"אני יכולה לומר בגאווה שראיתי חדרים ופרצופים ונשמות מלוכלכות… בלי סוף", כותבת סלסטין בפסקה הראשונה של היומן שלה. רק היום הגיעה אל הבית של מעסיקיה החדשים, וכדי לאסוף את מחשבותיה, היא מתמסרת לתיעוד קורותיה, בהווה ובעבר. הספר שלפנינו, יומנה של משרתת הוא תיעוד דבריה, אך למעשה –האמצעי שנקט הסופר אוקטב מירבו כדי לכתוב על החברה שבה הוא חי ולמתוח עליה ביקורת נוקבת.
הדמות שיצר, סלסטין, היא צעירה נאה, דעתנית, רגישה מאוד, שעיניה פקוחות אל העוולות המקיפות אותה בעבודתה כמשרתת. הספר ראה אור לראשונה בצרפת בתקופה של פרשת דרייפוס, שהדים לה אפשר לחוש לאורך הרומן. כשקוראים אותו אפשר להבין מה הייתה עוצמתה של אותה פרשה. היא השפיעה, כך מסתבר, לא רק על תיאודור הרצל, שהגיע בעקבותיה למסקנה שהיהודים חייבים למצוא לעצמם מדינה משלהם, כי לעולם לא יצליחו להשתלב בארצות שבהן נולדו, אלא גם על החברה הצרפתית כולה. הפרשה, כך אפשר לראות בספר, הייתה משמעותית מאוד לכלל הציבור בצרפת. היא עניינה את המשרתים ואת הסייסים, כמו גם את האדונים בטרקלינים המפוארים. לכולם, מסתבר, הייתה עמדה, והציבור נחלק באופן ברור בין תומכיו של דרייפוס לבין האנטישמיים הלאומנים שתיעבו אותו ואת מי שצידדו בו.
אבל עניינו העיקרי של הרומן יומנה של משרתת הוא בתיאור הצביעות והסיאוב של החברה הצרפתית שמירבו חי בתוכה. סלסטין מתארת בגועל מתנשא את הבתים השונים שבהם עבדה. את הפער הבלתי נתפס בין מראית העין של הידור ומכובדות, לבין התנהגותם של העשירים, קמצנותם המבחילה, נצלנותם, שחיתות המידות שלהם, ריקנותם ובוגדנותם. "ראיתי את כל מה שבית מכובד ומשפחה טובה עלולים להסתיר – טינופת, חטאים מבישים, פשעים עלובים, במסווה של טוהר מידות." היא מתקוממת כנגד פערי המעמדות וכנגד גורלה שהועיד אותה להיות משרתת נטולת זכויות: "הבדידות, אין פירושה לחיות לבד, אלא לחיות אצל אנשים שאינם מתעניינים בך, שמחשיבים אותך פחות מכלב שהם מפטמים, או מפרח שהם מטפחים כמו בן עשירים. אנשים שאת מקבלת מהם רק בגדים משומשים ושאריות מקולקלות: 'את יכולה לאכול את האגס הזה, הוא רקוב. סיימי את העוף שבמטבח, הוא מסריח.'"
סלסטין זכתה ביכולת האבחנה ובשנינות של הסופר שברא אותה. כדי להסביר את כישרונותיה המופלגים של אישה שלא זכתה מעולם בהשכלה, שגדלה במשכנות עוני וספגה בילדותה רק אלימות מחרידה, "מפגיש" אותה מירבו עם גברים שעוזרים לה להתפתח. כך למשל היא מספרת על "צייר שחיזר אחרי ושהלכתי לפגוש מפעם לפעם, ושממנו גזרתי את הדעות הנזכרות מעלה." האין זאת התנשאות של הסופר עצמו, שלא היה מסוגל לאפשר לסלסטין להיות חכמה בזכות עצמה? ואולי נאלץ להוסיף את הגברים הללו, כדי שדמותה תיראה סבירה והגיונית? מכל מקום, ברור שהדמות שברא היא מעצם טבעה בעלת יכולות וכישרונות נדירים. היא רואה הכול. את הכיעור, הסבל, העמדות הפנים, הטיפשות. יש לה כבוד עצמי ויכולת עמידה מופלאים. מדי פעם אינה מסוגלת עוד לשאת את מה שהיא רואה והיא מתפרצת ואומרת לבני שיחה, גם אם היא תלויה בהם לפרנסתה, את כל האמת, ישר בפרצוף.
