אני רוצה להתווכח עם הסוף של הסרט “שבע ברכות”.

אתחיל ממנו. מודה: לא יכולתי להתגבר על היבבה החנוקה שהרעידה אותי, כשצפיתי בסצנה האחרונה. לא ידעתי בוודאות אם מה שעורר אותה היה רק מה שנראה מולי על המסך, או השילוב בינו לבין הרקע האישי שלי. כנראה – שניהם.

ועם זאת כן: אני רוצה להתווכח עם מה שהוצג בפנינו. עם אי הנוחות שחשתי, ועם תחושת הצרימה שהתעוררה בי.

למען האמת, גם בחלקיו הראשונים של הסרט הרגשתי אי נוחות רבה. בדיעבד הבנתי שהייתה מכוונת. שהיוצרים ביקשו בפירוש לעורר אותה.

אנחנו פוגשים שם משפחה מרוקאית חמה וקולנית, תוססת ודביקה, נלהבת ועליזה, לכאורה – קבוצת אנשים קרובים ומעורבים מאוד זה בחייו של זה. היה קשה בהתחלה לשאת את כל הרעש, ואת השמחה הזאת, העולה על גדותיה.

אבל לאט לאט המהומה הולכת ושוככת. זה קורה בד בבד עם חשיפתם של הסודות האיומים שהמשפחה הזאת, הנהדרת־לכאורה, מסתירה.

לא מדובר רק בסוד הראשי, שהוא כבר גלוי לקהל מראש, כי עליו דובר רבות עוד לפני שהסרט יצא אל האקרנים: סיפורה של אישה שבילדותה מסרה אותה אימה לאחותה חשוכת הילדים.

מארי, הילדה, גדלה. היא כבר בת ארבעים. והיא נמצאת במרכזה של העלילה ומניעה אותה. התמונה הראשונה בסרט היא חתונתה עם ישראלי־לשעבר, בניגוד לה – ממוצא אשכנזי –שגר בצרפת. הוריו באו להשתתף בשמחה, אבל עד מהרה אביו פורש מהחגיגה המתמשכת: שבע הברכות שנערכות, כל אחת מהן בארוחת ערב משפחתית, כל פעם אצל מישהו אחר: אצל ההורים של הכלה, אצל אחיה ואחיותיה.

ומה מתברר? שכל האהבה הקולנית הזאת היא בעצם העמדת פנים אחת גדולה. הצביעות נחשפת לא רק בהקשר של הסיפור העיקרי: סיפורה של מארי שמסרו אותה, כאילו שהייתה חבילה נטולת רגשות ורצונות, הלוך ושוב לדודתה כדי “לפצות” אותה על כך שאין לה ילדים. האמת מתגלה לא רק כשרואים את חוסר הרגישות של האחים והאחיות, שנהנים לשבת בנוכחותה של מארי ולהעלות ביחד זיכרונות ילדות משותפים שנמנעו ממנה. היא אמנם גרה בשכנות להם, אבל “השתייכה” לבית שבו לא היו ילדים נוספים. “בת” יחידה, לא ממש מאומצת – הרי ידעה מי הוריה הביולוגיים, וראתה את אחיה ואחיותיה חיים ביחד, אמנם במחסור כלכלי, אבל בתוך הווי משפחתי חמים. חוסר האהבה נגלה לא רק כשמבינים עד כמה אמה ואחיה ואחיותיה לא מבינים – לא רוצים להבין! – את מצוקתה של מי שחשה שנידו אותה על לא עוול בכפה – “הרי הייתי ילדה כל כך טובה!” היא זועקת במר נפשה. לא רק כששומעים אותם תוקפים אותה – מה את רוצה? לך היה הכול: לדודתה ולדודה היה כסף, היא זכתה בהשכלה ובתואר אקדמי. היא היום מנהלת בנק בפריז, בניגוד להם שאם יש לאחת מהם “תואר” הוא זה של מלכת יופי מקומית (ועוד “של השמנות”…).

אחיה ואחותה רואים בה מתלוננת סדרתית. כועסים עליה. מצפים שתשכח את מה שחוותה כעוול מתמשך. הרי זה היה לפני ארבעים שנה! מה את רוצה עכשיו…?

גם אמה כועסת עליה. ברגע של רתחה מודיעה אמה של מארי כי עד שהגיעה (עשר שנים לא ראו אותה) כדי להתחתן “בחיק המשפחה”, הכול היה בסדר, כולם חיו בשלום, ורק היא בבואה הורסת הכול, ואז תוקעת האם את הסכין: “גם היום הייתי מוסרת אותך!”

אין סיכוי שתתנצל. אין סיכוי שתבין. אין סיכוי שתבקש סליחה. אין סיכוי שתבחין בכאב, שתכיר בו.

גם היום הייתי מוסרת אותך.

אבל החלק שהכי זעזע אותי – למרות שגם הדברים הללו בלתי נסבלים בעליל – היה אירוע צדדי לכאורה, אבל כזה שיש בו משנה משמעות בעיני: אחת מבנות משפחתה של מארי משוועת לילד נוסף, כדי שבתה לא תהיה בת יחידה. היא לא מצליחה להרות. היא מצאה סוף סוף פונדקאית. אבל אין לה כסף לממן אותה! והיא פונה אל בני המשפחה ה”חמים” וה”אוהבים” וה”קרובים” ומבקשת שיעזרו לה. שכל אחד יתרום, כמידת יכולתו.

אהה. האמת מתגלה. זאת משפחה רק לארוחות משותפות. לא לעזרה הדדית! הם נסוגים. הם מתקוממים נגד הרעיון. ומתחילים להעלות תירוצים לסירובם: לא נאה להם שהילד יגדל בתוך רחם של אישה זרה, ועוד גויה! וחוץ מזה, ממלמלים, גם לי אין כסף…

רגע השיא של הסרט מתרחש באותה סצנה. מארי מתפרצת: אולי אחד מכם ימסרו לה את הילד שלו, כדי לפתור לה את הבעיה? היא מנסה לגרום להם להבין את עוצמת העוול שנגרם לה. לשווא. אוזניהם אטומות. עיניהם לא רואות. אין הבנה. אין הזדהות.

ולכן הסצנה האחרונה בסרט עצבנה אותי.

מארי מגיעה שוב לביקור בישראל, אחרי עוד פרידה ממושכת. אמה כבר דמנטית, חיה בבית אבות.

אבל כשהיא רואה את מארי, דווקא אותה, היא מזהה! מארי נמסה מהתרגשות. שמחה. ויושבת לידה, דומעת, מחייכת. ומורחת לאמה לק.

פיוס.

על מה? איך? מדוע? מה פתאום?

זה הסוף שנבחר: סוף “מנחם”, סוחט דמעות, אבל לא אמין! לא אמין!

בן זוגי אמר לי – אל תחשבי שהוא יחזיק מעמד, ה”פיוס” הזה. הרי שום דבר אמיתי לא נאמר! הרי הכול – חוסר ההבנה, ההכאבה, האדישות, נשארו כפי שהיו. נראה את מארי בעוד זמן מה, הוא הוסיף, נראה איך יהיו היחסים שלה עם בני המשפחה האטומים והמאכזבים האלה. אבל לא נראה. הסרט הסתיים…

זה לא שאהבתי את הסרטים הקודמים, הידועים והמונומנטליים, של שפילברג. חלקם נראו לי, במבט מבחוץ, אפילו מגוחכים: כריש ענק מפחיד, חייזרים שמאיימים על האנושות, כל האינידאנה ג’ונסים עם ההרפתקאות המופרכות שלהם, הדינוזאורים שקמים לתחייה… אפילו אי־טי לא ממש דיבר אלי, חרף הצלחתו הפנומנלית, ויכולתו לפנות אל קהלים רבים ומגוונים כל כך. לא פעם לגלגתי על דבריו המוזרים של שפילברג בטקס, כשהוענק לו פרס האוסקר על סרטו “רשימת שינדלר”: האיש עמד על הבמה והודה, בין היתר, “לשישה מיליון שאינם יכולים להיות כאן ולצפות בסרט, ביחד עם כל מיליארד הצופים שרואים אותו הלילה “… חשבתי – כמה נרקיסיסט צריך להיות אדם כדי להודות לשישה מיליון נרצחים ולהצר על כך שאבדה להם ההזדמנות לצפות בסרט שיצר?

אבל סרטו החדש, “הפייבלמינים”, מעין אוטוביגרפיה קולנועית, פשוט גמר אותי. די מהר התחלתי לדמוע, ועד תום ההקרנה חיסלתי שלוש ממחטות נייר. היו רגעים שמצאתי את עצמי מתייפחת ממש, וזה לא שהסרט עצוב! ממש ממש לא! הוא פשוט ריגש אותי עד עמקי הנשמה. 

כי זה סרט על היווצרותו של אמן. שפילברג יצר בו, בשפה קולנועית, את “דיוקן האמן כאדם צעיר” שלו, סיפר לנו איך הכול התחיל כשהוריו לקחו אותו לראשונה לקולנוע, כשהיה כבן חמש, איך הופעל עליו הקסם ושבה אותו לעד, ומה הייתה דרכו עד לרגע שבו הבין שהקולנוע הוא ייעודו הבלעדי בחיים, שבלי העשייה הזאת הוא אינו יכול לחיות.

מי שצופה בסרט ויודע שהאיש זכה פעמיים באוסקר,  לא יכול להיות אדיש למאמצים של אביו (המהנדס) לשכנע אותו שמדובר בתחביב, בעשייה שולית וחסרת משמעות שמוטב לזנוח אותה ולמצוא עיסוק רציני יותר, למשל – לימודי הנדסה, ולהתמיד בו… (ולעומת זאת – לעידוד שזכה מאמו). 

שפילברג – בסרט שמו סם, ועיון קצר בקורות חייו מגלה ששמואל הוא שמו “היהודי” – מספר לנו על הקשר המיוחד שלו עם אמו, פסנתרנית מוכשרת שוויתרה על קריירה מוזיקלית כדי להיות רעיה ואם, על ההבנה והתמיכה שהעניקה לו בדרכו להיות אמן יוצר, ועל העידוד המופלא שזכה לקבל מדודה של אמו, יהודי מבוגר עם מבטא גלותי שפגש אותו (לפי הסרט) רק פעם אחת, אבל השמיע באוזניו את הלקח החשוב ביותר שאמן צריך לדעת: העשייה הזאת היא משמעות חייך. אל תמעל בה, אל תוותר עליה ואל תישמע לקולות שמנסים לומר לך שהיא לא חשובה!

הסרט לא רק מרגש מאוד, הוא גם משעשע ורצוף בדיחות קטנות. כך למשל כשסם, בן דמותו של שפילברג, נאלץ לעבור דירה מפינקס שבאריזונה ללוס אנג’לס, בעקבות רילוקיישן של אביו, הוא סובל בבית הספר מבריונים אנטישמיים. “איך נקלענו פתאום לארץ של ענקים?”, הוא שואל את אחותו באחד הימים הראשונים שלהם בבית הספר החדש, ומנסה לפלס לעצמו דרך בתוך קבוצת נערים גבוהים, חסונים ובהיר שיער.

סם־שפילברג זוכה כמובן לתהילה בין בני כיתתו רק אחרי שכישרונו המיוחד מתגלה: הוא מתנדב להסריט את יום הכיף שתלמידי הכיתה האחרונה בבית בבית הספר נוהגים לעשות על חוף הים כחלק מטקסי הפרידה מהמקום. סם, עם יכולתו המיוחדת, עם המבט החד, המקורי והמדויק שלו, לוכד עשרות רגעים משעשעים ומרגשים. התלמידים מריעים לו בתום ההקרנה, אבל זה רק קטע קטן ממה שקורה לו באותו ערב: ברגע מסוים מתעמת אתו אחד הביריונים שמיררו עד כה את חייו. השיחה ביניהם מפתיעה ומרגשת. בסיומה תובע ממנו הביריון לשמור את פרטיה בסוד, וסם נעתר לבקשתו, אך מוסיף – “אלא אם אעשה על זה פעם סרט”… ומיד נבהל משפת הגוף המאיימת של בן שיחו ושב ומבטיח: “מה שלא אעשה לעולם!”

והרי אנחנו יושבים עכשיו וצופים בסרט הזה. רואים את סם נאבק באנטישמיות כשהוא מכחיש שהרג את ישו (האנטישמים תובעים ממנו “להתנצל על הרצח”…), ומסביר ש”לא חייתי לפני אלפי שנים ומעולם לא ביקרתי ברומא” (למיטב ידיעתי ישו לא נשפט והועלה על הצלב ברומא… מילא…). אנחנו רואים את סם תָּמֵהַּ כשהוא מעניק לבת הזוג שלו, נערה מאמינה, שמנסה בלי הרף להמיר את דתו, תליון עם צלב זהב, והיא שואלת אותו “מצאת את ישו?” “בחנות תכשיטים?” הוא משיב לה בפליאה… אנחנו רואים אותו נאבק, חוטף מכות, כועס, נעלב, אוהב, מתרגש…

התענגתי על כל רגע בסרט. על הדרמות המשפחתיות שהוא פורש. על הרגעים היפים ומלאי וההומור, על האהבה הרבה שהוא מביע, לא רק לאמנות, גם לאמו ולאביו, וגם, לרגעים ספורים, לאחיותיו. אבל בעיקר – על תיאור צמיחתו של האמן המצליח. 

נפלא! 

