עמלה עינת: "העץ והתפוח": ממה נובע סבלם של הורים ושל ילדים?

שמו של הספר  מעלה כמובן על הדעת את מטבע הלשון "התפוח לא נופל רחוק מהעץ". עמלה עינת,  שנכתב עליה בדש הספר שהיא, בין היתר, "מומחית בכירה בתחום ליקויי למידה" ערכה מחקר איכותני שבו ערכה ראיונות פתוחים עם עשר אימהות ועשרה אבות ועשרים ושניים ילדים, שכולם "עברו אבחונים ונמצאו לקויי למידה מובהקים בתחומי הלשון, במתמטיקה והקשב ברמת חומרה בינונית עד גבוהה".

עינת ביקשה לבדוק מה קורה לילדים שגם הוריהם לקויי למידה, ואיך משפיעה הלקות של ההורים על הילדים, ולהפך. "ההנחה הבסיסית שלנו הייתה שההורה מכיר את הילד, ואנחנו נסייע לו להבנות את מערך הסיוע הנדרש".

במהלך המחקר גילתה שההורים לקויי הלמידה נמצאו "במצוקה קשה לא פחות מהמורים ומהילדים עצמם."

בחלקו העיקרי של הספר מציגה בפנינו עינת את כל הראיונות כפי שהם: הדברים שסיפרו לה ההורים והילדים, זאת אחרי שהיא מציגה שלל של ציטוטים רלוונטיים קצרים מכתביהם של חוקרים ושל יוצרים. למשל: "ילדים נוטים לאמץ את דפוסי ההתנהגות של הוריהם". "דפוסי הורות קיצוניים נוטים להשתמר יותר לאורך דורות". "הילד חייב שתהיה לו תחושה של המשכיות. ביחסיו של הילד עם סביבתו הוא תופס את האחר הקרוב לו כחלק אינטגרלי מחיי הנפש שלו. המשכיות, על כן, ניזונה מזולת-עצמי".

כל הציטוטים הללו מכינים אותנו לקראת הראיונות: מה חשים הורים שילדיהם סובלים ממה שהם עצם סבלו? ומה חשים הילדים? האם ההתנסות ההורית תדרבן, תייאש, תאכזב, תכעיס, תעודד, תקומם?

כפי שאפשר להתרשם מהראיונות, כל אחת מהאפשרויות נכונות, תלוי את מי שואלים. יש הורים שמרגישים אשמים, יש כאלה שהלקות של עצמם גורמת לכך שירפו מהילדים ולא יתבעו מהם, ואחרים מגיבים הפוך – דורשים מהילדים להתמודד ולהתאמץ.

יש ילדים שחסים על הוריהם. יש כאלה שכועסים על הורים תובעניים מדי, ואחרים – על הורים שלא תבעו מספיק, לתחושתם. "אני מנסה כל הזמן לעודד אותו שיתמודד עם מה שקשה לו", לעומת –  "אני משאיר את המאבק על הלימודים לאימא שלו", או "מה שהרווחתי מזה שאבא לקוי למידה זה החופש המוחלט שנתן לי, לא רק בלימודים, אלא בכלל".

"המאבק של אבא לא מחזק אותי", לעומת "זאת הסיבה הראשונה לכעס הקיצוני שלו עליי, הגנטיקה שהעברתי אליו" ו"זה קורע אותי. אני הייתי שם. הייתי שם, ועכשיו אני איתו מוצף בזה שוב."

"יש לי בהחלט הפסד נפשי בזה שאיך שלא יהיה אני עוברת שוב ושוב את החוויה של הכישלון שלי ואת הידיעה שאני לא מצליחה למצוא לה תיקון".

"למה, למה לא דאגת לי?" לעומת "גדלתי בבית שבו אבא שידר שהוא לא מוותר על להצטיין במה שהוא טוב ואוהב. זה דחף אותי לא לוותר, לעומת "כשאני חושב על זה, זה שאבא לקוי למידה לא השפיע עלי כל כך."

בחלקו השני, הקצר יותר, של הספר, "ניתוח מוטיבים", מחלצת עמלה עינת מסקנות מכל הראיונות הללו.

האם גילתה הזדהות ואמפתיה? לדבריה נוכחה כי "רק במקרים מועטים מצליח ההורה לעצב בתוך חווית ההזדהות הכאובה האופפת אותו מנגנון פנימי בעל מגמה משקמת."

האם מצאה אצל המרואיינים "בלבול זהויות"? היא משיבה בשלושה ציטוטים מדברי ההורים. אני תוהה אם די בהם כדי להגיע למסקנה כוללת, שכן עינת אינה מוסיפה שום סיכום.

הפרקים הקצרצרים האחרים הם: אלם קומוניקטיבי, רגשי אשם,  עזרה קונקרטית, דחף להתמודדות למרות הקשיים, תסכול ההורה מול המערכת החינוכית, ניסיונות מניפולטיביים של התקרבות למערכת, פיתוח גישות חינוכיות ודידקטיות שונות מהמקובל, התמודדות עם המסר המנוגד, ולבסוף – סיכום קצר.

לטעמי, דווקא החלק השני היה אמור להיות ארוך ומקיף יותר, שכן המסקנות הן אלה שאמורות לעניין את הקוראים, ולא הראיונות עצמם, שיש בהם אולי עניין כמעט מציצני, אבל בעצם אינם מעניקים תובנות כשלעצמם, כשהם מוגשים לנו כפי שהם: סדרה של מונולוגים או חילופי דברים קצרים מאוד בין הורים לילדים.

דבר אחד מסתמן מהספר במובהק: הקשר בין הורים לקויי למידה לילדיהם טעון בסבך של עוצמות רגשיות. האם יחסים בין הורים וילדים שאינם לקויי למידה אינם טעונים, בשל סיבות רבות ושונות?

הערב אימפרוביזציה

הבמאי הנודע פיטר ברוק נהג לבזבז את רוב ימי החזרות על תרגילי אימפרוביזציה עם השחקנים (מה זה אימפרוביזציה? מין תרגיל כזה שבו עליך לחשוב שאתה, למשל, מגבת ולהתנהג בהתאם).

בזמן החזרות על "אדיפוס" של סנקה, שהועלה בשנת 1968 ב"נשיונל תיאטר" בלונדון, היה פיטר ברוק מושפע מאוד מ"תיאטרון האימה" (זאת אומרת, התפיסה שלפיה אתה הכי מושפע מבחינה פסיכולוגית מדברים איומים שקרו לך בחיים, ואם אתה יכול לשחזר את הרגעים האלה על הבמה – המשחק שלך נעשה משהו מבריק).

פיטר ברוק בזבז את רוב ימי החזרות על חיקויים של חיות טרף למיניהן, צעקות, צרחות והתעלפויות. במחזה עצמו הוא לא נגע כלל. יום אחד ביקש מכל השחקנים להכין קטע אימפרוביזציה על הניסיון המפחיד ביותר שקרה להם בחייהם. השחקנים הממושמעים, שהעריצו את הבמאי הגאון, הביאו כל מיני סיפורים מסמרי שיער.

ואז הגיע תורו של ג'ון גילגוד להציג את הקטע שלו. ג'ון גילגוד הוא כבר לא ילד. גם ב־1968 הוא היה מבכירי התיאטרון האנגלי. הוא עמד שם, במבטו העגום המפורסם, ושתק.

"סר ג'ון, פנה אליו פיטר ברוק לאחר שתיקה שנמשכה כנצח, "אין שום דבר נורא ואיום שאתה יכול להעלות במחשבתך?"

"בעצם, פיטר, יש," אמר גילגוד בשקט, "הצגת הבכורה שלנו היא בעוד שבועיים." 

אנדרו רידקר, "האלטרואיסטים": כשאבא מנסה לגזול את הירושה מילדיו

יהדותן של הדמויות בספר הביכורים המצליח של אנדרו רידקר, האלטרואיסטים נמצאת לכאורה בשוליים, או ליתר דיוק – רק ברקע, ועם זאת כשהיא מתגלה ועולה, היא רבת משמעות. הנה למשל תיאור של מה שחש פרופסור ארתור אלטר, ברגע קריטי בחייו, ומה שהוא אומר לילדיו בייאוש:

"הבטן של ארתור עשתה סלטה וגל של בחילה גאה ושקע בקרבו. בשלהי המאה התשע עשרה נמלטו אבותיו מאודסה מפני פוגרומים שהתחוללו שם באישור בשתיקה של השלטונות, ואחר כך שרדו בחוסר כול במסע המפרך לאמריקה. סב סבו של ארתור דחף עגלה מלאה דגים מסריחים ברחובות לואר איסט סייד כדי שבנו יוכל לפתוח חנות נעליים קטנה כדי שבנו יוכל לעסוק ברפואת שיניים כדי שבנו יוכל לבנות דברים כדי שֶׁמָּה? כדי שבנו שלו יוכל לשקוע בחובות? כדי שבתו תוכל לחלק במתנה את הירושה שלה? 

"'זהו זה?' שאל ארתור. 'זאת הנקודה שאנחנו נמצאים בה עכשיו? מביאים על עצמנו את השקיעה שלנו? הממ?'"

ארתור, כפי שנכתב בגב הספר, "זומם להשיב לעצמו את הירושה שקיבלו ילדיו מאמם המנוחה", שכן אינו מצליח לשלם את המשכנתה. הרומן נסוב סביב הצורך של כל אחד מהשלושה, ארתור, בתו מגי, בנו אית'ן, להתאושש ממות אשתו ואמם, וסביב הניסיונות שלהם להבין מה בעצם הם רוצים, או צריכים, או יכולים לעשות עם עצמם. 

