שירו של רוברט פרוסט "Mending Wall", שפורסם לראשונה ב־1914, שואב את השראתו מהנוף הכפרי של ניו אינגלנד, שם גר פרוסט באותה תקופה.
בשיר בוחן פרוסט את התפיסה שלפיה בני אדם זקוקים לחומות שיגבילו את המעבר בין חלקותיהם. ההתעקשות הזאת להקים חומות משקפת בעיני פרוסט ראייה פרימיטיבית וחשוכה של המציאות, ושל היחסים בין בני אדם. השכן שדוגל בה נראה לו כמו האדם הקדמון, קהה מחשבה, חמוש באבנים, אדם שמתעקש לחזור בלי טעם על אמירות נבובות וקלישאתיות, שאותן שמע בעבר מאביו. השכן לא מסוגל, לדעתו של הדובר בשיר (מן הסתם – פרוסט עצמו), לבחון אמיתות שרכש בילדותו ולנסות לאמץ דפוסי חשיבה אחרים, כלומר – לשקול כל מצב לגופו: אם השכן אינו מאיים, מוטב לוותר על החומה שעלולה להפריד לא רק בין חלקות אדמה, אלא גם בין הלבבות.
השיר מופיע כבר שנים רבות בתוכנית הלימודים בבתי הספר התיכוניים בישראל, לקראת בחינת הבגרות באנגלית. הוא מעורר שאלות שנוגעות ביחסי שכנות טובה, הצבת גבולות, לאו דווקא פיזיים, ועל הצורך בפרטיות – האם הוא מביא לניכור? – לעומת הפתיחות אל החברה הסובבת כל אדם.
מהשנים הרבות שבהן הייתי חלק ממערכת החינוך אני זוכרת שאחת ההצעות ללמד את השיר, ובתוך כך להרחיב את האופקים של התלמידים, הייתה – להזמין אותם לבחון את טיבן של חומות שונות לאורך ההיסטוריה בתרבות האנושית: למשל, את חומת אדריאנוס של הרומאים, את חומת סין, חומת ברלין, וכן, גם את חומת ההפרדה או גדר הביטחון שהקימה מדינת ישראל לאורך הקו הירוק, בגדה המערבית.
תיאור של מאפייני הגדר מופיע בפסק דינו של מי שהיה נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק:
"מכשול קו התפר בנוי ממספר מרכיבים. במרכזו עומדת גדר "חכמה". תפקידה להתריע לכוחות הפרוסים לאורכה על כל ניסיון לעבור אותה. מצידה החיצוני של הגדר עובר מכשול נגד רכב, המורכב מתעלה או מאמצעי אחר, שייעודו למנוע פריצת הגדר באמצעות ניגוח של כלי רכב. כן מצויה גדר מעכבת נוספת. בסמוך לגדר נסלל כביש שירות. מצידה הפנימי של הגדר האלקטרונית קיימות מספר דרכים: דרך טשטוש (שנועדה לגלות את העקבות של מי שחצה את הגדר), דרך פטרולים ודרך לרכב משוריין, וכן גדר נוספת. רוחבו הממוצע של המכשול, בצורתו המיטבית, הוא 50–70 מטרים. בשל אילוצים שונים, בחלקים מסוימים של המכשול, יוקם מכשול צר יותר, הכולל רק חלק מן המרכיבים התומכים בגדר האלקטרונית. במקרים מסוימים יכול המכשול להגיע לרוחב של עד 100 מטר בשל התנאים הטופוגרפיים".
הגדר שהוקמה בדרום הארץ כדי לחצוץ בין ישובי העוטף לעזה, הגדר שצה"ל סמך כל כך עליה ועל כל האמצעים המתוחכמים שהותקנו בה וסביבה, לא הוכיחה את עצמה, כזכור היטב מהשבעה באוקטובר 2023.
אני תוהה איך אפשר ללמד כיום את שירו של רוברט פרוסט. מה אפשר עוד ללמוד עליו ממציאות חיינו העכשווית. איך מתנהלים הדיונים עליו.