הגרמני הוביל את קוּבָּה אל הדרגש שהוקצה לו, ויצא מהחדר, שני הגברים
ששכבו על הדרגש הצטופפו ופינו לו מקום. הוא השתחל והתכווץ ביניהם.
הבל פיהם היה חמוץ וזר. מאיפה אתם? מראבקה. אני מנובי-טארג, ואני מכיר
את ראבקה. תישן, בחור, אתה תזדקק לשינה הזו, מה שהכרת לא חשוב עכשיו…
למה נתנו לי את הדרגש הזה, למה לא השאירו אותי עם החברים שלי? פה אין
חברים, בחור, פה ישנים במקומות שהתפנו… ולמה יש פה מקום פנוי? תישן,
בחור… מה אתם עושים פה? עובדים. אם תעבוד ותשתוק תישאר בחיים… איך
קוראים לכם? אני פרדק והוא הנייק. לאח שלי קוראים הנייק… תישן. אח שלך
לא חשוב עכשיו. אז מי ישן פה לפניי? מי ישן כאן אתמול? קראו לו יצחק, הוא
היה מנובי סונץ… אני מכיר את נובי סונץ, זה לידנו. תישן, בחור… היינו במשאית
ושמענו את הרכבות נוסעות, אתם יודעים לאן לקחו את כולם? לא את כולם
לוקחים, אבל זה לא חשוב עכשיו… כמה זמן אתם כבר כאן? שלושה שבועות,
ותישן עכשיו… מה קרה ליצחק שישן פה אתמול? הוא לא רצה לשתוק, ירו בו.
קוּבָּה השתתק. על הקיר שמולו ריצדה בועת אור. הוא כיוון אליה את שתי
כפות ידיו. ראשים קרחים התרוממו ממרבצם על דרגשי העץ. עשרות זוגות
עיניים עייפות וצמאות התבוננו בהשתאות בצלליותיהם של שני ברבורים
שהחלו לשייט על הקיר המואר. יפים היו הברבורים. שקטות היו אדוות המים.

מי היה אבי פרויקט הטילים הבליסטיים של גרמניה, “טילי הנקמה” ששוגרו לעבר מערב אירופה, בעיקר לעבר לונדון, וזרעו שם חורבן והרס בקרב אוכלוסייה אזרחית?

חבר המפלגה הנאצית, ורנר פון בראון.

מי עמד בראש המירוץ לחלל, ובתוכנית אפולו של נאס”א?

המהגר הגרמני לארצות הברית, ורנר פון בראון.

העובדות הללו ידועות לכול, אבל תמיד מעניין לבדוק את קו התפר שבין שני מצבים סותרים וקיצוניים כל כך: איך בכלל התחולל המעבר של פון בראון מעמדה של קצין בכיר באס-אס, שאחראי להרס הנורא ולהרג של אזרחים רבים כל כך, למעמד של מדען בכיר ונחשב שפועל לטובת ארצות הברית ומוביל אותה להישגים במירוץ לחלל ובתחרות עם ברית המועצות?

על התהייה הזאת מנסה להשיב הסרט הקצר שיצרו לנטפליקס שני ישראלים, מור לושי ודניאל סיון. הסרט נכנס לרשימה הקצרה לפרס הסרט הזר הקצר של האוסקר ה-94 (ב-27 במרס ייערך הטקס, ואז נדע אם “ת”ד 1142” זכה בפרס).

הסרט מגולל את סיפורם של חיילים בצבא ארצות הברית שהציבו אותם בבסיס סודי ביותר, מתקן צבאי שעוצב כמו קאנטרי קלאב חלומי. לשם הגיעו פושעי המלחמה הגרמנים שהאמריקנים חפצו ביקרם, בשל הידע הרב שהיה להם בתחום הטילים.

החיילים האמריקנים שנבחרו כדי “לטפל” בגרמנים היו דוברי גרמנית ילידית. כלומר – פליטים יהודים שהצליחו להינצל, הגיעו לארצות הברית והתגייסו לצבא כדי להילחם בגרמנים, שרצחו באירופה את בני משפחותיהם.

בסרט שלפנינו מתראיינים שניים מאותם חיילים יהודים. הם מספרים, כנראה לראשונה, על התסכול שחשו כשראו את התנאים המפנקים שזכו להם הרוצחים, ואת זעמם על כך שנאלצו לטפל באותם מנוולים. על היעדר החומר התיעודי מאותו אירוע, שהיה כאמור סודי ביותר, פיצו היוצרים בקטעי הנפשה ארוכים: החיילים היהודים הצעירים מצוירים, וקטעי האנימציה איפשרו ליוצרים להראות את מגוון הרגשות שהתעורר בהם: את העוינות, הפליאה, את שאט הנפש שחשו, בצדק רב.

על הפרשה המזעזעת קראתי לראשונה ברומן המופלא מעוף העורב של הסופרת הקנדית אן מרי מק’דונלד. שם תיארה מק’דונלד לא רק את האירוח שזכו לו הגרמנים, אלא גם את הזוועות של מחנה העבודה דורה-מיטלבאו, שמוקם בתוך מפעל תת קרקעי שנכרה בתוך הר, במרכז גרמניה ליד העיר נורדהאוזן. עובדי הכפייה היהודים אולצו לעבוד בייצור טילי V-2, אלה שנורו לעבר לונדון. מבין כ-60,000 האסירים שהועסקו במחנה נספו על פי ההערכה כ-20,000. הם מתו מתשישות, מחלות ורציחות יזומות.

מדעני תוכנית הטילים הגרמנית, ובראשם ורנר פון בראון, ידעו מן הסתם על מה שהתרחש בדורה-מיטלבאו, אבל בירכו על כך שעובדי הכפייה מאפשרים להם לקדם את תוכניותיהם ולהוציאן לפועל.

הנה תצלום של אותם מדענים גרמניים שהתאזרחו בארצות הברית. מזעזע להיווכח כמה זחוחים ומחויכים הם נראים!

הסרט “ת”ד 1142” נמשך 36 דקות אינטנסיביות ומצמררות. הוא  מיטיב לפרוס לפנינו את הפער הבלתי נתפס בין מה שראוי וסביר, לבין מה שקרה בפועל. את הציניות המזעזעת של השלטונות האמריקניים, שהעדיפו למחול ולוותר על עשיית דין צדק, וזאת רק כדי שיתאפשר להם “להביס” את יריביהם החדשים-ישנים, במלחמה הקרה שפרצה, ובעצם – רק נמשכה – עם תום מלחמת העולם השנייה.

האם המירוץ לחלל הצדיק את העובדה שפושעי מלחמה רבים כל כך התקבלו בארצות הברית, לא עמדו לדין, וזכו ליחס מיטיב ונדיב?

באחת הסצנות בסרט מספר אחד החיילים היהודים, שהורו להם לספק את כל מאווייהם של ה”אורחים” הגרמנים, כיצד לקחו אותם, לבקשתם, לכלבו גדול בעיר הסמוכה למתקן הצבאי כדי שיקנו שם לקראת חג המולד שפע של מתנות יוקרה לבני המשפחה שלהם שנשארו עדיין בגרמניה (עד מהרה הגיעו גם אלה והצטרפו לגברים). כשבעים ושש שנים חלפו מאז, והעד היהודי לא יכול לשכוח איך בחרו שנואי נפשו תחתונים וחזיות ממשי לבנות הזוג שלהם. “נקמתו” היחידה הייתה בכך שלקח אותם דווקא לבית כלבו שבבעלותם של יהודים. מעין נחמה פורתא ועלובה למדי…

אני מקווה מאוד שהסרט יזכה בפרס ובעקבותיו בתשומת לב עולמית רבה. הוא מעלה סוגייה מוסרית שיש להתעכב עליה, גם מקץ שנים רבות כל כך, ולוא רק כדי להעניק מעט שלוות נפש לחיילים היהודים שנאלצו להתמודד עם אותה סוגייה. שניים מהם היו עדיין בחיים ב-2021, כשהסרט נוצר. מאחר שהטילו עליהם לשמור על סודיות גמורה הם שתקו כל השנים. היוצרים איפשרו להם סוף סוף לדבר על הכעס והגועל שבעצם לא התפוגגו מאז ועד היום.

בסופה של הנובלה  The Heart Of Darkness (באחד מתרגומיה לעברית היא נקראה בלב האפלה ובאחר – אל לב המאפלייה), שכתב ג’וזף קונרד, לוחש קורץ, גיבור הסיפור, בנשמת אפו האחרונה “The horror, the horror”. כלומר – איזו זוועה. (בתרגום הנושן: “האימה, האימה”, בחדש יותר – “הזוועה! הזוועה!”), ועם המילים האלה על שפתיו הוא מת.

הזוועה שקורץ חושב עליה ברגעי חייו האחרונים היא זאת שהוא עצמו חולל. קורץ שבסיפור הגיע ללב אפריקה, ושם, במקום שבו חי מנותק מחברת לבנים, הרחק מהציוויליזציה המערבית, הוא הפך את עצמו לעריץ מופקר וצמא דם, והשליט אימה וטרור על נתיניו הלא לבנים. האם ארבע המילים הללו “The horror, the horror”, מבטאות תובנה אחרונה שיש לו, רגע לפני מותו? האם הוא קולט איזו זוועה חולל בשנים שבהם שלט ללא מְצָרִים באוכלוסיה המקומית, בני האדם שהכפיף אותם לדחפיו החולניים? לאכזריות הברוטלית שלו? 

האם תובנה כזאת, שקונרד הסופר שם בפיו של קורץ – אמינה? האם אדם כמו קורץ, שהיה מסוגל לדברים שעולל, יכול באמת לחזור בו, להתחרט? הווידוי האחרון קשור בתפיסה הנוצרית שלפיה מתקיים טקס שנועד לשלוח אל העולם הבא את כולם, גם את החוטאים והמנוולים הכי גדולים, עם טיהור ומחילה. ייתכן שקורץ שבנובלה, שהתחיל את דרכו כאדם בעל אידיאלים נעלים ושאף להביא את האור לאפריקה, יכול היה בשניות האחרונות להסתכל לאחור על חייו ולראות את האפלה הגדולה שבלבו. ואולי זוהי אידיאליזציה של הסופר, שביקש למצוא תיקון גם לחוטא כמו קורץ. אם כי אי אפשר שלא לתהות – לטובת מי או מה? לטובת שלוות נפשו של קורץ? והרי לאנשים שבהם התעלל ההכרה שלו בזוועה לא תעלה ולא תוריד מאומה. האם ההכרה בזוועה יכולה להיות כפרתו? האם הוא מת מזוכך, כי הבין מה עשה? 

לא יכולתי שלא לחשוב על כל השאלות הללו כשצפיתי בסרט התיעודי “חצר משחקים”, (בימוי, הפקה ותסריט: נורית קידר), המגולל את מה שהתרחש ביומה הרביעי של מלחמת לבנון בשנת 1982.

חיילים מפלוגת מילואים של הצנחנים הצטוו לשמור במשך כיממה על כאלף שבויי מלחמה לבנונים. את השבויים ריכזו חיילי צה”ל בחצר המשחקים של בית ספר בצידון. כמה מהם היו רופאים מבית החולים, חלקם לבנונים, ואחרים – בני לאומים אחרים: נורבגי, יווני, עירקי. מדוע החזיקו אותם בין השבויים? איך בכלל קבעו את מי ייקחו אל חצר בית הספר (שם אזקו אותם ואטמו את עיניהם בסמרטוטים)? איך ייתכן שבמשך כל שעות היום בחודש יוני, בחוץ, בשמש הקופחת, לא היו לחיילי צה”ל מים לתת לשבויים? מדוע נאלצו אלה לעשות על עצמם את צרכיהם, כי לא איפשרו לאף אחד אפילו לקום לרגע, ודאי שלא להתפנות? מתי ומדוע החלו החיילים להכות את השבויים? האם המכות הללו היו בלתי נמנעות? מה הייתה התוצאה שלהן?

מה חשבו הרופאים שנכחו שם על כל מה שהתחולל סביבם, למשל, על צחנת ההפרשות והזיעה, למשל, או על שבוי שפניו נקברו בחול, בעודו בחיים, והאם הצליחו להציל אותו?

מי אילץ את הרופא הלבנוני לשיר בעברית “עראפת הקטן שכח לסגור הדלת”? 

מה קרה שבסוף היממה נותרו  שבע גופות של שבויים בחצר המשחקים?

מי חשף את מה שקרה שם, ומתי? מדוע חיכה? 

והכי חשוב: מה חושבים כיום, מקץ כמעט ארבעה עשורים, חיילי צה”ל, הישראלים שהיו שם, על מה שהתרחש באותו יום בחצר המשחקים של בית הספר?

האם הם אומרים לעצמם “איזו זוועה”, כמו שאמר קורץ הבדוי, או שגם היום, כעבור שנים רבות כל כך, הם מוצאים לעצמם הצדקות והסברים? האם הם זוכרים את מה שקרה, או את מה שהם מעדיפים לספר לעצמם? האם הם מבינים? האם הם מתחרטים? האם הם מכים על חטא?  

סרטה של נורית קידר מסמר שיער. 

הוא החל, כפי שסיפרה בכתבה בעיתון הארץ, כאשר ידיד שלה, איש ההייטק עידן הרפז, סיפר לה שהוא מוצף בזיכרונות מהקיץ של שנת 1982, כשהיה קצין צנחנים צעיר שפיקד על כוח שהשתתף בכיבוש של צור וצידון. 