העלילה המרתקת נעה בלי הרף קדימה ואחורה, מספקת לנו את הרקע למצוקות ולקשיים. אנחנו לומדים להכיר גם את פרנסין, אמם ואשתו, שהייתה תרפיסטית. איך בכלל נישאה אישה רגישה כל כך למהנדס אטום וקמצן ברמות חולניות? תיאורי הקמצנות שלו, הרגשית והכספית, מרתקים ויכלו כמעט להיות משעשעים, אלמלא היו מחרידים: כשבנו עובר למגורים בקולג' הוא לא מבין למה צריך לקנות לו קומקום חשמלי. כשבתו בת העשרה מוצאת לעצמה כל מיני עבודות של בני נוער, למשל – כקופאית בחנות צעצועים – הוא גובה ממנה "מס אבא" (!), "כי טען שהיא חייבת לו כסף על כך שהסיע אותה לעבודה", והוא אפילו "אכל מהצלחת שלה כשהשולחן היה מלא כל טוב, בתזכורת מתמדת למי שאחראי לכל השפע הזה"… וכן הלאה… 

אז איך קרה שפרנסין נישאה לו? רידקר מפליא לשרטט את המהלכים הבלתי נמנעים, לכאורה, את ההחלטה שבעצם אינה החלטה אלא שרשרת של מעשים שנובעים זה מזה, ואת הרגע שבו הנישואים "קרו" כמעט מאליהם, את חוסר האונים של הדמויות שהחיים שולטים בהם, ולא להפך. 

הרומן מרתק, שכן הדמויות המצטיירות בו משכנעות, אמיתיות, וחלקן מעוררות הזדהות וחמלה.

ועם זאת, לא קל לקרוא אותו, וזאת בשל התרגום. האנגלית מצטלצלת בו בלי הרף והעברית מסורבלת ולא תמיד מובנת. "מסע הרפטינג היה אמור להיות הפינוק היחיד שלה. האתנחתה הקצרה והצפצוף הדוקרני של משאבת משככי הכאבים, מאנחת הנקיפות המתפתלות של האם-אר-איי, מריח הקיא ומפעולות ההסוואה של מי החמצן. האינפוזיות. ועכשיו – בצדק לתחושתה – היא נענשה על זה". "אנחת הנקיפות המתפתלות"? מה זה? 

"השהייה עם מייקי – ולמען האמת, גם עם פיינסטיין – נתנה לה להרגיש כאילו היא עדיין סטודנטית בדנפורת'. "נתנה לה להרגיש" – עילג. "כאילו היא עדיין" – שומעים את האנגלית. 

"הבנים למדו בבית ספר בזיכיון" – מה זה? כשמתרגמים מוטב לעניות דעתי למצוא מקבילה מובנת, או לפחות להנהיר איכשהו, בתוך הטקסט, לא בהערת שוליים.

"השפה הגרמנית משתהה על נשימתה כמו סוכריית מנטה". לדעתי בעברית מוטב – "נדפה מפיה". 

"המעבר עבר בלי בעיות – ארתור נשאר בבית במחאה על טקסי קבלת הפנים המתרפסים והמוגזמים של האוניברסיטה לסטודנטים – אבל ההתערות החברתית הייתה סיפור אחר לגמרי". כאן לא יכולתי להתאפק ו"ערכתי" בספר, בעיפרון: "ארתור נשאר בבית במחאה על הטקסים המתרפסים והמוגזמים שבהם קיבלה האוניברסיטה את פני הסטודנטים"… 

"ההצעות הכרוכות הותירו חותם ניכר במיוחד על ארתור" – אולי פשוט "הרשימו מאוד"? 

"הכול הודות למיליטנט כריזמטי" – מדוע לא "איש צבא"? 

"הרעיפו תה ועוגות על ארתור" – לא טבעי יותר "הרעיפו על ארתור תה ועוגות"? 

ההערות הללו נראות אולי קטנוניות, אבל התוצאה הסופית, המצטברת, היא תחושה שהטקסט "שובר את השיניים" של מי שקורא אותו בעברית.

אפילו את המשפט הראשון, "אש תקפה את משפחת אלטר מכל עבר" הייתי משנה אולי: "אש כיתרה את משפחת אלטר…" והמשפט הבא: "כל הסתיו אירעו התלקחויות, התרחשויות, מסוג האותות המופיעים ללא תיאום ונראים מבשרי רעות רק בהסתכלות לאחור" הייתי משנה אולי כך: "כל הסתיו אירעו התלקחויות, התרחשויות, אותות לא מתואמים שרק בדיעבד נראו מבשרי רעות". (גם את הגרסה המוצעת אפשר בלי ספק לשפר). 

עם זאת, יאמר לשבחו של הרומן כי למרות הקושי, לא יכולתי להפסיק לקרוא אותו.  

ANDREW RIDKER  The Altruists

"כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לְאוֹשְׁוִיץ הָיִיתִי תָּמִים"

"כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לְאוֹשְׁוִיץ הָיִיתִי תָּמִים",
הוּא אָמַר בַּמִּשְׁפָּט. מִסְתַּמֵּא – כְּשֶׁהֵמִית
יְהוּדִים זֹאת הָיְתָה מִצִּדּוֹ רַק תְּמִימוּת:
רַק פָּעַל עַל פִּי חֹק שֶׁקָּבַע מִי יָמוּת.

"אָז עָשִׂיתִי טָעוּת יַלְדּוּתִית," הוּא אָמַר
לִי: "הָיִיתִי יָתוֹם, וּבְאוֹשְׁוִיץ! אָז מָה
אַתְּ תָּמִיד תִּזְכְּרִי לִי הַכֹּל?". הִיא כָּתְבָה
לִי: "הָיִיתִי יַלְדָּה – זֶה קָרָה בֶּעָבָר – "

הוֹ, הוֹרַי הַתְּמִימִים, הוֹ, הוֹרַי שֶׁהָיוּ
קָרְבָּנוֹת קִיּוּמִי, מֶה הָיָה הַסִּיּוּט
שֶׁנּוֹלָד לִשְׁנֵיכֶם עִם גּוּפִי? מִי הִתִּיר
לִשְׁנֵיכֶם לְהַסִּיג וְלִפְלֹשׁ, לְהוֹתִיר

אֶת חוֹתָם תְּמִימוּתְכֶם (אַךְ אָסוּר, כַּמּוּבָן,
לְחַפֵּשׂ כָּל דִּמְיוֹן בֵּין קָרְבַּן לְתַלְיָן).

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 19

בְּשׁוּק הַנְּשָׁמוֹת יֶשְׁנָהּ סְחוֹרָה;
קִבַּלְתִּי שָׁם תַּלְתַּל תְּמוּרַת תַּלְתַּל
שֶׁהַפַּיְטָן לִלְבָבִי נָתָן  –
שָׁוְיוֹ עוֹלֶה מְאוֹד עַל כָּל תְּמוּרָה.
כְּמוֹ שְׁתֵּי עֵינֵי פִּינְדָרוּס הוּא שָׁחֹר,
צִיצַת שֵׂעָר כִּמְעַט סָגֹל נָצַץ
לְרֹחַב מֵצַח צַח שֶׁבּוֹ מֻנְצָח
כּוֹחָן שֶׁל מוּזוֹת, אֲהוּבִי, נָכוֹן.

עַל אֶצְבָּעִי תַּלְתַּל שָׁחֹר שֶׁלְּךָ
מַמְשִׁיךְ לָגַעַת, מְנֻשָּׁק, נִנְשַׁם.
אֲנִי לוֹכֶדֶת צֵל וְהוּא מִמְּךָ
לֹא יַחֲזֹר, לֹא יַחֲמֹק לְשָׁם.
כָּאן, עַל לִבִּי, כְּמוֹ עַל מִצְחֲךָ,
עוֹד חַם, עַד שֶׁאֵלֵךְ מֵהָעוֹלָם.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 19 Sonnets from the Portuguese

תרגומי לסונטות 1 ו-2 מהקובץ הופיעו בגיליון מאזניים של חודש יוני. 

את התרגום לסונטה 3 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה 4 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 5 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 6 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 7 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 8 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 9 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 10 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 11 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 12 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 13 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 14 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 15 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 16 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 17 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 18 אפשר לראות כאן

שאול חורב, אריה אורן: מה קרה לאח"י בת שבע ב-1970

היום, 24 בינואר, 2021, בשעות אחרי הצהריים, ימלאו 51 שנים לאסון משאית התחמושת בנמל אילת.
 
כבר בשיחתנו הראשונה, לפני קצת יותר מ-21 שנים, נודע לי מאריה אורן על האסון:  אריק סיפר לי כי ב-1970, כשהיה בן 20, נפצע באסון אנושות, במהלך שירותו הצבאי.
 
הבנתי מיד שהפציעה ההיא, במה שמכונה "אסון משאית התחמושת באילת", הייתה קו שבר בחייו. מי שהיה לפניה, ומי שנעשה לאחריה.
 
במהלך השנים סיפר לי לא אחת על תחושות שהיו לו בעקבות הפציעה, על מסקנות, תובנות ומחשבות שעלו בדעתו, אז ומאז.
 
לראשונה החליט לכתוב את השתלשלות הדברים שקרו לו כשמיכל בתו ז"ל חלתה, וביקשה לדעת הכול. חששתי אז שהמפגש עם כל ההיבטים של הפציעה, מה שגרם לה, ולמה שגרמה, יכאיב לו מדי, אבל הכתיבה הממוקדת התגלתה דווקא כדרך לנקז את הכאב. הוא כתב את כל מה שידע אז, ועל כל מה שחש, ומיכל, וכמה מהאנשים הקרובים והיקרים לנו, קראו והבינו דבר אחד או שניים על מה שעבר עליו.
 