אבל לרוב היא שותקת, ורק מספרת לנו, הקוראים את יומנה, על כל מה שהיא חווה. הנה למשל היא מתארת את התנהגותה של בעלת הבית החדשה שלה: "היא לא מסוגלת לקרוא לי בשמי, ותחת זאת אומרת לי כל הזמן 'בתי' פה, 'בתי' שם, באותה נימה של בעלות פוגענית שמדכאת כל רצון טוב ויוצרת בן רגע מרחק גדול כל כך, שנאה גדולה כל כך, בין המעסיקות שלנו ובינינו. האם אני אמורה לקרוא לה בתגובה 'אימאל'ה'? מלבד 'בתי' המילים היחידות שיוצאות מפיה של מדאם הן 'יקר מאוד'. זה מרגיז: כל מה ששייך לה, גם חפצים עלובים ששווים פרוטות, הם 'יקרים מאוד'. אין לדעת איפה מקננת יהירותן של גברות הבית האלה. זה מעורר רחמים ממש."
סלסטין מתנשאת מעל הגברות: "היא מפגרת בעשר שנים בבגדים שלה"; וכשהיא אמורה להרגיש נבוכה מהתנהגותן, כשהן מתכחשות לאנושיותה ומתנהגות כלפיה כאילו היא אביזר שנועד לשירותן בלבד, למשל – מתפשטות בנוכחותה בלי להיות נבוכות מפניה, הם "מציגים את עצמם לראווה, בלי איפור ובלי מסכות, שוכחים שמישהו מסתובב לידם ומקשיב ורושם לפניו את הפגמים שלהם" – היא חשה שבעצם היא זאת שמשפילה אותן: "אני חולמת לראות את מדאם עירומה לגמרי כדי לצחוק קצת. זה חייב להיות מלבב." זאת "אחת ההנאות הגדולות והבולטות של המקצוע וזו הנקמה המתוקה ביותר על השפלתנו", כי "בחדרי האמבטיה כל המסכות נופלות! החזות היהירה ביותר מתפוררת ונסדקת."
היא לועגת למעסיקיה: "נאלצתי לנשוך את שפתי כדי שלא לפרוץ בצחוק. הוא מצחיק הבחור, ובאמת שהוא קצת טיפש," ושואלת את עצמה לפעמים "מה הם עושים כאן ומה תפקידם עלי אדמות."
מה יחסי הכוחות בין אדונים ומשרתים? לכאורה בידי הראשונים מצוי כל הכוח, והאחרונים תלויים בהם, אבל מסתבר שיש למשרתים עוצמה רבה יותר מכפי שהאדונים יודעים. "בכל אופן, לעזאזל! אין לנו זמן להיות הוגנים כלפי האדונים שלנו…" היא כותבת, "ואין דבר, לא נורא! שהטובים ישלמו בשביל הרעים." היא מתכוונת בדבריה לאותה התפרצות זעם שהייתה לה כלפי אחת המעסיקות שלה, דווקא מישהי שנהגה בה בהגינות יחסית, אבל הגדישה את הסאה ברגע של טיפשות מופלגת והמאיסה את עצמה על המשרתת, שהטיחה בפניה את כל הגועל שהיא חשה כלפיה, ואת הסיבות להיווצרותו. אכן, משרתים שרואים ויודעים הכול, מצוידים בנשק קטלני, שיכול לפגוע מאוד במעסיקיהם, אם הם מחליטים לומר להם את כל האמת.