בכתבה בהארץ סיפרה קידר: “הוא אמר לי, ‘תשמעי, אני שולח לך קובץ ואני רוצה שתקראי, זה יומן המלחמה שלי מ–82′”, מספרת קידר בראיון. “זה שכב כמה חודשים על שולחן העבודה במחשב שלי, ויום אחד כששמעתי שלכבוד 20 שנה למלחמת לבנון מחפשים סרטים על המלחמה, ניגשתי למחשב והתחלתי לקרוא. זה היה יומן מלחמה, את יודעת, ‘הלכנו, ירינו, נכנסנו לבתים’, לא משהו מיוחד. בשלב מסוים צילצלתי לעידן ושאלתי אותו, ‘אתה יכול לומר לי למה אני צריכה לקרוא את כל זה?’ והוא אמר לי, ‘תגיעי כבר’. שאלתי למה אני צריכה להגיע, אבל הוא ענה: ‘אני לא אגיד לך כלום, פשוט תגיעי’. חזרתי לקרוא, הרצתי דפים, ואז אני זוכרת שהגעתי לעמוד 68, ולא האמנתי. צילצלתי אליו, היה אחרי 12 בלילה, ואמרתי לו ‘מה זה הסיפור הזה? אתה רוצה להוציא אותו?’ הוא אמר שכן, וקבענו להיפגש למחרת”.

את הסרט שיצרה קשה מאוד לראות. כמעט בלתי אפשרי. ועם זאת – חייבים לצפות בו. 

הוא שודר בכאן 11 בשבוע שבו דחתה הכנסת את החוק המוצע להכרה בטבח בכפר קאסם.

נתקלתי כבר בשאלה המזעזעת, המפחידה: “אמור להיות יום לכל מעשי הטבח והרצח, והפיגועים לסוגיהם שנעשו בארץ ע”י ערבים, ביהודים? בשביל מה זה טוב?”

מוזר ומבהיל שצריך להסביר שכן, חברה מתוקנת, ששורר בה שלטון חוק, חייבת להדגיש ולחזור ולהדגיש את הפשעים – פשעי מלחמה! – שהיא עצמה ביצעה באמצעות שליחיה, כלומר, באמצעות חיילי צה”ל. 

את הפשעים שכוונו נגדנו אנחנו זוכרים היטב. אבל חובתנו להכות על חטא שחטאנו, ובעיקר – לזכור את החטאים, ולספר עליהם לעצמנו ולילדינו, ללמד אותם, בתקווה שלא יחזרו עליהם. בתקווה שהמוסר והצדק ינצחו. בתקווה שנלמד את הלקח. ולא כמו קורץ, על ערש דווי, לא כמילים האחרונות, אלא כזיכרון חי של מה שאסור שמישהו מאתנו יעשה שוב בשמנו. 

הנה הסרט המלא:

הסרט נפתח במעין תריס כהה שהולך ונע הצדה וחושף במרכזו מראה מיימי: אדוות עדינות של נהר. זוהי תהיה זירת ההתרחשויות.

ואז מופיע הכיתוב: “כדי להיפטר מהצרות שלהם, יש אנשים שיוצאים לדרכים. ברוסיה יש אנשים שיוצאים לנהר”.

בתמונה הבאה רואים קבוצת אנשים, רובם מבוגרים, מחזיקים בלונים.  “אלה לא סתם בלונים שאנחנו משחררים עכשיו,” קורא המנחה של האירוע, “הם שליחים הנושאים אתם את המשאלות הכמוסות ביותר שלנו בקשר להפלגה.”

ואז כל האנשים הללו מפריחים את הבלונים, שנישאים מעלה מעלה אל השמים, ססגוניים כל כך, ובעצם – די עלובים. בקרוב, הרי כולנו יודעים, יתפוצצו, ינשרו, ימלאו את הארץ (או את הנהר) בשיירים של גומי שאין בהם חפץ. האם ימלאו את התחינה שאתה העיפו אותם? יהיו באמת “שליחי המשאלות הכמוסות”? האם קבוצת האנשים הזאת, אלה שהצטרפו להפלגה על הוולגה שתימשך שלושה שבועות, יימצאו על הספינה את מבוקשם (בדרך כלל – אהבה וזוגיות, ואתן את השמחות המיוחלות)?

המצלמה עוקבת אחריהם: אחרי המפגשים הקצרים והארוכים, שיחות הנפש הנסערות והדומעות. אחרי התאהבויות של הגיל השלישי שמתלקחות לרגע, אבל אינן מספקות שום אושר אמיתי. 

ויש הצעת נישואין אחת. ויש פותחת בקלפים שמתמרנת את חבריה, ובעצם משתוקקת בעצמה למנת השמחה שטרם טעמה עד כה. 

האנשים הרגשנים הללו, הדברניים כל כך, שפותחים את סגור לבם בקלות, צוחקים, בוכים, שרים, מקשיבים לשירתם של אחרים, מבטיחים לעצמם הבטחות ומתאכזבים, נראים כמו דמויות מתוך מחזה של צ’כוב, מין נינה שזועקת במר לבה “אני שחף…”, מין ליובוב שמזהירה “עוד רגע אני מתה…” מין דמויות של טולסטוי – נטשה רוסטובה, פייר בזוחוב, אולי אפילו כמו הנסיך אנדריי במהדורה עממית, פרולטרית, של אחרי המהפכה, ובהיעדר מעמד אצולה. “אני קולחוזניק” מעיד אחד מהם על עצמו, אבל גם קולחוזניקים מחפשים את הפיוט שבחיים, והוא שר, מלווה את עצמו בגיטרה, מספר על כפות רגליו שהלכו יחפות על שברי זכוכית.

הם לא מהססים לנקוט מחוות דרמטיות: מישהו קורע לגזרים את התצלומים המשותפים שלו ושל אהובתו, כדי לשכנע מישהי שהכול ביניהם נגמר (והיא? היא דומעת לנוכח הדרמה, ומבקשת לדעת אם לא הייתה שם אהבת אמת, ומה קרה, איך נוצר שבר כזה?). למחרת הוא שב ומצרף את הקרעים בחשאי, מדביק אותם זה לזה ונושק לתצלום. 

גם בגפם הם דרמטיים ועזי רגש.

איך מצלמים סרט כזה? איך המצלמה מגיעה אל כל השיחות האינטימיות הללו, למשל, זאת שמנהלות שתי צעירות (יפהפיות!), אחת מספרת מדוע היא רוצה להיפרד מבן זוגה, אבל את בנו הקטן היא אוהבת כל כך ואיך תיפרד ממנו? והאחרת מספרת לה מדוע היא רוצה להצטרף לבן זוגה שמחלק את חייו בין ארצות הברית לניו יורק. 

בשיחה עם  Jerzy Sladkowski, במאי הסרט, הוא סיפר כי כמה שנים לפני שצילם אותו השתתף בהפלגה דומה, וראה כיצד רוב המשתתפים משתוקקים למצוא זוגיות. לדבריו, יש בהפלגה ממד סמלי, שכן האווירה  “רומנטית, נוסטלגית ומסתורית”, ולכן זאת סביבה מתאימה להתאהבות. 

ואיך באמת הצליח להתקרב כל כך לאנשים, שהרשו לו להצטרף עם מצלמתו לרגעים כה אינטימיים? “קל לי לעשות את זה, כי אני אוהב אנשים”, הוא הסביר. “לפעמים האנשים שצילמנו אפילו לא הרגישו בכך, ושאלו אותנו – ‘מתי תתחילו?’ וזה כשכבר צילמנו אותם במשך יותר משעה…”

הדרמות נמשכות, ובינתיים הספינה לא עוצרת, שטה הלאה, הנוף נשקף מצוהריה: גדות הנהר, צריחים דמויי בצל של כנסיות, בתים כפריים, מרחבים ירוקים. הנהר זורם והאנשים שעליו מחפשים את האושר, עד לתמונה האחרונה, היפה להפליא: רואים את הספינה מרחוק, אי של אור בתוך מיצרים אפורים. היא מתקדמת לאטה, שופכת פס של אור זהוב על כל האפור המקיף אותה. לאט, לאט, לאט… 

אי אפשר שלא לחוש באהבה שחש הבמאי. הסרט שיצר ענוג, נוגע ללב ואנושי! 

האומנם המצוקה “עוברת בדי-אן-איי”? האם מי שגדל בעוני מרוד, בבית נטוש שאחד מהוריו פלש אליו בלית ברירה, יכול לצמוח מתוך הילדות העשוקה, לגדול ולפרוח?

בדוק-אביב הראשון שהתקיים בישראל, ב-1999, הוקרן הסרט התיעודי “שני יוסי”, שאותו ביימה יעל קיפר. במשך שנתיים עקבה קיפר במצלמתה אחרי קבוצה של אנשים שהמציאות אילצה אותם למצוא לעצמם קורת גג בבניין נטוש ברחוב יפת, ביפו. היו שם כמה משפחות מפורקות שחיו ביחסי אחווה, שכנות ועזרה הדדית. אב ושלושת בניו. אישה עם שני ילדיה הפעוטים. ועוד אישה, שכבר בגיל שבע עשרה הייתה אם לשניים. “אלטע זאכן” שהחזיק בחצר סוס, “קנה ומכר” זוטות. כבאי שכיבס בלילות לכל השכנים, במכונת הכביסה שהייתה אצלו בעבודה, בתחנת הכיבוי, ובין לבין משמרות נסע לבקר את בנו הקטן, שגדל בפנימייה. אוסף של מצוקות, דאגות, חרדות, מאבקי קיום. 

חלפו עשרים שנה, וקיפר החליטה לנסות ולאתר את גיבורי הסרט ההוא. לראות מה עלה בגורלם של האנשים שנפשה נקשרה בנפשם, אבל, כדרך הטבע, בתום הצילומים לסרט ההוא, נפרדה מהם והמשיכה בדרכה. 

לבה נשבר, כך סיפרה בשיחה שנערכה בתום ההקרנה של הסרט החדש, “שלושה יוסי”, כשגילתה מה עלה בגורלם. למשל – שאלירן, אחד הילדים המקסימים, שחדרו ללבה בשנתיים שליוותה אותו, ננטש למעשה זמן לא רב אחרי שנפרדה ממנו. רק בן חמש עשרה היה כשאביו עזב את הבית הנטוש ששם התגוררו, ועבר לגור עם אישה ועם ילדיה. אלירן נאלץ למצוא לעצמו “סידור” ועד שהגיע לגיל הגיוס לצה”ל (אחד החלומות שלו כילד היה להצליח להתגייס), היה למעשה לבדו בעולם. איזה מין אבא נוטש כך את בנו? בסרט אנחנו מגלים מה הייתה ההיסטוריה האישית שלו עצמו. איך הוא עצמו ננטש למעשה בילדותו.

בשיחה שהוקרנה אחרי הסרט  דנו יוצריו של “שלושה יוסי” בשאלות כבדות משקל. למשל – עד כמה מוסרי לתעד בני אדם ואז להיעלם מחייהם. האם יש לדוקומנטריסט חובה כלשהי כלפי האנשים שתיעד? במה יכול, אם יכול, סרט תיעודי, להשפיע על גורלם? 

בסרט החדש “נפגשים” שוב ושוב האנשים עם דמויותיהם מהעבר. רואים ילד שהיה לאיש, ואיש צעיר – שהזדקן. רואים פעוטה מדדה שהיא עכשיו אישה צעירה, ואישה צעירה שהשתנתה לגמרי, אז לבשה שמלה חשופה, היום היא עטויה בחיג’ב. 

אבל השינויים שנראים דרמטיים בעצם אינם כאלה באמת. כי האנשים, בבסיסם, לא השתנו. ובעיקר מצער ועצוב להיווכח כי מי שחי בילדותו בסביבה שלא יכלה להעניק לו כמעט מאומה (אחד הגברים מספר שאינו יודע קרוא וכתוב, עד כדי כך) לא “יצא” מהמצוקה, אלא ייקח אותה אתו לחייו הבוגרים. כי איזה סיכוי יש לילדים האלה?

הסרט משיב לנו על השאלה הכמעט רטורית בחדות נוקבת, כשהוא מראה לנו לאן הגיעו הילדים. מה קרה למבוגרים. המבט באנשים הללו אוהב, מלא אמפתיה וכאב, מבט עתיר תבונה של הלב ושל השכל. 

“כן!” השיבה יעל קיפר תשובה חד משמעית לשאלה – האם היא מקווה שהסרט ישפיע על המציאות, ודאי שהיא מקווה, ודאי שהייתה רוצה שיגיע לעיניים וללבבות הנכונים. 

לקראת סוף הסרט אנחנו פוגשים, ישר לפנים, את המצוקה המתמשכת, זאת של שנת 2020: אישה צעירה, אם לארבעה פעוטות. גדלה בפנימייה. נהגה להגיע לחופשות אצל סבתה שגרה בדירת חדר וחצי, ששייכת לחברת חלמיש, שם היא מגדלת כיום את ילדיה. אבל זה עתה קיבלה מכתב: היא חייבת כסף, ובקרוב תיזרק לרחוב עם הילדים. 

מה עלה בגורלה, אחרי שהמצלמות כבו? איפה היא עכשיו, עם כל ארבעת הילדים שלה, בימי הקורונה שבהם המצוקה התעצמה כל כך? מי ייתן את הדעת אל האומללות המחרידה הזאת? מה קורה כשהעוני והייאוש עוברים מדור לדור, “בתורשה”?

דוק-אביב התקיים השנה כמובן במתכונת שונה מהרגיל: עד ה-30 בספטמבר אפשר היה לקנות כרטיסים ולצפות בסרטים בבית. “שלושה יוסי” הוקרן בכאן 11. יש להניח שאפשר למצוא אותו מעתה ואילך גם בווי-או-די. הוא קורע את הלב, ועם זאת –מחייב צפייה בו. 