לפני שנה, ב-24 בינואר, חמישים שנה אחרי אותו פיצוץ שבו נהרגו 24 איש ועשרות נפצעו, ירדנו לאילת לטקס הסרת הלוט של אנדרטה לחללי האסון שהוקמה סוף סוף (ביוזמתו של מייק אלדר), לא הרחק מהמקום שבו קרה.
 
כמה מבני המשפחות השכולות הלינו על כך שידוע להם מעט מדי על נסיבות האסון ועל המעורבות של יקיריהם באירוע.
 
מפקד הנחתת, שאול חורב, החליט לכתוב הכול. עד מהרה לקח על עצמו אריק את העריכה ואז שקע במלאכה נרחבת ומקיפה הרבה יותר.
 
הוא השתמש בדברים שכתב בשעתו לבקשתה של מיכל, והוסיף עליהם רבות. בדרכו היסודית והקפדנית ערך מחקר מקיף, גבה עדויות וליקט ראיות מארכיון צה"ל ומעיתוני התקופה, ובהמשך (בחלק שבו כתב על אירוע המיקוש של הנחתת בידי אנשי צפרדע מצריים) אפילו מספרים שנכתבו בערבית במצרים. הוא שיבץ את כל הפרטים, אלה לצד אלה, עד שנוצרה תמונה שלמה שמתארת היכן היו כל המעורבים. מה קרה לכל אחד מהם, מה אמרו ומה חשבו.
 
כאמור, היום ימלאו 51 שנה לאסון.
 
הספר המוגמר עלה באתר של המרכז לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית. הוא מספר את קורות השנה הראשונה של אח"י בת שבע בחיל הים.
 
אפשר לקרוא בקישור מהתמונה שלהלן.
 
 

ג'רמן גריר, הפרק "האידיאל": מהי אהבה?

כאשר האגו של התינוק מתפתח, עליו ללמוד להבין את עצמו מתוך יחסיו עם הזולת, ואת אלה של הזולת אתו. ככל שהערכתו העצמית נפגעת, כך פוחתת הערכתו אל הזולת. ככל שהערכתו העצמית גדלה, כך ציפייתו מאחרים גדלה. מאז ומתמיד הבינו את יחסי הגומלין הללו, אבל לא תמיד ייחסו להם את החשיבות הראויה. כשאדם ראה את חוה בגן עדן, הוא אהב אותה כי באה ממנו, עצם מעצמותיו, ודמתה לו יותר מאשר החיות האחרות שנבראו למענו. תשוקתו אליה הייתה – אהבה אל מי שכמוהו. נרקיסיזם כללי כזה התקבל תמיד כבסיס לאהבה, חוץ מאשר בקשר הגברי-נשי, שם מניחים שגברים מתלהבים ממה ששונה אצל נשים, ולכן העצימו את השוני עד שלגברים יש במשותף יותר עם גברים בני גזעים, אמונות וצבעים שונים מאלה של עצמם, מאשר עם נשים מסביבתם. עקרון האחווה האנושית הוא עיקרון נרקיסיסטי, כי הבסיס לאהבה היה מאז ומתמיד ההנחה שאנחנו דומים.

האחווה האנושית תתברר אם המודעות לקיום חייזרי תתקן לנו את הראייה, והאדם יבין שיש לו במשותף עם אסקימואים או פושטי יד בנגליים יותר מאשר עם יצור תבוני כלשהו, שחי במערכת שמש X. אבל מדרבנים אותנו שלא להעניק את השם "אהבה" לקשרים בין בני אדם בעלי עניין משותף, למשל – שחקני כדורגל ומוזיקאים, במיוחד אם הם מאותו מגדר. בהתכחשותנו למילה אהבה אנחנו מתעלמים מעדותו של הגוף ומהתנהגותו. כששחקן קריקט מחבק את חברו – "זאת לא אהבה"… כששחקן תיאטרון שולח על הבמה נשיקה לשחקן אחר, אנחנו מרוצים מעצמנו על יכולתנו להסכין עם זה. כשבעלה של עקרת הבית הולך כל לילה לפאב השכונתי, היא לא אומרת לעצמה שהוא אוהב את חבריו יותר מאשר הוא אוהב אותה, אבל  בניגוד לרצונה היא חשה טינה, כאילו מדובר בבגידה.

The Female Eunuch, Germaine Greer

(התרגום שלי, עע"א)

אסף קוגלר "נעדרים קרים": מה ההנאה במותחן

כל כך מתאים לפעמים לשקוע בספר מתח. לדעת שהעלילה חייבת להתאחות בסופה; שמשהו מנחם ומרגיע יקרה: יגלו. יפענחו. נדע. יהיו תשובות חד משמעיות. כי זה טיבה של הסוגה: בתחילתו של הספר מתעוררת תהייה, ועד סופו יתגלה הפתרון, ונחוש שביעות רצון, נהיה מרוצים: אין כאן תוהו ובוהו. יש שיטה וסדר.

נעדרים קרים, ספרו של אסף קוגלר, עונה על הציפיות. ההתחלה מציגה בפנינו לכאורה את רגע הסיום, אבל קוגלר יודע את המלאכה: רק נדמה לנו שאנחנו יודעים מה הסוף, כי בכל זאת צפויה לנו ההפתעה ההכרחית. כך ספרי מתח: רגע אחד לפני הסיום הם מבטיחים לנו תשובה, והיא בדרך כלל פתרון פשוט מדי, פרוזאי, מאכזב משהו. ואז מגיע הנוק אאוט: לא ולא! טעיתם! אומר לנו הסופר. זה בכלל לא הסוף האמיתי, ומגיש לנו תהפוכה.

שירה שיף היא צעירה דתייה מבאר שבע, בוגרת אולפנה, שהחליטה להתגייס. היא מגיעה למשטרה, ובתום הקורס בוחרת להגיע ליחידה המכונה נ"ק: נעדרים קרים. מגרילים שם בתחילת כל שבוע שֵם של אדם שעקבותיו נעלמו לפני זמן רב. תפקידם של ארבעת השוטרים המשרתים ביחידה לצלול לתוך תיק החקירה, ולנסות למצוא בו פרכות. אם הם מצליחים לאתר סתירה, התיק עובר הלאה, חוזר לחקירה. להם עצמם אסור לבצע שום פעולות חקירתיות מעבר לקריאת התיק וחשיבה מחודשת על מה שנמצא בו.

יפה. נעדרים הם תמיד סוגיה מרתקת, ושירה אכן שוקעת בתיק כזה ומגלה בו במפתיע סתירה שאמורה להוביל אותה הלאה, אבל די מהר מסתבר שלא התיק הזה, של חייל שנעלם לפני שנים, הוא זה שיעסיק אותה באמת, אף על פי שעלתה על כיוון מעניין ומעורר תהיות. העלילה סוטה הצידה, לתיק אחר, ושם קורים דברים:  שירה מגלה שם שההשכלה התורנית שרכשה באולפנה יכולה לעזור לה לרדת לדעתם של דתיים כמוה, ושדקויות פרשניות יכולות לשמש רמזים פורנזיים משמעותיים.

כאן נחלשת ההשתלשלות העניינים. קשה להאמין שמילה מהתנ"ך יכולה באמת לשמש מפתח להבנה של תעלומה גדולה, אבל ניחא, זאת אינה החולשה היחידה של הרומן. לאורך הדרך עולים פרטי עלילה רבים שבעצם אינם תורמים במאומה לסך הכול הכללי. פרטים שאפשר להשמיטם, וחסרונם לא יורגש. למשל: באחד הימים שירה מתלווה לאיזושהי קבצנית, עולה אליה הביתה, שומעת מפיה וידוי שבעצם אינה באמת נזקקת, ומקבלת ממנה במתנה קופסה עם קציצות שאותן שירה מביאה אתה אל חדרי המגורים הממוקמים לא רחוק מהמשרד שבו היא עובדת, בירושלים. אז? מה בעצם המטרה של כל האפיזודה הזאת?

או: בערב שבת שירה והידידים החדשים שהכירה באותם מגורים צבאיים מבלים ביחד כמה שעות שהרומן מפרט בדקדקנות: מה אכלו, מה שתו, במה שיחקו. לא ברור במה זה תורם לעלילה, ויש בפירוש תחושה שגם בלי החלק הזה הרומן היה עומד על תלו.

מעבר לכך, אמירתו הסמויה-לכאורה של הרומן, זאת שנמצאת לכאורה ברקע, אבל היא בעצם ה-raison d'etre (ההצדקה לקיומו) שלו, מעניינת וחשובה: אסף קוגלר מספר לנו בעצם על יחסי הורים וילדים. על אלה שמתנכרים לילד, אם אינו עונה על הציפיות שלהם: למשל – אם הוא הומו, או אם הוא "מתבולל", ועל אלה שתומכים בילדים שלהם בכל מצב ובכל תנאי, אלה שמסורים לילדים, מעניקים להם ביטחון ויציבות.

בסדר. זאת, כאמור, אמירה ראויה. חבל רק שהיא נרקמת בתכים קצת גסים, גלויים וברורים מדי, לא באמת אמירה שאפשר לחוש בה בסמוי, לא זרם שמפכה אי שם, מאחורי הקלעים, אלא כמעט כהצהרה גלויה וזועמת: הורים! שימו לב! תהיו בני אדם! בשום פנים ואופן אל תתנכרו לילד שלכם!

חרף הסתייגויות (הקלות!), הספר קריא ומספק מאוד. הירושלמיות שלו נעימה. הקרירות, לא רק של המחלקה שבה שירה משרתת, אלא גם פשוט של מזג האוויר החורפי, מלבבת, ויש לא מעט קסם בשירה, גיבורת הסיפור, בהתחבטויות החרד"ליות שלה, בקונפליקטים החמודים שלה (התאהבתי? לא באמת! אמרתי מילה "גסה"? אימאל'ה, מה קורה לי…). בקיצור – נעדרים קרים הוא ספר שכיף לבלות אתו יום.

