שמו היה רעמסס II. הוא מלך על מצרים באלף השני לפנה”ס, שליט רב עוצמה, במשך כמעט שבעים שנה. בעת העתיקה נחשב אחד הפרעונים החזקים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה של מצרים. הוא בנה ערים ובהן מבנים אדירים, מקדשים ומונומנטים. היו לו, ככל הידוע, מאות נשים ופילגשים וכמאתיים ילדים.
יש המזהים את רעמסס II עם פרעה של סיפור יציאת מצרים, אם כי לא ברור אם מדובר על פרעה של תקופת השיעבוד, או על זה שמלך במצרים בשעה שבני ישראל יצאו ממנה.
שמו היווני של רעמסס הוא אוזימנדיאס. מגופתו החנוטה שהתגלתה בשנות ה-20 של המאה ה-20 אפשר להסיק כי שיערו היה אדמוני – מאפיין נדיר במצרים העתיקה.
אלפי שנים אחרי מותו כתב עליו המשורר האנגלי פרסי ביש שלי את השיר “אוזימנדיאס”. הנה הוא כאן, בתרגומי:
בשיר מתאר הדובר את מה שסיפר לו טייל מארץ רחוקה, שם ראה פסל מנותץ, שקוע בחול, שראשו מנותק מרגליו. זהו פסלו של אותו מלך רם ונישא, רעמסס, כלומר – אוזימנדיאס, שהבעת פניו החקוקה לצמיתות באבן מעידה על יהירותו הרבה, שנבעה מעוצמת מלכותו. על בסיס הפסל נותרו חקוקות המילים שאותן תבע המלך לראות מונצחות מתחת לדמותו. הן מצהירות על כוחו האדיר, ומצוות על מי שקורא אותן להתפעל מהמלך ומעוצמתו הכבירה.
אבל מה נותר ממנו, מאותו שליט רב פעלים? רק פסל שבור, שריד עלוב שאובד בתוך השממה והחול שבמרחב המקיף אותו. רעמסס מזמן איננו. את כוחו הרב, את האימה שהטיל על נתיניו, אין איש זוכר עוד. רק העדות לכישרונו של האמן שפיסל אותו נותרה לפנינו.
ידוע כי המצרים האמינו שאם יקימו מונמנטים אדירים, יצליחו להקנות חיי נצח למתיהם. לכן בנו את הפירמידות. לכן נהגו לחנוט את המתים. פסלו ההרוס של רעמסס הוא עדות להפך הגמור: הפסל לא הצליח להנציח את האיש החי, אלא רק את רברבנותו, שרמז לה נותר חקוק באבן, בהבעת הפנים שהפסל לכד. הטבע חזק מהאדם. לא הרבה נותר מהפסל רב הממדים, הזמן החולף ופגעי מזג האוויר פגמו בו וכילו אותו, ובכל מקרה, הוא נראה קטן ואבוד בתוך מרחבי המדבר.
הקול המצווה השתתק מזמן. היהירות נגרסה לאבק. נותרה רק האמנות המנציחה: את רעמסס עצמו, בדמות הפסל שאמן אלמוני יצר, ואת הפסל, שהשיר שלפנינו מתאר את הלקח הנלמד ממנו: כולנו, חזקים וחלשים, עשירים ועניים, מפקדים ופקודים, רמי המעלה והנדכאים, בני תמותה, בני אדם בשר ודם שגורלנו משותף, בלי קשר לאורח החיים שניהלנו.
יש הסבורים כי הפסל שהעניק לפרסי ביש שלי את ההשראה לכתיבת השיר הוא זה של רעמסס II, אשר מוצג כיום במוזיאון הבריטי. הפסל הגיע אמנם לאנגליה ב-1821, אבל נקנה כבר ב-1816, וקיומו הכה גלים ועורר עניין רב באנגליה.
שירו של פרסי ביש שלי התפרסם לראשונה ב-1818. הוא כתב אותו במהלך תחרות ידידותית שקיים עם ידיד, משורר עמית בשם הוראס סמית, שלא זכה לאותה תהילה עולמית רבת שנים (אך לא נצחית, כך למדנו מהשיר…). השניים החליטו לכתוב סונטה על הפסל, אבל רק זאת של שלי נותרה בזיכרון.
ב-1919 פגש המשורר רוברט פרוסט אסטרונום ששמו רוברט שייפלי. הלה, כך סיפר לימים, השיב לשאלתו של פרוסט, שביקש לדעת כיצד יבוא העולם אל קצו. “או שהשמש תתפוצץ ותשרוף את כדור הארץ, או, אם כדור הארץ יינצל איכשהו, הוא יקפא לאטו בחלל,” השיב לו, לדבריו, האסטרונום.
שייפלי היה בטוח שהשיחה הזאת בינו ובין המשורר הייתה מקור ההשראה לאחד משיריו המפורסמים ביותר של רוברט פרוסט, “אש וקרח”, כאן בתרגומי:
זהו אחד משיריו המוכרים ביותר של המשורר האמריקני הנודע (לצד השיר “הדרך שלא נבחרה“). הוא הופיע בספרו ניו המפשייר, שזכה בפרס פוליצר.
שייפלי, האסטרונום, התפעל מכך שהמדע יכול להשפיע על השירה באופן כזה. הוא לא ידע כנראה שהייתה לשירו של פרוסט השראה אחרת, ואולי נוספת: “התופת”, מתוך הקומדיה האלוהית מאת דנטה. יש מי שמוצאים הקבלה בין תשע השורות שבשיר ותשע הטבעות של השאול, כמו גם בהצטמצמותו של השיר ללקראת סופו לשתי שורות קצרות, שמזכירות את הירידה דמוית המשפך אל התופת.
גם החטאים המוזכרים אצל דנטה – אלה של התאוותניים והגרגרנים – מעלים על הדעת את אותו “חֵשֶׁק מְרַחֵשׁ”, המקביל לאש, המוזכר בשיר של פרוסט. (אם כי הם נמנים עם “שבעת החטאים” המוכרים בנצרות, עוד לפני דנטה, שרק היטיב להגדיר ולתאר אותם ביצירתו).
ב”תופת” של דנטה מתוארים הבוגדים בבני משפחתם ובמולדת, וכן מי שרצחו אורחים, בגדו באדונם או חיללו את הקודש, שכולם כלואים בתוך קרח: “רֹאשׁי הסבתי וממולי ראיתי / מתחת לרגלי אגם קפוא, פניו / כמותם זכוכית הבדולח / ולאו דווקא של מים.” (תרגום: אריה סתיו).
אין ספק שפרשנותו של האסטרונום, כאילו שירו של פרוסט דן בשתי האפשרויות של קץ העולם, מוגבלת. שייפלי מתייחס רק למה שנראה על פני השטח. לכאורה יש בשיר רק תשובה לשאלה הפשוטה: האם העולם ייחרב באש, או יקפא. אבל קריאה לעומק חושפת שעניינו האמיתי של השיר הוא רוח האדם וקשריו עם הזולת.
מה עלול להביא לסכסוך, או לעימות בין אנשים קרובים? תוהה פרוסט, ומנסה להשיב: עוצמה יוקדת של כעס, או לחילופין – קור מקפיא ועז לא פחות של טינה.
ברור לגמרי שהמשורר נזכר בחוויות אישיות ורגשיות עזות. הוא כותב זאת במפורש: “אֲנִי טָעַמְתִי חֵשֶׁק”. לכאורה הטון קליל ושיחתי: “יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמְרִים”, הוא כותב, כאילו מדובר בדיון שבו מובעות דעות שונות וסותרות, כאילו שהוא באמת מטה להן אוזן, כדי לקבוע את עמדתו. אבל היא הרי כבר ידועה לו: גם קיפאון ביחסים יכול להביא לקצם, בלי הרבה דרמה, ולפעמים שתיקה ממושכת יכולה להיות הרסנית יותר מאשר להט הוויכוח וסערת המריבה.
אזכורים רבים לשיר “אש וקרח” מופיעים בתרבות הפופולרית. הוא העניק את שמו לסדרת ספרי הפנטזיה שיר של אש ושל קרח מאת הסופר האמריקני ג’ורג’ ר”ר מרטין, הופיע כמוטו בספר ליקוי חמה בסדרת הספרים דמדומים מאת סטפני מאייר, ושורות ממנו מצוטטות אפילו במשחק הווידיאו “החיים מוזרים: לפני הסערה”.
לורנס תומפסון, הביוגרף של רוברט פרוסט, סבר שהשיר הוא “מופת של דחיסות”. רבים הם אלה שמסכימים אתו. השיר מופיע כחלק מתוכנית הלימודים לבחינת הבגרות באנגלית בישראל.
אהובתו, יפהפייה בשם אֶמָה לוהן שפרד, סירבה להצעת הנישואים שלו. אמנם עוררה בו, באדוארד, את התחושה שהיא מחבבת אותו, ואף עודדה את ניסיונותיו לכתוב שירים, אבל בחרה להינשא לגבר אחר, איש עסקים יפה תואר וכריזמטי. לבו של אדוארד, שבני משפחתו כינו אותו בשם החיבה ווין, נשבר. כי לא היה מדובר בסתם גבר אחר, מישהו זר ורחוק. לא, מכל הגברים בעולם בחרה אֶמָה להינשא דווקא להרמן, אחיו הבכור, המוצלח ממנו!
עוד כשהיה תינוק הרגיש אדוארד שאינו לגמרי רצוי. כשנולד אכזב את הוריו; אחרי שני בנים השתוקקו לבת, והוא הגיע במקומה. מפח הנפש היה כה עמוק עד שבמשך כשנה סירבו לקבוע לו שם, עד שידידי המשפחה אילצו אותם לעשות זאת. והוא היה לאדוארד ארלינגטון רובינזון.
לבו נשבר. הוא לא נכח בטקס הנישואים של אמה והרמן, עזב את בית הוריו ועבר לגור בעיר אחרת. הרחק מהם נרשם ללימודים באוניברסיטה, המשיך לכתוב שירים, ואפילו פרסם ספר, שלא זכה לתשומת לב מיוחדת.
ואז התרחשו כמה טלטלות בחייו: אביו נפטר ממחלה, אחיו הבכור התאבד, והרמן, האח שגזל ממנו את אהובתו, נכשל בעסקים, הואשם בגניבה, עזב את אשתו וזמן מה לאחר מכן מת מאלכוהוליזם.
אמה, שעברה לגור עם ילדיה בבית הוריו של אדוארד, הייתה שוב פנויה, ולא התנגדה לתמיכתו הכספית של אדוארד, אבל שוב ושוב סירבה להינשא לו.
ספרו השני של אדוארד ארלינגטון רובינזון ילדי הלילה, שראה אור ב-1897 כלל שיר אחד, “ריצ’רד קורי”, (“Richard Cory”), שזיכה את המשורר בתהילה רבת שנים. הנהו, בתרגומה של זיוה שמיר:
השיר מופיע באנתולוגיות רבות. סיימון וגרפונקל הלחינו ושרו אותו (הגרסה שלהם אינה נאמנה למקור, אלא עיבוד של מילות השיר):
“ריצ’רד קורי” מופיע אפילו בתוכנית של לימודי האנגלית לקראת בחינת הבגרות בישראל.
אֶמה האלמנה הבינה מיד שמי שהעניק לארלינגטון את ההשראה לכתיבת השיר היה אחיו, הלא הוא בעלה לשעבר (ואולי, בעצם גם אחיהם הבכור, המוצלח כל כך, שהתאבד?). כך תיארה את השיר במילותיה: “ה’ א’ ר’ [הרמן אדוארד רובינזון]: הגילום של עתידו המבטיח ושל סופו הפתאומי”.
