מאוד בדתם. היא שייכת כנראה לכנסייה האנגליקנית, אבל בעצם היא חילונית לגמרי, "כופרת". היא באה מהמדע, וגם כשהיא מנסה, ברגע של מצוקה קיצונית, להתפלל, היא שומעת בתשובה רק "דומייה מוחלטת". מבחינתה אין קדושה זולת כבוד האדם וקדושת החיים. היא בזה למנגנונים שמוכנים להקריב ילדה קטנה, כדי שיוכלו אחרי מותה להתפאר ולהתגאות בה.

הפלא של אנה אולי אינו ספרות גדולה, אבל הוא קריא מאוד, וכאמור, יש לו בהחלט פוטנציאל להצליח לא פחות מקודמו. אני כבר יכולה לראות בעיני רוחי תמונות מסרט הקולנוע העתיד לבוא: נופי אירלנד הירוקים ילדה קסומה ונוגעת ללב, והסוף, שאסור לי כמובן, לגלות, אבל גם הוא מבטיח כמה תמונות מרהיבות עין.


Emma Donoghue The Wonder

ג'אנט וולס, "טירת הזכוכית": מה סיכוייו של ילד רעב ומופקר להינצל?

"מה את יודעת על חייהם של משוללי הזכויות?" שאלה בזעם מרצה במכללה שבה למדה ג'אנט וולס, מחברת הספר טירת הזכוכית, לאחר שזאת אמרה כי לדעתה "לפעמים אנשים משיגים את החיים שהם רוצים בהם." נושא הדיון היה – הסיבות לכך שיש אנשים חסרי בית. האם, תהתה המרצה, פרופסור למדעי המדינה, שימוש בסמים הוא הגורם לתופעה, תוכניות סיוע ממשלתיות שגויות, או אולי זה קורה בשל קיצוצים בתוכניות הביטוח הלאומי ובגלל הכישלון ליצור הזדמנויות כלכליות לעניים.

הסטודנטית וולס, שנאלצה להתמודד עם זעמה של המרצה ועם המבטים הלטושים של הסטודנטים סביבה, מלמלה משהו כדי להרגיע את הרוחות. "יש משהו במה שאת אומרת," היא אמרה. הספר שכתבה לימים מנסה לכאורה להוכיח שהמרצה שגתה לחלוטין.

למעשה, שתיהן צדקו. אין ספק שג'אנט וולס הכירה היטב את חייהם של מחוסרי הבית. כבר בעמודים הראשונים בספר היא מתארת כיצד ראתה ערב אחד את אמה מחטטת בפח זבל, מחפשת בו אוכל. כיצד התביישה באמה, וגם בה עצמה. היא כבר הייתה אז אדם מבוגר והיא הצליחה להינתק מהחיים שהועידו לה הוריה, יצרה לעצמה מציאות שונה לגמרי − בית נאה ומוסק, זוגיות שפויה, עבודה קבועה, וחשה מבוכה למראה אמה, ואשמה על כך שאינה מסוגלת לעזור לה, וגם על כך שהיא מתביישת וחוששת שמא יקשרו אותה עם עלובת החיים, דרת הרחוב.

ובכל זאת, אי אפשר להקיש מחייה, מעברה, מהטירוף הלא יאומן שבו גדלה ג'אנט וולס, ולהסיק שכל מחוסרי הבית דומים, ושאת מלוא האחריות למצבם יש להטיל עליהם בלבד.

טירת הזכוכית הוא סיפור חייה הגלוי, ללא שום הסוואות, העמדות פנים או סייגים נוסח "כל דמיון מקרי בהחלט" של המחברת ושל שתי אחיותיה ואחיה. הארבעה נולדו להורים מופרעים במידה קיצונית. אישה נרקיסיסטית. גבר שיכור ואלים. אנשים שאין קץ למוזרותם. קשה להבין איך הילדים הללו שרדו בכלל, איך נשארו בחיים (אכן, הייתה להם אחות אחת שמתה בינקותה), ואיך ייתכן ששלושה מהם הצליחו לצאת שפויים ומתפקדים מתוך הילדות שנגזרה עליהם. (בניגוד להם האחות הצעירה ביותר כנראה לא הצליחה בכך). האם משמעות הדבר שאין בעצם צורך בכל מה שידוע לנו שילדים צריכים כדי לשרוד, ללמוד, להחכים, לגדול ולהפוך לאנשים טובים ומתפקדים שמסוגלים לקשור קשרי חברות וזוגיות?