הבכי הכבוש היה נושן, ועם זאת כמו טרי וחדש לגמרי, כאילו שהעילה לו התרחשה ממש בזה הרגע. הוא עלה בעיניו של איש שלא היה מסוגל לשכוח דברים ששמע שנים רבות לפני כן, בעודו תלמיד באחת מהכיתות של בית הספר היסודי: מורה אטומה זלזלה בו אז וכינתה אותו עצלן. שישים שנה חלפו, והגבר, שכבר התקרב כבר לשנתו השבעים, עדיין לא יכול היה להתגבר על העלבון המתמשך של ילדותו. והוא לא היה סתם גבר, אלא כזה שהצליח מאוד בחייו, הן האישיים והן המקצועיים. אדם שהמציא כמה פטנטים רפואיים ייחודיים הרשומים על שמו – המצאות שהעשירו אותו, ולא פחות חשוב מכך – זיכו אותו ביכולת להציל חיים של אנשים רבים. והנה למרות זאת נותר בו עדיין אותו ילד קטן שהמורים אינם מבינים אותו ואינם רואים אותו כפי שהוא: אדם שניחן באינטליגנציה גבוהה מהממוצע; אדם יצירתי באופן בולט חריג; וכן, ילד שלקה בדיסלקציה.

מי ידע אז משהו על לקויות למידה? מי הבין מה טיבן? מי חס על ילד מתקשה, ומי יכול היה אז להושיט לו יד ולאפשר לו למצות את היכולות שלו?

בסופו של דבר זה קרה, הוא עשה זאת, בלי עזרתם של אותם מורים שפגעו בו והשפילו אותו, אבל העלבון צילק את נפשו לצמיתות, כפי שנגלה באותו ערב:  התכנסות של חברי ילדות שהעלו זיכרונות מבית הספר ומהמורים. 

במהלך הצפייה בסרט ההודי המופלא “כוכבים על פני האדמה” לא יכולתי שלא לחשוב על האיש הזה. כמה טוב שיש נטפליקס, ואפשר לצפות בסרט גם שלוש עשרה שנה אחרי שהופיע לראשונה על האקרנים, וכמה טוב שאחת הנוכחות באותו מפגש רעים הסבה את תשומת לבי לסרט הרגיש והאוהב הזה.

כשהוא הסתיים, הפטיר רֵעי לצפייה “הלוואי שכך היה קורה גם בחיים”, אבל אני סירבתי להצטרף לתגובתו הצינית – אולי מכיוון שבחיי המקצועיים כמורה וכמחנכת הייתי עדה, ואולי אפילו שותפה, למקרים שבהם ראיתי כיצד מורה רגיש, מורה שרואה את התלמיד או התלמידה, יכול במפורש לשנות את מהלך חייהם לטובה (אבל גם, בלי ספק, לרעה!)

אכן, אני מאמינה גדולה בהשפעה ובשינוי, והסרט שלפנינו מדגים כיצד אלה יכולים להתרחש בפועל. 

נכון, יש בו, ב”כוכבים על פני האדמה”, מידה גדושה של תמימות, אבל היא יפה, מבורכת ונוגעת ללב, והיא הסבה לי רגעים של שמחה והתרגשות. תחושה שיש בעולם אנושיות. ורגישות.

אכן, נדרש קצת זמן כדי “להיכנס” לסרט, להיסחף לתוכו, להתחיל להאמין לו, אכן, יש בו רגעים מסוגננים מדי ומבוימים מאוד, אבל גם אם הוא מוגזם, מה שהוא מבקש לספר לנו חשוב, נכון ואמיתי כל כך, ובסופו של דבר הכול, גם הסרט עצמו, פועל נכון. אולי, בין היתר, מכיוון שברור לגמרי שחלק מהילדים בסרט אמיתיים, לא מגלמים דמויות, אלא מופיעים בעצמם: יוצריו של הסרט לא היססו לתעד בו, בחלקים מסוימים, ילדים שאינם שחקנים, כאלה שנראים בדיוק כפי שהם, חשופים ואהובים מאוד, חרף שונותם. (ועם זאת, יש לציין את משחקו המופלא של הילד המופיע בתפקיד הראשי!) 

“כוכבים על פני האדמה” מספר את סיפורו של ילד בן שמונה שכל מורה צריך או צריכה לקרוא! סביבתו רואה בו טיפש ומרדן. מה צריך לקרות כדי שמישהו יבין אותו? כדי שמישהו יאפשר לו להבין את עצמו? את התשובות לשאלות הללו כדאי לכם לבדוק בעצמכם! 

את הטור אני מבקשת להקדיש לחברנו היקר, משה רפאל, שהלך הקיץ לעולמו. יהי זכרו ברוך. 

בתחילת הסרט לא ברור: האם היא ילדה קטנה? אולי נערה? קשה להחליט. שמה יוּמָה. היא מרותקת לכיסא גלגלים בשל, כך מתברר בהמשך, שיתוק מוחין מלידה. היא נראית קטנטונת, בין היתר מכיוון שאינה יכולה לקום על רגליה, וכשאינה יושבת בכיסא גלגלים היא מתניידת על הרצפה כמו פעוטה, על ארבע.

אמה מטפלת בכל צרכיה: מפשיטה ורוחצת אותה, אפילו נכנסת אתה עירומה לתוך האמבטיה המלאה במים ומתרחצת ביחד אתה. היא נוגעת בגופה ומחזיקה אותה כמו שנוגעים בתינוק חסר אונים. גם מחוץ לאמבטיה היא שמה לב לכל תנועה ולכל נשימה שלה, למשל, תוך כדי שיחת טלפון שלה היא ניגשת וחותכת למענה את האוכל המונח בצלחתה. כל העת קשובה אליה ודרוכה לטפל בה.

אבל לאט לאט מסתבר שיוּמָה איננה ילדה קטנה. היא אישה צעירה,  בת עשרים ושלוש. חוסר האונים שלה מטעה. היא מבלבלת גם מכיוון שהבעות פניה ילדותיות, והיא מדברת במין מתיקות חמודה. היא כנועה ומשתפת פעולה עם אמה, מניחה לה לעשות הכול למענה. הרי אין לה ברירה, לא כן? במצבה היא צריכה רק להודות על כל מה שהאם מעניקה לה ועושה בשבילה, כי אין לה שום אפשרות להתנהל בעולם בכוחות עצמה.

האמנם?

יוּמָה היא לא רק צעירה מוגבלת בתנועותיה. היא גם אמנית שמתמחה בציורי מנגה, והיא עובדת אצל מישהי שבעצם מנצלת אותה, גוזלת ממנה את כישרונה ויצירותיה ומעמידה פנים שאלה שלה.

האם לאישה במצבה יש סיכוי לממש את כישרונה? להביא לכך שהעולם יכיר ביכולותיה? האם תוכל לברוא לעצמה, בתוך כל המגבלות הללו שאתן נולדה לרוע מזלה, סוג של עצמאות? מתי בעצם עזרה מתחילה להחניק, ותשומת לב מרובה כל כך לשתק ולאיים על תחושת האוטונומיה שגם אדם שכלוא בגוף של עצמו רוצה וזכאי לה? מתי דאגה נהפכת לשתלטנות?

גם למיי קאימה, השחקנית המגלמת את יוּמָה, יש שיתוק מוחין, והיא מפליאה לגלם את דמותה של מי שאינה מוכנה להיכנע לגורלה (מן הסתם – כמוה עצמה!). בשלב מסוים יוּמָה מתמרדת, נוקטת צעדים מפתיעים, לא מוותרת, פועלת בנחישות ובמהלך מופלא ונוגע ללב זוכה למצוא אנשים שמוכנים לשתף אתה פעולה ולעזור לה לגלות על עצמה ועל משפחתה סודות מפתיעים ומרגשים שישנו את חייה.

הסרט “37 שניות” הגיע לנטפליקס בינואר 2020. זהו סרטה הראשון של היקארי, שכתבה וביימה אותו. היקארי סיפרה כי בתסריט המקורי, שאותו כתבה במסגרת של סדנת כתיבה, לקתה הגיבורה הראשית בשיתוק בשל פגיעה בעמוד השדרה, בעקבות תאונת דרכים, אבל כשמצאה את מיי קאימה, שינתה את התסריט בהתאם למצבה של קאימה. היה לה חשוב מאוד שהשחקנית שמגלמת את דמותה של גיבורת הסרט לא “תציג” את מגבלותיה, אלא תייצג אותן בנאמנות, מתוך כך שהיא עצמה חיה אתן.

היקארי אינה מכירה מקרוב את המוגבלות הגופנית שהביאה אל הסרט, אבל בריאיון אתה סיפרה שהשאיפה לעצמאות ליוותה אותה מצעירותה והעניקה לה השראה לסרט.

“אני חושבת שאנשים ביפן אינם ערים למה שמתרחש בעולם,” היא אמרה בריאיון לאתר Nippon. “תעשיית הבידור משפיעה מאוד על החברה. מדובר בהשפעה סמויה ומעודנת, אבל יש שפע של תוכניות קומיות שמשפיעות על הפאסיבות של הצופים ומסיטות את תשומת לבם מסוגיות חברתיות חשובות. לכן אני רוצה שאנשים יצפו ב’37 שניות’ ויחשבו על הסוגיות שהוא מעלה.”

אכן, מדובר ביצירה יוצאת דופן, מפתיעה ונוגעת ללב, בין היתר מכיוון שהיא נחווית כאמינה ומדויקת. הסרט מבקש לבדוק אם חירות אמיתית יכולה להתאפשר גם בחייהם של מי שגורלם הגביל מאוד את יכולותיהם הגופניות, והוא עושה זאת בתעוזה אך בעדינות, תוך שהוא נזהר מאוד מסנטימנטליות או מהפרזות. אפשר בהחלט להבין מדוע נבחר כחביב הקהל בפסטיבל ברלין בשנת 2019, שם הוקרן לראשונה.

ברגעים הראשונים נבהלתי: איימי עם הגברת מארץ’ בטיול שלהן באירופה? כבר? מה עם “חג מולד ללא מתנות אינו ראוי לשמו”?  עם “מה נורא להיות עניים”, של מג, עם איימי שמעקמת את האף, ורוטנת – “איני סבורה כי הוגן הוא כי לנערות רבות יש דברים נאים בשפע רב, ולאחרות אין מאומה”, עם באת’ שתמיד מרוצה ומרגיעה את אחיותיה – “הרי יש לנו אבא ואמא וכולנו חיות בצוותה”? עם משחק הצליינים? והרי ג’ו היא זאת שנאלצת בהתחלה לארח חברה לגברת מארץ’, ואיימי אמורה להתחבב על הגבירה העשירה בעוד הרבה פרקים, רק אחרי שבאת’ תחלה בשנית? 

ומה פתאום ג’ו כבר נפגשת עם העורך והוא מסכים לקנות ממנה סיפורים?

אבל כעבור כמה דקות הכול התבהר: הסרט, בניגוד לספר, אינו מתנהל כרונולוגית. קטעים מהעבר נרקמים לתוך ההווה, עד שהם נפגשים ויוצרים קו עלילה ברור, כנראה שגם למי שלא קרא את הספר עשרות פעמים כמוני בנעורי (וכמו נערות רבות אחרות).

נשים קטנות היה ספר פולחן. עד כדי כך שבספר אבא ארך רגליים הסופרת ג’יין ובסטר אומרת מפי הגיבורה שלה, ג’ודי, הלא היא ירושה אבוט שגדלה בבית יתומים, שהיא חייבת לקרוא את נשים קטנות כדי שתוכל להבין על מה מדברות חברותיה לקולג’, שכן הספר הוא חלק מעולמן התרבותי. 

הסרט נפלא. הרבה יותר מרגש וסוחף מכפי שאפשר לצפות. הוא מפיח רוח חיים באירועים קטנים מתוך הספר ולפעמים אפילו מיטיב ממנו לעשות זאת, מעצם טבעו. כך למשל ההצגות שג’ו נהגה להפיק ביחד עם אחיותיה קמות לתחייה בסרט, חביבות ומשעשעות כפי שאנחנו אמורים לראות אותן בעיני רוחנו. גם נשפי הריקודים והתלבושות הזכורות כל כך לטוב. כיף למשל לראות את השמלה הוורודה, המושאלת, שמג לבשה בנשף, לא רק לקרוא עליה… 

המוקד בסרט, ובכך הוא משנה מעט את כובד המשקל של הספר, הוא בשאיפותיה של ג’ו לכתוב. מן הסתם השינוי מוצדק, שהרי האלמנטים האוטוביוגרפיים שבספר מובהקים. כמו ג’ו גם לואיזה מיי אלקוט נהגה לכתוב מחזות קטנים שבהם השתתפו בנות המשפחה, וכמו ג’ו, גם היא אהבה לקחת לעצמה את תפקידי הגברים. 

כמו שמתואר בסרט, המוציא לאור לא התפעל מכתב היד של נשים קטנות ורק אחרי שנתן אותו לאחייניתו, שהתלהבה מאוד, החליט להוציא אותו לאור ב-1868. בסרט העניין הפמיניסטי תופס מקום נרחב: האם יש לאישה אפשרות להגיע לעצמאות בזכות עצמה, או שמוטל עליה לכוון את עצמה רק לכך שתתפוס לעצמה בעל עשיר, ותבטיח את עתידה? 

איימי שואפת להיות ציירת, אבל בשלב מסוים מחליטה שאין לה כישרון מספיק בולט, ובינוניות לא מעניינת אותה. מג הבכורה מפגינה כשרון משחק וביום חתונתה ג’ו מנסה לשכנע אותה לברוח, לוותר על חיי נישואים, לפתח קריירה של שחקנית. מג מסרבת ומסבירה לה שהיא דווקא רוצה להיות רעיה ואם. שזאת השאיפה שלה. 