עמוס נוי, קינמון

הַצַּיָּד אָהַב אֶת כִּפָּה אֲדֻמָּה
אֲבָל כִּפָּה אֲדֻמָּה אָהֲבָה אֶת הַזְּאֵב,
הִיא הָיְתָה מִתְרָאָה אִתּוֹ בַּחֲשַׁאי
בִּמְקוֹמוֹת מִסְתּוֹר בְּמַעֲבֵה הַיַּעַר.

הַצַּיָּד הָיָה יוֹשֵׁב לוֹ לִפְעָמִים בַּבַּיִת
וְחוֹלֵם עַל כִּפָּה אֲדֻמָּה בִּזְמַן
שֶׁנִּקָּה אֶת הַנֶּשֶׁק אוֹ הוֹצִיא חֶשְׁבּוֹנִיּוֹת.
מְזֹהָם בִּגְרִיז אוֹ בִּדְיוֹ הוּא הֶעֱלָה בְּדִמְיוֹנוֹ
אֶת הַכִּפָּה הָאֲדֻמָּה אֶצְלוֹ עַל הַקִּיר
בֵּין רָאשֵׁי צְבָאִים וְעוֹרוֹת דֻּבִּים.
זוֹ הָיְתָה הֲזָיָה חֲזָקָה כְּמוֹ בַּזֶּלֶת.

סָבְתָא הָיְתָה מְכִינָה לְכִּפָּה אֲדֻמָּה
עוּגַת קִנָּמוֹן שֶׁהִיא אוֹהֶבֶת,
שֶׁיִּהְיֶה לָהּ מַשֶּׁהוּ מָתוֹק כְּשֶׁהִיא חוֹזֶרֶת
רְטֻבָּה וּסְמוּקַת-לְחָיַיִם מֵעֹנֶג.
הִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת: בְּבַיִת אֲמִתִּי
צָרִיךְ לִהְיוֹת תָּמִיד רֵיחַ שֶׁל עוּגָה.

הֵן הָיוּ מְשׂוֹחֲחוֹת עַל כּוֹס תֶּה בַּמִּטְבָּח
וְכִפָּה אֲדֻמָּה הָיְתָה שׁוֹאֶלֶת:
סָבְתָא, לָמָּה יֵשׁ לָךְ אָזְנַיִם?
סָבְתָא, לָמָּה יֵשׁ לָךְ עֵינַיִם?
סָבְתָא, אָהַבְתָּ בִּכְלָל אֶת סָבָא לִפְנֵי
שֶׁצַּלָּף מִצְרִי הוֹרִיד אוֹתוֹ בִּירִיָּה
מְדֻיֶּקֶת לַמֵּצַח בָּעִיר סוּאֵץ?

סָבְתָא אָמְרָה: לֹא אָהַבְתִּי אוֹתוֹ בִּמְיֻחָד.
הוּא הָיָה קִבּוּצְנִיק, וְהוּא הָיָה קְצָת טִפֵּשׁ,
וְהוּא לֹא אָהַב אֶת הָעוּגוֹת שֶׁלִּי
וְלֹא הֵבִין אֶת הַגּוּף שֶׁלִּי,
אֲבָל אֶפְשָׁר הָיָה לִסְמֹךְ עָלָיו
וְהוּא הָיָה טוֹב מְאוֹד בְּתִקּוּנִים.

וְאִם אַתְּ שׁוֹאֶלֶת אֶת עֲצָתִי
אָז הַזְּאֵב הַזֶּה הוּא בָּחוּר קַל-דַּעַת
וְלַצַּיָּד יֵשׁ הַכְנָסָה קְבוּעָה
כָּכָה שֶׁלִּכְאוֹרָה הָיִיתִי אֲמוּרָה
לְהַמְלִיץ לָךְ עַל הַצַּיָּד,
אֲבָל הַצַּיָּד הוּא אִישׁ מַמָּשׁ מְרֻשָּׁע
אָז לְפָחוֹת תַּעֲשִׂי בֵּינְתַיִם חַיִּים.
אֲנִי תָּמִיד אֲחַכֶּה לָךְ כָּאן עִם עוּגָה.

לִפְעָמִים הֵן שָׁמְעוּ בַּחוּץ
אֶת הַצְּעָדִים הַכְּבֵדִים שֶׁל הַצַּיָּד –
צְלִיל שֶׁל זְרָדִים מִתְפַּצְּחִים
וְעָלִים יְבֵשִׁים נִשְׁבָּרִים.
זֶה הָיָה מַצְחִיק אוֹתָן.
וְהַסָּבְתָא הָיְתָה אוֹמֶרֶת:
הַמְּחַזֵּר שֶׁלָּךְ מִשְׁתַּגֵּעַ
וְהוּא כְּבָר הוֹלֵךְ בְּמַעְגָּלִים –

אֲבָל אִם הַמַּצָּב יִהְיֶה גָּרוּעַ
תּוּכְלִי תָּמִיד לְהִכָּנֵס לִי לַבֶּטֶן
וְלֹא לָצֵאת הַחוּצָה לְעוֹלָם.
וְהֵן צָחֲקוּ וְצָחֲקוּ וְצָחֲקוּ
בְּעוֹלָם שֶׁלְּרֶגַע אֶחָד
לֹא הָיוּ בּוֹ בִּכְלָל זְאֵבִים וצַיָּדִים,
בְּעוֹלָם שֶׁלְּרֶגַע אֶחָד הָיוּ בּוֹ רַק
שְׁתֵּי נָשִׁים וְרֵיחַ שֶׁל קִנָּמוֹן

"למי קראת זקן?" סדרה מאת יואב שמיר – עכשיו סוף סוף אפשר לצפות בה בטלוויזיה!

האומנם "העולם שייך לצעירים", כפי שכתב פעם עלי מוהר בשיר? 

כבר לא כל כך. כל מי שנסע (פעם, לפני עידן הקורונה…) לחוץ לארץ, נתקל בגדודי התיירים בני "הגיל השלישי" נוהרים בכל מקום, ממלאים את האטרקציות התיירותיות, את השווקים, הרחובות, המוזיאונים, הספינות; כל מי שהלך (כן, אז, באותה תקופה…) לסרט, לקונצרט, להצגה, נוכח שרוב האנשים בקהל מתהדרים בשיער שיבה (או בשיער שיבה שהספר הסווה): נשים וגברים במיטב המחלצות, מתוכשטים ונינוחים, יוצאים לחפש תרבות ולהתענג על הפנאי שלהם. 

סדרה מופלאה, שנוצרה במיוחד לטובת ערוץ 13, מציגה ארבע פנים של הזקנה (האם "מותר" בכלל לקרוא לנו זקנים? זאת אחת השאלות שנידונות בסדרה!).

שמות הפרקים מעידים על תוכנם: "גוף", "פנסיה", "אהבה", "חלום", וכל אחד מרגש ונוגע ללב עד מאוד.

מדובר בחוויה מופלאה, לא מעט – בזכות האנשים שממלאים את הפרקים באישיותם הקורנת, המלבבת, המרתקת. הם מספרים למצלמה בכנות על תקוות, אכזבות, חלומות, הם מסבירים, כל אחד מהם מנקודת מבטו המרעננת והמעניינת, על מה הם חולמים (וכן, אפשר לחלום גם בגיל שמונים ותשעים!), על מה אינם מוכנים לוותר, מה משמח אותם, מה טוב בשלב הזה של החיים, איך מתמודדים עם המחשבות על המוות, מה עשתה להם הפרישה מהעבודה, איך הם ממלאים את זמנם, כיצד הם ממשיכים ליהנות מקשרים זוגיים, או לשאוף אליהם, מה חשוב וטוב להם. אנחנו פוגשים בלרינה בת שמונים, רופא בכיר, מורה, מרצה במכללה, שני כורמים, זמר וסטנדאפיסטית שמצאו את ייעודם אחרי שמלאו להם שבעים, בין המרואיינים יש אנשים ידועי שם: ורדה רזיאל ז'קונט, יעל דיין, פרופסור בנטוויץ', ויש אלמונים. משותפת לכולם חוכמת החיים והתשוקה להמשיך ולמצות את כל מה שעוד אפשר, כל עוד אפשר. 

הקסם של האנשים הקורנים והחכמים הללו מחמם את הלב. הם שימחו מאוד את שני הצופים (בני גילם של חלק מהמרואיינים!) שהזדהו והתחזקו עם התחושה וההבנה שבכל גיל אפשר למצוא שמחה ומשמעות. 

לא להחמיץ! מוקרן עכשיו בימי שבת, ב-11:50, אמש הוקרן הפרק הראשון. 

 

"מטרייה בשניים": נפרדו או חיים (ביחד) באושר?

מי לא שומעים בלבם את השיר הזה בכל פעם שיורד גשם, והם פוסעים ברחוב, לבד או בצמד, עם מטרייה מעל הראש? אני בטוחה שכל בני הדור שלי מפזמים לעצמם את המילים הלא נשכחות ההן, אלה שמקושרות כמעט מאליהן אל  כל גשם שיורד ואנחנו מחוץ לבית, פוסעים: "שנינו יחד מטרייה אחת…"

השיר היה ב-1963 חלק מהתוכנית "שמש במדבר" של להקת הנח"ל: מחזמר קומי שכתבה עדנה שביט. נושאו היה – המשמעת בצבא. במרכזו של המערכון היה רומן בין חייל וקצינה שנושאים את אותו שם משפחה. נעמי שמר כתבה את כל השירים בתוכנית, והם הנחילו פרסום רב לה וללהקה. בין חברי הלהקה היו אז שניים שהצליחו מאוד בהמשך דרכם האמנותית: המלחין והמעבד יאיר רוזנבלום (שהלך לעולמו ב-1996), והשחקן המוכשר כל כך טוביה צפיר, שממשיך מאז להופיע ולהצליח. 

