קטגוריה: קולנוע

הסרט הצרפתי "לולה ואחיה" מאת ז'אן פול רוב: מדוע הוא מהנה ומלבב

כשרוצים מאוד, הכול אפשרי. אפילו להקים מחדש בהרף עין בניינים שנהרסו כליל. ככה זה בקולנוע. 

הסרט הצרפתי "לולה ואחיה" מדגים זאת בחן, חביבות ואנושיות. לולה ושני אחיה, בנואה ופייר, מאוחדים כמו אחים אוהבים וקרובים, אבל יודעים גם להתקוטט זה עם זה – כמו אחים. לא ברשעות, אלא בחום ואכפתיות אמיתיים. ואנחנו הצופים הולכים שבי אחריהם, ואחרי הסרט שמביא אותם אלינו בהומור ובאינספור קריצות. 

כל אחד מהשלושה מתמודד עם בעיות של היומיום – האם לולה תמצא אהבה וזוגיות ותממש את תשוקתה להיות אימא? האם האח המובטל ימצא עבודה? האם האח שנושא אישה בפעם השלישית יצליח הפעם? 

השאלות הללו מטופלות בתערובת של קלילות ורגש, צחוק ודמעות, הומור ופגיעוּת. 

כל כך הרבה נועם יש בסרט, שאינו מזייף, גם כשהוא משקר. הרי במציאות כשהורסים מרחוק בניין רב קומות בנגיעת כפתור שמפעילה את הדינמיט, אי אפשר לאתחל אותו מחדש, אי אפשר להתחרט ולהחזיר את הגלגל לאחור, תרתי משמע, בניגוד לסרט שבו אפשר לעשות בדיוק את זה, שהרי בתמונה שמוקרנת לאחור מה שנפל שב ומתרומם ומה שנשבר מיתקן. התמונה האחרונה הזאת, שמגיעה ממש בסופו של הסרט, היא סמלית. היא מספרת לנו שאנשים יכולים להימלך בדעתם ושאפשר לתקן גם את מה שנשבר. 

נעים להאמין לאהבה המוצגת בפנינו. לאנשים המסורים הללו. לרגישות הלא סנטימנטלית שלהם. עוקצים ומחבקים, מלגלגים ודואגים, מותחים ביקורת ומטפלים, ובעיקר, כל הזמן, באמת טובים זה אל זה!

לאורך כל הסרט נשמעו מהקהל צחקוקים. לא פרצי צחוק מתגלגלים, לא מדובר בקומדיה, אלא בשפע של שנינויות קטנות. למשל: אחד האחים אופטיקאי. הוא בודק לקוחה שיושבת עם הפנים בתוך מכשיר מיוחד. הוא פוקד עליה לעצום את עין ימין. ואחרי כן את עין שמאל. "אני לא רואה כלום," היא אומרת והוא משיב – "זה נורמלי"…

הם כל כך סימפטיים ונחמדים, כל כך מתחשבים, כל כך בני אדם, הלולה הזאת, האהוב החדש והמקסים שלה, שני אחיה, האחיין שלה, אפילו אשתו החדשה של אחד האחים, שנראית בהתחלה מעצבנת, מתגלה כאדם חביב, בסופו של דבר. 

הסרט אומר לנו שוב ושוב – אני לא לוקח את עצמי ברצינות רבה מדי. אני מוכן לצחוק, לא מהזולת, אלא מעצמי. ואני רוצה להראות לכם שיש בעולם משפחות שמצטיינות ביופי ובאחווה. שקונפליקטים יכולים להיפתר. שהאהבה יכולה לנצח. שיהיה כיף!

מה אפשר להגיד על זה? רק שזהו מסר שנעים ומשמח לחוות אותו, גם אם הוא נמשך רק לאורכו של סרט קולנוע אחד, לא "גדול", אבל בהחלט מהנה…   

 

שרי הורמן, סרט הקולנוע "כמו כולן": עד מתי?

הסרט מתחיל למעשה בסוף: קולה הדובר של המספרת מסביר לנו על עצמה שהיא נרצחה, ואנחנו אף רואים את את הצילום של גופתה, כפי שנמצאה על המדרכה ברחוב בברלין.

הצילום אותנטי: תיעוד של קורבן לרצח שהתרחש בגרמניה ב-7 בפברואר, 2007. אחיה הצעיר ביותר של חאתוּן "איינור" סורוקו, צעירה בת 23 ממוצא טורקי-כורדי, ירה בה למוות "על רקע כבוד המשפחה".

הסרט מעניק לאותה אישה צעירה קול. היא מספרת את סיפורה. מתארת איך זה קרה. מה הייתה השתלשלות המהלכים המזוויעים שהביאו לסופה, כמו בספר העצמות המקסימות מאת אליס סיבולד, שגם בו מדברת הנרצחת ומספרת על המקרה שלה.

איינור האמיתית, כמו זאת שבסרט, אולצה להפסיק את הלימודים בבית הספר ובגיל שש עשרה לנסוע לכפר בטורקיה שממנו הגיעה משפחתה ולהינשא שם לבן דודה. עד מהרה גילתה שהוא אלים ונסה מפניו, עם תינוק בן יומו.

בסרט היא בורחת כשהיא בהיריון מתקדם. במציאות ובסרט בני משפחתה שבברלין אינם מקבלים אותה בסבר פנים יפות, הם רוצים שתשוב אל גבר שהותיר בגופה צלקות מחרידות המעידות על העינויים שעברה במחיצתו.

הסרט עוקב אחרי מאמציה של איינור לשקם את חייה. להשתחרר מהכפייה והעוול. להיות עצמאית. לחיות. לללמוד. להתפרנס. לגדל את בנה בכבוד. למצוא זוגיות ואהבה.

כל אלה יכלו להתאפשר, בזכות כוחות הנפש המופלאים שלה, וכמעט קרו. כמעט. הבעיה העיקרית הייתה שאיינור לא מצאה בתוכה את הכוח האחד והיחיד שהיה נחוץ כדי שתוכל לחיות ולממש את עצמה: היא לא הייתה מסוגלת לוותר על הרצון שלה במשפחה. לא הייתה מוכנה להינתק מהם, גם כשהתאכזרו אליה, גם כשהתנכרו לכל צרכיה, גם כשסירבו להבין מי היא, מה רצונותיה, כיצד מכתיבה לה אישיותה לנהוג, מה היא מבקשת לעשות בחייה.

זאת הבחירה האיומה: חירות וחיים, או אשליה של משפחה. אילו רק השלימה עם המציאות! אילו רק הבינה שבנסיבות מסוימות ה"אין" מבטיח חיים וה"יש" מוביל למוות! אילו רק ידעה עוד בחייה שמשפחה מרעילה היא משפחה ממאירה ומסוכנת, ששומר נפשו ירחק, תרתי משמע ובפועל: לנוס, להציל את עצמה ואת עתידו של בנה הקטן. אבל לא, איינור, במציאות ובסרט, נפלה קורבן לצורך העמוק, הבסיסי, המייסר, במשפחה. באהבת הוריה, אחיה ואחיותיה. שכולם, למעט אח אחד, מעלו באמונה, בגדו בה באופן השפל והמחפיר ביותר.

הסרט מכאיב מאוד, דווקא מכיוון שהוא עשוי היטב. לתוך הדרמה המבוימת הושתלו כמה קטעי וידיאו קצרצרים מחייה של איינור האמיתית. צעירה מקסימה, מוכשרת, מלאת תקוות ורצונות, שקיפחה את חייה על מזבח "הכבוד" המתועב של בני משפחתה האפלים.

כמה נשים כאלה לא נרצחו (עדיין?), כי מלכתחילה הן מוותרות על הכול? כמה נשים כמוה נרצחו, ולא שמענו עליהן כמעט דבר, לא הכרנו את הדרך שעשו, לא ידענו מאומה על המאמצים שלהן להשתחרר?

ועד מתי נשים (והילדים הקטנים שלהן!) ישלמו את המחיר על הפנטיות הדתית המעודדת גברים לפגוע בהן?

בברלין לא שכחו אותה. בימי השנה להירצחה פעילים חברתיים מגיעים ומניחים זרים לזכרה, ומנסים להיאבק למען זכותן של נערות להימנע מנישואים כפויים, ולמנוע מקרים נוספים של "רצח על כבוד המשפחה".

גם הסרט שלפנינו הוא יד לזכרה, והנצחה של דמותה. הסרט לא מאפשר למשפחתה להכחיד את זיכרה.

נטפליקס – "צ׳אק נוריס לוחם בקומוניזם" (Chuck Norris vs. Communism ): איך הקולנוע יכול להשפיע על המציאות

בזיכרון הקולקטיבי הונצח הרגע המרטיט שבו רודן חוזה במפלתו: צ'אושסקו נואם כדרכו על המרפסת, כשמתחוור לו באחת כי כי משהו השתנה: אחיזתו הלופתת בגרונותיהם של בני עמו הסתיימה.

אפשר לראות את הרגע בקטע יוטיוב שנותר מנובמבר, 1989.

מהסרט "Chuck Norris vs. Communism" אפשר להבין מה היה אחד הכוחות שהביאו לאותו רגע של התקוממות המונית. אילו זרמים תת קרקעיים פעלו ברומניה בשנים שלפני ההתקוממות, עד שהביאו סוף סוף להפלת שלטונו של הרודן המושחת, אשתו ובניו.  

מסתבר שהתקיימה באותם ימים תופעה נפוצה מאוד: סרטי קולנוע מהמערב הוברחו לרומניה בקלטות וידיאו, שם הוסיפו להם דיבוב לרומנית, שכפלו את אותן  בכמויות עצומות, ומכרו אותן ליחידי הסגולה שהיה בבעלותם מכשיר וידיאו.

אותם מאושרים נהגו להקרין את הסרטים בפני מכרים, חברים, בני משפחה ושכנים, בחינם או בתשלום. כמובן שהפעילות הייתה אסורה ומסוכנת (לכאורה! כך מסתבר בסופו של דבר), והכול נעשה במחתרת ובסודיות. נראה כי למעשה  גם אנשי הסקוריטטה ובכירים אחרים בצמרת השלטון נמשכו אל האשנב הזה שנפתח בפני כל הרומנים אל העולם החיצון ואל מנעמי המערב, שם, כך הבינו מהסרטים שראו, חיים בשפע שהם לא הכירו. 

לאיש לא היה אכפת אילו סרטים הם רואים. צ'ק נוריס. הרפתקאות, דרמות – הכול היה רצוי באותה מידה, והצופים של אותם ימים שמרואיינים בסרט שלפנינו אינם מכחישים: סיפורי העלילה עניינו אותם הרבה פחות מאשר מה שראו ברקע: חנויות גדושות בכל טוב, מכוניות מפוארות, בתים נאים. 

כל אלה כרסמו בלבבות ועוררו אי נחת וכעס שבסופו של דבר הוציאו את אזרחי רומניה לרחובות, שם לא ויתרו, עד שניצחו את השיטה וסילקו מעליהם את שלטון היחיד המושחת של משפחת צ'אושסקו. 

הסרט עשוי היטב, והוא מרתק. הזיכרונות שמעלים המרואיינים, כמו גם הקטעים המשוחזרים מאותם ימים, מעוררים אהדה וכבוד, הן כלפי אלה שהפיצו את הסרטים והן כלפי האזרחים שסירבו להיכנע, ובדרכם השקטה והפאסיבית לכאורה נהגו כאגיטטורים שפעלו נגד השלטון. 

משעשע ונוגע ללב לשמוע כיצד הצופים נקשרו אל קולה של האישה שדיבבה את הסרטים. עד כמה אהבו אותה ואת נופך הפרשנות הקל שהוסיפה אל הסרטים לצד התרגום שעשתה מאנגלית לרומנית (כולל כמה פשלות קטנות, חמודות ומצחיקות מאוד, שהם מצטטים בחיבה שלא התפוגגה). 

עוצמתו של הסרט "צ׳אק נוריס לוחם בקומוניזם" בכך שהוא מוכיח לנו עד כמה יצירה אמנותית יכולה להשפיע על המציאות, לשנות עמדות, איך היא מחלחלת אל הנשמה, מניעה אנשים לשאוף לדרך חיים אחרת ומעניקה להם את הכוח לפעול. 

כדברי הפתיח של נטפליקס: "סרט תיעודי זה בוחן את האיסור שהטיל הרודן הרומני ניקולאי צ'אושסקו על התקשורת המערבית, וכיצד הברחת סרטים לתוך המדינה שינתה את פניה".

מרגש במיוחד המפגש עם אירינה נסטור, האישה שאת קולה שמעו כה רבים – בקולה דיבבה הכול, גברים ונשים, צעירים וזקנים – נקשרו אליו וניסו לדמיין איך היא נראית. הנה היא מופיעה לפנינו ומספרת לנו ישירות מה הניע אותה לעסוק בפעילות המסוכנת כל כך, באילו נסיבות הרגישה שחייה נתונים בסכנה בעקבות פעילותה, ומדוע בעצם מפעל ההברחות וההפצה לא נפסק לרגע, גם כשפקידי שלטון רמים חשפו אותו. 

את הסרט המרתק הפיקו ב-2015 בשיתוף פעולה רומני ובריטי, וביימה אותו יוצרת רומניה, Ilinca Călugăreanu אילינקה קלוגריאנו.

מיכל אביעד, "אישה עובדת": מי אשם?

משפט אחד שנאמר לי – "מחר תבואי מבושמת ובלי תחתונים" – הטה את הכיוון שבו נעו חיי. הייתי אז סגן צעירה, בת 20, בחיל האוויר. בדיוק בימים שבהם החלטתי לחתום קבע, להישאר ביחידה, התחלף המפקד הישיר שאתו עבדתי, וכבר בשבוע הראשון לבואו של המפקד החדש פנה אלי זה, חייך מתחת לשפם, ואמר את מה שאמר, ספק התלוצץ, ספק התכוון ברצינות. לא נשארתי שם כדי לבדוק. הודעתי שאני לא חותמת. השתחררתי. נסתי על נפשי.

זאת, כמובן, הייתה רק הטרדה אחת מיני רבות שחוויתי, ולאו דווקא הקשה שבהן. 

כידוע כבר לכולנו, בזכות "אחת מתוך אחת" כמו גם תנועת MeToo, אין כמעט, או בכלל, אישה שלא חוותה הטרדה מינית כלשהי, בדרגת חומרה כזאת או אחרת. 

הסרט המשובח "אישה עובדת" עוקב אחרי התפתחותה של הטרדה מינית במקום העבודה, ועושה זאת ברגישות ובחוכמה רבה. הוא מתאר את האופן שבו הפוגע טווה את קוריו. את הפגיעות הנשית. הפחד. את המאבק הבלתי אפשרי של האישה בין הצורך שלה להשתלב בעולם, לפעול בתוכו כאדם מוכשר ובעל ערך שיכול להגיע להישגים, לבין התלות שלה בבוס – הגבר רב העוצמה, שבידיו היכולת "לקדם" אותה, לאפשר לה לא רק לבטא את היכולות שלה, אלא גם להתפרנס, לתרום לרווחה של משפחתה. מה הסיכוי שהוא יתייחס אליה כאל אדם שווה ערך, שהמגדר שלו לא משנה? 

יש כמובן בעולם גם גברים אחרים. כאלה שמכבדים את הזולת, גבר או אישה, צעיר או מבוגר, בהיר או כהה, גבוה או נמוך… כאלה שרואים באישה אדם, לא רק אובייקט לתשוקה, חיזור, השפלה, הכנעה. ועם זאת, רוב הנשים, רוב הזמן, דרוכות בחברתם של רוב הגברים. אמון אינו ברירת המחדל, אלא הוא משהו שחייב להתפתח בעקבות אינטראקציות רבות שבהן גבר מוכיח שוב ושוב לאישה שהיא יכולה לסמוך עליו, שהיא יכולה להיות בטוחה שאינו מסוכן לה, שלא יתבע ממנה משהו, שלא יביך, יאיים, יפלוש, ידרוש. 

כמה דריכות נדרשת. כמה זהירות. ואיזו תחושה של אחריות, שלא לומר – אשמה! – כשאישה "מתרשלת" ושוכחת לרגע את מה שהיא יודעת היטב: שעליה לעמוד כל הזמן על המשמר. 

אורנה יודעת שבני, הבוס שלה, מסוכן. אבל היא זקוקה מאוד לעבודה. והיא מצטיינת בה. האם תצליח לשמור על עצמה? ואם לא – על מי תטיל את האשמה? על מי יכעס בעלה האוהב, על התוקף, או על הקורבן? אז מה אם היא מתעבת, נגעלת, נרתעת, אז מה אם יש הרף רגע אחד שבו היא משותקת מפחד, מתדהמה, שבו היא קופאת, כמו שקורה כמעט תמיד לקורבנות, אז מה אם הכוח הגופני הרב יותר שהעניק לו הטבע מאפשר לו לדחוק אותה, לגבור עליה? היא זאת שמרגישה אשמה, היא זאת שלוקחת על עצמה את האחריות, היא זאת שמואשמת, מתוכה, ומבחוץ. כל כך מקומם! (וכל כך אמיתי!) 

