קטגוריה: קולנוע

איילת דקל, "מקום מפלט": "למה מיכל, מריה ואסתר לא היו במקלט?"  

אין ספק שהנושא שבו מטפלת איילת דקל בסרטה התיעודי "מקום מפלט" חשוב מאין כמוהו. 

הוא מתעורר שוב ביתר שאת בכל פעם שגבר רוצח את אשתו, כמו שקרה השבוע במושב תלמי אליהו. 

בכתבה היום במוסף 24 שעות של "ידיעות אחרונות" הפריחה לאוויר הקרימינולוגית רונית לב-ארי שאלה רטורית לכאורה: "למה מיכל, מריה ואסתר לא היו במקלט".  

אחרי שצופים בסרט "מקום מפלט" אפשר, למרבה הצער, להבין מדוע נשים נרתעות מהמקלטים הללו, שהם התשובה החלקית והלא מספקת שמציעים להן.

איילת דקל עקבה במשך כשנה אחר שגרת החיים בשלושה מקלטים לנשים נפגעות אלימות: חרדי, ערבי וחילוני, ניסתה להבין איך מתנהלים החיים במקלט, ואת הקשרים הנרקמים במהלך העבודה בין הצוות המקצועי לנשים נפגעות האלימות.

מנהלות המקלטים עדות למאבקי כוח, למקרים קשים של אלימות ולטרגדיות משפחתיות. הנשים שמגיעות למקלטים עם ילדיהן רשאיות לשהות בהם כחצי שנה. צוות העובדות המנהלות את המקלט תומך בהן במהלך התקופה בכל דרך אפשרית, אך הן גם תובעות מהנשים לשתף פעולה, לתפקד, ולהיות שותפות בניהול חיי היומיום במקלט.

אחת המנהלות מסבירה לנפגעת שמבקשת להגיע כי תצטרך להשתתף בניקיון הבית, בבישולים ובטיפול בילדים. 

מנהלת אחרת מסבירה לאישה שחוסה במקום כי את המשא ומתן עם בעלה האלים על הוצאת חפציה מהבית תצטרך לנהל בעצמה. אמנם הצוות יתמוך בה ויגבה אותה, אבל אף אחד לא יעשה את העבודה במקומה, שכן חלק מתהליך ההעצמה הוא ללמד אותה לעמוד על שלה ולאפשר לה להתגבר על הפחד שלה מפני הגבר המאיים.

כל זה כמובן חשוב מאוד. חשוב גם להבין עד כמה המקלטים האלה, שקולטים נשים, בדרך כלל עם הילדים שלהן, הם בעצם חלק מהמערכת הממסדית שאינה מגינה עליהן באמת. במקום לסלק את הגבר האלים והמסוכן, האישה היא זאת שנאלצת לצאת ממעגל החיים הרגיל שלה, להינתק ממקום העבודה, מביתה, מסביבתה הרגילה. והכי גרוע: בתום התקופה שבה תשהה במקלט, תשוב האישה אל המקום שבו תהיה חשופה שוב, בדרך כלל, לסיכונים, לאיומים ולאלימות.

למרבה האכזבה, הסרט מצומצם מאוד. הוא עוקב אחרי כמה נשים (רק נשות הצוות גלויות פנים, האחרות מצולמות מהגב או שפניהן מטושטשות), אבל עושה זאת בשטחיות. אנחנו לא ממש לומדים להכיר אותן. לא באמת לומדים עם מה הן נאלצות להתמודד. בסרט מנסה הבמאית להביא בפנינו סיפור שיש לו לכאורה סוג של סוף טוב: אחת הנשים עוזבת את המקלט אחרי שהצליחה להתגרש. נשות הצוות וחברותיה למקלט מלוות אותה ואת ילדיה אל המונית שתיקח אותם אל חייהם החדשים. 

האומנם? האם באמת תצליח לחיות בביטחון ובשלום? מה באמת מחכה לה שם, מחוץ למקלט? 

משום מה קשה להאמין בסוף הטוב הזה, ובמה שהוא מבטיח לנו, לכאורה. 

קאנטמיר בלאגוב, "ג'ירפה": האם לנשים קל יותר

המשפט שאומרת מאשה לחברתה הטובה איה לקראת סופו של הסרט "ג'ירפה": "יהיו לו עיניים כמו שלך, ואף כמו שלי," הוא, לטעמי, תמציתו של הסרט.

מאשה ואיה הכירו כששירתו ביחד בחזית, במלחמת העולם השנייה. איה לקתה בהלם קרב, ולכן הוחזרה הביתה ללנינגרד ההרוסה בעקבות המלחמה, ועמה פשקה, בנה הפעוט של מאשה. איה עובדת כאחות בבית חולים. היא מטפלת בפשקה בעדינות וברוך, והכול, גם אנחנו הצופים, בטוחים שהוא הילד שלה, עצמה ובשרה. התנאים קשים מאוד. הילד מורעב, מתחנן לאוכל. במשך היום איה נאלצת בלית ברירה להשאיר אותו בהשגחתה של שכנה תופרת, לא אישה חמה ואוהבת. כולם חיים בבית אפלולי עם מטבח משותף, כפי שהיה נהוג אז. איה נאלצת גם להתמודד עם חיזוריו הדביקים של אחד השכנים, גבר מבוגר ולא נעים. היא יוצאת לעבודה עוד לפני שהיום מאיר, ובימים שבהם השכנה התופרת מסרבת לשמור על פשקה, נאלצת לקחת אותו אתה לבית החולים, שם הוא נחשף לחיילים הפצועים והנכים (שנוהגים בו בחביבות).

אכן, האומללות והסבל של המלחמה לא הסתיימו כשנחתמו הסכמי הכניעה. היא הותירה את הצלקות שלה בכול. גם, כמובן, בנפשה של איה, שלקתה כאמור בהלם קרב, ואת אותותיו רואים עליה ממש מתחילתו של הסרט: מדי פעם היא שוקעת בשיתוק קטטוני.

ואז קורה בחייה דבר נורא, שבעטיו כשמאשה מגיעה במפתיע בחזרה מהחזית, מתברר לה שפשקה איננו.

מכאן מתחילה העלילה. מאשה רוצה ילד. מהר. עכשיו. האם תצליח להרות? איך תעשה את זה? מה טיב היחסים של שתי הנשים הללו? ככל שהסרט מתקדם כך נרמז ומתברר שהן לא "סתם" חברות, אלא ששוררת ביניהן אהבה אינטימית. איה מאוהבת במאשה בכל מאודה. מאשה הייתה נשואה בעבר לגבר. למעשה, כך היא טוענת, נשארה בחזית כדי לנקום את מותו של בעלה שנהרג בקרבות. 

כן, בשלב מסוים מאשה מבינה כי הדרך היחידה שבה תוכל לזכות בילד תהיה אם איה תהרה "למענה". והיא מפנטזת על הילד שיהיה להן ואיך ידמה לשתיהן. 

הסרט נוגע אם כן בעדינות אין קץ בסוגיה שאינה קשורה דווקא במלחמה ובצלקות שהיא מותירה, אלא באהבת נשים. היכולת להביא ילד לעולם נראית לכאורה פשוטה יותר לזוג נשים, לעומת הקושי המהותי שנתקל בהם זוג גברים: אישה יכולה להרות, ונראה שלא תתקשה למצוא את הגבר שממנו תוכל "לקבל" את הזרע הנחוץ. אלא, כך מסתבר, העניין לא כל כך פשוט.

כיום, כשנשים יכולות לזכות בתרומת זרע שאינה כרוכה בקיום יחסי מין, העניין פשוט יותר. אבל כשלסבית שמאוהבת באישה בכל נפשה ובכל מאודה נאלצת לקיים מגע מיני עם גבר לא רצוי, נאלצת לחוות חדירה, נאלצת לחוש את הפלישה שהיא חווה כאלימה מאוד, גם אם היא עושה את זה מרצון, לא מתוך תשוקה מינית אלא מתוך תשוקה להיריון, החוויה קשה מנשוא. והילד הרי לא ידמה באמת בתווי פניו ובגופו לשתי האמהות שלו…

הסרט "ג'ירפה" (אגב, שמו באנגלית הוא "Beanpole", כלומר: מוט גבוה המשמש לתמיכה בצמחי שעועית; כינוי לאדם גבוה ורזה, ברוסית  – Дылда, כנראה משמעות דומה. השם מתמקד באפיון גופני של איה, שהיא גבוהה מאוד.  התרגום לעברית התבקש, כי זאת המילה המקבילה, אבל משהו בו צורם. כשמאשה מכנה את אהובתה "ג'ירפה", יש במילה נופך דרוגטורי, ואני לא בטוחה שהוא קיים בשפת המקור) מתבסס על ספרה של סבטלנה אלכסייביץ', זוכת פרס נובל לספרות, המכיל מונולוגים של נשים שלחמו בחזית במלחמת העולם השנייה. הוא רק הגביר את הרצון שלי לקרוא גם את הספר הזה שלה, אחרי שקראתי את הניצולים האחרונים, ההיסטוריה המדוברת של ילדים במלחמת העולם השנייהכדי לעמוד על הקשר בין הספר לסרט. מבטיחה לדווח!

הסרט, אגב, הוא המועמד של רוסיה לתחרות פרס האוסקר. מעניין אם יתקבל (ואם יזכה).

אנריקו צ’ראסואולו, "התשוקה של אנה מניאני": מי כינתה אותה "כוח טבע"

לא קשה להבין כי במאי הסרט "התשוקה של אנה מניאני" קצת מאוהב בשחקנית שהלכה לעולמה לפני ארבעים ושש שנה. אכן, בתום ההקרנה, כשהבמאי עלה לבמה והשיב על שאלות, ציין אחד הנוכחים בקהל כי בעצם היא לא מתה. אותו צופה סיפר כמה חיכה לסצנה מתוך הסרט "רומא" של פליני, שבה מניאני, בפתח ביתה, "מסרבת" להתראיין אצל פליני, ורק שולחת אותו הביתה, לישון. 

"כבר הייתי בטוח שהסצנה ההיא לא תגיע, אבל בחרת לחתום אתה את הסרט, וכך באופן כלשהו אמרת שאנה מניאני בעצם לא מתה." איזו אבחנה יפה (ומדויקת!). שהרי, בניגוד לכתבי יד "שאינם נשרפים" אליבא דבולגקוב, שחקנים הם בני תמותה רק לכאורה. הם באמת לא נשרפים, כל עוד הצלולויד (וכיום – האמצעים הדיגיטליים) שומר על יצירתם חיה וקיימת.

אנריקו צ’ראסואולו ביקש לחקור את דמותה של מניאני השחקנית, ועשה זאת באמצעות סרטיה, וראיונות נדירים אתה. את הנרחב שבהם, עם העיתונאית אוריאנה פלצ'י, כך סיפר בתום ההקרנה, גילה לשמחתו במקרה במהלך התחקיר לסרט ושש להשתמש בו. 

דמותה של מניאני כפי שהיא נגלית לנו מהסרט הדוקומנטרי מרשימה מאוד. (הערת אגב – בעיני יש בעיה כלשהי בתרגום שמו של הסרט לעברית, אם כי הקושי ברור: באנגלית passion אינו בדיוק "תשוקה", אלא יותר להט יצרים שיש בו נופך רלגיוזי. אבל כן, המילה הזאת תמיד מעוררת קושי כשמנסים להעביר אותה לשפתנו. מה בדיוק אפשר להסיק מכך על השוני התרבותי בין העברית לשפות האירופיות?). מניאני מעוררת התפעלות בישירות שלה, בכנות, בצורך העמוק שלה להיות אמיתית. להישאר היא עצמה, תמיד ובכל מקרה.

"כל כך חשוב לך להיות חופשיה", שאלה אותה אוריאנה פלצ'י בריאיון. "איך זה שאת מוכנה שיביימו אותך?" "

"שאלה מעניינת," אמרה מניאני, ואחרי מחשבה אמרה, "אם מביימים אותי היטב, אני מוכנה…"

רבים מגדולי הקולנוע מצוטטים בסרט שלפנינו.

פליני סיפר שהיא קצת הפחידה אותו, כי מעולם לא ידע איך תתנהג. איך תגיב. ועם זאת הוא מלא הערכה לעוצמתה כשחקנית וכאדם.

מסטרויאני אמר שהיא כישפה אותו, שהיו לה עיניים ממגנטות.

מרלן דיטריך כינתה אותה "כוח טבע". 

עם זפירלי היה לה עימות מוזר. כשאמר לה שאינו אוהב לביים באופן ריאליסטי, לא היססה לשאול אותו מדוע אם כן פנה אליה, שהרי היא הייתה אחת מיוצרות הנאו ריאליזם, בעיקר בסרטה הנודע ביותר "רומא עיר פרזות", שביים רוסליני, ובו, כשדמותה של מניאני נרצחת בידי הגרמנים, היא, לדברי יוצר הסרט שלפנינו, "יולדת מחדש את איטליה". 

"אני לא שחקנית," אמרה מניאני על עצמה, "אני אמן. כשאני נהפכת ל'שחקנית', זה לא טוב לתפקיד", ובכך ביטאה את השקפת עולמה היצירתית, באמנות ובחיים: להיות הדמות ולא לשחק אותה. להיות היא עצמה, ביושר ובכנות. 

כל חייה חיפשה אהבה. "אני לא יכולה לעבוד אם לא אוהבים אותי," סיפרה. "חייבים לאהוב אותי!" היא הצליחה. היא עדיין אהובה!

אנריקו צ’ראסואולו, במאי הסרט

"ורדה על אנייס": סרט מקסים על אישה שובת לב.

האישה הזאת מהלכת קסם. במיוחד על מי שאוהבת כל כך את סרטיה וזוכרת היטב את ההנאה הצרופה שהסבו לי "אושר", "עוברת אורח", "אנשים ומקומות", "קליאו מחמש עד שבע".

בסרט החדש ורדה מספרת על עצמה בהרצאה שהיא נושאת בפני קהל, או בדיבור ישיר אל המצלמה. היא מפרטת את השקפת העולם האמנותית שלה, נזכרת בתהליכי יצירה, מדגימה אותם, מצחיקה, שנונה, חכמה, מרתקת. יש בה, באנייס ורדה כל כך הרבה חן, והיא כל כך מעניינת!

כך למשל היא מסבירה כי על פי תפיסתה יש בעבודתו של הקולנוען, שמטבעה אינה נעשית בדל"ת אמות ובבדידות (כמו זאת של סופר, למשל), שלושה חלקים: השראה, יצירה ושיתוף. ההשראה היא הרעיון, המחשבה, המוזה. היצירה היא העבודה של כל היוצרים שבכוח כישרונם ויכולותיהם תורמים לעשייה של סרט, והשיתוף הוא הצגתו של הסרט בפני הקהל, שבלעדיה אין היצירה שלמה. 

ההסבר הזה הוא רק אחד מיני רבים. ורדה משעשעת באינספור אנקדוטות ותיאורים. כך למשל היא יושבת בשלב מסוים של הסרט על קרון צילום נוסע, לצדה של סנדרין בונר, השחקנית שגילמה את הדמות הראשית בסרט "עוברת אורח", ומעלה זיכרונות על האופן שבו הפעילה את בונר, מדוע החליטה להזיז את המצלמה דווקא מימין לשמאל, ופרטים טכניים נוספים שעליהם החליטה במהלך צילומי הסרט ועריכתו. וזהו רק רגע אחד קטן ובלתי נשכח.