ההזנחה – בעצם זאת מילה חביבה מדי כדי לתאר את ילדותם של בני משפחת וולס – ההתעללות הקשה שעברו − מעוררת פלצות. אדישותה המוחלטת של האימא גובתה במלל פסאודו אידיאולוגי. לכל דבר היה הסבר: כשנאלצו לאכול בשר מקולקל מלא ברימות נזפה בהם שלא יתפנקו, ופשוט יוציאו את החלקים האכילים. כשביקשו מההורים רשות לסגור את החלונות בלילה, אחרי שסוטה נכנס למיטתה של ג'אנט ונגע בה, אסרו עליהם לעשות זאת "כי אוויר צח חשוב לבריאות". בכלל, לכל ההתעללויות המזוויעות היה תמיד איזה הסבר מנומק. לקורא לא ברור איך ייתכן שדעתם לא נטרפה. האימא השיבה על שאלה דומה באחת מאמירותיה ה"פילוסופיות": מה שלא הורג אותך, מחשל אותך. הזוועות משתלשלות משיא לשיא. בכל פעם נדמה שיותר נורא מכך לא ייתכן. למשל – הנסיעה הארוכה, כמעט יממה, שבה הושיבו את הילדים בחלקה האחורי של משאית להובלת רהיטים, אסרו עליהם לדבר, כי נסיעה כזאת אינה חוקית, לא נתנו להם שום דבר לאכול, לא עצרו בדרך כדי לאפשר להם לעשות את צרכיהם, לא שמו לב שהדלת האחורית נפתחה והילדים כמעט נפלו החוצה, ואם אין די בכל זה – גם הפקידו בידי ילדה בת שמונה את השמירה על התינוקת, שבכתה במשך שעות, עד שמשום מה השתתקה. (אבל לא מתה, למרבה הפלא). מספר האירועים שבהם כל הארבעה או אחד מהם היה אמור להיהרג הוא אינסופי. ג'אנט מספרת עליהם כמו בבדיחות הדעת. כך למשל, באחת המאורות שבהן גרו כל הבית היה מחושמל. בכל פעם שרצו לגעת באיזה מכשיר, נאלצו להתעטף בשכבות מבודדות של בד. לא תמיד זה הצליח, ומדי פעם קיבלו מכות חשמל רציניות. הם נהגו לדווח זה לזה על הסכנה בענייניות, כמו על תחזית מזג האוויר. דוגמה אחרת: כשג'אנט הייתה בת שלוש היא עלתה באש, כשהכינה לעצמה נקניקיות, והסיר התהפך עליה. כשלא חיטטו בפחי זבל כדי למצוא אוכל, נהגו לאכול כל מה שהצליחו לקנות בזול, וכך למשל אכלו רק ענבים, במשך שבועות. הם חיו לצדן של חולדות ומקקים, שוב מתוך האידיאולוגיה הגורסת שלכל בעל חיים יש זכות קיום. העוולות שנחשפו להן היו אינסופיות. כך למשל, כדי ללמד את ג'אנט לשחות השליך אותה אביה לתוך בריכת גופרית, מתוך, הוא הסביר, חשיבה חינוכית מסודרת.

אכן, למרבה הפלא, היה שם גם מין חינוך. הילדים האלה למדו להיאבק בחירוף נפש, ואף עשו זאת, בשיתוף פעולה ביניהם. והייתה שם גם הרבה השכלה, כי שני ההורים, על אף מופרעותם, היו, כך אפשר להבין, רחבי אופקים ובעלי ידע רב. כל בני המשפחה הרבו לקרוא. האב נהג לאתגר את ילדיו כדי שילמדו לחשוב, לימד אותם להיות יצירתיים, הקנה להם ידע. ומה שברור ביותר מהספר, שלמרות הטינה העזה, המוצדקת, למרות הכעס האינסופי, התדהמה מעוצמות העוול, מצטיירת בספר הזה גם אהבה. היא אינה כרוכה בסליחה נוצרית או ניו-אייג'ית מעוותת. ג'אנט, וגם אחיה ואחיותיה, לא סלחו להורים ולא הבינו לרגע את התנהגותם. ובכל זאת, ולמרות הכול, נראה שהמחברת עצמה מסוגלת לתאר את כל מה שעוללו לה בלי לחוש רק שנאה ותיעוב אינסופיים. ברור גם שקסמו של האדם הייצרי, התוסס, החכם מאוד, המשיך לשבות אותה, ושלמרות כל מה שעולל היא מסוגלת לראות גם את פגיעותו. את אמה, לעומת זאת, היא מאירה באור שלילי הרבה יותר. האימא מצטיירת כאנוכית, מרוכזת בעצמה, מנותקת מהמציאות, שוגה בחלומות שווא של גדולה מדומה, אדישה לזולת באופן העמוק ביותר, מרירה ושקועה ברחמים עצמיים, אישה שלא היססה לגזול אוכל מפי ילדיה. לעומתה ג'אנט וולס חשה כי האב, למרות הכול, כן ראה אותה לפעמים באמת, ובכמה מקרים גם נרתם לעזרתה. חרף זאת, בערך העוסק בסופרת בוויקיפדיה כתוב שג'אנט וולס חיה כיום בחווה רחבת ידיים, בחברת בעלה השני ואמה.