מהתוכנית "שמש במדבר" נשארו עוד כמה שירים שחקוקים בתודעה ואהובים עד היום, ביניהם – "הטיול הגדול" ("יצאנו בבוקר אלול לצעוד ארבעים קילומטר…"), "מחבואים" ("חפש אותי…"), "עוד לא אכלנו" ("אנחנו עוד לא אכלנו שום דבר / ושום דבר עוד לא שתינו / אם אין שמפן ואין קוויר /תנו לנו לחם וזיתים…") וכאמור – "מטרייה בשניים", האהוב במיוחד:

שְנֵינוּ יַחַד תַּחַת מִטְרִיָּה אַחַת
שְנֵינוּ מְדַלְּגִים עַל כֹּל הַשְּלוּלִיוֹת
עִיר בַּגֶּשֶם סָחָה לָנוּ כָּכָה –
הַחַיִּים יָפִים כְּדַאי לָכֶם לִחְיוֹת!

אֵיזֶה מַזָּל: הֶחְלַטְתִי לָגֶשֶת
אֶל הַצָּגַת הַקּוֹלְנוֹעַ הַשְּנִיָה
אֵיזֶה מַזָּל, הִתְחִיל לָרֶדֶת גֶּשֶם
אֵיזֶה מַזָּל שֶלֹּא הַיְתָה לָךְ מִטְרִיָּה!

אֵיזֶה מַזָּל הִכַּרְתִּי אֶת פָּנֶיךָ
אֵיזֶה מַזָּל: חִייַּכְתְּ אֵלַי פִּתְאוֹם
אֵיזֶה מַזָּל: הִצַּעְתָּ לִי לָלֶכֶת
יַחַד אִתָּךְ אָמַרְתְּ – יֵש מָקוֹם.

שְנֵינוּ יַחַד תַּחַת מִטְרִיָּה אַחַת
שְנֵינוּ מְדַלְּגִים עַל כֹּל הַשְּלוּלִיוֹת
עִיר בַּגֶּשֶם סָחָה לָנוּ כָּכָה –
הַחַיִּים יָפִים כְּדַאי לָכֶם לִחְיוֹת!

   

אֵיזֶה מַזָּל: אִחַרְנוּ אֶת הַסֶּרֶט
אֵיזֶה מַזָּל שֶׁאָזְלוּ הַכַּרְטִיסִים
כָּל הָרְחוֹבוֹת נִשְׁטְפוּ סוּפָה סוֹעֶרֶת
אוֹר צִבְעוֹנִי בִּזְבְּזוּ הַפָּנָסִים

בָּא הַבָּרָק וְהִצִּית אֶת כָּל הָאֹפֶק
רַעַם גָּדוֹל כִּבָּה אֶת הַבָּרָק
פַּחַד פִּתְאוֹם הֶחְלִישׁ בִּי אֶת הַדֹּפֶק
אֵיזֶה מַזָּל שֶׁאָחַזְתָּ בִּי חָזָק!

שְנֵינוּ יַחַד תַּחַת מִטְרִיָּה אַחַת
שְנֵינוּ מְדַלְּגִים עַל כֹּל הַשְּלוּלִיוֹת
עִיר בַּגֶּשֶם סָחָה לָנוּ כָּכָה –
הַחַיִּים יָפִים כְּדַאי לָכֶם לִחְיוֹת!

 

אֵיזֶה מַזָּל: הִפְסִיק לָרֶדֶת גֶּשֶׁם
וְהִתְבַּהֵר הָרָקִיעַ על הָעִיר
אִם הַפְּרֵדָה הָיְתָה מְעַט נִרְגֶּשֶׁת
אָז הָאָשָׁם הוּא בְּמֶזֶג הָאֲוִיר

אִישׁ לֹא שָׁאַל אִם נוֹסִיף וְנִפָּגֵשׁ עוֹד
(רוּחַ נָשְׁבָה, הָיָה קְצָת מְאֻחָר)
אֲבָל תָּמִיד כְּשֶׁהָעִיר מוּצֶפֶת גֶּשֶׁם
שְׁנֵינוּ לָבֶטַח רוֹאִים אוֹתוֹ דָּבָר:

שְנֵינוּ יַחַד תַּחַת מִטְרִיָּה אַחַת
שְנֵינוּ מְדַלְּגִים עַל כֹּל הַשְּלוּלִיוֹת
עִיר בַּגֶּשֶם סָחָה לָנוּ כָּכָה –
הַחַיִּים יָפִים כְּדַאי לָכֶם לִחְיוֹת!

הפזמון הוא למעשה מעין סיפור קצר בחרוזים ובלחן: צעיר וצעירה נתקלו זה בזה ביום גשם, בדרכם (בנפרד) אל הקולנוע. התחיל לרדת גשם. לה לא הייתה מטרייה. הוא הציע לה מחסה.

לשמחתם הלא מדוברת הם איחרו לסרט, ולכן המשיכו להסתובב ביחד, חוסים מתחת למטרייה אחת, דילגו על שלוליות, וחשו ש"החיים יפים" וש"כדאי לחיות".

אי אפשר שלא לחשוב כאן כמובן על "שיר אשיר בגשם", סרטו הנודע מ-1952 של ג'ין קלי, שאף משחק בו בתפקיד הראשי, ומופיע בקטע הקלאסי והבלתי נשכח שבו הוא רוקד ושר בגשם שוטף, מתענג על המים הנִתָּכִים עליו ומשתעשע מהם.

תיאור הגשם העירוני בשירה של נעמי שמר מלבב: הרחובות השטופים, האור הצבעוני שהפנסים "בזבזו", הברק והרעם שמקרבים בין האישה המבוהלת והגבר שמציע לה חיבוק מגן. 

אבל מה אז? מה קרה כשהגשם חדל? מה?

כבר שנים, אולי מאז ששמעתי את השיר לראשונה, אני תוהה ודואגת: מה – יכול להיות שהם נפרדו? וזהו? לצמיתות? ובכל פעם שיורד גשם, כשהם נזכרים באותו מפגש, בשניהם תחת אותה מטרייה, הם מרוחקים זה מזה? הם נשארו רק כזיכרון רגעי מתוק אבל חד פעמי? 

שוב ושוב אני חוזרת אל השורות ומנסה להשתכנע ש-לא! הם לא נפרדו! לא ייתכן! שהם עדיין ביחד, חיים באושר ובעושר, עד עצם היום הזה. שהזיכרון ההוא משותף להם ביחד, ביחד! שהמפגש ההוא לא היה חוויה אחת קצרה שנגוזה בלי להותיר עקבות במציאות, שהם ממשיכים לאהוב. שהם התחתנו, ויש להם ילדים ונכדים (וכבר, אולי?, אפילו נינים…)

מה דעתכם? 

הפרק "סטריאוטיפים": את מה מקריבים, רק כדי שנשים יוכלו להתייפות

השמש זורחת רק כדי להבהיק את עורה ולגוון את שיערה. הרוח נושבת רק כדי להאדים את לחייה. הים שואף לשטוף אותה. הפרחים נובלים בשמחה כדי שעורה יתעדן מתמצית ניחוחם. היא נזר הבריאה, יצירת המופת שלה. מעמקי הים נשדדים פנינים ואלמוגים כדי לעטר אותה. קרבי האדמה נחשפים כדי שהיא תוכל להתקשט בזהב, באבני ספיר, ביהלומים ובאבני אודם. גורים של כלבי ים נחבטים, טלאים שאמם לא המליטה נקרעים מרחמה, מיליוני חפרפרות, נברנים, סנאים, חורפנים, ארמינים, שועלים, בונים, צ'ינצ'ילות, חתולי בר מנומרים, לִינְקְסים, ויצורים קטנים ויפים אחרים מתים בטרם עת כדי שיהיו לה פרוות. אנפות, בנות יענה וטווסים, פרפרים וחיפושיות, מנוצלים ונגזלים. גברים מסכנים את חייהם כשהם צדים נמרים למעילים שלה, ותנינים לתיקי היד והנעליים שלה. מיליונים של תולעי משי מעניקים לה את תוצרת יגיעתם הצהובה. אפילו התופרות מחברות בדים ומייצרות תחרה, כדי שהיא תלבש את מיטב התוצרת שכסף יכול לקנות. 

הגברים בציוויליזציה שלנו הסירו מעליהם את כל טוב הארץ כדי שיוכלו לפעול בחופשיות רבה יותר ויוכלו לבזוז את היקום מאוצרותיו, כדי לקשט את הגבירה.

The Female Eunuch, Germaine Greer

(התרגום שלי, עופרה עופר אורן) 

ג'ון פאולס, "העץ": איך בני אדם מאמללים את העצים שבגינה

הסופר ג'ון פאולס מוכר מאוד בעיקר בזכות רב המכר שלו אהובת קצין הצרפתי שעובד לסרט קולנוע בכיכובה של מריל סטריפ.

הספר שלפנינו הוא מסה פיוטית שעוסקת בהבדל שבין טבע "מאולף" וממושטר, כמו למשל בגינות מעוצבות בהקפדה, לבין הטבע הפראי שיד אדם לא נגעה בו.

פאולס מבכר את הטבע הפראי, בעיקר את היערות, שמבטאים לטעמו אמת פנימית. אין לו צורך בהסתכלות המדעית על הטבע, אותו שיגעון לדבר אחד שהחל לדבריו בתקופה הוויקטוריאנית, הצורך למיין, לסווג, להעניק שמות לזנים ולמינים.