דוגמה אחרת: היא מספרת שרצתה לצלם את בית ילדותה, אבל שם גילתה כי בני הזוג שגרים כיום בדירה אוספים מודלים קטנים של רכבות, ועשתה סרט תיעודי עליהם… בכלל, היא מסבירה עד כמה היא אוהבת לשלב קטעים דוקומנטריים בסרטים עלילתיים, ולא פחות מכך – ליצור סרטים דוקומנטריים שלמים. היא מעלה לבמה את נורית אביב שעבדה אתה. אביב אומרת כי מה שנראה נדוש מקבל משמעות כשמצלמים אותו, ואילו ורדה מתקנת אותה: "שום דבר לא נדוש". אכן, אהבת האדם שבה היא ניחנה מרוממת את כל מה שהיא נוגעת בו. אחד מסרטיה עוסק במלקטים – אנשים שנוהגים להסתובב בשווקים ולאסוף שיירים. אחרי שהתחוור לה ש"הם אוכלים את מה שאנחנו זורקים", היא ממשיכה אל לקטנים שאוספים ירקות שחקלאים זרקו, כי אינם עונים על תביעות השלמות הצורנית שדורשים הצרכנים. מערימות תפוחי האדמה העצומות שהיא מגלה היא מוציאה תפוח אדמה בצורת לב. הסופרמרקט לא יקנה אותו, אבל היא יוצרת ממנו אמנות: נותנת לו להירקב, לגדל שורשים, ואז מצלמת אותו והוא הופך לחלק מתערוכה שלה שנקראה, היא מספרת בחיוך משועשע, ומצחיקה גם את הקהל באולם, "פטטוטופיה"… 

היצירתיות שלה מרהיבה. ההומור שלה מדליק. האנושיות שלה מרגשת. הסרט שלה על עצמה נפלא!

 

רודריגו סורוגוין, "אמא": איזה עצב מופלא

לאליס מונרו יש סיפור שנוגע באותו עצב חשוף, באותה אימה תהומית, כמו אלה שמתגלים בסרט הספרדי "אמא": אבא מאבד את הילד שלו. אימא אינה יכולה להתאושש. אצל אליס מונרו הסיפור חג סביב שנאתה של האם, נקמתה הממושכת, לאורך שנים רבות, בבעלה שאינו יודע את נפשו. כל מה שהיה רוצה זה לנסות לשקם את חייהם, את הזוגיות שלהם, אבל אין סיכוי. אשתו משאירה לו פתקים של תיעוב ומרירות שהוא מוצא במקומות לא צפויים ועושה כל מה שביכולתה כדי לייסר אותו על האובדן שהוא אחראי לו. 

"אמא", הסרט המלא, אורכו כשעתיים, של הבמאי הספרדי סורוגוין הוא פיתוח של סרט קצר של אותו במאי, שאותו יצר ב-2017 (הסרט הקצר היה מועמד לפרס האוסקר). הסרט משנת 2017 מסתיים בשלב שבו האימא מבינה, במהלך שיחת טלפון מבועתת עם בנה בן השש, כי הילד נופל כנראה קורבן לגבר שמצא אותו בחוף ים נטוש, אחרי שאביו נעלם. האימא מנסה להציל את הילד, מבקשת ממנו לרוץ, להסתתר, אבל השיחה ניתקת.

הסרט המלא ממשיך מאותה נקודה, כעבור עשר שנים. מה קורה לה, לאימא? מה היא יכולה לעשות עם עצמה? איך תתמודד?

ובכן, מקץ עשור, כך מסתבר, אלנה חיה בצרפת, בחופה של עיירה קטנה, לא הרחק מביאריץ, כנראה – במקום שבו איבן בנה נעלם. היא מקיימת קשר זוגי עם גבר שיודע מה עבר עליה, ועובדת במסעדת חוף. ומכאן מתפתחת עלילה נוגעת ללב ועצובה עד אין קץ.

השאלה הנשאלת בסרט היא – האם אפשר לפתח מערכת יחסים ממשית ואמיתית עם אדם, רק מכיוון שהוא דומה למישהו אחר, שאהבת?

אלנה "מוצאת" על החוף את ז'אן בן השש עשרה. נער פריזאי שמשפחתו הגיעה לעיירה לנפוש בקיץ. הוא בגיל שאיבן היה אמור להיות, אלמלא נעלם. האם היא מאמינה שזהו בנה? או שהיא רק מרותקת אליו, כי הוא מזכיר לה בתווי פניו את הילד שלה? האם היא מאוהבת בו? איך הוא יגיב למה שהוא מפרש כ"חיזורים" שלה? איך יגיבו הוריו? מה יאמרו בני העיירה, שמכנים אותה "מאחורי הגב" שלה, אבל בעצם גם באוזניה, "המטורפת מחוף הים" וגם "האישה שלא ידעה לשמור על הבן שלה"?

שני הגיבורים הראשיים של הסיפור רגישים, פגיעים, נוגעים ללב, אנושיים כל כך, והסרט נשען על משחקם המופלא, בעיקר על זה של מרתה נייטו, המגלמת את אלנה. היא כל כך משכנעת, בכאב שלה, בטינה ללא מרפא שהיא חשה כלפי בעלה לשעבר, בעצב העמוק שהיא חשה, בניסיונותיה למצוא מעין תחליף לבנה האבוד. היא כל כך שונה בדמותה מהאישה שפוגשים בתחילתו של הסרט, לפני שהיא מקבלת את שיחת הטלפון הזוועתית ביותר, שיחת טלפון מהבלהות הכי עמוקים של כל אימא, ובה אמר לה הילד הקטן שלה שהוא בחוף הים, שהוא לא יודע היכן הוא, שאביו נעלם, שאין לידו על החוף אף אחד, רק גבר שמסמן לו להתקרב, גבר ש"עושה פיפי"… 

עשר שנים אחרי אותה שיחה היא אדם כבוי, אבוד, אישה שמנסה לחיות אבל לא יודעת איך.

הסרט עדין מאוד, ועם זאת סוחף בעוצמתו הרגשית. אנחנו שם אתה, עם אלנה, האימא המיוסרת, עם מצוקתה, עם האהבה העדינה שמתפתחת בינה ובין מי שהיא רואה בו מעין תחליף לבנה. 

אין לדעת מה יעלה בגורלה. אם המפגש המחודש שהסרט חג סביבו ייתן לה כוחות להמשיך הלאה בחייה, ואם המשך כזה ייתכן בכלל, אחרי אובדן כמו זה שחוותה. העצב המעוצב בסרט מופלא ונורא. 

 

דורון ערן, יהושע סובול, "שעתו האחרונה של מר קול": פוליטי, חזק, חשוב!

בתום ההקרנה,  עלה לבמה בימאי הסרט,  דורון ערן,  כדי לשאת דברים. הוא החל למנות רשימה ארוכה עד מאוד של אישי ציבור שכבר הורשעו: "נשיא, ראש ממשלה, שרים, רב ראשי…" וכן הלאה. בחלל ריחפו כמובן גם המחשבות על החשוד "לכאורה, בכפוף לשימוע" (אה, סליחה, השימוע כבר התקיים), שאף כי שמו לא הוזכר, נכח שם. ואז צעקה מישהי בקהל, "בלי פוליטיקה! באנו לראות סרט!", ומישהי אחרת (מודה: אני…!) התפרצה עליה בחזרה בקול רם לא פחות: "אין 'בלי פוליטיקה'!" בקהל נשמע רחש, ודורון ערן על הבמה אמר משהו בסגנון – רק אל תתחילו עכשיו לריב…

למעשה, התשובה הנכונה לאישה ההיא, שביקשה "בלי פוליטיקה", הייתה צריכה להיות – תגידי, ראית את הסרט? הבנת בכלל במה הוא עוסק? התשובה ברורה: היא הייתה שם באולם, אבל ראתה רק לכאורה, שהרי לא הבינה, כנראה, מאומה. 

כי הסרט "שעתו האחרונה של מר קול" הוא פוליטי במהותו. "פוליטי" לא במובן של עסקנות מפלגתית, אלא במובן של מאבקו של אדם בכוחות העצומים, השרירותיים, שהמדינה עלולה להשתמש בהם נגדו. כלומר, לא המדינה, אלא מי שהצליחו להתברג בעמדות מפתח שמהן הם יכולים להשתמש בכוח שניתן להם, לטובתם האישית.

מוכר, לא כן?

כישרונו הרב של יהושוע סובול כמחזאי מתבטא בסרט במלוא עוצמתו, שכן מדובר למעשה במונודרמה בימתית, מחזה ליחיד, שיכול בהחלט לעלות על הבמה. הוא שומר על אחדות הזמן, על פי הנחיותיו של תיאורטיקן התיאטרון החשוב אריסטו בחיבורו "הפואטיקה", ובעצם גם על אחדות המקום: הכול כמעט מתרחש בלוקיישן אחד – פתחו של בית הסוהר שאליו אמור להיכנס בכל רגע עורך הדין מיכאל קול שהפסיד בתיק האחרון שניהל, איבד את רישיונו המקצועי ואף נדון למאסר בשל תגובותיו הקיצוניות בבית המשפט. 

המחזה מאזכר את המשפט של קפקא ומתכתב אתו: הכוחות הדמוניים, האלמוניים, הלא מובנים, השרירותיים, חברו כדי להתנכל לעו"ד קול, להשתיק אותו, ואף להביא להתאבדות של הלקוח שלו. מיכאל קול מרגיש רדוף, ומוכן אפילו להשלים עם התואר "פרנואיד", אלא שכמו שכבר נאמר לא פעם, מסתבר שגם לפרנואיד יש אויבים אמיתיים שרודפים אותו, ובמקרה שלפנינו מיכאל קול דווקא צודק. לפתע נגלות בפניו הראיות לכך שהמשפט שבו הפסיד היה מכור, שהשחיתות שעמדה מאחוריו נחשפת סוף סוף. או שאפשר לחשוף אותה, אם מישהו יהיה מוכן לקחת על עצמו את המשימה. כי מיכאל קול עצמו נדון, כאמור, למאסר. חייו המקצועיים חוסלו. 

האם אשתו לשעבר תסכים לשתף פעולה? האם המתמחה שלו, שעזבה אותו, תירתם למשימה? האם אלמנתו של האיש שצדקתו הוכחה בדיעבד, אחרי שהתאבד, תהיה מוכנה לתבוע את מי שפגעו בה? מי ירצה לצאת למאבק חוזר, למצוא את הצדק, לחשוף את העוול, להוכיח את האמת?

מי שעוקבים אחרי העוול הנורא שנעשה לזדורוב, עוול שאת עוצמתו המחרידה אי אפשר בכלל להביע במילים, מי שעד למאבק הסיזיפי והמתמשך של אוהדיו שמנסים להציל אותו מהעונש שלא הגיע לו, יכול להבין איך אנשים יכולים כמעט לאבד את שפיות דעתם כשהם נאלצים לדפוק שוב ושוב את הראש על הקיר האטום של העוול המשפטי הזועק לשמים.

מי שעד לתעלוליו של ראש הממשלה, לשיתוף הפעולה-לכאורה של היועץ המשפטי לממשלה – שעדיין לא ברור אם ינהג ביושר – עם אותם תעלולים שונים ומשונים (תיקים שנסגרים, הנחות, דחיות, הפחתות), לא יוכל שלא להזדהות עם מצוקתו של מיכאל קול. הוא יודע את האמת. הוא רואה אותה בבירור. הוא זוכה לראיות לה. ובכל זאת לא ברור אם יצליח להביס את השקר.

הסרט שלפנינו עשוי לעילא ולעילא. הוא נשען כמובן בעיקר על משחקו המרהיב של אוהד שחר, שעומד היטב במשימה קשה מאוד: להציג מונודרמה קולנועית. פה ושם מצטרפים אליו להרף עין שחקנים נוספים, אבל תפקידיהם זעירים, ואינם משמשים אלא כמעין מראה לדמות ששחר מגלם, מעין החצנה של מחשבותיו.

סרט מרתק וראוי!

 

הנס פטר מולנד, "יוצאים לגנוב סוסים": הספר אולי מוצלח יותר

הנס פטר מולנד

"כמה מכם קראו את הספר?" שאל הבמאי בתום ההקרנה את מי שנותרו בקהל. להפתעתו, עשרות אנשים הרימו את ידם.

הנס פטר מולנד

נראה כי למי שקרא את ספרו של פר פטרסון, היה קל יותר להתמודד עם הסרט ולהבין את שלבי העלילה. מי שניסה כמוני לעקוב אחרי ההתרחשויות בלי שום ידע קודם, התקשה.

אחת הסיבות לכך היא שהבמאי לא ניסה להקל על הצופים ולא עזר לנו להבין את רמות הזמן השונות. אדרבא, מאחר שגיבורי הסיפור לבושים כל אחד באותו בגד שוב ושוב (אין לאישה הזאת יותר משמלה אחת? ולנער – רק חולצה אדומה אחת?), קשה לפעמים להבין מה קרה קודם, מה קרה אחר כך, מה קורה בכלל.

בראיון עם הסופר סיפר כי לא תכנן את פרטי העלילה מראש. הוא החל לכתוב על שני נערים שאבותיהם "מתקשים להביט זה בזה בעיניים", כך סיפר, ואז כשניסה להבין מדוע, "התחוור" לו שמאחר שהעלילה מתרחשת בשלב ההתחלתי של הסרט ב-1948, קרה משהו כמה שנים לפני כן, במהלך מלחמת העולם השנייה, שגרם לסכסוך. התהליך הזה שהסופר מעיד עליו משעשע ומעניין. הוא מספר כי רטן כשהבין שעכשיו יצטרך ללמוד מה בדיוק קרה בארצו, בנורבגיה, בשנות המלחמה, והסביר: "אני שונא לערוך מחקר". 

בין אם עדותו אינה אלא בדיה חביבה שנועדה אולי לרומם את עשייתו האמנותית (שהרי בלי ספק, סופר שדמויות "מחליטות" בשבילו כיצד ינהגו הוא אדם שהמוזה שולטת בו, וזה בהחלט מעורר עניין וסקרנות), ובין אם התהליך היצירתי שתיאר מדויק, התוצאה כנראה מורכבת וסבוכה. (כאמור, לא קראתי את הספר). הסרט מנסה מן הסתם לדבוק בספר, והתוצאה יוצאת עמומה, לא נהירה, ואטית מאוד. אטית מדי.

אחד הגיבורים העיקריים של הסרט הוא הטבע הנורבגי, יופיו, עוצמתו, מסירותם של אנשי הכפר אליו ואל תהפוכותיו. אכן, המראות יפים להפליא, והמאבק של בני האדם באיתניו מרשים וקצת מתיש…

האם מוצדק לצלם סרט כזה, שאורכו 123 דקות? לא בטוח. ועם זאת, עצם העובדה שבסופו עטתי על אתרים שונים ברשת כדי לקרוא עליו ועל הספר כדי להבין את מה שלא היה נהיר בצפייה מעידה אולי על כך שיש בו ערך כלשהו.

עם זאת, לא הייתי ממליצה עליו. 

ניקולה אליס הנס, "מרתה כהן, איך הפכתי במקרה למרגלת": איזה קסם!

"לא ידעתי שום דבר על מה שהיא עשתה," מספר בעלה בפתיחת הסרט. הוא פרופסור בדימוס למדעי המוח. היא שימשה במשך עשרות שנים כאסיסטנטית שלו. ובשנים האחרונות, מספר כל אחד מהם בנפרד, התהפכו התפקידים. הוא זה שעוזר לה. סוחב את המזוודות. מכניס את הבגדים למכונת הכביסה במכבסה האוטומטית בעוד עיר אירופית שאליה הגיעו במסעותיהם. 

"אתה יודע בת כמה אני?" היא שואלת בגאווה נהג מונית, ומשיבה בשמחה, "בת תשעים ושש!"

"את שובה לבבות של גברים," אומר לה מישהו שמבקש את רשותה לנשק אותה על הלחי והיא מחייכת: "בעלי לא מקנא."