לקראת סופו של הספר מתגלה סוד שקשה מאוד לשאת או להבין אותו. הוא שופך אור חדש ומזעזע על חיי הנוודות והעוני שהוריה של הסופרת בחרו בהם. כן, בל ספק, במקרה שלהם, זאת הייתה בחירה, לא כורח גורל. קשה להבין מדוע החליטה האם, היא בעיקר, להסב כל כך הרבה סבל, אף על פי שיכלה בקלות רבה למנוע אותו. בכל מקרה, חייה שימשו סמן דרך לבתה: לג'אנט וולס היה ברור מרגע מסוים בילדותה שהיא תעשה הכול כדי לעצב לה חיים שונים לחלוטין מאלה של אמה. והיא הצליחה.

כמה שאלות מתעוררות בעקבות קריאת הספר. ראשיתן היא התהייה כיצד ייתכן שילדים יסבלו כל כך, ושאף לא ייחלץ לעזרתם. אכן, היו כמה אנשים שהושיטו להם יד: הרופאים והאחיות בבית החולים שבו אושפזה המחברת כשהייתה בת שלוש ונשרפה (אבל איך אפשרו להוריה לחטוף אותה ולהסתלק, בלי שאף אחד יחפש אותה?). מורה אחת, שהפליאה אותה בכל פעם (כמעט תמיד) שלא היה לילדה כסף לשלם תמורת ארוחת הצהריים שלה ואמרה לה "הודיעו לי שמישהו כבר שילם". שכן שהסכים לתת להם מים. אבל כמה מעטים וספורים הם היו. וכמה מאכזב להיווכח שהממסד רק שלח פעם אחת מישהו שתפקידו היה לבדוק מה שלומם של הילדים, שוחח קצרות עם אחת מהם, ולא שב עוד. הדעת אינה סובלת את המחשבה שכך ייתכן גם כיום, גם במקומותינו. שיש ודאי ילדים מופקרים, נתונים למרותם של הורים חסרי אחריות, פליליים, חולי נפש, אכזריים, באין מושיע.

והשאלה האחרת היא זאת שהעלתה המרצה  מהמכללה שביקשה לדעת מה גורם לאנשים להגיע למצב שהם חיים ברחוב ומלקטים אוכל מפחי אשפה. ג'אנט וולס משוכנעת, בשל היכרותה עם הוריה, שאנשים יכולים להימנע מכך, אם רק "ייקחו את עצמם בידיים", יתחילו לעבוד, להתפרנס, לתפקד. אכן, במו ידיה הוכיחה שכך אפשר: היא שיקמה את חייה, לא בחלה בשום עבודה, לא התעצלה, ובחריצות וכישרון יצרה לעצמה מציאות שונה מזאת של הוריה.

למרבה הצער קשה לומר שבישראל בימינו די להיות חרוץ ולעבוד קשה כדי להצליח ולממש את "החלום האמריקני" על עושר והצלחה, כמו שעשתה ג'אנט וולס. לא בכדי כיכב ספרה יותר מ300 שבועות ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. ג'אנט וולס מבטיחה בו שאפשר. שמי שרק רוצה באמת, ולא משנה מניין בא ומי היו הוריו, יצליח.

בישראל בעשור השני של המאה העשרים ואחת הססמה "אסור שמי שעובד 40 שעות בשבוע יהיה עני" נכונה מדי, ולא פחות מכך – מרגיזה. כי בארצנו כיום גם גורלם של החרוצים נחרץ. (דו"ח של ה-OECD ממקם את ישראל כמדינה עם שיעורי העוני הגבוהים ביותר בקרב חברות הארגון) והתופעה של מחוסרי בית − אמנם לא דיירי רחוב אלא סתם צעירים וצעירות המשועבדים למשכנתה במקרים המעטים, או, ברוב המקרים, לשכר דירה שמחסל את חייהם ואינו מאפשר להם לגור אי פעם בבית משלהם − היא תופעה נפוצה מדי. בישראל כיום עבודה אינה מבטיחה הצלחה. גם משפחות לא מעטות שבהן שני בני הזוג עובדים קשה נמצאות מתחת לקו העוני. ויש ילדים רעבים.