בעניין התרגום לעברית: השיר אינו מחורז, אבל הוא שומר בהקפדה (כמעט) מוחלטת על פנטמטר יאמבי, כלומר – חמישה צמדים של שתי הברות, שבכל אחד מהם ההברה השנייה היא זאת שמוטעמת. (יש בו פה ושם שורות חורגות במעט, כמו למשל But they would have the rabbit out of hiding" שנוספה בה הברה אחת מיותרת, אבל ככלל המשקל נשמר לאורך השיר.)
אין ספק שמדובר באתגר לא פשוט, אבל אפשרי לפיצוח. להלן שניים מתרגומיו לעברית.
(המתרגמת עדנה אולמן-מרגלית הסבירה ש"רוב שורותיו של השיר הן דקסילאביות (decasyllabic), כלומר בנות עשר הברות", וצדקה, כמובן, אבל לא דייקה, שכן יש לשים לב גם למשקל, ולא רק למספר ההברות).
יֵשׁ מַשֶׁהוּ שֶׁלֹּא סוֹבֵל חוֹמָה,
מַקְפִּיא תַּחְתֶּיהָָ אֶת הַאֲדָמָה,
שֶׁמִּתְנַפַּחַת; אֲבָנִים נוֹפְלוֹת
בַּשֶּׁמֶשׁ, נִפְעָרִים חוֹרִים וְאָז
יֵשׁ מַעֲבָר לִשְׁנַיִם, בְּשׁוּרָה.
וְעוֹד דָּבָר: גַּם צַיָּדִים בָּאִים.
אֲנִי מַגִּיעַ לְתַקֵּן, הֵם לֹא
הוֹתִירוּ בִּמְקוֹמָן שׁוּם אֲבָנִים,
כָּךְ אַרְנָבוֹת יוֹצְאוֹת מִמִּסְתּוֹרָן,
וְהַכְּלָבִים שָׂשִׂים, נוֹבְחִים, כְּלוֹמַר
יֶשְׁנָם פְּתָחִים שֶׁאִישׁ כְּלָל לֹא רָאָה
כֵּיצַד נוֹצְרוּ, וְלֹא שָׁמַע מָתַי.
אַךְ בָּאָבִיב, בַּזְּמָן שֶׁמְּתַקְּנִים,
אֲנִי מוֹדִיעַ לַשָּׁכֵן שֶׁגָּר
מֵעֵבֶר לַגִּבְעָה, אָז נִפְגָּשִׁים
וּמִתְהַלְּכִים עַל קַו הַגְּבוּל כְּדֵי
שׁוּב לְהַצִּיב שָׁם אֶת הָאֲבָנִים
אַךְ לֹא לַחְצוֹת לְרֶגַע אֶת הַתְּוַאי.
אֲנִי סוֹחֵב אֶת אֲבָנַי, וְהוּא
אֶת אֵלֶּה שֶׁנִּפְלוּ אֶצְלוֹ, חֶלְקָן
גּוּשִׁים גְּדוֹלִים, חֶלְקָן – כִּמְעַט חָצָץ.
מְלַחֲשִׁים כִּשּׁוּף: "הִשָּׁאֲרִי
וְאַל תָּזוּזִי כָּאן, עַד שֶׁאֵלֵךְ!"
הָאֶצְבָּעוֹת מִשְׁתַּפְשְׁפוֹת בְּמִין
מִשְׂחָק שֶׁמִּתְנַהֵל בַּחוּץ, מִין סְפּוֹרְט,
כִּי מִי צָרִיךְ חוֹמָה בֵּין שְׁתֵּי חֻרְשׁוֹת,
אֶצְלוֹ שֶׁל אֳרָנִים אֶצְלִי – בֻּסְתָּן
שֶׁל תַּפּוּחִים, הַפְּרִי לֹא יַעֲבֹר
אֶת קַו הַגְּבוּל, לִטְרֹף אִצְטְרֻבָּלִים,
אֲנִי אוֹמֵר לוֹ. תְּשׁוּבָתוֹ: "חוֹמוֹת
טוֹבוֹת לְיַחֲסֵי שְׁכֵנוּת טוֹבִים".