האישה המקסימה הזאת, ששובה לבבות לא רק של גברים, היא מרתה כהן, יהודייה ילידת צרפת שחיה כבר שנים רבות עם בעלה בארצות הברית. במהלך מלחמת העולם השנייה, אחרי שלמדה להיות אחות, ובזכות שליטתה ברמת שפת אם בגרמנית, כמו גם בצרפתית, היא מוצאת את דרכה אל החזית, חוצה את הגבול עם גרמניה ומצליחה לספק לצבא של בנות הברית מידע חשוב מאוד, שתרם לניצחון על הגרמנים.

על כך זכתה באחד מעיטורי הכבוד החשובים ביותר, ומאז שנודעו מעשיה, החלה להרצות בפני קהלים שונים ולהעביר אליהם את המסר שלה.

"חשוב לי לדבר עם צעירים," היא אומרת באחת מהרצאותיה המתועדות בסרט, "ולומר להם: לעולם אל תצייתו לפקודה שהמצפון שלכם לא מסכים אתה." גם לבעלה המעריץ אותה בגלוי היא מסבירה: "להעביר מסר זה עניין מוסרי."

לראשונה החלה לדבר ב-1996, כשסטיבן שפילברג פנה אל הציבור וביקש שלוחמי העבר יבואו להעיד בפני המצלמות המתעדות שלו. עד אז לא סיפרה מאומה, כי, כך היא מסבירה, "אף אחד, גם לא בני המשפחה של בעלי, לא שאל אותי איך שרדתי באירופה הכבושה."

אחרי שסיפורה נודע ברבים, בדומה לניקולס וינטון, זכתה סוף סוף לתהילה הראויה לה. היא אף כתבה ספר מעבר לקווי האויב (בעלה מספר על מפגש עם איש מכס כלשהו שניסה להבין מי בני הזוג הללו, של מי המדליות ומדוע זכתה בהן האישה, וכשהבין שהיא מחברת הספר הכריז בהתרגשות שקרא אותו!)

סיפור הגבורה שלה ודאי ראוי לתיעוד ולזיכרון, אבל גם היא עצמה, כמו גם בעלה, אדם ראוי לציון ולתשומת לב. הם כל כך מקסימים! כל כך נוגעים ללב! כל כך מיוחדים במינם! גילם המופלג אינו מפריע להם לתפקד, לנסוע, להופיע, לדאוג לעצמם. ולהצחיק זה אתה זה. הנה למשל כשמג' (שם חיבה לשמו של בעלה, מייג'ור) מתחיל להשתעל והיא מציינת כי לאחרונה הוא מרבה בכך, הוא אומר לה שיש לו שחפת. "אני מקווה שלא," היא משיבה. "יש לי חבר מומחה למחלה," הוא עונה, והיא מגיבה מיד בשנינות, כל הקהל באולם פרץ בצחוק – "זאת לא סיבה לחלות!"

כשהיא מגיעה לבית מלון ומתאכזבת לגלות שאין שם wi-fi בחדרים ומוטרדת איך תקרא את כל האימיילים שלה (בת 96, כן?), הוא כנראה מעווה את פניו לעברה, כי רואים אותה מוציאה לו לשון בשובבות…

היא פשוט אישה מקסימה. שם החיבה שלה בקורס לריגול, כך היא מספרת, היא "שישינת", בצרפתית – נודניקית. "כי כל הזמן שאלתי שאלות," היא מסבירה למצלמה, "והצעתי איך לעשות דברים כך ולא כך…"

לא רק את המצביאים הדגולים יש לזכור, שכן במידה רבה בזכות "נודניקים" כמו מרתה כהן (וכמו הארוס הצרפתי שלה שלא שרד), אנשים רבי תושייה, אמיצים, תוססים וחיוניים, הצליח העולם לגבור על כוחות הרשע האפלים שאיימו לחסלו. 

(האם יימצאו אנשים כאלה שיצילו שוב את האנושות מפני כוחות האופל שהולכים ומשתלטים על העולם שוב, בדרכם הערמומית והמרושעת?)

הסרט עשוי היטב, ולא רק מכיוון שדמותה של מרתה כהן שובה לב. יוצריו מצאו פתרונות ראויים לסוגיות קולנועיות לא פשוטות. למשל – איך מראים את יום השחרור של פריז? איך מציגים את המנוסה של מרתה הצעירה עם אמה וסבתה שנהגה להתפאר בכך שבניגוד לאחרים, אותה לא נטשו לגורלה? 

אני מקווה מאוד לטובת מי שלא יכלו להגיע לפסטיבל הסרטים בחיפה, שהוא יוקרן בעתיד במסגרות נוספות. 

 

ירון זילברמן, סרט הקולנוע "ימים נוראים": לראות!

הייתה התלבטות: ללכת לצפות בסרט, או לוותר? האם נוכל לעמוד שוב בעוצמת הכאב שהושת עלינו אז, באותו לילה ארור של ה-4 בנובמבר 1995, ובעצם לא התפוגג מעולם, או שהחשיפה לאירועי אותם ימים תהיה קשה מנשוא? 

האם יש צורך או טעם בצפייה בו? הרי היינו שם, אז, ולא שכחנו מאומה. לא את ההסתה המפחידה, שלא הבנו אז את עוצמתה המסוכנת כל כך. לא את תחושת הזוועה. ולא את האשמה כלפי ילדינו – אספר שוב את סיפורה של בתי, שהייתה אז בכיתה ו', וכמה ימים לפני הרצח שאלה אותי, במה שנראה לי אז תמימות ילדותית, "מה יקרה אם יהרגו את רבין?" כן, כך. היא הרגישה. אני לא הבנתי. פטרתי את שאלתה בלא כלום. מה פתאום… מה פתאום שיהרגו את ראש הממשלה? דברים כאלה לא קורים. כך אמרתי לה אז, וכך חשבתי. כלומר – לא חשבתי.

עיקר ההתלבטות נבע מהחשש שמא הסרט משרת את עניינו של הרוצח. האם זהו עוד שלב ב"טיהורו"? האם זהו עוד ציון דרך שמביא אל מה שיוצרי החמישייה הקאמרית צפו שנתיים אחרי הרצח? יגאל עמיר לועג לנו, יגאל עמיר כבר יודע שעוד יסדרו לו חנינה? שהוא עשה את זה "בהשפעת האווירה הציבורית"? 

"אתם הרי יודעים את זה", אמר לפני 22 שנה רמי הויברגר, שגילם את הרוצח המחייך אלינו בבוז, בתחושה של ביטחון עצמי: יודעים שהוא עוד יצא לחופשי ויזכה לאהדה, שלא לומר – לתהילה.

האם אנחנו מוכנים לשתף פעולה עם החשש שמא הסרט, שמציג את נקודת ההשקפה של הרוצח, מועיל או יועיל לו? 

מה גם שהיו מבקרים שטענו שמדובר ב"סרט מיותר", שנוסף לכול – עשוי רע. 

ובכל זאת, הקולות האחרים שנשמעו, לא רק זכייתו של הסרט בפרס אופיר, חברים שצפו בו ואמרו שחייבים, הניעו אותנו להסתכן וללכת.

ובכן, אין לי אלא לחלוק על עמדתו המלומדת של אורי קליין, שלטעמו מדובר ביצירה "מיותרת". קודם כל, לטעמי הסרט עשוי היטב. לא רק מכיוון שהשחקן הראשי מיטיב לגלם את דמותו של הרוצח, אלא בעיקר מכיוון שהוא מציג לכאורה את נקודת המבט שלו, אבל מפליא בה בעת לסתור אותה, ולהראות לנו בעצם את הזוועה הגלומה בה.

הסרט פועל כמו ביצירה ספרותית משובחת שפונה אלינו מפיו של דובר שאינו מבין מה בעצם הוא מספר לנו ואיך הוא מפליל את עצמו בעינינו דווקא כשהוא מנסה להסביר ולהצדיק את עצמו (הדוגמה הקלאסית: לוליטה של נבוקוב, רומן שבו ככל שהומברט הומברט פורש בפנינו את זיכרונותיו, את "התאהבותו" בילדה שאינה אלא הקורבן האומלל שלו, כך גובר התיעוב כלפיו).

לא "ימים נוראים" אינו מעודד שום אמפתיה כלפי הרוצח, ולא הבנה למניעיו. הסרט מראה לנו את ההסתה הרבנית שהעניקה לו לגיטימציה, ואולי אפילו דחפה אותו במודע. הדמות השפויה היחידה מעולמו של עמיר היא זאת של אביו שמנסה למתן אותו, שמתפלץ מהרעיון שמישהו יעלה בדעתו "להוריד" את רבין (ועדיין אינו חושד בתוכניותיו של בנו), שמשתדל להסביר לו שרצח כזה אסור, שהוא רק יוביל למלחמת אחים, ששום דבר בעולם אינו יכול להצדיק אותו.

קטעי הארכיון המשובצים בסרט שוברים את הלב. פער בין התקווה לגדיעתה, בין השמחה לשבר, בין קריאתו של הנרצח "די לאלימות", דקות אחדות לפני שיורים בו, הייתה בלתי נסבלת ונותרה כזאת אז ועד היום. איך ייתכן שאדם שקורא לשלום, שמתרגש לנוכח האהבה והשמחה שדבריו מלאי התקווה, מובס כך, ברגע תמציתי וקטלני של שנאה צרופה ואלימות בלתי נשלטת? איך ייתכן ש"דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה" כדבריו של הנביא ירמיהו? 

קטעי הארכיון שבהם מוצג בנימין נתניהו המסית מעל המרפסת בכיכר ציון, הפוסע בעקבות "ארון הקבורה" של יצחק רבין בעודו בחייו, אינם חדלים להחריד. מי שהיה שם יודע וזוכר. מי שנולד אחרי אותם ימים צריך להיחשף למה שהתחולל באותם ימים. לברוטליות. להתרת הרסן. לקיצוניות שריקדה וצעקה מוות באוזניו של שליח ציבור שניסה להשכין שלום, ואף גזרה עליו מוות. 

איך ייתכן שאחד גדולי המסיתים עדיין מכהן בתפקיד ראש הממשלה? 

לראות את נתניהו עומד שם על המרפסת, מרוצה מעצמו, זחוח כדרכו, ערמומי ושטוף זדון, מחשב את צעדיו, ולדעת שבמשך רוב השנים שיבואו אחרי הרצח אותו מסית ישלוט בחיינו ובסדר היום שלנו, ישתה את כספנו לצורך הנאותיו, ימשיך להסית ולפלג, לתמרן ולרמות, לבלבל ולהערים, לחייך את חיוכו הנבזי, ולבלבל את אותו חלק בציבור שמצליח לא להבחין בכל אלה או סתם להתכחש לעובדות – כל זה קשה מנשוא.

לא בכדי נקרא הסרט "ימים נוראים". אכן, הם היו נוראים אז והם רק נעשו יותר נוראים מאז. 

יצאתי מהסרט שטופת דמעות, כאילו שהרצח התרחש רק אמש, ואני עדיין לא מאמינה, עדיין לא קולטת. כאילו שאני עדיין מרגישה שהוטל עלי אישית לעשות משהו כדי שבתי לא תנוד לי בראשה בכעס, באכזבה, בהאשמה, כשהערתי אותה בבוקר וסיפרתי לה שצדקה. שרצחו את רבין. ועדיין לא ידעתי אפילו לקראת אילו ימים חשוכים אנחנו יוצאים. כי בימים שבאו מיד אחרי הרצח התפשט בארץ מין יגון כללי, מין תחושה שהנורא מכל קרה ומעתה דברים ישתנו, למדנו משהו, לא ניתן עוד להסתה להשתלט על חיינו. כל כך תמימים היינו.

"ימים נוראים" הוא סרט חשוב. האם יתקבל לתחרות האוסקר? מה הוא יגיד לבני עמים אחרים שייחשפו אליו, אל הפנטיות הדתית שהוא מתאר, אל הרשע האלים שהיא הטיפה לו? 

ימים יגידו. 

הסרט הצרפתי "לולה ואחיה" מאת ז'אן פול רוב: מדוע הוא מהנה ומלבב

כשרוצים מאוד, הכול אפשרי. אפילו להקים מחדש בהרף עין בניינים שנהרסו כליל. ככה זה בקולנוע. 

הסרט הצרפתי "לולה ואחיה" מדגים זאת בחן, חביבות ואנושיות. לולה ושני אחיה, בנואה ופייר, מאוחדים כמו אחים אוהבים וקרובים, אבל יודעים גם להתקוטט זה עם זה – כמו אחים. לא ברשעות, אלא בחום ואכפתיות אמיתיים. ואנחנו הצופים הולכים שבי אחריהם, ואחרי הסרט שמביא אותם אלינו בהומור ובאינספור קריצות. 

כל אחד מהשלושה מתמודד עם בעיות של היומיום – האם לולה תמצא אהבה וזוגיות ותממש את תשוקתה להיות אימא? האם האח המובטל ימצא עבודה? האם האח שנושא אישה בפעם השלישית יצליח הפעם? 

השאלות הללו מטופלות בתערובת של קלילות ורגש, צחוק ודמעות, הומור ופגיעוּת. 

כל כך הרבה נועם יש בסרט, שאינו מזייף, גם כשהוא משקר. הרי במציאות כשהורסים מרחוק בניין רב קומות בנגיעת כפתור שמפעילה את הדינמיט, אי אפשר לאתחל אותו מחדש, אי אפשר להתחרט ולהחזיר את הגלגל לאחור, תרתי משמע, בניגוד לסרט שבו אפשר לעשות בדיוק את זה, שהרי בתמונה שמוקרנת לאחור מה שנפל שב ומתרומם ומה שנשבר מיתקן. התמונה האחרונה הזאת, שמגיעה ממש בסופו של הסרט, היא סמלית. היא מספרת לנו שאנשים יכולים להימלך בדעתם ושאפשר לתקן גם את מה שנשבר. 

נעים להאמין לאהבה המוצגת בפנינו. לאנשים המסורים הללו. לרגישות הלא סנטימנטלית שלהם. עוקצים ומחבקים, מלגלגים ודואגים, מותחים ביקורת ומטפלים, ובעיקר, כל הזמן, באמת טובים זה אל זה!

לאורך כל הסרט נשמעו מהקהל צחקוקים. לא פרצי צחוק מתגלגלים, לא מדובר בקומדיה, אלא בשפע של שנינויות קטנות. למשל: אחד האחים אופטיקאי. הוא בודק לקוחה שיושבת עם הפנים בתוך מכשיר מיוחד. הוא פוקד עליה לעצום את עין ימין. ואחרי כן את עין שמאל. "אני לא רואה כלום," היא אומרת והוא משיב – "זה נורמלי"…

הם כל כך סימפטיים ונחמדים, כל כך מתחשבים, כל כך בני אדם, הלולה הזאת, האהוב החדש והמקסים שלה, שני אחיה, האחיין שלה, אפילו אשתו החדשה של אחד האחים, שנראית בהתחלה מעצבנת, מתגלה כאדם חביב, בסופו של דבר. 

הסרט אומר לנו שוב ושוב – אני לא לוקח את עצמי ברצינות רבה מדי. אני מוכן לצחוק, לא מהזולת, אלא מעצמי. ואני רוצה להראות לכם שיש בעולם משפחות שמצטיינות ביופי ובאחווה. שקונפליקטים יכולים להיפתר. שהאהבה יכולה לנצח. שיהיה כיף!

מה אפשר להגיד על זה? רק שזהו מסר שנעים ומשמח לחוות אותו, גם אם הוא נמשך רק לאורכו של סרט קולנוע אחד, לא "גדול", אבל בהחלט מהנה…   

 

שרי הורמן, סרט הקולנוע "כמו כולן": עד מתי?

הסרט מתחיל למעשה בסוף: קולה הדובר של המספרת מסביר לנו על עצמה שהיא נרצחה, ואנחנו אף רואים את את הצילום של גופתה, כפי שנמצאה על המדרכה ברחוב בברלין.