“ריצ’רד קורי” מתאר את הפער הבלתי מובן בין מראית העין למציאות. “פשוטי העם” צופים בריצ’רד קורי מרחוק בהערצה. הוא “יורד” אל העיר, והם ניצבים ב”קרנות הרחוב” ומביטים בו. הם אחוזי התפעלות מכל מה שיש בו: יופיו, בגדיו האנינים, ההדר שבו הוא מתנהל בעולם, עושרו, מעמדו הרם והנישא. כשהוא מואיל בטובו לפנות אליהם בדברים הם לא יודעים את נפשם מרוב התרגשות. והם, כמובן, מקנאים בו: כל כך היו רוצים להתחלף אתו, לחיות כמוהו! כל זאת עד שיום אחד, בלי שמישהו מהם יצפה לכך, ריצ’רד קורי תוקע לעצמו כדור בראש. מתאבד. אז מי היה בעצם ריצ’רד קורי? איך התנהלו חייו באמת? מה חש בזמן שרבים כל כך קינאו בו?
לא פעם, כשאני נתקלת באנשים המריעים לידועי שם, נאמר – כשמציגים בפנינו את ההמונים הצובאים על בני המלוכה, מצפים להם בחג המולד בבואם ובצאתם אל הכנסייה,
מתרגשים אם מישהו מהם ניגש ואומר להם מילה או לוחץ להם את היד, אני חושבת על ריצ’רד קורי, ועל חייו, שהיו מן הסתם עגומים מאוד, בסתר.
שני אחיו המוצלחים של אדוארד ארלינגטון רובינזון מתו בטרם עת ובבושת פנים. הוא עצמו לא זכה מעולם באהובתו, אבל שירו המפורסם נותר אחריו, מזכרת נצח לקנאה, וכנראה שגם לבוז, שחש כלפיהם.
את השיר “כשגדלתי” מאת לנגסטון יוז למדו עד מועד הקיץ הנוכחי של בחינת הבגרות באנגלית כמעט כל התלמידים בישראל.
נראה אם כן שהשיר, אחד מארבעה בלבד שהוצעו עד כה לבחירה בתוכנית הלימודים האמורה (שתשתנה, יש לקוות, לאחר פרישתה של המפקחת על לימודי האנגלית), נתפס כחשוב ומשמעותי מאוד, שיר שאמור לייצג במידה לא מעטה את הספרות האמריקנית.
כתב אותו המשורר האפרו-אמריקני לנגסטון יוז, שהלך לעולמו ב-1967. יוז היה בן תערובת, צאצא לבעלי עבדים לבנים ולשפחותיהם האפריקניות. הוא כתב עשרות ספרי שירה ופרוזה, והיה פעיל זכויות אדם שנחשד בקומוניזם.
מאחר שהשיר שלפנינו נבחר מתוך המאגר האינסופי כמעט של שירה באנגלית, יש מן הסתם מי שסבורים שהוא מייצג פסגות אמנותיות שמן הראוי ללמוד ולשנן אותן, מתוך תקווה שיעשירו לא רק את הידיעות באנגלית של תלמידי ישראל, אלא גם את עולמם הפנימי. הריהו, (בתרגום שלי לעברית):
אכן, אין ספק: השיר מביע את רחשי לבו של הדובר. בשלושה חלקים נפרדים הוא מספר על מצוקתו: כשהיה ילד היה לו חלום. כשגדל גילה שחומה בלתי עבירה צמחה לגובה, היא נוגעת בשמים, וחוצצת בינו לבין חלומו. הוא שוכב מיואש, בצל שהחומה מטילה, בידיעה שלא יוכל להגיע אל חלומו. לראשונה הוא מבחין בכך שהוא שחור ונטול תקווה. אבל מקץ זמן מה − כנראה בזמן שבמהלכו גדל, כדברי כותרתו של השיר – הוא מתעשת, פוקד על ידיו לנפץ את החומה, לפרק אותה ולאפשר לאור השמש להגיע אליו, כלומר – למצוא שוב את התקווה ולהגשים את חלום הילדות שלו.
השיר פשוט מאוד. אפשר אפילו להודות – פשטני. הסמלים בנאליים למדי: השמש ואורה הם החלום. הצל הוא הייאוש שחש הדובר כשחומת הגזענות “צומחת” לנגד עיניו. כשהיה ילד לא ידע שאין לו סיכוי להצליח בחיים, להגיע רחוק. אפרו-אמריקנים היו חשופים לאפליה גזעית קשה. כמובן שאיש לא העלה אז בדעתו שתיתכן האפשרות לכך שאפרו-אמריקני יהיה נשיא ארצות הברית. נושאו של השיר ראוי אם כן. אין ספק שהוא מבטא מצוקה משמעותית ועמוקה, שבר שתיקונו טרם הושלם. ועם זאת, קשה להבין מדוע רואים בו שיר חשוב מבחינה ספרותית ולא רק משום פשטנותו.
אם שירה ראויה אמורה לקפל בתוכה סוד, בשיר הזה הכול בעצם גלוי. מקבלים בדיוק את מה שרואים. אין אף שורה או משפט שטעונים פענוח או התעמקות. החלום בוהק. החומה בולמת. הידיים נאבקות. אפילו את המקור למצוקה, את צבע עורו, מביע המשורר בישירות: “אני שחור”, הוא אומר, ואינו מותיר שום מקום לקריאה לעומק. אין שום רבדים בשיר הזה. אין קונטרפונקט של מנגינות מצטלבות שנוגעות זו בזו, כפי שאפשר לבקש מיצירה אמנותית בעלת ערך, אין בו אפילו חריזה (אכן, קל מאוד לתרגמו).
אפילו אוצר מילים מעניין או מפתיע אין בו. “אני שחור. אני שוכב בצל” או “עזרו לי לנפץ את החשכה” – אלה צירופים יומיומיים, חסרי ייחוד ואפילו קצת משעממים.
כמה מהמילים חוזרות על עצמן – ארבע פעמים “צל”, שלוש פעמים “שמש” ופעמיים “של שמש”, החומה התרוממה “לאטה, לאטה”, אבל דומני ששיא המבוכה מתעורר כשרואים את השימוש הכפול בסימני קריאה: “ידי!/ שברו את החומה!” אכן, ברור רצונו של הכותב (או הדובר, שחד הם, מן הסתם), להשמיע קול צעקה רמה. אבל משוררים אמורים לצעוק באמצעות מילים ודימויים מקוריים, להביע ייאוש, זעם, תקווה, בעזרת תחבולות לשוניות מפתיעות ומשחקי צלילים שיעלו בדעת הקורא משמעויות, תחושות ומחשבות. כל כך לא מתוחכם ולא מעניין לעשות זאת סתם כך בעזרת סימני קריאה!
מדוע אם כן נבחר דווקא השיר הזה לתוכנית הלימודים בישראל? בעצם אין לדעת.
ג’יימס ג’ויס הוא אולי אילן גבוה מדי להיתלות בו כשמדובר בפרשנות לסרט “ברוקלין”, אבל במהלך הצפייה לא יכולתי להימנע מהמחשבות עליו.
העלילה של “ברוקלין” מתרחשת לפחות חצי מאה שנה אחרי שספרו של ג’ויס הדבלינאים ראה אור. אחד הסיפורים בקובץ, “אוולין”, שהופיע בעבר בתוכנית הלימודים לקראת בחינות הבגרות בספרות אנגלית, מספר, כמו הסרט, על נערה אירית מתלבטת.
הוצאת בבל, לעברית: שרון פרמינגר
בסרט (המבוסס על רומן מאת הסופר האירי קולם טובין) אייליש היגרה לארצות הברית כדי למצוא לעצמה עתיד טוב יותר, אבל כשהיא באה לביקור מולדת באירלנד, מנסה ארצה “ללכוד” אותה ולהשאירה “בבית”: פתאום מציעים לה עבודה, גבר אמיד מחזר אחריה, הנופים המוכרים, החברות הוותיקות, אמה המזדקנת, כולם מפתים אותה לוותר על החלום האמריקני, לחזור ולהשתקע במולדתה ולוותר על האהוב האמריקני-איטלקי שהכירה בברוקלין.
בסיפור של ג’וייס אוולין מתלבטת אם לחבור למלח המחזר אחריה. הוא מזמין אותה לעלות אתו לאונייה המפליגה לבואנוס איירס (פירוש השם “אוויר טוב”, לעומת תיאור הדירה המחניקה והמאובקת שבה אוולין גרה, אינו מקרי), לנטוש את אביה וביתו, את עירה ואת עברה, ולצאת לחיים חדשים.
הבחירה של אייליש אמורה לעורר בלבו של הצופה סקרנות, ואולי אפילו מתח, מתוך התהייה אם תישאר באירלנד ותבגוד באהובה
האמריקני, ואם מוטב לה בכלל להישאר בעולם הישן, המוכר. בעצם בחירתה די ידועה מראש. ברור למדי שהפיתויים שארצה פורשת בפניה לא יגברו, בסופו של דבר, על האפשרות לחיות בעולם החדש ולהתחיל לממש את החלום האמריקני. האהוב האיטלקי כבר הציג בפניה את מה שעתיד להתרחש בחייהם המשותפים: הוא ואחיו קנו חלקת אדמה גדולה, שעליה יבנו כמה בתים, ימכרו חלק מהם, יגורו באחרים, ובלי ספק יתעשרו. הם מייצגים את ארצות הברית – כור היתוך של מהגרים שמביאים אתם חריצות, מעשיות ועבודת כפיים. האהוב האמריקני גברי ובעל חזון. המחזר האירי יכול אמנם להציע לה את הבית הגדול שהוריו “מורישים” לו בעודם בחיים, אבל הוא מייצג מציאות מנוונת ומוגבלת. הוא לא ישיג את עושרו בעבודה, הוא לא ימריא אתה למחוזות מלאים בהשראה – אדרבה, הוא עצמו משתוקק לצאת מהמציאות החוסמת אותו, לראות מקומות חדשים, להשתחרר.
אוולין של ג’ויס דומה אמנם לאייליש, אבל בסופו של דבר שונה ממנה מאוד: היא נשארת “תקועה” במקומה, אחוזת חרדות, פחדים ורגשות אשם. היא משותקת מרוב אימה: האם המלח הצוהל, זה שפיו מלא שירה ופניו שזופות משמש, יישא אותה בסופו של דבר לאישה, או רק ינצל אותה? ואיך תוכל להפקיר את אביה, גם אם חייה אתו רצופים בעלבונות וכאב, והזיכרונות הטובים מעטים כל כך? ומה יגידו עליה, אם תסתלק כך עם גבר זר, בחנות שבה היא עובדת? ודאי ירכלו עליה, ודאי ילעגו לה.
אוולין מנסה לאזור אומץ ולברוח מהמלכודת שאירלנד פורשת מתחת לרגליה, אבל ברגע האחרון נבהלת, נתקעת במקום, מסרבת לעלות על הספינה, וזאת מפליגה בלעדיה. הקתוליות האדוקה שבתוכה צמחה, החשש מפני מעשה נועז מדי, חוסר היכולת שלה להמריא, אינם מאפשרים לה לעשות את המעשה שיכול להציל אותה מהחיים הצפויים לה – קיום עלוב ונטול תקווה, כמו זה שהיה לאמה לפניה, עד שחלתה ומתה.
בספרו דיוקן האמן כאדם צעיר ביטא ג’יימס ג’וייס את החרדה שחש מפני אירלנד. הוא חייב, כך מסביר שוב ושוב גיבורו, סטיבן דדאלוס, להשתחרר ממנה, לברוא לעצמו כנפיים סמליות, כנפי היצירה האמנותית (כמו דדאלוס מהמיתולוגיה היוונית שיצר לעצמו כנפיים מדונג ונוצות, כדי לנוס מהשבי). ג’ויס עצמו גלה מארצו, וסירב לשוב אליה, אם כי לא חדל לכתוב עליה.
כצפוי, גם אייליש בסרט מבינה שארצה מסוכנת לה. גם היא נמלטת, ומסמנת את הדרך לכל המהגרים שאינם חוששים לעצב לעצמם חיים טובים יותר מאלה שנועדו להם מלידה. היא מייצגת את המיליונים שהיגרו לאורך השנים. ארץ המוצא של כ10% מתושבי ארצות הברית כיום היא אירלנד.
את הסיפור “אוולין” הוציאו לפני כמה שנים מתוכנית סיפורי החובה באנגלית. מותר, אבל לא חייבים עוד, ללמד אותו. הסיבה לכך, כפי שהוסבר לי פעם: יש בו יותר מדי אלמנטים קתוליים, ולכן הוא עלול לפגוע ברגשותיהם של תלמידים (יהודים) דתיים. לא יאומן, אבל כך.