בְּקֻנְדָּסוּת אָבִיב אֲנִי תּוֹהֶה:
אוּלַי אַצְלִיחַ פַּעַם לְהַחְדִּיר
לְתוֹךְ מֹחוֹ תְּפִיסָה: כֵּיצַד חוֹמוֹת
טוֹבוֹת לְיַחֲסִי שְׁכֵנוּת, הַאִם
זֶה לֹא חָשׁוּב כְּשֶׁיֵּשׁ פָּרוֹת, שֶׁאֵין
לִשְׁנֵינוּ? אִם בּוֹנִים חוֹמָה מוּטָב
לִתְהוֹת מָה הִיא תַּחְסֹם וּמַה תִּבְלֹם,
מִי יִפָּגַע, מִי יֵעָלֵב. יֵשׁ מָה
שֶׁלֹּא אוֹהֵב חוֹמָה, שֶׁמְּבַקֵּשׁ
שֶׁהִיא תִּפּוֹל. יָכֹלְתִּי גַּם לוֹמַר
שֶׁשֵּׁדוֹנִים הֵם מִי שֶׁמִּתְנַכְּלִים
לָהּ, לַחוֹמָה, אַךְ זֶה לֹא מְדֻיָּק.
הַלְּוָאי שֶׁבְּעַצְמוֹ הָיָה אוֹמֵר
זֹאת לְעַצְמוֹ… אֲנִי רוֹאֶה אוֹתו
ֹסוֹחֵב עוֹד אֲבָנִים בִּשְׁתֵּי יָדָיו,
וְהוּא דּוֹמֶה לְאִיש הַמְּעָרוֹת
מִין פֶּרֶא־עַד חָמוּשׁ בָּאֲבָנִים
וּמְהַלֵּךְ בָּאַפְלוּלִית לֹא שֶׁל
צִלָּן שֶׁל הַחֻרְשׁוֹת; לֹא מְסֻגָּל
לְהִתְעַלּוֹת מֵעַל דִּבְרֵי אָבִיו,
וּכְמוֹ חָשַׁב זֹאת בְּעַצְמוֹ, אוֹמֵר:
"חוֹמוֹת טוֹבוֹת לְיַחֲסֵי שְׁכֵנוּת".
משהו יש שלא אוהב חומה,
שחותר תחתיה ברגב תפוח כפור,
מוריד אבנים מעליה בשמש;
ופורץ בה פרצות רחבות אף לשנים.
עם צידים הענין הוא אחר;
הייתי מהלך אחריהם ומתקן
באשר לא השאירו אבן על אבן,
אך הם ארנבת נחבאת למשך באו,
לששון הכלבים. לפרצות אני שב:
איש לא ראה או שמע אותן נבעות,
אך בעת התקון באביב הן שם.
אתקשר לשכני מעבר להר,
לקבע מפגש וללכת בתואי
ושוב להציב את החומה שבינינו
החומה בינינו ככל שנלך.
איש-איש משקם אבנים שנפלו בצדו.
יש בהן שטוחות ויש כה מעגלות
שאנו זקוקים לכשוף כדי ליצבן:
"השארי במקומך עד שנמשיך!"
אצבעותינו גסות ממגען.
אה, בסך הכל עוד מין משחק-בחוץ,
אחד בכל צד. קצורו של דבר;
אין לנו בכלל שם צרך בחומה;
הוא ארנים כלו, אני בסתן-תפוח.
עצי התפוח שלי לעולם לא יחצו
לאכל מאצטרבליו, אמרתי לו.
הוא רק אומר, "גדרות טובות עושות שכנים טובים".
האביב בי משובה, ואני תוהה
האוכל להביאו לידי הרהור:
"מדוע הן עושות שכנים טובים? הלא רק
במקום בו יש פרות? אך פה אין פרות.
בטרם אבנה חומה ארצה לשאל
מה אכתר בה ומה אדיר ממנה,
ולמי אני עלול לגרם כאב
משהו יש שלא אוהב חומה,
רוצה שתחרב". אולי אומר לו "שד",
אבל אין זה שד בדיוק, ומוטב
שיגיד בעצמו. אני רואה אותו
מביא אבן שהוא לופת מלמעלה
בשתי ידיו, כמו פרא אבן-קדם.
נראה הוא לי כמי שנע בעלטה,
שאין היא רק משום צללי החרש.
הוא לא יסור מאמירת אביו,
הרבה נחת הוא רוה ממנה
הוא שוב אומר, "גדרות טובות עושות שכנים טובים".