הצילום אותנטי: תיעוד של קורבן לרצח שהתרחש בגרמניה ב-7 בפברואר, 2007. אחיה הצעיר ביותר של חאתוּן "איינור" סורוקו, צעירה בת 23 ממוצא טורקי-כורדי, ירה בה למוות "על רקע כבוד המשפחה".

הסרט מעניק לאותה אישה צעירה קול. היא מספרת את סיפורה. מתארת איך זה קרה. מה הייתה השתלשלות המהלכים המזוויעים שהביאו לסופה, כמו בספר העצמות המקסימות מאת אליס סיבולד, שגם בו מדברת הנרצחת ומספרת על המקרה שלה.

איינור האמיתית, כמו זאת שבסרט, אולצה להפסיק את הלימודים בבית הספר ובגיל שש עשרה לנסוע לכפר בטורקיה שממנו הגיעה משפחתה ולהינשא שם לבן דודה. עד מהרה גילתה שהוא אלים ונסה מפניו, עם תינוק בן יומו.

בסרט היא בורחת כשהיא בהיריון מתקדם. במציאות ובסרט בני משפחתה שבברלין אינם מקבלים אותה בסבר פנים יפות, הם רוצים שתשוב אל גבר שהותיר בגופה צלקות מחרידות המעידות על העינויים שעברה במחיצתו.

הסרט עוקב אחרי מאמציה של איינור לשקם את חייה. להשתחרר מהכפייה והעוול. להיות עצמאית. לחיות. לללמוד. להתפרנס. לגדל את בנה בכבוד. למצוא זוגיות ואהבה.

כל אלה יכלו להתאפשר, בזכות כוחות הנפש המופלאים שלה, וכמעט קרו. כמעט. הבעיה העיקרית הייתה שאיינור לא מצאה בתוכה את הכוח האחד והיחיד שהיה נחוץ כדי שתוכל לחיות ולממש את עצמה: היא לא הייתה מסוגלת לוותר על הרצון שלה במשפחה. לא הייתה מוכנה להינתק מהם, גם כשהתאכזרו אליה, גם כשהתנכרו לכל צרכיה, גם כשסירבו להבין מי היא, מה רצונותיה, כיצד מכתיבה לה אישיותה לנהוג, מה היא מבקשת לעשות בחייה.

זאת הבחירה האיומה: חירות וחיים, או אשליה של משפחה. אילו רק השלימה עם המציאות! אילו רק הבינה שבנסיבות מסוימות ה"אין" מבטיח חיים וה"יש" מוביל למוות! אילו רק ידעה עוד בחייה שמשפחה מרעילה היא משפחה ממאירה ומסוכנת, ששומר נפשו ירחק, תרתי משמע ובפועל: לנוס, להציל את עצמה ואת עתידו של בנה הקטן. אבל לא, איינור, במציאות ובסרט, נפלה קורבן לצורך העמוק, הבסיסי, המייסר, במשפחה. באהבת הוריה, אחיה ואחיותיה. שכולם, למעט אח אחד, מעלו באמונה, בגדו בה באופן השפל והמחפיר ביותר.

הסרט מכאיב מאוד, דווקא מכיוון שהוא עשוי היטב. לתוך הדרמה המבוימת הושתלו כמה קטעי וידיאו קצרצרים מחייה של איינור האמיתית. צעירה מקסימה, מוכשרת, מלאת תקוות ורצונות, שקיפחה את חייה על מזבח "הכבוד" המתועב של בני משפחתה האפלים.

כמה נשים כאלה לא נרצחו (עדיין?), כי מלכתחילה הן מוותרות על הכול? כמה נשים כמוה נרצחו, ולא שמענו עליהן כמעט דבר, לא הכרנו את הדרך שעשו, לא ידענו מאומה על המאמצים שלהן להשתחרר?

ועד מתי נשים (והילדים הקטנים שלהן!) ישלמו את המחיר על הפנטיות הדתית המעודדת גברים לפגוע בהן?

בברלין לא שכחו אותה. בימי השנה להירצחה פעילים חברתיים מגיעים ומניחים זרים לזכרה, ומנסים להיאבק למען זכותן של נערות להימנע מנישואים כפויים, ולמנוע מקרים נוספים של "רצח על כבוד המשפחה".

גם הסרט שלפנינו הוא יד לזכרה, והנצחה של דמותה. הסרט לא מאפשר למשפחתה להכחיד את זיכרה.

נטפליקס – "צ׳אק נוריס לוחם בקומוניזם" (Chuck Norris vs. Communism ): איך הקולנוע יכול להשפיע על המציאות

בזיכרון הקולקטיבי הונצח הרגע המרטיט שבו רודן חוזה במפלתו: צ'אושסקו נואם כדרכו על המרפסת, כשמתחוור לו באחת כי כי משהו השתנה: אחיזתו הלופתת בגרונותיהם של בני עמו הסתיימה.

אפשר לראות את הרגע בקטע יוטיוב שנותר מנובמבר, 1989.

מהסרט "Chuck Norris vs. Communism" אפשר להבין מה היה אחד הכוחות שהביאו לאותו רגע של התקוממות המונית. אילו זרמים תת קרקעיים פעלו ברומניה בשנים שלפני ההתקוממות, עד שהביאו סוף סוף להפלת שלטונו של הרודן המושחת, אשתו ובניו.  

מסתבר שהתקיימה באותם ימים תופעה נפוצה מאוד: סרטי קולנוע מהמערב הוברחו לרומניה בקלטות וידיאו, שם הוסיפו להם דיבוב לרומנית, שכפלו את אותן  בכמויות עצומות, ומכרו אותן ליחידי הסגולה שהיה בבעלותם מכשיר וידיאו.

אותם מאושרים נהגו להקרין את הסרטים בפני מכרים, חברים, בני משפחה ושכנים, בחינם או בתשלום. כמובן שהפעילות הייתה אסורה ומסוכנת (לכאורה! כך מסתבר בסופו של דבר), והכול נעשה במחתרת ובסודיות. נראה כי למעשה  גם אנשי הסקוריטטה ובכירים אחרים בצמרת השלטון נמשכו אל האשנב הזה שנפתח בפני כל הרומנים אל העולם החיצון ואל מנעמי המערב, שם, כך הבינו מהסרטים שראו, חיים בשפע שהם לא הכירו. 

לאיש לא היה אכפת אילו סרטים הם רואים. צ'ק נוריס. הרפתקאות, דרמות – הכול היה רצוי באותה מידה, והצופים של אותם ימים שמרואיינים בסרט שלפנינו אינם מכחישים: סיפורי העלילה עניינו אותם הרבה פחות מאשר מה שראו ברקע: חנויות גדושות בכל טוב, מכוניות מפוארות, בתים נאים. 

כל אלה כרסמו בלבבות ועוררו אי נחת וכעס שבסופו של דבר הוציאו את אזרחי רומניה לרחובות, שם לא ויתרו, עד שניצחו את השיטה וסילקו מעליהם את שלטון היחיד המושחת של משפחת צ'אושסקו. 

הסרט עשוי היטב, והוא מרתק. הזיכרונות שמעלים המרואיינים, כמו גם הקטעים המשוחזרים מאותם ימים, מעוררים אהדה וכבוד, הן כלפי אלה שהפיצו את הסרטים והן כלפי האזרחים שסירבו להיכנע, ובדרכם השקטה והפאסיבית לכאורה נהגו כאגיטטורים שפעלו נגד השלטון. 

משעשע ונוגע ללב לשמוע כיצד הצופים נקשרו אל קולה של האישה שדיבבה את הסרטים. עד כמה אהבו אותה ואת נופך הפרשנות הקל שהוסיפה אל הסרטים לצד התרגום שעשתה מאנגלית לרומנית (כולל כמה פשלות קטנות, חמודות ומצחיקות מאוד, שהם מצטטים בחיבה שלא התפוגגה). 

עוצמתו של הסרט "צ׳אק נוריס לוחם בקומוניזם" בכך שהוא מוכיח לנו עד כמה יצירה אמנותית יכולה להשפיע על המציאות, לשנות עמדות, איך היא מחלחלת אל הנשמה, מניעה אנשים לשאוף לדרך חיים אחרת ומעניקה להם את הכוח לפעול. 

כדברי הפתיח של נטפליקס: "סרט תיעודי זה בוחן את האיסור שהטיל הרודן הרומני ניקולאי צ'אושסקו על התקשורת המערבית, וכיצד הברחת סרטים לתוך המדינה שינתה את פניה".

מרגש במיוחד המפגש עם אירינה נסטור, האישה שאת קולה שמעו כה רבים – בקולה דיבבה הכול, גברים ונשים, צעירים וזקנים – נקשרו אליו וניסו לדמיין איך היא נראית. הנה היא מופיעה לפנינו ומספרת לנו ישירות מה הניע אותה לעסוק בפעילות המסוכנת כל כך, באילו נסיבות הרגישה שחייה נתונים בסכנה בעקבות פעילותה, ומדוע בעצם מפעל ההברחות וההפצה לא נפסק לרגע, גם כשפקידי שלטון רמים חשפו אותו. 

את הסרט המרתק הפיקו ב-2015 בשיתוף פעולה רומני ובריטי, וביימה אותו יוצרת רומניה, Ilinca Călugăreanu אילינקה קלוגריאנו.

מיכל אביעד, "אישה עובדת": מי אשם?

משפט אחד שנאמר לי – "מחר תבואי מבושמת ובלי תחתונים" – הטה את הכיוון שבו נעו חיי. הייתי אז סגן צעירה, בת 20, בחיל האוויר. בדיוק בימים שבהם החלטתי לחתום קבע, להישאר ביחידה, התחלף המפקד הישיר שאתו עבדתי, וכבר בשבוע הראשון לבואו של המפקד החדש פנה אלי זה, חייך מתחת לשפם, ואמר את מה שאמר, ספק התלוצץ, ספק התכוון ברצינות. לא נשארתי שם כדי לבדוק. הודעתי שאני לא חותמת. השתחררתי. נסתי על נפשי.

זאת, כמובן, הייתה רק הטרדה אחת מיני רבות שחוויתי, ולאו דווקא הקשה שבהן. 

כידוע כבר לכולנו, בזכות "אחת מתוך אחת" כמו גם תנועת MeToo, אין כמעט, או בכלל, אישה שלא חוותה הטרדה מינית כלשהי, בדרגת חומרה כזאת או אחרת. 

הסרט המשובח "אישה עובדת" עוקב אחרי התפתחותה של הטרדה מינית במקום העבודה, ועושה זאת ברגישות ובחוכמה רבה. הוא מתאר את האופן שבו הפוגע טווה את קוריו. את הפגיעות הנשית. הפחד. את המאבק הבלתי אפשרי של האישה בין הצורך שלה להשתלב בעולם, לפעול בתוכו כאדם מוכשר ובעל ערך שיכול להגיע להישגים, לבין התלות שלה בבוס – הגבר רב העוצמה, שבידיו היכולת "לקדם" אותה, לאפשר לה לא רק לבטא את היכולות שלה, אלא גם להתפרנס, לתרום לרווחה של משפחתה. מה הסיכוי שהוא יתייחס אליה כאל אדם שווה ערך, שהמגדר שלו לא משנה? 

יש כמובן בעולם גם גברים אחרים. כאלה שמכבדים את הזולת, גבר או אישה, צעיר או מבוגר, בהיר או כהה, גבוה או נמוך… כאלה שרואים באישה אדם, לא רק אובייקט לתשוקה, חיזור, השפלה, הכנעה. ועם זאת, רוב הנשים, רוב הזמן, דרוכות בחברתם של רוב הגברים. אמון אינו ברירת המחדל, אלא הוא משהו שחייב להתפתח בעקבות אינטראקציות רבות שבהן גבר מוכיח שוב ושוב לאישה שהיא יכולה לסמוך עליו, שהיא יכולה להיות בטוחה שאינו מסוכן לה, שלא יתבע ממנה משהו, שלא יביך, יאיים, יפלוש, ידרוש. 

כמה דריכות נדרשת. כמה זהירות. ואיזו תחושה של אחריות, שלא לומר – אשמה! – כשאישה "מתרשלת" ושוכחת לרגע את מה שהיא יודעת היטב: שעליה לעמוד כל הזמן על המשמר. 

אורנה יודעת שבני, הבוס שלה, מסוכן. אבל היא זקוקה מאוד לעבודה. והיא מצטיינת בה. האם תצליח לשמור על עצמה? ואם לא – על מי תטיל את האשמה? על מי יכעס בעלה האוהב, על התוקף, או על הקורבן? אז מה אם היא מתעבת, נגעלת, נרתעת, אז מה אם יש הרף רגע אחד שבו היא משותקת מפחד, מתדהמה, שבו היא קופאת, כמו שקורה כמעט תמיד לקורבנות, אז מה אם הכוח הגופני הרב יותר שהעניק לו הטבע מאפשר לו לדחוק אותה, לגבור עליה? היא זאת שמרגישה אשמה, היא זאת שלוקחת על עצמה את האחריות, היא זאת שמואשמת, מתוכה, ומבחוץ. כל כך מקומם! (וכל כך אמיתי!) 

עוצמתו של הסרט בכך שהוא עושה הכול בעדינות, ביושר ובדייקנות. משחקם של לירון בן שלוש (ששבתה את לבי גם בסרט "את לי לילה"), אושרי כהן ומנשה נוי נפלא. במהלך ההקרנה מתעוררת תחושה שאלה אנשים אמיתיים שמגיחים אלינו מהמסך, לא שחקנים שמגלמים דמויות. אלה אנחנו. גברים ונשים, שעדיין צריכים ללמוד.

גל שרליט, "זפת ונוצות": מה סודו של הרוע האנושי

ויקיפדיה: "זיפות וכיסוי בנוצות היו צורת ענישה מקובלת שהחלה בתקופה הפיאודלית באירופה": את הנענש משחו בזפת נוזלית, שחורה, ואז גלגלו אותו בנוצות. המקרה המתועד הראשון לענישה הזאת הוא משנת 1189, שאז פקד המלך ריצ'רד I להעניש כך מלחים שסרחו. צורת הענישה הזאת שרדה לאורך מאות שנים, עד תחילת המאה ה-20. 

כיום כשמשתמשים במושג מתכוונים למשמעותו המושאלת, כלומר – להשפלה או מתיחת ביקורת.

סרט הגמר המסקרן של גל שרליט, בוגרת מגמת הקולנוע בתלמה ילין ב-2019, נושא את הכותרת "זפת ונוצות". אורכו 11 דקות בלבד, והוא ראוי לתשומת לב בזכות בשלותו המפתיעה ומקוריותו. 

הסרט נפתח בהצגתן הליטרלית של נוצות מרהיבות ביופיין, שכן לא נתלשו מהציפורים כדי להשתמש בהן להענשה ולהשפלה. ברווזים משתכשים במים, צוללים ומתעופפים, צבעי נוצותיהם המגוונים מרהיבי עין, הכנפיים המתנופפות  מעידות על יכולתם לנסוק, והשתקפויותיהם במים יפות להפליא.

אבל לא רחוק מהם אורב הרוע: צייד מכוון לעברם רובה. והוא אינו לבדו. מאחוריו שלושה גברים נוספים, גם הם נושאים כלי נשק קטלניים, גופיהם הדרוכים אלימים לא פחות מזה שלו. הצייד מצולם מלמטה כלפי מעלה, מזווית הראייה של הקורבנות. כך הברווזים רואים אותו, מהמים, ראשו על רקע השמים, ממלא את המסך, גדול, ברוטלי. 

ברקע נשמעים ציוצי ציפורים. אלה בני מינן של הקורבנות: הטבע שבני האדם יורים  ומחבלים בו, לשעשועיהם. כמה רוע. איזו אכזריות. אחד מהם אוסף על גבו את הגוויה העטופה ומניח אותה בתיבת קרטון שנכתב עליה באירוניה: "אני בעד טבעונות". 