את המושג טבע הסופר יזהר סמילנסקי (הנודע יותר בכינוי ס’ יזהר).
ב-1972 פרסם יזהר בכתב העת “החינוך” את המסה “להפסיק ללמד ספרות”, שם כתב כי “ההצלחה הגדולה ביותר בלימוד הספרות בבתי הספר היא ההצלחה להשניא את הספרות, את הוראתה ואת מוריה…”
אחת עשרה שנים אחרי כן הופיעה המסה בספר שני פולמוסים, שכלל גם את “על חינוך ועל חינוך לערכים” − מסה “אנטי חינוכית” נוספת.
עמדותיו הנועזות והמרדניות של יזהר כוונו לא רק כלפי הוראת הספרות המקובלת בבתי הספר, אלא גם כלפי המחקר והביקורת הספרותית. אפשר לקרוא על עמדותיו אלה בספרו סיפור אינו (הקיבוץ המאוחד, 1983).
שמונה מאמרים מרתקים ומרנינים כלולים בספר. כמעט כולם הופיעו לפני כן במועדים שונים בעיתונים יומיים – ידיעות אחרונות, מעריב, על המשמר. (למרבה הצער קשה להעלות על הדעת שעיתוני ערב היו מפרסמים כיום מסות כאלה, כה רחבות יריעה ומעמיקות).
בכל אחד מהמאמרים נוגע יזהר בליקויים השונים שבקריאת ספרות, ומסביר ומפרט למה כוונתו. ומתוך כל מה שהסיפור איננו, אפשר אולי להתחיל להבין מה כן קיים ביצירת אמנות בכלל, וביצירה ספרותית בפרט.
ובכן – סיפורים אינם מייצגים את התקופה שבה נכתבו. כי הרי “במקום ובזמן מוגדר כלשהו לא נולדו שני באך ולא יצרו שני בטהובן”. משמע – אין די בכוחו של הזמן כדי לברוא יוצר בסדר הגודל של האמנים שהוזכרו. סיפורים גם אינם משקפים את העת שבה נכתבו, כי “ליצירת האמנות חוקי זמן, מרחב ותנועה שאינם כחוקי הפיסיקה” וכי “ההיסטוריה נעצרת על סף הסיפור”. אמנות יוצאת אמנם מתוך המציאות, אבל משם היא ממריאה לעולם של עצמה, ובוראת את המציאות החדשה שלה עצמה, ובה בעת משתמשת במה שחיצוני לה כחומר לצרכיה. לכן מה הטעם “לקרוא סיפור ולהחזירו אל המציאות? […] לקרוא שיר ולהחזירו אל קודם שהתחיל? לשם מה לשייכם שוב אל מה שבקושי נפרדו ממנו ובדי עמל?” סיפור גם אינו תקשורת, גורס יזהר, וזאת משום שלשונו “אינה נכחדת עם כלות שימושה” כי אין לה ייעוד פרקטי בתוך המציאות. ואם הסיפור או השיר אינם מובנים לחלוטין, זוהי דווקא מעלתם, כי אם מבארים אותם עד תום, הם נעשים בנאליים, וזה אינו “מצדיק את מאמצי ההבנה,” כי האמנות, כאמור, יוצרת “עולם אחר, בדוי,” והיא דומה ל”פנס שבחוץ, שבין אם מצטרף לשדרת פנסים ובין בודד לעצמו – אורו מאיר למי שבא אליו.”
וכאן מגיע יזהר אל מי שהוא מכנה “אנשי הספרות”: החוקרים, עורכי המוספים, עסקני התרבות, המבקרים. בכל אחד מהם הוא רואה סכנה גדולה, כי הם אינם קוראים להנאתם. לא כדי להתפעם. לא כדי להתרגש. המבקר או המורה לספרות “לא יניח לספרות להתפרע”. שהרי “מדעני הספרות” לא יעזו להזכיר הנאה, לומר על שיר שהוא יפה, או מרגש. לא יעלו בדעתם להגיב באופן “לא מדעי”.
במאמר “הצבע הלבן וזמן הווה” מדגים יזהר סוגיה ספרותית מרתקת: האופן שבו נוצר זמן הווה בספרות הנכתבת בעברית, שפה שחסרה את הגמישות הדקדוקית הקיימת בשפות אירופיות, שבהן יש לו “מיני משך שונים ומיני התמד מגוונים – פעם הוא הווה נמשך והולך, פעם מסיים מה שכבר התחילו מקודם, ופעם הוא מהול בעבר, יותר או פחות, ויש גם שאינו אלא זה שהנה הוא רק נוכח כאן-כעת, וכל היוצאים באלה” (איזה תיאור מקסים! וכן, אני מרשה לעצמי להשתמש במילים שחוקרי ספרות, אליבא דיזהר, נזהרים מפניהן כמו מפני אש…). הוא מביא מובאות מתוך סיפורים של גנסין ושל ביאליק, ומדגים – בדימוי מעולם הציור – כיצד כמו שערבוב של צבעים יוצר תחושה של צבע לבן (או שחור), כך בסיפור או בשיר שנכתב בעברית אפשר ליצור תחושה של הווה שונה מהזמן “שמעיקרו אינו קיים [בעברית] – מָחוץ כולו ולָחוץ בין עבר ועתיד – או שהוא קיים אבל לָבוּד ומוקפא”, באמצעות השימוש בפעלים ובשמות תואר, “בתחבולות אמירה”. והוא מגיע למסקנה שעמה בעצם התחיל: “חייו של סיפור אינם מותנים […] לא בנושא ולא בתוכן, וגם לא בחתך החיים המוצג בו, ולא בידיעות על החיים המוצעות בו – אלא הם מותנים, קודם כל, בקשב שיש בכוחו לעורר.”
כתיבתו של יזהר לא רק מרוממת, אלא גם משעשעת. כך למשל במאמר על עגנון, שבו הוא מלעיג למפרשיו המנסים כמו להפשיט את הכתיבה, לחשוף את כל מנגנוניה ולמצוא את הסודות החבויים בה, עד שהם מציבים את עגנון “קצת חלוש וקצת צימחי, מבוית לגמרי ובלתי מזיק, והעקוב היה למישור, הרכסים שפלו, הצללים נסו, וחדל מהטריד אותנו הזר והמוזר הזה.” יזהר כותב על המבקרים כך: “אם היו סודות נוראיים לעגנון, או מה היו, או מה חשב בלבו ומה לא חשב – מי יודע. אבל מה חושבים מפרשיו ומבקריו של עגנון – גלוי וכתוב לפנינו.” במקום אחר הוא מגיב בהומור לפרשנות מסוימת לסיפוריו של עגנון: “שלום רב שובך ארוטיות נחמדת”, הוא מגחך למין מושג מפתח שהשתרש אצל חוקרים שמוצאים “ארוטיות תחת כל סמל רענן.” כך למשל בסיפור “הנרות”, הוא כותב, “יש נרות ויש ים. הנרות הם גוף ארוך וחד, מזכיר לכם הפרשן, והים כזכור הוא גוף עגול ולח,” ויזהר מוסיף בלגלוג, “בואו נוריד מהר מסך בטרם תתחיל שם האורגיה של הארוך והחד עם העגול והלח.”
ס’ יזהר תובע מהקורא “התוודעות אישית”. את חדוות הקריאה ואהבתה, שבאה מתוך נוכחותו שלו, בזמן ההווה שלו עצמו בעת הקריאה. הוא מצטט את פיקאסו שכינה את המבקרים “עיוורים עם תיאוריות”. כי באמנות חייבת להישאר איזו תעלומה, “משהו בלתי ידוע”, וכמו שלא יעלה על הדעת להבהיר את הצללים שבציור, כך אין לפרש ולבאר את כל מה שלא ברור בסיפור.
אז מי הם, אם כן, “טפילי הטקסט הספרותי”? אלה “ההיסטוריונים, הסוציולוגים, הפסיכולוגים” שיש להפקיע מידיהם את הפרשנות הספרותית, ולהשיבה אל הקורא התמים, המתענג, שיכול פשוט להפיק הנאה מהספרות, “שהיא מה שהיא, עם או בלי שום קשר הכרחי לשום כן-או-לא תכלית שמעבר לה שמתראה לה כאילו היא יקרה ממנה.”
ועכשיו – מה לעשות כדי להביא את הדברים הללו, המרתקים והמרעננים (גם אם התפרסמו לפני עשרות שנים), אל לבם של אבירי מערכת החינוך, בעיקר אל אלה שמעצבים את לימודי הספרות האנגלית לקראת בחינת הבגרות? שהרי אחד המרכיבים החשובים ביותר בבחינה היא שאלה הדורשת מהתלמידים לחבר בין היצירה הספרותית לבין הרקע ההיסטורי או הסוציולוגי שבתוכו נכתבה.
לא בִּכְדִי פרשתי מהמערכת הזאת. נפשי קצה בה, וס’ יזהר מיטיב כל כך להסביר מדוע.
את הספר אפשר לקנות כאן, באתר סימניה. מניסיוני, שיתוף הפעולה בין מוכרים לקונים עובד היטב.
“אז ויקטוריה בקהאם לא קראה ספר מימיה.” במילים הללו נפתח מאמר שכתבה לפני כעשר שנים הת’ר לייסי, בעלת טור בעיתון האנגלי הנחשב “גארדין”. המאמר נקרא “עריצות הקריאה” ולייסי יצאה בו להגנתה של ויקטוריה בקהאם שזמן מה לפני כן העידה על עצמה שאינה נוהגת לקרוא ספרים, וזכתה בשל כך לקיתונות של לעג. לייסי עצמה מעידה בסופו של הטור על כך שהיא דווקא כן נוהגת ואוהבת לקרוא, ואפילו מרבה לעשות זאת, ובכל זאת היא מעניקה לבקהאם, ואתה כמובן לכל מי שאינו חובב ספרים, מעין פטור מוסרי: “אני סבורה שישנם רבים שאינם קוראים ספרים,” היא כותבת, “וזה לא מעיד על כך שיש בהם איזשהו פגם.” היא מוסיפה ומספרת על אמה, שהספרים היחידים שקראה אי פעם היו אלה שנאלצה לקרוא כשהייתה תלמידה, ומאז שסיימה את הלימודים “ניערה את אבק הספרות מעל רגליה באנחת רווחה, ומעולם לא הביטה עוד באף ספר.” ואמה אינה היחידה. לייסי מצטטת ידוענים בריטים שהצטרפו לוויקטוריה בקהאם והכריזו שספרים משעממים אותם, הם מסרבים לקרוא, ואינם רואים בכך כל פסול.
“מה קרה?” שואלת הת’ר לייסי. “ממתי מכסה קבועה של חומר קריאה רציני וראוי נהפכה לעניין מחייב? ומי בכלל מחליט מה ראוי? אילו ויקטוריה בקהאם בלעה מנה קבועה של ספרות נשים מתקתקה (“צ’יק ליט”), או מותחנים אלימים ושטופי דם (הרי גם אלה ספרים), האם מישהו היה סבור שהרגלי הקריאה שלה נאותים, אף על פי שחומר הקריאה החביב עליה באמת הוא עיתוני אופנה?”
מאמרה של הת’ר לייסי שאפשר אולי לכנות אותו גם “בשבחי הבּוּרוּת” מעלה על הדעת את הסיפור “קריאת קיץ” שכתב הסופר האמריקני-יהודי ברנרד מלמוד.