בשלב מסוים אפילו ג’ו כמעט נכנעת, נמלכת בדעתה ומוותרת על הצהרותיה שהיא לא רוצה להינשא לעולם, שכן החופש שלה, האפשרות לכתוב, חשובים יותר מכול. 

המפגש הארס פואטי שמתרחש בסופו של הסרט מקסים: העורך תובע מג’ו “האמיתית” להביא לכך שג’ו “הכתובה” תינשא, כי אף אחת לא תרצה לקרוא ספר שהגיבורה שלו נשארת רווקה. האם ג’ו “האמיתית” תיעתר לתביעתו? האם “תשיא” את בת דמותה? האם היא עצמה תינשא? 

בזכות ההצלחה המסחררת של נשים קטנות לואיז מיי אלקוט הצליחה לפרוע את כל החובות של בני משפחתה. היא אפשרה לאחותה הצעירה ללמוד ציור באירופה, ואפילו קנתה למשפחה בית בקונקורד. היא המשיכה לכתוב, אפילו הוסיפה שני ספרי המשך לספרה המפורסם ביותר. היא לא נישאה ולא היו לה ילדים. 

אי אפשר שלא לתהות מה הייתה יכולה להיות דעתה על הסרט. האם חלמה שספרה ימשיך להכות גלים יותר ממאה וחמישים שנה אחרי שראה אור לראשונה?  

לדעתי הייתה שמחה מהסרט, שזכה השנה בפרס האוסקר לעיצוב תלבושות. לי, על כל פנים, גאו לאורכו בעיניים דמעות של התרגשות.  

הציטוטים שלעיל (ובהם, כמובן, העברית הארכאית של סוף שנות ה-50) לקוחים מהספר נשים קטנות בהוצאת יהושע צ’צ’יק הוצאת ספרים בע”מ (ללא תאריך), תרגם מאנגלית שלמה ערב

בסוף, ממש אחרי התמונה האחרונה, מופיע ציטוט מתוך עלובי החיים, ספרו של ויקטור הוגו שהעניק לסרט את שמו. משהו על כך שאין צמחים גרועים, יש רק גננים גרועים. הווה אומר: את האשמה יש להטיל תמיד על דור המבוגרים, לא על הילדים, אם אלה גדלו להיות אלימים, “טעוני טיפוח”, סרבני חינוך.

בית ספר בפריז, ששוכן בשכונת המהגרים מונפרמיי, נקרא על שם ויקטור הוגו. שם מתרחשת עלילת הסרט. אנו פוגשים ילדים שרובם נולדו כנראה בצרפת, אבל הוריהם או סביהם הגיעו מאפריקה, או מארצות ערב. האם המשפחות הללו התערו בסביבתן החדשה? האם הם רואים בעצמם צרפתים?

הסרט נפתח בתמונה שמעוררת את התחושה שכן: אלה צרפתים של ממש. שכן הם חוגגים בהתלהבות סוחפת ניצחון של נבחרת הכדורגל הצרפתית במונדיאל של שנת 2018, שועטים ברחובות בהמוניהם, שרים בעוז את המרסייז, שטופי שמחה שאין לה שיעור. 

רק בסופו של הסרט נזכרנו באילו מילים מתוך ההמנון הצרפתי בחר היוצר להתמקד: “עָרִיצוּת נֶגְדֵּנוּ צוֹעֶדֶת / דֶּגֶל דָּם הִיא לָנוּ תִּשָּׂא”, וגם: “צָעוֹד נִצְעַד
עַד דָּם טָמֵא / שַׁדְמוֹת צָרְפַת יַרְוֶה.” כן, רק בסוף הן מקבלות משמעות שונה לחלוטין. לא המנון, לא הזדהות עם צרפת ועם מורשתה. הזעם שנחשף במילות המרסייז, אותו זעם שכיוונו הבורגנים בימי המהפכה הצרפתית נגד בני מעמד האצולה של עמם, מופנה כיום כלפי צרפתים באשר הם. ובאופן ישיר ומיידי – כלפי מי שמייצג אותם בשטח, השוטרים שחיים ברובע, ומנסים להשליט בו סדר. שלא לומר – טרור ואימה.   

הסרט מלווה צוות של שלושה שוטרים כאלה. שניים ותיקים, אחד מהם צרפתי והאחר בן למהגרים מאפריקה, ואחד חדש, שמו סטפן, צרפתי גם הוא, שמזדעזע מהאלימות שחבריו לצוות נוהגים בה כלפי תושבי הרובע בכלל, וכלפי הילדים בפרט.

הוא “השוטר הטוב”: מי שינסה לתווך, לפשר, להרגיע, מי שמבין ללבם של התושבים, סולד מאלימות משטרתית מיותרת, ומנסה להיאבק נגדה, כבר ביומו הראשון בתפקיד. 

מה הוא יגלה? לאן יתגלגלו הדברים? איך ומתי יבין את עוצמת השנאה המופנית אפילו כלפיו, אף על פי שהוא חדש ולא הספיק לפגוע באף אחד, להפך, הוא מייצג לכאורה עמדה שפויה, מתונה ומזדהה?

הסרט בעיקר שואל שאלות, אבל אינו משיב על רובן. הוא משאיר אותנו פעורי פה ומזועזעים לנוכח מה שנגלה לעינינו, ומותיר אותנו עם התהייה – מה עתיד להתרחש בהמשך. איך אפשר יהיה לרכך את הקשיים, להרגיע את הרוחות, לאפשר חיים משותפים במקום שבו מתרחשת הסתה בלתי פוסקת, ושנאה שיש לה, כך מסתבר, מקורות מאוד מוצדקים. 

צריך תמיד להאשים את המבוגרים בעליבותם של הילדים, מסביר לנו ויקטור הוגו: בכך שצמחו להיות אלימים כל כך, בכך שכנראה יהיו בקרוב פושעים (למען האמת, אפשר כבר עכשיו, בהווה המתואר בסרט, לתאר אותם ככאלה, גם אם יש להם סיבות טובות להתנהגותם). 

סרט הביכורים של לאדג’ לי זכה לתשואות בפסטיבל קאן וגרף את פרס חבר השופטים. לי מעולם לא למד קולנוע. הוא עצמו תושב מונפרמיי, וסיפור חייו מרתק: הוא נולד במאלי והיגר עם הוריו לצרפת בילדותו. לי קנה מצלמה כשהיה בן שבע עשרה, והחל, כמו אחת הדמויות בסרט, לתעד את מה שמתרחש בשכונה ולהתעמת עם שוטרים. לא פעם נעצר, ואף נידון פעם אחת למאסר. הוא מכיר אם כן מקרוב ומבפנים את כל מה שהוא מתאר בסרט. התוצאה: יצירה מותחת, סוחפת ויוצאת דופן.

“עלובי החיים” נמצא ברשימה “הארוכה”: עשרת הסרטים המועמדים לפרס האוסקר בקטגורית הסרט הזר. הוא מייצג, כמובן, את צרפת. 

כן, כן, רק שני כוכבים, ויסלחו לי השופטים הנכבדים של גלובוס הזהב שהעניקו לו את פרס הדרמה הטובה ביותר. הם ודאי מיטיבים להבין ממני! ובכל זאת אספר כאן על תגובתי הסובייקטיבית לגמרי לסרט המדובר של השנה, “1917”. מבחינתי מדובר בשיעמום גמור, מהההתחלה ועד הסוף.

הסרט משחזר את מסעם המפרך של שני חיילים פשוטים שהוטלה עליהם משימה: לחצות את קווי האויב ולהודיע למפקד האנגלי שנמצא שם, בצד השני של הגזרה, שעליו להסיג את כוחותיו ולבלום את ההתקפה המיועדת, שכן הגרמנים הציבו להם מלכודת וכל מאות החיילים שיסתערו על המארב יֵהרגו בלי ספק. המוטיבציה של אחד מהם עזה במיוחד, כי אחד החיילים שעלולים ליהרג, אם ההודעה לעצור לא תגיע אליהם, הוא אחיו. 

העלילה פשוטה ולא יומרנית. היא עוקבת אחרי המסע הבלתי אפשרי של שני החיילים האנגלים הצעירים, ועושה הכול כדי לפתח אצל הצופה מתח וחרדה: האם יצליחו לגבור על כל המכשולים? האם יגיעו אל היעד וישמיעו את דברם? האם המפקד יקשיב להם בכלל? האם יצילו את חבריהם מהקרב האבוד הצפוי להם?

גדולתו העיקרית של הסרט, כך קבעו המבקרים, בכך שהוא מצולם כמו (אך הצופה הבוחן היטב נוכח שלא באמת!) ב-one shot, כלומר – כמעט בלי חיתוכים ועריכה, וזאת כדי לחדד את תחושת האותנטיות ולהכניס את הצופה אל המירוץ הבלתי אפשרי של שני האנגלים הצעירים והנועזים. 

אז אנחנו רצים אתם בבוץ ובשלוליות, מדלגים מעל משוכות, חודרים לתוך ביצורים שנראים נטושים, גוברים על מוקשים, ניצלים רק בקושי ממלכודות, נתקלים בגדרות תיל, דורכים על המון גופות של חיילים שנהרגו לפני שהגענו אליהם, אנחנו מתמודדים עם מטוס שנופל ממש עלינו, עם בוגדנותו של הטיס הגרמני המנוול, עם חולדות, אש, עשן, ועוד הרבה זוועות.

אלא שכל אלה הזכירו לי יותר מכל סרטי הרפתקאות בנוסח “שודדי התיבה האבודה” שבהם הכול קורה כביכול, ובעצם שום דבר לא מתרחש באמת. לא מבחינתי, על כל פנים. מהומה רבה על מאומה. עוד ועוד אקשן, קטשופ בדמות דם, שלל אנחות מביכות, אפס הזדהות שלי עם המתרחש, שכן המתח לא היה מתח והאימה לא התעוררה.

נשארו בעיקר רק כמה שאלות ציניות למדי. למשל: איך ייתכן שהמכתב שהחייל האמיץ שולף מתוך כיסו, אחרי ששחה זמן רב בנהר, נשאר יבש וקריא? יש לזכור: הרי מדובר בתחילת המאה ה-20 ולכן הנייר לא היה עטוף ושמור בתוך שקית ניילון אטימה…

מבחינתי רמת האמינות של הפרט המסוים הזה משקפת את רמת האמון שיכולתי לתת במתרחש. והיא הייתה נמוכה מאוד. 

אז כן, סרט על מלחמה, שמבקש להוכיח לנו שהיא דבר נורא. קטלני, מכוער, מזוויע, מיותר. בסדר גמור. השתכנעתי. אלא שלא הייתי זקוקה לשם כך לצפייה בסרט הזה.

נראה שסיכוייו של “1917” גבוהים לזכות בפרס האוסקר. למזלו – דעתי כלל אינה נחשבת. 

יאמר לשבחו של הסרט שיש בו לא מעט קטעים משעשעים מאוד. הוא מתחיל בסצנה שעוררה בקהל פרצי צחוק מוצדקים: הגיבור, פייר-פול, צעיר שהוא דוקטור לפילוסופיה שעובד כנער שליח, מסביר לבת הזוג שלו, פקידה בבנק, מדוע רק מטומטמים יכולים להצליח כאנשי מכירות: אם, נאמר, תפקידך למכור שואבי אבק ואת טיפשה, תוכלי לספר לקונה הפוטנציאלית ששואב האבק יסב לה אושר. מכיוון שאת טיפשה, תאמיני בשטויות שאת אומרת ולכן תשכנעי אותה לקנות. אבל אם את אדם נבון, תביני שאף שואב אבק אינו יכול לגרום לאושר ולכן תיכשלי במשימה… 

אז מי, אם כן, חכם? למי החוכמה יכולה להועיל? 

פייר-פול ממשיך להסביר: רוב הסופרים הדגולים, כמו גם הפילוסופים הנחשבים, היו שוטים גמורים. והוא נותן דוגמאות: טולסטוי למשל לא הרשה לאריסיו להתחסן, מה זה אומר עליו? והפוליטיקאים? כולם מטומטמים. הגרוע מכולם, הוא, כמובן, דונלד טראמפ. “אבל עשרות מיליוני אמריקנים הצביעו לו” מנסה חברתו לסתור את דבריו. “ברור,” הוא משיב בלי היסוס, “אהבלים מתים על מטומטמים”…

הסרט נקרא במקור “The Fall of the American Empire”, כלומר: נפילתה של האימפריה האמריקנית, (ולא של אימפרית הכסף!). הוא מעין המשך לקודמו, “The Decline of the American Empire” כלומר – ירידתה של האימפריה האמריקנית, שגם אותו יצר דניס ארקנד הקנדי מקוויבק (הסרטים  דוברים צרפתית), ב-1986. אז  עקב ארקנד אחרי קבוצת ידידם אינטלקטואלים מהמחלקה להיסטוריה של אוניברסיטת מונטריאול, שדנו בסוגיות מיניות שונות, ביניהן בגידות בחיי הנישואים, מין קבוצתי וזנות. 

הסרט שלפנינו מתמקד בסוגיית ההון השחור: פייר-פול נקלע בטעות לזירה של שוד מזוין (גם הסצנה הזאת הניבה פרצי צחוק רועמים בשל הפער בין האלימות הרצחנית לתמימותו המופתעת של העד לה), וברגע אחד של התלבטות, לנוכח שקים מופקרים שמכילים מיליוני דולרים, נדרש להחליט איך לנהוג: האם לנוס על נפשו? להתקשר למשטרה? ואולי פשוט לקחת לעצמו את הכסף? 