עוצמתו של הסרט בכך שהוא עושה הכול בעדינות, ביושר ובדייקנות. משחקם של לירון בן שלוש (ששבתה את לבי גם בסרט "את לי לילה"), אושרי כהן ומנשה נוי נפלא. במהלך ההקרנה מתעוררת תחושה שאלה אנשים אמיתיים שמגיחים אלינו מהמסך, לא שחקנים שמגלמים דמויות. אלה אנחנו. גברים ונשים, שעדיין צריכים ללמוד.

גל שרליט, "זפת ונוצות": מה סודו של הרוע האנושי

ויקיפדיה: "זיפות וכיסוי בנוצות היו צורת ענישה מקובלת שהחלה בתקופה הפיאודלית באירופה": את הנענש משחו בזפת נוזלית, שחורה, ואז גלגלו אותו בנוצות. המקרה המתועד הראשון לענישה הזאת הוא משנת 1189, שאז פקד המלך ריצ'רד I להעניש כך מלחים שסרחו. צורת הענישה הזאת שרדה לאורך מאות שנים, עד תחילת המאה ה-20. 

כיום כשמשתמשים במושג מתכוונים למשמעותו המושאלת, כלומר – להשפלה או מתיחת ביקורת.

סרט הגמר המסקרן של גל שרליט, בוגרת מגמת הקולנוע בתלמה ילין ב-2019, נושא את הכותרת "זפת ונוצות". אורכו 11 דקות בלבד, והוא ראוי לתשומת לב בזכות בשלותו המפתיעה ומקוריותו. 

הסרט נפתח בהצגתן הליטרלית של נוצות מרהיבות ביופיין, שכן לא נתלשו מהציפורים כדי להשתמש בהן להענשה ולהשפלה. ברווזים משתכשים במים, צוללים ומתעופפים, צבעי נוצותיהם המגוונים מרהיבי עין, הכנפיים המתנופפות  מעידות על יכולתם לנסוק, והשתקפויותיהם במים יפות להפליא.

אבל לא רחוק מהם אורב הרוע: צייד מכוון לעברם רובה. והוא אינו לבדו. מאחוריו שלושה גברים נוספים, גם הם נושאים כלי נשק קטלניים, גופיהם הדרוכים אלימים לא פחות מזה שלו. הצייד מצולם מלמטה כלפי מעלה, מזווית הראייה של הקורבנות. כך הברווזים רואים אותו, מהמים, ראשו על רקע השמים, ממלא את המסך, גדול, ברוטלי. 

ברקע נשמעים ציוצי ציפורים. אלה בני מינן של הקורבנות: הטבע שבני האדם יורים  ומחבלים בו, לשעשועיהם. כמה רוע. איזו אכזריות. אחד מהם אוסף על גבו את הגוויה העטופה ומניח אותה בתיבת קרטון שנכתב עליה באירוניה: "אני בעד טבעונות". 

ארבעת הציידים המרוצים מעצמם מתרחקים במכוניתם. ארבע דמויות מובדלות ומובחנות – הצעיר המחויך בשמחת ניצחון (על מי? על מה? האם יחסי הכוחות בין גבר מצויד ברובה לברווז הטובל את מקורו במים – שווים?), הנהג המהורהר והמבוגר המשופם, המפחיד מבין כולם, שסיגריה נצחית תקועה בפיו. הוא בתורו תוקף את הצייד ואומר בגיחוך מרושע: "אולי הוא צלף, אבל גם בו אפשר לצלוף"… 

הנהג מבחין בפיות המגחכים של עמיתיו, בהעוויות הלגלוג שלהם. משהו רע קורה. המכונית נבלמת, ומבחוץ, מעבר לזגוגית המכוסה בנוזל אדום (דם?) נראים הנוסעים שמוטים במקומותיהם. האקרן מאדים כולו. 

במעבר חד מקביל הסרט בין חיה אחרת לבני אדם אחרים: דג במים ואיש שהולך ונחנק מעניבה שעל צווארו. אישה מושכת את העניבה ומובילה אותו כמו כלב שמובל ברצועה ומבט של גבר משופם מלווה אותם בפליאה מפוחדת. 

ואז נחשפים פניהם כאילו היו שחקנים שהאיפור הוסר מהם. ברקע שרה אדית פיאף בעליזות, לנוכח הבעות פניהם האטומות. הם יושבים במסעדה. 

מה יזמינו? 

כמובן. "ברווז צלוי". 

אדית פיאף, בצרפתית – "אני רואה את העיר חוגגת… אני שומעת את צחוק הפורץ סביבי… אבודה בין האנשים שמתנגשים בי… המומה, חסרת אונים, נסחפת…" 

הפער בין הסבל לעליזות שמתגלמת בלחן אינו מתגלה בקלות, אבל יוצרת הסרט, גל שרליט, מחדירה אותו אלינו בסמוי ובתחכום: בני המשפחה מחכים לברווז הצלוי שלהם, קצרי רוח, עוטים מבטים של נימוס שמסתיר את הזרמים התת קרקעיים האלימים שנעים ביניהם. את החולשה של הבן. את היהירות של הבת. את האדנות של האב. את ההתנשאות של האם. וזהו גורלו של הברווז. להיות מוגש להם צלוי, גופו עדיין מובהק וברור, על צלחת מהודרת במסעדה. כלים ננעצים לתוך גופו המת. נתח מתוכו נבחן, מוכנס לפה, נלעס. 

אבל לא. הבן מתמרד. הוא מסיר מעל צווארו את העניבה. ואפילו האב פתאום נגעל ויורק מפיו את חתיכת הבשר שלא ערב לחיכו. האם יבין? האם יתרכך? אין סיכוי. הוא קם, כולו אלים ומוכן לתקוף את מי שהגיש לו את הברווז. האלימות אינה נפסקת. 

המוטו לסרטה של גל שרליט, המופיע בתחילתו, הוא שירו של ו"ה אודן Musée des Beaux Arts  שעניינו בסבל הנעלם, המתרחש בלי הרף לנגד עינינו הלא רואות. בשיר אין איש מבחין בייסורים של זולתו. כשישו, שיקריב את עצמו למען בני האדם, נולד, הילדים הגולשים באגם הסמוך אינם מעלים בדעתם איזה נס קוסמי מתרחש קרוב אליהם. כשמענים מישהו שנהפך כך לקדוש, החיים נמשכים: הכלבים ממשיכים להשתובב, הסוס מתגרד על עץ, והמענה ממשיך בשלו. כשאיקרוס נופל לתוך המים בשל יהירותו – הוא עף גבוה מדי וקרני השמש התיכו את הדונג שממנו יצר אביו את הכנפיים ניתך – נפילתו אינה מעוררת שום התרגשות. הכול ממשיכים בחייהם, כאילו כלום.

הנה שוב הנוצות שגל שרליט מביאה בתחילת הסרט: בני אדם מתנכלים ליופי של הציפורים, שהנוצות שייכות להן ולהן בלבד. הם הורגים את הציפור כדי להשתמש בה: לאכול אותה, או לגזול את נוצותיה לצרכים שלהם, ומתעלמים מהסבל שהם גורמים. 

אז מי, נשאלת השאלה, מושפל ונענש? על כך יש להמשיך ולהרהר.

"זפת ונוצות" הוא סרט קצר אך חכם ויפה להפליא. 

יהונתן אופק, "ילדי האשראם": מה כוחו של סוד שנחשף

תחילתו של הסרט נינוחה ומפויסת לכאורה: שנות ה-90. משפחה "מדליקה" מתראיינת בטלוויזיה, בשל סיפורה היוצא דופן והמעניין: כל שנה אימא, אבא ושני ילדיהם, יוצר הסרט יהונתן אופק ואחותו, מבלים חמישה חודשים בהודו. "באשראם".

יהונתן משיב לשאלתו של המראיין ומספר שכן, הוא נהנה להיות בהודו. יש שם נהר. יש לו שם חברים.

האם הכול באמת חביב כל כך?

בהמשך מספר יהונתן כי בשלב מסוים, לא לפני שסיים את שירותו הצבאי, הפסיק לנסוע להודו, וכי אחרי טיפול נפשי שנמשך שנים, הציע לו הפסיכולוג לעשות סרט על ילדותו באשראם. החשד מתעורר מיד: מה היה שם, שמצריך הסתכלות מדוקדקת וסובלימציה אמנותית שתעזור אולי ליהונתן להתגבר על קשיים שעורר אורח החיים ההוא? עצם הניתוק מדי שנה מההוויה הרגילה של חייו? משהו לא תקין שהתרחש שם, בהודו?

לאט לאט, בעדינות ובקול כמעט חרישי, מתגלה האמת המזעזעת. הרגע שבו מתחוור לצופה כי זוהי תחילתה של חשיפה קשה מתרחש כשמסתבר שהיה מעורב שם סוד. שהוריהם של הילדים ציוו עליהם לא לספר לאיש על מה שראו וחוו באשראם. סוד מוצהר הוא תמיד סימן אזהרה ואיתות זועק לשמים. כשהכול תקין אין צורך בשמירה על סודות. אבל כשמבוגרים תובעים מילדים שיתוף פעולה עם הסתרה ועם חשאיות, יש מיד לחשוד במניעיהם.

הוריו של יהונתן, בעיקר אמו, מסרבים בכל תוקף להכיר בפגיעה שפגעו בילדיהם. מסרבים להכיר בעמדתו שמדובר היה בכת שהילדים נאלצו להיות בה. ההורים אמנם משתפים עם יהונתן פעולה ביצירת הסרט, מתראיינים ומצטלמים, האימא משתדלת להסביר את עמדתה ולשכנע את בנה שלא הייתה ברירה אחרת, כי "הורים נוצרים מגדלים ילדים נוצרים, הורים יהודים מגדלים ילדים יהודים, והורים שנוסעים לאשראם בהודו מגדלים ילדים שנוסעים אתם לשם", אבל למעשה מסרבים ההורים לשתף פעולה באמת. בשלב מסוים האימא אפילו מצהירה שלא תסכים להצטלם לסרט. שיש דברים שאי אפשר להסביר למי שלא חווה אותם, ויש לכך אפילו מונח שלקוח מתוך תורת האשראם שלה. בסופו של דבר היא כן מדברת, כן מצטלמת, כן משתפת פעולה, אבל לא מבינה מאומה. לא מוכנה לקבל על עצמה את חלקה במצבו הנואש של בנה. שכן לא מכל טראומה אפשר באמת להחלים. גם אם נוגעים בה באמצעים אמנותיים. גם אם שולחים מבט ישיר אל השדים המפחידים.

יהונתן נפגש במהלך הסרט עם צעירים מרחבי העולם ששהו אתו בילדותם באשראם. עם חלקם הוא משוחח בטלפון. רובם מסרבים לשתף אתו פעולה. ברור לגמרי שהם מפחדים מאוד. גם הוא, כך יספר בהמשך, עדיין מפחד. אמנם הוא יוצר את הסרט, בניגוד לדעתה ולרצונה של אמו, אבל לא משוחרר מהאימה שהושתלה לתוך נפשו במשך שנים.

המעטים, האמיצים, המפוכחים, שכן מוכנים לדבר אתו, חושפים את מה שקרה שם באשראם במשך שנים, את הנזקים הבלתי הפיכים שאישיותם ספגה. חלקם הצליחו להתגבר עליהם, לפחות באופן חלקי. רובם כנראה נשארו פגועים לצמיתות.

הציווי לשמור על הסוד הזכיר לי באופן בלתי נמנע את המציאות שמתוכה אני עצמי באתי, זאת של נפגעת גילוי עריות שגדלה עם האיסור לספר. איסור מופנם ועמוק כל כך, עד שהוא נהפך כמעט לחלק מהאישיות: חוסר היכולת לבגוד בפוגעים (בגילוי עריות יש תמיד שניים: הפוגע והעומדת מנגד שאיפשרה את הפגיעה ולמעשה שיתפה אתה פעולה), ההזדהות אתם, הפחד מפני מה שיקרה להם אם הסוד יתגלה.

אמו של יהונתן תובעת להבין מדוע הוא מנסה לשנות אותה בכך שהוא שואל אותה שאלות קשות על ילדותו. בשלב הזה הוא עוצר ו"נכנע". נראה כי הקשר המשפחתי לא ניזוק. בקרדיטים שבסוף הסרט הוא מודה לבני משפחתו על התמיכה בו ועל שיתוף הפעולה אתו. יש בכך נחמה, ואני מקווה שיצירת הסרט ויציאתו אל הציבור, אל כל העיניים הרואות בדיעבד המשמשות ליהונתן עדים לפגיעה, תאפשר לו בכל זאת להתחזק, להתרחק מהפגיעה ההיא ולחיות את החיים האמיתיים שנועדו לו. נראה כי רבים מבין הילדים שחיו באשראם ההוא לא הצליחו במשימה הקשה.

מניסיון חיי אעיד כי אפשר להשתחרר גם מהסודות האפלים ביותר אם חושפים אותם והופכים אותם לידיעה גלויה ומדוברת. לא עוד סוד. כתבתי על כך את המאמר "מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו").

אני מאחלת ליהונתן בכל לבי שמכאן ואילך יצמח ויפרח.

אפשר לצפות בסרט בערוץ 8 של הוט. 

מאדס ברוגר, "המרשלד: תיק פתוח": סיפור מרתק על הזוועה בהתגלמותה

קשה לי להבין איך תוצאות תחקירו של יוצר הסרט "המרשלד: תיק פתוח" לא הגיעו לחדשות ככותרות ראשיות. מה שנחשף בו אמור לטלטל מערכות שלמות – מדיניות, תקשורתיות, בינלאומיות.

בעקבות מה שמתגלה בסרט יצאתי ממנו בתחושה שלקיתי בסחרחורת, שהאדמה שעליה אני דורכת אינה יציבה עוד כפי שהייתה לפני שצפיתי בו. עד כדי כך!

יוצר הסרט, מאדס ברוגר, לקח על עצמו משימה: לחקור את נסיבות ההתרסקות של המטוס שבעקבותיה נהרג ב-1961 מזכ"ל האו"ם דאז, דאג המרשלד.

כשיצא לדרך לא העלה מאדס ברוגר בדעתו אילו ממצאים מעוררי פלצות יחשוף בחקירתו.

לידיו  הגיעו ראיות מוצקות לא רק לכך שהמרשלד אכן נרצח כי תמך בעצמאות קונגו, אלא גם שבאפריקה פעל במשך שנים ארגון גזעני חשאי ומסוכן, בתמיכה ובחסות, כנראה אפילו ביוזמה, של מעצמות המערב.

ברוגר עצמו קובע במהלך התחקיר המתועד כי הוא צופה לכך שמה שגילה "יזעזע את העולם – או יתגלה כתאוריית קונספירציה חסרת בסיס".

לטעמי לא נותר מקום לספק: את האפשרות כאילו מדובר בסתם קונספירציה מעלה היוצר בעיקר כדי להפתיע, ליצור שאננות, אפילו לשעשע לרגע, וזאת כדי שהזוועה שיגיש בעוד רגע תגיע בלי שנהיה מוכנים לקראתה. ומדובר בזוועה שלא תיאמן, שהוא הצליח לחשוף.

אזהרת ספוילר: מי שמתכוון לחפש את הסרט (בינתיים לא איתרתי הקרנות חוזרות שלו) מוזמן לעצור כאן, ולדלג על המשך הרשומה.

מדובר אם כך בסוגיה הרבה יותר מקיפה ומחרידה מאשר רצח מזכ"ל האו"ם, שהוא כמובן, מזוויע כשלעצמו. המרשלד כיהן כמזכ"ל האו"ם השני. הוא היה בין האנשים שעיצבו את דמותו של הארגון בשנותיו הראשונות, ניסה להפעיל אותו כדי להשכין שלום בימי המלחמה הקרה ובתקופה שבה ארצות אסיה ואפריקה החלו בזו אחר זו לזכות בעצמאות ולהשתחרר מהשלטונות האימפריאליסטים. אבל בלילה אחד בספטמבר 1961 התרסק מטוסו באפריקה. בחקירות הרשמיות שערכו הבריטים הגיעו למסקנה שדובר כביכול בטעות אנוש של הטייס. חוקרים מטעם האו"ם לא הגיעו להחלטה חד משמעית באשר לנסיבות האירוע.