הדמות הראשית בסיפור, המתרחש בתחילת שנות החמישים באחד מרובעי העוני של ניו יורק, הוא צעיר בשם ג’ורג’ סטויונוביץ’. שמו מעיד עליו שהוא כנראה בן למשפחת מהגרים, ככל הנראה ממזרח אירופה. אמו מתה, אביו פועל קשה יום שעובד בשוק הדגים ואחותו מלצרית בבית קפה אי שם בברונקס. האבא והאחות משכימים קום כל בוקר כדי לצאת לעבודה, ורק ג’ורג’ המובטל נשאר בבית. הוא כמעט בן עשרים ורוב היום הוא מסתובב חסר מעש, מדי פעם מקשיב למשחקי כדורגל המשודרים ברדיו, מציץ בעיתוני הרכילות שאחותו מביאה מבית הקפה, לפעמים, כשמתחשק לו, מסדר קצת, אף על פי שחובת הטיפול בבית מוטלת על אחותו, גם אם היא עובדת קשה והוא בטל ממעשים. ג’ורג’ מתקשה להשלים עם מצבו העגום. הוא משועמם. אין לו כמעט כסף. אחותו מקציבה לו אמנם מדי פעם כמה סנטים ממשכורתה, אבל אין בכך די כדי לאפשר לג’ורג’ להזמין פעם מישהי לצאת אתו לסרט ולהפיג את הבדידות. ג’ורג’ אינו שבע רצון גם מהשכונה שבה הוא גר. הוא חולם לשפר את תנאי חייו. כמה היה רוצה לגור בבית נאה עם מרפסת באזור ירוק שנטועים בו עצים, לא ברחובות המהבילים הללו, שהמדרכות בהן שבורות, ששום דבר לא צומח בהם, שיש בהם רק בטון ואבן. מדי ערב יוצא ג’ורג’ לטיול קצר, חולף על פני החנוונים היושבים בפתחי החנויות כדי להתאוורר מהחום והלחות, יוצא מתוך שכונת העוני, עד שהוא מגיע לאיזה גן ציבורי קטן, שם הוא נח מחוסר המעש שלו וחולם על עתיד טוב יותר.
איך יוכל להתקדם בחיים? איך יוכל לפרוץ את מעגל העוני ולממש את מה שמכונה “החלום האמריקני” כלומר – להתעשר? לפי הסיפור השער האפשרי היחיד שיכול להיפתח בפניו הוא – אם ירכוש השכלה. כלומר – אם יתחיל לקרוא. כולם – ג’ורג’, בני משפחתו והשכנים יודעים זאת. אבל ג’ורג’ הפסיק את הלימודים. יום אחד נמאס לו והוא קם ועזב את בית הספר. ברור שלא היה אז מי שיבלום אותו, יעודד אותו להתגבר על הקושי והאתגר שמציבים הלימודים. אביו מתמודד עם קשיים בכך שהוא בוכה. אחותו כמעט בת גילו. בני משפחה אחרים, מלבד האימא שמתה, אינם מוזכרים. מאז שג’ורג’ ברח מבית הספר הוא עסק בכל מיני עבודות מזדמנות – נער שליחויות, פועל בבית חרושת – שבכולן מאס. מדוע אם כן אינו משלים את חוק לימודיו? יש לו הרבה הסברים, בעצם – תירוצים. למשל: הוא לא אוהב שאומרים לו מה לעשות. וחוץ מזה – התלמידים האחרים יהיו צעירים מדי, יחסית אליו. למעשה יש לו לג’ורג’ תירוצים לכל הבטלנות הנרפית שלו: אמנם היה רוצה לעסוק בנגרות כתחביב, אבל איפה ימצא מקום לעשות זאת? אמנם היה רוצה להיות משכיל יותר – אבל איך יוכל להתגבר על הרתיעה שלו מפני קריאה? הוא מבין היטב שרק מי שמסוגל לקרוא יוכל להתפתח, אבל אין לו כוחות נפש לאלץ את עצמו לפעול בהתאם.
השינוי מתחולל כשאחד השכנים, מר קָטָנְזָרָה – גם הוא מן הסתם מהגר או בן למהגרים, כנראה מאיטליה, כך מעיד עליו שמו – פוגש את ג’ורג’ ומאתגר אותו. קטנזרה מתעניין בג’ורג’. למעשה הוא היחיד שעושה זאת. אף אחד אחר בשכונה או בבית אינו פונה אל הצעיר הזה בשאלות, אינו תוהה למעשיו, אינו מבקש לדעת מה שלומו. מאז ומתמיד חיבב מר קטנזרה את ג’ורג’. כשהיה ילד נהג לתת לו כמה מעות כדי שיקנה לעצמו ממתקים.
ערב אחד כשהוא נתקל בג’ורג’ המשוטט כדרכו בלי שום תכלית, הוא מבקש לדעת מה בעצם ג’ורג’ עושה עם עצמו. וג’ורג’, שנבוך להודות בבטלנותו, מספר פתאום שהוא קורא.. המון. שיש לו רשימה של מאה ספרים שלקח מהספרייה, ובכך הוא שקוע. מר קטנזרה מתעניין מאוד. הסיפור מרמז על כך שהאיש משכיל יותר מאשר תושבי השכונה האחרים: הוא נוהג לקרוא עיתון “נחשב”, הניו יורק טיימס. והוא מציע לג’ורג’ לשוחח אתו על כל הספרים הללו. האם הוא מבין שג’ורג’ משקר? האם מטרתו הסמויה להשפיע על הצעיר, לעודד אותו, להביא לכך שיתחיל באמת לקרוא?
לכל השאלות האלה משיב הסיפור תשובות סמויות ולא ישירות. אבל שאלה אחרת נשארת ללא מענה: מה קרה בעולם מאז שברנרד מלמוד כתב את “קריאת קיץ”? איך ייתכן שבאמצע המאה הקודמת הייתה ההשכלה המפתח הברור והמובן מאליו להצלחה בחיים, ואילו כיום ויקטוריה בקהאם ודומיה הם אלה שקובעים את הלך הרוח הציבורי? מדוע עיתונאית כמו הת’ר לייסי מוצאת לנכון להסביר שקריאת ספר דומה לכל תחביב אחר – היא אפילו מציעה חלופות שקולות: קניית בגדים, רכיבה על סוסים, תיעוד המספרים המופיעים על קרונות רכבת, בישול, חקר מערות?
רבים מבין תלמידי בית ספר תיכון שנהגתי בעבר לתת להם לקרוא את המאמר של הת’ר לייסי כמעין התגרות – משום מה האמנתי שידונו אותו לכף חובה ויבוזו לו – הגיבו אליו להפתעתי ולצערי בהסכמה. עד שהפסקתי לתת להם אותו, שמא אני משיגה בדיוק את ההפך ממה שתכננתי: מעודדת אותם לחשוב שהקריאה באמת לא חשובה כל כך, במקום לעורר בהם תחושה של התקוממות כנגד מה שנאמר במאמר.
“אני עצמי לעולם לא אדע את ההבדל בין ורסצ’ה לגוצ’י, (ולעולם גם לא יהיה לי אכפת מה ההבדל)”, כותבת הת’ר לייסי, אבל מזדרזת להסביר שאין לדעתה שום הבדל בין עיסוק באופנה לבין קריאת ספרים. המשמעות המובלעת: גוצ’י וטולסטוי שווים. אין סולם ערכים של גבוה ונמוך, חשוב ולא חשוב, רב משמעות ושולי. אין מי שההיכרות עם עולמו תורמת ומעשירה יותר ממי שרק מקשט את המציאות. ומכאן שאין מי שמשפיע באמת על הזולת באמירתו, באמנותו, בנפשו המורכבת ורבת הפנים. אין הבדל בין מוצרט ללהקת פיקוד מרכז. אין. פשוט אין.
“זכרו, אלוקים לא יוצא לחופשה”, כתוב על הלוח מאחורי גבו של המורה שהעליב ילד עני. המורה ממשיך לעיין בש”ס באדיקות אחרי שכל הילדים האחרים כבר הלכו הביתה והילד יושב מולו בכיתה הריקה וכותב שוב ושוב במחברת “אסור לקלל את המורה”, עונש על כך שהפטיר בלחש, בפרסית, מילות גנאי של התקוממות (“בן כלב”), אחרי שהמורה השפיל אותו בפומבי וחשף את עוניו.
ואז, בסצנה שכמו לקוחה מתוך הסיפור “The Split Cherry Tree” שכתב ג’סי סטיוארט, מגיע אביו של הילד, נכנס לכיתה וגואל אותו: אחרי שהוא מוציא את הילד ומברר מה בדיוק קרה, הוא מאלץ את המורה להתנצל בפני בנו, כי פגע בו והעליב אותו. הוא עדיין אינו יודע מה צפוי לו עצמו, ומדוע יחוש בעוד זמן לא רב שגם עליו לבקש סליחה.
כמו בסיפור “The Split Cherry Tree” (המופיע בתוכנית הלימודים לקראת בחינות הבגרות באנגלית), יש אב קשוח, יצחק, חקלאי קשה יום, שמאלץ את בנו מוטי לעבוד בפרך כי עליו לעזור לו לשאת בעול הפרנסה. גם כאן מתגלה שהאב סבור כי רק לו עצמו מותר להתנהג עם הבן בקשיחות ובלי להבין את צרכיו ורגשותיו: כשמישהו זר פוגע בבן הוא נחלץ להגנתו. מסתבר כי שני האבות אוהבים את הבנים שלהם ורוצים בטובתם. אבל בניגוד לסיפור האמריקני, שבו המורה והאב מתיידדים והאב לומד להבין שהמורה רוצה רק בטובת הילד ומנסה לחנך אותו, בסרט שלפנינו האב תובע את עלבונו של הילד, ומעורר בו בכך תחושה שהוא מבין ורואה אותו ואת צרכיו, אבל רגע ההבנה והקִרבה קצר.
כי הסרט “באבא ג’ון” אינו עוסק רק בשני דורות. שמו חושף את הדמות הנוספת, שהיא המפתח להבנת הקונפליקט המשפחתי: באבא ג’ון הוא סבו של הילד, וככל שהסרט מתפתח מתבהר תפקידו: הוא בעצם זה שתבע מבנו, כשזה היה ילד, לשאת בעול הפרנסה המשפחתית: הם מגדלים תרנגולי הודו. בשעתו, כשהאב היה ילד, הוא תיעב את הטיפול בתרנגולים, אבל היה הבן הטוב. אחיו, שגם הוא שנא את העבודה, התחמק ממנה, וברח. עכשיו תובע האב מהילד לנהוג כמוהו: לציית, להמשיך את המסורת המשפחתית, ללמוד כיצד מטפלים בתרנגולי הודו (ואיך בסופו של התהליך מעלים אותם אל המשאית שתיקח אותם אל מותם).
“באבא ג’ון” זכה בפרס אופיר, ויתחרה מטעם ישראל על מועמדות בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר בטקס האוסקר האמריקני שיתקיים ב-28 בפברואר 2016. רובו המכריע של הסרט כלל אינו מתנהל בעברית. חלק מהשחקנים הם אמריקנים ממוצא אירני: נביד נגהבאן שגילם את תפקיד אבו-נאזיר בסדרה “הומלנד”, דיוויד דיאאן שמגלם את אחיו של יצחק, שהיגר לארצות הברית, ועמם גם השחקנית וויז אליוט ספאדי. לפני שלוש שנים הביס הסרט האירני “פרידה” את המועמדים הזרים האחרים (ביניהם “הערת שוליים” הישראלי). מי יודע, אולי הדיבור בשפה הפרסית יתגלה כסגולה לניצחון… יש בו ב”באבא ג’ון” סיפור אנושי נוגע ללב ודמויות מעניינות, והוא אפילו מתנהל על פי הנוסחאות ההוליוודיות הנדרשות והמקובלות: קונפליקט, התרחקות, התרה, התקרבות ופתרון, אבל עושה זאת בחן משכנע.