פאולס סבור שבני אדם חוששים למעשה מהטבע האמיתי, הפרוע, הצופן סוד. פחד שנשאר עוד מהימים שקדמו למאה ה-19, כשנאלצו לחלוף בתוכו בדרכם ממקום מתורבת אחד לאחר (על הדעת עולה למשל האגדה על כיפה אדומה שפגשה ביער את הזאב: חיה לא מבויתת ומסוכנת!).

הוא משווה בין הטבע החביב עליו לזה של אביו, שטיפח עצי פרי בגן הקטן הצמוד לביתו, מִשטר אותם, הרבה לגזום את ענפיהם ובכך לקבוע בשבילם לאן יצמחו. פאולס חס על העצים שאין בכוחם להגן על עצמם, שהרי הם נעוצים במקומם, וכוחם היחיד בכך שהם רבים כל כך. בדבריו אלה הזכיר לי את השיר "שני יסודות" של  זלדה שבו היא אומרת לברוש שהיא רואה: "אֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ / בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל", את היותו "בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת", שכן הוא נייח.

עניין מספרם הגדול של העצים מעלה כמובן על הדעת את הכריתה החמורה של יערות הגשם באמזונס. פאולס פרסם את המסה שלפנינו ב-1979, כאשר הרס היערות כבר החל, ומאז רק הואץ.

משעשע תיאורו של פאולס כיצד אביו וידידו נחרדו כאשר אחד השכנים בעיירה שבה גר התאלמן, ומרוב אבל הפסיק לטפח את הגינה שלו. "האיש האומלל זכה לאמפתיה" כשהפנה עורף לעולם, "עד שהתברר שהעולם החיצון כולל גם את הגן שלו. הדשא לא כוסח, העשבים לא נעקרו, העצים לא נגזמו: המקום התפרא בתועפות של שן הארי, סביונים, סרפדים, ערברבות, אלוהים יודע מה עוד. הזמנה כה שערורייתית לגיס החמישי הנתעב זיעזעה את אבי ואת שכניו עד עמקי נשמתם". "הגיס החמישי" הוא, כמובן, ה"אי סדר הטבעי", הפרוע, הלא מבוית.

בדבריו של פאולס – "האבולוציה לא ייעדה את העצים לצמוח ביחידות. הם יצורים חברתיים הרבה יותר מאיתנו, וכדגימות מבודדות אינם במצבם הטבעי יותר משהאדם במצבו הטבעי כמלח נטוש על אי או כנזיר" – הוא הזכיר לי את הספר המרתק החיים הנסתרים של העצים: על תחושות ותקשורת. גילויים מעולמם הסודי שבו תיאר המחבר, פטר וולבן, את יחסי הגומלין שמתקיימים בין עצים במקום הגידול הטבעי שלהם.

כשפאולס כותב על העונג שלו לשוטט ביער, לבחור שביל ובכך לוותר על אפשרויות אחרות, הוא בלי ספק חושב על השיר "הדרך שלא נבחרה" של רוברט פרוסט.

המסה העץ מעניינת מאוד, במיוחד למי שקרא את ספריו האחרים של פאולס. מעניין לגלות שברומן המותח מאוד משחקי האל (The Magus) שיבץ הסופר קטעי זיכרונות ממלחמת העולם הראשונה של אביו, ולהבין מהמסה שלפנינו מדוע תיאר ברומן אהובת הקצין הצרפתי את הטבע כמקום של התבודדות ובריחה.

יש קושי מסוים בתרגום לעברית. חלק מהמשפטים מסורבלים מאוד, ואפילו לפעמים לא לגמרי מובנים. הנה כמה דוגמאות:

"נדמה לי שהאות הראשון לכך שאהפוך באחד הימים לסופר (אף כי בזמנו לא הבנתי את זה), היה התיעוב הנחרץ שפיתחתי בבית הספר כלפי כל ספרי הבחינה שהחלו בהקדמה ארוכה". ספרי הבחינה? למה הכוונה?

"על האמנות לא מוטלת שום חובה מיוחדת להיות ריאליסטית, נטורליסטית או כל דבר אחר, פרט לחובה לבטא את מה שהאמן רוצה ובוחר לומר" – עד כאן בסדר גמור. ואז: "יחד עם זאת, אותה אייכולת להעביר את המכלול השלם במלוא האמת, ממש כמו את הפרט המבודד – כישלונו של הניסיון להשתוות לעין האנושית (או למצלמה) בייצוגו של הריבוי, וזאת על אף שלפחות ארבע מאות שנה לפני המצלמה ייצוג הפרט היחיד כבר הגיע למדרגת הדיוק של העין האנושית (פיסאנלו מת ב־1455) – הוא סימן אופייני לנוכחותו של פקפוק עתיק ונפסד באדם". אני מניחה שגם במקור מדובר במשפט ארוך ומורכב, אבל כשמתרגמים יש תמיד מידה מסוימת של פענוח, שכאן, לדעתי, חסר. עד כדי כך שקשה להבין למה הכוונה במיוחד בסיומו של המשפט: "לנוכחותו של פקפוק עתיק ונפסד באדם": האדם מפקפק? מפקפקים באדם? 

"הטבע כולו, כמו האנושות כולה, מורכב מחריגות קלות, מיצורים שבדרך זו או אחרת מזולזלת מדעית ככל שתהיה, אינן סרות למרותו של שום חוק כללי." "מזולזלת מדעית"? זהו צירוף מוזר ומסורבל שמעכב את הקריאה.

אלה לא הדוגמאות היחידות.

מכל מקום, וחרף כך, המסה מעניינת ומעשירה.

  THE TREE, J.R FOWLES

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 18

לא הֶעֱנַקְתִּי מֵעוֹלָם תַּלְתַּל
לְאִישׁ, מִלְּבַד לְךָ, אָהוּב יָקָר.
עַתָּה נוֹגַעַת בִּקְוֻצַּת שֵׂעָר,
לוֹטֶפֶת אֶת אָרְכָהּ, וְאָז אוֹתָהּ
אַגִּישׁ לְךָ, אָז קַח, הֵן לֹא נוֹתָר
דָּבָר מִדִּלּוּגַי כְּנָעֲרָה
שֶׁאָז הַשַּׂעֲרָה עוֹד נִשְׁאֲרָה
תְּלוּיָה עַל שִׂיחַ וֶרֶד כְּמַתָּת.

אָז רַק דְּמָעוֹת זָלְגוּ כְּמוֹ מִין אוֹתוֹת
עַל לֶחִי כֹּה חִוֶּרֶת,  רֹאשׁ נִרְכָּן
בְּצַעֲרִי חָשַׁבְתִּי אָז לִרְאוֹת
מַגָּל קוֹטֵל שֶׁל מָוֶת שֶׁמּוּכָן
לִגְזֹל, כְּמוֹ אֶת אִמִּי, עוֹד אֲהָבוֹת.
הִיא עַל מִצְחִי הוֹתִירָה נְשִׁיקָה.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 18 Sonnets from the Portuguese

תרגומי לסונטות 1 ו-2 מהקובץ הופיעו בגיליון מאזניים של חודש יוני. 

את התרגום לסונטה 3 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה 4 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 5 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 6 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 7 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 8 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 9 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 10 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 11 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 12 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 13 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 14 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 15 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 16 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 17 אפשר לראות כאן

וילקי קולינס, "אשת החלום": מה נובלה יכולה לעורר

נובלה, כמו גם סיפור קצר, היא סוגה תובענית מאוד לסופר, שכן אין לו אפשרות להפליג ולהרבות בתיאורים ובפרטים. כל מילה צריכה להיות שקולה ומדויקת, כל פרט הכרחי ובלתי נמנע. במיטבה נובלה בוראת עולם מציאות שלם, אך עושה זאת, מעצם טבעה, בצמצום ובהידוק.

כזאת היא הנובלה "אשת החלום", שראתה אור לאחרונה בתרגומו הנפלא של יהונתן דיין.

את הנובלה כתב סופר אנגלי, וילקי קולינס, שמוכר בזכות רומן המתח הנודע שלו האישה בלבן. קולינס חי וכתב באמצע המאה ה-19, והיה סופר פורה מאוד: לזכותו עשרים ושבעה רומנים ועשרות סיפורים קצרים. 

"אשת החלום" הוא "סיפור מסתורין בארבע עלילות", כפי שהוא מתואר בכותרת המשנה שלו. הוא מחולק לארבעה פרקים קצרצרים (אורכה של הנובלה כולה – 103 עמודים בפורמט קטן), שכל אחד מהם מסופר מנקודת מבט של דמות שונה. האפקט איננו רשומוני: נקודות המבט השונות אינן סותרות זו את זו אלא להפך, מצטברות, תומכות, ומעצימות את המתח הגובר. 

תחילתו של הסיפור, הפרק המכונה "הצגה מוקדמת של העובדות מאת פרסי פירבנק" נראית שגרתית, שייכת לחיי היומיום של בני זוג ממעמד הביניים באנגליה באמצע המאה ה-19: פרסי פירבנק האנגלי ורעייתו הצרפתייה נקלעו לפונדק כפרי, אחרי שסוסהּ של הגברת נקע את רגלו והם נאלצו לחפש לעצמם כרכרה שתיקח אותם למחוז חפצם. האישה פותחת דלת מקרית של חדר בסמוך לאורווה, שם שוכב גבר ישן. היא שומעת אותו מדבר מתוך שינה ומהדברים שהוא אומר היא מבינה שהוא חולם חלום בלהות שיש בו רצח, אימה, זעקות שבר ובעתה של החולם. 

