קטגוריה: קולנוע

דוק אביב: "אהבה מרירה": מה מחפשים אנשים בהפלגה בנהר?

הסרט נפתח במעין תריס כהה שהולך ונע הצדה וחושף במרכזו מראה מיימי: אדוות עדינות של נהר. זוהי תהיה זירת ההתרחשויות.

ואז מופיע הכיתוב: "כדי להיפטר מהצרות שלהם, יש אנשים שיוצאים לדרכים. ברוסיה יש אנשים שיוצאים לנהר".

בתמונה הבאה רואים קבוצת אנשים, רובם מבוגרים, מחזיקים בלונים.  "אלה לא סתם בלונים שאנחנו משחררים עכשיו," קורא המנחה של האירוע, "הם שליחים הנושאים אתם את המשאלות הכמוסות ביותר שלנו בקשר להפלגה."

ואז כל האנשים הללו מפריחים את הבלונים, שנישאים מעלה מעלה אל השמים, ססגוניים כל כך, ובעצם – די עלובים. בקרוב, הרי כולנו יודעים, יתפוצצו, ינשרו, ימלאו את הארץ (או את הנהר) בשיירים של גומי שאין בהם חפץ. האם ימלאו את התחינה שאתה העיפו אותם? יהיו באמת "שליחי המשאלות הכמוסות"? האם קבוצת האנשים הזאת, אלה שהצטרפו להפלגה על הוולגה שתימשך שלושה שבועות, יימצאו על הספינה את מבוקשם (בדרך כלל – אהבה וזוגיות, ואתן את השמחות המיוחלות)?

המצלמה עוקבת אחריהם: אחרי המפגשים הקצרים והארוכים, שיחות הנפש הנסערות והדומעות. אחרי התאהבויות של הגיל השלישי שמתלקחות לרגע, אבל אינן מספקות שום אושר אמיתי. 

ויש הצעת נישואין אחת. ויש פותחת בקלפים שמתמרנת את חבריה, ובעצם משתוקקת בעצמה למנת השמחה שטרם טעמה עד כה. 

האנשים הרגשנים הללו, הדברניים כל כך, שפותחים את סגור לבם בקלות, צוחקים, בוכים, שרים, מקשיבים לשירתם של אחרים, מבטיחים לעצמם הבטחות ומתאכזבים, נראים כמו דמויות מתוך מחזה של צ'כוב, מין נינה שזועקת במר לבה "אני שחף…", מין ליובוב שמזהירה "עוד רגע אני מתה…" מין דמויות של טולסטוי – נטשה רוסטובה, פייר בזוחוב, אולי אפילו כמו הנסיך אנדריי במהדורה עממית, פרולטרית, של אחרי המהפכה, ובהיעדר מעמד אצולה. "אני קולחוזניק" מעיד אחד מהם על עצמו, אבל גם קולחוזניקים מחפשים את הפיוט שבחיים, והוא שר, מלווה את עצמו בגיטרה, מספר על כפות רגליו שהלכו יחפות על שברי זכוכית.

הם לא מהססים לנקוט מחוות דרמטיות: מישהו קורע לגזרים את התצלומים המשותפים שלו ושל אהובתו, כדי לשכנע מישהי שהכול ביניהם נגמר (והיא? היא דומעת לנוכח הדרמה, ומבקשת לדעת אם לא הייתה שם אהבת אמת, ומה קרה, איך נוצר שבר כזה?). למחרת הוא שב ומצרף את הקרעים בחשאי, מדביק אותם זה לזה ונושק לתצלום. 

גם בגפם הם דרמטיים ועזי רגש.

איך מצלמים סרט כזה? איך המצלמה מגיעה אל כל השיחות האינטימיות הללו, למשל, זאת שמנהלות שתי צעירות (יפהפיות!), אחת מספרת מדוע היא רוצה להיפרד מבן זוגה, אבל את בנו הקטן היא אוהבת כל כך ואיך תיפרד ממנו? והאחרת מספרת לה מדוע היא רוצה להצטרף לבן זוגה שמחלק את חייו בין ארצות הברית לניו יורק. 

בשיחה עם  Jerzy Sladkowski, במאי הסרט, הוא סיפר כי כמה שנים לפני שצילם אותו השתתף בהפלגה דומה, וראה כיצד רוב המשתתפים משתוקקים למצוא זוגיות. לדבריו, יש בהפלגה ממד סמלי, שכן האווירה  "רומנטית, נוסטלגית ומסתורית", ולכן זאת סביבה מתאימה להתאהבות. 

ואיך באמת הצליח להתקרב כל כך לאנשים, שהרשו לו להצטרף עם מצלמתו לרגעים כה אינטימיים? "קל לי לעשות את זה, כי אני אוהב אנשים", הוא הסביר. "לפעמים האנשים שצילמנו אפילו לא הרגישו בכך, ושאלו אותנו – 'מתי תתחילו?' וזה כשכבר צילמנו אותם במשך יותר משעה…"

הדרמות נמשכות, ובינתיים הספינה לא עוצרת, שטה הלאה, הנוף נשקף מצוהריה: גדות הנהר, צריחים דמויי בצל של כנסיות, בתים כפריים, מרחבים ירוקים. הנהר זורם והאנשים שעליו מחפשים את האושר, עד לתמונה האחרונה, היפה להפליא: רואים את הספינה מרחוק, אי של אור בתוך מיצרים אפורים. היא מתקדמת לאטה, שופכת פס של אור זהוב על כל האפור המקיף אותה. לאט, לאט, לאט… 

אי אפשר שלא לחוש באהבה שחש הבמאי. הסרט שיצר ענוג, נוגע ללב ואנושי! 

דוק-אביב 2020, יעל קיפר, רונן זרצקי, "שלושה יוסי": האם מצוקה עוברת בתורשה?

האומנם המצוקה "עוברת בדי-אן-איי"? האם מי שגדל בעוני מרוד, בבית נטוש שאחד מהוריו פלש אליו בלית ברירה, יכול לצמוח מתוך הילדות העשוקה, לגדול ולפרוח?

בדוק-אביב הראשון שהתקיים בישראל, ב-1999, הוקרן הסרט התיעודי "שני יוסי", שאותו ביימה יעל קיפר. במשך שנתיים עקבה קיפר במצלמתה אחרי קבוצה של אנשים שהמציאות אילצה אותם למצוא לעצמם קורת גג בבניין נטוש ברחוב יפת, ביפו. היו שם כמה משפחות מפורקות שחיו ביחסי אחווה, שכנות ועזרה הדדית. אב ושלושת בניו. אישה עם שני ילדיה הפעוטים. ועוד אישה, שכבר בגיל שבע עשרה הייתה אם לשניים. "אלטע זאכן" שהחזיק בחצר סוס, "קנה ומכר" זוטות. כבאי שכיבס בלילות לכל השכנים, במכונת הכביסה שהייתה אצלו בעבודה, בתחנת הכיבוי, ובין לבין משמרות נסע לבקר את בנו הקטן, שגדל בפנימייה. אוסף של מצוקות, דאגות, חרדות, מאבקי קיום. 

חלפו עשרים שנה, וקיפר החליטה לנסות ולאתר את גיבורי הסרט ההוא. לראות מה עלה בגורלם של האנשים שנפשה נקשרה בנפשם, אבל, כדרך הטבע, בתום הצילומים לסרט ההוא, נפרדה מהם והמשיכה בדרכה. 

לבה נשבר, כך סיפרה בשיחה שנערכה בתום ההקרנה של הסרט החדש, "שלושה יוסי", כשגילתה מה עלה בגורלם. למשל – שאלירן, אחד הילדים המקסימים, שחדרו ללבה בשנתיים שליוותה אותו, ננטש למעשה זמן לא רב אחרי שנפרדה ממנו. רק בן חמש עשרה היה כשאביו עזב את הבית הנטוש ששם התגוררו, ועבר לגור עם אישה ועם ילדיה. אלירן נאלץ למצוא לעצמו "סידור" ועד שהגיע לגיל הגיוס לצה"ל (אחד החלומות שלו כילד היה להצליח להתגייס), היה למעשה לבדו בעולם. איזה מין אבא נוטש כך את בנו? בסרט אנחנו מגלים מה הייתה ההיסטוריה האישית שלו עצמו. איך הוא עצמו ננטש למעשה בילדותו.

בשיחה שהוקרנה אחרי הסרט  דנו יוצריו של "שלושה יוסי" בשאלות כבדות משקל. למשל – עד כמה מוסרי לתעד בני אדם ואז להיעלם מחייהם. האם יש לדוקומנטריסט חובה כלשהי כלפי האנשים שתיעד? במה יכול, אם יכול, סרט תיעודי, להשפיע על גורלם? 

בסרט החדש "נפגשים" שוב ושוב האנשים עם דמויותיהם מהעבר. רואים ילד שהיה לאיש, ואיש צעיר – שהזדקן. רואים פעוטה מדדה שהיא עכשיו אישה צעירה, ואישה צעירה שהשתנתה לגמרי, אז לבשה שמלה חשופה, היום היא עטויה בחיג'ב. 

אבל השינויים שנראים דרמטיים בעצם אינם כאלה באמת. כי האנשים, בבסיסם, לא השתנו. ובעיקר מצער ועצוב להיווכח כי מי שחי בילדותו בסביבה שלא יכלה להעניק לו כמעט מאומה (אחד הגברים מספר שאינו יודע קרוא וכתוב, עד כדי כך) לא "יצא" מהמצוקה, אלא ייקח אותה אתו לחייו הבוגרים. כי איזה סיכוי יש לילדים האלה?

הסרט משיב לנו על השאלה הכמעט רטורית בחדות נוקבת, כשהוא מראה לנו לאן הגיעו הילדים. מה קרה למבוגרים. המבט באנשים הללו אוהב, מלא אמפתיה וכאב, מבט עתיר תבונה של הלב ושל השכל. 

"כן!" השיבה יעל קיפר תשובה חד משמעית לשאלה – האם היא מקווה שהסרט ישפיע על המציאות, ודאי שהיא מקווה, ודאי שהייתה רוצה שיגיע לעיניים וללבבות הנכונים. 

לקראת סוף הסרט אנחנו פוגשים, ישר לפנים, את המצוקה המתמשכת, זאת של שנת 2020: אישה צעירה, אם לארבעה פעוטות. גדלה בפנימייה. נהגה להגיע לחופשות אצל סבתה שגרה בדירת חדר וחצי, ששייכת לחברת חלמיש, שם היא מגדלת כיום את ילדיה. אבל זה עתה קיבלה מכתב: היא חייבת כסף, ובקרוב תיזרק לרחוב עם הילדים. 

מה עלה בגורלה, אחרי שהמצלמות כבו? איפה היא עכשיו, עם כל ארבעת הילדים שלה, בימי הקורונה שבהם המצוקה התעצמה כל כך? מי ייתן את הדעת אל האומללות המחרידה הזאת? מה קורה כשהעוני והייאוש עוברים מדור לדור, "בתורשה"?

דוק-אביב התקיים השנה כמובן במתכונת שונה מהרגיל: עד ה-30 בספטמבר אפשר היה לקנות כרטיסים ולצפות בסרטים בבית. "שלושה יוסי" הוקרן בכאן 11. יש להניח שאפשר למצוא אותו מעתה ואילך גם בווי-או-די. הוא קורע את הלב, ועם זאת –מחייב צפייה בו. 

חלק מסרט, היום בפסטיבל

"דאו.נטשה", מאת איליה חרז'נובסקי, יקטרינה ארטל

פעם, לפני שנים רבות, כשלמדתי משחק, אמרה לנו הבמאית והמורה המיתולוגית עדנה שביט משהו שנחרת בזיכרוני, והנה סיכום של דבריה החכמים: על הבמה אנחנו לא רוצים לראות שחקן שסובל באמת. ברגע שהוא לא משחק ולא מגלם את הדמות שהוא מייצג, נפסקת האמנות ומתחיל משהו אחר.

הסרט "דאו. נטשה" זכה אמנם בציון לשבח בתחרות פסטיבל הסרטים בחיפה, אבל לטעמי הוא עושה בדיוק את מה שעדנה שביט פסלה: הוא עובר את קו הגבול בין אמנות לבין, ובכן – פורנוגרפיה.

בדברי ההקדמה לסרט נכתב באתר של הפסטיבל כי הוא  "עורר מחאות מצד ארגוני נשים כאשר הוקרן בבכורה בפסטיבל ברלין" (אבל זכה לשבחי המבקרים). כמו כן, הוסיפו בדברי האזהרה: "הסרט כולל גם סצנות קשות עם תכנים של מין ואלימות."

הבעיה איננה הסצנות שכוללות תכנים כאלה, אלא שהן מפסיקות להיות אמנות ברגע שהכול אמיתי. לא מין מרומז, אלא ממשי, אברי מין גלויים, ברורים, חודרים זה אל זה בוורוד. 

ולי ברור: ברגע שאין ייצוג, ברגע שאין סובלימציה, כשאין "הצגה" אלא שהדברים הנראים לעינינו קורים באמת: השחקן והשחקנית פשוט מקיימים יחסי מין לעינינו, נגמר המעשה האמנותי, ומתחילה פורנוגרפיה. 

אחת הנשים בסרט שואלת את חברתה מתי נעשתה זונה, בגיל שש עשרה? בגיל שבע עשרה? האם מדובר בשחקנית שמגלמת דמות, או בשחקנית שמוכרת את גופה באמת? התשובה ברורה לי, ובעיני היא מצערת מאוד. 

כבודם של המבקרים המשבחים והשופטים המציינים לשבח שמור. אני לעומתם מעדיפה לעבור לסרט אחר. 

9.10.2020 ארבעה סרטים, היום בפסטיבל

אחותי הקטנה, מאת סטפני שוהא, ורוניק ריימונד

הנזל וגרטל, האח והאחות האבודים ביער, הנטושים, הנבגדים, שני הילדים  שנאבקים בכוחות משותפים נגד כוחות הרשע, הם הדימוי העובר כחוט השני בסרט "אחותי הקטנה".

שני גיבוריו של הסרט הם אמנים: ליסה הייתה פעם מחזאית מצליחה וסוון – שחקן תיאטרון שהצטיין במיוחד בתפקיד המלט. אבל כבר בתמונה הראשונה של הסרט אנחנו עדים למצוקה הקשה ששניהם חווים: סוון חלה בסרטן וליסה, אחותו התאומה, הקטנה ממנו בשתי דקות, תורמת לו מוח עצם.

האם תצליח להציל את חייו? האם יחזור לבמה ויגלם שוב את המלט? ואולי תיעתר אחותו לבקשתו ותכתוב למענו מחזה חדש, עם מונולוג מופלא? ואולי דיאלוג, בין הנזל וגרטל, שמכירים זה את זה הכי טוב בעולם, שמסוגלים להשלים זה את דבריו של זה, ואפילו לומר אותם בו זמנית, בהרמוניה שנובעת מאהבתם ההדדית ומכך שמאז ומתמיד היו זה לזה עולם ומלואו? 

הסרט "אחותי הקטנה" נוגע בעדינות במחלה. בהשלכותיה, באיך שהיא נראית, במה שהיא עושה לחולה ולמי שאוהב אותו, בתהיות שהיא מעוררת, בשאלות הנשאלות, שלא לכולן יש תשובות. 


"אבודים בלמנשה" מאת קית' פולטון, לואיס פפה

פסטיבל סרטים הוא בלי ספק הרקע המתאים לצפייה בסרט ארס-פואטי שעוסק בקולנוע. אחרי הצפייה בסרט "על כיסא הבמאי יושבת אישה", שבו התראיינו במאיות קולנוע וסיפרו על מקומן בתחום, צפינו היום בסרט תיעודי שעקב אחרי הניסיון לצלם סרט העוסק בדון קיחוטה. 

לואיס פפה, במאי הסרט "אבודים בלמנשה", לא היה יכול לחלום על תהליך מוצלח יותר מבחינתו, כיוצרו של סרט תיעודי, ועצוב יותר לבמאי טרי גיליאם, שחלם על יצירת עיבוד קולנועי לדון קיחוטה. 

מה לא קרה במהלך הצילומים (שנמשכו ימים ספורים)? מטוסי אף-16 ששיבשו את יום הצילומים הראשון; סופת גשמים אדירה שפרצה במפתיע, סחפה ציוד והרסה אותו, ולבסוף  – המכה האנושה מכולן: השחקן המגלם את דון קיחוטה חלה ונאלץ לעזוב את הסט.

בסרט שלפנינו אנחנו יכולים ללמוד על התקוות, החלומות והתוכניות שקודמות להתחלת הצילומים עצמם, לתלאות המלוות אותם, להסתבכויות האפשריות, וגם מקבלים טעימה על מה שמתרחש מאחורי הקלעים: על מה מדברים בהפקה? איך מגיבים לקטעים המצולמים הראשונים? איך בכלל יוצרים אותם? אם שאלנו את עצמנו איך למשל הפעילו את החמור בסרט "המאהב, החמור ואני", יכולנו לקבל כאן מושג: הנה הבמאי, הצלם, השחקן (ג'וני דפ, שתוכנן לו תפקיד שולי בסרט), והנה גם הסוס. הבמאי לוחש "הסוס", ומישהו מדרבן אותו מאחור, ואז רואים אותו נכנס לטווח הצילומים…

האם טרי גיליאם דומה לדון קיחוטה? האם גם הוא כמוהו חי בעולם של חלומות בהקיץ? האם יש בשניהם משהו ילדי, שהרי ילדים מתאפיינים בהאנשה של חפצים ובמשחקי העמדת פנים שבהם אינם מבחינים לזמן מה בין חי לדומם? 

ייתכן. ואולי רק חולם כמוהו יכול בכלל להגות סרט העוסק בדון קיחוטה. קדם לו, כך מספרים לנו בסרט שלפנינו, אורסון וולס, שבמשך שנים צילם קטעים מה"דון קיחוטה" שלו, אבל לא הצליח להשלים את הסרט המתוכנן. 


גוף האמת, מאת  אוולין שלס

"בתקופת השלטון של השאח אסרו על נשים לעטות חיג'ב. אחרי המהפכה החומניסטית אילצו אותן לעטות אותו", אומרת בחיוך האמנית שירין נשאט, מהגרת אירנית שחיה בארצות הברית.

בעיני יש משהו כמעט מסכם בתובנה הזאת שלה: כמה הכול מתמקד בגוף האישה, ומדוע המסקנה המתקבלת על הדעת שלה כאמנית היא "להשתמש" בגוף הנשי כדי להביע את מה שהיא חווה בעצמה כאישה: שברירית מאוד, ועם זאת רבת עוצמה. 

הסרט "גוף האמת" מספר לנו עליה ועל שלוש אמניות אחרות: מרינה אברמוביץ', ילידת יוגוסלביה, סיגלית לנדאו הישראלית, וקתרינה סיוורדינג הגרמניה.

לכל אחת מהן יש סיפור שקשור לא רק בעצמה, בביוגרפיה האישית שלה, אלא גם בהיסטוריה הכללית. אברמוביץ' מספרת על הוריה הקומוניסטים האדוקים, על אביה שלא היסס "ללמד אותה לשחות" כשהייתה פעוטה בכך שזרק אותה בלב ים, והשאיר אותה שם. "הבנתי שתמיד אהיה לבד", היא מספרת, כזיכרון ילדות מכונן. לימים שרפה את הכוכב הקומוניסטי (ואתו את ציפורני ידיה, ואת שיערה) כאקט של השתחררות.

סיגלית לנדאו מספרת על הוריה ניצולי השואה וסיפורם מעורב במבטה על שכניה הפלסטינים, על האימה והצער שעליה כישראלית למנוע אותם, אבל איך?

קתרינה סיוורדינג מספרת שנולדה בפראג, לשם עברו הוריה ילידי גרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה. בתום המלחמה היו בני משפחתה לפליטים, והיא מזדהה עם כל מי שנמצא באותו מצב. מבחינתה מלחמת העולם השנייה הסתיימה רק כשחומת ברלין נפלה.

כל ארבע האמניות הללו משתמשות בגוף ככלי ביטוי. חלקן מכאיבות לעצמן ("כי רק בעזרת כאב אפשר להימנע מכאב"), אחרות נעזרות בו ומציגות אותו בדרכים שונות. עבודה אחת של סיגלית לנדאו מרתקת במיוחד: היא צפה ערומה בים המלח, הלא הוא גם ים המוות,  שהיה אהוב מאוד על אמה המנוחה, שוכבת בתוך ערימה גדולה של אבטיחים, שחלקם פתוחים והפנים שלהם אדום ומדמם. המצלמה מתרחקת ואז רואים שהאבטיחים הללו מסודרים בקו מפותל שהולך ונפרם,עד שהאמנית נשארת רק עם שלושה אבטיחים פצועים. האם אלה הוריה ואחותה? אפשר רק לשער, ובעצם אין צורך בפרשנות מילולית.

כשרואים את היצירות הללו אי אפשר שלא לחשוב על מה שאמרה אחת המרואיינות בסרט "עדות": כשפוגעים באישה, כשאונסים אותה, גופה הוא זירת הפשע, והוא הולך אתה תמיד. 

 


גלות מאת ויסאר מורינה

לא טוב להיות גולה אלבני בגרמניה! גם אם אתה נשוי לדוקטורנטית גרמניה, ויש לכם שני ילדים גרמנים ואתם גרים בבית נאה. גם אם אתה מהנדס כימיה יפה מראה, גם אם אתה ממש רוצה להתערות. ישנאו אותך. יתנכלו לך. ייתלו חולדות מתות על שער ביתך. ישמיטו אותך מרשימת התפוצה וכך לא תקבל מיילים חשובים ותחמיץ פגישות חשובות בעבודה או תאחר אליהן. ותהיה עצוב.

הסרט "גלות" מבהיר את כל זאת, אבל למרבה הצער עושה זאת בצבעים כהים מאוד, ובתמונות ארוכות ארוכות ואטיות אטיות.

הרעיון הובן די מהר. השתכנעתי. לא כדאי.

8.10.2020 ארבעה סרטים היום בפסטיבל

המאהב, החמור, ואני מאת קרולין ויניאל

נכון, זה לא סרט "גדול", שעוסק בעניינים "חשובים": אבל כמה שהוא מענג! כמה שהוא משעשע, נוגע ללב, ואיך הוא משאיר בצופה תחושה של אופטימיות ושמחת חיים!

חלק גדול מהצלחתו נובע מהקסם האישי של השחקנית הראשית, לור קלאמי, שמגלמת את דמותה של אנטואנט, מורה בבית ספר יסודי בפריז, שמחכה בכיליון עיניים לחופשה. כן, עוד סרט שבמרכזו המוסד הצרפתי המקודש, ה- vacance: חופשת הקיץ השנתית שהיא, כך נראה, סלע קיומו של האדם הצרפתי… 

השנה אנטואנט מחכה לחופשה עוד יותר מתמיד, כי היא אמורה לצאת עם ולדימיר, המאהב הנשוי שלה, לטיול טבע, בעקבות נתיב שעבר רוברט לואי סטיבנסון בסביבה הכפרית בחבל Cévennes (סוון). ולדימיר הוא לא סתם מאהב נשוי, הוא אפילו האבא של אחת התלמידות בכיתתה…

ברגע האחרון מודיע לה ולדימיר על שינוי בתוכניות: הוא יוצא עם אשתו ובתו. 

אנטואנט היא לא אחת שמוותרת בקלות. לא אחת שתשב בבית ותבכה על מר גורלה. היא נוקטת יוזמה, ו… יוצאת לאותה חופשה מתוכננת, לבדה. 

היא אישה חיונית, תוססת, עליזה, ובמהלך החופשה היא תתמודד עם הרפתקאות, עם רגעי צער, אבל גם עם שמחות, ואפילו תתאהב, ב…חמור! לא אהבת שווא של טיטניה בדימוי הגס של חמור, אלא בחיה אמיתית, שאתה אנטואנט מפתחת יחסי ידידות ואחווה. החמור מיטיב לגלם את התפקיד שהוטל עליו לא פחות מלור קלאמי.

כשצופים בסרט אי אפשר להפסיק לחייך בהנאה. 

 


העדות, מאת קירבי דיק, איימי זירינג

"כשאת קורבן לאונס, את עצמך והחיים שלך הם זירת הפשע. לכן את לוקחת אותם אתך לכל מקום", מספרת המרואיינת העיקרית בסרט התיעודי החשוב מאוד "העדות". דרו דיקסון נאנסה כשהייתה בתחילת שנות ה-20 לחייה. האנס היה אדם שהעריצה, שעבדה בשבילו: המפיק המוזיקלי המצליח ראסל סימונס. 

בעקבות האונס עזבה דיקסון את החברה שבה עבדה והקריירה שלה בעולם המוזיקה למעשה חוסלה, למעט ניסיון נוסף אחד שגם הוא הסתיים בתקיפה מינית.

רק עכשיו, בזכות תנועת #MeToo, ובעקבות נשים אחרות שהתלוננו נגדו, החליטה להעז ולספר מה קרה גם לה.

"נמאס לי להיות קורבן", היא אומרת בסרט, "רציתי להתחיל להיות לוחמת". דיקסון, ונשים אחרות שמתראיינות בסרט, מסבירה מדוע לנשים שחורות קשה במיוחד להתלונן נגד פוגעים שגם הם שחורים. הקהילה שלהן כועסת עליהן אם הן מעזות. "את תציבי את זה לפני הגזע?" עובר אליהן המסר. אכן, הן מודות: אמריקה הורסת את הגברים שלנו. אבל גם נשים שחורות נחטפו באפריקה, נאנסו, ושועבדו. למעשה, הן אומרות, מעמדן של נשים שחורות הוא הנמוך ביותר בחברה האמריקנית. 

דיקסון מסבירה כמה היה לה קשה להחליט לספר לעולם על האונס. היא מזכירה את עדותה של אניטה היל שהתלוננה נגד השופט השחור קלארנס (שבסופו של דבר, למרות עדותה, התמנה לבית המשפט העליון!), ומסבירה: כשאת נחקרת, כשאת מתראיינת, כשאת מספרת, הדברים המטונפים שעוללו לך נמצאים פתאום הפה שלך. את זאת שגורמת לגועל שחשים המאזינים. 

שנים רבות נדרשו לדיקסון, כמו גם למרואיינות האחרות, וגם לאלה שהתלוננו ולא התראיינו בסרט, עד שהעזו לעשות את הצעד. כמה אומץ נדרש מהן, ואיזו תחושה של כוח העניק להם הגילוי. 

"אלמלא #MeToo הייתי עדיין מנופצת", אומרת דיקסון.

ידידים שלה מתעשיית המוזיקה, שמבינים בדיעבד מדוע פרשה, מדברים על עוד היבט אחד של הפגיעה: מי יודע אילו הישגים אמנותיים עוד יכלו להיות לה. מה העולם מפסיד כשאישה כזאת מוותרת על מימוש הכישרונות האמנותיים שלה, כי אינה מסוגלת להתמודד עם הסביבה הפוגענית. 

הסרט חשוב, כי הוא מביא את קולן של הנפגעות. הפוגעים מסתתרים כמובן מאחורי הכחשות כתובות. הם סירבו להתראיין. אחד מהם, ראסל סימונס, נמלט למדינה שאין לה הסכם הסגרה עם ארצות הברית. הם חזקים רק נגד חלשות. 

אז לכל מי שהטיל ספק בתנועת  #MeToo הנה התשובה: היא מצילה חיים. לא פחות. 


השלאגר, מאת עמנואל קורקול

מה קורה כשמחזה מתיאטרון האבסורד מתמזג עם החיים עצמם?

אטיין, שחקן מובטל ומתוסכל, מגיע לבית כלא כדי להנחות סדנת תיאטרון. קודמו לתפקיד נהג לתת לאסירים השחקנים משלים של לפונטיין שאותם למדו בעל פה והציגו. אבל האסירים קצו בעבודה הזאת.

אטיין מחליט על כיוון אחר. אחרי שהאסירים מספרים לו שבכל רגע ורגע בחייהם הם מחכים ומחכים, כל הזמן למשהו, עולה בדעתו להעלות אתם את המחזה "מחכים לגודו".

"השלאגר" הוא לא היצירה הראשונה שמפתחת את הרעיון של סדנת תיאטרון בין כותלי הכלא, עם שחקנים אסירים. כך למשל בספרה של מרגרט אטווד מעלים אסירים את המחזה "הסופה" של שייקספיר, ובסרט "קיסר חייב למות" השחקנים הם אסירים אמיתיים, שמעלים את "יוליוס קיסר" של שייקספיר. שם התיעודי מתמזג עם הבדיוני.

גם הסרט שלפנינו נוצר בהשראת אירועים אמיתיים שהתרחשו בשוודיה בשנת 1985. סמואל בקט עצמו העיר בזמנו: "זה הדבר הכי טוב שקרה למחזה מאז שכתבתי אותו!"



על כיסא הבמאי יושבת אישה, מאת סמדר זמיר

האם תקרת הזכוכית המפורסמת לא נמצאת בכלל במציאות החיצונית, אלא בתוך תודעתה של אישה שמבקשת לפעול בעולם?

האם העולם שבו היא מבקשת לפעול הוא גברי ביסודו, ולכן זר ועוין? 

האם נשים קולנועניות נטמעו כל כך בעולם הגברי עד שהן עצמן נוטות ליצור סרטים שגברים עומדים במרכזם, כאילו שכחו שיש גם נשים בסביבה, ושגם הן מעניינות?

האם הפמיניזם הוציא באמת את הנשים מהמטבח? ואם כן, האם היטיב אתן?

מדוע נשים בגילאים מסוימים נאלצות לבחור: סרט או ילד? האם גם גברים מתמודדים עם השאלה?

האם אישה יכולה בכלל לגדל ילדים וליצור סרטים בעת ובעונה אחת? מה קשה יותר? 

האם יוצרות נאלצות למצוא חן, לאו דווקא כיוצרות, אלא כנשים? 

האם שאלות על נשיות ועל השפעתה עליהן כיוצרות, המופנות אל קולנועניות, לגיטימיות בכלל? 

אלה מקצת מהתהיות העולות בסרט המקסים "על כיסא הבמאי יושבת אישה". שמו נלקח מסרט ישן של יומני כרמל ובו סיפר הקריין בפאתוס החגיגי האופייני לאותם סרטים  על אלידע גרא, האישה המוכרת הראשונה שיצרה בישראל סרטי קולנוע.