ארבעת הציידים המרוצים מעצמם מתרחקים במכוניתם. ארבע דמויות מובדלות ומובחנות – הצעיר המחויך בשמחת ניצחון (על מי? על מה? האם יחסי הכוחות בין גבר מצויד ברובה לברווז הטובל את מקורו במים – שווים?), הנהג המהורהר והמבוגר המשופם, המפחיד מבין כולם, שסיגריה נצחית תקועה בפיו. הוא בתורו תוקף את הצייד ואומר בגיחוך מרושע: "אולי הוא צלף, אבל גם בו אפשר לצלוף"… 

הנהג מבחין בפיות המגחכים של עמיתיו, בהעוויות הלגלוג שלהם. משהו רע קורה. המכונית נבלמת, ומבחוץ, מעבר לזגוגית המכוסה בנוזל אדום (דם?) נראים הנוסעים שמוטים במקומותיהם. האקרן מאדים כולו. 

במעבר חד מקביל הסרט בין חיה אחרת לבני אדם אחרים: דג במים ואיש שהולך ונחנק מעניבה שעל צווארו. אישה מושכת את העניבה ומובילה אותו כמו כלב שמובל ברצועה ומבט של גבר משופם מלווה אותם בפליאה מפוחדת. 

ואז נחשפים פניהם כאילו היו שחקנים שהאיפור הוסר מהם. ברקע שרה אדית פיאף בעליזות, לנוכח הבעות פניהם האטומות. הם יושבים במסעדה. 

מה יזמינו? 

כמובן. "ברווז צלוי". 

אדית פיאף, בצרפתית – "אני רואה את העיר חוגגת… אני שומעת את צחוק הפורץ סביבי… אבודה בין האנשים שמתנגשים בי… המומה, חסרת אונים, נסחפת…" 

הפער בין הסבל לעליזות שמתגלמת בלחן אינו מתגלה בקלות, אבל יוצרת הסרט, גל שרליט, מחדירה אותו אלינו בסמוי ובתחכום: בני המשפחה מחכים לברווז הצלוי שלהם, קצרי רוח, עוטים מבטים של נימוס שמסתיר את הזרמים התת קרקעיים האלימים שנעים ביניהם. את החולשה של הבן. את היהירות של הבת. את האדנות של האב. את ההתנשאות של האם. וזהו גורלו של הברווז. להיות מוגש להם צלוי, גופו עדיין מובהק וברור, על צלחת מהודרת במסעדה. כלים ננעצים לתוך גופו המת. נתח מתוכו נבחן, מוכנס לפה, נלעס. 

אבל לא. הבן מתמרד. הוא מסיר מעל צווארו את העניבה. ואפילו האב פתאום נגעל ויורק מפיו את חתיכת הבשר שלא ערב לחיכו. האם יבין? האם יתרכך? אין סיכוי. הוא קם, כולו אלים ומוכן לתקוף את מי שהגיש לו את הברווז. האלימות אינה נפסקת. 

המוטו לסרטה של גל שרליט, המופיע בתחילתו, הוא שירו של ו"ה אודן Musée des Beaux Arts  שעניינו בסבל הנעלם, המתרחש בלי הרף לנגד עינינו הלא רואות. בשיר אין איש מבחין בייסורים של זולתו. כשישו, שיקריב את עצמו למען בני האדם, נולד, הילדים הגולשים באגם הסמוך אינם מעלים בדעתם איזה נס קוסמי מתרחש קרוב אליהם. כשמענים מישהו שנהפך כך לקדוש, החיים נמשכים: הכלבים ממשיכים להשתובב, הסוס מתגרד על עץ, והמענה ממשיך בשלו. כשאיקרוס נופל לתוך המים בשל יהירותו – הוא עף גבוה מדי וקרני השמש התיכו את הדונג שממנו יצר אביו את הכנפיים ניתך – נפילתו אינה מעוררת שום התרגשות. הכול ממשיכים בחייהם, כאילו כלום.

הנה שוב הנוצות שגל שרליט מביאה בתחילת הסרט: בני אדם מתנכלים ליופי של הציפורים, שהנוצות שייכות להן ולהן בלבד. הם הורגים את הציפור כדי להשתמש בה: לאכול אותה, או לגזול את נוצותיה לצרכים שלהם, ומתעלמים מהסבל שהם גורמים. 

אז מי, נשאלת השאלה, מושפל ונענש? על כך יש להמשיך ולהרהר.

"זפת ונוצות" הוא סרט קצר אך חכם ויפה להפליא. 

יהונתן אופק, "ילדי האשראם": מה כוחו של סוד שנחשף

תחילתו של הסרט נינוחה ומפויסת לכאורה: שנות ה-90. משפחה "מדליקה" מתראיינת בטלוויזיה, בשל סיפורה היוצא דופן והמעניין: כל שנה אימא, אבא ושני ילדיהם, יוצר הסרט יהונתן אופק ואחותו, מבלים חמישה חודשים בהודו. "באשראם".

יהונתן משיב לשאלתו של המראיין ומספר שכן, הוא נהנה להיות בהודו. יש שם נהר. יש לו שם חברים.

האם הכול באמת חביב כל כך?

בהמשך מספר יהונתן כי בשלב מסוים, לא לפני שסיים את שירותו הצבאי, הפסיק לנסוע להודו, וכי אחרי טיפול נפשי שנמשך שנים, הציע לו הפסיכולוג לעשות סרט על ילדותו באשראם. החשד מתעורר מיד: מה היה שם, שמצריך הסתכלות מדוקדקת וסובלימציה אמנותית שתעזור אולי ליהונתן להתגבר על קשיים שעורר אורח החיים ההוא? עצם הניתוק מדי שנה מההוויה הרגילה של חייו? משהו לא תקין שהתרחש שם, בהודו?

לאט לאט, בעדינות ובקול כמעט חרישי, מתגלה האמת המזעזעת. הרגע שבו מתחוור לצופה כי זוהי תחילתה של חשיפה קשה מתרחש כשמסתבר שהיה מעורב שם סוד. שהוריהם של הילדים ציוו עליהם לא לספר לאיש על מה שראו וחוו באשראם. סוד מוצהר הוא תמיד סימן אזהרה ואיתות זועק לשמים. כשהכול תקין אין צורך בשמירה על סודות. אבל כשמבוגרים תובעים מילדים שיתוף פעולה עם הסתרה ועם חשאיות, יש מיד לחשוד במניעיהם.

הוריו של יהונתן, בעיקר אמו, מסרבים בכל תוקף להכיר בפגיעה שפגעו בילדיהם. מסרבים להכיר בעמדתו שמדובר היה בכת שהילדים נאלצו להיות בה. ההורים אמנם משתפים עם יהונתן פעולה ביצירת הסרט, מתראיינים ומצטלמים, האימא משתדלת להסביר את עמדתה ולשכנע את בנה שלא הייתה ברירה אחרת, כי "הורים נוצרים מגדלים ילדים נוצרים, הורים יהודים מגדלים ילדים יהודים, והורים שנוסעים לאשראם בהודו מגדלים ילדים שנוסעים אתם לשם", אבל למעשה מסרבים ההורים לשתף פעולה באמת. בשלב מסוים האימא אפילו מצהירה שלא תסכים להצטלם לסרט. שיש דברים שאי אפשר להסביר למי שלא חווה אותם, ויש לכך אפילו מונח שלקוח מתוך תורת האשראם שלה. בסופו של דבר היא כן מדברת, כן מצטלמת, כן משתפת פעולה, אבל לא מבינה מאומה. לא מוכנה לקבל על עצמה את חלקה במצבו הנואש של בנה. שכן לא מכל טראומה אפשר באמת להחלים. גם אם נוגעים בה באמצעים אמנותיים. גם אם שולחים מבט ישיר אל השדים המפחידים.

יהונתן נפגש במהלך הסרט עם צעירים מרחבי העולם ששהו אתו בילדותם באשראם. עם חלקם הוא משוחח בטלפון. רובם מסרבים לשתף אתו פעולה. ברור לגמרי שהם מפחדים מאוד. גם הוא, כך יספר בהמשך, עדיין מפחד. אמנם הוא יוצר את הסרט, בניגוד לדעתה ולרצונה של אמו, אבל לא משוחרר מהאימה שהושתלה לתוך נפשו במשך שנים.

המעטים, האמיצים, המפוכחים, שכן מוכנים לדבר אתו, חושפים את מה שקרה שם באשראם במשך שנים, את הנזקים הבלתי הפיכים שאישיותם ספגה. חלקם הצליחו להתגבר עליהם, לפחות באופן חלקי. רובם כנראה נשארו פגועים לצמיתות.

הציווי לשמור על הסוד הזכיר לי באופן בלתי נמנע את המציאות שמתוכה אני עצמי באתי, זאת של נפגעת גילוי עריות שגדלה עם האיסור לספר. איסור מופנם ועמוק כל כך, עד שהוא נהפך כמעט לחלק מהאישיות: חוסר היכולת לבגוד בפוגעים (בגילוי עריות יש תמיד שניים: הפוגע והעומדת מנגד שאיפשרה את הפגיעה ולמעשה שיתפה אתה פעולה), ההזדהות אתם, הפחד מפני מה שיקרה להם אם הסוד יתגלה.

אמו של יהונתן תובעת להבין מדוע הוא מנסה לשנות אותה בכך שהוא שואל אותה שאלות קשות על ילדותו. בשלב הזה הוא עוצר ו"נכנע". נראה כי הקשר המשפחתי לא ניזוק. בקרדיטים שבסוף הסרט הוא מודה לבני משפחתו על התמיכה בו ועל שיתוף הפעולה אתו. יש בכך נחמה, ואני מקווה שיצירת הסרט ויציאתו אל הציבור, אל כל העיניים הרואות בדיעבד המשמשות ליהונתן עדים לפגיעה, תאפשר לו בכל זאת להתחזק, להתרחק מהפגיעה ההיא ולחיות את החיים האמיתיים שנועדו לו. נראה כי רבים מבין הילדים שחיו באשראם ההוא לא הצליחו במשימה הקשה.

מניסיון חיי אעיד כי אפשר להשתחרר גם מהסודות האפלים ביותר אם חושפים אותם והופכים אותם לידיעה גלויה ומדוברת. לא עוד סוד. כתבתי על כך את המאמר "מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו").

אני מאחלת ליהונתן בכל לבי שמכאן ואילך יצמח ויפרח.

אפשר לצפות בסרט בערוץ 8 של הוט. 

מאדס ברוגר, "המרשלד: תיק פתוח": סיפור מרתק על הזוועה בהתגלמותה

קשה לי להבין איך תוצאות תחקירו של יוצר הסרט "המרשלד: תיק פתוח" לא הגיעו לחדשות ככותרות ראשיות. מה שנחשף בו אמור לטלטל מערכות שלמות – מדיניות, תקשורתיות, בינלאומיות.

בעקבות מה שמתגלה בסרט יצאתי ממנו בתחושה שלקיתי בסחרחורת, שהאדמה שעליה אני דורכת אינה יציבה עוד כפי שהייתה לפני שצפיתי בו. עד כדי כך!

יוצר הסרט, מאדס ברוגר, לקח על עצמו משימה: לחקור את נסיבות ההתרסקות של המטוס שבעקבותיה נהרג ב-1961 מזכ"ל האו"ם דאז, דאג המרשלד.

כשיצא לדרך לא העלה מאדס ברוגר בדעתו אילו ממצאים מעוררי פלצות יחשוף בחקירתו.

לידיו  הגיעו ראיות מוצקות לא רק לכך שהמרשלד אכן נרצח כי תמך בעצמאות קונגו, אלא גם שבאפריקה פעל במשך שנים ארגון גזעני חשאי ומסוכן, בתמיכה ובחסות, כנראה אפילו ביוזמה, של מעצמות המערב.

ברוגר עצמו קובע במהלך התחקיר המתועד כי הוא צופה לכך שמה שגילה "יזעזע את העולם – או יתגלה כתאוריית קונספירציה חסרת בסיס".

לטעמי לא נותר מקום לספק: את האפשרות כאילו מדובר בסתם קונספירציה מעלה היוצר בעיקר כדי להפתיע, ליצור שאננות, אפילו לשעשע לרגע, וזאת כדי שהזוועה שיגיש בעוד רגע תגיע בלי שנהיה מוכנים לקראתה. ומדובר בזוועה שלא תיאמן, שהוא הצליח לחשוף.

אזהרת ספוילר: מי שמתכוון לחפש את הסרט (בינתיים לא איתרתי הקרנות חוזרות שלו) מוזמן לעצור כאן, ולדלג על המשך הרשומה.

מדובר אם כך בסוגיה הרבה יותר מקיפה ומחרידה מאשר רצח מזכ"ל האו"ם, שהוא כמובן, מזוויע כשלעצמו. המרשלד כיהן כמזכ"ל האו"ם השני. הוא היה בין האנשים שעיצבו את דמותו של הארגון בשנותיו הראשונות, ניסה להפעיל אותו כדי להשכין שלום בימי המלחמה הקרה ובתקופה שבה ארצות אסיה ואפריקה החלו בזו אחר זו לזכות בעצמאות ולהשתחרר מהשלטונות האימפריאליסטים. אבל בלילה אחד בספטמבר 1961 התרסק מטוסו באפריקה. בחקירות הרשמיות שערכו הבריטים הגיעו למסקנה שדובר כביכול בטעות אנוש של הטייס. חוקרים מטעם האו"ם לא הגיעו להחלטה חד משמעית באשר לנסיבות האירוע.

יוצר הסרט מוכיח בעזרת עדויות וממצאים מהזירה שמטוסו של המרשלד הופל. מטוס אחר, פוגה מגיסטר, חג בקרבתו וירה עליו, זאת אחרי שמטען נפץ שהוטמן בתוכו לא פעל כפי שציפו. למרבה המוזרות, על גופתו של המרשלד נמצא קלף בצורת "אס": אות סודי של ה-CIA שנועד "לסמן" קורבן לרצח.

והנה מה שברוגר גילה בהמשך התחקיר שלו: באפריקה פעל ארגון סודי בשם SAIMR, ראשי תיבות של "South African Institute for Maritime Research", שדגל בשמירה על עליונות הלבנים באפריקה. מדובר בארגון חוץ-צבאי סודי, שעסק בביצוע פעולות חשאיות כדי לשמר את השלטון הלבן, ויותר מכך – את קיומו של הרוב הלבן באפריקה בכלל ובדרום אפריקה בפרט.

לצורך כך הקים הארגון "מרפאות" שאליהן הגיעו אפריקנים שחורים, ותמורת סכומי כסף מופחתים מאוד קיבלו טיפול רפואי. אלא שמה שהם קיבלו באמת היו – צריך לשבת ולהיאחז היטב במשענות לפני שקוראים את זה – הזרקות של נגיף האיידס.

המטרה הייתה פשוטה וחד משמעית: להכחיד את האוכלוסיה השחורה, כדי ליצור רוב לבן.

לא מדובר בארגון פרטי. העד שבא משורותיו והחליט לספר את האמת עליו (כיום, אחרי שהתראיין לסרט, הוא חי בזהות בדויה במקום חשאי) טוען כי לדעתו הארגון חסה תחת ה-MI6: סוכנות הביון הבריטית.

צעירה לבנה בשם דאגמר ששימשה חוקרת בשירות הארגון, נרצחה, וזאת אחרי שסיפרה לאחיה כי היא חוששת שזה יקרה, שכן חבריה לצוות נרצחו גם הם. עד היום "לא הצליחו" הרשויות לפענח את הרצח. לאחיה, וגם לעד מטעם הארגון שהסכים להתראיין ולחשוף הכול, ברור שהתנקשו בחייה כשהבינה מה הארגון מעולל, והתכוונה לצאת לעולם עם המידע.