מכאן הכול מתקדם בעלילה שחרף היריעה הקצרה אינה חדלה להפתיע, עד לסוף שהוא לכאורה צפוי, כמעט בלתי נמנע, ובכל זאת מעורר מחשבות על הגורל (ואולי אפילו על הסיפור הנודע מתוך אלף לילה ולילה על אותו איש שנס מפני המוות, ובעיר הרחוקה שאליה הגיע פגש בו, "במקום ובזמן" שנקבע לו). נראה כי חיי השגרה מכילים בתוכם סודות מסתוריים וטומנים אפשרויות מוזרות ומפחידות. עם זאת, הנרטיב אינו גולש לפנטזיה. הכול מקובע היטב במציאות, כל ההתפתחויות מסתמנות כאפשריות ומתקבלות על הדעת, ריאלסטיות, ובכל זאת – אולי רק לכאורה.

כתיבתו של קולינס ניחנה בשנינות אנגלית דקיקה. למשל, כשבני הזוג פירבנק מדברים לראשונה עם בעל הפונדק שאליו נקלעו בתחילת הסיפור, הם מנסים לברר אתו מי הסייס ומה סיפור חייו. הפונדקאי אינו מסוגל להשיב על שאלתם, ולכן אומר רק בקצרה: "שמו הוא פרנסיס רייבן. הוא מתודיסט. ביום הולדתו האחרון מלאו לו ארבעים וחמש. והוא הסייס שלי. זה הסיפור שלו." הוא מבחין בכך שתשובתו לא סיפקה את רצון אורחיו-לרגע. ואז: "הפונדקאי, הנחוש להתחבב על אשתי, פונה אליה פעם נוספת. 'אני הולך להעיר את פרנסיס רייבן. הוא מתודיסט. ביום הולדתו האחרון מלאו לו ארבעים וחמש. והוא הסייס שלי. זה הסיפור שלו." 

אי אפשר שלא לחייך. דמותו של הפונדקאי מצטיירת בברור: כבד לשון, מוגבל, אך משתוקק לְרַצּוֹת… 

את סקרנותה של גברת פרסי מעביר אלינו הסופר כך: היא מסבירה לבעלה שהיא מסרבת להסיר את עיניה מהסייס: "כשם שלא אעלה על דעתי להניח מידי ספר טוב מבלי לקרוא את הפרקים האחרונים". גם אנחנו לא נניח לספר הזה, לפני שנגיע אל סופו. 

התרגום, מעשה ידיו של יהונתן דיין, הוא, כאמור, מעולה. מצד אחד יש בו ניחוח אנגלי, מצד שני, הוא עברי למהדרין, חלק, זורם ונעים מאוד לקריאה.

Wilkie Collins, The Dream Woman

ג'רמן גריר, "הסריסה": האם ספר פמיניסטי מ-1970 ממשיך להיות רלוונטי?

חמישים שנה חלפו מאז שהספר The Female Eunuch ראה אור לראשונה (ב-1970), עורר מיד עניין עולמי, ונחשב עד היום טקסט יסוד פמיניסטי.

מעניין מאוד לקרוא אותו דווקא עכשיו, מקץ שנים, ולבדוק איפה היינו והאם משהו השתנה לטובה. האם מצבן של נשים השתפר? האם הישגי הפמיניזם כבר נראים מובנים מאליהם, ולכן עבר זמנם של העמדות והמצבים המתוארים בספר?

נתחיל בשמו. יש עוצמה רבה במילה "סריסה", והיא מעוררת תהייה. איך אישה יכולה להיות "סריסה"? הרי המילה "סריס" קשורה בתודעה עם גברים: כאלה שאשכיהם נכרתו בימי קדם כדי שישמשו שומרים בהרמון המלך, שיכול היה לבטוח באין אונות שנכפתה עליהם.

כדי להסביר מדוע היא סבורה כי התרבות פגעה האישה "שאיפיונה המהותי הוא זה של סירוס", מביאה בפנינו גריר את סיפורה של אפריל אשלי, שנולדה גבר. אפריל חשה שנולדה בגוף הלא נכון. היא לא רצתה "להתחפש" לאישה, אלא להיות כזאת, כדי שתתאים בגופה למגדר שאליו, כך הרגישה, נולדה. הסיפור של אפריל אשלי הוא כיום, כמובן, נפוץ מאוד, כמעט טריוויאלי, שכן שומעים על אינסנפור מקרים  כאלה – בני אדם שמגלים כבר בילדות שנולדו למגדר הלא נכון, אבל נראה שבסוף שנות ה-60, כשג'רמן גריר כתבה את הספר, מקרה כזה עוד היה נדיר וראוי לציון. גריר ממשיכה ומספרת כיצד מצאה אשלי "בקזבלנקה" רופא שהסכים לנתח אותה. הניתוח והטיפול ההורמונלי שקיבלה העלימו את הסממנים הגופניים הגבריים, ובגופה הופיעו הסממנים הנשיים הנחשקים: שדיים, שיער שופע על הקרקפת לעומת פנים חלקות ונטולות זקן. "הוא נהפך לדוגמנית", כותבת גריר ונוקטת בכינוי גוף שהיום היה נדחה על הסף כלא ראוי. וכאן מגיעה גריר לטיעון המרכזי בספרה: "הוא נעשה דוגמן, והחל להפגין את הסטריאוטיפ הנשי, שאותו היה יכול לגלם: הוא היה אלגנטי, חושני, התלבש בבגדים נאים, והיה מאוהב במראה של עצמו. ביום נמהר אחד נישא ליורש של תואר אצולה, ארתור קורבט, ובכך מימש את החלום הנשי האולטימטיבי, ועבר לחיות עמו בבית נאה במרבלה." וכאן מגיע העניין: "הנישואים מעולם לא מומשו. מי שמסורס אינו צפוי להיות בעל יכולת למיניות. תוצאת הסירוס שעברה אשלי אינה שונה מהאימפוטנציה של נשים שמגדרן נשי, אלה שמסכימות לקיים יחסי מין נטול תשוקה, אלה שנהנות רק מהעונג הילדי הכרוך בהתכרבלות משותפת ובהבעת חיבה – הגמול האמיתי מבחינתן."

נשים הן, אם כך, לתפישתה של גריר, סריסות, ואפריל הטרנסית שמיניותה ניטלה ממנה, היא "אחותנו, והסמל שלנו".

כדי להוכיח את התיזה שלה מנתחת גריר בשיטתיות היבטים רבים בחייהן של נשים: מגדר, מבנה השלד, קימורי הגוף, השיער, המיניות, הרחם "המרושע", סטריאוטיפים [מגדריים], האנרגיה [הנפשית], שלבי הצמיחה – התינוקת, הילדה, גיל ההתבגרות, וכן הלאה.

עם חלק מטענותיה אפשר להזדהות גם כיום. למשל, בפרק "קימורי הגוף" היא קובעת שיש "הבדלים בקרב המעמדות השונים בהעדפה המינית. חביבת מעמד הפועלים היא מקומרת ועגלגלה, ואשת החברה הגבוהה האופנתית זוכה להערכה כשהיא דקיקה ואפילו שדופה", אבל בכל מקרה, "מה שמשותף לכול הוא שנשים נתבעות להתאים את מראה גופן למבטו של הזולת, ולמצוא חן בעיניו."

בפרק "שיער" היא מתארת את התיעוב שנשים לומדות לחוש כלפי השיער הצומח על גופן, "ואם אינן חשות בו, נשים אחרות ינחו אותן לתלוש ולהעלים אותו".

מסקנתה בפרק "מיניות" מרתקת: "אנחנו ממשיכים להתעלס באהבה עם אברי הגוף, ולא עם בני אדם", מה שמוביל בהכרח לתחושה של בדידות.

פרק מאלף, שלא לומר – משעשע – מייחדת גריר לספרות רומנטית (וארוטית) שהייתה פופולרית מאוד בתקופה שהסריסה ראה אור לראשונה, והיא עדיין כזאת, גם כאן, כיום, בישראל. ג'רמן גריר מתארת את מה שמשותף לכל הספרים הללו. הגבר תמיד "יאמר דברים נפלאים, יהיה, למרבה הפלא, רך ועז בעת ובעונה אחת". האישה "תיסחף לבין זרועותיו המיומנות". אין בספרים הללו "שום דבר מיני יותר מנשיקה" אין בהם שום דבר "וולגרי", כמו למשל מישוש אברים. הגבר יזכור תמיד את "השוקולד המועדף עליה, יקרא לה בשמות חיבה, יזכור את יום ההולדת שלה, את המועדים השונים בחייה, את המשחקים המטופשים, וגם את השטויות שמזכירות לו אותה – הבושם והצעיף שלה, המלמלות וממחטות התחרה, את החתלתולים שבחיקה. מסתורין, קסם, שמפניה, טקסים, עדנה, התרגשות, הערצה, כבוד  – לנשים אין לעולם די מכל אלה. לרוב הגברים אין מושג על עולם הפנטזיה הנשי הזה, כי הם לא חשופים לספרות מהסוג הזה, לרומנטיות המסחרית." הגברים בספרים הללו תמיד חזקים, אבהיים, רבי תושייה, עשירים או רמי מעמד, והם עוזרים, מצילים, ומדריכים את האישה. מי שנזכר כאן במר דארסי של ג'ין אוסטן לא יופתע לגלות שגריר מציינת אותו, לצד רוצ'סטר מאנקת גבהים.  את הדימוי הגברי אפשר אם כן למצוא, לדבריה, לא רק בספרות זולה, אלא גם בקאנון. 

לא קשה להבין מדוע עורר ספר של ג'רמן גריר סערת רגשות, שלא מעט מהם היו שליליים.