הקולנועניות המתראיינות בסרט מרתקות אחת אחת. כל אחת מהן מציגה זווית ראייה שונה, וכל הקולות הללו מתאחדים בסופו של הסרט במחווה לזכרה של אחת היוצרות המופלאות שהיו בקולנוע הישראלי, רונית אלקבץ, שאת הצהרת הכוונות שלה כיוצרת מצטטים בקולה.

פשוט נהדר! 

6.10.2020 ארבעה סרטים, היום בפסטיבל

אירינה מאת נדז'דה קוסבה

העניין האמיתי, העמוק, המשמעותי, כך נראה בסרט הבולגרי "אירינה", הוא יחסים בין נשים. 

במרכזו של הסרט נמצאת אירינה, מלצרית מפרנסת את בני משפחתה – בנה הפעוט, אחותה, בעלה – בעבודתה  במסעדה בעיר קטנה בבולגריה. היא "מפלחת" משם מעט אוכל ושאריות של בירה מהכוסות של הסועדים, שאותה היא מביאה הביתה בשקית ניילון. עד כדי כך הם עניים.

ואז מפטרים אותה, כי "גנבה". מה יהיה עליה עכשיו? איך תשים אוכל על השולחן? ואיך תגיב כשתגיע הביתה מוקדם, אחרי שפוטרה, ותופתע לגלות שאחותה ובעלה מקיימים מאחורי גבה יחסים אסורים? מה יקרה לאחיות ולקשר ביניהן? לתלות ההדדית? לאהבה שהן חשות זו כלפי זו? 

ומה יהיה עליהם כשהמצב מחמיר, כי בעקבות אירוע קשה ואלים הופך בעלה של אירינה לנטל כבד עוד יותר על צווארה? 

"מה את רוצה?" הוא שואל אותה בתחילת הסרט והיא משיבה: "למות". האם יצר החיים יגבר בכל זאת? מה היא תעשה כדי להציל את ארבעתם? 

היא שוקלת לרגע למכור את גופה, אבל לא עומדת בהחלטה.

חושבת אולי למכור כליה.

אבל אז, במהלך החיפושים אחרי פתרון, מצטיירת תשובה: רעיון שביצועו יטלטל את לא רק את נפשה, ולא רק את החיים שלה: היא תשמש אם פונדקאית לבני זוג שאינם יכולים להרות. 

בעקבות ההחלטה נרקם קשר מייסר עם האישה האחרת, זאת שמצוקתה מפגישה ביניהן. נוצרים ביניהן יחסים של קרבה ותיעוב, שנאה, קנאה והתמסרות הדדית. הפתרון של האחת הוא המצוקה של האחרת, ולהפך.

אין בסרט הזה צודקים או רעים. כולם סובלים, והשאלות המוסריות העולות ממנו ראויות לעיון ולדיון. 


למה אני קופץ, מאת ג'רי רות'וול

"בעבר חששתי תמיד מפני מה שיקרה לי בעתיד. עכשיו אני מקווה שהעתיד שלי ישתלב עם העתיד שלכם": את המשפט המצוטט הזה כתב בשנת 2007 ילד יפני בן שלוש-עשרה, אוטיסט. ספרו נהפך למעין מורה דרך אל התודעה הנסתרת של אוטיסטים. אמנם, כתב, אינו מתיימר להציג או לייצג את כל האוטיסטים באשר הם, אבל אין ספק שהתובנות שהוא מספק מאלפות וודאי שהן מועילות מאוד לכל מי שמבקש להבין את הנפש של אוטיסט, בין אם הוא בן משפחה, או מטופל. 

"תקשורת זה לא להוציא קולות מהפה" הוא מסביר, ואכן, רואים בסרט המבוסס על ספרו איך נמצאו דרכים אחרות לתקשר עם אוטיסטים: בעזרת לוח אותיות שהאדם מצביע עליהן וכך מצליח לבטא רגשות, מחשבות, ידע ועושר מפעימים.

"הם שללו מאתנו את זכויות האזרח", מסביר אחד האוטיסטים המופיעים בסרט, כששואלים אותו איך נראו השיעורים בבית הספר לפני שגילו איך אפשר לתקשר אתו ועם חברתו מילדות, שגם היא אוטיסטית.

יוצרי הסרט הגיעו למפגש של הורים לאוטיסטים שהתרחש באפריקה, בסיירה ליאון. אחת האמהות סיפרה שמכריה מפצירים בה לזרוק את בתה לנהר ולהיפטר ממנה. היחס של הסביבה השתנה כשהקימו שם בית ספר ותושבי השכונה הכירו את החניכים ולמדו להבין אותם. העמדה הזאת, לפיה מוטב לזרוק ילד אוטיסט לנהר, נראית אולי קיצונית ואלימה, אבל כמה ציטוטים מתוך ספרים שנכתבו במערב מוכיחים שגם בארצות נאורות לכאורה רבה הבורות וחוסר ההבנה לגבי אוטיסטים.

הסרט מבהיר היטב שהם מבינים, מרגישים, חושבים, יודעים, רק מתקשים להתבטא בדיבור. אחת הכוכבות בסרט היא נערה אוטיסטית שמציירת את כל מה שעובר עליה. לקראת סופו של הסרט אנחנו משתתפים באירוע הפתיחה לתערוכה שערכו לציוריה המפעימים. 

"לא הייתי רוצה להיוולד אחר," כתב הילד היפני, ואביו של אחד האוטיסטים בסרט אומר, במהלך ביקור במוזיאון שבו יש "חדרי צבע", שלו אין שום יכולת לחוש חדווה עזה כל כך כמו זאת שבנו מבטא בכל אחד מהחדרים המוצפים בצבעים שונים. חדווה של ההווה שאותו הוא חש במלוא עוצמתו. 

הסרט מלמד אותנו משהו לא רק אוטיסטים אלא גם על ה"נוירוטיפיקלים": כלומר – האנשים ה"רגילים". 


סיפור סתיו, מאת אריק רוהמר

תודה, אריק רוהמר! אמנם הלכת לעולמך לפני עשר שנים, אבל אתה ממשיך לשמח כל כך!

הנה הסרט שיצרת, עוד אחד מסדרת העונות, הפעם – סתיו. עונת הבציר. כשיסתיים, יחגגו ב"הילולה", ומי יהיה שם? מגאלי תהיה שם, היא כורמת וייננית, בנה מאורס לצעירה מתוקה (שדומה מאוד לחמותה לעתיד), ובתה עזבה מזמן את הבית. מגאלי בודדה, וחברתה הקרובה מחליטה לעשות מעשה ולעזור לה.

העניינים מסתבכים, בין היתר כי גם כלתה לעתיד מנסה לסדר לה את העניינים. כל האנשים האלה כל כך חביבים, כל כך סימפטיים וחדורי רצון טוב, וכן, גם יפים להפליא.

וגם המקומות שהעלילה מתרחשת בהם – הכרם, הגינה הכפרית, חנות הספרים העירונית – קסומים.

והצרפתית המתנגנת במוזיקליות היפהפייה שלה.

האם אפשר בכלל לסדר לאנשים אחרים את החיים? 

מאחר ש"סיפור סתיו" מוגדר כעוד סוג של אגדה (כמו "אגדת חורף" ו"קיץ", סרטי העונות האחרים של רוהמר שהוקרנו בפסטיבל הסרטים 2020 בחיפה), הוא משאיר אחריו מתיקות שמשכיחה לרגע את החיים האמיתיים.  


במסתרים, מאת לינה צ'פלין

"לא הייתי מסוגל להאמין שהעולם נברא רק בשבילנו, ושכל האחרים אמורים לשרת אותנו", אומר חוזר בשאלה. הוא עדיין עטוי במסכה שמסתירה את תווי פניו: אף אחד מהקרובים והיקרים לו עדיין לא יודע שהוא "אנוס": חרדי למראית עין, חילוני בהשקפת עולמו.

"לא הסכמתי להאמין שנענשתי", מספרת חוזרת בשאלה, כבר בפנים גלויות. העונש, לכאורה, היה אובדן של רביעיית התינוקות שילדה, ואף אחד מהם לא שרד. הרבנים אסרו עליה לנהוג על פי עצת הרופאים ולדלל את האחד העוברים, כדי לאפשר לאחרים להתפתח כיאות. כאישה חרדית הייתה נטיית לבה להאשים את עצמה, אבל בתהליך ההתפקחות הבינה שאל לה להאשים את עצמה. למזלה, התברר שגם בעלה "אנוס" כמוה, והגילוי ההדדי אפשר להם לצאת ביחד מהחברה החרדית ולהגשים את עצמם כחילונים. בינתיים עליהם להשלים פערים. כל מיני דברים שמובנים מאליהם לחבריהם החדשים, החילונים, אינו מוכר להם. כמו ג'ודי בספר אבא ארך רגליים מאת ג'יין ובסטר, שהגיעה אל העולם הגדול הישר מבית היתומים שבו גדלה, ולכן לא הכירה את נכסי צאן הברזל של נערות בנות גילה (למשל, את גיבורות הספר נשים קטנות), כך גם הם צריכים ללמוד מיהו ספיידרמן, לצפות בסדרות כמו friends, להבין את החוקים של משחק הכדורגל… 

אנוס-לשעבר אחר סיפר על הטרור הרגשי שמופעל על חרדים, "אצל סטלין לא היה דבר כזה, משתלטים לך על המחשבות!"

ועוד אנוס-לשעבר מספר איך האינטרנט שינה את חייו: "החרדים צודקים כשהם אוסרים על החשיפה לרשת," הוא מסביר, "כי מי שנחשף לה, מבין עד כמה עולמו כחלק מהחברה החרדית קטן ומצומצם."

הסרט מרתק. הוא מפנה את הזרקור אל תופעה שאינה מוכרת כל כך לציבור החילוני: חרדים שפוחדים לעזוב את החברה שבה גדלו, ולאבד את התמיכה והמשפחה. זכור היטב המקרה של אסתי וינשטיין, גם היא חוזרת בשאלה שנותקה מילדיה. סופה היה טרגי. היא התאבדה כי לא יכלה לשאת את הפרידה מילדיה. הסרט מציג בפנינו צעירים שיצאו מהחברה החרדית, וגם הפסיקו להיות אנוסים. הם מקיימים אורח חיים חילוני, אבל נהנים להיפגש ולהיזכר במקורות שמהם באו. הם משמשים קבוצת תמיכה, ומשמח לראות שאפשר גם כך. 


 

5.10.2020 ארבעה סרטים, היום בפסטיבל

א' זה אושר, מאת ג'ון שידי

זהו כביכול "סרט לכל המשפחה": במרכזו נמצאת ילדה ג'ינג'ית, חמודה-במאמץ ובעלת אספירציות פוליאניות, כלומר – מחוננת באופטימיות בלתי נלאית. היא מתיידדת עם הילד החדש בכיתה, ושניהם יוצאים ביחד להרפתקאות שובביות.

מעושה, מתנחמד, משתדל מדי להיות חביב ומשפחתי, והתוצאה – סרט מייגע ומיותר, לעניות דעתם של שני הצופים הביתיים, כמובן. 


הברך של קלייר, מאת אריק רוהמר

האם מותר, בשם האמנות ולמענה, לעשות מעשים לא מוסריים ולא אתיים?

אריק רוהמר, בסרט נוסף מסדרת "סיפורי המוסר" שלו, מציג בפנינו את השאלה.

זירת הפעולה סובבת אגם יפהפה ופסטורלי, שבו שוהות הדמויות בימי החופשה ההכרחיים והבלתי נמנעים של כל צרפתי באשר הוא. סופרת רומנייה הגיעה למקום לא רק כדי לנפוש, אלא גם כדי לכתוב. מארחות לה חברה אישה ובתה, לורה בת השש עשרה, וכעבור כמה ימים מגיעה גם קלייר, אחותה החורגת של לורה. 

כמו כן שוהה במקום ז'רום, גבר שארוסתו נסעה בשליחות כלשהי לאפריקה, ולכן הוא כאן בגפו. הוא מיודד עם הסופרת הרומנייה שאותה פגש לפני כמה שנים בבוקרשט, ובשיחה אתו היא מנסה לרקום סיפור ומבקשת ממנו להשתתף בבניית העלילה.

לא רק בדיבור, גם במעשים. היא רוצה שייווצר סיפור פיתוי, שז'רום יעמוד במרכזו, ילך על חבל דק, אבל יתגבר על ייצרו ולא יתפתה: הרבה יותר מעניין, היא מסבירה לו, אם גבר שיישא בקרוב את ארוסתו לאישה יצליח להימנע מבגידה בה.

היא מתכננת, והוא מבצע. הוא מפלרטט עם לורה, מגיע אתה לקרבה אינטימית, אפילו מתנשק אתה, אבל לא "עובר את הגבול".

האם מוסרי להציג קשר כמעט פדופילי כאילו הוא כמעט לגיטימי? מה פתאום גבר כבן שלושים, או יותר, משוחח עם ילדה? מחליף אתה דעות על הקשר בין אהבה וסקס? נוהג כלפיה כאילו הייתה אישה?

נדמה לי, אולי אני טועה, שהשאלה המוסרית שרוהמר דן בה (מבחינתו!) היא לאו דווקא עניין הקשר הפדופילי, אלא השאלה אם תקין "לשחק" ברגשות של הזולת, לטובת האמנות.

לקראת סופו של הסרט משתף ז'רום את הסופרת בחוויותיו (לאו דווקא עם לורה! שכן הוא ממשיך בניסויים הרגשיים שהוא עורך!). מה המסקנה? היא תכתוב את הסיפור הזה שעזרה ליצור בחיים, לא על הנייר? 

הסרט גדוש מאוד בדיאלוגים. כל האנשים שם מדברים את עצמם לדעת, מנתחים, מסבירים, מנסחים, מתלבטים, מתווכחים, סותרים, מתנצחים – בשלב מסוים מתחשק לומר "מקשקשים"… 

הפיצוי על כל המלל המוגזם הוא הנוף היפה כל כך, ויופיין של הנערות הגבעוליות ושל הנשים הבשלות.

אך אין בו די.  



פאולין על החוף, מאת אריק רוהמר

הסרט "פאולין על הים" נמנה עם סדרת ה"קומדיות ופתגמים" של רוהמר. אכן, הוא מעלה על הדעת קומדיה של טעויות, למשל – את "חלום ליל קיץ", מחזהו של שייקספיר ששואל: מהי אהבה? האם היא כישוף? האם היא עיוורת? מדוע הזוגות לא מסתדרים כיאות, וכל מי שמאוהב, אינו נאהב, ולהפך?

שאלות דומות עולות גם בסרט שלפנינו. עם זאת, קשה לומר שמדובר בקומדיה מצחיקה. היא יותר מעלה סוג של גיחוך, נוכח הפְּתַיּוֹת של חלק מהדמויות.

האדם השקול והחכם ביותר בסרט הוא (שוב?) נערה צעירה, פאולין, תלמידת תיכון, שהגיעה לחופשה על חוף הים עם מריון, דודתה היפהפייה.

כבר בתמונה הראשונה שואלת מריון את פאולין אם כבר התאהבה במישהו. פאולין השנונה מתחמקת ומתבדחת: כן, כשהייתי צעירה מאוד, אהבתי מישהו מבוגר מאוד. והיא מסבירה: הייתי בת שש והוא היה בן שתיים עשרה. הוא נראה לי ממש זקן…

מריון מתאהבת, אבל בגבר הלא נכון. ומסרבת לאהבתו של מי שהיה יכול להסב לה אושר, אילו ידעה לזהות את האושר. היא רומנטית. רוצה להתייסר, רוצה להתגעגע, רוצה לייסר את מי שהיא אוהבת. "אבל אם את אוהבת אותו, למה את רוצה שהוא יסבול?" שואלת אותה האחיינית שלה בחוכמת חיים שמריון הבוגרת בין שתיהן אינה מסוגלת (עדיין?) להבין.

איך, שואלת פאולין בפליאה את הגבר שאינו אוהב את מריון באמת, איך אפשר שלא לאהוב אותה? הרי היא כל כך יפה!

היא אכן יפהפייה, אבל, מסביר לה הגבר, היא מושלמת מדי. תארי לך, הוא אומר, שכל הנשים בעולם היו נראות כמוה… וכוונתו – כמה משעמם היה העולם, אילו שרר בו רק יופי מושלם כזה.

יש, אם כן, גם צורך במידה מסוימת של כיעור. וגם, שואל הסרט, קנאה? אנוכיות? רמייה? האם גם אלה הכרחיים, כדי שאפשר יהיה לחיות כאן?

כרגיל, הסרט יפה להפליא. הפעם לוקח אותנו רוהמר, כאמור, אל  הים. וכרגיל הנשים כל כך יפות. האומנם – יפות מדי? 


אודישן, מאת אינה וייס

ההתחלה מבטיחה: חבר שופטים יושבים באולם קונצרטים ריק. אל הבמה עולים בזה אחר זה נבחנים שמנגנים קטע קצר (איך קוטעים אותם באכזריות… "מספיק. חכי בחוץ").

אחד הנבחנים מעורר ספקות אם לקבל אותו, אבל אנה, המורה לכינור בבית ספר למוזיקה שאליו הוא מנסה להתקבל, מצדדת בו. כן, היא תלמד אותו לשפר את הטכניקה, כן, היא מאמינה בו.

בבית יש לה בן שגם הוא מנגן בכינור. אבל לא ממש רוצה לעסוק בכך. ואולי בעצם כן? הוא מקנא בתלמיד החדש שלה? ואולי בעצם לא? ומה יש לאנה שהיא נראית כל כך דיכאונית כל הזמן? מה פשר ההתנהגויות הביזאריות שלה? ("אתה יכול לגעת לי בשדיים?" היא פונה במפתיע אל אחד המורים בבית הספר….) אנחנו מתבקשים להאמין שמדובר בתסכול מתמשך של מי שחלמה להיות אמנית מבצעת, ונכשלה.

הבעיה שהחלקים השונים בסרט לא מתגבשים לכדי יצירה משכנעת וקוהרנטית. הסוף אמנם מפתיע במידה מסוימת, אבל מאחר שקשה לחוש אמפתיה כלפי מישהו מהדמויות, גם הסוף לא מעורר שום תחושה של הזדהות או אכפתיות. 

לטעמי – סרט שהחטיא את מטרתו (הלא ברורה).  


4.10.2020 ארבעה סרטים, היום בפסטיבל

"משהו יפה נותר מאחור", מאת קתרין פילפ

"כשנכנסים אלי לחדר ושואלים אותי אם אני בסדר, אני אומר תמיד שכן, כי מה הם יעשו אם אני אגיד שלא?" את הדברים העצובים, החכמים והמפוקחים הללו אומר ילד כבן עשר, אחד מאלה שמופיעים בסרט התיעודי המופלא "משהו יפה נותר מאחור".

הסרט עוקב אחרי פעילותו של מקום שנקרא "הָאֵבֶל הטוב" (Good Grief), שאליו מגיעים ילדים שקרובי משפחה שלהם מתו. 

הילדים עוברים במקום חוויה טיפולית קבוצתית, מעודדים אותם להביע את רגשותיהם, לתת להם לגיטימציה ולעבד אותם. הילדים נוגעים ללב בפגיעות שלהם, בתבונה, ובעיקר בכאב שהם מביעים. 

"ילדים בכיתה שלי לא יודעים מה אני מרגישה, ואני לא יודעת איך להסביר להם", מספרת אחת מהם. אבל בקבוצה של "האבל הטוב" הילדים האחרים מבינים אותה מאוד, כולם איבדו אימא או אבא, לפעמים את שני ההורים.

הסרט נוגע באחד המקומות המפחידים ביותר בנפש: הפחד מפני יתמות. ועם זאת, הוא גדוש באהבה ובכוח, ואפילו באופטימיות. 

הוא זכה השנה בצדק רב בפרס הסרט התיעודי הטוב בפסטיבל SXSW השנה.

"גיבורה", מאת שני אגוזין, שירה שניידר, חוה רוכלין, מיה קפלן

"גיבורה" הוא שם הנושא של ארבעה סרטים קצרים ישראליים שבמרכזם עומדת אישה שמתמודדת עם קושי בחיים: אימא של נער חולה סרטן, עולה מרוסיה שחיה בשכונת עוני ומתקשה להתמודד עם החיים, צעירה חובבת יחסי סדו-מאזו שחיה בפלורנטין ונאלצת להתמודד עם כתובות גרפיטי מפחידות על הקיר הגובל עם דירתה, צעירה שבחור צעיר מפתיע אותה בביתה, באמצע הלילה, ומסתבר שהופיע לא רק אצלה.

לכאורה – נושאים מעניינים. אבל התוצאה מייגעת, סטודנטיאלית, בוסר. יש בסרטים הללו המון-המון-המון (!)  רגעים ארוכים וריקים מתוכן, שאמורים לבטא "אווירה": גלי ים אינסופיים, שתיקות ארוכות, מבטים ממושכים וסצנות מופרכות. למשל – האימא והבן החולה בסרטן נוסעים לים ומוצאים שם, למרבה הנוחות, זולה מצוידת היטב בכל מה שאפשר לרצות: מטבח, כלים, גן ירק, כיריים… והם כמובן עושים בה כבתוך שלהם. ואז ים, ועוד ים שאמור להיות סמלי, אבל כמה סמליות אפשר לשאת, ולמשך כמה זמן?

מצטערת. השתעממתי. מאוד. 

אהבה אחרי הצהריים, מאת אריק רוהמר

פרדריק אוהב את אשתו ההרה ואת בתם. הוא שותף במשרד עורכי דין, שמח בחלקו, וחי בשלווה בפרוורים. מדי בוקר הוא נוסע למשרדו שבמרכז פריז, נהנה לשוטט בעיר, לקנות לעצמו בגדים, ולפנטז על הנשים הנחשקות שהוא רואה בכל מקום. הוא תוהה אם עוד יזכה להתאהב, לחוש את ההתלהבות הראשונית הנלווית להתאהבות כזאת, או שמא חיי הרגש שלו נידונו לניוון שנובע מהשגרה ומאורח החיים הנינוח והבורגני שהוא מנהל.

ואז מגיע אליו ידידה פתיינית, מישהי שהכיר בעבר, זמן רב לפני שהתחתן והשתקע.

האם הצעירה תנסה לפתות אותו? האם תצליח? איך נראים הקורים שהיא טווה סביבו? 

"אהבה אחר הצהריים" הוא הסרט שחותם סדרה של "סיפורי מוסר" שיצר אריק רוהמר. בעיני הוא פחות סוחף משני הסרטים האחרים שלו שראינו אמש, "אגדת חורף" ו"קיץ". 

זאנה, מאת אנטונטה קסטראטי

כל כך קשה. כל כך עצוב ומר. 

בסיומו של "זאנה", סרט הביכורים של יוצרת קרואטית, אנטונטה קסטראטי, עלה הכיתוב: "לזכרן של אמנו ואחותנו, שנהרגו במלחמת קוסובו".  לא היה צורך בכיתוב כדי להבין שמדובר ביצירה אישית וכאובה מאוד. באמצעות הדמות הראשית בסרט, אישה בשם לומה, מביאה קסטראטי את סיפורן של קורבנות המלחמה, הנשים שחייהן השחירו באחת. אנחנו מלווים את לומה לתוך הסיוטים האפלים שלה, מתהלכים אתה בעולם הבלהות, בלי לדעת מדוע, אם כי הרמזים מופיעים מוקדם מאוד בסרט. כך למשל כשלוּמָה, שחיה בכפר קטן ביחד עם בעלה וחמותה, אוספת ביצים, היא מגלה קליע ישן שנשאר שם, טמון באדמה. מי ירה? מה קרה? מדוע היא עצובה כל כך? מדוע אינה מצליחה להרות, למרות כל ההשתדלות של חמותה, שלוקחת אותה לרופאים וליידעונים, ושל בעלה, שמנסה כל כך? 

לומה רוצה בכלל להרות? מדוע כן? מדוע, בעצם – לא?

התשובות לשאלות הללו מתפענחות לקראת סופו של הסרט. הסודות נסתרים וטמונים גם בתוך הארון, שם מחזיקה חמותה של לומה בחשאי קלטת וידאו, "למקרה שיהיה משפט בהאג". אבל לומה אינה זקוקה לה. היא זוכרת הכול, היא רואה הכול, כל הזמן, בעיני רוחה אחוזות הפלצות. 

סופו של הסרט הוא חלקו החזק ביותר. עד אליו יש לעבור ביחד עם לומה תהליך קשה ואכזרי. רק בסוף נכיר אותה כפי שהייתה. כפי שהייתה אמורה להיות. צבעונית, חייכנית ושמחה. 

3.10.2020 חמישה סרטים, היום בפסטיבל

פסטיבל הסרטים בחיפה מתנהל בימים אלה, אבל לא בחיפה, אלא בכל מקום שיש בו חיבור לאינטרנט, וקהל צופים מתעניין. הסרטים מוקרנים בגרסה מקוונת, ואפשר לקנות כרטיסים לכל הסדרה, או לסרטים בודדים. לצפייה בבית יש כמובן יתרונות רבים. האם נרצה בכלל לשוב אל אולמות הקולנוע? אל הריצה מאולם לאולם? כשהחלופה היא הכורסה הביתית הנוחה והמוכרת?

מן הסתם יהיו מי שיעדיפו לצאת מהבית. ויהיו כאלה שהסידור הנוכחי מתאים להם יותר.

חבל רק שהאפשרות להעביר את הסרטים מהמחשב להקרנה בטלוויזיה הביתית באמצעות כרום קאסט – אפשרות שהובטחה במעמד קניית הכרטיסים! – אינה פועלת. "כן, יש בעיה ידועה עם כרום קאסט" אמרו לנו במוקד הטלפוני. יש לקוות שהבעיה תיפתר בהקדם!

 

"מסע חורף" מאת אנדרס אוסטרגאר

הוא מופיע בקטגוריה "קולנוע תיעודי", ואכן, הוא מתעד את העבר של שני מהגרים מגרמניה, הוריו של מרטין גולדסמית', שהגיעו לארצות הברית ב-1941, זמן קצר מאוד לפני שהחל הרצח השיטתי של יהודי אירופה. 

 גולדסמית' לא ידע כמעט מאומה על העבר של הוריו, גיאורג ורוזמרי. הוא מגיע לביקור אצל האב האלמן, שומע פרטים על חייו בגרמניה, ומתעמת אתו על כך שוויתר על קריירה של מוזיקאי, נגן חליל מחונן. קשה לו להבין מדוע האב "הקריב" את אושרו ולא התמסר לאמנות.

האב מספר, ואנחנו צופים בעבר באמצעות צילומים, והאנשה מצוירת של הדמויות. כך נודע לו שאביו כמעט נמלט מגרמניה עוד לפני שפרצה המלחמה, אבל הגיע במקרה לתזמורת ששבתה את לבו. היה זה ארגון תעמולה גרמני שנשא את השם "הפדרציה התרבותית היהודית". יוזף גבלס ומשרד התרבות של הרייך שלטו בארגון, שנועד להוכיח לעולם שיהודי גרמניה זוכים ליחס טוב. 

בתום ההקרנה הסתבר שאביו של גולדסמית', שמיטיב כל כך לספר על עצמו, על הכאב, הצער, האכזבות וגם על היופי שהצליח למצוא בחייו, הוא בעצם שחקן. השיחות אמנם מתבססות על ראיונות שגולדסמית' ערך עם אביו, אבל את דמותו מגלם ברונו גנץ, בתפקידו האחרון. הופעתו מופלאה ובלתי נשכחת.


"קיץ" מאת אריק רוהמר  

דלפין היא אישה צעירה, בודדה ועצובה. החבר שלה עזב אותה, החברה שלה הבריזה לה ולא תיסע אתה לחופשה ביוון. מה יכולה לעשות פריזאית במהלך ימי ה"וואקנס" המקודש? הרי אי אפשר להישאר בעיר ביולי-אוגוסט, ודאי שלא כשאת כל כך לבד. חברות מטיפות לה מוסר, אומרות לה שהיא בררנית מדי, שהיא צריכה ללמוד להתפשר; מכרים רחוקים מעוררים בה תחושה שהיא מוזרה, שונה, לא מובנת. מנסים לסדר לה כל מיני פתרונות, אבל הם לא מתאימים לה.

האם תמצא את אושרה? 

הסרט כל כך יפה. הוא לוקח אותנו עם דלפין אל מקומות קסומים, חופי ים, הרים, פינות בפריז. 

"קיץ", זכה – ובצדק רב! – בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה. במקור הוא נקרא "קרן ירוקה", שם שנלקח מספר של ז'ול ורן, ומשמעותו: קרן האור האחרונה שרואים לפעמים בשקיעה, ניצוץ מהיר וכמעט סודי, של אור ירוק. שם כל כך הרבה יותר משמעותי ויפה!

 

"מארה" מאת אנדריאה שטאקה 

למען האמת, לא הוגן לתת ציון, או לכתוב ביקורת, על סרט שלא ראיתי עד הסוף. אבל אולי עצם ההעדפה לעזוב אותו, עצם העובדה שנסך בי שעמום, מעידים עליו. הוא נראה לי כמו גרסה מייגעת של "הגשרים של מחוז מדיסון": עקרת בית משועממת, שנדלקת על גבר זר… 

שמה מארה. היא חיה בשכונה צנועה ליד שדה התעופה של דוברובניק עם בעלה ושלושת ילדיה. מעולם לא טסה לשום מקום. מה יש לה לעשות? היא מנקה, מבשלת, עורכת קניות, מתלוננת על מכונת הכביסה המקולקלת. ואז מגיע לסביבה פועל פולני. כאן, באמצע ההתעלסות על הרצפה, עזבתי אותם לנפשם.

"אגדת חורף", מאת

אריק רוהמר  

עוד סרט נפלא! נפלא! 

אנחנו מתחילים אותו בהתאהבות: של פליסי ושארל, שמתאהבים במהלך חופשת קיץ יפהפייה, על חוף הים, במים, על החול, רוכבים על אופניים, צולפים ענבים זה לפה של זה, שני צעירים מקסימים בתוך נופים מקסימים, וכן, לא רק הם מתאהבים. גם אנחנו בהם. 