רציחתו של דאג המרשלד, שהיו לה השלכות חמורות מאוד על ההיסטוריה של מדינות באפריקה, הייתה אם כן רק קצה של קרחון עמוק ומחריד. נראה כי לא רק השלטונות הבריטים היו מעורבים במזימות האפלות של ארגון SAIMR, אלא גם אלה של ארצות הברית.

בעקבות הגילויים האחרונים חידש האו"ם את חקירת הפרשה, אבל ממשלות בריטניה ודרום אפריקה מסרבות לשתף אתו פעולה.

קשה מאוד לצאת מאולם הקולנוע אחרי הסרט הזה בלי לתהות בבעתה מה עוד מתחולל בעולם  שלנו, בימים אלה ממש.

תמרה ממון, "פתח את הפה" נס בהתהוות!

אמש זכיתי לצפות בפסטיבל דוק-אביב בסרטה התיעודי הסוחף של הבמאית הצעירה תמרה ממון. לא רק אני יצאתי מההקרנה נרגשת, ואני מודה – גם שטופת דמעות! – כל הסובבים אותי הגיבו באותה עוצמה רגשית, ומיהרו לשלשל לתיבה את הצבעתם: ציון 5 מתוך 5 נקודות אפשריות, בתקווה ש"פתח את הפה" יזכה במקום הראשון בתחרות!

תמרה ממון והצלמת המחוננת שאתה, מאי עבאדי גרבלר, ליוו לאורך זמן קבוצה של ילדים ערביים בני שתיים עשרה בלוד. בתום ההקרנה, בדברי התודה המרגשים ביותר שנשאה, סיפרה תמרה איך לאורך הצילומים נהגו שתיהן לטפס עם הילדים על הגגות כדי לתפוש יונים ולהפריח אותן, איך התרוצצו אתם בסמטאות, ובעיקר – כמה היא אסירת תודה להוריהם שהרשו לה לעשות את כל זה, ולמורי בית הספר ולמנהלת שלו, שאפשרו לה ולצלמת להיכנס לשיעורים וללוות ולתעד את ההתרחשויות שם.

בנוכחות-נסתרת מופלאה ליוו הבמאית והצלמת את הילדים בכיתה אחת, לאורך זמן: זאת של אֶלה, המורה לזִמרה, עולה ותיקה מברית-המועצות לשעבר, שאינה דוברת ערבית, אך מצליחה לתקשר אתם בעברית. תמרה ממון הודתה למנהלת בית הספר לא רק על כך שאפשרה לה ולצלמת להיכנס לשיעורים הללו, אלא גם, ובצדק רב, על שהתעקשה לשלב לימודי מוזיקה בבית הספר שאותו היא מנהלת. אכן, השיעורים עם אֶלה נראים כמו נס בהתהוות, שממון ועבאדי גרבלר היטיבו כל כך לתעד. 

מה יכולים ילדים ערביים להבין מהשיר האיטלקי "פוניקלי פוניקלה"? איך יוכלו להתחבר אל מילות שירו של ברכט "יהי כל דבר שייך למי שמיטיב עימו / הילדים לאימהות הטובות, והאדמה – למי שמשקה אותה מים"? הצופה רואה מן הסתם את הקשרים: למשל, את אמו של אחד הילדים שלוקחת אותו אתה לעבוד בגינה, להשקות היטב את אדמתה. יש לקוות שגם הילדים יבינו, אם לא בהווה אז בעתיד. 

בתחילת הדרך הם משתובבים, כדרכם של ילדים, מפריעים, מציקים זה לזה, ולמורה, אבל היא, אלה, בקסם אישי יוצא דופן, אינה נבהלת. היא לא רק מורה למוזיקה, היא גם מחנכת, ובחיוך שובה לב היא מבטיחה למצלמה שבעוד זמן לא רב "הם יהיו מֶשי": רכים וצייתנים, "או שאני לא אלה." והיא צודקת. הם אכן נשבים בקסמה של המוזיקה ושל המורה שלהם, ומגיעים לאירוע של סיום שנת הלימודים ושל הפרידה מבית הספר היסודי כשהם שרים בפני קהל ההורים המעריץ שלהם.

אבל לסרט יש עוד פן, לא כל כך סמוי, שתמרה ממון הדגישה אותו בחלק האחרון של דברי התודה שנשאה בתום ההקרנה: רבע שעה מכאן, מאולם הסינמטק שבתל אביב, כך אמרה, חיים ילדים שגם להם מותר לחלום ולממש את חלומותיהם. מציאות החיים שתיעדה בסרט מכאיבה מאוד. הילדים צופים מרחוק בזיקוקים של יום העצמאות וחולמים לאיזה ארץ יהגרו מכאן כשרק יוכלו. מביטים ברכבות החולפות וממשיכים לחלום. הם שואלים את עצמם וזה את זה מהי זהותם – האם יצליחו להגר לדובאי, למשל, או ששם, כך חושש אחד מהם, יהרגו אותם, כי הם ישראלים? "אני פלסטיני", מנסה אחד מהם להתנחם. ברור לגמרי שהם לא יודעים לאן בדיוק הם שייכים, ומה צופן להם העתיד. סרט כמו "פתח את הפה" שמעניק להם פתחון פה, וחושף אותם לפנינו, חשוב מאוד, כי הוא מעניק להם סוף סוף זכות דיבור כלשהי. 

הם, הילדים והמורה, הוזמנו לעלות על הבמה וזכו לתשואות רמות מהנוכחים. 

אי אפשר שלא להתחיל לחלום ביחד אתם!

המורה אֶלה וכמה מהתלמידים, אמש בסינמטק

יוצרי הסרט, תמרה ממון נושאת דברים

בימוי: תמרה ממון
הפקה: אסף אמיר
חברת הפקה: נורמה הפקות
עריכה: אוריה הרץ
צילום: מאי עבאדי גרבלר
פסקול: שחף וגשל
מוזיקה: אופיר ליבוביץ'

לאור הביקוש הרב, נוספה הקרנה נוספת! 
"פתח את הפה"
יום שבת 1 ביוני 22:00
אפשר לקנות כרטיסים בקישור  

סרט הקולנוע הישראלי "בוקר טוב, ילד": האם זאת הישראליות?

האם זאת, אם כן, הישראליות? לשבת בבית הקולנוע לצדו של מי שנפצע אנושות כשהיה רק בן עשרים, עד כדי כך שהסובבים אותו היו בטוחים שנהרג? לצפות ביחד אתו – שהיה מאושפז במשך חודשים ארוכים, איבד את מאור עיניו שהוחזר לו רק כעבור שנה – בסרט העוסק בפציעתו האנושה של חייל ישראלי צעיר? לגחך ביחד בסצנה המתעדת ביקור אופייני של פוליטיקאי שבא לבית החולים לטובת התצלום עם הפצוע?

"המחיר שהמדינה משלמת גבוה מאוד", מפלבל הפוליטיקאי שבסרט בעיניו וממשיך הלאה עם כל הפמליה שלו ועם הבטחותיו הלא נחוצות. 

אז מי באמת משלם "מחיר גבוה מאוד"? החייל, עמרי. חברו שנהרג. הוריו של החבר שבאצילות נפש מופלאה מוצאים את הכוח לבוא ולבקר את עמרי בבית החולים. מפקדו של החייל שסוחב אתו טראומה משלו. ואביו. גם הוא ניצול מאחת המלחמות "שלנו" וממוראותיה.

כולם פגועים. כולם מתמודדים. כולם מנסים להתאושש. להשתקם. לאזור עוז ולהמשיך, למרות הכול, עד הפעם הבאה שתגיע עד מהרה, הרי ברור לכולם.

"בוקר טוב, ילד" הוא סרט קאמרי שעשוי היטב. הדרמה היא של הדמויות, של היחסים ביניהם, של הכעסים הבלתי נמנעים, ושל האהבה העצומה שכל האנשים הללו חשים זה כלפי זה, של מסירותם המופלאה, ושל כוחות הנפש הלא מובנים. ולא רק משום שאין להם ברירה.

כל השחקנים מגלמים את תפקידיהם באופן מופלא. קרן מור היא האימא, שקשת הבעות הפנים שלה רחבה, משכנעת ומדויקת, ויוצר הסרט, שרון בר זיו, מגלם את האבא, דוד.

על תהליך היצירה סיפר בר זיו כי אחרי מות אביו החל לכתוב את התסריט, והשלים אותו תוך כמה שבועות. הוא חש כי במהלך הכתיבה צלל "אל תוך התת מודע הקולקטיבי," ודיווח משם על האהבה המשפחתית העוטפת כל אחד מאתנו, גם אם בדרך כלל "היא נותרת נסתרת מן העין".

בר זיו מספר כי בחר לגלם את האב ובכך השלים לא רק את המעשה קולנועי הכרוך בכתיבה, בימוי משחק, אלא הוסיף עליו גם "מהלך מנטלי, רגשי ואישי", שכן היצירה אפשרה לו "להיות בו זמנית ילד והורה אוהב."

עוד סיפר כי במהלך החזרות לקראת צילומי הסרט נעזר בד"ר ירון סחר, המומחה לפגיעות ראש בבית לווינשטיין המטפל אישית בשיקום פגיעות ראש של חיילי צה"ל. הרופא נרתם למשימה ויעץ לבמאי ולשחקן אביב אלקבץ המשחק את החייל הפצוע. לכאורה תפקיד פשוט, ובעצם לא כל כך.

ד"ר סחר, כך סיפר הבמאי, עזר לשחקן לגלם את פצוע הראש באופן אמין, הראה לו כיצד להניח את גופו, וכיצד להגיב. 

ד"ר ירון אף שיתף את השחקן והבמאי בכך שבאותה קומה שבה שהו שוכב חייל פצוע עם פגיעת ראש דומה. "הרגשנו שאנחנו מספרים סיפור קולקטיבי, רחב יותר של תקווה אנושית".

שמחתי "לפגוש" בסרט את דר רוזנבאום היפהפייה, תלמידתי לשעבר בתלמה ילין. דר מגלמת אמנם תפקיד זעיר בסרט, אבל תורמת לו בחיוכה המלבב, ואין לי ספק שזאת רק תחילת הקריירה הקולנועית שלה. 

כדאי מאוד לצפות ב"בוקר טוב, ילד". יש בו תקווה ואהבה. והכאב שחשים בו  אינו נגרם רק ממנו, אלא מהמציאות שהולידה אותו. הפוליטיקאים המבקרים פצועים ומאמינים שיצאו ידי חובתם הם אלה שחייבים למנוע אותה.

פלוריאן הנקל פון דונרסמארק, "יצירה ללא מחבר": הקשר המפתיע בין הסרט למציאות

הבמאי הגרמני, יוצרו של הסרט "חיים של אחרים" שזכה ב-2006 בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, עושה את זה שוב. הסרט החדש, "יצירה ללא מחבר", אינו מעפיל אמנם לפסגות של קודמו (ביניהם יצר הבמאי גם מותחן אמריקני, "התייר"), אבל הוא בהחלט ראוי לתשומת לב.

כמו ב"חיים של אחרים" הציר המרכזי הוא כוחה של אמנות, יכולתה להשפיע, לזכך ולזקק את טבעם הנסתר של מי שיוצרים אותה וגם של מי שנחשפים לה.

בסרט הקודם התמקד פון דונרסמארק בתיאטרון, אם כי גם למוזיקה ולשירה היה מקום של כבוד ביצירה. בסרט שלפנינו הציר המרכזי הוא הציור. לא רק היצירה עצמה וכוחה להשפיע, אלא גם מה שסובב אותה: השיח העוסק באמנות, עולם המושגים ותפיסות העולם הנוגעים בה, וגם האופנות המשתנות הקשורות באופן הדוק וישיר אל השקפות העולם הפוליטיות הקובעות את הטון ומשפיעות על העשייה האמנותית, אם כי אינן שייכות לה או נובעות ממנה.

העלילה נפרשת על פני כמה עשרות שנים. היא מתחילה כשנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ומסתיימת בשנות ה-60. היא מתבססת על חייו של הצייר הגרמני יליד גרמניה המזרחית גרהרד ריכטר, יליד דרזדן.

כמו דודתו של גיבור הסרט, קורט ברנרט, גם דודתו של ריכטר, שהייתה חולת נפש, נכלאה במחנה ריכוז. כמו ריכטר, גם גיבור הסרט התפרנס מכתיבת שלטים. שניהם למדו באקדמיה לאמנות בדרזדן, ונאלצו לעסוק בתחילת דרכם בציורי קיר בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי (וזה מזכיר כמובן את ההצגה בסרט "חיים של אחרים"!), ושניהם ברחו למערב גרמניה בתחילת שנות ה-60. (אגב, בשני הסרטים מגלם אותו שחקן, סבסטיאן קוך, את התפקיד הראשי, אלא שב"חיים של אחרים" הוא הגיבור הנאצל, וכאן הוא מנוול ומרושע במידה שקשה לשאת. מוזר לעשות את המעבר הזה בין הדמויות, אם כי קוך מיטיב לגלם את שתיהן!)

הזהות בין קורט ברנרט וגרהרד ריכטר כה רבה עד שאפילו אחת התמונות "שלהם" זהה: "אמה (עירומה על המדרגות)" מופיעה גם בסרט. בשני המקרים מדובר באשתו של האמן: האמיתית – אמה, והבדויה – אליזבת.

ציורו של גרהרד ריכטר

מבקרי אמנות סבורים כי בדיוקן הזה שצייר ריכטר הוא מתכתב עם מרסל דושן. בסרט הבמאי שם את הפרשנות הזאת ללעג. האמן "שלו" מתכחש למשמעויות האמיתיות שיש לציוריו, הנוגעים בטראומות הקשות של ילדותו. הוא מעמיד פנים כאילו הדיוקנאות שצייר אינם קשורים אליו, אלא מתבססים על צילומים אלמוניים, ואנחנו, הקהל היושב באולם, מרגישים חכמים יותר מכל המומחים שאינם מבינים את כל מה שאנחנו מיטיבים לדעת.

בתחילת הדרך שיתף ריכטר פעולה עם במאי הסרט שהגיע אל ביתו, ושוחח אתו, כך מעיד הבמאי, במשך חודש. אפילו שמו של הסרט לקוח מהתיוג שמבקרי האמנות נהגו בשנות ה-70 לשים על יצירותיו של ריכטר, משום שסברו שהן "אינן סובייקטיביות".

עם זאת, ריכטר, שידע סבל רב בחייו – חיילים רוסים אנסו את אמו, אביו התאבד, דודתו נרצחה – מתכחש לסרט, וטוען בדיעבד שהוא מתעב את יוצרו ואותו.

אכן, יש בסרט קטעים מיותרים לגמרי שאפשר היה לוותר עליהם. הוא ארוך מדי – נמשך 188 דקות – ואילו קיצצו אותו בשעה, שום דבר לא היה נגרע ממנו.

יש גם מי שמתחו נגדו ביקורת וטענו שהוא "קיטש". ייתכן. אבל איכשהו, הקיטש הזה פועל, מרגש, ובכלל לא מביך.

באנגלית שמו של הסרט שונה. הוא נקרא "Never Look Away": אל תסיט את מבטך, משפט שדודתו האהובה של קורט נהגה לומר לו, כך גם כשלקחו אותה בכפייה לאשפוז שממנו לא שבה.

התביעה הזאת, להביט, לראות, לדעת את האמת, לא לנוס מפניה ולא להתכחש לה, היא בעצם התביעה המוצבת בפני קורט האמן, עד שהוא לומד ומבין מה האמת שלו, מה הלוז של הווייתו, מה הכי חשוב לו, ומה הוא רוצה לספר לעולם.

הציורים שהוא מתעד בשחור לבן מתוך צילומים שיש להם מבחינתו משמעות רבה מאוד, ואחרי כן מערפל בקווקווים רכים, העלו על דעתי את ציורו של מונק "הילדה הגוועת" המעורפל בשל הדמעות של הצייר שתיעד את אחותו.