אבל מה בדיוק אפשר לעשות עם כל שטרות המזומנים הללו? 

הון שחור בממדים עצומים מסתובב בעולם ומגיע למקלטי מס שונים ועלומים. שותפים לו ארגוני טרור, פושעים שמחביאים את סודותיהם, שליטים ונושאי משרה מושחתים, מעלימי מס, בעלי הון ממדינות לא יציבות, מחביאי נכסים בהליכי גירושין ועוד – כולם חייבים להשתמש בכספם בלי להשאיר עקבות, תוך שהם עוקפים את המנגנונים הרשמיים והמוכרים. 

אנחנו כצופים עוברים מניפולציה רגשית מוכרת ונושנה בקולנוע: אנחנו מזדהים עם הפושעים ושמחים לאידה של המשטרה הכושלת שרודפת אחריהם וכל הזמן נשארת צעד אחד מאחוריהם. אנחנו רוצים שהם יצליחו לרמות את הממסד ושהמשטרה המגינה עליו (ועלינו…) תיכשל. 

אנחנו אמורים גם להזדהות עם ההתאהבות של פייר-פול ביצאנית צמרת יפהפייה, מהוקצעת ואלגנטית, שחיה לכאורה בשלום ועם הרבה כבוד עצמי עם עיסוקה. וזאת נקודה שתמיד מפריעה לי כשהיא מוצגת כך, הן בספרות והן בקולנוע. גלוריפיקציה של זנות היא תמיד מעשה לא מוסרי, שכן היא מעניקה לגיטימציה לניצול ואונס “מרצון” לכאורה. מי שקרא את ספרה של ענת גור מופקרות  כבר יודע איזה סבל עובר על נשים שנקלעו לחיי זנות, עד כמה הן קורבנות ופגועות מילדות. 

עם זאת, וחרף ההסתייגות, קשה להתעלם מכך שמדובר בסרט שהוא קודם כול, כאמור, משעשע מאוד, ושנית – מהדיון הסמוי שהוא עורך בעניין הזרמים התת קרקעיים שמתקיימים בעולם ההון בלי שרובנו, האנשים הפשוטים החיים ממשכורת, יוכלו בכלל לשער איך הם מתנהלים. 

הסצנה שבה אחד מעשירי הארץ מעביר כספים בין כל מיני תחנות ברחבי העולם, והכול באצטלה של קרן שנועדה לסייע לילדים נזקקים, מצחיקה מצד אחד, ומצד שני מעוררת מחשבות נוגות על מעלימי המס ועל המחיר שכולנו משלמים בגללם, במישרין ובעקיפין. 

הסרט מבוסס על מקרה אמיתי: ב-2010 התרחש במונטריאול שוד מזויין בחנות בגדים. שני אנשים נמצאו הרוגים באירוע שהיה כנראה קשור במריבה בין כנופיות. 

“התחלתי לפנטז על מה שקרה שם,” סיפר ארקנד, “שאלתי את עצמי מדוע זה קרה כך… ומה היה קורה אם מישהו היה מוצא את עצמו פתאום בעלים של שקים גדושים בכסף מזומן. מה יוכל לעשות אתו? איך זה ישפיע על מעמדו החברתי?”

כדי ליצור את הסרט ביקר הבמאי במקומות שבהם משכנים הומלסים, כדי ללמוד על חייהם ומצוקותיהם. אכן, אלה מופיעים בסרט ומעוררים מחשבות על הפערים הבלתי אפשריים שבין העשירים לעניים מאוד. הפערים הללו מצדיקים מן הסתם את השם “נפילתה של האימפריה”, ואין בעצם צורך לנקוב רק בשמה של אמריקה. הרי פערים כאלה מתקיימים למרבה הצער בעולם כולו. 

אחרי שסרטו “רופא הכפר” יצא אל האקרנים, החליט הבמאי הצרפתי תומא לילטי, רופא בהכשרתו שאף עבד זמן מה במקצוע, שסרטו הבא יתאר את תהליך ההכשרה לרפואה. כמו בישראל (שבה המחסור ברופאים הולך ומחמיר), גם בצרפת רף הקבלה ללימודי רפואה גבוה מאוד, והסטודנטים נדרשים להשקעה כמעט אינסופית. כפי שאומר מישהו בסרט שלפנינו, “אם אומרים לסטודנט למשפטים שעליו ללמוד בעל פה את ספר הטלפונים, הוא שואל ‘מדוע?’. אם אומרים זאת לסטודנט לרפואה, הוא שואל ‘למתי?'”… 

“שאלתי את עצמי מדוע יש מחסור רב כל כך של רופאים בפריפריה”, סיפר לילטי על תהליך היצירה של סרטו, “ואז התחלתי לעבור על המספרים במאגרי הנתונים הזמינים לציבור.”

לילטי אמר כי הגיע למסקנה שהבעיה אינה נובעת מכך שהרופאים הצעירים מעדיפים לעבוד רק במקומות הנחשבים, אלא מאופן ההכשרה שלהם. מאחר שגם הוא למד רפואה, הוא יודע כיצד הכול נראה מבפנים. 

“הרגשתי שאולי חווייותי כסטודנט לרפואה הן רק סימפטום של בעיה עמוקה יותר. רציתי להראות את הלחץ העצום שמופעל על הסטודנטים הצעירים, ואיך משפיעה עליהם התחרות המטורפת, בצורה כמעט אלימה. אלה חוויות שמותירות את חותמן לכל החיים.”

אכן, הסרט מציג את ההשקעה האדירה הנדרשת מסטודנטים לרפואה, שבמשך תקופה ארוכה מקדישים את כל זמנם ומרצם ללימוד ושינון אינסופי, ואז ניגשים לבחינה שנמשכת כמה שעות וחורצת את גורלם. הלחץ הרב מתחיל כבר בבית הספר התיכון, שכן הציונים שישיגו בבחינות הבגרות יאפשרו רק למעטים להתחיל את הלימודים באוניברסיטה, שם ילך מספרם ויפחת בתהליך סינון מפרך.

האם ההשקעה מוצדקת? האם אפשר להבין את משאלת הלב של פרחי הרפואה הללו?

כשחושבים על תנאי העבודה של רופאים צעירים בישראל, אלה שנדרשים לאורך שנים רבות למשמרות אינסופיות ומתישות תמורת שכר שאינו הולם את מידת ההשקעה, התשובה המסתמנת היא שלא, אין לכך בעצם הצדקה של ממש. אלא אם מבינים את האמירה העמוקה יותר שעולה מהסרט: הרצון להיות רופא הוא למעשה צורך נפשי עמוק: passion. תשוקה שאין לה הסבר הגיוני. מי שנולד עם התשוקה הזאת לא ירתע משום מאמץ כדי לממש את ייעודו ולהיות רופא.

 הסרט מדגים זאת בפנינו בעוצמה: אנו פוגשים בו שני סטודנטים. האחד מוכשר הרבה יותר מהאחר. אלא שדי בהתחלה ברור לגמרי שהוא לא באמת שם. בלבו לא מפעמת התשוקה העצומה הזאת. הוא מצליח בלימודים, וההצלחה אמנם משמחת אותו מאוד, איך לא, אבל בתוך תוכו הוא יודע שלא נולד להיות רופא. לעומת זאת ידידו, שמתקשה ממנו בלימודים, חייב להיות רופא, יהא המחיר אשר יהא. אצלו הצורך טוטלי. 

ובכן, הסרט הוא בעצם על משמעות. הוא עונה על השאלה המתקבלת לכאורה על הדעת – בשביל מה? הרי לא הגיוני להתאמץ כל כך. ההשקעה רבה מדי והתמורה דלה יחסית, לפחות ככל שמדובר ברופאים צעירים. אבל מי שחייב להיות רופא אינו יכול להתווכח עם העובדות החיצוניות. וזאת תשובה שנכונה כנראה לכל עניין בחיים, לא רק כשמדובר בבחירה במשלח יד. כל מה שמעניק לנו פשר ומשמעות, ראוי שנתאמץ ונסבול בשבילו. כל כך פשוט… 

מעבר לעצם הנושא שבו הסרט עוסק, הוא מרתק, כי מעניין לראות את החיים האוניברסיטאיים בצרפת. לילטי סיפר שההווי הסטודנטיאלי המוצג בו קרוב למציאות: “השתמשנו בסצינות כמעט דוקומנטריות בלוקיישנים האותנטיים, למשל בסצינות המבחן, בכיתות. ניסינו להשיג קצב של ההתרחשות ושל הדיונים כפי שהם קורים בחיים. המטרה היתה להגיע לסרט נטורליסטי, ובה בעת להרגיש כל הזמן את התחושה של הספירה לאחור שבה הסטודנטים מצויים. צילמנו בכיתות, בספרייה, במסדרונות ובכל המקומות כפי שהם בווילפינט, ששם יש כמה מכינות ומכללות. היה לי חשוב מאוד להעביר את התחושה האותנטית של חוויית ההיבחנות בחלל הענק והמנוכר, את המתח, את הקהל העצום שמקיף כל אחד מהסטודנטים. כולם שומעים כל רחש של נקישת עט, וכל רעש עלול להוציא מריכוז. למרבה המזל נתנו לנו לצלם בזמן מבחני אמת. כך צילמנו את החלל ואת הסטודנטים כקבוצה, מרחוק.” 

הכול כל כך שונה מהמציאות האוניברסיטאית בישראל, ולכן הסרט מעורר סקרנות ועניין, גם מהבחינה הזאת. 

“אז איך הסרט?” נשאל בן השמונה, שבזכותו הלכנו לראות את “רֶמי – ילד של אף אחד”.

“מצוין!” הוא השיב.

“וכמה כוכבים לתת לו?” שאלתי עוד וניסיתי להסביר מה פירוש “כוכבים”.

“אני יודע מה זה כוכבים,” קטע אותי הברנש הדעתן, ופסק מיד: “ארבעה וחצי”.

את התשובה לשאלה מדוע הוריד לו חצי כוכב אני מנועה מלצטט, מחשש ספוילרים.

מה אפשר בכל זאת לספר?

ובכן – ששני המבוגרים שנלוו אל הילד יצאו גם הם בתחושה שעברו חוויה ראויה. אחת מהן מוכנה להודות שעיניה דמעו, ועוד איך. האחר אמר – “כל כך שונה מסרטי הילדים האחרים שראינו עד עכשיו.”

אכן. הסרט שונה מאוד מהיצירות התעשייתיות השגרתיות מבית היוצר של דיסני ודומיו (אם כי יוצרו העיד כי כשביים אותו חשב דווקא על עבודתו של סטיבן ספילברג וקיבל ממנו השראה). 

“הרגשתי רצון ליצור סרט הרפתקאות המעוגן בתרבות הצרפתית,” סיפר הבמאי, אנטואן בלוסייה, והוסיף: “אשתי היא שהציעה לי את הספר של הקטור מאלו.”

מי שקראה בילדותה את ספריו של מאלו, את במשפחה ואת באין משפחה (האחרון הופיע בעברית לפחות בארבע גרסאות שונות, ועתה שוב, במהדורה מחודשת שנושאת את שמו של הסרט), זוכרת היטב את היתום והיתומה הנידחים משני הספרים השונים, ילדים אומללים שהם בעצם נצר למשפחות אמידות. דומני כי מדובר בפנטזיה שכיחה. גם ג’ קיי רולינג נגעה בה כמובן בסדרת הארי פוטר: כנראה שלא מעט ילדים שוגים בה כשהם כועסים על בני המשפחה שלהם, וחולמים לגלות שבעצם הם מאומצים, וכי ההורים האמיתיים, הטובים, העשירים, היפים, החכמים, עוד יימצאו ויגאלו אותם.

בסרט שלפנינו מדובר בילד שנאבק לא רק כדי למצוא אהבה וביטחון, אלא גם כדי לגלות את ייעודו הנסתר בחיים. אין לו מושג שהייעוד הזה כרוך בביטוי אמנותי, אבל למזלו הרב הכישרון שניחן בו מתגלה, ויש מי שיטפח את אותו, ויעזור לילד לממשו. 

במאי הסרט סיפר כי רצה ליצור תחושה של קסם ושל הרפתקה. “ניסיתי לתת לצופים את התחושה של מעשייה, מהסוג שאנחנו מחפשים אחריה כילדים. בדומה לסיפורים שאנחנו מספרים לילדים שלנו לפני השינה. בה בעת היה לי חשוב לשמור על הזהות הצרפתית של יצירתו של מאלו.” 

הספר המקורי נכתב בשעתו בצרפתית כסיפור שבועי שהופיע בכתב עת, לאורך ארבע שנים. אלה היו הסדרות של אותם ימים, הנטפליקס של המאה ה-19, והסרט מצמצם בלית ברירה את כל הנפח העצום של הספר המקורי לסרט שאינו יכול להכיל הכול. עם זאת, הוא קוהרנטי ונוגע ללב. הפאנץ’ הכי משמעותי מגיע ממש בתמונה האחרונה של הסרט, שמבהירה לנו את סיפור המסגרת, ומכילה פרט מרגש מאוד שאסור להחמיץ.