ואז, כעבור חמש שנים, הכול השתנה. יש לפליסי בת  קטנה ומתוקה (איך רוהמר מצליח להוציא מהילדים שמופיעים בסרטים שלו משחק כל כך מושלם?), אבל איפה שארל? איפה הזוג היפה ההוא? מה קרה להם? מדוע נפרדו? הייתכן? ומה הקשר בין אהבתם לבין "אגדת חורף" – מחזהו של שייקספיר (השם הזהה אינו מקרי!)?

האם ויתרו פליסי ושארל על האהבה? על החלום? על היופי? האם אהבת אמת מתקיימת בין נשמות שכבר הכירו זו את זו בגלגול קודם? פליסי מאמינה בכך. היא מנסה, ולא יכולה, למצוא תחליף לאהבה שאבדה לה (ואולי רק בינתיים?). אנחנו רואים איך היא לא מצליחה להתפשר. איך היא לא מסוגלת לוותר. וגם נודע לנו, כמובן, מה בעצם הביא לכך שהיא נפרדה משארל. 

זהו סרט שמשאיר את הצופה מאושר. 

"הצעיף האדום" מאת פטר מוסטובוי

והפעם סרט בעל קסם שונה לגמרי: סרט אישי, שבו מספר במאי הקולנוע יליד רוסיה פטר מוסטובוי על הדרך שעשה כדי להיעשות מי שהוא, מבחינה אמנותית. על התלאות של יהודי בברית המועצות, בשל העריצות וההתערבות האלימה בחיי הפרט שהייתה מנת חלקם של כל מי שחיו אז תחת המשטר הסובייטי.

מוסטובי מציג את הדברים באירוניה מושחזת שאותה אינו חוסך גם מעצמו, אבל לצדה אינו מתבייש לספר על הישגיו, אפילו שמח להתרברב (ובצדק!) בכך שבתו, שלמדה קולנוע באוניברסיטת תל אביב, למדה מתוך ספר שהוקדש לאחת היצירות הראשונות של אביה, יצירה שנחשבה בברית המועצות שנויה במחלוקת, אם לא מזעזעת ומוזרה… 

שוב ושוב  מספר מוסטובי  על האבסורד שנקלע אליו במהלך חייו בברית המועצות. כמה טוב לדעת שהוא ישראלי, אמן מוכר ומצליח מאוד. כשצופים בסרט שלפנינו אפשר בהחלט להבין מדוע. 

נטפליקס – עמיר קהאן, אמון גופט, "כוכבים על פני האדמה": מדוע מורים חייבים לצפות בו

הבכי הכבוש היה נושן, ועם זאת כמו טרי וחדש לגמרי, כאילו שהעילה לו התרחשה ממש בזה הרגע. הוא עלה בעיניו של איש שלא היה מסוגל לשכוח דברים ששמע שנים רבות לפני כן, בעודו תלמיד באחת מהכיתות של בית הספר היסודי: מורה אטומה זלזלה בו אז וכינתה אותו עצלן. שישים שנה חלפו, והגבר, שכבר התקרב כבר לשנתו השבעים, עדיין לא יכול היה להתגבר על העלבון המתמשך של ילדותו. והוא לא היה סתם גבר, אלא כזה שהצליח מאוד בחייו, הן האישיים והן המקצועיים. אדם שהמציא כמה פטנטים רפואיים ייחודיים הרשומים על שמו – המצאות שהעשירו אותו, ולא פחות חשוב מכך – זיכו אותו ביכולת להציל חיים של אנשים רבים. והנה למרות זאת נותר בו עדיין אותו ילד קטן שהמורים אינם מבינים אותו ואינם רואים אותו כפי שהוא: אדם שניחן באינטליגנציה גבוהה מהממוצע; אדם יצירתי באופן בולט חריג; וכן, ילד שלקה בדיסלקציה.

מי ידע אז משהו על לקויות למידה? מי הבין מה טיבן? מי חס על ילד מתקשה, ומי יכול היה אז להושיט לו יד ולאפשר לו למצות את היכולות שלו?

בסופו של דבר זה קרה, הוא עשה זאת, בלי עזרתם של אותם מורים שפגעו בו והשפילו אותו, אבל העלבון צילק את נפשו לצמיתות, כפי שנגלה באותו ערב:  התכנסות של חברי ילדות שהעלו זיכרונות מבית הספר ומהמורים. 

במהלך הצפייה בסרט ההודי המופלא "כוכבים על פני האדמה" לא יכולתי שלא לחשוב על האיש הזה. כמה טוב שיש נטפליקס, ואפשר לצפות בסרט גם שלוש עשרה שנה אחרי שהופיע לראשונה על האקרנים, וכמה טוב שאחת הנוכחות באותו מפגש רעים הסבה את תשומת לבי לסרט הרגיש והאוהב הזה.

כשהוא הסתיים, הפטיר רֵעי לצפייה "הלוואי שכך היה קורה גם בחיים", אבל אני סירבתי להצטרף לתגובתו הצינית – אולי מכיוון שבחיי המקצועיים כמורה וכמחנכת הייתי עדה, ואולי אפילו שותפה, למקרים שבהם ראיתי כיצד מורה רגיש, מורה שרואה את התלמיד או התלמידה, יכול במפורש לשנות את מהלך חייהם לטובה (אבל גם, בלי ספק, לרעה!)

אכן, אני מאמינה גדולה בהשפעה ובשינוי, והסרט שלפנינו מדגים כיצד אלה יכולים להתרחש בפועל. 

נכון, יש בו, ב"כוכבים על פני האדמה", מידה גדושה של תמימות, אבל היא יפה, מבורכת ונוגעת ללב, והיא הסבה לי רגעים של שמחה והתרגשות. תחושה שיש בעולם אנושיות. ורגישות.

אכן, נדרש קצת זמן כדי "להיכנס" לסרט, להיסחף לתוכו, להתחיל להאמין לו, אכן, יש בו רגעים מסוגננים מדי ומבוימים מאוד, אבל גם אם הוא מוגזם, מה שהוא מבקש לספר לנו חשוב, נכון ואמיתי כל כך, ובסופו של דבר הכול, גם הסרט עצמו, פועל נכון. אולי, בין היתר, מכיוון שברור לגמרי שחלק מהילדים בסרט אמיתיים, לא מגלמים דמויות, אלא מופיעים בעצמם: יוצריו של הסרט לא היססו לתעד בו, בחלקים מסוימים, ילדים שאינם שחקנים, כאלה שנראים בדיוק כפי שהם, חשופים ואהובים מאוד, חרף שונותם. (ועם זאת, יש לציין את משחקו המופלא של הילד המופיע בתפקיד הראשי!) 

"כוכבים על פני האדמה" מספר את סיפורו של ילד בן שמונה שכל מורה צריך או צריכה לקרוא! סביבתו רואה בו טיפש ומרדן. מה צריך לקרות כדי שמישהו יבין אותו? כדי שמישהו יאפשר לו להבין את עצמו? את התשובות לשאלות הללו כדאי לכם לבדוק בעצמכם! 

את הטור אני מבקשת להקדיש לחברנו היקר, משה רפאל, שהלך הקיץ לעולמו. יהי זכרו ברוך. 

 

 

נטפליקס, הסרט היפני "37 שניות": מדוע נבחר כחביב הקהל

בתחילת הסרט לא ברור: האם היא ילדה קטנה? אולי נערה? קשה להחליט. שמה יוּמָה. היא מרותקת לכיסא גלגלים בשל, כך מתברר בהמשך, שיתוק מוחין מלידה. היא נראית קטנטונת, בין היתר מכיוון שאינה יכולה לקום על רגליה, וכשאינה יושבת בכיסא גלגלים היא מתניידת על הרצפה כמו פעוטה, על ארבע.

אמה מטפלת בכל צרכיה: מפשיטה ורוחצת אותה, אפילו נכנסת אתה עירומה לתוך האמבטיה המלאה במים ומתרחצת ביחד אתה. היא נוגעת בגופה ומחזיקה אותה כמו שנוגעים בתינוק חסר אונים. גם מחוץ לאמבטיה היא שמה לב לכל תנועה ולכל נשימה שלה, למשל, תוך כדי שיחת טלפון שלה היא ניגשת וחותכת למענה את האוכל המונח בצלחתה. כל העת קשובה אליה ודרוכה לטפל בה.

אבל לאט לאט מסתבר שיוּמָה איננה ילדה קטנה. היא אישה צעירה,  בת עשרים ושלוש. חוסר האונים שלה מטעה. היא מבלבלת גם מכיוון שהבעות פניה ילדותיות, והיא מדברת במין מתיקות חמודה. היא כנועה ומשתפת פעולה עם אמה, מניחה לה לעשות הכול למענה. הרי אין לה ברירה, לא כן? במצבה היא צריכה רק להודות על כל מה שהאם מעניקה לה ועושה בשבילה, כי אין לה שום אפשרות להתנהל בעולם בכוחות עצמה.

האמנם?

יוּמָה היא לא רק צעירה מוגבלת בתנועותיה. היא גם אמנית שמתמחה בציורי מנגה, והיא עובדת אצל מישהי שבעצם מנצלת אותה, גוזלת ממנה את כישרונה ויצירותיה ומעמידה פנים שאלה שלה.

האם לאישה במצבה יש סיכוי לממש את כישרונה? להביא לכך שהעולם יכיר ביכולותיה? האם תוכל לברוא לעצמה, בתוך כל המגבלות הללו שאתן נולדה לרוע מזלה, סוג של עצמאות? מתי בעצם עזרה מתחילה להחניק, ותשומת לב מרובה כל כך לשתק ולאיים על תחושת האוטונומיה שגם אדם שכלוא בגוף של עצמו רוצה וזכאי לה? מתי דאגה נהפכת לשתלטנות?

גם למיי קאימה, השחקנית המגלמת את יוּמָה, יש שיתוק מוחין, והיא מפליאה לגלם את דמותה של מי שאינה מוכנה להיכנע לגורלה (מן הסתם – כמוה עצמה!). בשלב מסוים יוּמָה מתמרדת, נוקטת צעדים מפתיעים, לא מוותרת, פועלת בנחישות ובמהלך מופלא ונוגע ללב זוכה למצוא אנשים שמוכנים לשתף אתה פעולה ולעזור לה לגלות על עצמה ועל משפחתה סודות מפתיעים ומרגשים שישנו את חייה.

הסרט "37 שניות" הגיע לנטפליקס בינואר 2020. זהו סרטה הראשון של היקארי, שכתבה וביימה אותו. היקארי סיפרה כי בתסריט המקורי, שאותו כתבה במסגרת של סדנת כתיבה, לקתה הגיבורה הראשית בשיתוק בשל פגיעה בעמוד השדרה, בעקבות תאונת דרכים, אבל כשמצאה את מיי קאימה, שינתה את התסריט בהתאם למצבה של קאימה. היה לה חשוב מאוד שהשחקנית שמגלמת את דמותה של גיבורת הסרט לא "תציג" את מגבלותיה, אלא תייצג אותן בנאמנות, מתוך כך שהיא עצמה חיה אתן.

היקארי אינה מכירה מקרוב את המוגבלות הגופנית שהביאה אל הסרט, אבל בריאיון אתה סיפרה שהשאיפה לעצמאות ליוותה אותה מצעירותה והעניקה לה השראה לסרט.

"אני חושבת שאנשים ביפן אינם ערים למה שמתרחש בעולם," היא אמרה בריאיון לאתר Nippon. "תעשיית הבידור משפיעה מאוד על החברה. מדובר בהשפעה סמויה ומעודנת, אבל יש שפע של תוכניות קומיות שמשפיעות על הפאסיבות של הצופים ומסיטות את תשומת לבם מסוגיות חברתיות חשובות. לכן אני רוצה שאנשים יצפו ב'37 שניות' ויחשבו על הסוגיות שהוא מעלה."

אכן, מדובר ביצירה יוצאת דופן, מפתיעה ונוגעת ללב, בין היתר מכיוון שהיא נחווית כאמינה ומדויקת. הסרט מבקש לבדוק אם חירות אמיתית יכולה להתאפשר גם בחייהם של מי שגורלם הגביל מאוד את יכולותיהם הגופניות, והוא עושה זאת בתעוזה אך בעדינות, תוך שהוא נזהר מאוד מסנטימנטליות או מהפרזות. אפשר בהחלט להבין מדוע נבחר כחביב הקהל בפסטיבל ברלין בשנת 2019, שם הוקרן לראשונה.

גרטה גרוויג, הסרט "נשים קטנות": איזה יופי…

ברגעים הראשונים נבהלתי: איימי עם הגברת מארץ' בטיול שלהן באירופה? כבר? מה עם "חג מולד ללא מתנות אינו ראוי לשמו"?  עם "מה נורא להיות עניים", של מג, עם איימי שמעקמת את האף, ורוטנת – "איני סבורה כי הוגן הוא כי לנערות רבות יש דברים נאים בשפע רב, ולאחרות אין מאומה", עם באת' שתמיד מרוצה ומרגיעה את אחיותיה – "הרי יש לנו אבא ואמא וכולנו חיות בצוותה"? עם משחק הצליינים? והרי ג'ו היא זאת שנאלצת בהתחלה לארח חברה לגברת מארץ', ואיימי אמורה להתחבב על הגבירה העשירה בעוד הרבה פרקים, רק אחרי שבאת' תחלה בשנית? 

ומה פתאום ג'ו כבר נפגשת עם העורך והוא מסכים לקנות ממנה סיפורים?

אבל כעבור כמה דקות הכול התבהר: הסרט, בניגוד לספר, אינו מתנהל כרונולוגית. קטעים מהעבר נרקמים לתוך ההווה, עד שהם נפגשים ויוצרים קו עלילה ברור, כנראה שגם למי שלא קרא את הספר עשרות פעמים כמוני בנעורי (וכמו נערות רבות אחרות).

נשים קטנות היה ספר פולחן. עד כדי כך שבספר אבא ארך רגליים הסופרת ג'יין ובסטר אומרת מפי הגיבורה שלה, ג'ודי, הלא היא ירושה אבוט שגדלה בבית יתומים, שהיא חייבת לקרוא את נשים קטנות כדי שתוכל להבין על מה מדברות חברותיה לקולג', שכן הספר הוא חלק מעולמן התרבותי. 

הסרט נפלא. הרבה יותר מרגש וסוחף מכפי שאפשר לצפות. הוא מפיח רוח חיים באירועים קטנים מתוך הספר ולפעמים אפילו מיטיב ממנו לעשות זאת, מעצם טבעו. כך למשל ההצגות שג'ו נהגה להפיק ביחד עם אחיותיה קמות לתחייה בסרט, חביבות ומשעשעות כפי שאנחנו אמורים לראות אותן בעיני רוחנו. גם נשפי הריקודים והתלבושות הזכורות כל כך לטוב. כיף למשל לראות את השמלה הוורודה, המושאלת, שמג לבשה בנשף, לא רק לקרוא עליה… 

המוקד בסרט, ובכך הוא משנה מעט את כובד המשקל של הספר, הוא בשאיפותיה של ג'ו לכתוב. מן הסתם השינוי מוצדק, שהרי האלמנטים האוטוביוגרפיים שבספר מובהקים. כמו ג'ו גם לואיזה מיי אלקוט נהגה לכתוב מחזות קטנים שבהם השתתפו בנות המשפחה, וכמו ג'ו, גם היא אהבה לקחת לעצמה את תפקידי הגברים. 

כמו שמתואר בסרט, המוציא לאור לא התפעל מכתב היד של נשים קטנות ורק אחרי שנתן אותו לאחייניתו, שהתלהבה מאוד, החליט להוציא אותו לאור ב-1868. בסרט העניין הפמיניסטי תופס מקום נרחב: האם יש לאישה אפשרות להגיע לעצמאות בזכות עצמה, או שמוטל עליה לכוון את עצמה רק לכך שתתפוס לעצמה בעל עשיר, ותבטיח את עתידה? 

איימי שואפת להיות ציירת, אבל בשלב מסוים מחליטה שאין לה כישרון מספיק בולט, ובינוניות לא מעניינת אותה. מג הבכורה מפגינה כשרון משחק וביום חתונתה ג'ו מנסה לשכנע אותה לברוח, לוותר על חיי נישואים, לפתח קריירה של שחקנית. מג מסרבת ומסבירה לה שהיא דווקא רוצה להיות רעיה ואם. שזאת השאיפה שלה. 

בשלב מסוים אפילו ג'ו כמעט נכנעת, נמלכת בדעתה ומוותרת על הצהרותיה שהיא לא רוצה להינשא לעולם, שכן החופש שלה, האפשרות לכתוב, חשובים יותר מכול. 

המפגש הארס פואטי שמתרחש בסופו של הסרט מקסים: העורך תובע מג'ו "האמיתית" להביא לכך שג'ו "הכתובה" תינשא, כי אף אחת לא תרצה לקרוא ספר שהגיבורה שלו נשארת רווקה. האם ג'ו "האמיתית" תיעתר לתביעתו? האם "תשיא" את בת דמותה? האם היא עצמה תינשא? 

בזכות ההצלחה המסחררת של נשים קטנות לואיז מיי אלקוט הצליחה לפרוע את כל החובות של בני משפחתה. היא אפשרה לאחותה הצעירה ללמוד ציור באירופה, ואפילו קנתה למשפחה בית בקונקורד. היא המשיכה לכתוב, אפילו הוסיפה שני ספרי המשך לספרה המפורסם ביותר. היא לא נישאה ולא היו לה ילדים. 

אי אפשר שלא לתהות מה הייתה יכולה להיות דעתה על הסרט. האם חלמה שספרה ימשיך להכות גלים יותר ממאה וחמישים שנה אחרי שראה אור לראשונה?  

לדעתי הייתה שמחה מהסרט, שזכה השנה בפרס האוסקר לעיצוב תלבושות. לי, על כל פנים, גאו לאורכו בעיניים דמעות של התרגשות.  


הציטוטים שלעיל (ובהם, כמובן, העברית הארכאית של סוף שנות ה-50) לקוחים מהספר נשים קטנות בהוצאת יהושע צ'צ'יק הוצאת ספרים בע"מ (ללא תאריך), תרגם מאנגלית שלמה ערב

לאדג' לי, סרט הקולנוע "עלובי החיים": מי אשם באלימות?

בסוף, ממש אחרי התמונה האחרונה, מופיע ציטוט מתוך עלובי החיים, ספרו של ויקטור הוגו שהעניק לסרט את שמו. משהו על כך שאין צמחים גרועים, יש רק גננים גרועים. הווה אומר: את האשמה יש להטיל תמיד על דור המבוגרים, לא על הילדים, אם אלה גדלו להיות אלימים, "טעוני טיפוח", סרבני חינוך.

בית ספר בפריז, ששוכן בשכונת המהגרים מונפרמיי, נקרא על שם ויקטור הוגו. שם מתרחשת עלילת הסרט. אנו פוגשים ילדים שרובם נולדו כנראה בצרפת, אבל הוריהם או סביהם הגיעו מאפריקה, או מארצות ערב. האם המשפחות הללו התערו בסביבתן החדשה? האם הם רואים בעצמם צרפתים?

הסרט נפתח בתמונה שמעוררת את התחושה שכן: אלה צרפתים של ממש. שכן הם חוגגים בהתלהבות סוחפת ניצחון של נבחרת הכדורגל הצרפתית במונדיאל של שנת 2018, שועטים ברחובות בהמוניהם, שרים בעוז את המרסייז, שטופי שמחה שאין לה שיעור. 

רק בסופו של הסרט נזכרנו באילו מילים מתוך ההמנון הצרפתי בחר היוצר להתמקד: "עָרִיצוּת נֶגְדֵּנוּ צוֹעֶדֶת / דֶּגֶל דָּם הִיא לָנוּ תִּשָּׂא", וגם: "צָעוֹד נִצְעַד
עַד דָּם טָמֵא / שַׁדְמוֹת צָרְפַת יַרְוֶה." כן, רק בסוף הן מקבלות משמעות שונה לחלוטין. לא המנון, לא הזדהות עם צרפת ועם מורשתה. הזעם שנחשף במילות המרסייז, אותו זעם שכיוונו הבורגנים בימי המהפכה הצרפתית נגד בני מעמד האצולה של עמם, מופנה כיום כלפי צרפתים באשר הם. ובאופן ישיר ומיידי – כלפי מי שמייצג אותם בשטח, השוטרים שחיים ברובע, ומנסים להשליט בו סדר. שלא לומר – טרור ואימה.   

הסרט מלווה צוות של שלושה שוטרים כאלה. שניים ותיקים, אחד מהם צרפתי והאחר בן למהגרים מאפריקה, ואחד חדש, שמו סטפן, צרפתי גם הוא, שמזדעזע מהאלימות שחבריו לצוות נוהגים בה כלפי תושבי הרובע בכלל, וכלפי הילדים בפרט.

הוא "השוטר הטוב": מי שינסה לתווך, לפשר, להרגיע, מי שמבין ללבם של התושבים, סולד מאלימות משטרתית מיותרת, ומנסה להיאבק נגדה, כבר ביומו הראשון בתפקיד. 

מה הוא יגלה? לאן יתגלגלו הדברים? איך ומתי יבין את עוצמת השנאה המופנית אפילו כלפיו, אף על פי שהוא חדש ולא הספיק לפגוע באף אחד, להפך, הוא מייצג לכאורה עמדה שפויה, מתונה ומזדהה?

הסרט בעיקר שואל שאלות, אבל אינו משיב על רובן. הוא משאיר אותנו פעורי פה ומזועזעים לנוכח מה שנגלה לעינינו, ומותיר אותנו עם התהייה – מה עתיד להתרחש בהמשך. איך אפשר יהיה לרכך את הקשיים, להרגיע את הרוחות, לאפשר חיים משותפים במקום שבו מתרחשת הסתה בלתי פוסקת, ושנאה שיש לה, כך מסתבר, מקורות מאוד מוצדקים. 

צריך תמיד להאשים את המבוגרים בעליבותם של הילדים, מסביר לנו ויקטור הוגו: בכך שצמחו להיות אלימים כל כך, בכך שכנראה יהיו בקרוב פושעים (למען האמת, אפשר כבר עכשיו, בהווה המתואר בסרט, לתאר אותם ככאלה, גם אם יש להם סיבות טובות להתנהגותם). 

סרט הביכורים של לאדג' לי זכה לתשואות בפסטיבל קאן וגרף את פרס חבר השופטים. לי מעולם לא למד קולנוע. הוא עצמו תושב מונפרמיי, וסיפור חייו מרתק: הוא נולד במאלי והיגר עם הוריו לצרפת בילדותו. לי קנה מצלמה כשהיה בן שבע עשרה, והחל, כמו אחת הדמויות בסרט, לתעד את מה שמתרחש בשכונה ולהתעמת עם שוטרים. לא פעם נעצר, ואף נידון פעם אחת למאסר. הוא מכיר אם כן מקרוב ומבפנים את כל מה שהוא מתאר בסרט. התוצאה: יצירה מותחת, סוחפת ויוצאת דופן.

"עלובי החיים" נמצא ברשימה "הארוכה": עשרת הסרטים המועמדים לפרס האוסקר בקטגורית הסרט הזר. הוא מייצג, כמובן, את צרפת. 

סם מנדס, הסרט "1917": אוסקר מובטח?

כן, כן, רק שני כוכבים, ויסלחו לי השופטים הנכבדים של גלובוס הזהב שהעניקו לו את פרס הדרמה הטובה ביותר. הם ודאי מיטיבים להבין ממני! ובכל זאת אספר כאן על תגובתי הסובייקטיבית לגמרי לסרט המדובר של השנה, "1917". מבחינתי מדובר בשיעמום גמור, מהההתחלה ועד הסוף.

הסרט משחזר את מסעם המפרך של שני חיילים פשוטים שהוטלה עליהם משימה: לחצות את קווי האויב ולהודיע למפקד האנגלי שנמצא שם, בצד השני של הגזרה, שעליו להסיג את כוחותיו ולבלום את ההתקפה המיועדת, שכן הגרמנים הציבו להם מלכודת וכל מאות החיילים שיסתערו על המארב יֵהרגו בלי ספק. המוטיבציה של אחד מהם עזה במיוחד, כי אחד החיילים שעלולים ליהרג, אם ההודעה לעצור לא תגיע אליהם, הוא אחיו. 

העלילה פשוטה ולא יומרנית. היא עוקבת אחרי המסע הבלתי אפשרי של שני החיילים האנגלים הצעירים, ועושה הכול כדי לפתח אצל הצופה מתח וחרדה: האם יצליחו לגבור על כל המכשולים? האם יגיעו אל היעד וישמיעו את דברם? האם המפקד יקשיב להם בכלל? האם יצילו את חבריהם מהקרב האבוד הצפוי להם?

גדולתו העיקרית של הסרט, כך קבעו המבקרים, בכך שהוא מצולם כמו (אך הצופה הבוחן היטב נוכח שלא באמת!) ב-one shot, כלומר – כמעט בלי חיתוכים ועריכה, וזאת כדי לחדד את תחושת האותנטיות ולהכניס את הצופה אל המירוץ הבלתי אפשרי של שני האנגלים הצעירים והנועזים. 

אז אנחנו רצים אתם בבוץ ובשלוליות, מדלגים מעל משוכות, חודרים לתוך ביצורים שנראים נטושים, גוברים על מוקשים, ניצלים רק בקושי ממלכודות, נתקלים בגדרות תיל, דורכים על המון גופות של חיילים שנהרגו לפני שהגענו אליהם, אנחנו מתמודדים עם מטוס שנופל ממש עלינו, עם בוגדנותו של הטיס הגרמני המנוול, עם חולדות, אש, עשן, ועוד הרבה זוועות.

אלא שכל אלה הזכירו לי יותר מכל סרטי הרפתקאות בנוסח "שודדי התיבה האבודה" שבהם הכול קורה כביכול, ובעצם שום דבר לא מתרחש באמת. לא מבחינתי, על כל פנים. מהומה רבה על מאומה. עוד ועוד אקשן, קטשופ בדמות דם, שלל אנחות מביכות, אפס הזדהות שלי עם המתרחש, שכן המתח לא היה מתח והאימה לא התעוררה.

נשארו בעיקר רק כמה שאלות ציניות למדי. למשל: איך ייתכן שהמכתב שהחייל האמיץ שולף מתוך כיסו, אחרי ששחה זמן רב בנהר, נשאר יבש וקריא? יש לזכור: הרי מדובר בתחילת המאה ה-20 ולכן הנייר לא היה עטוף ושמור בתוך שקית ניילון אטימה…

מבחינתי רמת האמינות של הפרט המסוים הזה משקפת את רמת האמון שיכולתי לתת במתרחש. והיא הייתה נמוכה מאוד. 

אז כן, סרט על מלחמה, שמבקש להוכיח לנו שהיא דבר נורא. קטלני, מכוער, מזוויע, מיותר. בסדר גמור. השתכנעתי. אלא שלא הייתי זקוקה לשם כך לצפייה בסרט הזה.

נראה שסיכוייו של "1917" גבוהים לזכות בפרס האוסקר. למזלו – דעתי כלל אינה נחשבת. 

 

דניס ארקנד, "נפילת אימפרית הכסף": היכן מסתובב הכסף

יאמר לשבחו של הסרט שיש בו לא מעט קטעים משעשעים מאוד. הוא מתחיל בסצנה שעוררה בקהל פרצי צחוק מוצדקים: הגיבור, פייר-פול, צעיר שהוא דוקטור לפילוסופיה שעובד כנער שליח, מסביר לבת הזוג שלו, פקידה בבנק, מדוע רק מטומטמים יכולים להצליח כאנשי מכירות: אם, נאמר, תפקידך למכור שואבי אבק ואת טיפשה, תוכלי לספר לקונה הפוטנציאלית ששואב האבק יסב לה אושר. מכיוון שאת טיפשה, תאמיני בשטויות שאת אומרת ולכן תשכנעי אותה לקנות. אבל אם את אדם נבון, תביני שאף שואב אבק אינו יכול לגרום לאושר ולכן תיכשלי במשימה… 

אז מי, אם כן, חכם? למי החוכמה יכולה להועיל? 

פייר-פול ממשיך להסביר: רוב הסופרים הדגולים, כמו גם הפילוסופים הנחשבים, היו שוטים גמורים. והוא נותן דוגמאות: טולסטוי למשל לא הרשה לאריסיו להתחסן, מה זה אומר עליו? והפוליטיקאים? כולם מטומטמים. הגרוע מכולם, הוא, כמובן, דונלד טראמפ. "אבל עשרות מיליוני אמריקנים הצביעו לו" מנסה חברתו לסתור את דבריו. "ברור," הוא משיב בלי היסוס, "אהבלים מתים על מטומטמים"…

הסרט נקרא במקור "The Fall of the American Empire", כלומר: נפילתה של האימפריה האמריקנית, (ולא של אימפרית הכסף!). הוא מעין המשך לקודמו, "The Decline of the American Empire" כלומר – ירידתה של האימפריה האמריקנית, שגם אותו יצר דניס ארקנד הקנדי מקוויבק (הסרטים  דוברים צרפתית), ב-1986. אז  עקב ארקנד אחרי קבוצת ידידם אינטלקטואלים מהמחלקה להיסטוריה של אוניברסיטת מונטריאול, שדנו בסוגיות מיניות שונות, ביניהן בגידות בחיי הנישואים, מין קבוצתי וזנות. 

הסרט שלפנינו מתמקד בסוגיית ההון השחור: פייר-פול נקלע בטעות לזירה של שוד מזוין (גם הסצנה הזאת הניבה פרצי צחוק רועמים בשל הפער בין האלימות הרצחנית לתמימותו המופתעת של העד לה), וברגע אחד של התלבטות, לנוכח שקים מופקרים שמכילים מיליוני דולרים, נדרש להחליט איך לנהוג: האם לנוס על נפשו? להתקשר למשטרה? ואולי פשוט לקחת לעצמו את הכסף? 

אבל מה בדיוק אפשר לעשות עם כל שטרות המזומנים הללו? 

הון שחור בממדים עצומים מסתובב בעולם ומגיע למקלטי מס שונים ועלומים. שותפים לו ארגוני טרור, פושעים שמחביאים את סודותיהם, שליטים ונושאי משרה מושחתים, מעלימי מס, בעלי הון ממדינות לא יציבות, מחביאי נכסים בהליכי גירושין ועוד – כולם חייבים להשתמש בכספם בלי להשאיר עקבות, תוך שהם עוקפים את המנגנונים הרשמיים והמוכרים. 