יוצר הסרט מוכיח בעזרת עדויות וממצאים מהזירה שמטוסו של המרשלד הופל. מטוס אחר, פוגה מגיסטר, חג בקרבתו וירה עליו, זאת אחרי שמטען נפץ שהוטמן בתוכו לא פעל כפי שציפו. למרבה המוזרות, על גופתו של המרשלד נמצא קלף בצורת "אס": אות סודי של ה-CIA שנועד "לסמן" קורבן לרצח.

והנה מה שברוגר גילה בהמשך התחקיר שלו: באפריקה פעל ארגון סודי בשם SAIMR, ראשי תיבות של "South African Institute for Maritime Research", שדגל בשמירה על עליונות הלבנים באפריקה. מדובר בארגון חוץ-צבאי סודי, שעסק בביצוע פעולות חשאיות כדי לשמר את השלטון הלבן, ויותר מכך – את קיומו של הרוב הלבן באפריקה בכלל ובדרום אפריקה בפרט.

לצורך כך הקים הארגון "מרפאות" שאליהן הגיעו אפריקנים שחורים, ותמורת סכומי כסף מופחתים מאוד קיבלו טיפול רפואי. אלא שמה שהם קיבלו באמת היו – צריך לשבת ולהיאחז היטב במשענות לפני שקוראים את זה – הזרקות של נגיף האיידס.

המטרה הייתה פשוטה וחד משמעית: להכחיד את האוכלוסיה השחורה, כדי ליצור רוב לבן.

לא מדובר בארגון פרטי. העד שבא משורותיו והחליט לספר את האמת עליו (כיום, אחרי שהתראיין לסרט, הוא חי בזהות בדויה במקום חשאי) טוען כי לדעתו הארגון חסה תחת ה-MI6: סוכנות הביון הבריטית.

צעירה לבנה בשם דאגמר ששימשה חוקרת בשירות הארגון, נרצחה, וזאת אחרי שסיפרה לאחיה כי היא חוששת שזה יקרה, שכן חבריה לצוות נרצחו גם הם. עד היום "לא הצליחו" הרשויות לפענח את הרצח. לאחיה, וגם לעד מטעם הארגון שהסכים להתראיין ולחשוף הכול, ברור שהתנקשו בחייה כשהבינה מה הארגון מעולל, והתכוונה לצאת לעולם עם המידע.

רציחתו של דאג המרשלד, שהיו לה השלכות חמורות מאוד על ההיסטוריה של מדינות באפריקה, הייתה אם כן רק קצה של קרחון עמוק ומחריד. נראה כי לא רק השלטונות הבריטים היו מעורבים במזימות האפלות של ארגון SAIMR, אלא גם אלה של ארצות הברית.

בעקבות הגילויים האחרונים חידש האו"ם את חקירת הפרשה, אבל ממשלות בריטניה ודרום אפריקה מסרבות לשתף אתו פעולה.

קשה מאוד לצאת מאולם הקולנוע אחרי הסרט הזה בלי לתהות בבעתה מה עוד מתחולל בעולם  שלנו, בימים אלה ממש.

תמרה ממון, "פתח את הפה" נס בהתהוות!

אמש זכיתי לצפות בפסטיבל דוק-אביב בסרטה התיעודי הסוחף של הבמאית הצעירה תמרה ממון. לא רק אני יצאתי מההקרנה נרגשת, ואני מודה – גם שטופת דמעות! – כל הסובבים אותי הגיבו באותה עוצמה רגשית, ומיהרו לשלשל לתיבה את הצבעתם: ציון 5 מתוך 5 נקודות אפשריות, בתקווה ש"פתח את הפה" יזכה במקום הראשון בתחרות!

תמרה ממון והצלמת המחוננת שאתה, מאי עבאדי גרבלר, ליוו לאורך זמן קבוצה של ילדים ערביים בני שתיים עשרה בלוד. בתום ההקרנה, בדברי התודה המרגשים ביותר שנשאה, סיפרה תמרה איך לאורך הצילומים נהגו שתיהן לטפס עם הילדים על הגגות כדי לתפוש יונים ולהפריח אותן, איך התרוצצו אתם בסמטאות, ובעיקר – כמה היא אסירת תודה להוריהם שהרשו לה לעשות את כל זה, ולמורי בית הספר ולמנהלת שלו, שאפשרו לה ולצלמת להיכנס לשיעורים וללוות ולתעד את ההתרחשויות שם.

בנוכחות-נסתרת מופלאה ליוו הבמאית והצלמת את הילדים בכיתה אחת, לאורך זמן: זאת של אֶלה, המורה לזִמרה, עולה ותיקה מברית-המועצות לשעבר, שאינה דוברת ערבית, אך מצליחה לתקשר אתם בעברית. תמרה ממון הודתה למנהלת בית הספר לא רק על כך שאפשרה לה ולצלמת להיכנס לשיעורים הללו, אלא גם, ובצדק רב, על שהתעקשה לשלב לימודי מוזיקה בבית הספר שאותו היא מנהלת. אכן, השיעורים עם אֶלה נראים כמו נס בהתהוות, שממון ועבאדי גרבלר היטיבו כל כך לתעד. 

מה יכולים ילדים ערביים להבין מהשיר האיטלקי "פוניקלי פוניקלה"? איך יוכלו להתחבר אל מילות שירו של ברכט "יהי כל דבר שייך למי שמיטיב עימו / הילדים לאימהות הטובות, והאדמה – למי שמשקה אותה מים"? הצופה רואה מן הסתם את הקשרים: למשל, את אמו של אחד הילדים שלוקחת אותו אתה לעבוד בגינה, להשקות היטב את אדמתה. יש לקוות שגם הילדים יבינו, אם לא בהווה אז בעתיד. 

בתחילת הדרך הם משתובבים, כדרכם של ילדים, מפריעים, מציקים זה לזה, ולמורה, אבל היא, אלה, בקסם אישי יוצא דופן, אינה נבהלת. היא לא רק מורה למוזיקה, היא גם מחנכת, ובחיוך שובה לב היא מבטיחה למצלמה שבעוד זמן לא רב "הם יהיו מֶשי": רכים וצייתנים, "או שאני לא אלה." והיא צודקת. הם אכן נשבים בקסמה של המוזיקה ושל המורה שלהם, ומגיעים לאירוע של סיום שנת הלימודים ושל הפרידה מבית הספר היסודי כשהם שרים בפני קהל ההורים המעריץ שלהם.

אבל לסרט יש עוד פן, לא כל כך סמוי, שתמרה ממון הדגישה אותו בחלק האחרון של דברי התודה שנשאה בתום ההקרנה: רבע שעה מכאן, מאולם הסינמטק שבתל אביב, כך אמרה, חיים ילדים שגם להם מותר לחלום ולממש את חלומותיהם. מציאות החיים שתיעדה בסרט מכאיבה מאוד. הילדים צופים מרחוק בזיקוקים של יום העצמאות וחולמים לאיזה ארץ יהגרו מכאן כשרק יוכלו. מביטים ברכבות החולפות וממשיכים לחלום. הם שואלים את עצמם וזה את זה מהי זהותם – האם יצליחו להגר לדובאי, למשל, או ששם, כך חושש אחד מהם, יהרגו אותם, כי הם ישראלים? "אני פלסטיני", מנסה אחד מהם להתנחם. ברור לגמרי שהם לא יודעים לאן בדיוק הם שייכים, ומה צופן להם העתיד. סרט כמו "פתח את הפה" שמעניק להם פתחון פה, וחושף אותם לפנינו, חשוב מאוד, כי הוא מעניק להם סוף סוף זכות דיבור כלשהי. 

הם, הילדים והמורה, הוזמנו לעלות על הבמה וזכו לתשואות רמות מהנוכחים. 

אי אפשר שלא להתחיל לחלום ביחד אתם!

המורה אֶלה וכמה מהתלמידים, אמש בסינמטק

יוצרי הסרט, תמרה ממון נושאת דברים

בימוי: תמרה ממון
הפקה: אסף אמיר
חברת הפקה: נורמה הפקות
עריכה: אוריה הרץ
צילום: מאי עבאדי גרבלר
פסקול: שחף וגשל
מוזיקה: אופיר ליבוביץ'

לאור הביקוש הרב, נוספה הקרנה נוספת! 
"פתח את הפה"
יום שבת 1 ביוני 22:00
אפשר לקנות כרטיסים בקישור  

סרט הקולנוע הישראלי "בוקר טוב, ילד": האם זאת הישראליות?

האם זאת, אם כן, הישראליות? לשבת בבית הקולנוע לצדו של מי שנפצע אנושות כשהיה רק בן עשרים, עד כדי כך שהסובבים אותו היו בטוחים שנהרג? לצפות ביחד אתו – שהיה מאושפז במשך חודשים ארוכים, איבד את מאור עיניו שהוחזר לו רק כעבור שנה – בסרט העוסק בפציעתו האנושה של חייל ישראלי צעיר? לגחך ביחד בסצנה המתעדת ביקור אופייני של פוליטיקאי שבא לבית החולים לטובת התצלום עם הפצוע?

"המחיר שהמדינה משלמת גבוה מאוד", מפלבל הפוליטיקאי שבסרט בעיניו וממשיך הלאה עם כל הפמליה שלו ועם הבטחותיו הלא נחוצות. 

אז מי באמת משלם "מחיר גבוה מאוד"? החייל, עמרי. חברו שנהרג. הוריו של החבר שבאצילות נפש מופלאה מוצאים את הכוח לבוא ולבקר את עמרי בבית החולים. מפקדו של החייל שסוחב אתו טראומה משלו. ואביו. גם הוא ניצול מאחת המלחמות "שלנו" וממוראותיה.

כולם פגועים. כולם מתמודדים. כולם מנסים להתאושש. להשתקם. לאזור עוז ולהמשיך, למרות הכול, עד הפעם הבאה שתגיע עד מהרה, הרי ברור לכולם.

"בוקר טוב, ילד" הוא סרט קאמרי שעשוי היטב. הדרמה היא של הדמויות, של היחסים ביניהם, של הכעסים הבלתי נמנעים, ושל האהבה העצומה שכל האנשים הללו חשים זה כלפי זה, של מסירותם המופלאה, ושל כוחות הנפש הלא מובנים. ולא רק משום שאין להם ברירה.

כל השחקנים מגלמים את תפקידיהם באופן מופלא. קרן מור היא האימא, שקשת הבעות הפנים שלה רחבה, משכנעת ומדויקת, ויוצר הסרט, שרון בר זיו, מגלם את האבא, דוד.

על תהליך היצירה סיפר בר זיו כי אחרי מות אביו החל לכתוב את התסריט, והשלים אותו תוך כמה שבועות. הוא חש כי במהלך הכתיבה צלל "אל תוך התת מודע הקולקטיבי," ודיווח משם על האהבה המשפחתית העוטפת כל אחד מאתנו, גם אם בדרך כלל "היא נותרת נסתרת מן העין".

בר זיו מספר כי בחר לגלם את האב ובכך השלים לא רק את המעשה קולנועי הכרוך בכתיבה, בימוי משחק, אלא הוסיף עליו גם "מהלך מנטלי, רגשי ואישי", שכן היצירה אפשרה לו "להיות בו זמנית ילד והורה אוהב."

עוד סיפר כי במהלך החזרות לקראת צילומי הסרט נעזר בד"ר ירון סחר, המומחה לפגיעות ראש בבית לווינשטיין המטפל אישית בשיקום פגיעות ראש של חיילי צה"ל. הרופא נרתם למשימה ויעץ לבמאי ולשחקן אביב אלקבץ המשחק את החייל הפצוע. לכאורה תפקיד פשוט, ובעצם לא כל כך.

ד"ר סחר, כך סיפר הבמאי, עזר לשחקן לגלם את פצוע הראש באופן אמין, הראה לו כיצד להניח את גופו, וכיצד להגיב. 

ד"ר ירון אף שיתף את השחקן והבמאי בכך שבאותה קומה שבה שהו שוכב חייל פצוע עם פגיעת ראש דומה. "הרגשנו שאנחנו מספרים סיפור קולקטיבי, רחב יותר של תקווה אנושית".

שמחתי "לפגוש" בסרט את דר רוזנבאום היפהפייה, תלמידתי לשעבר בתלמה ילין. דר מגלמת אמנם תפקיד זעיר בסרט, אבל תורמת לו בחיוכה המלבב, ואין לי ספק שזאת רק תחילת הקריירה הקולנועית שלה. 

כדאי מאוד לצפות ב"בוקר טוב, ילד". יש בו תקווה ואהבה. והכאב שחשים בו  אינו נגרם רק ממנו, אלא מהמציאות שהולידה אותו. הפוליטיקאים המבקרים פצועים ומאמינים שיצאו ידי חובתם הם אלה שחייבים למנוע אותה.

פלוריאן הנקל פון דונרסמארק, "יצירה ללא מחבר": הקשר המפתיע בין הסרט למציאות

הבמאי הגרמני, יוצרו של הסרט "חיים של אחרים" שזכה ב-2006 בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, עושה את זה שוב. הסרט החדש, "יצירה ללא מחבר", אינו מעפיל אמנם לפסגות של קודמו (ביניהם יצר הבמאי גם מותחן אמריקני, "התייר"), אבל הוא בהחלט ראוי לתשומת לב.

כמו ב"חיים של אחרים" הציר המרכזי הוא כוחה של אמנות, יכולתה להשפיע, לזכך ולזקק את טבעם הנסתר של מי שיוצרים אותה וגם של מי שנחשפים לה.

בסרט הקודם התמקד פון דונרסמארק בתיאטרון, אם כי גם למוזיקה ולשירה היה מקום של כבוד ביצירה. בסרט שלפנינו הציר המרכזי הוא הציור. לא רק היצירה עצמה וכוחה להשפיע, אלא גם מה שסובב אותה: השיח העוסק באמנות, עולם המושגים ותפיסות העולם הנוגעים בה, וגם האופנות המשתנות הקשורות באופן הדוק וישיר אל השקפות העולם הפוליטיות הקובעות את הטון ומשפיעות על העשייה האמנותית, אם כי אינן שייכות לה או נובעות ממנה.

העלילה נפרשת על פני כמה עשרות שנים. היא מתחילה כשנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ומסתיימת בשנות ה-60. היא מתבססת על חייו של הצייר הגרמני יליד גרמניה המזרחית גרהרד ריכטר, יליד דרזדן.

כמו דודתו של גיבור הסרט, קורט ברנרט, גם דודתו של ריכטר, שהייתה חולת נפש, נכלאה במחנה ריכוז. כמו ריכטר, גם גיבור הסרט התפרנס מכתיבת שלטים. שניהם למדו באקדמיה לאמנות בדרזדן, ונאלצו לעסוק בתחילת דרכם בציורי קיר בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי (וזה מזכיר כמובן את ההצגה בסרט "חיים של אחרים"!), ושניהם ברחו למערב גרמניה בתחילת שנות ה-60. (אגב, בשני הסרטים מגלם אותו שחקן, סבסטיאן קוך, את התפקיד הראשי, אלא שב"חיים של אחרים" הוא הגיבור הנאצל, וכאן הוא מנוול ומרושע במידה שקשה לשאת. מוזר לעשות את המעבר הזה בין הדמויות, אם כי קוך מיטיב לגלם את שתיהן!)

הזהות בין קורט ברנרט וגרהרד ריכטר כה רבה עד שאפילו אחת התמונות "שלהם" זהה: "אמה (עירומה על המדרגות)" מופיעה גם בסרט. בשני המקרים מדובר באשתו של האמן: האמיתית – אמה, והבדויה – אליזבת.

ציורו של גרהרד ריכטר

מבקרי אמנות סבורים כי בדיוקן הזה שצייר ריכטר הוא מתכתב עם מרסל דושן. בסרט הבמאי שם את הפרשנות הזאת ללעג. האמן "שלו" מתכחש למשמעויות האמיתיות שיש לציוריו, הנוגעים בטראומות הקשות של ילדותו. הוא מעמיד פנים כאילו הדיוקנאות שצייר אינם קשורים אליו, אלא מתבססים על צילומים אלמוניים, ואנחנו, הקהל היושב באולם, מרגישים חכמים יותר מכל המומחים שאינם מבינים את כל מה שאנחנו מיטיבים לדעת.

בתחילת הדרך שיתף ריכטר פעולה עם במאי הסרט שהגיע אל ביתו, ושוחח אתו, כך מעיד הבמאי, במשך חודש. אפילו שמו של הסרט לקוח מהתיוג שמבקרי האמנות נהגו בשנות ה-70 לשים על יצירותיו של ריכטר, משום שסברו שהן "אינן סובייקטיביות".

עם זאת, ריכטר, שידע סבל רב בחייו – חיילים רוסים אנסו את אמו, אביו התאבד, דודתו נרצחה – מתכחש לסרט, וטוען בדיעבד שהוא מתעב את יוצרו ואותו.