אחרי כל השבחים אי אפשר שלא לשאול שאלה שעולה מהספר ומהסרט, והיא סמויה אך מטרידה כשחושבים עליה. היא נוגעת בשאלת המעמדות החברתיים שהיצירה מתארת: הכול מתהפך בחייו של הילד כשמתגלה שהוא בעצם שייך למעמד הפריבילגי: הוא בעצם לא אסופי יתום ועני, אלא בן טובים עשיר. מהרגע שזה נגלה, כבר לא יצפו ממנו לשמש משרת אישי של נערה עשירה. לא בזכות סגולותיו ומעלותיו, אלא בזכות מוצאו וייחוסו. הווה אומר – לא די בכישרון, ביכולת, בקסם האישי, ביופי. כשאתה נולד למעמד הנכון, עתידך מובטח. אלא אם נגרם עוול, וכל המעלות הללו נגזלות ממך, ואז נגזר עליך לחיות כאחד מפשוטי העם. הסרט יוצא לכאורה כנגד תפישת העולם הזאת, אבל בעצם די משתף אתה פעולה. “הרעים” הם ברובם בני בני מעמד הפועלים. הם מכוערים, גסים ונכלוליים לעומת “הטובים” שהם ברובם מעודנים ויפים (אם כי לא כולם רגישים באמת אל זולתם)…

מעניין אם הילדים שצופים בסרט שמים לב לכך, או שגם הם, כמו כולנו, כבר התרגלו לגמרי להאמין שיופי, טוב לב ועושר קשורים זה לזה בקשר מובן מאליו שאי אפשר בכלל להתירו… 

“אנחנו בני אדם רגילים,” אומרת המלכה אליזבת באחד מפרקי העונה הרביעית בסדרה “הכתר“, כשהיא מנסה להסביר לאחד מאנשיה מדוע הסכימה לצילום הסרט הדוקומנטרי שעקב באמצע שנות ה-60 אחרי חיי המשפחה המלכותית ושודר פעם אחת בבי-בי-סי. “אנחנו קמים בבוקר, עובדים, אוכלים, מצטננים. אנחנו כמו כולם.” 

בן שיחה מסרב להשתכנע ומסביר לה שהציבור אינו רוצה להאמין שהמלכה, אמה, אחותה, בעלה, ילדיה, הם באמת  “כמו כולם”. בהמשך אליזבת מחליטה לאסור על שידור חוזר של הסרט הדוקומנטרי העוסק במשפחתה. למרבה האירוניה, הקונפליקט המדובר נחשף (לכאורה) בסרט שמנסה לעקוב אחר הכתר וספיחיו, ואנו זוכים בו כביכול למבט מקרוב מאוד אל חייהם הפרטיים, אל הקונפליקטים שלהם, אל שיחותיהם הקרובות, אל אורחות חייהם כשהם בגפם. עד כמה התיאור מדויק אפשר בהחלט לתהות. האם למשל המלכה באמת מתהלכת “בבית” – די מצחיק לחשוב על ארמון בקינגהם כעל בית של מישהו… – בנעלי עקב ועם תיק יד תלוי על אמת זרועה? או שאולי יוצרי הסדרה מתקשים לדמיין אותה בנעלי בית ובלבוש נוח? לשם מה הם סבורים שנחוץ לה תיק היד הזה בזמנים שבהם אינה יוצאת החוצה? 

לכל התהיות הללו אין כמובן שום קשר לסרט “האפיפיורים”, אם כי כשצפיתי בו נזכרתי בהן, שכן גם ב”אפיפיורים” אנחנו זוכים לכאורה במבט מקרוב על אנשים שאפשר להכיר אותם רק בפומבי, רק בתפקיד. 

אהה, אמרה לעצמה הצופה, אז כך מתנהג, מדבר, מגיב, אפיפיור אצלו “בבית”, בדל”ת אמותיו? 

אין לדעת, כמובן. אבל הסרט שלפנינו בהחלט משכנע. אפשר בקלות לדמיין שכך נראה ומתנהג האפיפיור.

הסרט עוסק ברגע יוצא ודופן בתולדות הכנסייה הקתולית: האפיפיור בנדיקטוס ה-16, הלא הוא יוזף אלוסיוס רצינגר, יליד גרמניה, פרש ב-2013 מהכס הרם. לפני כן זימן אליו האפיפיור לרומא את מי שראה בו יורש: הקרדינל ברגוליו יליד ארגנטינה, שאכן נבחר להיות האפיפיור פרנציסקוס.

הסרט מרתק. הוא מציג סוגיה משמעותית מאוד שאפשר לסכמה במשפט קצר, שאותו אומר הקרדינל ברגוליו לאפיפיור ובהמשך – לאחד המאמינים. זהו משפט שגם מופיע כגרפיטי על חומה (ייתכן מאוד שמדובר בגדר ההפרדה ביהודה ושומרון): “build bridges, not walls”  כלומר – “בנו גשרים, לא חומות”. העמדה שהוא מציג מעלה על הדעת את שירו של רוברט פרוסט “תיקון חומה”, במיוחד את השורות “בְּטֶרֶם אֶבְנֶה חוֹמָה אֶרְצֶה לִשְׁאֹל / מָה אֲכַתֵּר בָּהּ וּמָה אַדִּיר מִמֶּנָּה,/ וּלְמִי אֲנִי עָלוּל לִגְרֹם כְּאֵב” (כאן בתרגומה של עדנה אולמן-מרגלית). 

המשפט משקף את השקפת עולמו של האפיפיור פרנציסקוס, שמטיף לקירוב לבבות, לליברליות ולגמישות יחסית לעומת קודמו שהיה שמרן ונוקשה בעמדותיו.

אכן, פרנציסקוס הפתיע לא פעם את העולם בצניעותו ובעמדותיו הליברליות. כך למשל  כשאמר בפומבי “מי אני שאשפוט הומואים?”, והוסיף ואמר כי “אם אדם מסוים הוא הומו שמאמין באלוהים ושיש לו רצון טוב – מי אני שאשפוט אותו?”

בסרט הוא מצוטט כמי שאומר “כשאף אחד לא אשם, כולם אשמים”, ביחס למשבר הפליטים הפוקד את העולם. היו מי שהאשימו אותו בתמיכה בכת הצבאית הרצחנית והעריצה ששלטה בארגנטינה ובכך שלא נקט עמדה חד משמעית, אבל אחרים העלו על נס את העובדה שהרבה לסייע לנרדפים והיו חוקרים שמצאו כי הואשם לשווא. 

מעלתו הגדולה של הסרט במשחקם המשובח של שני גיבוריו, אנתוני הופקינס בתפקיד בנדיקטוס ה-16 וג’ונתן פרייס בתפקיד פרנציסקוס. מיירליס דומה להפליא לאפיפיור, לא רק בהבעת הפנים החביבה האופיינית לו כל כך, אלא ממש בתווים עצמם. שניהם משכנעים באינטראקציה ביניהם, בשיח התיאולוגי שהם מנהלים ובניסיונות השכנוע ההדדיים. כך למשל מנסה ברגוליו לשכנע את האפיפיור שגם אם הוא סובל, הוא אינו רשאי להתפטר, שהרי גם ישו לא ירד מהצלב כשסבל…

 אין בסרט הזה נשים (למעט פה ושם נזירה שתפקידה לשרת איזה גבר ואת פניה כלל לא רואים), יש בו רק המון חשמנים גנדרנים ואפילו מצועצעים במכנסיים האדומים שלהם, בשכמיות המעוטרות עם הגדילים המצויצים המוזהבים (אגב כך, אחת ההחלטות הראשונות של פרנציסקוס הייתה להישאר לבוש בבגדים פשוטים יחסית, ולנעול את נעליו הרגילות, לא את אלה האדומות שנועדו לאפיפיור). הוא מציג את ההתרגשות העצומה של מיליוני הקתולים שנלהבים לקבל לחייהם אפיפיור חדש, ואת הטקסיות המוקפדת בתהליך הבחירה של האפיפיור כזה. כל אלה מוזרים מאוד בעיני מי שכל נהייה דתית זרה לה. ובכל זאת, הסרט הצליח להכניס גם אותי לתוך המציאות הזאת ולעורר בי עניין ואפילו, עלי להודות, סוג של חיבה-לרגע. 

“הם דורשים מאתנו לסלוח”, מספר אחד הקורבנות לקראת סופו של הסרט. “הם מאשימים אותי שאני מחפש נקמה…”

הנה שוב: הפוגעים דורשים ומאשימים. הנפגעים מוצאים את עצמם בעמדת התגוננות. מתנצלים. צריכים להסביר. ופוגשים את האוזניים האטומות, כפי שקורה לא פעם לנפגעים. לא פעם? לרוב!

כן, הנה אפשר להיווכח בכך בסרט החדש של פדרו אלמודובר (הוא יצא להקרנה במאי 2019): סרט תיעודי – “השתיקה של אחרים”. אלמודובר  מלווה בו את מסעם של קורבנות המשטר הפשיסטי בספרד: במשך עשרות שנים הנהיג פרנקו מדינה שבה שלטו ההתעללויות, העינויים, ההתנכלויות והאכזריות. וכשמת, ונוסדה “הדמוקרטיה” (שבראשה עומד מלך שפרנקו עצמו הספיק להכתיר), הוחלט בבית הנבחרים הספרדי, ברוב קולות, על “חוק החנינה”: כולם יסלחו לכולם, בפקודה ועל פי דין. הקורבנות (ששוחררו ממאסרי השווא, באמת תודה רבה!) לפוגעים, והפוגעים לקורבנותיהם… שוויון זכויות מופלא. מי שעינה לא יישלם על כך ולא ייענש. מי שעונה אינו זכאי לתבוע מהמענה לפחות הודאה באשמה, אם לא פיצוי. 

העינויים היו רבים ומגוונים: מאסרים ממושכים, בלי משפט, שלוו בהתעללות גופנית מחרידה. העלמת אלפי תינוקות שזה עתה נולדו ומסירתם – כנראה! – למשפחות נאמנות לשלטון. חטיפות של אנשים שנרצחו ונקברו בקברי אחים, או סתם כך, בלי שום אות וזכר לקבר, במקום שעליו סללו אחר כך כביש מהיר. 

חלק מהקורבנות עדיין כאן, אתנו, הם או בני המשפחות שלהם, ילדים, נכדים. אחדים מהם כבר זקנים מאוד. אישה אחת, בסוף שנות השמונים לחייה, נאבקת כדי לקבל את גופת אמה שנרצחה ב-1936. היא עצמה הייתה אז ילדה קטנה, רק בת שש, שידעה ייסורים, התנכלויות של שכניה ואיומים ברצח. אישה אחרת, בת שמונים ושמונה, נאבקת כדי שיוציאו את גופת אביה מקבר האחים שבו נטמן והיא תזכה להביאו לקבורה מכובדת. קורבן אחר, שמספר על העינויים המחרידים שעבר, מבקש להעמיד לדין את האיש שעינה אותו. המענה ממשיך לחיות (הוא גר באותו רחוב שבו מתגורר גם הקורבן) בשקט ובשלווה, בשל חוק החנינה. לפחות, כך רוצה הקורבן, שישנו את שם הרחוב, שכן השם הנוכחי מנציח את דמותו של אחד הפשיסטים שהסב סבל עצום לרבים.

האם יצליחו הקורבנות לזכות לא בנקמה, אלא בצדק, שאותו הם מבקשים, לדבריהם? 

בארצם זה לא יקרה. כאשר הגיעה הדמוקרטיה, המענים, הפשיסטים, משתפי הפעולה עם השלטון של פרנקו, לא הוזזו מתפקידיהם. נשארו פקידי ציבור, שופטים, אנשי ממשל לסוגיהם. הקורבנות פנו אם כך מקץ שנים רבות אל רשויות המשפט בארגנטינה בניסיון לגייס את החוק הבינלאומי, לשכנע את הרשויות בארגנטינה שיש להעמיד את המענים לדין כמי שביצעו בספרד פשעים נגד האנושות. אוזנה של השופטת הארגנטינאית קשובה, אבל האמצעים העומדים לרשותה מעטים. 

האם דעת הקהל בספרד יכולה לעזור במאבק?

אלמודובר מראה לנו איך פועלת שטיפת מוח חינוכית: הוא מראיין צעירים שמסתובבים בחוצות של עיר בספרד, כנראה מדריד. רובם אינם יודעים מאומה על מה שהתרחש בארצם בתקופת שלטונו של פרנקו. אין להם מושג מהו חוק החנינה. “לא לימדו אותנו על זה”, הם מפטירים במבוכה או באדישות. אזרח מבוגר יותר מפריח ססמאות: אין טעם לדוש בעבר. זה קרה מזמן. צריך להמשיך הלאה.

כל מי שהיה קורבן לאלימות אנושית מכיר היטב את הססמאות הללו. תמיד יימצאו העומדים מנגד, השותקים – וזאת כמובן משמעות שמו של הסרט – האדישים.

כפי שאמר אלי ויזל: “ההיפך מאהבה אינו שנאה, הוא אדישות. ההיפך מאמנות אינו כיעור, הוא אדישות. ההיפך מאמונה אינו כפירה, הוא אדישות. וההיפך מחיים אינו מוות, הוא אדישות.” וגם: “האדישות לסבל היא שמפשיטה מהאדם את אנושיותו. הרי האדישות מסוכנת יותר מכעס ומשנאה… אדישות איננה התחלה: היא סוף. ולכן האדישות היא תמיד חברה לאויב, שכן היא מיטיבה עם התוקפן – לעולם לא עם קורבנו, שכאבו מועצם כשהוא מרגיש נשכח מלב. האדישות, אם כן, איננה רק חטא, היא עונש… במקום שממנו אני בא, החברה הייתה מורכבת משלוש קטגוריות פשוטות: הרוצחים, הקורבנות, והעומדים מן הצד… בזמנים החשוכים ביותר, בגטאות ובמחנות המוות. הרגשנו נטושים, נשכחים. כך הרגשנו כולנו…”

כך מרגישים גם קורבנותיו של פרנקו. אלמודובר מביא אלינו אל קולותיהם. חשוב להקשיב להם.