אנחנו כצופים עוברים מניפולציה רגשית מוכרת ונושנה בקולנוע: אנחנו מזדהים עם הפושעים ושמחים לאידה של המשטרה הכושלת שרודפת אחריהם וכל הזמן נשארת צעד אחד מאחוריהם. אנחנו רוצים שהם יצליחו לרמות את הממסד ושהמשטרה המגינה עליו (ועלינו…) תיכשל. 

אנחנו אמורים גם להזדהות עם ההתאהבות של פייר-פול ביצאנית צמרת יפהפייה, מהוקצעת ואלגנטית, שחיה לכאורה בשלום ועם הרבה כבוד עצמי עם עיסוקה. וזאת נקודה שתמיד מפריעה לי כשהיא מוצגת כך, הן בספרות והן בקולנוע. גלוריפיקציה של זנות היא תמיד מעשה לא מוסרי, שכן היא מעניקה לגיטימציה לניצול ואונס "מרצון" לכאורה. מי שקרא את ספרה של ענת גור מופקרות  כבר יודע איזה סבל עובר על נשים שנקלעו לחיי זנות, עד כמה הן קורבנות ופגועות מילדות. 

עם זאת, וחרף ההסתייגות, קשה להתעלם מכך שמדובר בסרט שהוא קודם כול, כאמור, משעשע מאוד, ושנית – מהדיון הסמוי שהוא עורך בעניין הזרמים התת קרקעיים שמתקיימים בעולם ההון בלי שרובנו, האנשים הפשוטים החיים ממשכורת, יוכלו בכלל לשער איך הם מתנהלים. 

הסצנה שבה אחד מעשירי הארץ מעביר כספים בין כל מיני תחנות ברחבי העולם, והכול באצטלה של קרן שנועדה לסייע לילדים נזקקים, מצחיקה מצד אחד, ומצד שני מעוררת מחשבות נוגות על מעלימי המס ועל המחיר שכולנו משלמים בגללם, במישרין ובעקיפין. 

הסרט מבוסס על מקרה אמיתי: ב-2010 התרחש במונטריאול שוד מזויין בחנות בגדים. שני אנשים נמצאו הרוגים באירוע שהיה כנראה קשור במריבה בין כנופיות. 

"התחלתי לפנטז על מה שקרה שם," סיפר ארקנד, "שאלתי את עצמי מדוע זה קרה כך… ומה היה קורה אם מישהו היה מוצא את עצמו פתאום בעלים של שקים גדושים בכסף מזומן. מה יוכל לעשות אתו? איך זה ישפיע על מעמדו החברתי?"

כדי ליצור את הסרט ביקר הבמאי במקומות שבהם משכנים הומלסים, כדי ללמוד על חייהם ומצוקותיהם. אכן, אלה מופיעים בסרט ומעוררים מחשבות על הפערים הבלתי אפשריים שבין העשירים לעניים מאוד. הפערים הללו מצדיקים מן הסתם את השם "נפילתה של האימפריה", ואין בעצם צורך לנקוב רק בשמה של אמריקה. הרי פערים כאלה מתקיימים למרבה הצער בעולם כולו. 

סרטו של תומא לילטי Première année: "השנה הראשונה שלי": מדוע להתאמץ כל כך?

אחרי שסרטו "רופא הכפר" יצא אל האקרנים, החליט הבמאי הצרפתי תומא לילטי, רופא בהכשרתו שאף עבד זמן מה במקצוע, שסרטו הבא יתאר את תהליך ההכשרה לרפואה. כמו בישראל (שבה המחסור ברופאים הולך ומחמיר), גם בצרפת רף הקבלה ללימודי רפואה גבוה מאוד, והסטודנטים נדרשים להשקעה כמעט אינסופית. כפי שאומר מישהו בסרט שלפנינו, "אם אומרים לסטודנט למשפטים שעליו ללמוד בעל פה את ספר הטלפונים, הוא שואל 'מדוע?'. אם אומרים זאת לסטודנט לרפואה, הוא שואל 'למתי?'"… 

"שאלתי את עצמי מדוע יש מחסור רב כל כך של רופאים בפריפריה", סיפר לילטי על תהליך היצירה של סרטו, "ואז התחלתי לעבור על המספרים במאגרי הנתונים הזמינים לציבור."

לילטי אמר כי הגיע למסקנה שהבעיה אינה נובעת מכך שהרופאים הצעירים מעדיפים לעבוד רק במקומות הנחשבים, אלא מאופן ההכשרה שלהם. מאחר שגם הוא למד רפואה, הוא יודע כיצד הכול נראה מבפנים. 

"הרגשתי שאולי חווייותי כסטודנט לרפואה הן רק סימפטום של בעיה עמוקה יותר. רציתי להראות את הלחץ העצום שמופעל על הסטודנטים הצעירים, ואיך משפיעה עליהם התחרות המטורפת, בצורה כמעט אלימה. אלה חוויות שמותירות את חותמן לכל החיים."

אכן, הסרט מציג את ההשקעה האדירה הנדרשת מסטודנטים לרפואה, שבמשך תקופה ארוכה מקדישים את כל זמנם ומרצם ללימוד ושינון אינסופי, ואז ניגשים לבחינה שנמשכת כמה שעות וחורצת את גורלם. הלחץ הרב מתחיל כבר בבית הספר התיכון, שכן הציונים שישיגו בבחינות הבגרות יאפשרו רק למעטים להתחיל את הלימודים באוניברסיטה, שם ילך מספרם ויפחת בתהליך סינון מפרך.

האם ההשקעה מוצדקת? האם אפשר להבין את משאלת הלב של פרחי הרפואה הללו?

כשחושבים על תנאי העבודה של רופאים צעירים בישראל, אלה שנדרשים לאורך שנים רבות למשמרות אינסופיות ומתישות תמורת שכר שאינו הולם את מידת ההשקעה, התשובה המסתמנת היא שלא, אין לכך בעצם הצדקה של ממש. אלא אם מבינים את האמירה העמוקה יותר שעולה מהסרט: הרצון להיות רופא הוא למעשה צורך נפשי עמוק: passion. תשוקה שאין לה הסבר הגיוני. מי שנולד עם התשוקה הזאת לא ירתע משום מאמץ כדי לממש את ייעודו ולהיות רופא.

 הסרט מדגים זאת בפנינו בעוצמה: אנו פוגשים בו שני סטודנטים. האחד מוכשר הרבה יותר מהאחר. אלא שדי בהתחלה ברור לגמרי שהוא לא באמת שם. בלבו לא מפעמת התשוקה העצומה הזאת. הוא מצליח בלימודים, וההצלחה אמנם משמחת אותו מאוד, איך לא, אבל בתוך תוכו הוא יודע שלא נולד להיות רופא. לעומת זאת ידידו, שמתקשה ממנו בלימודים, חייב להיות רופא, יהא המחיר אשר יהא. אצלו הצורך טוטלי. 

ובכן, הסרט הוא בעצם על משמעות. הוא עונה על השאלה המתקבלת לכאורה על הדעת – בשביל מה? הרי לא הגיוני להתאמץ כל כך. ההשקעה רבה מדי והתמורה דלה יחסית, לפחות ככל שמדובר ברופאים צעירים. אבל מי שחייב להיות רופא אינו יכול להתווכח עם העובדות החיצוניות. וזאת תשובה שנכונה כנראה לכל עניין בחיים, לא רק כשמדובר בבחירה במשלח יד. כל מה שמעניק לנו פשר ומשמעות, ראוי שנתאמץ ונסבול בשבילו. כל כך פשוט… 

מעבר לעצם הנושא שבו הסרט עוסק, הוא מרתק, כי מעניין לראות את החיים האוניברסיטאיים בצרפת. לילטי סיפר שההווי הסטודנטיאלי המוצג בו קרוב למציאות: "השתמשנו בסצינות כמעט דוקומנטריות בלוקיישנים האותנטיים, למשל בסצינות המבחן, בכיתות. ניסינו להשיג קצב של ההתרחשות ושל הדיונים כפי שהם קורים בחיים. המטרה היתה להגיע לסרט נטורליסטי, ובה בעת להרגיש כל הזמן את התחושה של הספירה לאחור שבה הסטודנטים מצויים. צילמנו בכיתות, בספרייה, במסדרונות ובכל המקומות כפי שהם בווילפינט, ששם יש כמה מכינות ומכללות. היה לי חשוב מאוד להעביר את התחושה האותנטית של חוויית ההיבחנות בחלל הענק והמנוכר, את המתח, את הקהל העצום שמקיף כל אחד מהסטודנטים. כולם שומעים כל רחש של נקישת עט, וכל רעש עלול להוציא מריכוז. למרבה המזל נתנו לנו לצלם בזמן מבחני אמת. כך צילמנו את החלל ואת הסטודנטים כקבוצה, מרחוק." 

הכול כל כך שונה מהמציאות האוניברסיטאית בישראל, ולכן הסרט מעורר סקרנות ועניין, גם מהבחינה הזאת. 

אנטואן בלוסייה, הסרט "רמי – ילד של אף אחד" על פי הספר "באין משפחה" של הקטור מאלו: האם העשירים יפים וטובי לב?

"אז איך הסרט?" נשאל בן השמונה, שבזכותו הלכנו לראות את "רֶמי – ילד של אף אחד".

"מצוין!" הוא השיב.

"וכמה כוכבים לתת לו?" שאלתי עוד וניסיתי להסביר מה פירוש "כוכבים".

"אני יודע מה זה כוכבים," קטע אותי הברנש הדעתן, ופסק מיד: "ארבעה וחצי".

את התשובה לשאלה מדוע הוריד לו חצי כוכב אני מנועה מלצטט, מחשש ספוילרים.

מה אפשר בכל זאת לספר?

ובכן – ששני המבוגרים שנלוו אל הילד יצאו גם הם בתחושה שעברו חוויה ראויה. אחת מהן מוכנה להודות שעיניה דמעו, ועוד איך. האחר אמר – "כל כך שונה מסרטי הילדים האחרים שראינו עד עכשיו."

אכן. הסרט שונה מאוד מהיצירות התעשייתיות השגרתיות מבית היוצר של דיסני ודומיו (אם כי יוצרו העיד כי כשביים אותו חשב דווקא על עבודתו של סטיבן ספילברג וקיבל ממנו השראה). 

"הרגשתי רצון ליצור סרט הרפתקאות המעוגן בתרבות הצרפתית," סיפר הבמאי, אנטואן בלוסייה, והוסיף: "אשתי היא שהציעה לי את הספר של הקטור מאלו."

רמי: מלום פקן Maleaume Paquin

מי שקראה בילדותה את ספריו של מאלו, את במשפחה ואת באין משפחה (האחרון הופיע בעברית לפחות בארבע גרסאות שונות, ועתה שוב, במהדורה מחודשת שנושאת את שמו של הסרט), זוכרת היטב את היתום והיתומה הנידחים משני הספרים השונים, ילדים אומללים שהם בעצם נצר למשפחות אמידות. דומני כי מדובר בפנטזיה שכיחה. גם ג' קיי רולינג נגעה בה כמובן בסדרת הארי פוטר: כנראה שלא מעט ילדים שוגים בה כשהם כועסים על בני המשפחה שלהם, וחולמים לגלות שבעצם הם מאומצים, וכי ההורים האמיתיים, הטובים, העשירים, היפים, החכמים, עוד יימצאו ויגאלו אותם.

בסרט שלפנינו מדובר בילד שנאבק לא רק כדי למצוא אהבה וביטחון, אלא גם כדי לגלות את ייעודו הנסתר בחיים. אין לו מושג שהייעוד הזה כרוך בביטוי אמנותי, אבל למזלו הרב הכישרון שניחן בו מתגלה, ויש מי שיטפח את אותו, ויעזור לילד לממשו. 

במאי הסרט סיפר כי רצה ליצור תחושה של קסם ושל הרפתקה. "ניסיתי לתת לצופים את התחושה של מעשייה, מהסוג שאנחנו מחפשים אחריה כילדים. בדומה לסיפורים שאנחנו מספרים לילדים שלנו לפני השינה. בה בעת היה לי חשוב לשמור על הזהות הצרפתית של יצירתו של מאלו." 

הספר המקורי נכתב בשעתו בצרפתית כסיפור שבועי שהופיע בכתב עת, לאורך ארבע שנים. אלה היו הסדרות של אותם ימים, הנטפליקס של המאה ה-19, והסרט מצמצם בלית ברירה את כל הנפח העצום של הספר המקורי לסרט שאינו יכול להכיל הכול. עם זאת, הוא קוהרנטי ונוגע ללב. הפאנץ' הכי משמעותי מגיע ממש בתמונה האחרונה של הסרט, שמבהירה לנו את סיפור המסגרת, ומכילה פרט מרגש מאוד שאסור להחמיץ.

הוצאת אריה ניר, 2019 , תרגום: מריאנה קאן.

אחרי כל השבחים אי אפשר שלא לשאול שאלה שעולה מהספר ומהסרט, והיא סמויה אך מטרידה כשחושבים עליה. היא נוגעת בשאלת המעמדות החברתיים שהיצירה מתארת: הכול מתהפך בחייו של הילד כשמתגלה שהוא בעצם שייך למעמד הפריבילגי: הוא בעצם לא אסופי יתום ועני, אלא בן טובים עשיר. מהרגע שזה נגלה, כבר לא יצפו ממנו לשמש משרת אישי של נערה עשירה. לא בזכות סגולותיו ומעלותיו, אלא בזכות מוצאו וייחוסו. הווה אומר – לא די בכישרון, ביכולת, בקסם האישי, ביופי. כשאתה נולד למעמד הנכון, עתידך מובטח. אלא אם נגרם עוול, וכל המעלות הללו נגזלות ממך, ואז נגזר עליך לחיות כאחד מפשוטי העם. הסרט יוצא לכאורה כנגד תפישת העולם הזאת, אבל בעצם די משתף אתה פעולה. "הרעים" הם ברובם בני בני מעמד הפועלים. הם מכוערים, גסים ונכלוליים לעומת "הטובים" שהם ברובם מעודנים ויפים (אם כי לא כולם רגישים באמת אל זולתם)…

מעניין אם הילדים שצופים בסרט שמים לב לכך, או שגם הם, כמו כולנו, כבר התרגלו לגמרי להאמין שיופי, טוב לב ועושר קשורים זה לזה בקשר מובן מאליו שאי אפשר בכלל להתירו… 

פרננדו מיירליס, נטפליקס, הסרט "האפיפיורים" (וגם משהו על "הכתר"): אז ככה הם מתנהגים?

"אנחנו בני אדם רגילים," אומרת המלכה אליזבת באחד מפרקי העונה הרביעית בסדרה "הכתר", כשהיא מנסה להסביר לאחד מאנשיה מדוע הסכימה לצילום הסרט הדוקומנטרי שעקב באמצע שנות ה-60 אחרי חיי המשפחה המלכותית ושודר פעם אחת בבי-בי-סי. "אנחנו קמים בבוקר, עובדים, אוכלים, מצטננים. אנחנו כמו כולם." 

בן שיחה מסרב להשתכנע ומסביר לה שהציבור אינו רוצה להאמין שהמלכה, אמה, אחותה, בעלה, ילדיה, הם באמת  "כמו כולם". בהמשך אליזבת מחליטה לאסור על שידור חוזר של הסרט הדוקומנטרי העוסק במשפחתה. למרבה האירוניה, הקונפליקט המדובר נחשף (לכאורה) בסרט שמנסה לעקוב אחר הכתר וספיחיו, ואנו זוכים בו כביכול למבט מקרוב מאוד אל חייהם הפרטיים, אל הקונפליקטים שלהם, אל שיחותיהם הקרובות, אל אורחות חייהם כשהם בגפם. עד כמה התיאור מדויק אפשר בהחלט לתהות. האם למשל המלכה באמת מתהלכת "בבית" – די מצחיק לחשוב על ארמון בקינגהם כעל בית של מישהו… – בנעלי עקב ועם תיק יד תלוי על אמת זרועה? או שאולי יוצרי הסדרה מתקשים לדמיין אותה בנעלי בית ובלבוש נוח? לשם מה הם סבורים שנחוץ לה תיק היד הזה בזמנים שבהם אינה יוצאת החוצה? 

לכל התהיות הללו אין כמובן שום קשר לסרט "האפיפיורים", אם כי כשצפיתי בו נזכרתי בהן, שכן גם ב"אפיפיורים" אנחנו זוכים לכאורה במבט מקרוב על אנשים שאפשר להכיר אותם רק בפומבי, רק בתפקיד. 

אהה, אמרה לעצמה הצופה, אז כך מתנהג, מדבר, מגיב, אפיפיור אצלו "בבית", בדל"ת אמותיו? 

אין לדעת, כמובן. אבל הסרט שלפנינו בהחלט משכנע. אפשר בקלות לדמיין שכך נראה ומתנהג האפיפיור.

הסרט עוסק ברגע יוצא ודופן בתולדות הכנסייה הקתולית: האפיפיור בנדיקטוס ה-16, הלא הוא יוזף אלוסיוס רצינגר, יליד גרמניה, פרש ב-2013 מהכס הרם. לפני כן זימן אליו האפיפיור לרומא את מי שראה בו יורש: הקרדינל ברגוליו יליד ארגנטינה, שאכן נבחר להיות האפיפיור פרנציסקוס.

הסרט מרתק. הוא מציג סוגיה משמעותית מאוד שאפשר לסכמה במשפט קצר, שאותו אומר הקרדינל ברגוליו לאפיפיור ובהמשך – לאחד המאמינים. זהו משפט שגם מופיע כגרפיטי על חומה (ייתכן מאוד שמדובר בגדר ההפרדה ביהודה ושומרון): "build bridges, not walls"  כלומר – "בנו גשרים, לא חומות". העמדה שהוא מציג מעלה על הדעת את שירו של רוברט פרוסט "תיקון חומה", במיוחד את השורות "בְּטֶרֶם אֶבְנֶה חוֹמָה אֶרְצֶה לִשְׁאֹל / מָה אֲכַתֵּר בָּהּ וּמָה אַדִּיר מִמֶּנָּה,/ וּלְמִי אֲנִי עָלוּל לִגְרֹם כְּאֵב" (כאן בתרגומה של עדנה אולמן-מרגלית). 

המשפט משקף את השקפת עולמו של האפיפיור פרנציסקוס, שמטיף לקירוב לבבות, לליברליות ולגמישות יחסית לעומת קודמו שהיה שמרן ונוקשה בעמדותיו.

אכן, פרנציסקוס הפתיע לא פעם את העולם בצניעותו ובעמדותיו הליברליות. כך למשל  כשאמר בפומבי "מי אני שאשפוט הומואים?", והוסיף ואמר כי "אם אדם מסוים הוא הומו שמאמין באלוהים ושיש לו רצון טוב – מי אני שאשפוט אותו?"

בסרט הוא מצוטט כמי שאומר "כשאף אחד לא אשם, כולם אשמים", ביחס למשבר הפליטים הפוקד את העולם. היו מי שהאשימו אותו בתמיכה בכת הצבאית הרצחנית והעריצה ששלטה בארגנטינה ובכך שלא נקט עמדה חד משמעית, אבל אחרים העלו על נס את העובדה שהרבה לסייע לנרדפים והיו חוקרים שמצאו כי הואשם לשווא. 

מעלתו הגדולה של הסרט במשחקם המשובח של שני גיבוריו, אנתוני הופקינס בתפקיד בנדיקטוס ה-16 וג'ונתן פרייס בתפקיד פרנציסקוס. מיירליס דומה להפליא לאפיפיור, לא רק בהבעת הפנים החביבה האופיינית לו כל כך, אלא ממש בתווים עצמם. שניהם משכנעים באינטראקציה ביניהם, בשיח התיאולוגי שהם מנהלים ובניסיונות השכנוע ההדדיים. כך למשל מנסה ברגוליו לשכנע את האפיפיור שגם אם הוא סובל, הוא אינו רשאי להתפטר, שהרי גם ישו לא ירד מהצלב כשסבל…

 אין בסרט הזה נשים (למעט פה ושם נזירה שתפקידה לשרת איזה גבר ואת פניה כלל לא רואים), יש בו רק המון חשמנים גנדרנים ואפילו מצועצעים במכנסיים האדומים שלהם, בשכמיות המעוטרות עם הגדילים המצויצים המוזהבים (אגב כך, אחת ההחלטות הראשונות של פרנציסקוס הייתה להישאר לבוש בבגדים פשוטים יחסית, ולנעול את נעליו הרגילות, לא את אלה האדומות שנועדו לאפיפיור). הוא מציג את ההתרגשות העצומה של מיליוני הקתולים שנלהבים לקבל לחייהם אפיפיור חדש, ואת הטקסיות המוקפדת בתהליך הבחירה של האפיפיור כזה. כל אלה מוזרים מאוד בעיני מי שכל נהייה דתית זרה לה. ובכל זאת, הסרט הצליח להכניס גם אותי לתוך המציאות הזאת ולעורר בי עניין ואפילו, עלי להודות, סוג של חיבה-לרגע. 

פדרו אלמודובר, "השתיקה של אחרים": מי ייתן את הדין על תינוקות שנחטפו?

"הם דורשים מאתנו לסלוח", מספר אחד הקורבנות לקראת סופו של הסרט. "הם מאשימים אותי שאני מחפש נקמה…"

הנה שוב: הפוגעים דורשים ומאשימים. הנפגעים מוצאים את עצמם בעמדת התגוננות. מתנצלים. צריכים להסביר. ופוגשים את האוזניים האטומות, כפי שקורה לא פעם לנפגעים. לא פעם? לרוב!

כן, הנה אפשר להיווכח בכך בסרט החדש של פדרו אלמודובר (הוא יצא להקרנה במאי 2019): סרט תיעודי – "השתיקה של אחרים". אלמודובר  מלווה בו את מסעם של קורבנות המשטר הפשיסטי בספרד: במשך עשרות שנים הנהיג פרנקו מדינה שבה שלטו ההתעללויות, העינויים, ההתנכלויות והאכזריות. וכשמת, ונוסדה "הדמוקרטיה" (שבראשה עומד מלך שפרנקו עצמו הספיק להכתיר), הוחלט בבית הנבחרים הספרדי, ברוב קולות, על "חוק החנינה": כולם יסלחו לכולם, בפקודה ועל פי דין. הקורבנות (ששוחררו ממאסרי השווא, באמת תודה רבה!) לפוגעים, והפוגעים לקורבנותיהם… שוויון זכויות מופלא. מי שעינה לא יישלם על כך ולא ייענש. מי שעונה אינו זכאי לתבוע מהמענה לפחות הודאה באשמה, אם לא פיצוי. 

העינויים היו רבים ומגוונים: מאסרים ממושכים, בלי משפט, שלוו בהתעללות גופנית מחרידה. העלמת אלפי תינוקות שזה עתה נולדו ומסירתם – כנראה! – למשפחות נאמנות לשלטון. חטיפות של אנשים שנרצחו ונקברו בקברי אחים, או סתם כך, בלי שום אות וזכר לקבר, במקום שעליו סללו אחר כך כביש מהיר. 

חלק מהקורבנות עדיין כאן, אתנו, הם או בני המשפחות שלהם, ילדים, נכדים. אחדים מהם כבר זקנים מאוד. אישה אחת, בסוף שנות השמונים לחייה, נאבקת כדי לקבל את גופת אמה שנרצחה ב-1936. היא עצמה הייתה אז ילדה קטנה, רק בת שש, שידעה ייסורים, התנכלויות של שכניה ואיומים ברצח. אישה אחרת, בת שמונים ושמונה, נאבקת כדי שיוציאו את גופת אביה מקבר האחים שבו נטמן והיא תזכה להביאו לקבורה מכובדת. קורבן אחר, שמספר על העינויים המחרידים שעבר, מבקש להעמיד לדין את האיש שעינה אותו. המענה ממשיך לחיות (הוא גר באותו רחוב שבו מתגורר גם הקורבן) בשקט ובשלווה, בשל חוק החנינה. לפחות, כך רוצה הקורבן, שישנו את שם הרחוב, שכן השם הנוכחי מנציח את דמותו של אחד הפשיסטים שהסב סבל עצום לרבים.

האם יצליחו הקורבנות לזכות לא בנקמה, אלא בצדק, שאותו הם מבקשים, לדבריהם? 

בארצם זה לא יקרה. כאשר הגיעה הדמוקרטיה, המענים, הפשיסטים, משתפי הפעולה עם השלטון של פרנקו, לא הוזזו מתפקידיהם. נשארו פקידי ציבור, שופטים, אנשי ממשל לסוגיהם. הקורבנות פנו אם כך מקץ שנים רבות אל רשויות המשפט בארגנטינה בניסיון לגייס את החוק הבינלאומי, לשכנע את הרשויות בארגנטינה שיש להעמיד את המענים לדין כמי שביצעו בספרד פשעים נגד האנושות. אוזנה של השופטת הארגנטינאית קשובה, אבל האמצעים העומדים לרשותה מעטים. 

האם דעת הקהל בספרד יכולה לעזור במאבק?

אלמודובר מראה לנו איך פועלת שטיפת מוח חינוכית: הוא מראיין צעירים שמסתובבים בחוצות של עיר בספרד, כנראה מדריד. רובם אינם יודעים מאומה על מה שהתרחש בארצם בתקופת שלטונו של פרנקו. אין להם מושג מהו חוק החנינה. "לא לימדו אותנו על זה", הם מפטירים במבוכה או באדישות. אזרח מבוגר יותר מפריח ססמאות: אין טעם לדוש בעבר. זה קרה מזמן. צריך להמשיך הלאה.

כל מי שהיה קורבן לאלימות אנושית מכיר היטב את הססמאות הללו. תמיד יימצאו העומדים מנגד, השותקים – וזאת כמובן משמעות שמו של הסרט – האדישים.

כפי שאמר אלי ויזל: "ההיפך מאהבה אינו שנאה, הוא אדישות. ההיפך מאמנות אינו כיעור, הוא אדישות. ההיפך מאמונה אינו כפירה, הוא אדישות. וההיפך מחיים אינו מוות, הוא אדישות." וגם: "האדישות לסבל היא שמפשיטה מהאדם את אנושיותו. הרי האדישות מסוכנת יותר מכעס ומשנאה… אדישות איננה התחלה: היא סוף. ולכן האדישות היא תמיד חברה לאויב, שכן היא מיטיבה עם התוקפן – לעולם לא עם קורבנו, שכאבו מועצם כשהוא מרגיש נשכח מלב. האדישות, אם כן, איננה רק חטא, היא עונש… במקום שממנו אני בא, החברה הייתה מורכבת משלוש קטגוריות פשוטות: הרוצחים, הקורבנות, והעומדים מן הצד… בזמנים החשוכים ביותר, בגטאות ובמחנות המוות. הרגשנו נטושים, נשכחים. כך הרגשנו כולנו…"

כך מרגישים גם קורבנותיו של פרנקו. אלמודובר מביא אלינו אל קולותיהם. חשוב להקשיב להם.

הסרט מוקרן ב-Yes VOD

גם במשטרים דיקטטוריים רצחנים אחרים נעשו מעשי נבלה דומים. ב-4 בדצמבר 2019 הופיעה בעיתון הארץ מודעת אבל שמתעדת את סיפורו של אחד הקורבנות ואת סיפור הבאתו המאוחרת לקבורה

זו לא אשמתך": שיר וריקוד הפכו להמנון מחאה פמיניסטי שסוחף את העולם

השיר, ששמו "האנס בדרכך", בוצע לראשונה בחודש שעבר בהפגנה בצ'ילה ומאז הופיע בהפגנות נשים ברחבי העולם.

נוח באומבך, נטפליקס, הסרט "סיפור נישואים": מה קורה לאהבה אמיתית

דקות אחדות אחרי שהסרט התחיל גילינו ששתינו מתאפקות שלא לפרוץ בבכי. ואולי אפילו לא הצלחנו במשימה. כן, ישבנו בסלון. על השולחן שלפנינו חיכו גביעי היין והקעריות עם הפיצוחים, והבטנו בזעזוע במה שהתרחש מולנו על מסך הטלוויזיה.

"איך שהוא עבד עלינו!" אמרה חברתי ואני הצטרפתי אליה בשקט, "כן, איזה תרגיל מלוכלך שהוא עשה לנו!"

זאת הייתה הקרנה פרטית של "סיפור נישואים", סרט אמריקני חדש לגמרי שהוויקיפדיה מגדירה אותו "דרמה קומית" (למען האמת, לא ברור לי מה הצד הקומי שבסרט). למעשה, התעתדנו לצפות בו ביחד, שני זוגות, באולם הקולנוע הקרוב, כשגיליתי שהוא מוקרן גם בנטפליקס. אם כך, איזו סיבה יש לנו לטרוח, לנסוע, לקנות כרטיסים, לשבת בחושך וסביבנו אנשים זרים שנוהגים לעתים מזומנות להגיב בקול אל מה שהם רואים על המסך (כן, כך קורה לא פעם באולם המרהיב והאלגנטי כל כך שבבית התרבות בסביון: אישה לא צעירה במיוחד יושבת קרוב אלינו ומלהגת: מעירה הערות, מפרשת ומבהירה בקול את תובנותיה הלא נחוצות לאיש)? בשביל מה, אם אפשר להישאר בבית, על הספה הנוחה, ולהשמיע כאוות נפשנו את ההערות, הפרשנויות וההבהרות שהנוכחים אינם מתרעמים עליהן?

חוויית הצפייה הייתה מענגת, ולא רק בזכות הנוחות של הצפייה בבית: הסרט עצמו כובש, מכאיב ומציף. מצאתי את עצמי נאנחת, בוכה (משלב מסוים כבר בגלוי…) וקוראת אל הטלוויזיה קריאות בנוסח "לא! לא! די! מה אתם עושים, תפסיקו עם זה!" 