בשולי הדברים אי אפשר שלא לציין את מה שהטריד לפחות צופה אחת: במאי הסרט, יובל דלשד, שזהו סרט הבכורה שלו המבוסס במידה רבה על ילדותו במושב זרחיה בדרום, סיפר באחד הראיונות על חלק מהקשיים הטכניים שנתקל בהם. למשל: לשחקנים הלא ישראליים ולילד המגלם את דמותו של מוטי לא הייתה שפה משותפת, ולכן נאלץ הבמאי להשמיע לילד במיקרופון סמוי את הדברים שעליהם הוא אמור להגיב. קושי אחר שנתקל בו היה הצורך “לביים” להקה גדולה של תרנגולי הודו, שאינם מצייתים להנחיות… לפחות תרנגול הודו אחד קיפח את חייו לטובת הסרט: באחת הסצנות רואים אותו פצוע ופגוע, כחלק מההתרחשות. האגודה האמריקנית להומניות (American Humane Association) שנוסדה בשנת 1877 מפקחת בין היתר על היחס האנושי כלפי חיות שמופיעות בסרטים. בסרטים אמריקנים רבים מופיע הכיתוב “אף חיה לא נפגעה (במהלך היצירה של הסרט)”. אמנם גורלם של תרנגולי ההודו ידוע מראש (באחת הסצנות נוזף האב בתרנגול שנאבק על חייו וחובט בו בכנפיו − האם הם חשים במותם הקרב? − ואומר לו − אני גידלתי והאכלתי אותך ואתה תוקף אותי?…), אבל בכל זאת, המחשבה על כך שאחד מהם נבעט, נפצע וגסס רק כדי שיוכלו לצלם אותו לסרט קשה למי שמסרבת לאכול משהו שהיה פעם מישהו. אפילו רק סתם איזה תרנגול הודו.
ועוד הרהור, שאינו קשור בסרט אלא בסיפור שהוזכר, The Split Cherry Tree שהוא כאמור סיפור חובה בתוכנית הלימודים לקראת בחינת הבגרות באנגלית. בסיפור אביו של הילד דובר אנגלית קלוקלת של אדם חסר השכלה, ונשאלת השאלה מדוע תלמידים (ועוד כאלה שניגשים לבחינה ברמה של 4 יח”ל, הסיפור חובה בתוכנית שלהם דווקא) נדרשים לקרוא טקסט שיש בו כל כך הרבה טעויות ושיבושים. אלה כמובן מעידים על אמינות הדיבור של גיבור הסיפור, אבל כמה קשה למורים להסביר שעל התלמידים עצמם להימנע מניסוחים כמו “?Why ain’t you been here to help me with this work” או “I says” או מה פשר “!Eif Crabtree’s cherry tree”. גם סיפור אחרים שכלולים בתוכנית של 4 יח”ל, למשל The Treasure of Lemon Brown רצופים באנגלית משובשת, שמקשה מאוד על התלמידים. אין לדעת מה הרציונל המניע את מי שבחר בסיפורים הללו, שנועדו אמנם לחשוף את תלמידי ישראל לתרבות האמריקנית, אבל הדעת נותנת שקיימות באנגלית יצירות חלופיות, שמתאימות יותר לתלמידי אנגלית כשפה שנייה.
“הו, כמה קשה, ואיזה מין מבצע,
להוציא היפופוטם מתוך הביצה…”
אלה היו שתי השורות מתוך שיר ילדים רוסי מפורסם ששב ואמר לעצמו בלי קול אלוף העולם בשחמט, מיכאל טל, במהלך אחד ממשחקיו הדרמטיים נגד רב אמן אחר. קהל רב מילא את האולם שבו התנהל המשחק. הצופים עצרו את נשימתם וציפו למהלך הבא של טל, שנראה שקוע במחשבות. לא היה להם ספק שהאלוף עסוק בחישובים סבוכים. רק לימים חשף טל את מה שעבר עליו באותו שלב של המשחק, כיצד חזר ושמע את שתי השורות מהשיר, ותהה רק איך בעצם עושים את זה. איך מחלצים את ההיפופוטם. בעיני רוחו, כך סיפר בדיעבד, ראה מסוקים, מנופים, אפילו סולם חבלים. ואז, אחרי התלבטות ממושכת, הודה בינו לבינו כי כמהנדס הוא נכשל, וסיכם ואמר לעצמו, במין רשעות מבודחת – שיטבע!
ההיפופוטם נעלם מלוח השחמט שאליו הגיע לא קרוא, וטל החליט, במהלך אינטואיטיבי לחלוטין, כי מאחר שאינו יכול לחשב את כל האפשרויות, פשוט יקריב פרש. למחרת, כך הוסיף וסיפר, נהנה והשתעשע לקרוא בעיתון את הפרשנות שלפיה שקל כביכול את המהלך במשך ארבעים דקות ואז, בעקבות כל החישובים הסבוכים והמורכבים שחישב, החליט על המהלך.
את הסיפור הזה מביא גארי קספרוב מפיו של עמיתו בספר שנקרא בעברית החיים כמשחק שחמט כדוגמה לתפקידה של האינטואיציה בחיים ובשחמט. קספרוב, אחד מגדולי השחמטאים בכל הזמנים, היה אלוף העולם במשך חמש עשרה שנים. בשנת 2000, אחרי שפרש, פנה לעסוק בפוליטיקה. הוא הקים תנועה חברתית שמטרתה העיקרית לקדם את הדמוקרטיה ברוסיה, והוא אחד ממתנגדיו הנמרצים של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין.
כנרת, לעברית: רון בן-עמי
לפני שמונה שנים, אחרי שהספר שלפנינו ראה אור, נשאל קספרוב בהרצאה שנשא בניו יורק בפני אנשי עסקים, כיצד, אם כן, מחקים החיים את משחק השחמט. לקול צחוקם של הנוכחים השיב: “הם לא!” מטרתו של הספר, כך הסביר, אינה ללמד על שחמט, או להסביר כיצד הוא יכול לשפר את כישוריהם של השחקנים, אלא לתאר את הכלים שרכש באמצעות המשחק, אלה ששיפרו את יכולתו לנתח ולשפר את תהליכי החשיבה של עצמו וכך גם להגיע להחלטות הנכונות, בנסיבות ומצבים שונים. הספר, מסביר קספרוב, מיועד לקוראים שאינם מסוגלים לשחזר אף החלטה גרועה שהגיעו אליה לאחרונה. אלה הם, מעיר קספרוב בגיחוך, אנשים “בני מזל במיוחד”, או ליתר דיוק – כאלה שאינם מודעים כלל לטעויותיהם. חייהם והישגיהם בכל תחום שמעניין אותם ישתפרו אם ילמדו להתמקד בתהליכים המובילים אותם לקבל החלטות שונות.
שמות הפרקים בספר מעידים על תוכנם. הנה כמה דוגמאות: “סוד ההצלחה”, “כיצד להיות מודע לתהליך”, “השאלה ‘מדוע’ היא זאת שהופכת טקטיקה לאסטרטגיה”, “שינויים תכופים באסטרטגיה שקולים לחוסר באסטרטגיה”, “מרכיב ההפתעה”, “לדבוק בתוכנית”, “אסור להיכנע – אסור, אסור אסור!”, “דמיון, חישובים, והמשחק הטוב ביותר שלי,” וכן הלאה.
אכן, קספרוב מספר כמובן על משחקי שחמט, נזכר בהם, משחזר ומתאר אותם, אבל גם מפליג בין תחומי עניין רבים אחרים. הוא נוגע באמנות, בספרות, בעולם העסקים והפוליטיקה, מספר על צבאות שנלחמו ועל מצביאים שניצחו, וגם על כאלה שכשלו. הוא מצטט ידועי שם רבים, מגיב לדבריהם, מוסיף עליהם, משתמש בהם. למשל: לנשיא ארצות, אברהם לינקולן, שאמר: “אם נדע לאן פנינו מועדות ולאיזה כיוון אנחנו נוטים, נוכל לשפוט טוב יותר ולדעת מה ואיך לעשות,” הוא מעיר: כדאי לנו לדעת לא רק לאן אנחנו הולכים, אלא גם היכן אנחנו נמצאים כעת… הוא לומד לקחים ממערכות צבאיות ומקרבות מפורסמים, למשל: קרב אוסטרליץ שבו הערים נפוליאון על אויביו בכך שנסוג מעמדה בטוחה, כדי לפתות את הצאר הצעיר והפזיז לתקוף בנסיבות שבהן היה לצרפתים יתרון שהצאר לא קלט; מספר על הישגים דיפלומטיים יוצאי דופן, למשל זה של המדינאי הצרפתי טליראן שהשכיל לנהל משא ומתן והגיע להישגים מפליגים, אף על פי שהתחיל מעמדה נחותה מאוד: לאחר שנחתם ההסכם שמרה בזכותו צרפת על גבולותיה, למרות מלחמות נפוליאון. קספרוב מראה כיצד בחיים ובשחמט נכסים חומריים רבים – או כלים על הלוח – אינם מבטיחים ניצחון, ומסביר כיצד מחשבה מקורית חשובה לפעמים יותר מידע טכני: כך למשל הפגין ויליאם בואינג כישרון של יזם, בניגוד לאחים רייט נטולי החזון שהצליחו אמנם לבנות את כלי הטיס הראשון, אבל לא ידעו לנצל את יכולותיהם הטכניות.
קספרוב מאייר כמובן את רעיונותיו גם בתיאורים רבים של משחקי שחמט: של אחרים, ושלו עצמו, ניצחונות ותבוסות: גם מהן הפיק לקחים רבי משמעות.
האם, שאלתי את חובב השחמט שהמליץ לי על הספר, הוא יכול לעניין גם את מי שאינה יודעת אפילו את החוקים הבסיסיים ביותר של המשחק?
בהחלט כן, השיב החובב, וצדק.
אי אפשר שלא לחוש בקסם שנוסך משחק השחמט. אכן, סופרים לא מעטים אימצו אותו בכתיבם. זכור היטב הסיפור “משחק המלכים”, שבו השתמש שטפן צווייג בשחמט כדי לתאר את הרוח האנושית במיטבה: שחקן חובב שלמד את חוקי השחמט כדי להציל את נפשו מאבדון − לאחר שמעניו הנאצים כלאו אותו במקום שאין בו שום גירויים חיצוניים, כדי לשבור אותו ולהוציא ממנו מידע − מתעלה מעל אלוף העולם שיכולותיו הטכניות המשוכללות אינן מחפות על גסותו. למרבה הצער דומה כי שטפן צווייג עצמו לא היה שחקן מיומן. מן הסתם רכש את הידע שלו מספרים העוסקים במשחק, אבל שגה בלא מעט פרטים. אפשר לקרוא על כך בביקורת המרתקת על הספר שכתב השחמטאי אלון גרינפלד בעיתון הארץ.
סופרת אחרת שכתבה על המשחק היא אמי טאן. אחת הדמויות ברומן חוג שמחת-המזל, ילדה אמריקנית ממוצא סיני בשם ווייברלי, לומדת לשחק שחמט באקראי, מתוך חוברת שנמצאת בקופסה של משחק משומש, נטול כמה כלים, שאחד מאחיה מקבל כשי-צדקה בחג המולד. אחד הפרקים העוסקים בווייברלי נקרא “חוקי המשחק” (“Rules of the Game”). אמה של ווייברלי מחנכת אותה ואת אחיה לציית לחוקים שהביאה אתה ממולדתה. למשל – להתאפק ולא להפגין את רגשותיהם. החוקים הללו אמורים להעניק למצייתים להם כוחות נסתרים שיאפשרו להם לנצח במלחמת הקיום, במיוחד מאחר שהם חיים בארץ חדשה, שאת חוקיה אינם מכירים על בוריים. אם יישגו, כך מסבירה להם האם, ידונו אותם לכף חובה, אך אל להם לצפות לעזרה של מישהו שיואיל להסביר להם כיצד יש לנהוג. משחק השחמט מופיע בספר כדימוי לחיים הכרוכים במאבק מתמיד: לא רק בין ווייברלי ליריביה למשחק, אלא בעיקר בינה לבין אמה. אבל השחמט בסיפור הזה הוא גם עולם חלופי שהילדה לומדת להתנהל בו, להערים, לנצל חולשות, להעמיד פנים, לתמרן, וגם לתכנן, להיזהר ואפילו להיות מנומסת. (מן הראוי להוסיף כי הפרק הזה מתוך הספר חוג שמחת המזל מופיע כחלק מתוכנית הלימודים לקראת בחינת הבגרות באנגלית. נראה כי מרבית התלמידים הישראלים הלומדים אותו כאילו היה סיפור העומד בפני עצמו אינם מעלים בדעתם שזהו רק קטע מתוך יצירה שלמה שראוי לקרוא אותה במלואה כדי להעריך את יופייה!)