הסרט מוקרן ב-Yes VOD

זו לא אשמתך”: שיר וריקוד הפכו להמנון מחאה פמיניסטי שסוחף את העולם

השיר, ששמו “האנס בדרכך”, בוצע לראשונה בחודש שעבר בהפגנה בצ’ילה ומאז הופיע בהפגנות נשים ברחבי העולם.

דקות אחדות אחרי שהסרט התחיל גילינו ששתינו מתאפקות שלא לפרוץ בבכי. ואולי אפילו לא הצלחנו במשימה. כן, ישבנו בסלון. על השולחן שלפנינו חיכו גביעי היין והקעריות עם הפיצוחים, והבטנו בזעזוע במה שהתרחש מולנו על מסך הטלוויזיה.

“איך שהוא עבד עלינו!” אמרה חברתי ואני הצטרפתי אליה בשקט, “כן, איזה תרגיל מלוכלך שהוא עשה לנו!”

זאת הייתה הקרנה פרטית של “סיפור נישואים”, סרט אמריקני חדש לגמרי שהוויקיפדיה מגדירה אותו “דרמה קומית” (למען האמת, לא ברור לי מה הצד הקומי שבסרט). למעשה, התעתדנו לצפות בו ביחד, שני זוגות, באולם הקולנוע הקרוב, כשגיליתי שהוא מוקרן גם בנטפליקס. אם כך, איזו סיבה יש לנו לטרוח, לנסוע, לקנות כרטיסים, לשבת בחושך וסביבנו אנשים זרים שנוהגים לעתים מזומנות להגיב בקול אל מה שהם רואים על המסך (כן, כך קורה לא פעם באולם המרהיב והאלגנטי כל כך שבבית התרבות בסביון: אישה לא צעירה במיוחד יושבת קרוב אלינו ומלהגת: מעירה הערות, מפרשת ומבהירה בקול את תובנותיה הלא נחוצות לאיש)? בשביל מה, אם אפשר להישאר בבית, על הספה הנוחה, ולהשמיע כאוות נפשנו את ההערות, הפרשנויות וההבהרות שהנוכחים אינם מתרעמים עליהן?

חוויית הצפייה הייתה מענגת, ולא רק בזכות הנוחות של הצפייה בבית: הסרט עצמו כובש, מכאיב ומציף. מצאתי את עצמי נאנחת, בוכה (משלב מסוים כבר בגלוי…) וקוראת אל הטלוויזיה קריאות בנוסח “לא! לא! די! מה אתם עושים, תפסיקו עם זה!” 

הגעתי אליו כדרכי, טבולה ראסה, לפיכך לא ידעתי עליו מאומה, למעט שמו המבטיח: “סיפור נישואים”. אבל בעצם מדובר על סיפור גירושים. ואפשר בקלות לטעות, כי בתחילתו של הסרט, כמו שחברתי ואני אמרנו זו לזו בכאב, הוא מפעיל על הצופים תכסיס רגשי יעיל מאוד: הוא מצליח, בלי מאמצים גדולים במיוחד, להביא בפנינו בצורה המשכנעת ביותר, את אהבתם העמוקה, האמיתית, של בני הזוג ניקול וצ’רלי. הוא במאי תיאטרון, היא שחקנית. הוא מנהל של להקה קטנה בניו יורק. היא, שהגיעה לשם בשעתו מלוס אנג’לס, חולמת לחזור לחוף המערבי, “הביתה”, למקום שבו גרות אמה, אחותה ואחייניה. יתר על כן, היא שואפת לפתח קריירה עצמאית. לשחק לאו דווקא תחת פיקודו של בעלה, אולי אפילו לביים, לבטא את כישרונותיה ולמצות אותם. לא להיות בעיקר רעייה מטפחת ואימא לבנם המשותף.

הם אוהבים זה את זה. ממש. מאוד. בהתחלה קשה להבין מה בעצם מניע אותם להיפרד. ועד הסוף ממשיכה להתקיים התקווה שמדובר בסך הכול באי הבנה שאפשר לטפל בה. שאם רק… שאולי… שהלוואי… כן, ממש עד התמונה האחרונה בהחלט נמשכת התחושה שלא מדובר כאן במקרה אבוד. ועם זאת, הסכסוך הולך ומתברר, והסיבות לו מתבהרות ומקבלות תוקף. אנחנו עוקבים אחרי ההתדרדרות בתהליך הפרידה. כמעט כל מי שהיה במצב דומה מכיר את זה מקרוב: את מה שקורה כשעורכי הדין נכנסים לתמונה. את אובדן השליטה הכמעט בלתי נמנע. את המאבק האלים שמתפתח בין שני אנשים שאינם אלימים וממש לא מתכוונים לפגוע זה בזה. שניים שיצאו לדרך מלאים בכוונות טובות, אבל הגיעו לסופה אחרים מכפי שהיו בתחילתה. כמו שנהוג לומר – כשפותחים במלחמה אי אפשר אף פעם לדעת איך היא תסתיים.

מעלתו הגדולה של הסרט במשחק המופלא של כל הדמויות. סקרלט ג’והנסון מגלמת את דמותה של ניקול: שבירה, אומללה, נגררת, ועם זאת גם נחרצת, זועמת וחד משמעית. אדם דרייבר מגלם את בעלה ומיטיב להציג את דמותו של גבר שמשוכנע בכוונות הטובות של עצמו, ובעצם הוא אטום לגמרי, כלל לא מבין מה התפקיד שמילא בדרך לקריסת הנישואים שלו. את רגעי ההתפכחות והתדהמה שלו, כשהוא מתחיל לקלוט מה באמת קורה, משחק דרייבר בכישרון רב. מעולה גם לורה דרן בתפקיד עורכת הדין: הברקודה המתחזה לאישה מלאה באמפתיה. היא מפליאה להציג את הפער בין החביבות שנראית על פני השטח לבין מה שמסתתר מתחתיה. 

בארצות הברית המועצה הארצית לביקורת סרטים וטיים מגזין בחרו בסרט כאחד מעשרת הטובים של השנה. הוא יצא אל האקרנים בנובמבר 2019 והגיע לנטפליקס בתחילת דצמבר. 

מומלץ בחום!

ב-1979 ניסו שתי משפחות שחיו במזרח גרמניה לערוק בחשאי למערב. “בלון”, הסרט שלפנינו, משחזר את ניסיון הבריחה ההירואי שלהם באמצעות בלון פורח שיצרו בכוחות עצמם.

במהלך הצפייה בסרט עלה על דעתי השיר “עשב” של קרל סנדברג (כאן בתרגום שלי): 

עִרְמוּ אֶת הַגּוּפוֹת לַגֹּבַהּ בְּאוֹסְטֶרְלִיץ וּווֹטֶרְלוּ,
גִּרְפוּ אוֹתָן מִתַּחַת, וּתְנוּ לִי לִפְעֹל –
אֲנִי הָעֵשֶׂב. אֲנִי מְכַסֶּה אֶת הַכֹּל.

וְעִרְמוּ אוֹתָן לַגֹּבַהּ בְּגֶטִיסְבֶּרְג
וְעִרְמוּ אוֹתָן לַגֹּבַהּ בְּאִיפְּר וּבְּוֶרְדֶן,
גִּרְפוּ אוֹתָן מִתַּחַת וּתְנוּ לִי לִפְעֹל.
שְׁנָתַיִם, עָשׂוֹר, נוֹסְעִים יִשְׁאֲלוּ אֶת הַכַּרְטִיסָן:
מָה הַמָּקוֹם הַזֶּה?
אֵיפֹה אֲנַחְנוּ?

אֲנִי הָעֵשֶׂב.
תְנוּ לִי לִפְעֹל.

עלה על דעתי גם הסרט הסיני “לחזור הביתה”.

בשיר סנדברג מספר על כך שהזמן מכחיד ומעלים את שדות הקרב של העבר. העשב כיסה מזמן את הגופות, איש אינו יכול עוד לראות את הזוועה שהתרחשה שם פעם, עד כי תיירים שחולפים במקום תוהים “מָה הַמָּקוֹם הַזֶּה? / אֵיפֹה אֲנַחְנוּ?”

בסרט הסיני שחזרו היוצרים את מציאות החיים בסין בימי “מהפכת התרבות”: העוני המחפיר, התלבושות האחידות שאנשים נאלצו ללבוש, העליבות, הייאוש, ומנגיד אותם עם המציאות העכשווית בסין המפותחת, שנראית שונה מאוד, מערבית, מודרנית. 

לא יאומן לראות את ההתגייסות של כוחות השטאזי שנועדו לסכל בריחות כאלה. את המאמצים העצומים שהשקיעו בכך. את אלפי המוחות, החיילים, השוטרים, החוקרים, שגייסו את כל כוחם כדי לאתר את מתכנני הבריחה ולמנוע אותה מהם. 

באחד הרגעים המעניינים בסרט מדבר בכיר בשטאזי עם אחד החיילים ו”בודק” אותו: בוחן את נאמנותו למשטר. אותו בכיר מנסה למשוך את החייל בלשונו ושואל אותו מדוע בעצם מתאמצת כל כך המדינה למנוע בריחות. הרי המשטר הסוציאליסטי שואף להיטיב עם אזרחיו, חותר לשוויון ולצדק, ואם יש כאלה שמעדיפים לוותר על כל הטוב הזה, מדוע שלא ניתן להם להסתלק? לרגע אפשר לחשוב שהבכיר הזה מתכוון למה שהוא אומר, אבל לא. זאת רק שיטת דיכוי נוספת: הבדיקות הבלתי פוסקות שנועדו לחשוף בוגדים פוטנציאלים. 

“בלון” משחזר כאמור אירוע אמיתי, שהתרחש בגרמניה המזרחית ב-16 בספטמבר, 1976 (אפשר לקרוא עליו בוויקיפדיה). והנה, עשר שנים אחרי כן, נפלה החומה בברלין, וכל מי שרצה יכול היה לעבור לצד המערבי ובחזרה, בלי שום הפרעה. במהלך הצפייה בסרט, כמו גם בזמן שביקרתי בברלין וראיתי את ההנצחה הרבה לאותם ימים, לא יכולתי  שלא לחשוב על כל אותו הבל מרושע, על כל אותו בזבוז משווע של אנרגיה, שנועדו למטרה אחת: למנוע מבני אדם לעבור מצד לצד, כרצונם. 

גרמניה המזרחית קרסה בעיקר מכיוון שהשיטה הכלכלית נכשלה. המדינה נהפכה לחדלת פרעון לאחר שנטלה הלוואות רבות מגרמניה המערבית, ולא הצליחה להחזיר אותן.

כמה אנשים קיפחו את חייהם כשניסו לברוח ממנה? האם הודה מישהו, אפילו בפני עצמו ובדיעבד, שלא היה ערך בכל הדיכוי והרדיפה, שהרי בסופו של דבר הכול נכשל? 

האם גם הקונפליקטים שנראים כיום לא פתירים, אזורי המלחמה האלימים, יהיו בעוד אי אלה שנים רק זיכרון רחוק, יישכחו לגמרי, כמו בשיר של סנדברג, או שיהפכו לאתרי תיירות מצולמים כמו צ’ק פוינט צ’רלי בברלין, מקום שהיה נקודת הביקורת הבולטת ביותר לאורך חומת ברלין, במעבר בין מזרח גרמניה למערבה, שם התרחש בין היתר ב-1961 עימות צבאי אלים בין טנקים סובייטים ואמריקנים, וכיום הוא אטרקציה למבקרים שבאים ומצטלמים עם שחקנים שמחופשים לחיילים?

האם עוד חומות יופלו ואיש לא יזכור את האלימות שסבבה אותן? 

הסרט “בלון” פועל היטב על העצבים של הצופים. אמנם גם מי שלא קרא עליו מראש, כמוני, שאוהבת, כבר סיפרתי לא פעם, להגיע טבולה ראסה, יכול היה לשער שסופו יהיה “טוב”, ושהבורחים יצליחו להגיע למערב (אחד הרגעים החזקים בסרט – לא ספוילר, הרי הכול ידוע! – הוא זה שבו ממש לקראת הסוף שניים מהבורחים נתקלים בחיילים במדים ושואלים אותם: “כאן המערב?”, ואלה משיבים בתמימות, “לא, כאן בוואריה,” שהרי “מערב” הוא כמובן מצב  יחסי בלבד…). בכל זאת מצאתי את עצמי מתקשה לנשום, יושבת על קצה הכיסא, מבוהלת, מתוחה… 

בראיון עם במאי הסרט הוא אמר כי “יש דור צעיר שבקושי מכיר או מתעניין במה שקרה במזרח גרמניה. אני משווה את זה לבני הדור שלי שהתקשו להבין מדוע שבעים שנה ויותר לאחר המלחמה הם היו צריכים להתעמת עם הזוועות שביצעו הנאצים. גם אני חשבתי כך בצעירותי. חשבתי שנולדתי ב-1968 ומה זה קשור אלי. זה היה דור אחר שדפק את כל העניינים אז. אבל ככל שהתבגרתי ההיסטוריה הקרובה מעניינת אותי יותר ויותר. אני בוחן את מה שקרה ואת השפעתו על בני האדם. זו הסיבה שניסינו לעשות את פיסת ההיסטוריה הזו של מזרח-מערב בדרך הכי אותנטית שיכולנו, אבל יחד עם זאת מהנה ומלהיבה כך שאת הסרט יראו אנשים בכל הגילאים גם כשהוא יצא למסכים וגם בעוד שלושים שנה”.

והוא צודק. הסרט מהנה, וכנראה שגם מלמד, את מי שלא מכיר את מה שהיה אז.