הגעתי אליו כדרכי, טבולה ראסה, לפיכך לא ידעתי עליו מאומה, למעט שמו המבטיח: "סיפור נישואים". אבל בעצם מדובר על סיפור גירושים. ואפשר בקלות לטעות, כי בתחילתו של הסרט, כמו שחברתי ואני אמרנו זו לזו בכאב, הוא מפעיל על הצופים תכסיס רגשי יעיל מאוד: הוא מצליח, בלי מאמצים גדולים במיוחד, להביא בפנינו בצורה המשכנעת ביותר, את אהבתם העמוקה, האמיתית, של בני הזוג ניקול וצ'רלי. הוא במאי תיאטרון, היא שחקנית. הוא מנהל של להקה קטנה בניו יורק. היא, שהגיעה לשם בשעתו מלוס אנג'לס, חולמת לחזור לחוף המערבי, "הביתה", למקום שבו גרות אמה, אחותה ואחייניה. יתר על כן, היא שואפת לפתח קריירה עצמאית. לשחק לאו דווקא תחת פיקודו של בעלה, אולי אפילו לביים, לבטא את כישרונותיה ולמצות אותם. לא להיות בעיקר רעייה מטפחת ואימא לבנם המשותף.

הם אוהבים זה את זה. ממש. מאוד. בהתחלה קשה להבין מה בעצם מניע אותם להיפרד. ועד הסוף ממשיכה להתקיים התקווה שמדובר בסך הכול באי הבנה שאפשר לטפל בה. שאם רק… שאולי… שהלוואי… כן, ממש עד התמונה האחרונה בהחלט נמשכת התחושה שלא מדובר כאן במקרה אבוד. ועם זאת, הסכסוך הולך ומתברר, והסיבות לו מתבהרות ומקבלות תוקף. אנחנו עוקבים אחרי ההתדרדרות בתהליך הפרידה. כמעט כל מי שהיה במצב דומה מכיר את זה מקרוב: את מה שקורה כשעורכי הדין נכנסים לתמונה. את אובדן השליטה הכמעט בלתי נמנע. את המאבק האלים שמתפתח בין שני אנשים שאינם אלימים וממש לא מתכוונים לפגוע זה בזה. שניים שיצאו לדרך מלאים בכוונות טובות, אבל הגיעו לסופה אחרים מכפי שהיו בתחילתה. כמו שנהוג לומר – כשפותחים במלחמה אי אפשר אף פעם לדעת איך היא תסתיים.

מעלתו הגדולה של הסרט במשחק המופלא של כל הדמויות. סקרלט ג'והנסון מגלמת את דמותה של ניקול: שבירה, אומללה, נגררת, ועם זאת גם נחרצת, זועמת וחד משמעית. אדם דרייבר מגלם את בעלה ומיטיב להציג את דמותו של גבר שמשוכנע בכוונות הטובות של עצמו, ובעצם הוא אטום לגמרי, כלל לא מבין מה התפקיד שמילא בדרך לקריסת הנישואים שלו. את רגעי ההתפכחות והתדהמה שלו, כשהוא מתחיל לקלוט מה באמת קורה, משחק דרייבר בכישרון רב. מעולה גם לורה דרן בתפקיד עורכת הדין: הברקודה המתחזה לאישה מלאה באמפתיה. היא מפליאה להציג את הפער בין החביבות שנראית על פני השטח לבין מה שמסתתר מתחתיה. 

בארצות הברית המועצה הארצית לביקורת סרטים וטיים מגזין בחרו בסרט כאחד מעשרת הטובים של השנה. הוא יצא אל האקרנים בנובמבר 2019 והגיע לנטפליקס בתחילת דצמבר. 

מומלץ בחום!

מיכאל בולי הרביג, הסרט "בלון": מה בני אדם מעוללים לבני אדם

ב-1979 ניסו שתי משפחות שחיו במזרח גרמניה לערוק בחשאי למערב. "בלון", הסרט שלפנינו, משחזר את ניסיון הבריחה ההירואי שלהם באמצעות בלון פורח שיצרו בכוחות עצמם.

במהלך הצפייה בסרט עלה על דעתי השיר "עשב" של קרל סנדברג (כאן בתרגום שלי): 

עִרְמוּ אֶת הַגּוּפוֹת לַגֹּבַהּ בְּאוֹסְטֶרְלִיץ וּווֹטֶרְלוּ,
גִּרְפוּ אוֹתָן מִתַּחַת, וּתְנוּ לִי לִפְעֹל –
אֲנִי הָעֵשֶׂב. אֲנִי מְכַסֶּה אֶת הַכֹּל.

וְעִרְמוּ אוֹתָן לַגֹּבַהּ בְּגֶטִיסְבֶּרְג
וְעִרְמוּ אוֹתָן לַגֹּבַהּ בְּאִיפְּר וּבְּוֶרְדֶן,
גִּרְפוּ אוֹתָן מִתַּחַת וּתְנוּ לִי לִפְעֹל.
שְׁנָתַיִם, עָשׂוֹר, נוֹסְעִים יִשְׁאֲלוּ אֶת הַכַּרְטִיסָן:
מָה הַמָּקוֹם הַזֶּה?
אֵיפֹה אֲנַחְנוּ?

אֲנִי הָעֵשֶׂב.
תְנוּ לִי לִפְעֹל.

עלה על דעתי גם הסרט הסיני "לחזור הביתה".

בשיר סנדברג מספר על כך שהזמן מכחיד ומעלים את שדות הקרב של העבר. העשב כיסה מזמן את הגופות, איש אינו יכול עוד לראות את הזוועה שהתרחשה שם פעם, עד כי תיירים שחולפים במקום תוהים "מָה הַמָּקוֹם הַזֶּה? / אֵיפֹה אֲנַחְנוּ?"

בסרט הסיני שחזרו היוצרים את מציאות החיים בסין בימי "מהפכת התרבות": העוני המחפיר, התלבושות האחידות שאנשים נאלצו ללבוש, העליבות, הייאוש, ומנגיד אותם עם המציאות העכשווית בסין המפותחת, שנראית שונה מאוד, מערבית, מודרנית. 

לא יאומן לראות את ההתגייסות של כוחות השטאזי שנועדו לסכל בריחות כאלה. את המאמצים העצומים שהשקיעו בכך. את אלפי המוחות, החיילים, השוטרים, החוקרים, שגייסו את כל כוחם כדי לאתר את מתכנני הבריחה ולמנוע אותה מהם. 

Familie Strelzyk (v.l.n.r. Tilman Döbler, Karoline Schuch, Friedrich Mücke, Jonas Holdenrieder) sucht die US-Botschaft in Berlin.

באחד הרגעים המעניינים בסרט מדבר בכיר בשטאזי עם אחד החיילים ו"בודק" אותו: בוחן את נאמנותו למשטר. אותו בכיר מנסה למשוך את החייל בלשונו ושואל אותו מדוע בעצם מתאמצת כל כך המדינה למנוע בריחות. הרי המשטר הסוציאליסטי שואף להיטיב עם אזרחיו, חותר לשוויון ולצדק, ואם יש כאלה שמעדיפים לוותר על כל הטוב הזה, מדוע שלא ניתן להם להסתלק? לרגע אפשר לחשוב שהבכיר הזה מתכוון למה שהוא אומר, אבל לא. זאת רק שיטת דיכוי נוספת: הבדיקות הבלתי פוסקות שנועדו לחשוף בוגדים פוטנציאלים. 

"בלון" משחזר כאמור אירוע אמיתי, שהתרחש בגרמניה המזרחית ב-16 בספטמבר, 1976 (אפשר לקרוא עליו בוויקיפדיה). והנה, עשר שנים אחרי כן, נפלה החומה בברלין, וכל מי שרצה יכול היה לעבור לצד המערבי ובחזרה, בלי שום הפרעה. במהלך הצפייה בסרט, כמו גם בזמן שביקרתי בברלין וראיתי את ההנצחה הרבה לאותם ימים, לא יכולתי  שלא לחשוב על כל אותו הבל מרושע, על כל אותו בזבוז משווע של אנרגיה, שנועדו למטרה אחת: למנוע מבני אדם לעבור מצד לצד, כרצונם. 

גרמניה המזרחית קרסה בעיקר מכיוון שהשיטה הכלכלית נכשלה. המדינה נהפכה לחדלת פרעון לאחר שנטלה הלוואות רבות מגרמניה המערבית, ולא הצליחה להחזיר אותן.

כמה אנשים קיפחו את חייהם כשניסו לברוח ממנה? האם הודה מישהו, אפילו בפני עצמו ובדיעבד, שלא היה ערך בכל הדיכוי והרדיפה, שהרי בסופו של דבר הכול נכשל? 

האם גם הקונפליקטים שנראים כיום לא פתירים, אזורי המלחמה האלימים, יהיו בעוד אי אלה שנים רק זיכרון רחוק, יישכחו לגמרי, כמו בשיר של סנדברג, או שיהפכו לאתרי תיירות מצולמים כמו צ'ק פוינט צ'רלי בברלין, מקום שהיה נקודת הביקורת הבולטת ביותר לאורך חומת ברלין, במעבר בין מזרח גרמניה למערבה, שם התרחש בין היתר ב-1961 עימות צבאי אלים בין טנקים סובייטים ואמריקנים, וכיום הוא אטרקציה למבקרים שבאים ומצטלמים עם שחקנים שמחופשים לחיילים?

האם עוד חומות יופלו ואיש לא יזכור את האלימות שסבבה אותן? 

Ein Wettlauf gegen die Zeit: Günter Wetzel (David Kross) näht unter Hochdruck.

הסרט "בלון" פועל היטב על העצבים של הצופים. אמנם גם מי שלא קרא עליו מראש, כמוני, שאוהבת, כבר סיפרתי לא פעם, להגיע טבולה ראסה, יכול היה לשער שסופו יהיה "טוב", ושהבורחים יצליחו להגיע למערב (אחד הרגעים החזקים בסרט – לא ספוילר, הרי הכול ידוע! – הוא זה שבו ממש לקראת הסוף שניים מהבורחים נתקלים בחיילים במדים ושואלים אותם: "כאן המערב?", ואלה משיבים בתמימות, "לא, כאן בוואריה," שהרי "מערב" הוא כמובן מצב  יחסי בלבד…). בכל זאת מצאתי את עצמי מתקשה לנשום, יושבת על קצה הכיסא, מבוהלת, מתוחה… 

בראיון עם במאי הסרט הוא אמר כי "יש דור צעיר שבקושי מכיר או מתעניין במה שקרה במזרח גרמניה. אני משווה את זה לבני הדור שלי שהתקשו להבין מדוע שבעים שנה ויותר לאחר המלחמה הם היו צריכים להתעמת עם הזוועות שביצעו הנאצים. גם אני חשבתי כך בצעירותי. חשבתי שנולדתי ב-1968 ומה זה קשור אלי. זה היה דור אחר שדפק את כל העניינים אז. אבל ככל שהתבגרתי ההיסטוריה הקרובה מעניינת אותי יותר ויותר. אני בוחן את מה שקרה ואת השפעתו על בני האדם. זו הסיבה שניסינו לעשות את פיסת ההיסטוריה הזו של מזרח-מערב בדרך הכי אותנטית שיכולנו, אבל יחד עם זאת מהנה ומלהיבה כך שאת הסרט יראו אנשים בכל הגילאים גם כשהוא יצא למסכים וגם בעוד שלושים שנה".

והוא צודק. הסרט מהנה, וכנראה שגם מלמד, את מי שלא מכיר את מה שהיה אז. 

איילת דקל, "מקום מפלט": "למה מיכל, מריה ואסתר לא היו במקלט?"  

אין ספק שהנושא שבו מטפלת איילת דקל בסרטה התיעודי "מקום מפלט" חשוב מאין כמוהו. 

הוא מתעורר שוב ביתר שאת בכל פעם שגבר רוצח את אשתו, כמו שקרה השבוע במושב תלמי אליהו. 

בכתבה היום במוסף 24 שעות של "ידיעות אחרונות" הפריחה לאוויר הקרימינולוגית רונית לב-ארי שאלה רטורית לכאורה: "למה מיכל, מריה ואסתר לא היו במקלט".  

אחרי שצופים בסרט "מקום מפלט" אפשר, למרבה הצער, להבין מדוע נשים נרתעות מהמקלטים הללו, שהם התשובה החלקית והלא מספקת שמציעים להן.

איילת דקל עקבה במשך כשנה אחר שגרת החיים בשלושה מקלטים לנשים נפגעות אלימות: חרדי, ערבי וחילוני, ניסתה להבין איך מתנהלים החיים במקלט, ואת הקשרים הנרקמים במהלך העבודה בין הצוות המקצועי לנשים נפגעות האלימות.

מנהלות המקלטים עדות למאבקי כוח, למקרים קשים של אלימות ולטרגדיות משפחתיות. הנשים שמגיעות למקלטים עם ילדיהן רשאיות לשהות בהם כחצי שנה. צוות העובדות המנהלות את המקלט תומך בהן במהלך התקופה בכל דרך אפשרית, אך הן גם תובעות מהנשים לשתף פעולה, לתפקד, ולהיות שותפות בניהול חיי היומיום במקלט.

אחת המנהלות מסבירה לנפגעת שמבקשת להגיע כי תצטרך להשתתף בניקיון הבית, בבישולים ובטיפול בילדים. 

מנהלת אחרת מסבירה לאישה שחוסה במקום כי את המשא ומתן עם בעלה האלים על הוצאת חפציה מהבית תצטרך לנהל בעצמה. אמנם הצוות יתמוך בה ויגבה אותה, אבל אף אחד לא יעשה את העבודה במקומה, שכן חלק מתהליך ההעצמה הוא ללמד אותה לעמוד על שלה ולאפשר לה להתגבר על הפחד שלה מפני הגבר המאיים.

כל זה כמובן חשוב מאוד. חשוב גם להבין עד כמה המקלטים האלה, שקולטים נשים, בדרך כלל עם הילדים שלהן, הם בעצם חלק מהמערכת הממסדית שאינה מגינה עליהן באמת. במקום לסלק את הגבר האלים והמסוכן, האישה היא זאת שנאלצת לצאת ממעגל החיים הרגיל שלה, להינתק ממקום העבודה, מביתה, מסביבתה הרגילה. והכי גרוע: בתום התקופה שבה תשהה במקלט, תשוב האישה אל המקום שבו תהיה חשופה שוב, בדרך כלל, לסיכונים, לאיומים ולאלימות.

למרבה האכזבה, הסרט מצומצם מאוד. הוא עוקב אחרי כמה נשים (רק נשות הצוות גלויות פנים, האחרות מצולמות מהגב או שפניהן מטושטשות), אבל עושה זאת בשטחיות. אנחנו לא ממש לומדים להכיר אותן. לא באמת לומדים עם מה הן נאלצות להתמודד. בסרט מנסה הבמאית להביא בפנינו סיפור שיש לו לכאורה סוג של סוף טוב: אחת הנשים עוזבת את המקלט אחרי שהצליחה להתגרש. נשות הצוות וחברותיה למקלט מלוות אותה ואת ילדיה אל המונית שתיקח אותם אל חייהם החדשים. 

האומנם? האם באמת תצליח לחיות בביטחון ובשלום? מה באמת מחכה לה שם, מחוץ למקלט? 

משום מה קשה להאמין בסוף הטוב הזה, ובמה שהוא מבטיח לנו, לכאורה. 

קאנטמיר בלאגוב, "ג'ירפה": האם לנשים קל יותר

המשפט שאומרת מאשה לחברתה הטובה איה לקראת סופו של הסרט "ג'ירפה": "יהיו לו עיניים כמו שלך, ואף כמו שלי," הוא, לטעמי, תמציתו של הסרט.

מאשה ואיה הכירו כששירתו ביחד בחזית, במלחמת העולם השנייה. איה לקתה בהלם קרב, ולכן הוחזרה הביתה ללנינגרד ההרוסה בעקבות המלחמה, ועמה פשקה, בנה הפעוט של מאשה. איה עובדת כאחות בבית חולים. היא מטפלת בפשקה בעדינות וברוך, והכול, גם אנחנו הצופים, בטוחים שהוא הילד שלה, עצמה ובשרה. התנאים קשים מאוד. הילד מורעב, מתחנן לאוכל. במשך היום איה נאלצת בלית ברירה להשאיר אותו בהשגחתה של שכנה תופרת, לא אישה חמה ואוהבת. כולם חיים בבית אפלולי עם מטבח משותף, כפי שהיה נהוג אז. איה נאלצת גם להתמודד עם חיזוריו הדביקים של אחד השכנים, גבר מבוגר ולא נעים. היא יוצאת לעבודה עוד לפני שהיום מאיר, ובימים שבהם השכנה התופרת מסרבת לשמור על פשקה, נאלצת לקחת אותו אתה לבית החולים, שם הוא נחשף לחיילים הפצועים והנכים (שנוהגים בו בחביבות).

אכן, האומללות והסבל של המלחמה לא הסתיימו כשנחתמו הסכמי הכניעה. היא הותירה את הצלקות שלה בכול. גם, כמובן, בנפשה של איה, שלקתה כאמור בהלם קרב, ואת אותותיו רואים עליה ממש מתחילתו של הסרט: מדי פעם היא שוקעת בשיתוק קטטוני.

ואז קורה בחייה דבר נורא, שבעטיו כשמאשה מגיעה במפתיע בחזרה מהחזית, מתברר לה שפשקה איננו.

מכאן מתחילה העלילה. מאשה רוצה ילד. מהר. עכשיו. האם תצליח להרות? איך תעשה את זה? מה טיב היחסים של שתי הנשים הללו? ככל שהסרט מתקדם כך נרמז ומתברר שהן לא "סתם" חברות, אלא ששוררת ביניהן אהבה אינטימית. איה מאוהבת במאשה בכל מאודה. מאשה הייתה נשואה בעבר לגבר. למעשה, כך היא טוענת, נשארה בחזית כדי לנקום את מותו של בעלה שנהרג בקרבות. 

כן, בשלב מסוים מאשה מבינה כי הדרך היחידה שבה תוכל לזכות בילד תהיה אם איה תהרה "למענה". והיא מפנטזת על הילד שיהיה להן ואיך ידמה לשתיהן. 

הסרט נוגע אם כן בעדינות אין קץ בסוגיה שאינה קשורה דווקא במלחמה ובצלקות שהיא מותירה, אלא באהבת נשים. היכולת להביא ילד לעולם נראית לכאורה פשוטה יותר לזוג נשים, לעומת הקושי המהותי שנתקל בהם זוג גברים: אישה יכולה להרות, ונראה שלא תתקשה למצוא את הגבר שממנו תוכל "לקבל" את הזרע הנחוץ. אלא, כך מסתבר, העניין לא כל כך פשוט.

כיום, כשנשים יכולות לזכות בתרומת זרע שאינה כרוכה בקיום יחסי מין, העניין פשוט יותר. אבל כשלסבית שמאוהבת באישה בכל נפשה ובכל מאודה נאלצת לקיים מגע מיני עם גבר לא רצוי, נאלצת לחוות חדירה, נאלצת לחוש את הפלישה שהיא חווה כאלימה מאוד, גם אם היא עושה את זה מרצון, לא מתוך תשוקה מינית אלא מתוך תשוקה להיריון, החוויה קשה מנשוא. והילד הרי לא ידמה באמת בתווי פניו ובגופו לשתי האמהות שלו…

הסרט "ג'ירפה" (אגב, שמו באנגלית הוא "Beanpole", כלומר: מוט גבוה המשמש לתמיכה בצמחי שעועית; כינוי לאדם גבוה ורזה, ברוסית  – Дылда, כנראה משמעות דומה. השם מתמקד באפיון גופני של איה, שהיא גבוהה מאוד.  התרגום לעברית התבקש, כי זאת המילה המקבילה, אבל משהו בו צורם. כשמאשה מכנה את אהובתה "ג'ירפה", יש במילה נופך דרוגטורי, ואני לא בטוחה שהוא קיים בשפת המקור) מתבסס על ספרה של סבטלנה אלכסייביץ', זוכת פרס נובל לספרות, המכיל מונולוגים של נשים שלחמו בחזית במלחמת העולם השנייה. הוא רק הגביר את הרצון שלי לקרוא גם את הספר הזה שלה, אחרי שקראתי את הניצולים האחרונים, ההיסטוריה המדוברת של ילדים במלחמת העולם השנייהכדי לעמוד על הקשר בין הספר לסרט. מבטיחה לדווח!

הסרט, אגב, הוא המועמד של רוסיה לתחרות פרס האוסקר. מעניין אם יתקבל (ואם יזכה).

אנריקו צ’ראסואולו, "התשוקה של אנה מניאני": מי כינתה אותה "כוח טבע"

לא קשה להבין כי במאי הסרט "התשוקה של אנה מניאני" קצת מאוהב בשחקנית שהלכה לעולמה לפני ארבעים ושש שנה. אכן, בתום ההקרנה, כשהבמאי עלה לבמה והשיב על שאלות, ציין אחד הנוכחים בקהל כי בעצם היא לא מתה. אותו צופה סיפר כמה חיכה לסצנה מתוך הסרט "רומא" של פליני, שבה מניאני, בפתח ביתה, "מסרבת" להתראיין אצל פליני, ורק שולחת אותו הביתה, לישון. 

"כבר הייתי בטוח שהסצנה ההיא לא תגיע, אבל בחרת לחתום אתה את הסרט, וכך באופן כלשהו אמרת שאנה מניאני בעצם לא מתה." איזו אבחנה יפה (ומדויקת!). שהרי, בניגוד לכתבי יד "שאינם נשרפים" אליבא דבולגקוב, שחקנים הם בני תמותה רק לכאורה. הם באמת לא נשרפים, כל עוד הצלולויד (וכיום – האמצעים הדיגיטליים) שומר על יצירתם חיה וקיימת.

אנריקו צ’ראסואולו ביקש לחקור את דמותה של מניאני השחקנית, ועשה זאת באמצעות סרטיה, וראיונות נדירים אתה. את הנרחב שבהם, עם העיתונאית אוריאנה פלצ'י, כך סיפר בתום ההקרנה, גילה לשמחתו במקרה במהלך התחקיר לסרט ושש להשתמש בו. 

דמותה של מניאני כפי שהיא נגלית לנו מהסרט הדוקומנטרי מרשימה מאוד. (הערת אגב – בעיני יש בעיה כלשהי בתרגום שמו של הסרט לעברית, אם כי הקושי ברור: באנגלית passion אינו בדיוק "תשוקה", אלא יותר להט יצרים שיש בו נופך רלגיוזי. אבל כן, המילה הזאת תמיד מעוררת קושי כשמנסים להעביר אותה לשפתנו. מה בדיוק אפשר להסיק מכך על השוני התרבותי בין העברית לשפות האירופיות?). מניאני מעוררת התפעלות בישירות שלה, בכנות, בצורך העמוק שלה להיות אמיתית. להישאר היא עצמה, תמיד ובכל מקרה.

"כל כך חשוב לך להיות חופשיה", שאלה אותה אוריאנה פלצ'י בריאיון. "איך זה שאת מוכנה שיביימו אותך?" "

"שאלה מעניינת," אמרה מניאני, ואחרי מחשבה אמרה, "אם מביימים אותי היטב, אני מוכנה…"

רבים מגדולי הקולנוע מצוטטים בסרט שלפנינו.

פליני סיפר שהיא קצת הפחידה אותו, כי מעולם לא ידע איך תתנהג. איך תגיב. ועם זאת הוא מלא הערכה לעוצמתה כשחקנית וכאדם.

מסטרויאני אמר שהיא כישפה אותו, שהיו לה עיניים ממגנטות.

מרלן דיטריך כינתה אותה "כוח טבע". 

עם זפירלי היה לה עימות מוזר. כשאמר לה שאינו אוהב לביים באופן ריאליסטי, לא היססה לשאול אותו מדוע אם כן פנה אליה, שהרי היא הייתה אחת מיוצרות הנאו ריאליזם, בעיקר בסרטה הנודע ביותר "רומא עיר פרזות", שביים רוסליני, ובו, כשדמותה של מניאני נרצחת בידי הגרמנים, היא, לדברי יוצר הסרט שלפנינו, "יולדת מחדש את איטליה". 

"אני לא שחקנית," אמרה מניאני על עצמה, "אני אמן. כשאני נהפכת ל'שחקנית', זה לא טוב לתפקיד", ובכך ביטאה את השקפת עולמה היצירתית, באמנות ובחיים: להיות הדמות ולא לשחק אותה. להיות היא עצמה, ביושר ובכנות. 

כל חייה חיפשה אהבה. "אני לא יכולה לעבוד אם לא אוהבים אותי," סיפרה. "חייבים לאהוב אותי!" היא הצליחה. היא עדיין אהובה!

אנריקו צ’ראסואולו, במאי הסרט

"ורדה על אנייס": סרט מקסים על אישה שובת לב.

האישה הזאת מהלכת קסם. במיוחד על מי שאוהבת כל כך את סרטיה וזוכרת היטב את ההנאה הצרופה שהסבו לי "אושר", "עוברת אורח", "אנשים ומקומות", "קליאו מחמש עד שבע".

בסרט החדש ורדה מספרת על עצמה בהרצאה שהיא נושאת בפני קהל, או בדיבור ישיר אל המצלמה. היא מפרטת את השקפת העולם האמנותית שלה, נזכרת בתהליכי יצירה, מדגימה אותם, מצחיקה, שנונה, חכמה, מרתקת. יש בה, באנייס ורדה כל כך הרבה חן, והיא כל כך מעניינת!

כך למשל היא מסבירה כי על פי תפיסתה יש בעבודתו של הקולנוען, שמטבעה אינה נעשית בדל"ת אמות ובבדידות (כמו זאת של סופר, למשל), שלושה חלקים: השראה, יצירה ושיתוף. ההשראה היא הרעיון, המחשבה, המוזה. היצירה היא העבודה של כל היוצרים שבכוח כישרונם ויכולותיהם תורמים לעשייה של סרט, והשיתוף הוא הצגתו של הסרט בפני הקהל, שבלעדיה אין היצירה שלמה. 

ההסבר הזה הוא רק אחד מיני רבים. ורדה משעשעת באינספור אנקדוטות ותיאורים. כך למשל היא יושבת בשלב מסוים של הסרט על קרון צילום נוסע, לצדה של סנדרין בונר, השחקנית שגילמה את הדמות הראשית בסרט "עוברת אורח", ומעלה זיכרונות על האופן שבו הפעילה את בונר, מדוע החליטה להזיז את המצלמה דווקא מימין לשמאל, ופרטים טכניים נוספים שעליהם החליטה במהלך צילומי הסרט ועריכתו. וזהו רק רגע אחד קטן ובלתי נשכח.

דוגמה אחרת: היא מספרת שרצתה לצלם את בית ילדותה, אבל שם גילתה כי בני הזוג שגרים כיום בדירה אוספים מודלים קטנים של רכבות, ועשתה סרט תיעודי עליהם… בכלל, היא מסבירה עד כמה היא אוהבת לשלב קטעים דוקומנטריים בסרטים עלילתיים, ולא פחות מכך – ליצור סרטים דוקומנטריים שלמים. היא מעלה לבמה את נורית אביב שעבדה אתה. אביב אומרת כי מה שנראה נדוש מקבל משמעות כשמצלמים אותו, ואילו ורדה מתקנת אותה: "שום דבר לא נדוש". אכן, אהבת האדם שבה היא ניחנה מרוממת את כל מה שהיא נוגעת בו. אחד מסרטיה עוסק במלקטים – אנשים שנוהגים להסתובב בשווקים ולאסוף שיירים. אחרי שהתחוור לה ש"הם אוכלים את מה שאנחנו זורקים", היא ממשיכה אל לקטנים שאוספים ירקות שחקלאים זרקו, כי אינם עונים על תביעות השלמות הצורנית שדורשים הצרכנים. מערימות תפוחי האדמה העצומות שהיא מגלה היא מוציאה תפוח אדמה בצורת לב. הסופרמרקט לא יקנה אותו, אבל היא יוצרת ממנו אמנות: נותנת לו להירקב, לגדל שורשים, ואז מצלמת אותו והוא הופך לחלק מתערוכה שלה שנקראה, היא מספרת בחיוך משועשע, ומצחיקה גם את הקהל באולם, "פטטוטופיה"… 

היצירתיות שלה מרהיבה. ההומור שלה מדליק. האנושיות שלה מרגשת. הסרט שלה על עצמה נפלא!

 

רודריגו סורוגוין, "אמא": איזה עצב מופלא

לאליס מונרו יש סיפור שנוגע באותו עצב חשוף, באותה אימה תהומית, כמו אלה שמתגלים בסרט הספרדי "אמא": אבא מאבד את הילד שלו. אימא אינה יכולה להתאושש. אצל אליס מונרו הסיפור חג סביב שנאתה של האם, נקמתה הממושכת, לאורך שנים רבות, בבעלה שאינו יודע את נפשו. כל מה שהיה רוצה זה לנסות לשקם את חייהם, את הזוגיות שלהם, אבל אין סיכוי. אשתו משאירה לו פתקים של תיעוב ומרירות שהוא מוצא במקומות לא צפויים ועושה כל מה שביכולתה כדי לייסר אותו על האובדן שהוא אחראי לו. 

"אמא", הסרט המלא, אורכו כשעתיים, של הבמאי הספרדי סורוגוין הוא פיתוח של סרט קצר של אותו במאי, שאותו יצר ב-2017 (הסרט הקצר היה מועמד לפרס האוסקר). הסרט משנת 2017 מסתיים בשלב שבו האימא מבינה, במהלך שיחת טלפון מבועתת עם בנה בן השש, כי הילד נופל כנראה קורבן לגבר שמצא אותו בחוף ים נטוש, אחרי שאביו נעלם. האימא מנסה להציל את הילד, מבקשת ממנו לרוץ, להסתתר, אבל השיחה ניתקת.

הסרט המלא ממשיך מאותה נקודה, כעבור עשר שנים. מה קורה לה, לאימא? מה היא יכולה לעשות עם עצמה? איך תתמודד?

ובכן, מקץ עשור, כך מסתבר, אלנה חיה בצרפת, בחופה של עיירה קטנה, לא הרחק מביאריץ, כנראה – במקום שבו איבן בנה נעלם. היא מקיימת קשר זוגי עם גבר שיודע מה עבר עליה, ועובדת במסעדת חוף. ומכאן מתפתחת עלילה נוגעת ללב ועצובה עד אין קץ.

השאלה הנשאלת בסרט היא – האם אפשר לפתח מערכת יחסים ממשית ואמיתית עם אדם, רק מכיוון שהוא דומה למישהו אחר, שאהבת?