נגד מה סלסטין מתקוממת? נגד האכזריות שהיא סופגת: "לנו אין זמן להיות חולים, לנו אין זכות לסבול," היא מתארת את ההתעמרות, הטרטורים, חוסר ההתחשבות המחריד. לא רק כשבעלת הבית אינה מתחשבת בה כשנודע לסלסטין שאמה מתה, לא רק כשממשיכים לדרוש ממנה שירות מלא ותובעני, גם כשהיא חולה, אלא אפילו בסצנה מחיי היומיום שבה האדונית מזמנת אותה בצלצול פעמון להגיע שוב ושוב מהקומה השנייה כדי להגיש לה חוט, ואחרי כן שולחת אותה להביא חוט אחר, ושוב – מחט, כפתור מסוים, בעצם – כפתור אחר, "ואני הולכת לחפש את הכפתור הלבן, מספר 4. אתם ודאי מבינים כמה אני מתלוננת, כמה אני כועסת, כמה אני מגדפת את מדאם בתוך תוכי. בזמן שבאתי והלכתי, עליתי וירדתי, מדאם שינתה את דעתה… היא זקוקה למשהו אחר, או שאינה זקוקה לדבר. […] הגב שלי שבור, הברכיים מכווצות, איני יכולה עוד. זה מה שמשביע את רצונה של מדאם. היא מרוצה. ולחשוב שיש אגודה שדואגת לבעלי חיים!"
סלסטין פקוחת המבט רואה סוגים שונים של גיחוך. כמו זה של גבר שמתרברב בכך שהוא "אוכל הכול" (עד שהיא מאתגרת אותו, למרבה הזוועה, לאכול גם את חיית המחמד שלו, ומזדעזעת מתגובתו), כמו הגבר שיש לו פֶטיש למגפיים, כמו האישה שמאוהבת בנער צעיר, מאלצת אותו לשכב אתה בתמורה למתנות שהיא מעניקה לו ולהוריו, ומתעלמת מכך שהוא מעדיף גברים, כמו בעלת הבית שנוהגת לספור את השזיפים המונחים בקערה, כדי לוודא שאיש אינו אוכל אף שזיף אחד, בלי רשותה: "זה היה נכון. אכלתי שניים. היא ספרה אותם! לא! שכה אחיה, אני לא מאמינה!"
היא מגלה שבחברה הבורגנית, גם בקרב אנשי מקצוע כמו פסיכולוג שהיא מנסה להתייעץ אתו, "אדם מתחיל להיחשב נפש רק כשיש לו הכנסה של מאה אלף פרנק"; נוכחת שהדת היא מפלטם של הצבועים חסרי הדעת: "הוא תומך בדת כי… בסופו של דבר… ובכן… הוא תומך בדת"; ומגיעה לתובנה שלפיה השחיתות המוסרית מקובלת ואפילו רצויה: "מתן עדות שקר נחשב השנה בקרב החברה הגבוהה לעניין האופנתי ביותר, המשובח ביותר." היא בזה לקמצנות שמונעת מהעשירים ליהנות מכספם: "נכון שהם מוזרים, האנשים האלה, שמחביאים הכול, שקוברים את הכסף, את התכשיטים, את כל העושר שלהם, את כל האושר שלהם, אנשים שיכלו לחיות בשפע ובשמחה, ומתאמצים תחת זאת לחיות במעט בעליבות?" ומתקוממת נגד האי-צדק שבו פועלות אפילו רשויות החוק: "למרבה הצער, מפקח המשטרה טען שזה לא עניינו. השופט דחק בי לעזוב את זה, הוא הסביר: 'קודם כול, מדמואזל, לא יאמינו לך, ובצדק, תחשבי מה יהיה על החברה אם משרתת תגבר על המעסיקים שלה? לא תישאר חברה, מדמואזל… זאת תהיה אנרכיה…"
את המרירות שהיא חשה היא ממירה במבט מבודח: "מזל שהמחשבות השחורות האלה אינן מציקות כל הזמן. את מנערת אותן מעלייך ומסדרת את העניינים כך שתוכלי לצחוק כמיטב יכולתך, בינך לבין עצמך," אבל לא תמיד מצליחה בכך. כשאדון הבית עוגב עליה היא כותבת בכעס על רצונו "להשליך אותך על הספה, להדביק אותך למיטות, ולא להשאיר לך דבר זולת ילד בתמורה לסיפוק מהיר וארעי. תסתדרי אחר כך כפי שתוכלי ואם תוכלי, ואם לא תוכלי – מצדו שתיחנקי, את והילד שלך, זה לא מעניין אותו. הבתים המחורבנים שלהם! אח, באמת!"