אכן, יש בסרט קטעים מיותרים לגמרי שאפשר היה לוותר עליהם. הוא ארוך מדי – נמשך 188 דקות – ואילו קיצצו אותו בשעה, שום דבר לא היה נגרע ממנו.

יש גם מי שמתחו נגדו ביקורת וטענו שהוא "קיטש". ייתכן. אבל איכשהו, הקיטש הזה פועל, מרגש, ובכלל לא מביך.

באנגלית שמו של הסרט שונה. הוא נקרא "Never Look Away": אל תסיט את מבטך, משפט שדודתו האהובה של קורט נהגה לומר לו, כך גם כשלקחו אותה בכפייה לאשפוז שממנו לא שבה.

התביעה הזאת, להביט, לראות, לדעת את האמת, לא לנוס מפניה ולא להתכחש לה, היא בעצם התביעה המוצבת בפני קורט האמן, עד שהוא לומד ומבין מה האמת שלו, מה הלוז של הווייתו, מה הכי חשוב לו, ומה הוא רוצה לספר לעולם.

הציורים שהוא מתעד בשחור לבן מתוך צילומים שיש להם מבחינתו משמעות רבה מאוד, ואחרי כן מערפל בקווקווים רכים, העלו על דעתי את ציורו של מונק "הילדה הגוועת" המעורפל בשל הדמעות של הצייר שתיעד את אחותו.

את התביעה לאמירת האמת מציג גם במאי הסרט בפני עצמו, ולעניות דעתי הוא הצליח במשימה.

הסרט מועמד לפרס האוסקר בשתי קטגוריות: הסרט הזר הטוב ביותר, והצילום הטוב ביותר.

הסרט "במדבר – דיפטיך תיעודי": איך נראה צוּמוּד

האתגר לצופים נראה לא פשוט: סרט שנמשך כארבע שעות, מוקרן עם הפסקה קצרה של חצי שעה בין שני חלקיו. 

במציאות חלפו ארבע השעות ביעף, עד כי ארבעת החברים שנועדו יחד כדי לצפות בו תהו איך ייתכן שהוא נגמר מהר כל כך. 

"במדבר", סרט תיעודי שיצר אבנר פיינגלרנט, מוקדש בחלקו הראשון לאבידן, מתיישב יהודי בדרום הר חברון, אחד מאלה שמכונים בדרך כלל "נוער הגבעות", ועמו לחבריו, לאשתו ולילדיו, ובחלקו השני למשפחה פלסטינית, עומר, ילדיו, ושתי נשותיו, שגרים באותו אזור. 

התוצאה מרתקת.

בתום ההקרנה נשאר הבמאי לשיחה עם הקהל,  וסיפר כי תהליך הצילומים נמשך חמש שנים, וכי בניגוד לעשייה הרגילה של סרטים דוקומנטריים, שמצלמים אותם אחרי תחקיר וכתיבת תסריט, הוא התחיל לצלם אחרי ששוטט חצי שנה בקרבתם של האנשים הללו, ויצר אתם יחסי קרבה ואמון, בלי שהחליט מלכתחילה מה יהיה הכיוון שאליו התעתד לפנות ביצירה. 


אבנר פיינגלרנט, בשיחה עם הקהל בתום ההקרנה

הצילומים עצמם, השהות עם המצולמים, הדילמות שאליהן נחשף הבמאי, הם אלה שיצרו את הסרט, ואת האמירה המובהקת והברורה שהוא מציע.

התיאור "דיפטיך" המופיע בשמו של הסרט מרמז על שני חלקים שמחוברים זה אל זה. אכן, הציר המשותף להם הוא המקום: כאמור – דרום הר חברון, ששם נאחזים בקרקע רועי צאן יהודים ופלסטינים. למרבה הפליאה, לא נוצר שום קשר נוסף, למעט הגיאוגרפי, לא רק בין שני חלקי הסרט, אלא גם בין האנשים שגרים קרוב כל כך, אבל לא ממש מתעניינים אלה באלה.

ליתר דיוק, כך נגלה מהדברים שסיפר הבמאי וגם, במידה מסוימת מהסרט עצמו, הפלסטינים אדישים למדי לקיומם של היהודים, ואילו האחרונים עסוקים מאוד בשכניהם, דרוכים לקראתם וחוששים מפניהם. הפעם היחידה שבה מוזכרים "היהודים" בחלק הפלסטיני הוא כאשר הם בונים לעצמם בית, במו ידיהם, וברקע העבודה הקשה שבה הם שקועים, רוטנים מדי פעם, "הרי היהודים יהרסו לנו את הבית". (בינתיים זה לא קרה).

היהודים, כאמור, לא רק קשובים לקיומם של הפלסטינים, אלא גם מדברים עליהם. אין לדעת אם לשיח או להיעדרו אחראי בעצם עורך הסרט, שבחר את הקטעים המוצגים מתוך ארבע מאות שעות צילום. מכל מקום, התוצאה המוגשת לנו, הצופים, מראה כי היהודים חושבים על השכנים שלהם, ועסוקים בהם: עוקבים אחריהם במשקפות, מדברים עליהם. כשחיילים ישראלים מגיעים אל החווה לגידול כבשים שהקים אבידן, הוא מארח אותם, מציע להם קפה, מזמין אותם להגיע גם בלילה, כדי להכין לעצמם שתייה, וגם נותן להם הנחיות כיצד לפעול כלפי שכניו הערבים. מעניינים לא פחות הדברים שהוא אומר ברגע מסוים למצלמה: אין, לדעתו, לערבים הללו, הגרים בצדה האחר של הגבעה הסמוכה, שום קשר אמיתי לאדמה. אי אפשר ללמוד מהם מאומה. אין בהם רוחניות.

אלה דברים מעניינים במיוחד, כי בסופו של הסרט אפשר להבין שבכך בעצם הוא עוסק: בשאלה מי באמת נאחז בקרקע בעקשנות רבה יותר.

וההיאחזות הזאת בקרקע אינה עניין של מה בכך. הבמאי, שסיפר כיצד שהה ימים ארוכים עם האנשים הללו במשך כמה שנים, עשה מעשה כמעט הירואי. כי החיים, במיוחד בצד הפלסטיני, קשים מנשוא, ממש בלתי אפשריים.

גם החיים בצד הישראלי קשים ביותר. בתחילת הסרט אבידן חי עם שותפו לדרך במבנה פרוץ, מבולגן להחריד, ושניהם עובדים בפרך בטיפול בעדר הכבשים. בהמשך מצטרפת אליו אשתו, שירה, עם ילדתם הקטנה, תאנה, ואחרי כן גם יולדת במקום את בנם. לקראת בואה משפצים את הבית, אבל תנאי החיים עדיין נראים בלתי נסבלים. מזג האוויר קשה, בחורף קור אימים, יורד שלג, הרוחות מכות, הבית מבודד, מוקף טרשים, ודייריו חוששים כל הזמן מהאיום של שכניהם הקרובים, הפלסטינים.

ואז מגיעים אל החלק השני, אל הצד הפלסטיני, ושם החיים יותר מקשים. פתאום הצד הישראלי נראה כמעט כמו גן עדן של נוחות מפנקת. המשפחה הפלסטינית חיה באוהלים. שתי נשותיו של עומר לא מפסיקות להתקוטט. עבודת הפרך הקיומית שהן שקועות בה בלי הרף לאורך היממה, מחרידה. הן עסוקות כל הזמן, סוחבות, מנקות, מטאטאות את החול מעל החול במעין משימה סיזיפית שלא תיאמן, חולבות, מטלטלות את הנאד הגדול, עורה של כבשה שנפשט מעליה, כדי ליצור גבינה, וכל זה בקרבה צמודה לאדמה. המשפחה אוכלת בישיבה שפופה. מעט החשמל מגיע מגנרטור שאינו פועל כל הזמן. הכבשים תובעות התמסרות, כמו בחווה של אבידן, אבל כאן הנשים הן אלה שנושאות בעיקר העול. גם כשהגברים בונים את הבית, במו ידיהם, הנשים נתבעות לסחוב דליים עם טיט (וננזפות אם נדמה לגברים שאינן זריזות די הצורך).

התמונה העולה מהסרט היא שליהודים יש בעצם ברירה. הם יכולים לבחור אם להישאר במקום או לוותר. הפלסטינים, לעומת זאת, שם כדי להישאר. בלי לשאול שאלות או לתהות תהיות.

יוצר הסרט טען בדבריו שגם למשפחה הפלסטינית יש היכולת המעשית לעזוב את המקום, אם רק יחליטו, שכן לעומר, אב המשפחה, יש אמצעים ואפילו בתים נוחים ומרווחים ביטא, עיר בנפת חברון. לדעתו הם נשארים במקום מרצון ומתוך החלטה. תהא הסיבה אשר תהא, הם עדיין שם. אבידן, לעומתם, חרף הדברים האכסטטיים שאמר בשלבים מסוימים נוסח "יזרמו כאן נחלים, כי אנחנו פה," ו"הפחד מהמוות הוא לא משהו שיעצור אותנו מלעשות דברים," התייאש, ויתר ועזב. לא זו בלבד, אלא שכיום הוא מתנכר לאורח החיים הקודם שלו, וטוען על עצמו שהיה אז אלים מדי. הנה הכותרת של כתבה שהתפרסמה עליו במוסף לשבת של ידיעות אחרונות ב-8 בינואר, 2019:

קישור לכתבה המלאה בידיעות אחרונות.

המתיישבים היהודים מתלבטים בשאלות: "אם לא תהיה תשובה טובה, הכול יקרוס," אומר אבידן באחד מרגעי ההתחבטות שלו. הפלסטינים לעומתם פשוט שם. מטאטאים חול, אוכלים ונושמים אותו ונאחזים בו בעקשנות של חיי יום יום.

כדאי מאוד לצפות בסרט המיוחד הזה כדי להבין איך נראה צומוד.

כאן אפשר להזמין כרטיסים לסינטמק בתל אביב

נטפליקס: אלפונסו קוארון, הסרט "רומא": האם כל הנשים לבד באותו אופן?

"אנחנו הנשים תמיד לבד," אומרת האישה שבצדה הימני של התמונה. היא בהירת שיער, לבנה. האישה שבצדה השמאלי של התמונה שחורת שיער ובעלת תווי פניה דרום אמריקנים ילידיים. הבהירה אוחזת בפניה של האחרת, כפופה לעברה. על פניה נסוכה הבעה ידידותית לכאורה, אבל יש בהן גם יותר משמץ של התנשאות, בעצם – של פטרונות. זרועותיה של כהת השיער שמוטות. הבעת פניה נוגה, כמעט אטומה, היא בוהה קדימה, כאילו נטולת רגש, לעומת החיוך המסוים הנסוך על פני האישה שבצד ימין.

המשפט מכיל את שתיהן: "אנחנו הנשים…" ואמור לכאורה לאחד ביניהן: גורל משותף להן. בהיותן נשים "לא משנה מה אומרים" הן בעצם לבד.

ויש באמירה הזאת לא מעט אמת, שאותה מביע סרטו החדש של הבמאי המקסיקני אלפונסו קוארון, "רומא"; סרט שחולל התרגשות רבה, לא רק בשל תכניו ואיכותו, אלא גם מכיוון שמדובר בפעם הראשונה שבה סרט מוקרן בו זמנית בנטפליקס ובה בעת, בימים אלה, גם בבתי הקולנוע. אין ספק שענקית הסטרימינג חוללה עם הסרט הזה מהפכה זוטא: אפשר לצפות בסרט עכשווי ומדובר מתוך הכורסה שבבית. אין ספק שמה שנטפליקס עושה מהפכני מאוד. כבר התרגלנו לאפשרויות צפייה רבות מהבית – בVOD, וכמובן בהורדה פירטית של סרטים מהרשת – אבל כאן מדובר בשירות שאינו רק חוקי לחלוטין: תמורת סכום לא נכבד אפשר לרכוש מנוי חודשי ולצפות באינספור סרטים, אלא גם בשירות עדכני לחלוטין. עד כה אפשר היה לצפות רק בסרטים ישנים יחסית שנטפליקס רכשו את הזכויות להקרנתם, או בסרטים ותוכניות שנטפליקס עצמה ייצרה. אפשר רק לקוות שמדובר בתקדים, ושגם בעתיד אפשר יהיה לצפות בסרטים המדוברים ביותר, בלי לצאת מהבית. אכן, כבר עתה אפשר להיווכח שאת אולמות הקולנוע גודשים בעיקר, או כמעט רק, בני הגיל השלישי. הצעירים יותר כבר יודעים מזמן "להוריד" סרטים ולוותר על היציאה מהבית. כמה ממבקרי הקולנוע המליצו לצפות בכל זאת ב"רומא" על המסך הגדול של בית הקולנוע. צפיתי בו במסך הבינוני בבית, ולא הרגשתי שהפסדתי משהו.

"רומא" עטור פרסים: הוא זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל הסרטים בוונציה,  בפרס הקולנוע הבריטי העצמאי לסרט הזר הטוב ביותר, בתואר סרט השנה של מבקרי הקולנוע של ניו יורק, לוס אנג'לס, פילדלפיה, סן פרנסיסקו, וושינגטון, שיקגו, בוסטון, לאס וגאס, סיאטל ואטלנטה. גם בישראל זכה לעיטור כסרט השנה של פורום מבקרי הקולנוע.

ובצדק!

מדובר בסרט מיוחד במינו, רווי אהבה וגעגוע. הוא משרטט את דמותה של קליאו, המשרתת שנראית בתצלום שלעיל. אפשר לחוש בעוצמה רבה בכך שמדובר, כנראה, באישה אמיתית שהיוצר אהב בילדותו, והחליט להנציח אותה, ואת תקופת החיים (תחילת שנות ה-70), שבה הייתה משמעותית כל כך בחייו.

אבל הוא עושה הרבה יותר מכך. הוא מתאר בסרט, בעדינות מפעימה, את הפער הגדול שמתקיים בין חייה של גברת הבית למשרתת. גם במקום שבו האחרונה זוכה ליחס נפלא, כביכול. אוהבים אותה. דואגים לה. עוזרים לה. מטפלים בה בעת הצורך. אבל כשגבירתה אומרת לה, "אנחנו הנשים תמיד לבד", וכאילו מניחה את שתיהן בקטגוריה זהה, היא כמובן טועה לגמרי.

אכן, שתיהן נעזבות. הגברים שבחיי שתיהן מתגלים כמנוולים גדולים, שקרנים שאי אפשר לסמוך עליהם במאומה. שתיהן זקוקות עד ייאוש לגבר שלהן. הסצנה שבה בעלה של סופיה מגיע הביתה, לפני שהוא נוטש אותה ואת ארבעת ילדיהם, היא מופת קולנועי. לא רואים את פניו. הוא נוהג במכונית שנראית כמו חללית: גדולה, מהבהבת, כולה מתכת ואורות. הוא משמיע כמה צפירות צורמות. רצים לפתוח בפניו את השער. הוא שועט פנימה, בתנועה חלקה ובוטחת, מחדיר את המכונית אל המסדרון הצר מדי המיועד לה. עדיין לא רואים את פניו. רק את תנועות הידיים ואת כלי התחבורה העוצמתי המחליק קדימה. את פני מי כן רואים? את אלה של הנשים: אשתו והמשרתת, ואת פניהם של והילדים. הם מצולמים מלמטה, בתקריב, פניהם מוארות, הבעת פניהם אקסטטית ונפעמת לקראת בואו של הגבר. הסצנה מתכתבת עם תמונה מהסרט "מפגשים מהסוג השלישי" של שפילברג, שבה ניצבים בני האדם בציפייה מהולה באימה לקראת מפגש הצפוי עם חייזרים.

אכן, הגברים ב"רומא" די מזכירים חייזרים. התנהגותם לא אנושית. הם אלימים, אדישים, נרקסיסטיים, הם משאירים את הנשים "תמיד לבד". אבל איזה הבדל, בכל זאת, בין הלבד של האישה העשירה, גם אם היא נעזבה, גם אם נאלצת לעבור למקום עבודה אחר, לא עוד מורה, אלא עורכת ספרים במשרה מלאה, ובין זה של המשרתת התלויה בה לחלוטין! אנו זוכים להתוודע אל "מאחורי הקלעים" של חיי הבית העשיר. את חייהם של בני הבית אנו מכירים רק כשהם נפגשים עם אלה של המשרתות. אלה שרועים על הספות וצופים בתוכנית טלוויזיה מצחיקה, וזאת גונבת רגע של צפייה, עד שפוקדים עליה ללכת למלא איזו משימה. כשבעלי הבית מסתובבים אי שם בעולם, המשרתת מנקה, מסדרת, אוספת את הבגדים המלוכלכים שלהם, מכינה להם אוכל, מכבה את האורות בסוף היום, משכיבה את הילדים לישון ומעירה אותם בבוקר. הבית אינו שלה. הילדים אינם שלה. הלכלוך אינו שלה. אבל היא אחראית על כל אלה.