אלנה "מוצאת" על החוף את ז'אן בן השש עשרה. נער פריזאי שמשפחתו הגיעה לעיירה לנפוש בקיץ. הוא בגיל שאיבן היה אמור להיות, אלמלא נעלם. האם היא מאמינה שזהו בנה? או שהיא רק מרותקת אליו, כי הוא מזכיר לה בתווי פניו את הילד שלה? האם היא מאוהבת בו? איך הוא יגיב למה שהוא מפרש כ"חיזורים" שלה? איך יגיבו הוריו? מה יאמרו בני העיירה, שמכנים אותה "מאחורי הגב" שלה, אבל בעצם גם באוזניה, "המטורפת מחוף הים" וגם "האישה שלא ידעה לשמור על הבן שלה"?

שני הגיבורים הראשיים של הסיפור רגישים, פגיעים, נוגעים ללב, אנושיים כל כך, והסרט נשען על משחקם המופלא, בעיקר על זה של מרתה נייטו, המגלמת את אלנה. היא כל כך משכנעת, בכאב שלה, בטינה ללא מרפא שהיא חשה כלפי בעלה לשעבר, בעצב העמוק שהיא חשה, בניסיונותיה למצוא מעין תחליף לבנה האבוד. היא כל כך שונה בדמותה מהאישה שפוגשים בתחילתו של הסרט, לפני שהיא מקבלת את שיחת הטלפון הזוועתית ביותר, שיחת טלפון מהבלהות הכי עמוקים של כל אימא, ובה אמר לה הילד הקטן שלה שהוא בחוף הים, שהוא לא יודע היכן הוא, שאביו נעלם, שאין לידו על החוף אף אחד, רק גבר שמסמן לו להתקרב, גבר ש"עושה פיפי"… 

עשר שנים אחרי אותה שיחה היא אדם כבוי, אבוד, אישה שמנסה לחיות אבל לא יודעת איך.

הסרט עדין מאוד, ועם זאת סוחף בעוצמתו הרגשית. אנחנו שם אתה, עם אלנה, האימא המיוסרת, עם מצוקתה, עם האהבה העדינה שמתפתחת בינה ובין מי שהיא רואה בו מעין תחליף לבנה. 

אין לדעת מה יעלה בגורלה. אם המפגש המחודש שהסרט חג סביבו ייתן לה כוחות להמשיך הלאה בחייה, ואם המשך כזה ייתכן בכלל, אחרי אובדן כמו זה שחוותה. העצב המעוצב בסרט מופלא ונורא. 

 

דורון ערן, יהושע סובול, "שעתו האחרונה של מר קול": פוליטי, חזק, חשוב!

בתום ההקרנה,  עלה לבמה בימאי הסרט,  דורון ערן,  כדי לשאת דברים. הוא החל למנות רשימה ארוכה עד מאוד של אישי ציבור שכבר הורשעו: "נשיא, ראש ממשלה, שרים, רב ראשי…" וכן הלאה. בחלל ריחפו כמובן גם המחשבות על החשוד "לכאורה, בכפוף לשימוע" (אה, סליחה, השימוע כבר התקיים), שאף כי שמו לא הוזכר, נכח שם. ואז צעקה מישהי בקהל, "בלי פוליטיקה! באנו לראות סרט!", ומישהי אחרת (מודה: אני…!) התפרצה עליה בחזרה בקול רם לא פחות: "אין 'בלי פוליטיקה'!" בקהל נשמע רחש, ודורון ערן על הבמה אמר משהו בסגנון – רק אל תתחילו עכשיו לריב…

למעשה, התשובה הנכונה לאישה ההיא, שביקשה "בלי פוליטיקה", הייתה צריכה להיות – תגידי, ראית את הסרט? הבנת בכלל במה הוא עוסק? התשובה ברורה: היא הייתה שם באולם, אבל ראתה רק לכאורה, שהרי לא הבינה, כנראה, מאומה. 

כי הסרט "שעתו האחרונה של מר קול" הוא פוליטי במהותו. "פוליטי" לא במובן של עסקנות מפלגתית, אלא במובן של מאבקו של אדם בכוחות העצומים, השרירותיים, שהמדינה עלולה להשתמש בהם נגדו. כלומר, לא המדינה, אלא מי שהצליחו להתברג בעמדות מפתח שמהן הם יכולים להשתמש בכוח שניתן להם, לטובתם האישית.

מוכר, לא כן?

כישרונו הרב של יהושוע סובול כמחזאי מתבטא בסרט במלוא עוצמתו, שכן מדובר למעשה במונודרמה בימתית, מחזה ליחיד, שיכול בהחלט לעלות על הבמה. הוא שומר על אחדות הזמן, על פי הנחיותיו של תיאורטיקן התיאטרון החשוב אריסטו בחיבורו "הפואטיקה", ובעצם גם על אחדות המקום: הכול כמעט מתרחש בלוקיישן אחד – פתחו של בית הסוהר שאליו אמור להיכנס בכל רגע עורך הדין מיכאל קול שהפסיד בתיק האחרון שניהל, איבד את רישיונו המקצועי ואף נדון למאסר בשל תגובותיו הקיצוניות בבית המשפט. 

המחזה מאזכר את המשפט של קפקא ומתכתב אתו: הכוחות הדמוניים, האלמוניים, הלא מובנים, השרירותיים, חברו כדי להתנכל לעו"ד קול, להשתיק אותו, ואף להביא להתאבדות של הלקוח שלו. מיכאל קול מרגיש רדוף, ומוכן אפילו להשלים עם התואר "פרנואיד", אלא שכמו שכבר נאמר לא פעם, מסתבר שגם לפרנואיד יש אויבים אמיתיים שרודפים אותו, ובמקרה שלפנינו מיכאל קול דווקא צודק. לפתע נגלות בפניו הראיות לכך שהמשפט שבו הפסיד היה מכור, שהשחיתות שעמדה מאחוריו נחשפת סוף סוף. או שאפשר לחשוף אותה, אם מישהו יהיה מוכן לקחת על עצמו את המשימה. כי מיכאל קול עצמו נדון, כאמור, למאסר. חייו המקצועיים חוסלו. 

האם אשתו לשעבר תסכים לשתף פעולה? האם המתמחה שלו, שעזבה אותו, תירתם למשימה? האם אלמנתו של האיש שצדקתו הוכחה בדיעבד, אחרי שהתאבד, תהיה מוכנה לתבוע את מי שפגעו בה? מי ירצה לצאת למאבק חוזר, למצוא את הצדק, לחשוף את העוול, להוכיח את האמת?

מי שעוקבים אחרי העוול הנורא שנעשה לזדורוב, עוול שאת עוצמתו המחרידה אי אפשר בכלל להביע במילים, מי שעד למאבק הסיזיפי והמתמשך של אוהדיו שמנסים להציל אותו מהעונש שלא הגיע לו, יכול להבין איך אנשים יכולים כמעט לאבד את שפיות דעתם כשהם נאלצים לדפוק שוב ושוב את הראש על הקיר האטום של העוול המשפטי הזועק לשמים.

מי שעד לתעלוליו של ראש הממשלה, לשיתוף הפעולה-לכאורה של היועץ המשפטי לממשלה – שעדיין לא ברור אם ינהג ביושר – עם אותם תעלולים שונים ומשונים (תיקים שנסגרים, הנחות, דחיות, הפחתות), לא יוכל שלא להזדהות עם מצוקתו של מיכאל קול. הוא יודע את האמת. הוא רואה אותה בבירור. הוא זוכה לראיות לה. ובכל זאת לא ברור אם יצליח להביס את השקר.

הסרט שלפנינו עשוי לעילא ולעילא. הוא נשען כמובן בעיקר על משחקו המרהיב של אוהד שחר, שעומד היטב במשימה קשה מאוד: להציג מונודרמה קולנועית. פה ושם מצטרפים אליו להרף עין שחקנים נוספים, אבל תפקידיהם זעירים, ואינם משמשים אלא כמעין מראה לדמות ששחר מגלם, מעין החצנה של מחשבותיו.

סרט מרתק וראוי!

 

הנס פטר מולנד, "יוצאים לגנוב סוסים": הספר אולי מוצלח יותר

הנס פטר מולנד

"כמה מכם קראו את הספר?" שאל הבמאי בתום ההקרנה את מי שנותרו בקהל. להפתעתו, עשרות אנשים הרימו את ידם.

הנס פטר מולנד

נראה כי למי שקרא את ספרו של פר פטרסון, היה קל יותר להתמודד עם הסרט ולהבין את שלבי העלילה. מי שניסה כמוני לעקוב אחרי ההתרחשויות בלי שום ידע קודם, התקשה.

אחת הסיבות לכך היא שהבמאי לא ניסה להקל על הצופים ולא עזר לנו להבין את רמות הזמן השונות. אדרבא, מאחר שגיבורי הסיפור לבושים כל אחד באותו בגד שוב ושוב (אין לאישה הזאת יותר משמלה אחת? ולנער – רק חולצה אדומה אחת?), קשה לפעמים להבין מה קרה קודם, מה קרה אחר כך, מה קורה בכלל.

בראיון עם הסופר סיפר כי לא תכנן את פרטי העלילה מראש. הוא החל לכתוב על שני נערים שאבותיהם "מתקשים להביט זה בזה בעיניים", כך סיפר, ואז כשניסה להבין מדוע, "התחוור" לו שמאחר שהעלילה מתרחשת בשלב ההתחלתי של הסרט ב-1948, קרה משהו כמה שנים לפני כן, במהלך מלחמת העולם השנייה, שגרם לסכסוך. התהליך הזה שהסופר מעיד עליו משעשע ומעניין. הוא מספר כי רטן כשהבין שעכשיו יצטרך ללמוד מה בדיוק קרה בארצו, בנורבגיה, בשנות המלחמה, והסביר: "אני שונא לערוך מחקר". 

בין אם עדותו אינה אלא בדיה חביבה שנועדה אולי לרומם את עשייתו האמנותית (שהרי בלי ספק, סופר שדמויות "מחליטות" בשבילו כיצד ינהגו הוא אדם שהמוזה שולטת בו, וזה בהחלט מעורר עניין וסקרנות), ובין אם התהליך היצירתי שתיאר מדויק, התוצאה כנראה מורכבת וסבוכה. (כאמור, לא קראתי את הספר). הסרט מנסה מן הסתם לדבוק בספר, והתוצאה יוצאת עמומה, לא נהירה, ואטית מאוד. אטית מדי.

אחד הגיבורים העיקריים של הסרט הוא הטבע הנורבגי, יופיו, עוצמתו, מסירותם של אנשי הכפר אליו ואל תהפוכותיו. אכן, המראות יפים להפליא, והמאבק של בני האדם באיתניו מרשים וקצת מתיש…

האם מוצדק לצלם סרט כזה, שאורכו 123 דקות? לא בטוח. ועם זאת, עצם העובדה שבסופו עטתי על אתרים שונים ברשת כדי לקרוא עליו ועל הספר כדי להבין את מה שלא היה נהיר בצפייה מעידה אולי על כך שיש בו ערך כלשהו.

עם זאת, לא הייתי ממליצה עליו. 

ניקולה אליס הנס, "מרתה כהן, איך הפכתי במקרה למרגלת": איזה קסם!

"לא ידעתי שום דבר על מה שהיא עשתה," מספר בעלה בפתיחת הסרט. הוא פרופסור בדימוס למדעי המוח. היא שימשה במשך עשרות שנים כאסיסטנטית שלו. ובשנים האחרונות, מספר כל אחד מהם בנפרד, התהפכו התפקידים. הוא זה שעוזר לה. סוחב את המזוודות. מכניס את הבגדים למכונת הכביסה במכבסה האוטומטית בעוד עיר אירופית שאליה הגיעו במסעותיהם. 

"אתה יודע בת כמה אני?" היא שואלת בגאווה נהג מונית, ומשיבה בשמחה, "בת תשעים ושש!"

"את שובה לבבות של גברים," אומר לה מישהו שמבקש את רשותה לנשק אותה על הלחי והיא מחייכת: "בעלי לא מקנא."

האישה המקסימה הזאת, ששובה לבבות לא רק של גברים, היא מרתה כהן, יהודייה ילידת צרפת שחיה כבר שנים רבות עם בעלה בארצות הברית. במהלך מלחמת העולם השנייה, אחרי שלמדה להיות אחות, ובזכות שליטתה ברמת שפת אם בגרמנית, כמו גם בצרפתית, היא מוצאת את דרכה אל החזית, חוצה את הגבול עם גרמניה ומצליחה לספק לצבא של בנות הברית מידע חשוב מאוד, שתרם לניצחון על הגרמנים.

על כך זכתה באחד מעיטורי הכבוד החשובים ביותר, ומאז שנודעו מעשיה, החלה להרצות בפני קהלים שונים ולהעביר אליהם את המסר שלה.

"חשוב לי לדבר עם צעירים," היא אומרת באחת מהרצאותיה המתועדות בסרט, "ולומר להם: לעולם אל תצייתו לפקודה שהמצפון שלכם לא מסכים אתה." גם לבעלה המעריץ אותה בגלוי היא מסבירה: "להעביר מסר זה עניין מוסרי."

לראשונה החלה לדבר ב-1996, כשסטיבן שפילברג פנה אל הציבור וביקש שלוחמי העבר יבואו להעיד בפני המצלמות המתעדות שלו. עד אז לא סיפרה מאומה, כי, כך היא מסבירה, "אף אחד, גם לא בני המשפחה של בעלי, לא שאל אותי איך שרדתי באירופה הכבושה."

אחרי שסיפורה נודע ברבים, בדומה לניקולס וינטון, זכתה סוף סוף לתהילה הראויה לה. היא אף כתבה ספר מעבר לקווי האויב (בעלה מספר על מפגש עם איש מכס כלשהו שניסה להבין מי בני הזוג הללו, של מי המדליות ומדוע זכתה בהן האישה, וכשהבין שהיא מחברת הספר הכריז בהתרגשות שקרא אותו!)

סיפור הגבורה שלה ודאי ראוי לתיעוד ולזיכרון, אבל גם היא עצמה, כמו גם בעלה, אדם ראוי לציון ולתשומת לב. הם כל כך מקסימים! כל כך נוגעים ללב! כל כך מיוחדים במינם! גילם המופלג אינו מפריע להם לתפקד, לנסוע, להופיע, לדאוג לעצמם. ולהצחיק זה אתה זה. הנה למשל כשמג' (שם חיבה לשמו של בעלה, מייג'ור) מתחיל להשתעל והיא מציינת כי לאחרונה הוא מרבה בכך, הוא אומר לה שיש לו שחפת. "אני מקווה שלא," היא משיבה. "יש לי חבר מומחה למחלה," הוא עונה, והיא מגיבה מיד בשנינות, כל הקהל באולם פרץ בצחוק – "זאת לא סיבה לחלות!"

כשהיא מגיעה לבית מלון ומתאכזבת לגלות שאין שם wi-fi בחדרים ומוטרדת איך תקרא את כל האימיילים שלה (בת 96, כן?), הוא כנראה מעווה את פניו לעברה, כי רואים אותה מוציאה לו לשון בשובבות…

היא פשוט אישה מקסימה. שם החיבה שלה בקורס לריגול, כך היא מספרת, היא "שישינת", בצרפתית – נודניקית. "כי כל הזמן שאלתי שאלות," היא מסבירה למצלמה, "והצעתי איך לעשות דברים כך ולא כך…"

לא רק את המצביאים הדגולים יש לזכור, שכן במידה רבה בזכות "נודניקים" כמו מרתה כהן (וכמו הארוס הצרפתי שלה שלא שרד), אנשים רבי תושייה, אמיצים, תוססים וחיוניים, הצליח העולם לגבור על כוחות הרשע האפלים שאיימו לחסלו. 

(האם יימצאו אנשים כאלה שיצילו שוב את האנושות מפני כוחות האופל שהולכים ומשתלטים על העולם שוב, בדרכם הערמומית והמרושעת?)

הסרט עשוי היטב, ולא רק מכיוון שדמותה של מרתה כהן שובה לב. יוצריו מצאו פתרונות ראויים לסוגיות קולנועיות לא פשוטות. למשל – איך מראים את יום השחרור של פריז? איך מציגים את המנוסה של מרתה הצעירה עם אמה וסבתה שנהגה להתפאר בכך שבניגוד לאחרים, אותה לא נטשו לגורלה? 

אני מקווה מאוד לטובת מי שלא יכלו להגיע לפסטיבל הסרטים בחיפה, שהוא יוקרן בעתיד במסגרות נוספות. 

 

ירון זילברמן, סרט הקולנוע "ימים נוראים": לראות!

הייתה התלבטות: ללכת לצפות בסרט, או לוותר? האם נוכל לעמוד שוב בעוצמת הכאב שהושת עלינו אז, באותו לילה ארור של ה-4 בנובמבר 1995, ובעצם לא התפוגג מעולם, או שהחשיפה לאירועי אותם ימים תהיה קשה מנשוא? 

האם יש צורך או טעם בצפייה בו? הרי היינו שם, אז, ולא שכחנו מאומה. לא את ההסתה המפחידה, שלא הבנו אז את עוצמתה המסוכנת כל כך. לא את תחושת הזוועה. ולא את האשמה כלפי ילדינו – אספר שוב את סיפורה של בתי, שהייתה אז בכיתה ו', וכמה ימים לפני הרצח שאלה אותי, במה שנראה לי אז תמימות ילדותית, "מה יקרה אם יהרגו את רבין?" כן, כך. היא הרגישה. אני לא הבנתי. פטרתי את שאלתה בלא כלום. מה פתאום… מה פתאום שיהרגו את ראש הממשלה? דברים כאלה לא קורים. כך אמרתי לה אז, וכך חשבתי. כלומר – לא חשבתי.

עיקר ההתלבטות נבע מהחשש שמא הסרט משרת את עניינו של הרוצח. האם זהו עוד שלב ב"טיהורו"? האם זהו עוד ציון דרך שמביא אל מה שיוצרי החמישייה הקאמרית צפו שנתיים אחרי הרצח? יגאל עמיר לועג לנו, יגאל עמיר כבר יודע שעוד יסדרו לו חנינה? שהוא עשה את זה "בהשפעת האווירה הציבורית"? 

"אתם הרי יודעים את זה", אמר לפני 22 שנה רמי הויברגר, שגילם את הרוצח המחייך אלינו בבוז, בתחושה של ביטחון עצמי: יודעים שהוא עוד יצא לחופשי ויזכה לאהדה, שלא לומר – לתהילה.

האם אנחנו מוכנים לשתף פעולה עם החשש שמא הסרט, שמציג את נקודת ההשקפה של הרוצח, מועיל או יועיל לו? 

מה גם שהיו מבקרים שטענו שמדובר ב"סרט מיותר", שנוסף לכול – עשוי רע. 

ובכל זאת, הקולות האחרים שנשמעו, לא רק זכייתו של הסרט בפרס אופיר, חברים שצפו בו ואמרו שחייבים, הניעו אותנו להסתכן וללכת.

ובכן, אין לי אלא לחלוק על עמדתו המלומדת של אורי קליין, שלטעמו מדובר ביצירה "מיותרת". קודם כל, לטעמי הסרט עשוי היטב. לא רק מכיוון שהשחקן הראשי מיטיב לגלם את דמותו של הרוצח, אלא בעיקר מכיוון שהוא מציג לכאורה את נקודת המבט שלו, אבל מפליא בה בעת לסתור אותה, ולהראות לנו בעצם את הזוועה הגלומה בה.

הסרט פועל כמו ביצירה ספרותית משובחת שפונה אלינו מפיו של דובר שאינו מבין מה בעצם הוא מספר לנו ואיך הוא מפליל את עצמו בעינינו דווקא כשהוא מנסה להסביר ולהצדיק את עצמו (הדוגמה הקלאסית: לוליטה של נבוקוב, רומן שבו ככל שהומברט הומברט פורש בפנינו את זיכרונותיו, את "התאהבותו" בילדה שאינה אלא הקורבן האומלל שלו, כך גובר התיעוב כלפיו).

לא "ימים נוראים" אינו מעודד שום אמפתיה כלפי הרוצח, ולא הבנה למניעיו. הסרט מראה לנו את ההסתה הרבנית שהעניקה לו לגיטימציה, ואולי אפילו דחפה אותו במודע. הדמות השפויה היחידה מעולמו של עמיר היא זאת של אביו שמנסה למתן אותו, שמתפלץ מהרעיון שמישהו יעלה בדעתו "להוריד" את רבין (ועדיין אינו חושד בתוכניותיו של בנו), שמשתדל להסביר לו שרצח כזה אסור, שהוא רק יוביל למלחמת אחים, ששום דבר בעולם אינו יכול להצדיק אותו.

קטעי הארכיון המשובצים בסרט שוברים את הלב. פער בין התקווה לגדיעתה, בין השמחה לשבר, בין קריאתו של הנרצח "די לאלימות", דקות אחדות לפני שיורים בו, הייתה בלתי נסבלת ונותרה כזאת אז ועד היום. איך ייתכן שאדם שקורא לשלום, שמתרגש לנוכח האהבה והשמחה שדבריו מלאי התקווה, מובס כך, ברגע תמציתי וקטלני של שנאה צרופה ואלימות בלתי נשלטת? איך ייתכן ש"דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה" כדבריו של הנביא ירמיהו? 

קטעי הארכיון שבהם מוצג בנימין נתניהו המסית מעל המרפסת בכיכר ציון, הפוסע בעקבות "ארון הקבורה" של יצחק רבין בעודו בחייו, אינם חדלים להחריד. מי שהיה שם יודע וזוכר. מי שנולד אחרי אותם ימים צריך להיחשף למה שהתחולל באותם ימים. לברוטליות. להתרת הרסן. לקיצוניות שריקדה וצעקה מוות באוזניו של שליח ציבור שניסה להשכין שלום, ואף גזרה עליו מוות. 

איך ייתכן שאחד גדולי המסיתים עדיין מכהן בתפקיד ראש הממשלה? 

לראות את נתניהו עומד שם על המרפסת, מרוצה מעצמו, זחוח כדרכו, ערמומי ושטוף זדון, מחשב את צעדיו, ולדעת שבמשך רוב השנים שיבואו אחרי הרצח אותו מסית ישלוט בחיינו ובסדר היום שלנו, ישתה את כספנו לצורך הנאותיו, ימשיך להסית ולפלג, לתמרן ולרמות, לבלבל ולהערים, לחייך את חיוכו הנבזי, ולבלבל את אותו חלק בציבור שמצליח לא להבחין בכל אלה או סתם להתכחש לעובדות – כל זה קשה מנשוא.

לא בכדי נקרא הסרט "ימים נוראים". אכן, הם היו נוראים אז והם רק נעשו יותר נוראים מאז. 

יצאתי מהסרט שטופת דמעות, כאילו שהרצח התרחש רק אמש, ואני עדיין לא מאמינה, עדיין לא קולטת. כאילו שאני עדיין מרגישה שהוטל עלי אישית לעשות משהו כדי שבתי לא תנוד לי בראשה בכעס, באכזבה, בהאשמה, כשהערתי אותה בבוקר וסיפרתי לה שצדקה. שרצחו את רבין. ועדיין לא ידעתי אפילו לקראת אילו ימים חשוכים אנחנו יוצאים. כי בימים שבאו מיד אחרי הרצח התפשט בארץ מין יגון כללי, מין תחושה שהנורא מכל קרה ומעתה דברים ישתנו, למדנו משהו, לא ניתן עוד להסתה להשתלט על חיינו. כל כך תמימים היינו.

"ימים נוראים" הוא סרט חשוב. האם יתקבל לתחרות האוסקר? מה הוא יגיד לבני עמים אחרים שייחשפו אליו, אל הפנטיות הדתית שהוא מתאר, אל הרשע האלים שהיא הטיפה לו? 

ימים יגידו. 

הסרט הצרפתי "לולה ואחיה" מאת ז'אן פול רוב: מדוע הוא מהנה ומלבב

כשרוצים מאוד, הכול אפשרי. אפילו להקים מחדש בהרף עין בניינים שנהרסו כליל. ככה זה בקולנוע. 

הסרט הצרפתי "לולה ואחיה" מדגים זאת בחן, חביבות ואנושיות. לולה ושני אחיה, בנואה ופייר, מאוחדים כמו אחים אוהבים וקרובים, אבל יודעים גם להתקוטט זה עם זה – כמו אחים. לא ברשעות, אלא בחום ואכפתיות אמיתיים. ואנחנו הצופים הולכים שבי אחריהם, ואחרי הסרט שמביא אותם אלינו בהומור ובאינספור קריצות. 

כל אחד מהשלושה מתמודד עם בעיות של היומיום – האם לולה תמצא אהבה וזוגיות ותממש את תשוקתה להיות אימא? האם האח המובטל ימצא עבודה? האם האח שנושא אישה בפעם השלישית יצליח הפעם? 

השאלות הללו מטופלות בתערובת של קלילות ורגש, צחוק ודמעות, הומור ופגיעוּת. 

כל כך הרבה נועם יש בסרט, שאינו מזייף, גם כשהוא משקר. הרי במציאות כשהורסים מרחוק בניין רב קומות בנגיעת כפתור שמפעילה את הדינמיט, אי אפשר לאתחל אותו מחדש, אי אפשר להתחרט ולהחזיר את הגלגל לאחור, תרתי משמע, בניגוד לסרט שבו אפשר לעשות בדיוק את זה, שהרי בתמונה שמוקרנת לאחור מה שנפל שב ומתרומם ומה שנשבר מיתקן. התמונה האחרונה הזאת, שמגיעה ממש בסופו של הסרט, היא סמלית. היא מספרת לנו שאנשים יכולים להימלך בדעתם ושאפשר לתקן גם את מה שנשבר. 

נעים להאמין לאהבה המוצגת בפנינו. לאנשים המסורים הללו. לרגישות הלא סנטימנטלית שלהם. עוקצים ומחבקים, מלגלגים ודואגים, מותחים ביקורת ומטפלים, ובעיקר, כל הזמן, באמת טובים זה אל זה!

לאורך כל הסרט נשמעו מהקהל צחקוקים. לא פרצי צחוק מתגלגלים, לא מדובר בקומדיה, אלא בשפע של שנינויות קטנות. למשל: אחד האחים אופטיקאי. הוא בודק לקוחה שיושבת עם הפנים בתוך מכשיר מיוחד. הוא פוקד עליה לעצום את עין ימין. ואחרי כן את עין שמאל. "אני לא רואה כלום," היא אומרת והוא משיב – "זה נורמלי"…

הם כל כך סימפטיים ונחמדים, כל כך מתחשבים, כל כך בני אדם, הלולה הזאת, האהוב החדש והמקסים שלה, שני אחיה, האחיין שלה, אפילו אשתו החדשה של אחד האחים, שנראית בהתחלה מעצבנת, מתגלה כאדם חביב, בסופו של דבר. 

הסרט אומר לנו שוב ושוב – אני לא לוקח את עצמי ברצינות רבה מדי. אני מוכן לצחוק, לא מהזולת, אלא מעצמי. ואני רוצה להראות לכם שיש בעולם משפחות שמצטיינות ביופי ובאחווה. שקונפליקטים יכולים להיפתר. שהאהבה יכולה לנצח. שיהיה כיף!

מה אפשר להגיד על זה? רק שזהו מסר שנעים ומשמח לחוות אותו, גם אם הוא נמשך רק לאורכו של סרט קולנוע אחד, לא "גדול", אבל בהחלט מהנה…   

 

שרי הורמן, סרט הקולנוע "כמו כולן": עד מתי?

הסרט מתחיל למעשה בסוף: קולה הדובר של המספרת מסביר לנו על עצמה שהיא נרצחה, ואנחנו אף רואים את את הצילום של גופתה, כפי שנמצאה על המדרכה ברחוב בברלין.

הצילום אותנטי: תיעוד של קורבן לרצח שהתרחש בגרמניה ב-7 בפברואר, 2007. אחיה הצעיר ביותר של חאתוּן "איינור" סורוקו, צעירה בת 23 ממוצא טורקי-כורדי, ירה בה למוות "על רקע כבוד המשפחה".

הסרט מעניק לאותה אישה צעירה קול. היא מספרת את סיפורה. מתארת איך זה קרה. מה הייתה השתלשלות המהלכים המזוויעים שהביאו לסופה, כמו בספר העצמות המקסימות מאת אליס סיבולד, שגם בו מדברת הנרצחת ומספרת על המקרה שלה.

איינור האמיתית, כמו זאת שבסרט, אולצה להפסיק את הלימודים בבית הספר ובגיל שש עשרה לנסוע לכפר בטורקיה שממנו הגיעה משפחתה ולהינשא שם לבן דודה. עד מהרה גילתה שהוא אלים ונסה מפניו, עם תינוק בן יומו.

בסרט היא בורחת כשהיא בהיריון מתקדם. במציאות ובסרט בני משפחתה שבברלין אינם מקבלים אותה בסבר פנים יפות, הם רוצים שתשוב אל גבר שהותיר בגופה צלקות מחרידות המעידות על העינויים שעברה במחיצתו.

הסרט עוקב אחרי מאמציה של איינור לשקם את חייה. להשתחרר מהכפייה והעוול. להיות עצמאית. לחיות. לללמוד. להתפרנס. לגדל את בנה בכבוד. למצוא זוגיות ואהבה.

כל אלה יכלו להתאפשר, בזכות כוחות הנפש המופלאים שלה, וכמעט קרו. כמעט. הבעיה העיקרית הייתה שאיינור לא מצאה בתוכה את הכוח האחד והיחיד שהיה נחוץ כדי שתוכל לחיות ולממש את עצמה: היא לא הייתה מסוגלת לוותר על הרצון שלה במשפחה. לא הייתה מוכנה להינתק מהם, גם כשהתאכזרו אליה, גם כשהתנכרו לכל צרכיה, גם כשסירבו להבין מי היא, מה רצונותיה, כיצד מכתיבה לה אישיותה לנהוג, מה היא מבקשת לעשות בחייה.