את התביעה לאמירת האמת מציג גם במאי הסרט בפני עצמו, ולעניות דעתי הוא הצליח במשימה.

הסרט מועמד לפרס האוסקר בשתי קטגוריות: הסרט הזר הטוב ביותר, והצילום הטוב ביותר.

הסרט "במדבר – דיפטיך תיעודי": איך נראה צוּמוּד

האתגר לצופים נראה לא פשוט: סרט שנמשך כארבע שעות, מוקרן עם הפסקה קצרה של חצי שעה בין שני חלקיו. 

במציאות חלפו ארבע השעות ביעף, עד כי ארבעת החברים שנועדו יחד כדי לצפות בו תהו איך ייתכן שהוא נגמר מהר כל כך. 

"במדבר", סרט תיעודי שיצר אבנר פיינגלרנט, מוקדש בחלקו הראשון לאבידן, מתיישב יהודי בדרום הר חברון, אחד מאלה שמכונים בדרך כלל "נוער הגבעות", ועמו לחבריו, לאשתו ולילדיו, ובחלקו השני למשפחה פלסטינית, עומר, ילדיו, ושתי נשותיו, שגרים באותו אזור. 

התוצאה מרתקת.

בתום ההקרנה נשאר הבמאי לשיחה עם הקהל,  וסיפר כי תהליך הצילומים נמשך חמש שנים, וכי בניגוד לעשייה הרגילה של סרטים דוקומנטריים, שמצלמים אותם אחרי תחקיר וכתיבת תסריט, הוא התחיל לצלם אחרי ששוטט חצי שנה בקרבתם של האנשים הללו, ויצר אתם יחסי קרבה ואמון, בלי שהחליט מלכתחילה מה יהיה הכיוון שאליו התעתד לפנות ביצירה. 


אבנר פיינגלרנט, בשיחה עם הקהל בתום ההקרנה

הצילומים עצמם, השהות עם המצולמים, הדילמות שאליהן נחשף הבמאי, הם אלה שיצרו את הסרט, ואת האמירה המובהקת והברורה שהוא מציע.

התיאור "דיפטיך" המופיע בשמו של הסרט מרמז על שני חלקים שמחוברים זה אל זה. אכן, הציר המשותף להם הוא המקום: כאמור – דרום הר חברון, ששם נאחזים בקרקע רועי צאן יהודים ופלסטינים. למרבה הפליאה, לא נוצר שום קשר נוסף, למעט הגיאוגרפי, לא רק בין שני חלקי הסרט, אלא גם בין האנשים שגרים קרוב כל כך, אבל לא ממש מתעניינים אלה באלה.

ליתר דיוק, כך נגלה מהדברים שסיפר הבמאי וגם, במידה מסוימת מהסרט עצמו, הפלסטינים אדישים למדי לקיומם של היהודים, ואילו האחרונים עסוקים מאוד בשכניהם, דרוכים לקראתם וחוששים מפניהם. הפעם היחידה שבה מוזכרים "היהודים" בחלק הפלסטיני הוא כאשר הם בונים לעצמם בית, במו ידיהם, וברקע העבודה הקשה שבה הם שקועים, רוטנים מדי פעם, "הרי היהודים יהרסו לנו את הבית". (בינתיים זה לא קרה).

היהודים, כאמור, לא רק קשובים לקיומם של הפלסטינים, אלא גם מדברים עליהם. אין לדעת אם לשיח או להיעדרו אחראי בעצם עורך הסרט, שבחר את הקטעים המוצגים מתוך ארבע מאות שעות צילום. מכל מקום, התוצאה המוגשת לנו, הצופים, מראה כי היהודים חושבים על השכנים שלהם, ועסוקים בהם: עוקבים אחריהם במשקפות, מדברים עליהם. כשחיילים ישראלים מגיעים אל החווה לגידול כבשים שהקים אבידן, הוא מארח אותם, מציע להם קפה, מזמין אותם להגיע גם בלילה, כדי להכין לעצמם שתייה, וגם נותן להם הנחיות כיצד לפעול כלפי שכניו הערבים. מעניינים לא פחות הדברים שהוא אומר ברגע מסוים למצלמה: אין, לדעתו, לערבים הללו, הגרים בצדה האחר של הגבעה הסמוכה, שום קשר אמיתי לאדמה. אי אפשר ללמוד מהם מאומה. אין בהם רוחניות.

אלה דברים מעניינים במיוחד, כי בסופו של הסרט אפשר להבין שבכך בעצם הוא עוסק: בשאלה מי באמת נאחז בקרקע בעקשנות רבה יותר.

וההיאחזות הזאת בקרקע אינה עניין של מה בכך. הבמאי, שסיפר כיצד שהה ימים ארוכים עם האנשים הללו במשך כמה שנים, עשה מעשה כמעט הירואי. כי החיים, במיוחד בצד הפלסטיני, קשים מנשוא, ממש בלתי אפשריים.

גם החיים בצד הישראלי קשים ביותר. בתחילת הסרט אבידן חי עם שותפו לדרך במבנה פרוץ, מבולגן להחריד, ושניהם עובדים בפרך בטיפול בעדר הכבשים. בהמשך מצטרפת אליו אשתו, שירה, עם ילדתם הקטנה, תאנה, ואחרי כן גם יולדת במקום את בנם. לקראת בואה משפצים את הבית, אבל תנאי החיים עדיין נראים בלתי נסבלים. מזג האוויר קשה, בחורף קור אימים, יורד שלג, הרוחות מכות, הבית מבודד, מוקף טרשים, ודייריו חוששים כל הזמן מהאיום של שכניהם הקרובים, הפלסטינים.

ואז מגיעים אל החלק השני, אל הצד הפלסטיני, ושם החיים יותר מקשים. פתאום הצד הישראלי נראה כמעט כמו גן עדן של נוחות מפנקת. המשפחה הפלסטינית חיה באוהלים. שתי נשותיו של עומר לא מפסיקות להתקוטט. עבודת הפרך הקיומית שהן שקועות בה בלי הרף לאורך היממה, מחרידה. הן עסוקות כל הזמן, סוחבות, מנקות, מטאטאות את החול מעל החול במעין משימה סיזיפית שלא תיאמן, חולבות, מטלטלות את הנאד הגדול, עורה של כבשה שנפשט מעליה, כדי ליצור גבינה, וכל זה בקרבה צמודה לאדמה. המשפחה אוכלת בישיבה שפופה. מעט החשמל מגיע מגנרטור שאינו פועל כל הזמן. הכבשים תובעות התמסרות, כמו בחווה של אבידן, אבל כאן הנשים הן אלה שנושאות בעיקר העול. גם כשהגברים בונים את הבית, במו ידיהם, הנשים נתבעות לסחוב דליים עם טיט (וננזפות אם נדמה לגברים שאינן זריזות די הצורך).

התמונה העולה מהסרט היא שליהודים יש בעצם ברירה. הם יכולים לבחור אם להישאר במקום או לוותר. הפלסטינים, לעומת זאת, שם כדי להישאר. בלי לשאול שאלות או לתהות תהיות.

יוצר הסרט טען בדבריו שגם למשפחה הפלסטינית יש היכולת המעשית לעזוב את המקום, אם רק יחליטו, שכן לעומר, אב המשפחה, יש אמצעים ואפילו בתים נוחים ומרווחים ביטא, עיר בנפת חברון. לדעתו הם נשארים במקום מרצון ומתוך החלטה. תהא הסיבה אשר תהא, הם עדיין שם. אבידן, לעומתם, חרף הדברים האכסטטיים שאמר בשלבים מסוימים נוסח "יזרמו כאן נחלים, כי אנחנו פה," ו"הפחד מהמוות הוא לא משהו שיעצור אותנו מלעשות דברים," התייאש, ויתר ועזב. לא זו בלבד, אלא שכיום הוא מתנכר לאורח החיים הקודם שלו, וטוען על עצמו שהיה אז אלים מדי. הנה הכותרת של כתבה שהתפרסמה עליו במוסף לשבת של ידיעות אחרונות ב-8 בינואר, 2019:

קישור לכתבה המלאה בידיעות אחרונות.

המתיישבים היהודים מתלבטים בשאלות: "אם לא תהיה תשובה טובה, הכול יקרוס," אומר אבידן באחד מרגעי ההתחבטות שלו. הפלסטינים לעומתם פשוט שם. מטאטאים חול, אוכלים ונושמים אותו ונאחזים בו בעקשנות של חיי יום יום.

כדאי מאוד לצפות בסרט המיוחד הזה כדי להבין איך נראה צומוד.

כאן אפשר להזמין כרטיסים לסינטמק בתל אביב

נטפליקס: אלפונסו קוארון, הסרט "רומא": האם כל הנשים לבד באותו אופן?

"אנחנו הנשים תמיד לבד," אומרת האישה שבצדה הימני של התמונה. היא בהירת שיער, לבנה. האישה שבצדה השמאלי של התמונה שחורת שיער ובעלת תווי פניה דרום אמריקנים ילידיים. הבהירה אוחזת בפניה של האחרת, כפופה לעברה. על פניה נסוכה הבעה ידידותית לכאורה, אבל יש בהן גם יותר משמץ של התנשאות, בעצם – של פטרונות. זרועותיה של כהת השיער שמוטות. הבעת פניה נוגה, כמעט אטומה, היא בוהה קדימה, כאילו נטולת רגש, לעומת החיוך המסוים הנסוך על פני האישה שבצד ימין.

המשפט מכיל את שתיהן: "אנחנו הנשים…" ואמור לכאורה לאחד ביניהן: גורל משותף להן. בהיותן נשים "לא משנה מה אומרים" הן בעצם לבד.

ויש באמירה הזאת לא מעט אמת, שאותה מביע סרטו החדש של הבמאי המקסיקני אלפונסו קוארון, "רומא"; סרט שחולל התרגשות רבה, לא רק בשל תכניו ואיכותו, אלא גם מכיוון שמדובר בפעם הראשונה שבה סרט מוקרן בו זמנית בנטפליקס ובה בעת, בימים אלה, גם בבתי הקולנוע. אין ספק שענקית הסטרימינג חוללה עם הסרט הזה מהפכה זוטא: אפשר לצפות בסרט עכשווי ומדובר מתוך הכורסה שבבית. אין ספק שמה שנטפליקס עושה מהפכני מאוד. כבר התרגלנו לאפשרויות צפייה רבות מהבית – בVOD, וכמובן בהורדה פירטית של סרטים מהרשת – אבל כאן מדובר בשירות שאינו רק חוקי לחלוטין: תמורת סכום לא נכבד אפשר לרכוש מנוי חודשי ולצפות באינספור סרטים, אלא גם בשירות עדכני לחלוטין. עד כה אפשר היה לצפות רק בסרטים ישנים יחסית שנטפליקס רכשו את הזכויות להקרנתם, או בסרטים ותוכניות שנטפליקס עצמה ייצרה. אפשר רק לקוות שמדובר בתקדים, ושגם בעתיד אפשר יהיה לצפות בסרטים המדוברים ביותר, בלי לצאת מהבית. אכן, כבר עתה אפשר להיווכח שאת אולמות הקולנוע גודשים בעיקר, או כמעט רק, בני הגיל השלישי. הצעירים יותר כבר יודעים מזמן "להוריד" סרטים ולוותר על היציאה מהבית. כמה ממבקרי הקולנוע המליצו לצפות בכל זאת ב"רומא" על המסך הגדול של בית הקולנוע. צפיתי בו במסך הבינוני בבית, ולא הרגשתי שהפסדתי משהו.

"רומא" עטור פרסים: הוא זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל הסרטים בוונציה,  בפרס הקולנוע הבריטי העצמאי לסרט הזר הטוב ביותר, בתואר סרט השנה של מבקרי הקולנוע של ניו יורק, לוס אנג'לס, פילדלפיה, סן פרנסיסקו, וושינגטון, שיקגו, בוסטון, לאס וגאס, סיאטל ואטלנטה. גם בישראל זכה לעיטור כסרט השנה של פורום מבקרי הקולנוע.

ובצדק!

מדובר בסרט מיוחד במינו, רווי אהבה וגעגוע. הוא משרטט את דמותה של קליאו, המשרתת שנראית בתצלום שלעיל. אפשר לחוש בעוצמה רבה בכך שמדובר, כנראה, באישה אמיתית שהיוצר אהב בילדותו, והחליט להנציח אותה, ואת תקופת החיים (תחילת שנות ה-70), שבה הייתה משמעותית כל כך בחייו.

אבל הוא עושה הרבה יותר מכך. הוא מתאר בסרט, בעדינות מפעימה, את הפער הגדול שמתקיים בין חייה של גברת הבית למשרתת. גם במקום שבו האחרונה זוכה ליחס נפלא, כביכול. אוהבים אותה. דואגים לה. עוזרים לה. מטפלים בה בעת הצורך. אבל כשגבירתה אומרת לה, "אנחנו הנשים תמיד לבד", וכאילו מניחה את שתיהן בקטגוריה זהה, היא כמובן טועה לגמרי.

אכן, שתיהן נעזבות. הגברים שבחיי שתיהן מתגלים כמנוולים גדולים, שקרנים שאי אפשר לסמוך עליהם במאומה. שתיהן זקוקות עד ייאוש לגבר שלהן. הסצנה שבה בעלה של סופיה מגיע הביתה, לפני שהוא נוטש אותה ואת ארבעת ילדיהם, היא מופת קולנועי. לא רואים את פניו. הוא נוהג במכונית שנראית כמו חללית: גדולה, מהבהבת, כולה מתכת ואורות. הוא משמיע כמה צפירות צורמות. רצים לפתוח בפניו את השער. הוא שועט פנימה, בתנועה חלקה ובוטחת, מחדיר את המכונית אל המסדרון הצר מדי המיועד לה. עדיין לא רואים את פניו. רק את תנועות הידיים ואת כלי התחבורה העוצמתי המחליק קדימה. את פני מי כן רואים? את אלה של הנשים: אשתו והמשרתת, ואת פניהם של והילדים. הם מצולמים מלמטה, בתקריב, פניהם מוארות, הבעת פניהם אקסטטית ונפעמת לקראת בואו של הגבר. הסצנה מתכתבת עם תמונה מהסרט "מפגשים מהסוג השלישי" של שפילברג, שבה ניצבים בני האדם בציפייה מהולה באימה לקראת מפגש הצפוי עם חייזרים.

אכן, הגברים ב"רומא" די מזכירים חייזרים. התנהגותם לא אנושית. הם אלימים, אדישים, נרקסיסטיים, הם משאירים את הנשים "תמיד לבד". אבל איזה הבדל, בכל זאת, בין הלבד של האישה העשירה, גם אם היא נעזבה, גם אם נאלצת לעבור למקום עבודה אחר, לא עוד מורה, אלא עורכת ספרים במשרה מלאה, ובין זה של המשרתת התלויה בה לחלוטין! אנו זוכים להתוודע אל "מאחורי הקלעים" של חיי הבית העשיר. את חייהם של בני הבית אנו מכירים רק כשהם נפגשים עם אלה של המשרתות. אלה שרועים על הספות וצופים בתוכנית טלוויזיה מצחיקה, וזאת גונבת רגע של צפייה, עד שפוקדים עליה ללכת למלא איזו משימה. כשבעלי הבית מסתובבים אי שם בעולם, המשרתת מנקה, מסדרת, אוספת את הבגדים המלוכלכים שלהם, מכינה להם אוכל, מכבה את האורות בסוף היום, משכיבה את הילדים לישון ומעירה אותם בבוקר. הבית אינו שלה. הילדים אינם שלה. הלכלוך אינו שלה. אבל היא אחראית על כל אלה.

ובכל זאת, יש נחמה מסוימת בסרט: בידיעה שהילד שגדל והיה לבמאי זוכר את האישה ההיא, שהעניקה לו כל כך הרבה, ומכיר לה תודה ביצירתו.