ובכל זאת, יש נחמה מסוימת בסרט: בידיעה שהילד שגדל והיה לבמאי זוכר את האישה ההיא, שהעניקה לו כל כך הרבה, ומכיר לה תודה ביצירתו.

הסרט היפני "המשפחה שלי": כשהטוב מתחפש לרע

מה קורה כשהטוב מתחפש לרע?

בדרך כלל אנחנו רגילים להפך: משפחות שנראות "טובות", ובעצם מתחוללות שם, הרחק מעין רואה, זוועות, בעיקר פגיעות בחסרי ישע, בדרך כלל – בילדים. אותם ילדים נראים אולי מטופלים היטב ומטופחים, אבל בחדרי חדרים, בחשאי, סובלים מהתעללות, באין מושיע.

אבל טוב בתחפושת של רע? זה כבר סיפור אחר לגמרי.

בסרט היפני "המשפחה שלי" אפשר בעצם לפגוש את שני סוגי התחפושת, אבל הטוב המחופש לרע הוא העניין העיקרי.

אז איך נראים חייהם של אנשים שהחברה מגדירה אותם "רעים"? מדובר בחבורה של אנשים קשי יום שמתגוררים ביחד במעין סככה עלובה. הם נראים כמו משפחה. יש בהם גבר ואישה, לכאורה – ההורים. יש ילד על סף גיל ההתבגרות, וסבתא עמלנית שעסוקה כל הזמן בתפירה, בישול וטיפול בשאר בני המשפחה. יש גם שתי נשים צעירות – בנות? נכדות? לא הכול ברור, ונדרש זמן רב למדי כדי להבין את טיב היחסים בין כולם.

ה"אבא" וה"בן" הצעיר מתפרנסים מגניבות. הם מתורגלים היטב, נכנסים ביחד לחנויות, האחד מסיט את תשומת לבם של המוכרים והאחר לוקח ובורח. אחת הצעירות עובדת כחשפנית במועדון מין. האחרת – כפועלת במכבסה, שמשם היא גונבת פריטים.

מה אומר ה"אבא" לצעיר הנתון תחת חסותו כדי להצדיק את הגנבות שהם מבצעים בצוותא? הוא מסביר כי רכוש שנמצא עדיין בחנות אינו שייך בעצם לאיש, ושכל זמן שהחנות אינה פושטת את הרגל, אין שום בעיה לגנוב ממנה. מסוג ההצדקות העצמיות האופייניות לפושעים.

בהמשך מסתבר שהסבתא, שמתרברבת בכך שהפנסיה שלה היא מטה לחמם העיקרי של בני המשפחה, בעצם מקבלת דמי לא יחרץ כדי שתמשיך להסתיר פשע כלשהו, אולי אפילו רצח. אודה שהפרטים המדויקים חמקו ממני, וזאת אחת ממגרעותיו של הסרט: הכול מתנהל במין אפרוריות לא מובנת, האמת אמורה להיחשף לאטה, אבל כשזה קורה לא הכול מתברר באמת ועד הסוף. אם מכיוון שהפענוח מהיר מדי, או משום שהוא נותר אניגמטי, גם כשהוא אמור להתפרש.

אבל הקו העיקרי של העלילה מתברר: בני המשפחה הללו בעצם אינם בני משפחה. נכון יותר להגדירם ככנופיית פשע. אנשים שהתקבצו ויחד משתפים פעולה כדי להתפרנס, לאכול, להתגונן מפני העולם וחוקיו הקשים.

ובכל זאת, הלקח שאנו לומדים מהמפגש אתם הוא שכן, יש פושעים שפשעיהם בטלים בשישים, שכן הם בעצם אנשים מוסריים, נדיבים, אוהבי אדם, טובי לב ורגישים עד בלי די.

כך למשל, אחרי אחת הגניבות, בדרכם "הביתה" אל הסככה העלובה שבה האנשים הללו מוצאים מקלט,  הגבר והנער הצעיר חולפים על פני מרפסת שבה עומדת ילדה קטנה, כבת ארבע. בעבר כבר שמו לב אליה, וכמו תמיד, היא נראית אומללה, וכנראה גם מורעבת. הם שולפים אותה מהמרפסת, לוקחים אותה אתם, ומחליטים לא להחזיר אותה לביתה, אחרי שהם שומעים באקראי את הוריה רבים בתוך הבית, ואת אמה המוכה צועקת אל אביה "גם אני לא רציתי שהיא תיוולד!"

הם חיים בעוני מחפיר, אבל רחמיהם נכמרים על הילדה והם מסרבים להחזיר אותה למקום שבו היא סובלת כל כך ופשוט קובעים עובדה, היא נשארת אצלם, והם מאמצים אותה אל לבם. דואגים לה. גונבים למענה בגדים. מאכילים אותה. מדברים אליה. משתפים אותה בחייהם העלובים. ובעיקר – אוהבים אותה.

"אם מישהו מכה אותך ואומר לך שהוא אוהב אותך, אל תאמיני לו", אומרת לה אחת מבנות ה"משפחה". "כשאוהבים נוהגים כך," היא מוסיפה, ומעניקה לילדה חיבוק ארוך, אמיץ, מעניק ביטחון, מחזק. הקשר האינטימי ביניהן מתעצם כששתיהן חושפות זו לעיני זו צלקת שנגרמה להן מהתעללות, ונוגעות זו בזו בחמלה ובהבנה.

לא אחשוף את ההמשך, כדי להותיר כמה פרטים לא ידועים מראש למי שמתכוון לצפות בסרט. אומר רק שהוא מאלף ומעורר מחשבות.

וגם – שמהרגע שהמציאות ה"שפויה", ה"מתוקנת" נכנסת לחייהם של האנשים הללו, אפשר להבין לא רק איך הטוב מתחפש לרע, אלא גם איך הרע מתחפש לטוב, ואיך אפשר להשוות בין שני סוגים הפוכים של תגובה לנגיעה בפצע.

כדאי לראות את הסרט, ולוא רק בשל חלקו האחרון, המעורר מחשבות.

"המשפחה שלי" זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן השנה.

אמש בפסטיבל הסרטים: "נורמנדי בעירום": סרט משעשע ומלבב

אז מה אם מלחמת העולם השנייה הסתיימה לפני יותר משבעים שנה? בנורמנדי היא עדיין מתקיימת, או לפחות השפעתה: גם מי שנולדו שנים רבות אחרי הניצחון זוכרים אותה. מה שהתרחש על אדמותיהם ממשיך להשפיע על עמדותיהם של האיכרים המקומיים, גם אם הם מתמודדים כיום עם בעיות אחרות לגמרי. במידה מסוימת, הזמן כאילו עמד מלכת: הכיבוש, הפלישה של בנות הברית שהחלה אצלם, ההפצצות שספגו, הנוכחות האמריקנית בכפריהם, צצים ומופיעים שוב בחיי היומיום שלהם.

הבעיה האמיתית שלהם כיום היא מצבם העגום כחקלאים. צרפת מייבאת תוצרת מארצות אחרות. ארגונים שדוגלים בשמירה על זכויותיהן של החיות מתנכלים לתעשיית הבשר, שהיא מטה לחמם של האיכרים הללו. מצבם בכי רע. חלקם קורסים, הבנקים מעקלים ציוד, וכולם חוששים מפני העתיד. כל הקשיים הללו אינם מוחקים טינות נושנות, עתיקות יומין: האם סבו של האחד באמת גזל את השדה מסבו של האחר? היכן המסמכים המעידים על בעלות? הם נשרפו במלחמה. אין הוכחות. בתוך חברה של אנשים שחיים בקרבה יתרה, מקיימים אספות (שמזכירות את האספות המוכרות לנו היטב מהחיים בקיבוץ), שבהן הם מגיעים ביחד להחלטות על עניינים הנוגעים לכלל, כל סכסוך כזה מקרין על שאר התושבים ומערב גם אותם.

על הרקע הזה יצר הבמאי הצרפתי פיליפ לה גיי סרט מקסים, משובב נפש, משעשע ומרגש.

אל הכפר הטרוד, כאמור, בבעיות פרנסה חמורות, נקלע צלם אמריקני נודע, שמחליט לצלם באחד משדותיו את אחד הצילומים הרגילים שלו. אותו צלם נוהג למצוא אתרים שמעניינים אותו, ולהעמיד בהם עשרות ואפילו מאות אנשים עירומים.

אחרי מחשבה שנייה ראש הכפר, שברגע הראשון דוחה את ההצעה, מבין שאם אנשי הכפר הקטן והנידח שבו מתרחשת העלילה ייעתרו לצלם ויסכימו להתפשט ולהצטלם בתמונה קבוצתית, הם יזכו לתשומת לב ציבורית בצרפת ובעולם כולו, ואולי כך יוכלו טענותיהם להישמע, ובזכות זאת ייפתרו הבעיות הכלכליות שהם מתמודדים אתן.

האם יסכימו תושבי הכפר להתפשט? מה ההתנגדויות שאתן יאלץ ראש הכפר להתמודד?

העלילה מתגלגלת בחן ובהומור. לא מעט פרצי צחוק נשמעו לאורכה, שכן היא מלווה בשנינויות רבות ומשעשעות.

מעניין במיוחד האופן שבו מציג הסרט את היוצר הגאון, הצלם-האמן המהולל. כך למשל, מציג האמן בהתפעלות בפני עוזרו הנאמן תצלום מימי מלחמת העולם השנייה, שמצא בחדר באכסניה שבה הם לנים. בתצלום רואים מאות מצבות שהונחו על קבריהם של חיילים אמריקנים שנפלו בקרבות.

העוזר מגיב כמו בן בן אנוש סביר: מביע עצב למראה צלבי המצבות הללו, ומפטיר משהו על כל הבחורים הצעירים שחייהם הוקרבו במלחמה.

אבל את הצלם התוכן בכלל לא מעניין. הוא מדבר "על הגיאומטריה": המראה של בית העלמין המשתרע מאופק עד אופק מרגש ומרתק את האמן באסתטיקה שלו. הוא מקבל ממנו השראה, וקובע שכך יעמיד את אנשי הכפר העירומים שהוא מתכוון לצלם. האם זאת דרכם של אמנים? לראות צורה ולא לחשוב על משמעויות? לא תמיד, כמובן. הצלם שלפנינו הוא כמובן מעין קריקטורה, אבל ברור גם שכמו בכל קריקטורה, דמותו מדגישה ומפריזה קווים קיימים.

על ההשראה לסרט סיפר הבמאי: "מאז ילדותי המוקדמת אני מבלה את החופשות שלי בבית משפחתי הנמצא בפרש שבדרום נורמנדי, שלושה קילומטרים מהכפר מל סור סארטה [שם מתרחש הסרט]. יחד עם זאת, ראיתי את אותן תמונות של אמן קונספטואלי שמצלם אירועים בעירום, בערים כמו ברלין מקסיקו סיטי ועוד. וחשבתי מה היה קורה אילו האמן הזה היה מגיע למקום שכוח-האל הזה בלב צרפת, ומארגן צילום כזה, שבו הוא מפשיט את האיכרים בשדה פתוח. זה סוג של התנגשות תרבותית שיכולה להוביל סיפור."

אכן, אחד מגיבוריו הראשיים של הסיפור הוא הכפר עצמו, נופיו והאנשים המאכלסים אותו. הם, התושבים האמיתיים, מופיעים בסרט. "לא הייתי צריך להביא דוגמנים מפריז", סיפר הבמאי, ותיאר את ההתנגדות של "השחקנים" המאולתרים להתפשט – ממש אותה ההתנגדות שמופיעה בעלילה של הסרט.

"אנשי הכפר הבינו שהם יכולים להעביר משהו ממה שקורה להם, ממצבם, בהשתתפות בתמונה. יש כאלה שאמרו שיעשו את זה מתוך הזדהות עם המטרה", סיפר פיליפ לה גיי, שגם כתב את התסריט. האמנות והמציאות מתערבבים אם כך בסרט, ואולי גם זה סוד קסמו.

אמש בפסטיבל הסרטים בחיפה, "תיק נעדר": סרט עשוי היטב

 

מאחר שקראתי בשעתו את תיק נעדר, חקירה ראשונה ספרו הראשון של דרור משעני, ונהניתי ממנו מאוד, חששתי שמא לא אמצא עניין בסרט. למרבה ההפתעה לא כך היה, חרף העובדה שידעתי למעשה את פתרון התעלומה וזכרתי גם את המפתח שהביא לו.

הסרט עשוי היטב, וההמרה שיצרו שני התסריטאים, אריק זונקה ודרור משעני, שהעבירו את הסיפור מחולון לפריז, מוצלחת מאוד. השלד הבסיסי נשאר, אבל אברהם אברהם, הבלש הלא יוצלח, שלא תמיד מבין מה קורה סביבו, ששוגה, ומצליח בסופו של דבר כמעט בטעות, נהפך בסרט לפרנסואה ויסקונטי, בלש מותש וציני, שאשתו נטשה אותו לאחרונה. הוא גם אלים, שתיין, חוצה גבולות. לא דמות של הבלש השגרתי שהקוראים או הצופים מוזמנים ושמחים להזדהות אתו ולהתפעל ממנו.

בספר הרקע של חולון כפריפריה ישראלית עלובה משמעותי מאוד. אתרים רבים בעיר – שכונת קריית שרת, שכונת נווה רמז, רחוב אלופי צה"ל, רחוב ההסתדרות, כיכר סטרומה – מוזכרים לאורכו. גם השמות של הדמויות אֶבוֹקָטִיבִיים לקורא הישראלי. אבל מסתבר שהכול יכול לפעול היטב גם בפריז ובצרפתית. במקום חולות יש יער. במקום בתי דירות ישראליים טיפוסיים יש בתים צרפתיים, שכמובן נראים שונים מאוד מאלה שלנו; במקום עופר שרעבי יש דניס ארנו, אבל העיקר והמהות, נשארים: בצרפת, כמו בישראל, שכנים יכולים להיות מעורבים מדי בחיי זולתם, ובכל מקום יש הורים ששקועים בקונפליקטים איומים עם הילדים שלהם.

הבלש בסרט חווה קשיים נוראיים עם בנו, והשאלה אם פתרון התעלומה הבלשית יאפשר לו להתקרב אל הבן וליצור אתו מערכת יחסים בריאה יותר נשארת פתוחה.

כשהספר תיק נעדר, חקירה ראשונה ראה אור לראשונה, סיפר דרור משעני בריאיון עיתונאי כי החליט לכתוב בלש שאין בתחילתו, בניגוד לקונוונציה, גופה. מדובר אם כן בנער צעיר, רק בן שש עשרה, שלא חזר מבית הספר, והבלש מנסה להתחקות על עקבותיו ולהבין היכן הוא.

הדמות המעניינת ביותר בסרט היא זאת של יאן, השכן, שמתערב בחקירה מתוך מניעים אישיים. הוא מנסה לפתור את התעלומה, בין היתר כדי למצוא עניין בחייו ולהזין את האספירציות שלו, אשר מתניעות את העלילה. דרור משעני, שיצר את הדמות יודע מן הסתם דבר או שניים על הכלא המטפורי שבו שרוי אדם כמוהו, כפי שהוא מעיד על עצמו.

אחרי  תיק נעדר, חקירה ראשונה כתב דרור משעני והוציא לאור עוד שני ספרים בסדרת הבלש אברהם אברהם: השני: אפשרות של אלימות: אברהם אברהם, החקירה השנייה והשלישי: האיש שרצה לדעת הכל, שזכו גם הם להצלחה בעולם ותורגמו לשפות רבות.

במאי הסרט סיפר כיצד החליט לעבד את תיק נעדר, חקירה ראשונה: לאחר שהודיע למכריו שהוא מחפש ספר מתח שיתאים לעיבוד קולנועי בסגנון פילם נואר, נתנו לו כמה בעלי חנויות ספרים שלושה ספרים. אחד מהם הוסיף ברגע האחרון את ספרו של משעני, ואמר לו "אולי הספר הזה יתאים לך, יש בו משהו".

אכן, יש בו, בהחלט.

היום בפסטיבל, סרט הקולנוע "הבטחה עם שחר": חייו המרתקים של רומן גארי

גם מי שמכיר את כל פרטי סיפור החיים של רומן גארי לא יכול היה שלא להתרגש מהסרט שהוקרן היום בפסטיבל הקולנוע בירושלים. הסרט נושא את שמו של אחד מספריו. "ההבטחה עם שחר" היא המחויבות שהטילה עליו אמו בהיותו ילד: את כל משאביה, אהבתה, את כל העניין שלה בחיים, את תשוקתה ואת שאיפותיה, מיקדה האם בבנה, וייעדה אותו להיעשות סופר, דיפלומט, שגריר, מצביא, גיבור מלחמה.