במהלך הקריאה שאלתי את עצמי אם יומנה של משרתת עוסק באמת במציאות שנכחדה מהעולם. לכאורה אין עוד בימינו משרתות, כמו שאין עוד עבדות. סלסטין כותבת "האנשים חושבים שהעבדות פסה מן העולם… חה! יופי של בדיחה. המשרתים, מה הם אם לא עבדים? עבדים הלכה למעשה, על העיוות המוסרי הכרוך בשעבוד, על השחיתות הבלתי נמנעת ועל ההתנגדות המולידה שנאה."
ואז חשבתי על התופעה שנראית לכולנו מובנת מאליה: זאת של עובדי סיעוד שמגיעים מארצות רחוקות, גרים עם מעסיקיהם ומטפלים בהם. למעשה – חיים במקום העבודה שלהם. החוק הישראלי אמנם מגן על כמה מזכויותיהם, אבל בעצם תומך בניצולם. למשל, מחריג עובדי הסיעוד מחוק שעות עבודה ומנוחה, ובכך מאפשר העסקה ללא גבולות, תוך ניצול ושיעבוד. ההחרגה הזאת מאפשרת למעשה העסקה בתנאי עבדות, ללא חופשה, וללא אפשרות לחיות חיי פרטיים[1].
סלסטין כותבת על הקושי שלה להשתחרר ולהיות כאדם חופשי: "אם הצלחת להגיע לידי הסדר עם אחת הבורגניות החמסניות האלה, את צריכה לשלם לסוכנות העבודה שלושה אחוזים משכרך במשך שנה שלמה…"
מהאתר של קו לעובד אפשר ללמוד כי סכום דמי התיווך הממוצע שמשלמת עובדת סיעוד כדי להגיע לעבוד בישראל עומד על 10,688 דולר. כ- 75% מהסכום מועבר לחברות כוח האדם בישראל, בניגוד לחוק וללא דיווח לרשויות המס. רשויות החוק כמעט שאינן מטפלות בעבירות של גביית דמי תיווך ממהגרי עבודה בישראל, גם אם נעשו בישראל, על ידי ישראלים ובאמצעות חשבונות בנק מקומיים. הסכומים שעל עובדים לשלם כדי "לרכוש" את אשרת העבודה הם סכומי עתק במונחים של כלכלת ארץ מוצאם והם נאלצים ללוות כספים ממשפחותיהם או מקהילותיהם. במהלך תקופת החזר ההלוואה יעשו רבות מעובדות הסיעוד כל שביכולתן כדי לשמור על מקום עבודתן, לעיתים גם במחיר של ניצול קשה ואף אלימות מינית ופיזית.
באחד מביקוריה בסוכנות העבודה סלסטין מביטה בצעירה שמחפשת עבודה, כמוה, ותוהה: "לאן היא הולכת? מאין באה? מדוע עזבה את מולדתה? איזה טירוף, איזו דרמה, איזו רוח סערה, הדפה אותה משם וסחפה אותה אל הים האנושי הגועש הזה כספינה טרופה?"
ומה מביא לישראל את הנשים הללו, שמתרחקות מארצן, מבני המשפחה שלהן (לרוב גם מילדיהן!), מכל מה שמוכר להן ואהוב, מה מאלץ אותן למצוא כך את פרנסתן?
באחד הקטעים המזעזעים ביותר בספר, מתארת סלסטין מקרה של משרת שהתקבל למקום עבודה ביחד עם אשתו. שניהם הסתירו את הריונה, כי ידעו שאם ייוודע, לעולם לא יוכלו לקבל את המשרה: "אני חייבת להזהיר אתכם גם שאני לא רוצה כאן, בשום פנים ואופן, ילדים. אם תצפו לילד, אהיה מחויבת לשלח אתכם מכאן מיד!" אומרת להם המעסיקה, ששלושת ילדיה המטופחים משחקים לא הרחק ממנה. אחד מהם ניגש אליה, היא מנשקת אותו ברוך ושולחת אותו להמשיך לשחק עם אחיו, "רגוע ומחייך." והמשרתת "הרגישה פתאום שלבה מתכווץ. היא חששה שלא יהיה לה כוח לעצור את הדמעות. שמחה, רוך, אהבה, אימהיות, אלה קיימים אפוא רק בשביל העשירים? הילדים שבו לשחק על הדשא. היא שנאה אותם, שנאה פראית, היא נתקפה רצון לפגוע בהם, להכות אותם, להרוג אותם. להכות גם את אותה אישה חצופה ואכזרית, את אותה אֵם אנוכית, שביטאה זה עתה מילים מתועבות, מילים שגזרו כליה על האנושות העתידית שנמה בתוכה, בתוך בטנה הענייה."