כנרת זמורה ביתן. לעברית: שפי פז
מכל מקום, כל התיאורים של משחק השחמט, בין אם הם פרי עטם של סופרי פרוזה שנתלים במשחק כדי לספר את סיפוריהם, ובין אם הם מגיעים משולחנו של קספרוב בכבודו ובעצמו, מעוררים התפעלות עמוקה. אי אפשר שלא לחוש בעוצמתה המכושפת של המציאות שהוא מייצר. ברור לחלוטין שמדובר בעולם רבגוני ומסעיר, גדוש סיפורים ועלילות, הרפתקאות ותהפוכות, וכי האמן הצרפתי-אמריקני מרסל דושן שקספרוב מצטט בספרו צדק כנראה בדבריו: “לא כל האמנים הם שחקני שחמט, אבל כל שחקני השחמט הם אמנים”.
גארי קספרוב – מאחוריו עומד אלוף העולם, אנטולי קרפוב – משחק נגד שחר צפריר, שהמליץ לי על ספרו (והוא, לא במקרה, הבן שלי).
סיפורו של סומרסט מוהם “מר יודע כול” (Somerset Maugham, Mr. Know All) מופיע כבר זמן רב בתוכנית ללימודי אנגלית בישראל. בשנים האחרונות נבחנים עליו התלמידים בישראל בחלק של בחינת הבגרות המוקדש כולו לספרות אנגלית ואמריקנית.
“מר יודע כול”, באנגלית “Mr. Know All”, הוא סיפור פואנטה: בשורותיו האחרונות אמור הקורא לשנות באחת את דעתו על שתיים מהדמויות: מי שנתפס כנודניק, טרחן דביק ויומרני, מתגלה כאדם מצפוני רגיש ובעל ערכים, שמוכן להקריב את המוניטין היקר לו ואת כבודו העצמי למען אישה זרה, והיא, שנתפסה כאישה תַּמָּה, צנועה ועדינה מתגלה כ”פנינה מזויפת”, אם לנקוט דימוי הלקוח ישירות מתוך הסיפור.
זהו גם סיפור עם מוסר השכל. הוא אמור ללמד את הקורא לקח שקל לנסחו באמירות משומשות: בעברית – “אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו”, באנגלית – “Never judge a book by its cover”: פתגם מסכם, לעוס ונטול כל מקוריות מחשבתית, שאלפי תלמידים ישראלים חוזרים עליו כל שנה בבחינות הסיום.
סומרסט מוהם
הסיפור מתרחש על אוניית נוסעים שמפליגה מסן פרנסיסקו ליפן, זמן לא רב אחרי תום מלחמת העולם הראשונה. על הסיפון נפגשים המספֵּר האנגלי שנאלץ למגינת לבו לחלוק את תאו עם אדם זר. שמו, מקס קֶלָדָה, מסגיר את לאומיותו המפוקפקת. אין לדעת מניין בדיוק בא, אבל למספר ברור מיד שאינו אנגלי. הוא מסביר שהיה מעדיף שותף לחדר ששמו סמית, או בראון…
המספר מפתח סלידה כלפי השותף עוד לפני שהם נפגשים. אפילו חפציו של מר קלדה מרגיזים אותו: לטעמו יש לאיש יותר מדי בגדים, יותר מדי תוויות נסיעה מודבקות על מזוודותיו, הוא משתמש בתכשירי טיפוח יקרים: כל הרמזים מעידים על כך שזהו אדם אמיד, שמרבה לנסוע בעולם.
סלידתו של המספר גוברת לאחר שהשניים נפגשים. חשדותיו התאמתו: ברור לו לגמרי שמר קלדה נולד “במקום שבו השמים תכולים יותר מאשר אלה הפרושים מעל אנגליה,” והוא חושד בו שמוצאו “הלבנטיני” הוא מאלכסנדריה או מביירות. תווי פניו של מר קלדה מוכיחים זאת: הוא כהה עור, עיניו מימיות, שערו שחור ומבריק, אפו מעוקל. ייתכן שבני הנוער הישראלים שקוראים את התיאור יבחינו בדמיון שיש בינו לבין הקריקטורות האנטישמיות שהופיעו כמה עשרות שנים אחרי שהסיפור נכתב ב”דֶר שטירמֶר”, אבל ספק אם יוכלו להבין את הרמיזות האחרות: מר קלדה, כך מתאר אותו המספר, מלווה את דבריו בתנועות ידיים מוגזמות. הוא רברבן, פטפטן, מרבה ללהג ולהתווכח, משתדל כל הזמן להוכיח את עליונות ידיעותיו, מרשה לעצמו קרבה יתרה, אינו מקפיד על כללי הנימוס ומוותר על הפנייה הרשמית “מיסטר,” והוא גם מדבר “ברהיטות שאין בה שום דבר אנגלי.” רק מי שמכיר את צורת הדיבור שסנובים אנגליים מתנָאים בה, הגמגומים המיועדים להביע ספקנות, תחכום, איפוק וצניעות מתוכננת, ואת השליטה הנדרשת בתנועות הגוף המתונות במפגיע, יוכל להבין את ההקשר התרבותי של התיאור.
התלמידים הישראלים שקוראים את הסיפור לא יכולים שלא להחמיץ את שפת הדיבור של מר קלדה, שנשמעת כמו פרודיה על ג’נטלמן אנגלי: “I was jolly glad when I heard you were English,” אומר האיש שמתיימר להיות אנגלי, וכשהמספר מביע ספק מנומס, בהרמת גבה, במצמוץ, שולף מר קלדה את דרכונו הבריטי ומנופף בו.
והנה אבן נגף שאפילו מנסחי בחינת הבגרות באנגלית נתקלו בה פעם, וכָּשְלוּ: בבחינה שנערכה בקיץ 2013 נשאלה השאלה הזאת:
“אחרי שהמספר מדבר עם מר קלדה, הוא אומר, ‘למלך ג’ורג’ יש הרבה נתינים מוזרים.’ למה הוא מתכוון?”
וכאן ניתנו לתלמידים ארבע תשובות אפשריות, שלמרבה הצער, אף אחת מהן אינה נכונה:
מר קלדה אינו אוהב את אנגליה.
מר קלדה אינו מדבר אנגלית.
מר קלדה אינו נראה בריטי.
אין למר קלדה דרכון בריטי.
התשובה שציפו מהתלמידים לסמן הייתה השלישית. שהיא בלתי אפשרית ואפילו קצת מצחיקה. האימפריה הבריטית השתרעה באותם ימים בעולם כולו, במזרח התיכון, באסיה, אפריקה, אמריקה ואוסטרליה. איך אם כך יכול היה מישהו להיראות “בריטי”?
הניסוח הנכון היה צריך כמובן להיות – “מר קלדה אינו נראה אנגלי“.
פעם אמר לי מישהו שכאשר שואלים את תושב האיים הבריטיים מה לאומיותו, ישיב בלי היסוס: “אנגלי”. או – “סקוטי”. או – “אירי”. או – “וולשי”. היחידים שמציינים כי לאומיותם בריטית, הם הזרים. למשל – יהודים ילידי בריטניה…
הסיפור “מר יודע כול” מבקש להראות לנו שסטריאוטיפים וגזענות הם עניין פגום ויש להימנע מהם. אכן, המספר מגלה בסופו של הסיפור שהדעה הקדומה השלילית שהייתה לו נגד מר קלדה הייתה שגויה. למרבה ההפתעה מסתבר שקריאה נכונה של הסיפור אפשרית רק אם הקורא שלו מכיר כמה סטריאוטיפים, שבלעדיהם לא יוכל לרדת לעומקו…
העיבוד הקולנועי לסיפור, שאינו נאמן חלוטין למקור
והנה עוד שתי טעויות מביכות שנפלו בבחינת הבגרות באנגלית.
האחת במועד חורף 2014. השאלה מנוסחת כך:
“כמה מהאנשים שהסבו ליד שולחן האוכל התפעלו משרשרת הפנינים של הגברת רמזי. איך היא מגיבה?”
למרבה הצער, רק אדם אחד מגיב לשרשרת − מקס קלדה, וגם הוא לא בהתפעלות. בעקבות ויכוח שהתפתח שנושאו − פנינים, הבחין קלדה בכך שהשרשרת שהיא עונדת יקרת ערך. כל הסועדים האחרים אדישים ובכלל לא מתעניינים בגברת רמזי או בשרשרת שלה.
חמורה יותר, ואפילו מביכה, הטעות שנפלה בשאלון של חורף 2014.
התלמידים התבקשו לציין “דבר אחד שמר קלדה עשה שבזכותו האנשים שבספינה מחבבים אותו.”
מה לעשות שאין לשאלה הזאת תשובה, כי האנשים שבספינה פשוט לא מחבבים אותו?
לאורך הסיפור מתאר המספר עד כמה הנוסעים נרתעים מפני מר קלדה. איך בחוסר הרגישות שלו, לכאורה, הוא כלל לא מבחין בכך שכולם סולדים מפניו. איך אפילו אילו העיפו אותו מכל המדרגות וטרקו בפניו את הדלת, עדיין היה מאמין שמחבבים אותו. איך מלגלגים לו, מכנים אותו “אדון יודע כול”, והוא אפילו לא מבין את העקיצה…
בשום מקום בסיפור לא מוזכר שום פרט, ולוא המזערי, המראה שמישהו בספינה חיבב את מר קלדה.
ייתכן אמנם שכל התיאור, המגיע מנקודת המבט של המספר, אינו אמין. ייתכן שבשל הגזענות והדעות הקדומות שהמספר לוקה בהן, הוא מקצין את היחס של הנוסעים כלפי מר קלדה. אבל הפירוש הזה כל כך מתוחכם, כל כך מעמיק, וכל כך מנותק מה”ראיות” הממשיות שהטקסט מביא, שאין לו בעצם שום ביסוס, וודאי שאי אפשר לצפות מתלמידי רמת 4 יח”ל, אלה שניגשו לבחינה המסוימת הזאת, לענות על השאלה. גם מוריהם לא ידעו מה התשובה. אולי כי פשוט, ולמרבה המבוכה, היא אינה קיימת!
המחזה “כולם היו בני” (,”Arthur Miller, “All My Sons) הוא נכס צאן ברזל של מערכת החינוך בישראל. כמעט כל בוגר בית ספר תיכון בארבעים השנים האחרונות למד אותו במסגרת שיעורי אנגלית. רק בשנים האחרונות הוצגה לו חלופה – הספר “הנחשול”, שעליו רשאים להיבחן בבחינת הבגרות, אבל במרבית בתי הספר ממשיכים לבחור במחזה.
יש לכך ודאי יותר מסיבה אחת, ביניהן כנראה גם ההרגל, נוחות של המורים שחלק מהם למדו אותו אולי עוד כשהיו בעצמם תלמידים, ואחרים כבר לימדו אותו כל כך הרבה פעמים עד שהם מסוגלים לדקלם חלקים ממנו בעל פה.
סיבה נוספת, מן הסתם חשובה יותר, היא התפיסה שתכניו של המחזה רלוונטיים ומשמעותיים לבני נוער ישראלים.
עלילתו של המחזה, ששומר על אחדות המקום והזמן, על פי ההמלצה של אריסטו, מתרחשת כולה בחצר ביתם של בני משפחת קלר. במערכה הראשונה אנו פוגשים את הדמויות בבוקרו של יום ראשון, במערכה השנייה יורד הערב והמערכה השלישית נחתמת אחרי שעת חצות. התקופה היא סוף שנות הארבעים של המאה העשרים, כלומר – שנים לא רבות אחרי תום מלחמת העולם השנייה. לארי, בנם הטייס של ג’ו וקייט קלר, נעדר זה שלוש שנים. מטוסו נעלם באחת הגיחות, ומאחר שגופתו לא נמצאה, האם מתעקשת להאמין שבנה עוד ישוב. כדי לשכנע את עצמה שהיא צודקת היא מחפשת הסברים והצדקות: למשל – ידיעות בעיתונים על חיילים שנעדרו מאז המלחמה ומתחילים פתאום לשוב; העובדה שעץ התפוחים שנטעו לזכרו נשבר בלילה בסופה; כפפת הבייסבול שלו שמצאה במרתף; בת הזוג שלו הגיעה לביקור; ובכלל – כך היא טוענת, לא ייתכן שהוא נהרג. כי יש אלוהים. כי השמש ממשיכה לזרוח.