והוא מימש את כול ההתחייבויות הללו. רומן גארי זכה פעמיים בפרס גונקור, והיה דיפלומט ולוחם מעוטר באותות כבוד של צרפת החופשית ושל תנועת ההתנגדות.

ועם זאת, קשה שלא לתהות אם היה מאושר.

בתחילתו של הסרט אנו פוגשים אותו בבגרותו, נסער ובטוח שהוא נוטה למות. אשתו (שממנה התגרש לימים ונשא אישה אחרת, אם בנו היחיד) קוראת את כתב היד החדש שלו, שבו סיפר על ילדותו, על אמו, ועל הקשר יוצא הדופן שהיה ביניהם. שמו של כתב היד: "הבטחה עם שחר".

זכורה גם הפרשה המוזרה של חייו (היא אינה מופיעה בסרט, שכן התרחשה בשלב מאוחר יותר), כשהעלים את זהותו כסופר "רומן גארי", הופיע בפסבדונים "אמיל אז'אר", הצליח מאוד,  וזכה שוב בפרסים שאותם קיבל לידו בן משפחה צעיר שגארי בחר בו כדי שייצג אותו בפני העולם. העמדת הפנים פעלה היטב, עד כדי כך שהצעיר התחיל להאמין שהוא באמת סופר ששמו אמיל אז'אר. גארי לא נחשף עד יום מותו.

שום מוזרות אינה מפתיעה אחרי שמתוודעים אל הקשר של גארי עם אמו,  כי אהבתה הייתה כרוכה בשתלטנות קיצונית. אמו קבעה מה יעשה בחיים. כשרצה לצייר התנגדה, כי, כך הסבירה, ואן גוך מת עני והיא רוצה שבנה יתפרסם ויצליח בחייו, לא לאחר מותו. כשנסע לפריז ללמוד לא הצליחה להיפרד ממנו, וברגע האחרון, רק כדי לתת לו עוד חיבוק אחד, עלתה במפתיע לרכבת ולמרבה הבעתה שלו הספיקה רק בקושי הספיקה לקפוץ ממנה, אחרי שהרכבת כבר החלה לנסוע. כשהתגייס, הגיעה אליו ליחידה, אורחת לא קרואה, והסבירה למפקד שלו שהוא סובל מרגישות בגרון… זמן קצר לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה החליטה שעליו לנסוע לברלין ולהרוג את היטלר, כי אין ברירה אחרת. "כבר קניתי את הכדורים", היא מבשרת לו, והוא אומר לעצמו שהיה מעדיף להרוג את היטלר באוקטובר, כי  בקיץ הוא רוצה להישאר בבית בניס ולבלות על חוף הים. (אחרי כמה ימים היא נמלכה בדעתה והחליטה לוותר על השליחות, "וכך לא הרגתי את היטלר", כותב גארי ברומן שעליו מתבסס הסרט…) רומן לא היה רק מרכז חייה של אמו, הוא היה חייה. והוא, כך העיד, אהב אותה יותר מכול. "יותר מדי". וידע שעליו לספק את רצונותיה. להעניק לה בחזרה את מה שהיא רוצה ממנו, אחרי שהקריבה למענו הכול. "אני רוצה שתמות בשבילי", אמרה לו פעם בילדותו, כשנודע לה כי נמלט מפני חבורת בריונים שדיברו עליה בגסות ובוולגריות.

גארי מעיד על עצמו שלא הבין כי "חלומותיה נאיביים ומוגזמים", ועשה הכול כדי לרצות אותה. למעשה, נקודת המפנה בחייו, הרגע, כך הוא מעיד, שהפך אותו לאדם שנהיה בבגרותו, היה כאשר אמו שמה את עצמה ללעג של שכניה בווילנה. אחד מהם "הלשין" עליה למשטרה המקומית, כאילו היא סוחרת ברכוש גנוב. הסצנה שבה השוטרים הופכים את הבית, שוברים את מכונות התפירה שבאמצעותן פרנסה את בנה ואת עצמה, הבכי החנוק של הילד שהיה עד לפוגרום, מחרידה. אבל אחרי כן יוצאת האימא אל החצר המשותפת של הבניין וצועקת אל שכניה. מסבירה להם שבנה גאון. שהוא יהיה סופר, גנרל, שגריר. והם כולם פורצים בצחוק לגלגני שגם בעטיו יודע רומן שאין לו ברירה: הנקמה תבוא כשיצליח במשימה. כשייעשה כל מה שאמו הכריזה בפני כול.

לקראת סופו של הסרט צפונה הפתעה שגם היא נוגעת בקשר שבין רומן גארי ואמו. מי שיודע עליה מתוך קריאת ספריו, לא יופתע, ובכל זאת אין ספק שיתרגש.

מה היה קורה אלמלא שאפתנותה המופלגת של אמו של רומן גארי? האם היה נעשה סופר מפורסם ומצליח מאוד? כמובן שאין לדעת. אובדנה האם הוא הצער הגדול של חייו, שלא יכלה להיות לו נחמה.

אם משימתו החשובה של כל צעיר היא להינתק מהוריו ולחיות את חייו העצמאיים מהם, לא בטוח שגארי, חרף כל הצלחותיו, עמד בה. נראה כי עד אחרית ימיו נשאר כרוך סביב הדמות של אמו, גם שנים רבות אחרי שלא הייתה עוד.

הסרט מפליא להציג את הקשר שלו אליה, את תחילת לבלובו כסופר, את ייסורי האהבה המופרזת שחש כלפיה, ואת תוצאותיה.

סרט הקולנוע היפני "אהבתה מרתיחה את מי האמבט"

תחילתו של הסרט שובה את הלב:  ילדה יפהפייה ועצובה שחולקת את חייה עם אמה. בארוחת הבוקר רואים אותה מהורהרת, שקועה בעצמה, סובלת. היא לא רוצה ללכת היום לבית הספר.

עד מהרה מתברר מדוע: בסצנה חזקה מאוד, עדיין ברגעים הראשונים של הסרט, רואים אותה יושבת במקומה בכיתה, זמן קצר לפני תחילת השיעור. היא רואה את הבנות האחרות, חברותיה לספסל הלימודים, מגיעות, וכבר כולה מכווצת, מתכוננת לקראת הבלתי נמנע: כל אחת מהילדות, שבעצם אינן חברות אלא אויבות, חולפת לידה ונתקלת בכוונה בשולחן שלה. סבלה של הילדה, אזומי, קשה מנשוא. אבל אמה אינה מוותרת לה, מאלצת אותה להתמודד, ללכת בכל זאת לבית הספר, להתגבר, לא להיכנע לייאוש.

עד כאן הכול אמין ומשכנע. חבל שהיוצר, ריוטה נקאנו שכתב את התסריט וביים את הסרט, נסחף בהמשך למחוזות מופרכים ולא אמינים.

עניינו של הסרט בנטישה של אמהות, וככל שהוא מתקדם מסתבר שעוד ועוד דמויות שהן בעצם ילדות עזובות או אמהות נוטשות. יש גם אבא אחד נוטש, אבל הוא נשאר בשוליים, דמותו זניחה ולא חשובה.

התגליות השונות טומנות בחובן לא מעט הפתעות. כל מיני אמיתות חיים מתגלות, והסצינה ההתחלתית שבה אם ובת חולקות מידה לא מעטה של בדידות משותפת (די בהתחלה נודע לנו שאביה של הילדה, בעלה של אמה, נעלם לפני כמה חודשים) הולכת ומשתנה, עד שבסופו של הסרט מתמלא הקיום שלהן בעוד דמויות רבות, שכולן קשורות איכשהו באימא, בכוח ההשפעה הרב שיש לה על אנשים, בהשראה שהיא מעניקה להם כדי שילמדו לחיות כיאות, לנהל חיים שיש בהם משמעות וכוח, וידעו להיאבק באויביהם האמיתיים או המדומים.

כל זה נשמע נפלא. הבעיה שהתהליכים מואצים, די בסטירת לחי או בעלבון שהיא מטיחה באדם הניצב מולה כדי שישתנה לגמרי ויבין איך בדיוק עליו לנהוג מעתה ואילך.

במילים אחרות: יש משהו מופרך בהתפתחויות, ויותר מדי מעגלים נסגרים באופן מושלם, כך שלא נשארים קצוות פרומים או חידות שאין להן פתרון. לכל מרכיב בסרט יש הסבר מסודר שנקשר לשאלה כלשהי, והכול ביחד אמור להצטייר בשלמות נוגעת ללב, אבל המאמץ לטוות מארג שלם נכשל, כי חלק גדול ממה שקורה פשוט לא משכנע. סצינות מסוימות נחוות כאילו נלקחו מסרט הוליוודי שבלוני שבו נוצר איחוי מלאכותי של לבבות סדוקים. אפילו הסמליות שנקט הבמאי פשטנית מדי. בריאיון אתו הסביר כי יוצרי הסרט דיברו "על האם והבת ורצינו שלצופים יהיה דימוי של שתי הנשים הללו. האמא היא אדום והבת היא כחול בהיר. בדרך מסוימת הצבעים האלה מסבירים הרבה על הדמויות. באופן אישי אני אוהב את הצבע האדום. עבורי הוא מלא תשוקה ובעצם מושלם לדמות של האם מלאת האהבה. אני תמיד מודע לצבעים בסרט הזה."

עם כל ההסתיגויות, יש לציין לטובה את משחקה של האנה סוגיסאקי  (Hana Sugisaki), הילדה המגלמת את דמותה של אזומי. סוגיאקי משכנעת מאוד. על הבחירה בה סיפר הבמאי: "הילדה בסרט היתה מאוד אותנטית, גם באודישן היא היתה כזו. היא לא אהבה לעמוד בשקט אפילו לא לשנייה. בחרתי אותה דווקא בגלל זה. כולם מסביב התנגדו. כולם אמרו לי שיהיה לי מאוד קשה עם הילדה. והם צדקו (צוחק), היה לי קשה, אבל היא נתנה לי משהו שאף ילד שחקן לא יכול היה לתת. הצלחתי לקבל תגובות אמיתיות של ילדה. זה היה קשה ויחד עם זאת הנאה גדולה לביים את הילדה-שחקנית הזו".

מעלה נוספת של הסרט היא בצוהר שהוא פותח אל אורחות החיים ביפן (בהנחה שמה שמצטייר בו נאמן למציאות). מעניין לראות על איזה אוכל הם מתענגים, איך נראים בתי המגורים, בתי הספר ומנהגי האבלות שלהם, מה הם נוהגים ללבוש, מה מעסיק אותם. סרט כזה מספק את הצורך של מי שמעדיף להישאר במקומו, ובה בעת להתוודע אל מציאות חיים רחוקה.

הסרט זכה בפרסים רבים: בשלושה פרסי האקדמיה היפנית לקולנוע, בהם לשחקנית הראשית, שחקנית משנה ותגלית השנה, בפרס הסרט הטוב ביותר, השחקנית ראשית, שחקנית משנה והשחקנית מבטיחה בתחרות הוצ'י לקולנוע, בפרסים בשלושה פסטיבלים בינלאומיים: פסטיבל הקולנוע של טוקיו, פסטיבל הקולנוע בבוסן דרום קוריאה, ופסטיבל הקולנוע הבינלאומי במונטריאול, ובשני פרסי משחק בתחרות קינמה ג'ופו.

"Buena Vista Social Club: Adios": שלום ותודה!

כוכבכוכבכוכבכוכבכוכב לפני כמעט עשרים שנה הופיע הסרט הדוקומנטרי "בואנה ויסטה סושיאל קלאב". הבמאי וים ונדרס עקב בו אחרי האיחוד-מחדש של מוזיקאים קובניים, שאותו יזם ידידו, המוזיקאי האמריקני ריי קודר. הסרט תיעד את הצלחתם של המוזיקאים, שחלקם היו כבר בני תשעים, ואת הקונצרטים שלהם באמסטרדם ובקרנגי הול.

בשנה שעברה הופיע סרט המשך דוקומנטרי: "בואנה ויסטה סושיאל קלאב: אדיוס", שחוזר אל אותם מוזיקאים ומעמיק את ההיכרות שלנו אתם ועם חייהם, ובעיקר עם מה שחשו אז, במהלך היצירה של הסרט הקודם, ועם הנס שאירע להם, כשהעולם הכיר פתאום בכישרונם המופלא, והעניק להם בזקנתם שפע של אהבה והצלחה.

המפגש המחודש עם הדמויות הללו מרגש כל כך, עד שברגעים מסוימים הקשו הדמעות על הצופה לראות את מה שמתרחש על האקרן. (הסרט הגיע בהקרנה חד פעמית אל אולם התרבות בסביון). הפער הבלתי נתפס בין הכישרון לכישלון, ואז, לפתע –התיקון העצום, הלא צפוי, מסעיר את הנפש.

אחד מגיבורי הסרט, הזמר איברהים פרר, תָּמֵהָ: עכשיו? כשאני כבר בקושי יכול ללכת? כשהקול שלי כבר לא יפה כמו שהיה? צניעותו ועדינותו נוגעות ללב, שהרי הגיל לא פגע בכלל בקולו ובכישרונו. הוא מספר כיצד זומן בשעתו אל המפגש המפתיע, אחרי שנים של עוני שבהן, כך הוא מעיד, התייאש לגמרי מהמוזיקה. באותו יום עסק כמו תמיד בצחצוח נעליים, שכן על כך הייתה פרנסתו. וכשהזמינו אותו לבוא אל אולפן ההקלטות סירב תחילה, עד שהבין שישלמו לו. "הגעתי במחשבה שאהיה זמר מלווה," הוא מספר. בתצלום המופיע על עטיפת התקליט "בואנה ויסטה סושיאל קלאב" רואים אותו, כך מסופר בסרט הנוכחי, כפי שהגיע באותו בוקר לאולפן, אחרי ששטף את הפנים, אבל על חולצתו נותרו כתמים של משחת נעליים. ואז, באולפן, כשהחל לשיר, הדהים את כולם בקולו הצלול, המדויק, רב ההבעה, היפה כל כך!

רק את אומרה פורטונדו הוא לא הפתיע. היא, הגברת הראשונה של המוזיקה הקובנית, ידעה תמיד שאיברהים פרר הוא אחד מגדולי הזמרים בעולם. אבל, היא מסבירה, בשל מזגו העדין, בשל המתיקות של אופיו, הוא לא ידע להידחף, לא ידע להיאבק על מקומו, וברבות הימים נעלם ונשכח.

הסצינות המרגשות ביותר בסרט הן אלה שבהן השניים, אומרה פורטונדו ואיברהים פרר, שרים ביחד. שני הזקנים הללו, המלאים בעדנה, מביעים את אהבתם זה לזה ולמוזיקה בעוצמה שקשה כמעט להכיל.

"Dos Gardenias"

Written in 1945 by Cuban composer and pianist Isolina Carrillo

 

הסצינות המסעירות את הלב רבות. כך למשל מרגשת מאוד הסינה שבה נגן הלאוטה מספר כי במהלך ההקלטות השמיעו לו קטע מוזיקלי, וביקשו ממנו לנסות לחקות את הנגינה. הוא מספר כיצד הקשיב לסולו שהתבקש ללמוד ממנו, והבין פתאום שמדובר בנגינה שלו עצמו, בהקלטה מלפני שנים רבות. "זה אני!" הוא אומר בחיוך של מי שהציבו בפניו כביכול רף גבוה: את עצמו…

אחת הדמויות המרתקות בסרט החדש, כמו גם בקודמו, היא זאת של קומפיי סגונדו, גיטריסט, זמר, ומלחין. הקסם האישי של האיש, שהיה בן תשעים ושתיים כשצילמו את הסרט "בואנה ויסטה סושיאל קלאב", הוא אינסופי. חיוכו, שמחת החיים שלו, נותרים בזיכרון, כמו גם הרגעים הקטנים שהסרט הנוכחי מתעד: בוויכוח מוזיקלי עם אחד הנגנים הוא נוזף בו: "אתה לא זקן, אתה משוגע…" וכשהלה מסביר לו שהוא מנגן כבר עשרים שנה, מפטיר סגונדו, "ואני מנגן תשעים שנה"… "שלושה דברים אדם חייב לעשות בחייו," הוא אומר בחיוך שובה לב, ומסביר מדוע הוא הולך אל מותו כשהוא שלם עם עצמו: "לנטוע עץ, להוליד ילד ולכתוב ספר. אני עשיתי את שלושתם…"

בסרט פוגשים את המוזיקאים הנהדרים הללו, וגם נפרדים מהם, בתחושה של עצב מעורב בהכרת תודה על הזכות שנפלה בחלקנו להתוודע אליהם וליהנות מהמוזיקה שהותירו אחריהם.