מוכר מתוך מציאות החיים בישראל, לא כן? שהרי – מה דינה של מהגרת עבודה שהרתה ללדת? היא יכולה להשאיר אצלה את התינוק, אבל אז לעזוב את ישראל ולאבד את כל הכסף ששילמה לסוכנות שהביאה אותה, או להישאר בארץ, להמשיך לעבוד, אבל אז – לשלוח את התינוק בחזרה לארצה, ולא לגדל אותו בעצמה. מה חשה אישה כזאת כשהיא רואה את התינוקות הנולדים בסביבת האדם שבו היא מטפלת?
סלסטין מתארת את השנאה היוקדת שהיא וחבריה, המשרתים הנאמנים, המנומסים והרגועים מסתירים: "האם עלה אי פעם בדעתכם להרהר בשנאת המוות המוצדקת שאולי מתעוררת בנו, בדחף לרצוח – כן, לרצוח – כאשר כדי להביע דבר מה נחות או בזוי, האדונים צועקים בפנינו, בסלידה שמשליכה אותנו בכוח רב אל מחוץ לחברה האנושית", ואת פנטזיות הנקמה שהם מטפחים בחשאי: "'מכל דלק בוער מתחת למיטה שלהם… זאת המתנה שלי…' […] 'הציפורניים שלי בתוך העיניים שלהם!' […] 'אני הייתי שמח לרסס להם את הפנים בבקבוק חומצה, בכנסייה.'" (על שנאה דומה קראנו בספר שיר ענוג, נובלה של לילה סלימאני שנפתח בתיאור של אומנת-משרתת שרצחה את שני הילדים שבהם טיפלה).
יחד עם זאת היא מנסחת גם את השקפת העולם שלה: "אני טוענת שברגע שמישהו משכן בצל קורתו אדם כלשהו – אם את אחרון העניים ואם את אחרונת הנערות – עליו לספק לו הגנה, עליו לתת לו אושר…"
לפי הנתונים באתר של קו לעובד, יש כיום כ-60 אלף מהגרי עבודה רק בתחום הסיעוד.
את הדברים הללו (ולא רק אותם), שאומר לנו אוקטב מירבו מפיה של סלסטין, ראוי להפיץ ברבים.
LE JOURNAL D'UNE FEMME DE CHAMBRE Octave Mirbeau
לעברית: אסנת יקירה
[1] תודה לאירית פורת, ולדיסרטציה שלה, שכותרתה: "זקנים סיעודיים ומהגרות עבודה – 'עבודת גבולות' בבית בהשראת המדינה ומוסדותיה".
(על עניינו העמוק של אמנון שמוש בסוגיה אפשר אולי ללמוד מהאנתולוגיה מזרח ומערב: 50 מספרים בוחרים סיפור, שערך והוציא לאור ב-1998. "ייחודה של אנתולוגיה זו בפסיפס הספרותי-תרבותי-חברתי שבה", כתב בדבר העורך, והוסיף כי "הספרות העברית משולה בעיניי לציור אופייני של יעקב אגם: אותה התמונה תיראה אחרת למסתכל עליה ממזרח, ממערב או מלפנים". בדברים הקצרים שהקדימו את כל אחד מהסיפורים הקפיד שמוש העורך לציין ולהדגיש מה מוצאו של כל סופר: מארצות המזרח, או מארצות המערב. כך למשל, יצחק נבון הוא "בן למשפחה שמוצאה מתורכיה", שלומית הראבן "נולדה בשנת 1930 בוורשה, פולין", חיים סבתו "נולד ב-1952 בקהיר, מצרים", וכן הלאה. אוסיף ואציין כי כותבת שורות אלה היא הסופרת היחידה מבין המוזמנים להשתתף באנתולוגיה שמוצאה המעורב – סוריה והונגריה – הוא אולי התגלמות השאיפה המובלעת להגיע למפגש המפרה בן מזרח למערב…).