אכן, חייל נעדר במלחמה יכול בהחלט לעורר עניין אצל בני נוער ישראליים. הלוא מרביתם יתגייסו לצבא בעוד שנה או שנתיים, וכולם גדלו על הסיפורים על רון ארד, השבוי שמדינת ישראל לא השכילה לשחררו, ועד שהתעשתה והסכימה לשלם את המחיר הנדרש תמורת חייו הוא כבר נעלם לחלוטין. ובקיץ האחרון היו התלמידים הללו עדים בעל כורחם למה שקרה בקרבות של מבצע צוק איתן, ולשני החיילים שמקום קבורתם לא נודע.
אבל הטיפול שעושה המחזה “כולם היו בני” אמור לצרום באוזנו של הקורא הישראלי. האימא המחכה לבנה מצטיירת בו כאישה מניפולטיבית, היסטרית, לרגעים אפילו מרושעת. היא שקועה כל כך בתקווה שבנה ישוב, עד שהיא מתעללת בכריס, בנה האחר, ואינה מוכנה לאפשר לו לשאת לאישה את הנערה שהייתה הארוסה של אחיו.
כולם היו בני, מתוך ההפקה של תיאטרון הקאמרי
כריס מתואר במחזה כאדם מוסרי, אידיאליסט, מסור להוריו, אוהב. האנשים הסובבים אותו מעידים על כך שהוא תמים, נותן אמון בזולת, מדרבן אחרים לפעול על פי עקרונות נאצלים. יש לו, לכריס, שאיפות רוחניות. את האחריות שהוא חש כלפי ארצו וכלפי האנושות בכלל ביטא כשהתנדב להילחם נגד הנאצים ושילם, לדבריו, מחיר נפשי כבד: כל החיילים בפלוגה שפיקד עליה נהרגו בקרבות. הוא מתאר את נכונותם להקריב את עצמם זה למען זה, ולמען המולדת. אילו רק היו קצת יותר מעשיים, הוא מסביר, היו נשארים בחיים (כמוהו?, תוהה הקורא בלי קול). כריס מאוכזב מכך שאהבת האדם שהיה עד לה בימי המלחמה נעלמה בשוך הקרבות. מכך שבחיים האזרחיים נמשך כל העת המרוץ המתמיד אחרי חיים נוחים, מיצוי “החלום האמריקני” שמכוון כולו לביטחון כלכלי וחומרי. והוא רוצה לשאת לאישה את אנני. היא מייצגת בשבילו חיים עם משמעות, כאלה שאין בהם רק מרדף אחרי כסף.
כולם היו בני, מתוך ההפקה של הקאמרי.
תגובותיה של האימא, כאמור, קשות מאוד. אפילו כשנודע לה סופית שהבן הנעדר בעצם מת – לקראת סוף המחזה שולפת אנני את מכתב ההתאבדות שלו ומציגה אותו בפני האם, כדי ללחוץ עליה לשחרר את כריס ולאפשר לו לשאת אותה לאישה – היא ממשיכה. כמו מכשפה רעה היא מקללת את אנני, מזהירה אותה שאם תעז להינשא לאחיו של אהובה, לבה ייבש בקרבה, ומוסיפה ואומרת לה שאלה החיים שנועדו לה – בדידות ועצב.
קשה להבין ולהזדהות עם המשולש הזה, שיש בו לכאורה אהבה, ובעצם כולו גדוש ברוע והתאכזרות. האם הגיוני ומשכנע לחשוב שאדם כה מוסרי-לכאורה כמו כריס יהיה חסר כל חמלה כלפי אמו הכאובה, ייאבק בה, יאיים שאם לא יקבל את ברכתה יישא את אנני לאישה למרות הכאב שיסב לה בכך, ואז יסתלק ויעלם מחיי הוריו? איך ייתכן שהוא מטיח בפני אביו אמיתות כמו – “אנחנו כמו אנשים שמחכים בתחנת הרכבת לרכבת שלעולם לא תגיע”? הרי הוא מדבר על אחיו הנעדר! שוב ושוב מסביר כריס שלארי מבחינתו מת. אין אפילו מילה אחת של צער. של געגוע. של דאגה. של כאב. הגופה לא נמצאה, אבל כריס כבר במקום אחר, חושב על עצמו, מסרב להיות “הפראייר” המשפחתי.
הנה למשל תגובתו התמוהה, הזעופה, של כריס, כשהאימא מספרת על חלום שחלמה על לארי, ומתפרצת בזעם על כך שאילצו אותה לטעת עץ לזכרו: כריס אומר – “אימא! אימא! אז הרוח שברה את העץ. על מה את מדברת? אימא, בחייך, אל תתחילי שוב, טוב? זה לא עוזר לאף אחד.” ומציע, בחוסר רגישות מפליא – “חשבתי ש – אולי אנחנו צריכים פשוט להתחיל לשכוח אותו?”
יש במחזה לא מעט פרצות. הנה למשל אחת הקטנות שבהן: אנני משועשעת מכך שארון הבגדים של כריס גדוש כל כך. האימא מופתעת ומזכירה לה שלא, החדר שבו שיכנו אותה אינו של כריס, אלא של לארי. חילופי הדברים הללו נועדו להראות למשפחה, כמו גם לצופה, שאנני כלל לא מצפה לשובו של לארי. בעצם – שהיא די שכחה אותו. הנה, אפילו את בגדיו כבר אינה מזהה. ועוד נועדו הדברים הללו להראות עד כמה האימא כן ממשיכה לחכות לבנה, כי אנני מגיבה בתדהמה: לא רק שכל בגדיו של הטייס הנעדר מחכים בארון לשובו, אלא שכל הנעליים מצוחצחות היטב. אבל – תוהה הצופה חד העין – האם סביר שאנני שכחה כל כך מהר את החדר של אהוב לבה? הלא האיש נעלם רק לפני שלוש שנים. והיא הייתה כל השנים שכנה ובת בית. במשך כל ילדותה ונעוריה באה ויצאה כאן, וכבר שכחה הכול? לא רק את הבגדים, אלא אפילו את סידור החדרים?
פרצה משמעותית הרבה יותר מתגלה בתכנים המהותיים שבהם עוסק המחזה. עניינו העיקרי אינו דווקא ביחסים שבין כריס, אחיו ואהובתם המשותפת, אלא בפשע מלחמה שמפעיל את כל העלילה: בעיצומה של המלחמה יצאה מפס הייצור של המפעל בבעלותו של האבא, ג’ו קלר, סדרה פגומה של חלקי מטוסים. אלה נשלחו לחיל האוויר, הותקנו במטוסים מדגם p-40, וזמן לא רב אחרי כן חלה בעשרים ואחד מהם תקלה, הם התרסקו וטייסיהם נהרגו. ג’ו קלר טוען שהיה חולה ביום שבו התרחשה התקלה, לכן לא הגיע למפעל, ואינו נושא בשום אחריות פלילית למה שקרה. סטיב, אביה של אנני היה באותה עת שותפו. ג’ו טוען כי סטיב אשם. הוא זה שהחליט, בשל הלחץ שהפעילו עליו מהצבא והחשש להפסד כבד שימוטט את המפעל, לרתך את הסדקים שנוצרו באותם חלקי מטוסים, להסתיר אותם ולשגר אותם כדי שיותקנו במטוסים. ג’ו טוען שאילו נכח במקום, היה אומר לסטיב לוותר, להשליך את החלקים לפח. אבל לטענתו של השותף, ג’ו, האיש הדומיננטי ששלט בכול, הוא זה שהורה לו לרתך. ג’ו אמנם לא הגיע באותו יום למפעל, אבל נתן הנחיות בטלפון.
“אי אפשר בבית המשפט להוכיח שיחת טלפון,” מסביר בנו של סטיב שמנסה לייצג אותו ולסנגר עליו.
כלומר – הטיעון כולו, בסיס הטרגדיה, נשען על עניין טכני. האם אפשר, או אי אפשר, להוכיח שיחת טלפון. אז, בשנות הארבעים של המאה העשרים – לא. כיום – כן, בלי שום קושי.
וזהו אם כן בעצם מעין דאוס אקס מכּינָה: המעשה המביש – גרימת מותם של הטייסים והטלת האשמה במלואה על אדם אחר – נובע אמנם מתוך אישיותו של ג’ו קלר, אבל הכול היה יכול להיפתר בקלות. למעשה, הסיבוך המוצג במחזה לא היה יכול להתקיים בימינו, ולפיכך אינו אוניברסלי.
פרצה אחרת, מהותית לא פחות, נובעת מעמדותיה של האם. ככל שהמחזה מתקדם, מתברר לצופה בהצגה או לקורא של המחזה כי התעקשותה על כך שלארי חי קשורה בתחושתה שבעלה, אביו, אחראי למותו.
כשאנני מביעה כעס על אביה ומספרת שהיא מסרבת לסלוח לו על הפשע שביצע, וכדי להדגיש את חומרת הפשע, היא מעלה את ההשערה לפיה לארי היה אולי אחד מקורבנותיו: אולי מטוסו היה אחד מאלה שהתרסקו בגלל החלק הפגום שהותקן בו?
האימא מתפרצת בחמת זעם, נוזפת בה ותובעת ממנה לעולם לא להעלות שוב את האפשרות הזאת. ג’ו קלר מצטרף אליה ומבהיר שלא ייתכן שכך קרה: הלוא לארי כלל לא טס על מטוסים מדגם p-40! (על כך מגיב כריס ואומר משהו כמו – אז מה? אז מה אם לארי לא טס על מטוס כזה? והטייסים האחרים, אלה שנהרגו, לא היו בני אדם ראויים שצריך היה לשמור על חייהם? “אז מי הטיס אותם, חזירים?”)
בסופו של המחזה מתבררות שתי עובדות: לארי אכן לא טס על אחד המטוסים שהתרסקו, הוא הפיל את המטוס בכוונה תחילה, ואביו אכן אשם בכך: לארי החליט להתאבד כי חשד באביו, ולא האמין בחפותו.
אבל עד שאנני לא הגישה להם את מכתב ההתאבדות, הם לא ידעו על כך דבר. מדוע אם כן רומזת האימא לכל אורך המחזה שבעלה אשם במות בנו? מניין היא יודעת? (התשובה: היא לא יודעת, ואין לכך בעצם שום הסבר הגיוני!)
ובכלל – האם אפשר להעלות על הדעת מצב כזה: ארוסתו של חיל נעדר מחזיקה בחשאי מכתב התאבדות שלו? לא מגלה להורים את מה שידוע לה מהרגע הראשון? שומרת את המידע הזה בסוד מפניהם, כמו סוג של נשק יום הדין שאותו תשלוף רק בלית ברירה, כדי להכריח את ההורים להרשות לה להינשא לאחיו של אהובה?
ההסבר – הקלוש, לטעמי – הוא שאנני ידעה עד כמה מכתב ההתאבדות יכאיב להם, ורצתה למנוע את התוצאות האיומות שיעורר, ברגע שייוודע לבני הזוג קלר מה עלה בגורל בנם. לא הסבר שיכול לדעתי להבהיר כיצד תיתכן אכזריות כזאת של מי שאמורה להיות מאוהבת באחד הבנים, ובעצם בשניהם: היא יודעת שאחד מהם מת, אבל מניחה לכך, ונותנת להם להמשיך כל השנים הללו לחכות לבואו? מישהו יכול להאמין שהתנהגות כזאת אפשרית?
מעבר לכל ההשגות הללו בעניין המחזה, יש בו לטעמי נקודות לא מעטות שהופכות אותו לטקסט מקומי וברגעים מסוימים ממש לא רלוונטי. יש כמה התחכמויות תקופתיות שכבר מזמן אינן אקטואליות, ומצריכות הרבה פירושים והסברים. למשל – שמות של סרטי קולנוע שהוקרנו באותם ימים, בדיחות והתייחסויות לאירועים שכבר מזמן נשכחו – למשל פרנק, אחת הדמויות, מספר שיש לו חנות סדקית, ומתלוצץ – גם אני אוכל להיות נשיא. הוא רומז על הנשיא טרומן שהיה בתקופה מסוימת בעלים של חנות כזאת. איזה עניין יכולה לעורר בדיחה כזאת בימינו, ולא רק בקרב בני נוער ישראליים?