זאת הבחירה האיומה: חירות וחיים, או אשליה של משפחה. אילו רק השלימה עם המציאות! אילו רק הבינה שבנסיבות מסוימות ה"אין" מבטיח חיים וה"יש" מוביל למוות! אילו רק ידעה עוד בחייה שמשפחה מרעילה היא משפחה ממאירה ומסוכנת, ששומר נפשו ירחק, תרתי משמע ובפועל: לנוס, להציל את עצמה ואת עתידו של בנה הקטן. אבל לא, איינור, במציאות ובסרט, נפלה קורבן לצורך העמוק, הבסיסי, המייסר, במשפחה. באהבת הוריה, אחיה ואחיותיה. שכולם, למעט אח אחד, מעלו באמונה, בגדו בה באופן השפל והמחפיר ביותר.

הסרט מכאיב מאוד, דווקא מכיוון שהוא עשוי היטב. לתוך הדרמה המבוימת הושתלו כמה קטעי וידיאו קצרצרים מחייה של איינור האמיתית. צעירה מקסימה, מוכשרת, מלאת תקוות ורצונות, שקיפחה את חייה על מזבח "הכבוד" המתועב של בני משפחתה האפלים.

כמה נשים כאלה לא נרצחו (עדיין?), כי מלכתחילה הן מוותרות על הכול? כמה נשים כמוה נרצחו, ולא שמענו עליהן כמעט דבר, לא הכרנו את הדרך שעשו, לא ידענו מאומה על המאמצים שלהן להשתחרר?

ועד מתי נשים (והילדים הקטנים שלהן!) ישלמו את המחיר על הפנטיות הדתית המעודדת גברים לפגוע בהן?

בברלין לא שכחו אותה. בימי השנה להירצחה פעילים חברתיים מגיעים ומניחים זרים לזכרה, ומנסים להיאבק למען זכותן של נערות להימנע מנישואים כפויים, ולמנוע מקרים נוספים של "רצח על כבוד המשפחה".

גם הסרט שלפנינו הוא יד לזכרה, והנצחה של דמותה. הסרט לא מאפשר למשפחתה להכחיד את זיכרה.

נטפליקס – "צ׳אק נוריס לוחם בקומוניזם" (Chuck Norris vs. Communism ): איך הקולנוע יכול להשפיע על המציאות

בזיכרון הקולקטיבי הונצח הרגע המרטיט שבו רודן חוזה במפלתו: צ'אושסקו נואם כדרכו על המרפסת, כשמתחוור לו באחת כי כי משהו השתנה: אחיזתו הלופתת בגרונותיהם של בני עמו הסתיימה.

אפשר לראות את הרגע בקטע יוטיוב שנותר מנובמבר, 1989.

מהסרט "Chuck Norris vs. Communism" אפשר להבין מה היה אחד הכוחות שהביאו לאותו רגע של התקוממות המונית. אילו זרמים תת קרקעיים פעלו ברומניה בשנים שלפני ההתקוממות, עד שהביאו סוף סוף להפלת שלטונו של הרודן המושחת, אשתו ובניו.  

מסתבר שהתקיימה באותם ימים תופעה נפוצה מאוד: סרטי קולנוע מהמערב הוברחו לרומניה בקלטות וידיאו, שם הוסיפו להם דיבוב לרומנית, שכפלו את אותן  בכמויות עצומות, ומכרו אותן ליחידי הסגולה שהיה בבעלותם מכשיר וידיאו.

אותם מאושרים נהגו להקרין את הסרטים בפני מכרים, חברים, בני משפחה ושכנים, בחינם או בתשלום. כמובן שהפעילות הייתה אסורה ומסוכנת (לכאורה! כך מסתבר בסופו של דבר), והכול נעשה במחתרת ובסודיות. נראה כי למעשה  גם אנשי הסקוריטטה ובכירים אחרים בצמרת השלטון נמשכו אל האשנב הזה שנפתח בפני כל הרומנים אל העולם החיצון ואל מנעמי המערב, שם, כך הבינו מהסרטים שראו, חיים בשפע שהם לא הכירו. 

לאיש לא היה אכפת אילו סרטים הם רואים. צ'ק נוריס. הרפתקאות, דרמות – הכול היה רצוי באותה מידה, והצופים של אותם ימים שמרואיינים בסרט שלפנינו אינם מכחישים: סיפורי העלילה עניינו אותם הרבה פחות מאשר מה שראו ברקע: חנויות גדושות בכל טוב, מכוניות מפוארות, בתים נאים. 

כל אלה כרסמו בלבבות ועוררו אי נחת וכעס שבסופו של דבר הוציאו את אזרחי רומניה לרחובות, שם לא ויתרו, עד שניצחו את השיטה וסילקו מעליהם את שלטון היחיד המושחת של משפחת צ'אושסקו. 

הסרט עשוי היטב, והוא מרתק. הזיכרונות שמעלים המרואיינים, כמו גם הקטעים המשוחזרים מאותם ימים, מעוררים אהדה וכבוד, הן כלפי אלה שהפיצו את הסרטים והן כלפי האזרחים שסירבו להיכנע, ובדרכם השקטה והפאסיבית לכאורה נהגו כאגיטטורים שפעלו נגד השלטון. 

משעשע ונוגע ללב לשמוע כיצד הצופים נקשרו אל קולה של האישה שדיבבה את הסרטים. עד כמה אהבו אותה ואת נופך הפרשנות הקל שהוסיפה אל הסרטים לצד התרגום שעשתה מאנגלית לרומנית (כולל כמה פשלות קטנות, חמודות ומצחיקות מאוד, שהם מצטטים בחיבה שלא התפוגגה). 

עוצמתו של הסרט "צ׳אק נוריס לוחם בקומוניזם" בכך שהוא מוכיח לנו עד כמה יצירה אמנותית יכולה להשפיע על המציאות, לשנות עמדות, איך היא מחלחלת אל הנשמה, מניעה אנשים לשאוף לדרך חיים אחרת ומעניקה להם את הכוח לפעול. 

כדברי הפתיח של נטפליקס: "סרט תיעודי זה בוחן את האיסור שהטיל הרודן הרומני ניקולאי צ'אושסקו על התקשורת המערבית, וכיצד הברחת סרטים לתוך המדינה שינתה את פניה".

מרגש במיוחד המפגש עם אירינה נסטור, האישה שאת קולה שמעו כה רבים – בקולה דיבבה הכול, גברים ונשים, צעירים וזקנים – נקשרו אליו וניסו לדמיין איך היא נראית. הנה היא מופיעה לפנינו ומספרת לנו ישירות מה הניע אותה לעסוק בפעילות המסוכנת כל כך, באילו נסיבות הרגישה שחייה נתונים בסכנה בעקבות פעילותה, ומדוע בעצם מפעל ההברחות וההפצה לא נפסק לרגע, גם כשפקידי שלטון רמים חשפו אותו. 

את הסרט המרתק הפיקו ב-2015 בשיתוף פעולה רומני ובריטי, וביימה אותו יוצרת רומניה, Ilinca Călugăreanu אילינקה קלוגריאנו.

מיכל אביעד, "אישה עובדת": מי אשם?

משפט אחד שנאמר לי – "מחר תבואי מבושמת ובלי תחתונים" – הטה את הכיוון שבו נעו חיי. הייתי אז סגן צעירה, בת 20, בחיל האוויר. בדיוק בימים שבהם החלטתי לחתום קבע, להישאר ביחידה, התחלף המפקד הישיר שאתו עבדתי, וכבר בשבוע הראשון לבואו של המפקד החדש פנה אלי זה, חייך מתחת לשפם, ואמר את מה שאמר, ספק התלוצץ, ספק התכוון ברצינות. לא נשארתי שם כדי לבדוק. הודעתי שאני לא חותמת. השתחררתי. נסתי על נפשי.

זאת, כמובן, הייתה רק הטרדה אחת מיני רבות שחוויתי, ולאו דווקא הקשה שבהן. 

כידוע כבר לכולנו, בזכות "אחת מתוך אחת" כמו גם תנועת MeToo, אין כמעט, או בכלל, אישה שלא חוותה הטרדה מינית כלשהי, בדרגת חומרה כזאת או אחרת. 

הסרט המשובח "אישה עובדת" עוקב אחרי התפתחותה של הטרדה מינית במקום העבודה, ועושה זאת ברגישות ובחוכמה רבה. הוא מתאר את האופן שבו הפוגע טווה את קוריו. את הפגיעות הנשית. הפחד. את המאבק הבלתי אפשרי של האישה בין הצורך שלה להשתלב בעולם, לפעול בתוכו כאדם מוכשר ובעל ערך שיכול להגיע להישגים, לבין התלות שלה בבוס – הגבר רב העוצמה, שבידיו היכולת "לקדם" אותה, לאפשר לה לא רק לבטא את היכולות שלה, אלא גם להתפרנס, לתרום לרווחה של משפחתה. מה הסיכוי שהוא יתייחס אליה כאל אדם שווה ערך, שהמגדר שלו לא משנה? 

יש כמובן בעולם גם גברים אחרים. כאלה שמכבדים את הזולת, גבר או אישה, צעיר או מבוגר, בהיר או כהה, גבוה או נמוך… כאלה שרואים באישה אדם, לא רק אובייקט לתשוקה, חיזור, השפלה, הכנעה. ועם זאת, רוב הנשים, רוב הזמן, דרוכות בחברתם של רוב הגברים. אמון אינו ברירת המחדל, אלא הוא משהו שחייב להתפתח בעקבות אינטראקציות רבות שבהן גבר מוכיח שוב ושוב לאישה שהיא יכולה לסמוך עליו, שהיא יכולה להיות בטוחה שאינו מסוכן לה, שלא יתבע ממנה משהו, שלא יביך, יאיים, יפלוש, ידרוש. 

כמה דריכות נדרשת. כמה זהירות. ואיזו תחושה של אחריות, שלא לומר – אשמה! – כשאישה "מתרשלת" ושוכחת לרגע את מה שהיא יודעת היטב: שעליה לעמוד כל הזמן על המשמר. 

אורנה יודעת שבני, הבוס שלה, מסוכן. אבל היא זקוקה מאוד לעבודה. והיא מצטיינת בה. האם תצליח לשמור על עצמה? ואם לא – על מי תטיל את האשמה? על מי יכעס בעלה האוהב, על התוקף, או על הקורבן? אז מה אם היא מתעבת, נגעלת, נרתעת, אז מה אם יש הרף רגע אחד שבו היא משותקת מפחד, מתדהמה, שבו היא קופאת, כמו שקורה כמעט תמיד לקורבנות, אז מה אם הכוח הגופני הרב יותר שהעניק לו הטבע מאפשר לו לדחוק אותה, לגבור עליה? היא זאת שמרגישה אשמה, היא זאת שלוקחת על עצמה את האחריות, היא זאת שמואשמת, מתוכה, ומבחוץ. כל כך מקומם! (וכל כך אמיתי!) 

עוצמתו של הסרט בכך שהוא עושה הכול בעדינות, ביושר ובדייקנות. משחקם של לירון בן שלוש (ששבתה את לבי גם בסרט "את לי לילה"), אושרי כהן ומנשה נוי נפלא. במהלך ההקרנה מתעוררת תחושה שאלה אנשים אמיתיים שמגיחים אלינו מהמסך, לא שחקנים שמגלמים דמויות. אלה אנחנו. גברים ונשים, שעדיין צריכים ללמוד.

גל שרליט, "זפת ונוצות": מה סודו של הרוע האנושי

ויקיפדיה: "זיפות וכיסוי בנוצות היו צורת ענישה מקובלת שהחלה בתקופה הפיאודלית באירופה": את הנענש משחו בזפת נוזלית, שחורה, ואז גלגלו אותו בנוצות. המקרה המתועד הראשון לענישה הזאת הוא משנת 1189, שאז פקד המלך ריצ'רד I להעניש כך מלחים שסרחו. צורת הענישה הזאת שרדה לאורך מאות שנים, עד תחילת המאה ה-20. 

כיום כשמשתמשים במושג מתכוונים למשמעותו המושאלת, כלומר – להשפלה או מתיחת ביקורת.

סרט הגמר המסקרן של גל שרליט, בוגרת מגמת הקולנוע בתלמה ילין ב-2019, נושא את הכותרת "זפת ונוצות". אורכו 11 דקות בלבד, והוא ראוי לתשומת לב בזכות בשלותו המפתיעה ומקוריותו. 

הסרט נפתח בהצגתן הליטרלית של נוצות מרהיבות ביופיין, שכן לא נתלשו מהציפורים כדי להשתמש בהן להענשה ולהשפלה. ברווזים משתכשים במים, צוללים ומתעופפים, צבעי נוצותיהם המגוונים מרהיבי עין, הכנפיים המתנופפות  מעידות על יכולתם לנסוק, והשתקפויותיהם במים יפות להפליא.

אבל לא רחוק מהם אורב הרוע: צייד מכוון לעברם רובה. והוא אינו לבדו. מאחוריו שלושה גברים נוספים, גם הם נושאים כלי נשק קטלניים, גופיהם הדרוכים אלימים לא פחות מזה שלו. הצייד מצולם מלמטה כלפי מעלה, מזווית הראייה של הקורבנות. כך הברווזים רואים אותו, מהמים, ראשו על רקע השמים, ממלא את המסך, גדול, ברוטלי. 

ברקע נשמעים ציוצי ציפורים. אלה בני מינן של הקורבנות: הטבע שבני האדם יורים  ומחבלים בו, לשעשועיהם. כמה רוע. איזו אכזריות. אחד מהם אוסף על גבו את הגוויה העטופה ומניח אותה בתיבת קרטון שנכתב עליה באירוניה: "אני בעד טבעונות". 

ארבעת הציידים המרוצים מעצמם מתרחקים במכוניתם. ארבע דמויות מובדלות ומובחנות – הצעיר המחויך בשמחת ניצחון (על מי? על מה? האם יחסי הכוחות בין גבר מצויד ברובה לברווז הטובל את מקורו במים – שווים?), הנהג המהורהר והמבוגר המשופם, המפחיד מבין כולם, שסיגריה נצחית תקועה בפיו. הוא בתורו תוקף את הצייד ואומר בגיחוך מרושע: "אולי הוא צלף, אבל גם בו אפשר לצלוף"… 

הנהג מבחין בפיות המגחכים של עמיתיו, בהעוויות הלגלוג שלהם. משהו רע קורה. המכונית נבלמת, ומבחוץ, מעבר לזגוגית המכוסה בנוזל אדום (דם?) נראים הנוסעים שמוטים במקומותיהם. האקרן מאדים כולו. 

במעבר חד מקביל הסרט בין חיה אחרת לבני אדם אחרים: דג במים ואיש שהולך ונחנק מעניבה שעל צווארו. אישה מושכת את העניבה ומובילה אותו כמו כלב שמובל ברצועה ומבט של גבר משופם מלווה אותם בפליאה מפוחדת. 

ואז נחשפים פניהם כאילו היו שחקנים שהאיפור הוסר מהם. ברקע שרה אדית פיאף בעליזות, לנוכח הבעות פניהם האטומות. הם יושבים במסעדה. 

מה יזמינו? 

כמובן. "ברווז צלוי". 

אדית פיאף, בצרפתית – "אני רואה את העיר חוגגת… אני שומעת את צחוק הפורץ סביבי… אבודה בין האנשים שמתנגשים בי… המומה, חסרת אונים, נסחפת…" 

הפער בין הסבל לעליזות שמתגלמת בלחן אינו מתגלה בקלות, אבל יוצרת הסרט, גל שרליט, מחדירה אותו אלינו בסמוי ובתחכום: בני המשפחה מחכים לברווז הצלוי שלהם, קצרי רוח, עוטים מבטים של נימוס שמסתיר את הזרמים התת קרקעיים האלימים שנעים ביניהם. את החולשה של הבן. את היהירות של הבת. את האדנות של האב. את ההתנשאות של האם. וזהו גורלו של הברווז. להיות מוגש להם צלוי, גופו עדיין מובהק וברור, על צלחת מהודרת במסעדה. כלים ננעצים לתוך גופו המת. נתח מתוכו נבחן, מוכנס לפה, נלעס. 

אבל לא. הבן מתמרד. הוא מסיר מעל צווארו את העניבה. ואפילו האב פתאום נגעל ויורק מפיו את חתיכת הבשר שלא ערב לחיכו. האם יבין? האם יתרכך? אין סיכוי. הוא קם, כולו אלים ומוכן לתקוף את מי שהגיש לו את הברווז. האלימות אינה נפסקת. 

המוטו לסרטה של גל שרליט, המופיע בתחילתו, הוא שירו של ו"ה אודן Musée des Beaux Arts  שעניינו בסבל הנעלם, המתרחש בלי הרף לנגד עינינו הלא רואות. בשיר אין איש מבחין בייסורים של זולתו. כשישו, שיקריב את עצמו למען בני האדם, נולד, הילדים הגולשים באגם הסמוך אינם מעלים בדעתם איזה נס קוסמי מתרחש קרוב אליהם. כשמענים מישהו שנהפך כך לקדוש, החיים נמשכים: הכלבים ממשיכים להשתובב, הסוס מתגרד על עץ, והמענה ממשיך בשלו. כשאיקרוס נופל לתוך המים בשל יהירותו – הוא עף גבוה מדי וקרני השמש התיכו את הדונג שממנו יצר אביו את הכנפיים ניתך – נפילתו אינה מעוררת שום התרגשות. הכול ממשיכים בחייהם, כאילו כלום.

הנה שוב הנוצות שגל שרליט מביאה בתחילת הסרט: בני אדם מתנכלים ליופי של הציפורים, שהנוצות שייכות להן ולהן בלבד. הם הורגים את הציפור כדי להשתמש בה: לאכול אותה, או לגזול את נוצותיה לצרכים שלהם, ומתעלמים מהסבל שהם גורמים. 

אז מי, נשאלת השאלה, מושפל ונענש? על כך יש להמשיך ולהרהר.

"זפת ונוצות" הוא סרט קצר אך חכם ויפה להפליא. 

יהונתן אופק, "ילדי האשראם": מה כוחו של סוד שנחשף

תחילתו של הסרט נינוחה ומפויסת לכאורה: שנות ה-90. משפחה "מדליקה" מתראיינת בטלוויזיה, בשל סיפורה היוצא דופן והמעניין: כל שנה אימא, אבא ושני ילדיהם, יוצר הסרט יהונתן אופק ואחותו, מבלים חמישה חודשים בהודו. "באשראם".

יהונתן משיב לשאלתו של המראיין ומספר שכן, הוא נהנה להיות בהודו. יש שם נהר. יש לו שם חברים.

האם הכול באמת חביב כל כך?

בהמשך מספר יהונתן כי בשלב מסוים, לא לפני שסיים את שירותו הצבאי, הפסיק לנסוע להודו, וכי אחרי טיפול נפשי שנמשך שנים, הציע לו הפסיכולוג לעשות סרט על ילדותו באשראם. החשד מתעורר מיד: מה היה שם, שמצריך הסתכלות מדוקדקת וסובלימציה אמנותית שתעזור אולי ליהונתן להתגבר על קשיים שעורר אורח החיים ההוא? עצם הניתוק מדי שנה מההוויה הרגילה של חייו? משהו לא תקין שהתרחש שם, בהודו?

לאט לאט, בעדינות ובקול כמעט חרישי, מתגלה האמת המזעזעת. הרגע שבו מתחוור לצופה כי זוהי תחילתה של חשיפה קשה מתרחש כשמסתבר שהיה מעורב שם סוד. שהוריהם של הילדים ציוו עליהם לא לספר לאיש על מה שראו וחוו באשראם. סוד מוצהר הוא תמיד סימן אזהרה ואיתות זועק לשמים. כשהכול תקין אין צורך בשמירה על סודות. אבל כשמבוגרים תובעים מילדים שיתוף פעולה עם הסתרה ועם חשאיות, יש מיד לחשוד במניעיהם.

הוריו של יהונתן, בעיקר אמו, מסרבים בכל תוקף להכיר בפגיעה שפגעו בילדיהם. מסרבים להכיר בעמדתו שמדובר היה בכת שהילדים נאלצו להיות בה. ההורים אמנם משתפים עם יהונתן פעולה ביצירת הסרט, מתראיינים ומצטלמים, האימא משתדלת להסביר את עמדתה ולשכנע את בנה שלא הייתה ברירה אחרת, כי "הורים נוצרים מגדלים ילדים נוצרים, הורים יהודים מגדלים ילדים יהודים, והורים שנוסעים לאשראם בהודו מגדלים ילדים שנוסעים אתם לשם", אבל למעשה מסרבים ההורים לשתף פעולה באמת. בשלב מסוים האימא אפילו מצהירה שלא תסכים להצטלם לסרט. שיש דברים שאי אפשר להסביר למי שלא חווה אותם, ויש לכך אפילו מונח שלקוח מתוך תורת האשראם שלה. בסופו של דבר היא כן מדברת, כן מצטלמת, כן משתפת פעולה, אבל לא מבינה מאומה. לא מוכנה לקבל על עצמה את חלקה במצבו הנואש של בנה. שכן לא מכל טראומה אפשר באמת להחלים. גם אם נוגעים בה באמצעים אמנותיים. גם אם שולחים מבט ישיר אל השדים המפחידים.

יהונתן נפגש במהלך הסרט עם צעירים מרחבי העולם ששהו אתו בילדותם באשראם. עם חלקם הוא משוחח בטלפון. רובם מסרבים לשתף אתו פעולה. ברור לגמרי שהם מפחדים מאוד. גם הוא, כך יספר בהמשך, עדיין מפחד. אמנם הוא יוצר את הסרט, בניגוד לדעתה ולרצונה של אמו, אבל לא משוחרר מהאימה שהושתלה לתוך נפשו במשך שנים.

המעטים, האמיצים, המפוכחים, שכן מוכנים לדבר אתו, חושפים את מה שקרה שם באשראם במשך שנים, את הנזקים הבלתי הפיכים שאישיותם ספגה. חלקם הצליחו להתגבר עליהם, לפחות באופן חלקי. רובם כנראה נשארו פגועים לצמיתות.

הציווי לשמור על הסוד הזכיר לי באופן בלתי נמנע את המציאות שמתוכה אני עצמי באתי, זאת של נפגעת גילוי עריות שגדלה עם האיסור לספר. איסור מופנם ועמוק כל כך, עד שהוא נהפך כמעט לחלק מהאישיות: חוסר היכולת לבגוד בפוגעים (בגילוי עריות יש תמיד שניים: הפוגע והעומדת מנגד שאיפשרה את הפגיעה ולמעשה שיתפה אתה פעולה), ההזדהות אתם, הפחד מפני מה שיקרה להם אם הסוד יתגלה.

אמו של יהונתן תובעת להבין מדוע הוא מנסה לשנות אותה בכך שהוא שואל אותה שאלות קשות על ילדותו. בשלב הזה הוא עוצר ו"נכנע". נראה כי הקשר המשפחתי לא ניזוק. בקרדיטים שבסוף הסרט הוא מודה לבני משפחתו על התמיכה בו ועל שיתוף הפעולה אתו. יש בכך נחמה, ואני מקווה שיצירת הסרט ויציאתו אל הציבור, אל כל העיניים הרואות בדיעבד המשמשות ליהונתן עדים לפגיעה, תאפשר לו בכל זאת להתחזק, להתרחק מהפגיעה ההיא ולחיות את החיים האמיתיים שנועדו לו. נראה כי רבים מבין הילדים שחיו באשראם ההוא לא הצליחו במשימה הקשה.

מניסיון חיי אעיד כי אפשר להשתחרר גם מהסודות האפלים ביותר אם חושפים אותם והופכים אותם לידיעה גלויה ומדוברת. לא עוד סוד. כתבתי על כך את המאמר "מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו").

אני מאחלת ליהונתן בכל לבי שמכאן ואילך יצמח ויפרח.

אפשר לצפות בסרט בערוץ 8 של הוט. 

מאדס ברוגר, "המרשלד: תיק פתוח": סיפור מרתק על הזוועה בהתגלמותה

קשה לי להבין איך תוצאות תחקירו של יוצר הסרט "המרשלד: תיק פתוח" לא הגיעו לחדשות ככותרות ראשיות. מה שנחשף בו אמור לטלטל מערכות שלמות – מדיניות, תקשורתיות, בינלאומיות.

בעקבות מה שמתגלה בסרט יצאתי ממנו בתחושה שלקיתי בסחרחורת, שהאדמה שעליה אני דורכת אינה יציבה עוד כפי שהייתה לפני שצפיתי בו. עד כדי כך!

יוצר הסרט, מאדס ברוגר, לקח על עצמו משימה: לחקור את נסיבות ההתרסקות של המטוס שבעקבותיה נהרג ב-1961 מזכ"ל האו"ם דאז, דאג המרשלד.

כשיצא לדרך לא העלה מאדס ברוגר בדעתו אילו ממצאים מעוררי פלצות יחשוף בחקירתו.

לידיו  הגיעו ראיות מוצקות לא רק לכך שהמרשלד אכן נרצח כי תמך בעצמאות קונגו, אלא גם שבאפריקה פעל במשך שנים ארגון גזעני חשאי ומסוכן, בתמיכה ובחסות, כנראה אפילו ביוזמה, של מעצמות המערב.

ברוגר עצמו קובע במהלך התחקיר המתועד כי הוא צופה לכך שמה שגילה "יזעזע את העולם – או יתגלה כתאוריית קונספירציה חסרת בסיס".

לטעמי לא נותר מקום לספק: את האפשרות כאילו מדובר בסתם קונספירציה מעלה היוצר בעיקר כדי להפתיע, ליצור שאננות, אפילו לשעשע לרגע, וזאת כדי שהזוועה שיגיש בעוד רגע תגיע בלי שנהיה מוכנים לקראתה. ומדובר בזוועה שלא תיאמן, שהוא הצליח לחשוף.

אזהרת ספוילר: מי שמתכוון לחפש את הסרט (בינתיים לא איתרתי הקרנות חוזרות שלו) מוזמן לעצור כאן, ולדלג על המשך הרשומה.

מדובר אם כך בסוגיה הרבה יותר מקיפה ומחרידה מאשר רצח מזכ"ל האו"ם, שהוא כמובן, מזוויע כשלעצמו. המרשלד כיהן כמזכ"ל האו"ם השני. הוא היה בין האנשים שעיצבו את דמותו של הארגון בשנותיו הראשונות, ניסה להפעיל אותו כדי להשכין שלום בימי המלחמה הקרה ובתקופה שבה ארצות אסיה ואפריקה החלו בזו אחר זו לזכות בעצמאות ולהשתחרר מהשלטונות האימפריאליסטים. אבל בלילה אחד בספטמבר 1961 התרסק מטוסו באפריקה. בחקירות הרשמיות שערכו הבריטים הגיעו למסקנה שדובר כביכול בטעות אנוש של הטייס. חוקרים מטעם האו"ם לא הגיעו להחלטה חד משמעית באשר לנסיבות האירוע.

יוצר הסרט מוכיח בעזרת עדויות וממצאים מהזירה שמטוסו של המרשלד הופל. מטוס אחר, פוגה מגיסטר, חג בקרבתו וירה עליו, זאת אחרי שמטען נפץ שהוטמן בתוכו לא פעל כפי שציפו. למרבה המוזרות, על גופתו של המרשלד נמצא קלף בצורת "אס": אות סודי של ה-CIA שנועד "לסמן" קורבן לרצח.

והנה מה שברוגר גילה בהמשך התחקיר שלו: באפריקה פעל ארגון סודי בשם SAIMR, ראשי תיבות של "South African Institute for Maritime Research", שדגל בשמירה על עליונות הלבנים באפריקה. מדובר בארגון חוץ-צבאי סודי, שעסק בביצוע פעולות חשאיות כדי לשמר את השלטון הלבן, ויותר מכך – את קיומו של הרוב הלבן באפריקה בכלל ובדרום אפריקה בפרט.

לצורך כך הקים הארגון "מרפאות" שאליהן הגיעו אפריקנים שחורים, ותמורת סכומי כסף מופחתים מאוד קיבלו טיפול רפואי. אלא שמה שהם קיבלו באמת היו – צריך לשבת ולהיאחז היטב במשענות לפני שקוראים את זה – הזרקות של נגיף האיידס.

המטרה הייתה פשוטה וחד משמעית: להכחיד את האוכלוסיה השחורה, כדי ליצור רוב לבן.

לא מדובר בארגון פרטי. העד שבא משורותיו והחליט לספר את האמת עליו (כיום, אחרי שהתראיין לסרט, הוא חי בזהות בדויה במקום חשאי) טוען כי לדעתו הארגון חסה תחת ה-MI6: סוכנות הביון הבריטית.

צעירה לבנה בשם דאגמר ששימשה חוקרת בשירות הארגון, נרצחה, וזאת אחרי שסיפרה לאחיה כי היא חוששת שזה יקרה, שכן חבריה לצוות נרצחו גם הם. עד היום "לא הצליחו" הרשויות לפענח את הרצח. לאחיה, וגם לעד מטעם הארגון שהסכים להתראיין ולחשוף הכול, ברור שהתנקשו בחייה כשהבינה מה הארגון מעולל, והתכוונה לצאת לעולם עם המידע.

רציחתו של דאג המרשלד, שהיו לה השלכות חמורות מאוד על ההיסטוריה של מדינות באפריקה, הייתה אם כן רק קצה של קרחון עמוק ומחריד. נראה כי לא רק השלטונות הבריטים היו מעורבים במזימות האפלות של ארגון SAIMR, אלא גם אלה של ארצות הברית.

בעקבות הגילויים האחרונים חידש האו"ם את חקירת הפרשה, אבל ממשלות בריטניה ודרום אפריקה מסרבות לשתף אתו פעולה.

קשה מאוד לצאת מאולם הקולנוע אחרי הסרט הזה בלי לתהות בבעתה מה עוד מתחולל בעולם  שלנו, בימים אלה ממש.

תמרה ממון, "פתח את הפה" נס בהתהוות!

אמש זכיתי לצפות בפסטיבל דוק-אביב בסרטה התיעודי הסוחף של הבמאית הצעירה תמרה ממון. לא רק אני יצאתי מההקרנה נרגשת, ואני מודה – גם שטופת דמעות! – כל הסובבים אותי הגיבו באותה עוצמה רגשית, ומיהרו לשלשל לתיבה את הצבעתם: ציון 5 מתוך 5 נקודות אפשריות, בתקווה ש"פתח את הפה" יזכה במקום הראשון בתחרות!