חלפה כמעט שנה מאז שהסרט הוקרן בישראל, אבל אפשר לשכור אותו באמזון, תמורת 4.99$, או לקנות אותו תמורת 9.99$.

הנה הקישור. 

טרקים מתוך "בואנה ויסטה סושיאל קלאב":

קלאוס רפלה, "הבלתי נראים": האם אנשים בודדים יכולים להציל את מצפונו של עם שלם?

"רציתי להציל את ארצי", הוא מצטט את דבריה של האישה שבזכותה הוא חי, ומוסיף "ולדעתי היא הצליחה". הדובר הוא סיומה שמשון שונהאוס יליד ברלין, היחיד מבני משפחתו שניצל מן הגירוש לאושוויץ. בזכות כישרונו כגרפיקאי פעל  במהלך המלחמה כזייפן דרכונים שסופקו למאות יהודים והעניקו להם זהות בדויה. עד יום מותו ב-2015, התגורר בשוויץ. בריאיון שהספיקו לערוך אתו רואים אדם שיש לו עדיין ניצוץ של הומור בעיניים ושמחת חיים ניכרת. את העובדה שהוא חי הוא חב לאישה שעליה הוא מדבר: גרמנייה תושבת ברלין, שבמהלך מלחמת העולם השנייה עשתה מעשה נדיר אבל משמעותי מאוד: היא הסתירה אותו, וכך הצילה אותו ממוות בטוח. כמוה, הוא סבור שלא רק אותו ואת גופו החד-פעמי הצילה, אלא גם את ארצה: ליתר דיוק – את מצפונה. אותה גרמנייה הוכיחה שבימים שבהם שלט בארצה רוע בלתי נתפס, היו גם אנשים אחרים, נדירים ואמיצים.

הסרט "הבלתי נראים" הוא סיפורם של ארבעה יהודים ילידי ברלין שעירם נהפכה בשבילם למקום המסוכן ביותר בעולם, ובעולם כולו לא היה להם מקום אחר, בטוח יותר. ב-19 ביוני 1943 הכריז שר התעמולה הגרמני, יוזף גבלס, שברלין "נקייה מיהודית". הוא לא ידע שבעיר מסתתרים 7,000 יהודים. מתוכם שרדו בתום המלחמה כ-1,700. אין ספק שלאף אחד מהם לא היה סיכוי אלמלא עזרו להם גרמנים מתנגדי המשטר, כאלה שהסכימו לתת להם מקלט, בחלק מהמקרים – אצלם בבית, חרף הסיכון לא רק למסתתרים, אלא גם להם עצמם ולבני משפחתם. כך ניצל גם אויגן הרמן פרידה, יליד 1926. אמו היהודייה גידלה אותו עם בעלה, אביו החורג, שהיה נוצרי. האם ניצלה ממאסר ומהגירוש "מזרחה" כלומר – לפולין ולאושוויץ, אבל בנה בן ה-16 נחשב יהודי, וחייו היו בסכנה. משפחה גרמנית הסתירה אותו, ובשלב מסוים הוא הצטרף לחבורת של פעילים שבשנתיים האחרונות של המלחמה פיזרו בברלין עלונים שבהם עדכנו את תושבי העיר וסיפרו להם על פשעי הנאצים. (פעילותם מזכירה כמובן את הספר לבד בברלין מאת האנס פאלדה).

העזרה לא התבטאה רק במעשי הצלה והסתרה. באחת הסצנות בסרט מראים כיצד גרמנייה תושבת ברלין תוחבת לכיסו של יהודי בחשאי חפיסת סיגריות, זאת אחרי שהכרטיסן בחשמלית פוקד עליו לקום על רגליו: אמנם אותו צעיר יהודי רשאי לנסוע לעבודה, כי תרומתו למפעל לייצור נשק חיונית והוא גר במרחק שמקנה לו את הזכות, "אבל זה לא אומר שמותר לך לשבת", מטיח בו הכרטיסן. בחפיסת הסיגריות שהאישה נותנת לו, כך הוא מסביר כעבור שנים רבות, ביקשה לאותת לו שהיא בעדו, שהיא מתנגדת למדיניות הנאצית שהכרטיסן ביטא בנוכחותה בברוטליות.

"הבלתי נראים" הוא סרט שמשולבים בו, לצד השחזור הקולנועי, קטעי ארכיון קצרים מאותה תקופה (הם מעלים על הדעת את התיאורים המחרידים בספר ברלין סוף), וגם ראיונות עם ארבעה מהניצולים. הם מספרים על מה שעבר עליהם, ואז האירועים מוצגים בפנינו: הפרידה מההורים, החיפוש הקדחתני אחרי מחסה זמני או קבוע, השעות שבהן נאלצו חלקם לשוטט בעיר במשך ימים שלמים, כי רק בלילות היה להם מקום מפלט, האימה שמא ייתקלו באדם שמכיר אותם, הצורך לסגל לעצמם הליכה ועמידה של אנשים "רגילים", כלומר – של גרמנים לא יהודים, ובמילים אחרות: לא להיראות מבוהלים ומפוחדים.

ארבעת הניצולים היו צעירים מאוד. היו להם יכולת הישרדות יוצאת דופן, תושייה וכוחות נפש מרשימים. כך למשל, במסווה של אלמנות מלחמה גרמניות, מצאו שתיים מהם מחסה כמשרתות בביתו של קצין בוורמכט. בסצנה מעוררת פלצות רואים אותן משמשות כמלצריות במסיבה שעורך הקצין לחבריו. כולם משתכרים, ושתי הצעירות היהודיות עומדות ומוזגות להם עוד ועוד משקאות, עד שאחד מהם נועץ בהן מבט חשדני – "את נראית יהודייה", הוא אומר, והיא אינה מאבדת את העשתונות ומשיבה מיד "הרי לא נשארו יהודים בברלין". התגובה של הנוכחים – פרץ צחוק פרוע – מרחיקה מעליהן את הסכנה.

תחושת הנרדפות שהסרט מביע עזה מאוד. קשה לקלוט איך ביום אחד איבדו הצעירים הללו את כל האחיזה במציאות המוכרת והבטוחה שבה גדלו, ואיך מצאו את עצמם בסביבה מוכרת, ועם זאת עוינת ומסוכנת כל כך. אז מה נדרש כדי שצעירה יהודייה בברלין, בשנת 1944, לא תיתפס ותירצח? הנה סיפור נוסף, זה של האני לוי, גם היא ילידת ברלין. עד שהמלחמה פרצה גרה האני עם הוריה בקרויצברג. אביה נפטר ב-1940 בעקבות עבודות הכפייה שבהן אולץ לעסוק. שנתיים אחרי כן הלכה גם אמה לעולמה. האני הייתה בת 17 כשהצליחה להתחמק ממאסר, בעזרת מכר לא יהודי. ימים ארוכים שוטטה בעיר, ובלילות מצאה מקלט בבית קולנוע, עד שערב אחד שאלה אותה הכרטיסנית בפליאה מדוע היא שבה ורואה את אותו סרט. ברגע של שבירה סיפרה לה האני שהיא יהודייה נרדפת, ומוכרת הכרטיסים החליטה בו ברגע להעניק לה מחסה. עד תום המלחמה הסתתרה האני בביתה. מאז שנת  1946 היא מתגוררת בפריז. בתום הסרט עולה כתובית המספרת לנו שהיא סבתא רבתה מאושרת לנינים רבים.

נעים לשמוע על מי שהצליחו לשרוד. אלה סיפורים מרשימים ומעוררי השתאות. אסור כמובן לשכוח שרוב הנרדפים נתפסו ונרצחו, אבל עניינו של הסרט בניצולים ולא פחות מכך – במצילים, שכולם הוכרו כחסידי אומות עולם, וטוב שהסרט מביא בפנינו את שמותיהם, מעשיהם וגבורתם, שאסור לה להישכח.

הסרט "מורשת נאצית – מה שעשו אבותינו": האם מוצדק שבן יתנער מאביו?

בעבר, בימים שלימדתי את המחזה "כולם היו בני" של ארתור מילר, נהגתי להקדים את קריאת הטקסט בשאלה שהפניתי אל בני הנוער היושבים מולי: האם, שאלתי אותם, יכול לקרות משהו שיגרום לכם לנתק קשר עם מישהו מבני המשפחה שלכם?

התשובה השגורה הייתה – מה פתאום. אין מצב. ואם, הקשיתי, היה נודע לכם שאותו בן משפחה עבריין? לא, לא, כמובן שהיינו תומכים בו. ואם לא סתם עבריין, אלא פושע ממש? התגובות נשארו די יציבות. רוב הנוכחים הצהירו שבכל מקרה לא ינטשו הורה, אח או בן דוד, גם אם יתגלה להם שפשע.

ואז החמרתי את השאלה: ואם יתגלה שהוא אנס? כאן כבר ראיתי כמה הבעות פנים מוטרדות, ספקניות, אבל רבים המשיכו לתמוך בבן משפחה שכזה. אנס סדרתי? שפגע בילדים?

ואולי – תהיתי – פושע מלחמה? נאצי? רוצח המונים? אהה. בשלב הזה נותרו עדיין בני נוער שהכריזו על נאמנות מוחלטת, לא משנה מה. אבל רבים מהם השתתקו.

כשגמרנו לקרוא את המחזה חזרתי אל השאלה, שלא כולם זכרו. שכן בסופו מתגלה כי ג'ו קלר, אבי המשפחה הנערץ, פשע כנגד בני עמו, במהלך מלחמה: בעיצומה של מלחמת העולם השנייה גרם האיש למותם של כמה עשרות טייסים אמריקניים, לאחר שהורה לשותף שלו במפעל לייצור חלקי מטוסים לשלוח חלקים פגומים, אף על פי שהיה ער לסכנה. לאחר מעשה עוד הגדיל לעשות, כשהפליל את השותף והעמיד פנים שידו לא הייתה במעל. כריס, בנו של ג'ו קלר, מתקשה מאוד להתמודד עם פשעיו של אביו. עם העמדת הפנים הצדקנית שלו, ועם חוסר הנכונות שלו לקבל על עצמו את האחריות למעשיו. ויחד עם זאת, כריס מחליט לא להסגיר את אביו לשלטונות, כדי שייתן את הדין. ג'ו קלר הוא זה שמטיל על עצמו עונש מוות: הוא מתאבד, כשהוא מבין את המשמעות העמוקה של התנהגותו, ואת השלכותיה: בסוף המחזה נודע לו שבנו האחר, לארי, שבניגוד לכריס היה בטוח שאביהם אשם, התאבד, כי לא היה מסוגל להתמודד עם הגועל והזעם. אז מה דעתכם על כריס? על לארי? על ג'ו קלר, נהגתי תמיד לשאול.

הסרט "מורשת נאצית: מה שעשו אבותינו" מציג דילמה דומה, ושתי צורות התמודדות של בנים שנאלצים לחיות עם הידיעה שאביהם הוא פושע מלחמה.

פיליפ סנדס, עורך דין יהודי, פעיל זכויות אדם שמשפחתו נספתה בשואה, פוגש את ניקלס פרנק ואת הורסט פון וכטר. אביו של ניקלס היה הנס פרנק, המושל הכללי של פולין הכבושה, שפיקד על גירוש יהודי פולין לגטאות ועל ארבעה מחנות מוות. פרנק נידון למוות והוצא להורג בנירנברג. אוטו פון וכטר שירת בכמה תפקידים, בין היתר היה ראש המנהל האזרחי במחוזות קרקוב וגליציה. ניקלס פרנק מגנה את אביו כפושע מלחמה, ואילו הורסט פון וכטר משוכנע שאביו היה בן אדם הגון וטוב, כי הוא עזר לאוקראינים בגליציה, ושחרר אותם מהכיבוש הסובייטי.

תגובותיהם של השניים, שבתחילת הסרט מציגים את עצמם כידידים וכמי שמחבבים זה את זה, והעימות הבלתי נמנע ביניהם, מרתקים. פרנק מנסה להוכיח לפון וכטר שאביו היה פושע, ומצפה ממנו להכיר באמת ולהתנער מהאב. ניקלס פרנק חד משמעי בעמדתו. הוא נושא על כתפיו תחושת אשמה כבדה על מעשים שלא הוא עשה. אי אפשר שלא לחוש שההתנערות שלו מאביו פוטרת אותו מכל אחריות, כי כשנדרשת ממנו הכרעה מוסרית הבחירה שלו ברורה לחלוטין. לעומת זאת הורסט פון וכטר, הבן הנאמן לאביו, מתפתל בלי הרף.

בהתחלה הוא מנסה להציג את עצמו באור חיובי. כך למשל הוא מספר שבנעוריו החליט להשתחרר ממשפחתו, בחר לעבוד כשוליה של אמן ("יהודי!" הוא מדגיש, ומסביר עד כמה הפרט הזה חשוב לו), ואפילו צייר בעצמו ציורים מזעזעים של הוצאות להורג. לכאורה הוא מבין, כועס, מתקומם נגד הנאציזם ופשעיו. אבל בהמשך מתברר שכאשר הדברים מגיעים אל אביו, הוא נשמע שונה. מקומם. מדאיג. מעורר סימני שאלה. בעצם – מרגיז מאוד. לא רק את הצופים בסרט, אלא גם את ניקלס פרנק, שבסופו של דבר מחליט להתנער ממנו.

באחת הסצנות הבלתי נשכחות לוקח פיליפ סנדס את שני הבנים אל העיירה שבה גרו כל בני המשפחה שלו, עד שנרצחו. הם נכנסים ביחד אל בית הכנסת ההרוס ואחרי כן הולכים אל האתר שבו נשארו קבורים כל תושבי העיירה היהודים, אחרי שנורו.

ניקלס פרנק מזועזע. בעדינות ובאנושיות הוא שואל את צאצאם של הנרצחים מה הוא מרגיש. מה המקום הזה אומר לו. אפשר לראות עד כמה קשה לו.

הורסט פון וכטר לעומתו מנסה כל הזמן לעשות רציונליזיות. בית הכנסת עוד יתמלא באנשים, הוא "מבטיח", ומוסיף ואומר: "אני לא רוצה להיתקע במקום הזה, מלא בושה וכאב," וגם, למרבה הזוועה, שהוא "גאה" להיות שם (!). מי היו היורים, הוא מבקש לדעת, ומוסיף שהיו שוטרים (לא אביו!), שאת שמותיהם היה רוצה לדעת. הוא רואה במקום שדה קרב, כי כאן, במקום הזה בדיוק, התנהלו קרבות קשים מאוד במלחמה העולם הראשונה (!).

הסרט כולל לא רק ראיונות, אלא גם קטעי וידיאו ישנים ותצלומים מהאלבומים המשפחתיים. אפשר לצפות בו ביוטיוב (הקישור להלן), אם כי איכותו ירודה משהו. הוא זמין בנטפליקס.

שלומי אלדר, "ארץ זרה" – לצפות! ואין שום צורך במילים נוספות.

הסרט התיעודי  "ארץ זרה" אינו זקוק להסברים או לפרשנויות נלוות. הוא מדבר בשם עצמו, וכל מי שיש לו עוד מצפון, חייב לצפות בו.

נאמרים ונראים בו דברים שחובה על כולנו להקשיב להם ולראות אותם, בתשומת לב מלאה. הם קורעים את הלב, אבל אסור לברוח מפניהם. פשוט אסור!

אזכיר רק קטע אחד קצר מתוך הסרט (שאורכו שעה ורבע): את דבריו של ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש, הגניקולוג הפלסטיני, כמה שעות אחרי ששלוש מבנותיו נהרגו בעזה כשפגז צה"לי פגע בביתו: "זה המסר…", הוא אמר, "מהרופא הפלסטיני, ממחנה הפליטים ג'בליה… שנולד וגדל שם, ועבד בכל לבו, בכל רצונו האמיתי, ואני שליח של שלום…"

אבו אל-עייש דיבר אל מצלמות הטלוויזיה במקום פומבי, בבית החולים שיבא. בעודו מתנה את כאבו, ועומד, באצילות נפש בלתי נתפסת, על עמידתו האיתנה למען השלום, ואמונתו הלא מעורערת שהסדר בין ישראל לפלסטינים אפשרי, התפרצה נגדו ישראלית ותקפה אותו, נוכח המצלמות. את הבעת הפנים שלו, המיוסרת, המופתעת, המזועזעת, נוכח התוקפנות שהוא נאלץ לספוג בשעה שהוא ממשיך להושיט יד אל ישראל, למרות האובדן המחריד שספג זה עתה, לא אשכח לעולם. אני זוכרת אותה מאז, מהחדשות ששודרו בטלוויזיה.