הסרט היפני "המשפחה שלי": כשהטוב מתחפש לרע

מה קורה כשהטוב מתחפש לרע?

בדרך כלל אנחנו רגילים להפך: משפחות שנראות "טובות", ובעצם מתחוללות שם, הרחק מעין רואה, זוועות, בעיקר פגיעות בחסרי ישע, בדרך כלל – בילדים. אותם ילדים נראים אולי מטופלים היטב ומטופחים, אבל בחדרי חדרים, בחשאי, סובלים מהתעללות, באין מושיע.

אבל טוב בתחפושת של רע? זה כבר סיפור אחר לגמרי.

בסרט היפני "המשפחה שלי" אפשר בעצם לפגוש את שני סוגי התחפושת, אבל הטוב המחופש לרע הוא העניין העיקרי.

אז איך נראים חייהם של אנשים שהחברה מגדירה אותם "רעים"? מדובר בחבורה של אנשים קשי יום שמתגוררים ביחד במעין סככה עלובה. הם נראים כמו משפחה. יש בהם גבר ואישה, לכאורה – ההורים. יש ילד על סף גיל ההתבגרות, וסבתא עמלנית שעסוקה כל הזמן בתפירה, בישול וטיפול בשאר בני המשפחה. יש גם שתי נשים צעירות – בנות? נכדות? לא הכול ברור, ונדרש זמן רב למדי כדי להבין את טיב היחסים בין כולם.

ה"אבא" וה"בן" הצעיר מתפרנסים מגניבות. הם מתורגלים היטב, נכנסים ביחד לחנויות, האחד מסיט את תשומת לבם של המוכרים והאחר לוקח ובורח. אחת הצעירות עובדת כחשפנית במועדון מין. האחרת – כפועלת במכבסה, שמשם היא גונבת פריטים.

מה אומר ה"אבא" לצעיר הנתון תחת חסותו כדי להצדיק את הגנבות שהם מבצעים בצוותא? הוא מסביר כי רכוש שנמצא עדיין בחנות אינו שייך בעצם לאיש, ושכל זמן שהחנות אינה פושטת את הרגל, אין שום בעיה לגנוב ממנה. מסוג ההצדקות העצמיות האופייניות לפושעים.

בהמשך מסתבר שהסבתא, שמתרברבת בכך שהפנסיה שלה היא מטה לחמם העיקרי של בני המשפחה, בעצם מקבלת דמי לא יחרץ כדי שתמשיך להסתיר פשע כלשהו, אולי אפילו רצח. אודה שהפרטים המדויקים חמקו ממני, וזאת אחת ממגרעותיו של הסרט: הכול מתנהל במין אפרוריות לא מובנת, האמת אמורה להיחשף לאטה, אבל כשזה קורה לא הכול מתברר באמת ועד הסוף. אם מכיוון שהפענוח מהיר מדי, או משום שהוא נותר אניגמטי, גם כשהוא אמור להתפרש.

אבל הקו העיקרי של העלילה מתברר: בני המשפחה הללו בעצם אינם בני משפחה. נכון יותר להגדירם ככנופיית פשע. אנשים שהתקבצו ויחד משתפים פעולה כדי להתפרנס, לאכול, להתגונן מפני העולם וחוקיו הקשים.

ובכל זאת, הלקח שאנו לומדים מהמפגש אתם הוא שכן, יש פושעים שפשעיהם בטלים בשישים, שכן הם בעצם אנשים מוסריים, נדיבים, אוהבי אדם, טובי לב ורגישים עד בלי די.

כך למשל, אחרי אחת הגניבות, בדרכם "הביתה" אל הסככה העלובה שבה האנשים הללו מוצאים מקלט,  הגבר והנער הצעיר חולפים על פני מרפסת שבה עומדת ילדה קטנה, כבת ארבע. בעבר כבר שמו לב אליה, וכמו תמיד, היא נראית אומללה, וכנראה גם מורעבת. הם שולפים אותה מהמרפסת, לוקחים אותה אתם, ומחליטים לא להחזיר אותה לביתה, אחרי שהם שומעים באקראי את הוריה רבים בתוך הבית, ואת אמה המוכה צועקת אל אביה "גם אני לא רציתי שהיא תיוולד!"

הם חיים בעוני מחפיר, אבל רחמיהם נכמרים על הילדה והם מסרבים להחזיר אותה למקום שבו היא סובלת כל כך ופשוט קובעים עובדה, היא נשארת אצלם, והם מאמצים אותה אל לבם. דואגים לה. גונבים למענה בגדים. מאכילים אותה. מדברים אליה. משתפים אותה בחייהם העלובים. ובעיקר – אוהבים אותה.

"אם מישהו מכה אותך ואומר לך שהוא אוהב אותך, אל תאמיני לו", אומרת לה אחת מבנות ה"משפחה". "כשאוהבים נוהגים כך," היא מוסיפה, ומעניקה לילדה חיבוק ארוך, אמיץ, מעניק ביטחון, מחזק. הקשר האינטימי ביניהן מתעצם כששתיהן חושפות זו לעיני זו צלקת שנגרמה להן מהתעללות, ונוגעות זו בזו בחמלה ובהבנה.

לא אחשוף את ההמשך, כדי להותיר כמה פרטים לא ידועים מראש למי שמתכוון לצפות בסרט. אומר רק שהוא מאלף ומעורר מחשבות.

וגם – שמהרגע שהמציאות ה"שפויה", ה"מתוקנת" נכנסת לחייהם של האנשים הללו, אפשר להבין לא רק איך הטוב מתחפש לרע, אלא גם איך הרע מתחפש לטוב, ואיך אפשר להשוות בין שני סוגים הפוכים של תגובה לנגיעה בפצע.

כדאי לראות את הסרט, ולוא רק בשל חלקו האחרון, המעורר מחשבות.

"המשפחה שלי" זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן השנה.

אמש בפסטיבל הסרטים: "נורמנדי בעירום": סרט משעשע ומלבב

אז מה אם מלחמת העולם השנייה הסתיימה לפני יותר משבעים שנה? בנורמנדי היא עדיין מתקיימת, או לפחות השפעתה: גם מי שנולדו שנים רבות אחרי הניצחון זוכרים אותה. מה שהתרחש על אדמותיהם ממשיך להשפיע על עמדותיהם של האיכרים המקומיים, גם אם הם מתמודדים כיום עם בעיות אחרות לגמרי. במידה מסוימת, הזמן כאילו עמד מלכת: הכיבוש, הפלישה של בנות הברית שהחלה אצלם, ההפצצות שספגו, הנוכחות האמריקנית בכפריהם, צצים ומופיעים שוב בחיי היומיום שלהם.

הבעיה האמיתית שלהם כיום היא מצבם העגום כחקלאים. צרפת מייבאת תוצרת מארצות אחרות. ארגונים שדוגלים בשמירה על זכויותיהן של החיות מתנכלים לתעשיית הבשר, שהיא מטה לחמם של האיכרים הללו. מצבם בכי רע. חלקם קורסים, הבנקים מעקלים ציוד, וכולם חוששים מפני העתיד. כל הקשיים הללו אינם מוחקים טינות נושנות, עתיקות יומין: האם סבו של האחד באמת גזל את השדה מסבו של האחר? היכן המסמכים המעידים על בעלות? הם נשרפו במלחמה. אין הוכחות. בתוך חברה של אנשים שחיים בקרבה יתרה, מקיימים אספות (שמזכירות את האספות המוכרות לנו היטב מהחיים בקיבוץ), שבהן הם מגיעים ביחד להחלטות על עניינים הנוגעים לכלל, כל סכסוך כזה מקרין על שאר התושבים ומערב גם אותם.

על הרקע הזה יצר הבמאי הצרפתי פיליפ לה גיי סרט מקסים, משובב נפש, משעשע ומרגש.

אל הכפר הטרוד, כאמור, בבעיות פרנסה חמורות, נקלע צלם אמריקני נודע, שמחליט לצלם באחד משדותיו את אחד הצילומים הרגילים שלו. אותו צלם נוהג למצוא אתרים שמעניינים אותו, ולהעמיד בהם עשרות ואפילו מאות אנשים עירומים.

אחרי מחשבה שנייה ראש הכפר, שברגע הראשון דוחה את ההצעה, מבין שאם אנשי הכפר הקטן והנידח שבו מתרחשת העלילה ייעתרו לצלם ויסכימו להתפשט ולהצטלם בתמונה קבוצתית, הם יזכו לתשומת לב ציבורית בצרפת ובעולם כולו, ואולי כך יוכלו טענותיהם להישמע, ובזכות זאת ייפתרו הבעיות הכלכליות שהם מתמודדים אתן.

האם יסכימו תושבי הכפר להתפשט? מה ההתנגדויות שאתן יאלץ ראש הכפר להתמודד?

העלילה מתגלגלת בחן ובהומור. לא מעט פרצי צחוק נשמעו לאורכה, שכן היא מלווה בשנינויות רבות ומשעשעות.

מעניין במיוחד האופן שבו מציג הסרט את היוצר הגאון, הצלם-האמן המהולל. כך למשל, מציג האמן בהתפעלות בפני עוזרו הנאמן תצלום מימי מלחמת העולם השנייה, שמצא בחדר באכסניה שבה הם לנים. בתצלום רואים מאות מצבות שהונחו על קבריהם של חיילים אמריקנים שנפלו בקרבות.

העוזר מגיב כמו בן בן אנוש סביר: מביע עצב למראה צלבי המצבות הללו, ומפטיר משהו על כל הבחורים הצעירים שחייהם הוקרבו במלחמה.

אבל את הצלם התוכן בכלל לא מעניין. הוא מדבר "על הגיאומטריה": המראה של בית העלמין המשתרע מאופק עד אופק מרגש ומרתק את האמן באסתטיקה שלו. הוא מקבל ממנו השראה, וקובע שכך יעמיד את אנשי הכפר העירומים שהוא מתכוון לצלם. האם זאת דרכם של אמנים? לראות צורה ולא לחשוב על משמעויות? לא תמיד, כמובן. הצלם שלפנינו הוא כמובן מעין קריקטורה, אבל ברור גם שכמו בכל קריקטורה, דמותו מדגישה ומפריזה קווים קיימים.

על ההשראה לסרט סיפר הבמאי: "מאז ילדותי המוקדמת אני מבלה את החופשות שלי בבית משפחתי הנמצא בפרש שבדרום נורמנדי, שלושה קילומטרים מהכפר מל סור סארטה [שם מתרחש הסרט]. יחד עם זאת, ראיתי את אותן תמונות של אמן קונספטואלי שמצלם אירועים בעירום, בערים כמו ברלין מקסיקו סיטי ועוד. וחשבתי מה היה קורה אילו האמן הזה היה מגיע למקום שכוח-האל הזה בלב צרפת, ומארגן צילום כזה, שבו הוא מפשיט את האיכרים בשדה פתוח. זה סוג של התנגשות תרבותית שיכולה להוביל סיפור."

אכן, אחד מגיבוריו הראשיים של הסיפור הוא הכפר עצמו, נופיו והאנשים המאכלסים אותו. הם, התושבים האמיתיים, מופיעים בסרט. "לא הייתי צריך להביא דוגמנים מפריז", סיפר הבמאי, ותיאר את ההתנגדות של "השחקנים" המאולתרים להתפשט – ממש אותה ההתנגדות שמופיעה בעלילה של הסרט.

"אנשי הכפר הבינו שהם יכולים להעביר משהו ממה שקורה להם, ממצבם, בהשתתפות בתמונה. יש כאלה שאמרו שיעשו את זה מתוך הזדהות עם המטרה", סיפר פיליפ לה גיי, שגם כתב את התסריט. האמנות והמציאות מתערבבים אם כך בסרט, ואולי גם זה סוד קסמו.

אמש בפסטיבל הסרטים בחיפה, "תיק נעדר": סרט עשוי היטב

 

מאחר שקראתי בשעתו את תיק נעדר, חקירה ראשונה ספרו הראשון של דרור משעני, ונהניתי ממנו מאוד, חששתי שמא לא אמצא עניין בסרט. למרבה ההפתעה לא כך היה, חרף העובדה שידעתי למעשה את פתרון התעלומה וזכרתי גם את המפתח שהביא לו.

הסרט עשוי היטב, וההמרה שיצרו שני התסריטאים, אריק זונקה ודרור משעני, שהעבירו את הסיפור מחולון לפריז, מוצלחת מאוד. השלד הבסיסי נשאר, אבל אברהם אברהם, הבלש הלא יוצלח, שלא תמיד מבין מה קורה סביבו, ששוגה, ומצליח בסופו של דבר כמעט בטעות, נהפך בסרט לפרנסואה ויסקונטי, בלש מותש וציני, שאשתו נטשה אותו לאחרונה. הוא גם אלים, שתיין, חוצה גבולות. לא דמות של הבלש השגרתי שהקוראים או הצופים מוזמנים ושמחים להזדהות אתו ולהתפעל ממנו.

בספר הרקע של חולון כפריפריה ישראלית עלובה משמעותי מאוד. אתרים רבים בעיר – שכונת קריית שרת, שכונת נווה רמז, רחוב אלופי צה"ל, רחוב ההסתדרות, כיכר סטרומה – מוזכרים לאורכו. גם השמות של הדמויות אֶבוֹקָטִיבִיים לקורא הישראלי. אבל מסתבר שהכול יכול לפעול היטב גם בפריז ובצרפתית. במקום חולות יש יער. במקום בתי דירות ישראליים טיפוסיים יש בתים צרפתיים, שכמובן נראים שונים מאוד מאלה שלנו; במקום עופר שרעבי יש דניס ארנו, אבל העיקר והמהות, נשארים: בצרפת, כמו בישראל, שכנים יכולים להיות מעורבים מדי בחיי זולתם, ובכל מקום יש הורים ששקועים בקונפליקטים איומים עם הילדים שלהם.

הבלש בסרט חווה קשיים נוראיים עם בנו, והשאלה אם פתרון התעלומה הבלשית יאפשר לו להתקרב אל הבן וליצור אתו מערכת יחסים בריאה יותר נשארת פתוחה.

כשהספר תיק נעדר, חקירה ראשונה ראה אור לראשונה, סיפר דרור משעני בריאיון עיתונאי כי החליט לכתוב בלש שאין בתחילתו, בניגוד לקונוונציה, גופה. מדובר אם כן בנער צעיר, רק בן שש עשרה, שלא חזר מבית הספר, והבלש מנסה להתחקות על עקבותיו ולהבין היכן הוא.

הדמות המעניינת ביותר בסרט היא זאת של יאן, השכן, שמתערב בחקירה מתוך מניעים אישיים. הוא מנסה לפתור את התעלומה, בין היתר כדי למצוא עניין בחייו ולהזין את האספירציות שלו, אשר מתניעות את העלילה. דרור משעני, שיצר את הדמות יודע מן הסתם דבר או שניים על הכלא המטפורי שבו שרוי אדם כמוהו, כפי שהוא מעיד על עצמו.

אחרי  תיק נעדר, חקירה ראשונה כתב דרור משעני והוציא לאור עוד שני ספרים בסדרת הבלש אברהם אברהם: השני: אפשרות של אלימות: אברהם אברהם, החקירה השנייה והשלישי: האיש שרצה לדעת הכל, שזכו גם הם להצלחה בעולם ותורגמו לשפות רבות.

במאי הסרט סיפר כיצד החליט לעבד את תיק נעדר, חקירה ראשונה: לאחר שהודיע למכריו שהוא מחפש ספר מתח שיתאים לעיבוד קולנועי בסגנון פילם נואר, נתנו לו כמה בעלי חנויות ספרים שלושה ספרים. אחד מהם הוסיף ברגע האחרון את ספרו של משעני, ואמר לו "אולי הספר הזה יתאים לך, יש בו משהו".

אכן, יש בו, בהחלט.