תמרה ממון והצלמת המחוננת שאתה, מאי עבאדי גרבלר, ליוו לאורך זמן קבוצה של ילדים ערביים בני שתיים עשרה בלוד. בתום ההקרנה, בדברי התודה המרגשים ביותר שנשאה, סיפרה תמרה איך לאורך הצילומים נהגו שתיהן לטפס עם הילדים על הגגות כדי לתפוש יונים ולהפריח אותן, איך התרוצצו אתם בסמטאות, ובעיקר – כמה היא אסירת תודה להוריהם שהרשו לה לעשות את כל זה, ולמורי בית הספר ולמנהלת שלו, שאפשרו לה ולצלמת להיכנס לשיעורים וללוות ולתעד את ההתרחשויות שם.

בנוכחות-נסתרת מופלאה ליוו הבמאית והצלמת את הילדים בכיתה אחת, לאורך זמן: זאת של אֶלה, המורה לזִמרה, עולה ותיקה מברית-המועצות לשעבר, שאינה דוברת ערבית, אך מצליחה לתקשר אתם בעברית. תמרה ממון הודתה למנהלת בית הספר לא רק על כך שאפשרה לה ולצלמת להיכנס לשיעורים הללו, אלא גם, ובצדק רב, על שהתעקשה לשלב לימודי מוזיקה בבית הספר שאותו היא מנהלת. אכן, השיעורים עם אֶלה נראים כמו נס בהתהוות, שממון ועבאדי גרבלר היטיבו כל כך לתעד. 

מה יכולים ילדים ערביים להבין מהשיר האיטלקי "פוניקלי פוניקלה"? איך יוכלו להתחבר אל מילות שירו של ברכט "יהי כל דבר שייך למי שמיטיב עימו / הילדים לאימהות הטובות, והאדמה – למי שמשקה אותה מים"? הצופה רואה מן הסתם את הקשרים: למשל, את אמו של אחד הילדים שלוקחת אותו אתה לעבוד בגינה, להשקות היטב את אדמתה. יש לקוות שגם הילדים יבינו, אם לא בהווה אז בעתיד. 

בתחילת הדרך הם משתובבים, כדרכם של ילדים, מפריעים, מציקים זה לזה, ולמורה, אבל היא, אלה, בקסם אישי יוצא דופן, אינה נבהלת. היא לא רק מורה למוזיקה, היא גם מחנכת, ובחיוך שובה לב היא מבטיחה למצלמה שבעוד זמן לא רב "הם יהיו מֶשי": רכים וצייתנים, "או שאני לא אלה." והיא צודקת. הם אכן נשבים בקסמה של המוזיקה ושל המורה שלהם, ומגיעים לאירוע של סיום שנת הלימודים ושל הפרידה מבית הספר היסודי כשהם שרים בפני קהל ההורים המעריץ שלהם.

אבל לסרט יש עוד פן, לא כל כך סמוי, שתמרה ממון הדגישה אותו בחלק האחרון של דברי התודה שנשאה בתום ההקרנה: רבע שעה מכאן, מאולם הסינמטק שבתל אביב, כך אמרה, חיים ילדים שגם להם מותר לחלום ולממש את חלומותיהם. מציאות החיים שתיעדה בסרט מכאיבה מאוד. הילדים צופים מרחוק בזיקוקים של יום העצמאות וחולמים לאיזה ארץ יהגרו מכאן כשרק יוכלו. מביטים ברכבות החולפות וממשיכים לחלום. הם שואלים את עצמם וזה את זה מהי זהותם – האם יצליחו להגר לדובאי, למשל, או ששם, כך חושש אחד מהם, יהרגו אותם, כי הם ישראלים? "אני פלסטיני", מנסה אחד מהם להתנחם. ברור לגמרי שהם לא יודעים לאן בדיוק הם שייכים, ומה צופן להם העתיד. סרט כמו "פתח את הפה" שמעניק להם פתחון פה, וחושף אותם לפנינו, חשוב מאוד, כי הוא מעניק להם סוף סוף זכות דיבור כלשהי. 

הם, הילדים והמורה, הוזמנו לעלות על הבמה וזכו לתשואות רמות מהנוכחים. 

אי אפשר שלא להתחיל לחלום ביחד אתם!

המורה אֶלה וכמה מהתלמידים, אמש בסינמטק

יוצרי הסרט, תמרה ממון נושאת דברים

בימוי: תמרה ממון
הפקה: אסף אמיר
חברת הפקה: נורמה הפקות
עריכה: אוריה הרץ
צילום: מאי עבאדי גרבלר
פסקול: שחף וגשל
מוזיקה: אופיר ליבוביץ'

לאור הביקוש הרב, נוספה הקרנה נוספת! 
"פתח את הפה"
יום שבת 1 ביוני 22:00
אפשר לקנות כרטיסים בקישור  

סרט הקולנוע הישראלי "בוקר טוב, ילד": האם זאת הישראליות?

האם זאת, אם כן, הישראליות? לשבת בבית הקולנוע לצדו של מי שנפצע אנושות כשהיה רק בן עשרים, עד כדי כך שהסובבים אותו היו בטוחים שנהרג? לצפות ביחד אתו – שהיה מאושפז במשך חודשים ארוכים, איבד את מאור עיניו שהוחזר לו רק כעבור שנה – בסרט העוסק בפציעתו האנושה של חייל ישראלי צעיר? לגחך ביחד בסצנה המתעדת ביקור אופייני של פוליטיקאי שבא לבית החולים לטובת התצלום עם הפצוע?

"המחיר שהמדינה משלמת גבוה מאוד", מפלבל הפוליטיקאי שבסרט בעיניו וממשיך הלאה עם כל הפמליה שלו ועם הבטחותיו הלא נחוצות. 

אז מי באמת משלם "מחיר גבוה מאוד"? החייל, עמרי. חברו שנהרג. הוריו של החבר שבאצילות נפש מופלאה מוצאים את הכוח לבוא ולבקר את עמרי בבית החולים. מפקדו של החייל שסוחב אתו טראומה משלו. ואביו. גם הוא ניצול מאחת המלחמות "שלנו" וממוראותיה.

כולם פגועים. כולם מתמודדים. כולם מנסים להתאושש. להשתקם. לאזור עוז ולהמשיך, למרות הכול, עד הפעם הבאה שתגיע עד מהרה, הרי ברור לכולם.

"בוקר טוב, ילד" הוא סרט קאמרי שעשוי היטב. הדרמה היא של הדמויות, של היחסים ביניהם, של הכעסים הבלתי נמנעים, ושל האהבה העצומה שכל האנשים הללו חשים זה כלפי זה, של מסירותם המופלאה, ושל כוחות הנפש הלא מובנים. ולא רק משום שאין להם ברירה.

כל השחקנים מגלמים את תפקידיהם באופן מופלא. קרן מור היא האימא, שקשת הבעות הפנים שלה רחבה, משכנעת ומדויקת, ויוצר הסרט, שרון בר זיו, מגלם את האבא, דוד.

על תהליך היצירה סיפר בר זיו כי אחרי מות אביו החל לכתוב את התסריט, והשלים אותו תוך כמה שבועות. הוא חש כי במהלך הכתיבה צלל "אל תוך התת מודע הקולקטיבי," ודיווח משם על האהבה המשפחתית העוטפת כל אחד מאתנו, גם אם בדרך כלל "היא נותרת נסתרת מן העין".

בר זיו מספר כי בחר לגלם את האב ובכך השלים לא רק את המעשה קולנועי הכרוך בכתיבה, בימוי משחק, אלא הוסיף עליו גם "מהלך מנטלי, רגשי ואישי", שכן היצירה אפשרה לו "להיות בו זמנית ילד והורה אוהב."

עוד סיפר כי במהלך החזרות לקראת צילומי הסרט נעזר בד"ר ירון סחר, המומחה לפגיעות ראש בבית לווינשטיין המטפל אישית בשיקום פגיעות ראש של חיילי צה"ל. הרופא נרתם למשימה ויעץ לבמאי ולשחקן אביב אלקבץ המשחק את החייל הפצוע. לכאורה תפקיד פשוט, ובעצם לא כל כך.

ד"ר סחר, כך סיפר הבמאי, עזר לשחקן לגלם את פצוע הראש באופן אמין, הראה לו כיצד להניח את גופו, וכיצד להגיב. 

ד"ר ירון אף שיתף את השחקן והבמאי בכך שבאותה קומה שבה שהו שוכב חייל פצוע עם פגיעת ראש דומה. "הרגשנו שאנחנו מספרים סיפור קולקטיבי, רחב יותר של תקווה אנושית".

שמחתי "לפגוש" בסרט את דר רוזנבאום היפהפייה, תלמידתי לשעבר בתלמה ילין. דר מגלמת אמנם תפקיד זעיר בסרט, אבל תורמת לו בחיוכה המלבב, ואין לי ספק שזאת רק תחילת הקריירה הקולנועית שלה. 

כדאי מאוד לצפות ב"בוקר טוב, ילד". יש בו תקווה ואהבה. והכאב שחשים בו  אינו נגרם רק ממנו, אלא מהמציאות שהולידה אותו. הפוליטיקאים המבקרים פצועים ומאמינים שיצאו ידי חובתם הם אלה שחייבים למנוע אותה.

פלוריאן הנקל פון דונרסמארק, "יצירה ללא מחבר": הקשר המפתיע בין הסרט למציאות

הבמאי הגרמני, יוצרו של הסרט "חיים של אחרים" שזכה ב-2006 בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, עושה את זה שוב. הסרט החדש, "יצירה ללא מחבר", אינו מעפיל אמנם לפסגות של קודמו (ביניהם יצר הבמאי גם מותחן אמריקני, "התייר"), אבל הוא בהחלט ראוי לתשומת לב.

כמו ב"חיים של אחרים" הציר המרכזי הוא כוחה של אמנות, יכולתה להשפיע, לזכך ולזקק את טבעם הנסתר של מי שיוצרים אותה וגם של מי שנחשפים לה.

בסרט הקודם התמקד פון דונרסמארק בתיאטרון, אם כי גם למוזיקה ולשירה היה מקום של כבוד ביצירה. בסרט שלפנינו הציר המרכזי הוא הציור. לא רק היצירה עצמה וכוחה להשפיע, אלא גם מה שסובב אותה: השיח העוסק באמנות, עולם המושגים ותפיסות העולם הנוגעים בה, וגם האופנות המשתנות הקשורות באופן הדוק וישיר אל השקפות העולם הפוליטיות הקובעות את הטון ומשפיעות על העשייה האמנותית, אם כי אינן שייכות לה או נובעות ממנה.

העלילה נפרשת על פני כמה עשרות שנים. היא מתחילה כשנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ומסתיימת בשנות ה-60. היא מתבססת על חייו של הצייר הגרמני יליד גרמניה המזרחית גרהרד ריכטר, יליד דרזדן.

כמו דודתו של גיבור הסרט, קורט ברנרט, גם דודתו של ריכטר, שהייתה חולת נפש, נכלאה במחנה ריכוז. כמו ריכטר, גם גיבור הסרט התפרנס מכתיבת שלטים. שניהם למדו באקדמיה לאמנות בדרזדן, ונאלצו לעסוק בתחילת דרכם בציורי קיר בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי (וזה מזכיר כמובן את ההצגה בסרט "חיים של אחרים"!), ושניהם ברחו למערב גרמניה בתחילת שנות ה-60. (אגב, בשני הסרטים מגלם אותו שחקן, סבסטיאן קוך, את התפקיד הראשי, אלא שב"חיים של אחרים" הוא הגיבור הנאצל, וכאן הוא מנוול ומרושע במידה שקשה לשאת. מוזר לעשות את המעבר הזה בין הדמויות, אם כי קוך מיטיב לגלם את שתיהן!)

הזהות בין קורט ברנרט וגרהרד ריכטר כה רבה עד שאפילו אחת התמונות "שלהם" זהה: "אמה (עירומה על המדרגות)" מופיעה גם בסרט. בשני המקרים מדובר באשתו של האמן: האמיתית – אמה, והבדויה – אליזבת.

ציורו של גרהרד ריכטר

מבקרי אמנות סבורים כי בדיוקן הזה שצייר ריכטר הוא מתכתב עם מרסל דושן. בסרט הבמאי שם את הפרשנות הזאת ללעג. האמן "שלו" מתכחש למשמעויות האמיתיות שיש לציוריו, הנוגעים בטראומות הקשות של ילדותו. הוא מעמיד פנים כאילו הדיוקנאות שצייר אינם קשורים אליו, אלא מתבססים על צילומים אלמוניים, ואנחנו, הקהל היושב באולם, מרגישים חכמים יותר מכל המומחים שאינם מבינים את כל מה שאנחנו מיטיבים לדעת.

בתחילת הדרך שיתף ריכטר פעולה עם במאי הסרט שהגיע אל ביתו, ושוחח אתו, כך מעיד הבמאי, במשך חודש. אפילו שמו של הסרט לקוח מהתיוג שמבקרי האמנות נהגו בשנות ה-70 לשים על יצירותיו של ריכטר, משום שסברו שהן "אינן סובייקטיביות".

עם זאת, ריכטר, שידע סבל רב בחייו – חיילים רוסים אנסו את אמו, אביו התאבד, דודתו נרצחה – מתכחש לסרט, וטוען בדיעבד שהוא מתעב את יוצרו ואותו.

אכן, יש בסרט קטעים מיותרים לגמרי שאפשר היה לוותר עליהם. הוא ארוך מדי – נמשך 188 דקות – ואילו קיצצו אותו בשעה, שום דבר לא היה נגרע ממנו.

יש גם מי שמתחו נגדו ביקורת וטענו שהוא "קיטש". ייתכן. אבל איכשהו, הקיטש הזה פועל, מרגש, ובכלל לא מביך.

באנגלית שמו של הסרט שונה. הוא נקרא "Never Look Away": אל תסיט את מבטך, משפט שדודתו האהובה של קורט נהגה לומר לו, כך גם כשלקחו אותה בכפייה לאשפוז שממנו לא שבה.

התביעה הזאת, להביט, לראות, לדעת את האמת, לא לנוס מפניה ולא להתכחש לה, היא בעצם התביעה המוצבת בפני קורט האמן, עד שהוא לומד ומבין מה האמת שלו, מה הלוז של הווייתו, מה הכי חשוב לו, ומה הוא רוצה לספר לעולם.

הציורים שהוא מתעד בשחור לבן מתוך צילומים שיש להם מבחינתו משמעות רבה מאוד, ואחרי כן מערפל בקווקווים רכים, העלו על דעתי את ציורו של מונק "הילדה הגוועת" המעורפל בשל הדמעות של הצייר שתיעד את אחותו.

את התביעה לאמירת האמת מציג גם במאי הסרט בפני עצמו, ולעניות דעתי הוא הצליח במשימה.

הסרט מועמד לפרס האוסקר בשתי קטגוריות: הסרט הזר הטוב ביותר, והצילום הטוב ביותר.

הסרט "במדבר – דיפטיך תיעודי": איך נראה צוּמוּד

האתגר לצופים נראה לא פשוט: סרט שנמשך כארבע שעות, מוקרן עם הפסקה קצרה של חצי שעה בין שני חלקיו. 

במציאות חלפו ארבע השעות ביעף, עד כי ארבעת החברים שנועדו יחד כדי לצפות בו תהו איך ייתכן שהוא נגמר מהר כל כך. 

"במדבר", סרט תיעודי שיצר אבנר פיינגלרנט, מוקדש בחלקו הראשון לאבידן, מתיישב יהודי בדרום הר חברון, אחד מאלה שמכונים בדרך כלל "נוער הגבעות", ועמו לחבריו, לאשתו ולילדיו, ובחלקו השני למשפחה פלסטינית, עומר, ילדיו, ושתי נשותיו, שגרים באותו אזור. 

התוצאה מרתקת.

בתום ההקרנה נשאר הבמאי לשיחה עם הקהל,  וסיפר כי תהליך הצילומים נמשך חמש שנים, וכי בניגוד לעשייה הרגילה של סרטים דוקומנטריים, שמצלמים אותם אחרי תחקיר וכתיבת תסריט, הוא התחיל לצלם אחרי ששוטט חצי שנה בקרבתם של האנשים הללו, ויצר אתם יחסי קרבה ואמון, בלי שהחליט מלכתחילה מה יהיה הכיוון שאליו התעתד לפנות ביצירה. 


אבנר פיינגלרנט, בשיחה עם הקהל בתום ההקרנה

הצילומים עצמם, השהות עם המצולמים, הדילמות שאליהן נחשף הבמאי, הם אלה שיצרו את הסרט, ואת האמירה המובהקת והברורה שהוא מציע.

התיאור "דיפטיך" המופיע בשמו של הסרט מרמז על שני חלקים שמחוברים זה אל זה. אכן, הציר המשותף להם הוא המקום: כאמור – דרום הר חברון, ששם נאחזים בקרקע רועי צאן יהודים ופלסטינים. למרבה הפליאה, לא נוצר שום קשר נוסף, למעט הגיאוגרפי, לא רק בין שני חלקי הסרט, אלא גם בין האנשים שגרים קרוב כל כך, אבל לא ממש מתעניינים אלה באלה.

ליתר דיוק, כך נגלה מהדברים שסיפר הבמאי וגם, במידה מסוימת מהסרט עצמו, הפלסטינים אדישים למדי לקיומם של היהודים, ואילו האחרונים עסוקים מאוד בשכניהם, דרוכים לקראתם וחוששים מפניהם. הפעם היחידה שבה מוזכרים "היהודים" בחלק הפלסטיני הוא כאשר הם בונים לעצמם בית, במו ידיהם, וברקע העבודה הקשה שבה הם שקועים, רוטנים מדי פעם, "הרי היהודים יהרסו לנו את הבית". (בינתיים זה לא קרה).

היהודים, כאמור, לא רק קשובים לקיומם של הפלסטינים, אלא גם מדברים עליהם. אין לדעת אם לשיח או להיעדרו אחראי בעצם עורך הסרט, שבחר את הקטעים המוצגים מתוך ארבע מאות שעות צילום. מכל מקום, התוצאה המוגשת לנו, הצופים, מראה כי היהודים חושבים על השכנים שלהם, ועסוקים בהם: עוקבים אחריהם במשקפות, מדברים עליהם. כשחיילים ישראלים מגיעים אל החווה לגידול כבשים שהקים אבידן, הוא מארח אותם, מציע להם קפה, מזמין אותם להגיע גם בלילה, כדי להכין לעצמם שתייה, וגם נותן להם הנחיות כיצד לפעול כלפי שכניו הערבים. מעניינים לא פחות הדברים שהוא אומר ברגע מסוים למצלמה: אין, לדעתו, לערבים הללו, הגרים בצדה האחר של הגבעה הסמוכה, שום קשר אמיתי לאדמה. אי אפשר ללמוד מהם מאומה. אין בהם רוחניות.

אלה דברים מעניינים במיוחד, כי בסופו של הסרט אפשר להבין שבכך בעצם הוא עוסק: בשאלה מי באמת נאחז בקרקע בעקשנות רבה יותר.

וההיאחזות הזאת בקרקע אינה עניין של מה בכך. הבמאי, שסיפר כיצד שהה ימים ארוכים עם האנשים הללו במשך כמה שנים, עשה מעשה כמעט הירואי. כי החיים, במיוחד בצד הפלסטיני, קשים מנשוא, ממש בלתי אפשריים.

גם החיים בצד הישראלי קשים ביותר. בתחילת הסרט אבידן חי עם שותפו לדרך במבנה פרוץ, מבולגן להחריד, ושניהם עובדים בפרך בטיפול בעדר הכבשים. בהמשך מצטרפת אליו אשתו, שירה, עם ילדתם הקטנה, תאנה, ואחרי כן גם יולדת במקום את בנם. לקראת בואה משפצים את הבית, אבל תנאי החיים עדיין נראים בלתי נסבלים. מזג האוויר קשה, בחורף קור אימים, יורד שלג, הרוחות מכות, הבית מבודד, מוקף טרשים, ודייריו חוששים כל הזמן מהאיום של שכניהם הקרובים, הפלסטינים.

ואז מגיעים אל החלק השני, אל הצד הפלסטיני, ושם החיים יותר מקשים. פתאום הצד הישראלי נראה כמעט כמו גן עדן של נוחות מפנקת. המשפחה הפלסטינית חיה באוהלים. שתי נשותיו של עומר לא מפסיקות להתקוטט. עבודת הפרך הקיומית שהן שקועות בה בלי הרף לאורך היממה, מחרידה. הן עסוקות כל הזמן, סוחבות, מנקות, מטאטאות את החול מעל החול במעין משימה סיזיפית שלא תיאמן, חולבות, מטלטלות את הנאד הגדול, עורה של כבשה שנפשט מעליה, כדי ליצור גבינה, וכל זה בקרבה צמודה לאדמה. המשפחה אוכלת בישיבה שפופה. מעט החשמל מגיע מגנרטור שאינו פועל כל הזמן. הכבשים תובעות התמסרות, כמו בחווה של אבידן, אבל כאן הנשים הן אלה שנושאות בעיקר העול. גם כשהגברים בונים את הבית, במו ידיהם, הנשים נתבעות לסחוב דליים עם טיט (וננזפות אם נדמה לגברים שאינן זריזות די הצורך).

התמונה העולה מהסרט היא שליהודים יש בעצם ברירה. הם יכולים לבחור אם להישאר במקום או לוותר. הפלסטינים, לעומת זאת, שם כדי להישאר. בלי לשאול שאלות או לתהות תהיות.

יוצר הסרט טען בדבריו שגם למשפחה הפלסטינית יש היכולת המעשית לעזוב את המקום, אם רק יחליטו, שכן לעומר, אב המשפחה, יש אמצעים ואפילו בתים נוחים ומרווחים ביטא, עיר בנפת חברון. לדעתו הם נשארים במקום מרצון ומתוך החלטה. תהא הסיבה אשר תהא, הם עדיין שם. אבידן, לעומתם, חרף הדברים האכסטטיים שאמר בשלבים מסוימים נוסח "יזרמו כאן נחלים, כי אנחנו פה," ו"הפחד מהמוות הוא לא משהו שיעצור אותנו מלעשות דברים," התייאש, ויתר ועזב. לא זו בלבד, אלא שכיום הוא מתנכר לאורח החיים הקודם שלו, וטוען על עצמו שהיה אז אלים מדי. הנה הכותרת של כתבה שהתפרסמה עליו במוסף לשבת של ידיעות אחרונות ב-8 בינואר, 2019:

קישור לכתבה המלאה בידיעות אחרונות.

המתיישבים היהודים מתלבטים בשאלות: "אם לא תהיה תשובה טובה, הכול יקרוס," אומר אבידן באחד מרגעי ההתחבטות שלו. הפלסטינים לעומתם פשוט שם. מטאטאים חול, אוכלים ונושמים אותו ונאחזים בו בעקשנות של חיי יום יום.

כדאי מאוד לצפות בסרט המיוחד הזה כדי להבין איך נראה צומוד.

כאן אפשר להזמין כרטיסים לסינטמק בתל אביב

נטפליקס: אלפונסו קוארון, הסרט "רומא": האם כל הנשים לבד באותו אופן?

"אנחנו הנשים תמיד לבד," אומרת האישה שבצדה הימני של התמונה. היא בהירת שיער, לבנה. האישה שבצדה השמאלי של התמונה שחורת שיער ובעלת תווי פניה דרום אמריקנים ילידיים. הבהירה אוחזת בפניה של האחרת, כפופה לעברה. על פניה נסוכה הבעה ידידותית לכאורה, אבל יש בהן גם יותר משמץ של התנשאות, בעצם – של פטרונות. זרועותיה של כהת השיער שמוטות. הבעת פניה נוגה, כמעט אטומה, היא בוהה קדימה, כאילו נטולת רגש, לעומת החיוך המסוים הנסוך על פני האישה שבצד ימין.

המשפט מכיל את שתיהן: "אנחנו הנשים…" ואמור לכאורה לאחד ביניהן: גורל משותף להן. בהיותן נשים "לא משנה מה אומרים" הן בעצם לבד.

ויש באמירה הזאת לא מעט אמת, שאותה מביע סרטו החדש של הבמאי המקסיקני אלפונסו קוארון, "רומא"; סרט שחולל התרגשות רבה, לא רק בשל תכניו ואיכותו, אלא גם מכיוון שמדובר בפעם הראשונה שבה סרט מוקרן בו זמנית בנטפליקס ובה בעת, בימים אלה, גם בבתי הקולנוע. אין ספק שענקית הסטרימינג חוללה עם הסרט הזה מהפכה זוטא: אפשר לצפות בסרט עכשווי ומדובר מתוך הכורסה שבבית. אין ספק שמה שנטפליקס עושה מהפכני מאוד. כבר התרגלנו לאפשרויות צפייה רבות מהבית – בVOD, וכמובן בהורדה פירטית של סרטים מהרשת – אבל כאן מדובר בשירות שאינו רק חוקי לחלוטין: תמורת סכום לא נכבד אפשר לרכוש מנוי חודשי ולצפות באינספור סרטים, אלא גם בשירות עדכני לחלוטין. עד כה אפשר היה לצפות רק בסרטים ישנים יחסית שנטפליקס רכשו את הזכויות להקרנתם, או בסרטים ותוכניות שנטפליקס עצמה ייצרה. אפשר רק לקוות שמדובר בתקדים, ושגם בעתיד אפשר יהיה לצפות בסרטים המדוברים ביותר, בלי לצאת מהבית. אכן, כבר עתה אפשר להיווכח שאת אולמות הקולנוע גודשים בעיקר, או כמעט רק, בני הגיל השלישי. הצעירים יותר כבר יודעים מזמן "להוריד" סרטים ולוותר על היציאה מהבית. כמה ממבקרי הקולנוע המליצו לצפות בכל זאת ב"רומא" על המסך הגדול של בית הקולנוע. צפיתי בו במסך הבינוני בבית, ולא הרגשתי שהפסדתי משהו.

"רומא" עטור פרסים: הוא זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל הסרטים בוונציה,  בפרס הקולנוע הבריטי העצמאי לסרט הזר הטוב ביותר, בתואר סרט השנה של מבקרי הקולנוע של ניו יורק, לוס אנג'לס, פילדלפיה, סן פרנסיסקו, וושינגטון, שיקגו, בוסטון, לאס וגאס, סיאטל ואטלנטה. גם בישראל זכה לעיטור כסרט השנה של פורום מבקרי הקולנוע.

ובצדק!

מדובר בסרט מיוחד במינו, רווי אהבה וגעגוע. הוא משרטט את דמותה של קליאו, המשרתת שנראית בתצלום שלעיל. אפשר לחוש בעוצמה רבה בכך שמדובר, כנראה, באישה אמיתית שהיוצר אהב בילדותו, והחליט להנציח אותה, ואת תקופת החיים (תחילת שנות ה-70), שבה הייתה משמעותית כל כך בחייו.

אבל הוא עושה הרבה יותר מכך. הוא מתאר בסרט, בעדינות מפעימה, את הפער הגדול שמתקיים בין חייה של גברת הבית למשרתת. גם במקום שבו האחרונה זוכה ליחס נפלא, כביכול. אוהבים אותה. דואגים לה. עוזרים לה. מטפלים בה בעת הצורך. אבל כשגבירתה אומרת לה, "אנחנו הנשים תמיד לבד", וכאילו מניחה את שתיהן בקטגוריה זהה, היא כמובן טועה לגמרי.

אכן, שתיהן נעזבות. הגברים שבחיי שתיהן מתגלים כמנוולים גדולים, שקרנים שאי אפשר לסמוך עליהם במאומה. שתיהן זקוקות עד ייאוש לגבר שלהן. הסצנה שבה בעלה של סופיה מגיע הביתה, לפני שהוא נוטש אותה ואת ארבעת ילדיהם, היא מופת קולנועי. לא רואים את פניו. הוא נוהג במכונית שנראית כמו חללית: גדולה, מהבהבת, כולה מתכת ואורות. הוא משמיע כמה צפירות צורמות. רצים לפתוח בפניו את השער. הוא שועט פנימה, בתנועה חלקה ובוטחת, מחדיר את המכונית אל המסדרון הצר מדי המיועד לה. עדיין לא רואים את פניו. רק את תנועות הידיים ואת כלי התחבורה העוצמתי המחליק קדימה. את פני מי כן רואים? את אלה של הנשים: אשתו והמשרתת, ואת פניהם של והילדים. הם מצולמים מלמטה, בתקריב, פניהם מוארות, הבעת פניהם אקסטטית ונפעמת לקראת בואו של הגבר. הסצנה מתכתבת עם תמונה מהסרט "מפגשים מהסוג השלישי" של שפילברג, שבה ניצבים בני האדם בציפייה מהולה באימה לקראת מפגש הצפוי עם חייזרים.

אכן, הגברים ב"רומא" די מזכירים חייזרים. התנהגותם לא אנושית. הם אלימים, אדישים, נרקסיסטיים, הם משאירים את הנשים "תמיד לבד". אבל איזה הבדל, בכל זאת, בין הלבד של האישה העשירה, גם אם היא נעזבה, גם אם נאלצת לעבור למקום עבודה אחר, לא עוד מורה, אלא עורכת ספרים במשרה מלאה, ובין זה של המשרתת התלויה בה לחלוטין! אנו זוכים להתוודע אל "מאחורי הקלעים" של חיי הבית העשיר. את חייהם של בני הבית אנו מכירים רק כשהם נפגשים עם אלה של המשרתות. אלה שרועים על הספות וצופים בתוכנית טלוויזיה מצחיקה, וזאת גונבת רגע של צפייה, עד שפוקדים עליה ללכת למלא איזו משימה. כשבעלי הבית מסתובבים אי שם בעולם, המשרתת מנקה, מסדרת, אוספת את הבגדים המלוכלכים שלהם, מכינה להם אוכל, מכבה את האורות בסוף היום, משכיבה את הילדים לישון ומעירה אותם בבוקר. הבית אינו שלה. הילדים אינם שלה. הלכלוך אינו שלה. אבל היא אחראית על כל אלה.

ובכל זאת, יש נחמה מסוימת בסרט: בידיעה שהילד שגדל והיה לבמאי זוכר את האישה ההיא, שהעניקה לו כל כך הרבה, ומכיר לה תודה ביצירתו.