לא רק כאב אפשר לראות בפניו, אלא גם נחישות. ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש ממשיך להיות פעיל שלום.

לאחר שזכה בפרס הסרט הדוקומנטרי בפסטיבל חיפה, ושודר בטלוויזיה ב"כאן 11", הוא מופיע ביוטיוב במלואו. הריהו:

אלירן אליה, סרט הקולנוע "מוטלים בספק": מדוע הוא סרט כה עוצמתי

ב"משל המערה" הידוע של אפלטון תיאר הפילוסוף בני האדם שכלואים בתוך מערה חשוכה. פניהם מופנות אל קיר, שעליו מוקרנים הבהובים וצללים. אין לאנשים הללו מושג שלא את המציאות הם רואים, אלא את השתקפותה.

קולנוענים רבים (ביניהם כריס מרקר ואורסון וולס) השוו את משל המערה לאמנות הקולנוע: גם שם בני אדם יושבים בחושך וצופים בדימויים שמוקרנים על המסך, ויוצרים סיפור שאיננו המציאות. ההבדל העיקרי טמון בכך שבקולנוע הצופים יודעים שהם רואים בדיה, ומודעים להבדל בינה לבין האמת. כלומר – בין מה שהם רואים על המסך, לבין החיים שמחוץ לאולם.

עד שמגיע סרט כמו "מוטלים בספק", שכמו בקסם מופלא ומתעתע נע בין אמת לבדיה, בין דמיון לתיעוד, בין שיקוף מדויק של המציאות לעיצוב אמנותי ומתוכנן שלה.

כדי לעשות זאת, משתמש הסרט באמנות הקולנוע, במעשה ארס פואטי: זהו סרט שמראה לנו איך הקולנוע מסוגל לייצג בני אדם, להציג אותם, ובה בעת גם להביא אותם לפנינו באופן שבו הדמות והשחקן נראים כאילו התערבבו, ולא ברור עוד איפה מתחיל הקולנוע ואיפה הוא נגמר.

סיפור המעשה, כך מקפיד הסרט להודיע לנו בתחילתו, מבוסס על אירועים אמיתיים, כנראה חוויה של הבמאי או התסריטאי. כדי לספר על אותה התנסות הוא מציג בפנינו דמות של במאי קולנוע שנדרש לבצע עבודות שירות עם קבוצה של בני נוער שגם עליהם הטילה החברה עונש על עבירות שביצעו. הוא מגיע כדי ללמד אותם קולנוע, והמפגש ביניהם מייצר עשייה קולנועית. הצעירים – בני הנוער מגלמים אותם בסרט עושים זאת בווירטואוזיות, או שמא הם משחקים את עצמם? (הסרט זכה בפרס אופיר גם על הליהוק) – מתפתים להיחשף בפני המצלמה. לאורך הסרט אנו מקבלים אותם פונים אלינו באופן ישיר, בקלוז אפ, מספרים לנו כל אחד ואחת בכמה מילים את סיפור החיים המחריד שלו או שלה. של הדמות? של השחקן? של שניהם בו זמנית?

בתחילת הסרט אפשר לרגע להאמין שאנו עתידים לצפות בגרסה הישראלית של "לאדוני באהבה": ז'אנר הסרטים המוכרים על מורה שמגיע אל חבורה של בני נוער פרועים ומתוסכלים, שהוא מצליח בקסמו האישי ובאהבת האדם שלו לרסן, ולשנות את חייהם.

אבל לא. "מוטלים בספק" לא ימכור לנו זיופים מתוקים, ולא ייקח אותנו בשמחה ובששון אל הסוף הרצוי לנו. לאורך הסרט מוטלים מוקשים שאינם מתפוצצים: האם יתרחש רצח בסצנה שבה שכן יורד אל הספסל מול דירתו כדי להשתיק את הצעירים היושבים שם ושותים? האם הוא יתרחש בסצנה שבה גבר מנוול עושק את אחד הצעירים? האלימות שם, כל הזמן, מצליחים לרסן אותה, אבל היא מבטיחה לבוא ולתת את ההופעה שלה. החוכמה של הסרט היא שלמופע האלימות הקשה ביותר אנחנו לא עדים. אנו רואים רק את תוצאותיה, הקורעות את הלב. לפעמים אין צורך להכביר במילים, לפעמים, גם בספרות, השתיקה מפחידה הרבה יותר.

גיבורי הסרט, בני הנוער שחייהם אבודים, הם אלה שמוטלים בספק. הם לא יודעים אם המציאות שהם חווים יכולה להיות אמיתית. האם ייתכן שנער יחשוד באמו שהיא מסממת אותו בחשאי, כדי שיהיה לה שקט? האם אפשרי שאמו של נער שזכה במלגת לימודים תעשוק אותו, ותוציא את כל הכסף על קניית ירקות? האם מתקבל על הדעת שאין לצעירים הללו שום עתיד, שום תקווה, שום אפשרות להיחלץ מתוך העוני, ההזנחה, האלימות, הבזבוז?

הם מנסים ליצור סרט שיספר להם על עצמם. הם מגיעים למצב שבו הם מנסים להבין אם הם עצמם קיימים, אם הם יכולים לחוש בקיומו של הזולת שלצדם.

עד שהמציאות מגיעה, וחובטת בכוח רב בנפשם ובלבם של הדמויות ושל הצופים. אבל אלה האחרונים מגיעים בכל זאת לרגע שבו האור באולם נדלק, ההבהובים על המסך נמוגים, הקהל קם על רגליו ויוצא מהאולם כדי לשוב אל חייו. ואילו הנער שמגלם את הנער שעליו מספר לנו הבמאי, מתחנן רק לדבר אחד: להתעורר מחלום הבלהות שהוא חייו האמיתיים.

"מוטלים בספק" הוא אחד הסרטים הישראליים העוצמתיים ביותר שראיתי בשנים האחרונות.

סרט תיעודי של נטפליקס, "את האורח הבא אין צורך להציג": מלאלה יוספזאי

מי שזקוק לאַנְטידוֹט יעיל כלומר – לתרופה נוגדת רעל – כנגד דבריו המתועבים של הרב אלי סדן, מוזמן לצפות בפרק הראשון בסדרה החדשה שעלתה לאחרונה בנטפליקס.

כזכור, הרב, שזכה לפני שנתיים בפרס ישראל, צולם בעת שהרצה לחניכיו במכינה הצבאית שייסד, ואמר להם כי "הפשע שהפמיניזם המודרני יוצר הוא לחנך את האישה להיות עצמאית, להיות בלתי תלויה בבעלה, לדאוג שיהיה לה הכנסה מספיק טובה. מסרסים את היכולת שלה להיות אישה טובה ואימא טובה. זה אסון, זו טרגדיה […] מחנכים אישה מגיל צעיר שהיא צריכה להיות עצמאית ומסרסים את הכוח הכי חשוב שיש לה – הכישרון והתבונה לבנות את הבית".

נטפליקס מעניקה במה למנחה הטלוויזיה הוותיק דיוויד לטרמן, בסדרת ראיונות ששמה "את האורח הבא אין צורך להציג". שיחתו  עם הצעירה הפקיסטנית מלאלה יוספזאי שזכתה בגיל 17 בפרס נובל לשלום היא מופת של הנאה צרופה.

מלאלה זכתה בפרס נובל בשל פעילותה למען השכלה של נערות ברחבי העולם. כשהייתה בת 15 ירה בה איש טליבן באוטובוס שבו נסעה בדרכה חזרה הביתה  מבית הספר. היא נפצעה פצעים אנושים, הוטסה לאנגליה, החלימה, והיא ממשיכה בפעילותה שהחלה בה כבר בגיל 11, תחילה – בבלוג שבו כתבה על זכותן של נערות לרכוש השכלה. כיום היא עסוקה בהקמה של בתי ספר, בעיקר במקומות שבהם עזרתה נחוצה, באפריקה ובאסיה.

מלאלה ניחנה באישיות קורנת. התבונה, האיפוק, חוש ההומור, הנועם הרב שהיא משדרת, לצד כושר המנהיגות יוצא הדופן והנחישות והמסירות לרעיון שהיא מטפחת מאז שהייתה ילדה, מרשימים ומעוררים השראה. השיחה שלטרמן מנהל אתה אינה מתמקדת רק בפמיניזם שלה, או במאבקה למען השכלה של נערות. לטרמן מתבדח אתה, שואל אותה שאלות אישיות, "אני רוצה שבסוף המפגש נהיה חברים," אומר והיא משיבה מיד, "אנחנו חברים!"

תגובותיה מרשימות ומרגשות מאוד. כך למשל, כשהוא שואל אותה מה דעתה על הנשיא טרמפ, היא עוקפת את המכשול באלגנטיות ומפתיעה את לטרמן האמריקני בתגובתה: "אני גרה באנגליה," היא עונה לו, "מה הדעה שלך עליו?…"

מרגש במיוחד לצפות בה כשהיא מסבירה מדוע חשוב כל כך שנערות ילמדו. במה הן יכולות לתרום לא רק לסביבתן הקרובה, אלא לאנושות כולה.

"מה יש לטליבן נגד השכלה של נשים?" שואל המראיין, "מהיכן זה מגיע? למה הם עושים את זה? ממה הם פוחדים?"

"הם משתמשים בשם האסלאם," היא משיבה, "הם אומרים 'זה מה שאלוהים אומר. זה מסר מאלוהים'. והם טועים לגביו לגמרי, לדעתי." היא מוסיפה ומסבירה: "הם יודעים שחינוך יכול להעצים נשים. הם זיהו את זה. כי הם יודעים שאם אישה תלמד בבית הספר, היא תהיה עצמאית. היא תקבל החלטות בעצמה. יהיה לה סטטוס משלה. היא תעבוד. היא תצא מהבית ותסגל זהות אישית. והם פשוט לא רוצים את זה. הם לא יכולים לקבל נשים כשוות. מה שממש חבל, הרעיון הזה."

מלאלה מוסיפה ומסבירה שמדובר פשוט בשנאת נשים. ברצונם של גברים לשמור על עליונותם ועל חולשתן של נשים. "הם רוצים שנשים לא יהיו חכמות, שהשכל שלהן יהיה חלש יותר, שלא יוכלו להחליט כמו גברים. זה פשוט שגעון גדלות ושנאת נשים נושנה. ואז מוצאים תירוצים: תירוץ תרבותי, תירוץ דתי, ומנסים למצוא איך לתמוך בעמדה הזאת."

האם יש טעם להראות את השיחה אתה לרב סדן? למרבה הצער, די ברור שלא.

מוטב להתמקד במלאלה. את נאומה בטקס הקבלה של פרס נובל חתמה במילים האלה: "ילדה אחת, מורה אחת, ספר אחד ועט אחד יכולים לשנות את העולם".

סרט של נטפליקס "גלוריה אולרד, פמיניסטית" מי מפחדת לומר "אני פמיניסטית"?

כמה כוח יש לאדם אחד? האם הוא יכול להשפיע על תהליכים היסטוריים, לשנות אותם, להטות את כיוונם? הסרט התיעודי "גלוריה אולרד, פמיניסטית" מבית היוצר של נטפליקס מוכיח שאישה אחת נחושה, מסורה ונחרצת, יכולה לפעול למען החברה, לשנות את מציאות החיים של אינספור אנשים ואת הלכי הרוח ותפיסות העולם הרווחות בסביבתה.

גלוריה אולרד היא עורכת דין אמריקנית שמגויסת כבר עשרות שנים למאבק למען זכויות אדם בכלל, ונשים בפרט. היא זאת שליוותה את המתלוננות נגד כוכב הטלוויזיה ביל קוסבי, כשזימנה את מסיבות העיתונאים שבהן ניצבו מול הכתבים והצלמים, וסיפרו איך קוסבי סימם ואנס אותן, ותמכה בהן כשנחשפו. יותר מחמישים הנשים שהתלוננו הוכיחו שקוסבי פעל על פי דפוס קבוע, והסתבר שלמסה המצטברת של המתלוננות היה משקל רב עוצמה: בעקבות הלחץ הודה קוסבי שאכן נהג לסמם נשים, אבל חוק ההתיישנות חל על רוב פשעיו.

גלוריה אולרד, כפי שאפשר לראות בסרט המרגש הנושא את שמה, לא הסתפקה בתמיכה רגשית. היא פעלה באופן נמרץ כדי לשנות את החוק, כדי שההתיישנות לא תחסום עוד את הדרך אל תביעה משפטית של נשים שנדרש להן זמן כדי לעבד את  מה שעברו. כידוע, גם בישראל חוק ההתיישנות מונע מנשים רבות לתבוע את הפוגעים בהן, והגיעה העת לבטל אותו. "למי החוק הזה מועיל?" תוהה אולרד, "ולמי הוא מזיק?" התשובה ברורה כל כך, ועמה ההבנה שמדובר בחוק מרושע שמונע את עשיית הצדק.

"שאלתי את עצמי מה אני רוצה להיות," מספרת אולרד על מחשבותיה בתחילת פעילותה כעורכת דין, "והחלטתי להיות חזקה." אכן – הדמות המצטיירת היא של לוחמת בלתי נלאית. אישה בעלת עוצמה מפעימה. כזאת שאינה פוחדת ואינה נרתעת, שפועלת לא רק במישור המשפטי, אלא גם במדיה – מתראיינת, מדברת, מסבירה – הכול כדי לשפר את המציאות.

בסרט היא מספרת גם מה גרם לה להיעשות לוחמת כה נועזת. איזו טראומה עברה, ואיך היא מאפשרת לה להבין נפגעות, ולנהוג בהן בכל כך הרבה אמפתיה וכבוד. איך החליטה להיאבק, ולא להיות קורבן. סיפורה האישי מחריד, אבל הכבוד העצמי שבו היא מספרת אותו, היכולת שלה להפיק כוח מהכאב ומהעלבון, מרשימים ומעוררים השראה.

מאבקיה עלו בהצלחה. היא הצליחה למשל להביא לכך שבחלק מהמדינות גברים ונשים יכולים להינשא לבני מינם, ומשפחות של נפגעי אלימות זוכות להשמיע את קולן. למשל, במשפט של או ג'יי סימפסון, שרצח את אשתו, היא דיברה בשם אחותה של הנרצחת והוריה, שעל פי החוק לא היו בכלל צד בהליך המשפטי.

אויביה מאשימים אותה שהיא עושה הכול בשביל הכסף, אבל אחת המתלוננות נגד ביל קוסבי מספרת שממנה ומחברותיה לא גבתה כל תשלום. אין ספק שהלהט שבו היא תומכת בנשים, לא רק בעולם המשפט אלא גם בפוליטיקה –  היא הייתה פעילה מאוד למען הילרי קלינטון – נובע מתחושה עמוקה של אחריות ושל אכפתיות. אחת החברות שלה מעידה כיצד דחקה בה לפעול למען נשים, וכעסה עליה מאוד כשהסבירה שלה אין זמן פנוי להקדיש למען הזולת.

אין ספק שבשל נכונותה להילחם בחירוף נפש למען זכויות שוות לנשים קנתה לעצמה אולרד לא מעט אויבים. יש אפילו מי שאומרים עליה שהיא מאיימת עליהם בתוקפנות שלה. אין לה קושי עם תדמיתה הציבורית: "אם ידעו שאני נחמדה, לא יפחדו ממני," היא אומרת בחיוך לאחת הנשים שאומרת עליה שהיא בעצם אדם חביב מאוד.

לקראת סופו של הסרט רואים אותה במפגש אקראי עם אחד משונאיה. הוא עומד מולה, תוקף ומנאץ אותה בגסות רוח שלא תיאמן, היא מקשיבה לו ומשיבה במתינות ובחיוך. אומרת לו שהיא מודה לו על כך שהוא משתמש בזכותו לדבר (!). מסבירה לו שאלוהים שהיא מכירה מכבד את כל בני האדם. מדגימה כיצד היא מסוגלת לנקוט גם סגנון דיבור מכיל, מנסה לפרוק את האיש מזעמו, וודאי שאינה יורדת לרמתו.

"גלוריה אולרד, פמיניסטית" הוא סרט מרתק (כאמור – זמין בנטפליקס!)  על אישה מרגשת, שמוכיחה שכן, אדם אחד נחוש וחדור מטרה, יכול לשנות את העולם לטובה.



"כפמיניסטית אני מאמינה בשוויון זכויות תחוקתי, חברתי וכלכלי לגברים ולנשים. לעתים קרובות אני שואלת מה את, אם אינך פמיניסטית? אדם גזען, חסר סובלנות וצר אופקים. הרי אין כאן מצבי ביניים, ממש כפי שאי אפשר להיות 'חצי בהיריון'."