ועם זאת, וחרף כל ההסתגויות, יש להודות כי המחזה כן מעורר בדרך כלל עניין אצל מרבית קוראיו הצעירים, תלמידי מערכת החינוך הישראלית. נראה שהנושאים שהוא עוסק בהם: טייס נעדר, משפחה שַׁכּוּלָה, רווחים שנעשים בעקבות עסקים משגשגים בתקופת מלחמה, חֶבְרה צבועה שמתעניינת בכסף יותר מאשר בערכים, אהבה בלתי אפשרית וקונפליקטים משפחתיים, מוצאים אצלם אוזן קשבת, למרות הפגמים שהמחזה לוקה בהם.
מעבר לכל ההשגות הללו אני מבקשת להזכיר סוגיה שהעסיקה לאחרונה את התקשורת הישראלית ועוררה סערת רגשות זוטא: מורה אחת לאנגלית “הואשמה” בתקשורת בכך שהטילה על תלמידיה לכתוב חיבור, בתגובה לשיר של אדווין ארלינגטון רובינזון, “ריצ’רד קורי”. השיר עוסק בהתאבדותו של אדם שנראה לכאורה מצליח מאוד, ושהבחירה שלו במוות תמוהה בעיני סביבתו. אותה מורה הציעה לתלמידים לנסח את מכתב ההתאבדות של ריצ’רד קורי, כנראה כדי לעזור להם לפענח את הסיבות האפשריות לכך שקץ בחייו.
“המורה היא מורה לאנגלית והשיעור הוא שיעור אנגלית. שיעור אנגלית הוא המקום לנהל דיון על התאבדויות?” תהתה אשת תקשורת, שדבריה עוררו נחשול עצום של תגובות, חלקן מזדהות, אחרות נזעמות.
במחזה “כולם היו בני”, שאותו כאמור מלמדים במערכת החינוך כבר עשרות שנים – אפשר להניח שגם אותה אשת תקשורת למדה אותו, אם היא בוגרת מערכת החינוך בישראל – יש לא התאבדות אחת, אלא שתיים. ומן הסתם שתיהן עולות לדיון, התלמידים משוחחים עליהן, מנתחים אותן, שואלים את עצמם האם היו מוצדקות, מה משמעותן, מה הן אומרות על הדמויות, מה הן מספרות לצופה או לקורא, ועוד כהנה וכהנה.
“ממשרד החינוך נמסר כי ‘מנהל בית הספר ביטל את המטלה. יועצת בית הספר תלווה את התלמידים ותקיים אתם שיחות הסברה אודות התמודדות נכונה וראויה יותר עם הנושא,” נכתב בהקשר עם המטלה (שנלקחה, אגב, מתוך ספר לימוד מאושר של משרד החינוך).
האם לא הגיעה אם כך העת לשלוח גדודים של יועצות שיטפלו בנזקים הנפשיים שאין לאמוד את עוצמתם שגרם לאורך השנים המחזה “כולם היו בני” ושני המתאבדים שבו?
השיר The Road not Taken שכתב המשורר האמריקני רוברט פרוסט בשנת 1914 נחשב לאחד השירים החשובים והקלאסיים בספרות האמריקנית. בשנת 2000 נבחר כשיר האהוב ביותר על האמריקנים, על פי דיווח של העיתון גרדיאן.
,Two roads diverged in a yellow wood
And sorry I could not travel both
And be one traveler, long I stood
And looked down one as far as I could
To where it bent in the undergrowth
,Then took the other, as just as fair
And having perhaps the better claim
Because it was grassy and wanted wear
Though as for that, the passing there
Had worn them really about the same
And both that morning equally lay
In leaves no step had trodden black
Oh, I kept the first for another day
Yet knowing how way leads on to way
I doubted if I should ever come back
I shall be telling this with a sigh
– Somewhere ages and ages hence
two roads diverged in a wood, and I
I took the one less traveled by
.And that has made all the difference
כאן, (באתר של הדרכת טיולים), כאן (בוויקיטסט), ויש ודאי גרסאות נוספות.
“הדרך שלא נבחרה” מופיע באנתולוגיות ומרבים ללמד אותו. בישראל הוא נכלל כבר שנים בתוכנית הלימודים של לימודי האנגלית בבתי הספר התיכוניים, כמעין אבן יסוד של הספרות האמריקנית. אין כמעט בוגר בית ספר תיכון בישראל שלא למד את השיר, שינן אותו, פירש את הסימבוליקה שבו: היער המצהיב המסמל את החיים ושתי הדרכים המסמלות את הבחירות הבלתי נמנעות שכל אדם ניצב בפניהם שוב ושוב.
אלפי תלמידים ברחבי העולם נאנחים ביחד עם המשורר ולומדים להסביר שאת האנחה אפשר לפרש בשני אופנים: כמביעה סיפוק ורווחה, כי הבחירה הצליחה, או ככזאת שמביעה צער וחרטה, שהרי “נָּתִיב מוֹבִיל אֶל נָתִיב”, ואין דרך חזרה.
רבות נכתב על השיר. הנה למשל מה שכתבה עליו עדנה אולמן-מרגלית: “הוא כובש כבר בקריאה ראשונה. בד בבד מהלכת קסם על הקורא האווירה המהורהרת והרת הגורל השורה על השיר. נושא השיר הוא הבחירה שנאלץ המטייל ביער לבחור באחת משתי הדרכים המתפצלות למולו, ורק באחת. המטייל מרוצה כנראה בסופו של דבר מהדרך שבחר בה, הדרך ‘שהלכו בה פחות’, אבל לאורך ימים ושנים מלווה אותו תחושה של החמצה בלתי נמנעת בשל הדרך שלא הלך בה ואשר את טיבה ואת מחוז חפצה לא ידע לעולם.”
קוראיו של השיר תוהים לא פעם מה הייתה הבחירה שעליה כתב רוברט פרוסט. הדובר מדגיש כי שתי הדרכים לא היו שונות מהותית זו מזו: “לַשֵּׁנִי אָז פָּנִיתִי, מְבַקֵּשׁ לְהַשְׁווֹת, / אִם רָאוּי הוּא יוֹתֵר, כִּי גַּם הוּא כֹּה יָפֶה, / שׁוֹפֵעַ רֹב יֶרֶק, וּמְעוּט עֲקֵבוֹת”, כלומר – שתי הדרכים כמעט זהות בעיניו, אבל בסופו של דבר הוא מחליט לפסוע בשביל שהיה שונה רק במעט: “מְעוּט עֲקֵבוֹת”, כלומר – בנתיב השגור פחות, המקורי יותר, זה שפחות אנשים בחרו בו. האם התכוון לבחירה של מקצוע בחיים? של אישה לשאת? של עיר לגור בה?
לא ולא.
הסיפור האמיתי העומד מאחורי כתיבתו של השיר מצמרר ומזעזע!
רוברט פרוסט האמריקני ניסה בשלב מסוים של חייו להגר לאנגליה, ביחד עם אשתו ומשפחתו הגדלה. (שישה ילדים נולדו להם במרוצת השנים, אך לא כולם שרדו). ניסיונו כחוואי בניו המפשייר לא צלח, והוא ניסה את מזלו מעבר לאוקיינוס.
הבקתה של רוברט פרוסט בוורמונט
בשנים שחי באנגליה התיידד עם כמה אנשי ספרות אנגליים, ביניהם עזרא פאונד, שעזר לו להוציא לאור את ספרי השירה הראשונים שלו.
חבר אנגלי אחר שאתו התיידד באותם ימים היה סופר בשם אדוארד תומס, שכתב עשרות ספרי פרוזה ואלפי ביקורות ספרותיות. ביום שפרצה מלחמת העולם הראשונה (אז כמובן לא ידעו עדיין למה תתפתח המלחמה האיומה ההיא, זאת שנהרגו בה 16 מיליון בני אדם ונפצעו 20 מיליון!), טיילו רוברט פרוסט ואדוארד תומס, לא הרחק מביתו של פרוסט בגלוסטשייר שבדרום מערב אנגליה. תומס היה בן 36. פרוסט בן 40. הם שוחחו על המלחמה, תהו אם מהמקום שבו הם משוטטים יוכלו לשמוע את רעם התותחים.
רוברט פרוסט ואדוארד תומס
כמה חודשים אחרי כן, בנובמבר, התרחש אירוע שהשפיע מאוד על תומס. פרוסט והוא טיילו שוב, כדרכם, באזור הכפרי הסמוך לביתו של פרוסט, עד שנתקלו לפתע בשומר צַיִד. השומר טען שהם מסיגי גבול, איים עליהם בנשקו ואילץ אותם לסגת. תומס חש מושפל, והיה בטוח שחברו רואה בו פחדן. הוא לא הצליח להשתחרר מזיכרון המקרה, שהמשיך לרדוף אותו במשך זמן רב. הוא חש נלעג ומיוסר. למרות התיעוב שרחש כלפי מלחמה בכלל וּלְאוּמנוּת בפרט, השפיע עליו העימות עם שומר הציד עד כדי כך, ששקל להתגייס לצבא כדי להוכיח לעצמו שאינו עלוב נפש, כפי שחש. התלבטויותיו והיסוסיו נמשכו, עד שחברו כתב למענו את השיר “הדרך שלא נבחרה”: “שְׁנֵי שְׁבִילִים נִפְרְדוּ בְּיַעַר צָהֹב, / אַךְ לָלֶכֶת בַּשְּׁנַיִם, הִרְהַרְתִּי בְּעֶצֶב, /אֵינֶנִּי יָכוֹל…” וכן הלאה.
היה בשיר מסר אישי, מבודח: לא פעם טיילו שני החברים בחיפוש אחרי פרחי בר או קיני ציפורים, ובסופה של הדרך נזף תומס בעצמו, כי בַּשְׁביל שבחר לא הגיע אל האוצרות שקיווה למצוא. פרוסט השתעשע מכך שנבצר מחברו לחוש מרוצה ומסופק, ולכן הקניט אותו: “לא משנה באיזו דרך תבחר, תמיד תיאנח ותצטער שלא בחרת בדרך האחרת.”
השיר השפיע על תומס עמוקות. הרבה יותר מכפי שפרוסט התכוון, ולמרבה הפליאה והעצב, הטה את הכף. תומס הגיב לשיר בזעם. פרוסט ניסה להפיס את דעתו. להסביר לו את נימת הלגלוג המבודחת הקלה שבה השתמש במילה “אנחה”. תומס לא נרגע. והחליט להתגייס.
פרוסט חזר לארצות הברית, ולקח אתו לשם את בנו של אדוארד. מלכתחילה תכננו לגור בניו המפשייר בשכנות – זאת הייתה “הדרך האחרת”, שתומס לא בחר בה!
תומס הגיע לשדה הקרב באראס, שם נהרג בחג המולד של שנת 1917, כחודשיים בלבד אחרי שהגיע לצרפת.
לימים כתב פרוסט במכתב לאחד מידידיו כי אדוארד תומס “הוא האח היחיד שהיה לי אי פעם.”
בדיילי מייל נכתב לפני שלוש שנים על “הגאון שנהרג, רק משום שלא הבין בדיחה.”
צילום של אדוארד תומס מתוך הדיילי מייל
פרוסט גילה שוב ושוב שקוראיו אינם מבינים את ההלצה. “השתדלתי להבהיר שאני מתבדח,” אמר לקהל שומעיו בהקראה באחת המכללות, אבל לא הצלחתי. Mea culpa,” הוסיף: “אַשְׁמָתִי”.
היצירה האמנותית (כמו דדאלוס מהמיתולוגיה היוונית שיצר לעצמו כנפיים מדונג ונוצות, כדי לנוס מהשבי). ג’ויס עצמו גלה מארצו, וסירב לשוב אליה, אם כי לא חדל לכתוב עליה.