כך למשל בפרק העוסק ברחם היא טוענת שאישה שנגעלת לטעום את דם הווסת שלה "טרם השתחררה". עד היום חקוקה הקביעה בזיכרון כהמלצה קיצונית ואפילו, יש להודות, די מוזרה. הסופרת והעיתונאית לורה מילר כתבה עליה, למשל, שהייתה "בעצם חסרת משמעות, אבל התרגשנו להיווכח שמישהי הפליגה רחוק כל כך ברחבי הטריטוריה של נשיות מתקבלת על הדעת, ונטעה שם את הדגל שלה. היא פינתה [בכך] שטח רב יותר לכולנו."

אכן, נראה שג'רמן גריר ביקשה לזעזע את הקוראים, וזאת אחרי שחשפה את מנגנון המבוכה שנשים חשות כלפי הווסת, את הכפייה החברתית שהן חוות להסתיר אותה ולהתבייש בה, ואת התחושה הכללית שהווסת היא עניין מפחיד ומסוכן, שכן היא גורמת לנשים לאבד שליטה. מסקנתה בסוף הפרק: "הווסת אינה הופכת אותנו למטורפות משתוללות או לנכות גמורות", גם אם כרוכה בה אי נוחות מסוימת.

גריר מראה שוב ושוב שמיניותן של נשים רבות נגזלת מהן. "לה [לאישה] עצמה אין כל מיניות. הערך שלה נמדד במה שהיא מעוררת באחרים. עליה לתרום רק את עצם קיומה. היא לא צריכה להשיג מאומה. היא עצמה הפרס על הישגים" ו"תכונתה העיקרית היא היותה סריסה. למעשה – מעין בובה שגופה חלק לגמרי, לא שעיר, וכמובן – נטולת כל איבר מין". האישה "חייבת  להיות מאושרת, כי אחרת המבנה כולו יתפרק"…

גם את האנרגיה הנשית החברה מבקשת לסרס, ועל האישה, כך גריר טוענת, להתכחש למיניותה. אכן, היא טוענת, גם המיניות הגברית מתעוותת, אך באופן שונה: היא נהפכת לאגרסיה ולתחרותיות. אבל זאת של האישה נשללת במהלך גדילתה מילדה לאישה, כי "נשלל ממנה המגע עם המציאות החיצונית, שבה תוכל לתרגל אותה." נדמה לי שלפחות בעניין זה המצב שונה כיום, עשרות שנים אחרי שגריר כתבה את הדברים.

גם הפרק על שוק העבודה מעניין בעיקר מנקודת השקפה היסטורית. גריר מראה שם, ועושה זאת באמצעות נתונים מספריים, עד כמה נשים אינן מעורבות בשוק העבודה בארצות המערב. דומני שמאז הנתונים השתנו. אמנם נשים עדיין גודשות את המקצועות הפחות יוקרתיים, אלה הטיפוליים בעיקרם (למשל הוראה וסיעוד. לדעתה ניצולן של אחיות מצליח הודות לאינדוקטרינציה של נשים שלומדות מגיל צעיר שעליהן להקריב את עצמן), שהתשלום לעובדות בהם נמוך, אבל אין ספק שיש בעולם העבודה שיפור, ונשים רבות יותר, גם אם לא רבות די הצורך, מאיישות משרות רמות ורבות השפעה. בעניין זה משעשע, ובעצם מכאיב, לקרוא מה ההנחיות שנהגו לתת למזכירות: למשל, שעליהן להצניע את בקיאותן הרבה יותר מזאת של הבוסים שלהן. מדוע, תוהה גריר, שהמזכירה לא תבליט את כישוריה, ותעקוף את הבוס, אם היא בעצם טובה ממנו? 

יחד עם כל זאת, ולמרבה ההפתעה, אפשר למצוא מידה מסוימת של מיזוגניה בחלק מטענותיה. הצטערתי ובעצם – התקוממתי! –  לקרוא את הפסקאות שבהן מתארת גריר את בוגדנותן ההדדית של נשים, את טענתה כאילו חברותן זו לזו אינה אמינה, ושנשים אינן יכולות לסמוך באמת על נשים. אלה דברים מופרכים וחסרי ערך, שלא הייתי מצפה לקרוא בטקסט יסוד פמיניסטי, ונראה לי שלא היה אפשר למצוא אותם בטקסטים מאוחרים יותר. 

טענות אחרות שלה קוממו אותי מכיוון אחר. גריר, כך קראתי עליה, רצתה מאוד להיות אם, אבל בשל בעיות פיזיולוגיות לא הצליחה בכך. עמדותיה כלפי האמהות הרגיזו אותי. אמהות לבנות, כך לדבריה, מזיקות להן בשל "טיפוח עודף". תינוקות בכלל ניזוקים לדעתה מכך שיש בחייהם דמות אחת דומיננטית, זאת של האם. הטיעון הנובע מכך הוא, כמובן, שהתפתחותם של ילדים קטנים תשתפר אם לא ישהו במשך רוב שעות היום עם אמם, אלא יועברו לטיפולן של אחרים, זרים, וכך יתאפשר כמובן לאם לפתח קריירה מצליחה. כלומר – לא טובת האם ניצבת כאן לכאורה לעיניה של גריר, אלא זאת של התינוקות עצמם. מצטערת מאוד, אף אחד לא ישכנע אותי שטוב יותר לתינוקות להגיע למעון בגיל שלושה חודשים, או אפילו בגיל מתקדם יותר של חצי שנה, ולהימסר לטיפולם של זרים, שלא יעזור כלום, לא יכולים לאהוב אותו כמו הוריו! (וזאת עוד לפני שאנחנו חושבים על כל הזוועות שמתגלות לנו שוב ושוב בשנים האחרונות, אלה שהגננת המתעללת כרמל מעודה הפסיכופתית היא רק סמל להם). אני תוהה: האם ג'רמן גריר הייתה משכתבת (בסובייקטיביות גמורה כמובן…) את הפרק, אילו היה לה תינוק משלה? 

עם זאת, מדובר בספר מרתק (הוא מעניין שבעתיים אחרי שצופים בסדרה "גברת אמריקה" ב Yes VOD, סדרה העוסקת בפיליס שלפלי, עסקנית פוליטית שמרנית ואנטי פמיניסטית שפעלה בארצות הברית בשנות השישים, ושהשפעתה על מציאות החיים באמריקה הייתה כנראה גדולה מכפי שאפשר להעלות על הדעת). ש בו גם כיום, כל כך הרבה שנים אחרי שנכתב, ערך ועניין. הדיון בשאלות – האם יש תוקף ל"קנאת הפין" שהמציא פרויד? האם יש לנשים דחף מיני? האם נערות עוברות התניה ועיוות של טבען? האם חיי הנישואים תלויים בסירוס האישה?  ורבות אחרות – ממשיך להיות חשוב. 

The Female Eunuch, Germaine Greer

(מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי את הציטוטים בעצמי).

מדוע מרצים מהאקדמיה אינם מוזמנים להרצות בפורומים לא אקדמיים?

"בשנים האחרונות מתבהרת תמונה הרבה פחות זוהרת של רמת ההוראה במוסדות להשכלה גבוהה. לא במקרה אחת השאלות שהופיעה לאחרונה בפורטל השאלות Quora היתה: מדוע כה הרבה פרופסורים כל כך גרועים בהוראה?

לא נעים להודות, אבל חלק גדול, ואולי אפילו רוב המרצים באקדמיה אינם יעילים, מחפפים ורחוקים מלהלהיב. הסטודנטים שיושבים בשיעוריהם מאבדים ריכוז, נלחמים (לא תמיד בהצלחה) ברצון להירדם. בסקר שנערך בבריטניה נמצא כי כ-60% מהסטודנטים השתעממו בלפחות מחצית מההרצאות שבהן השתתפו. רק 2% מהנסקרים טענו שאף הרצאה לא שעממה אותם.

לא במקרה רק חלק קטן מהמרצים באקדמיה מצליח למשוך ולרתק קהלים רחבים מחוץ לכותלי הקמפוס, ורובם אינם מוזמנים להרצות בפורומים לא אקדמיים. מבין 25 ההרצאות הפופולריות ביותר ב"טד" בכל הזמנים רק חמישה מהמרצים לימדו באוניברסיטה, ורק אחד מהם ציין זאת בפרופיל האישי שלו (אולי מפני שבא מהרווארד).

בשורה התחתונה, המיתוס סביב איכותן הגבוהה של ההרצאות באוניברסיטאות מתפוגג בשנים האחרונות."

כאן 11, "חזרות" – סדרה מושלמת!

הסדרה המופלאה "חזרות", ששודרה כל יום שני במשך כמה שבועות בכאן 11, מורכבת במידה רבה כמו בובות המטריושקה הרוסיות: כל בובה מכילה בתוכה את בת דמותה הקטנה יותר, עד לזעירה מכולן, שאותה כבר אי אפשר לפתוח.

הבובה הגדולה ביותר ביוגרפית: נועה קולר וארז דריגס היו בחיים האמיתיים בני זוג, ואז – הם לא מהססים לספר בשלל ראיונות שהעניקו בעיתונות הכתובה ובטלוויזיה – נפרדו. ליתר דיוק – הוא "זרק" אותה, והיא נותרה נדהמת ומזועזעת. "כי הייתי בטוחה שנועדנו להיות יחד, זה לא יכול להיות".  

הבובה הבאה היא הסדרה "חזרות", שאותה יצרו ביחד קולר ודריגס כמה שנים אחרי שנפרדו בחיים האמיתיים. 

והנה עוד בובה: הסדרה שכתבו עוסקת בבני זוג – בני דמותם? הם עצמם? – שחיים ביחד, יוצרים ביחד מחזה שעוסק בעצמם – עד שהוא, המכונה בסדרה תומר, "זורק" את איריס, זהו שמה בסדרה. 

אז ארז משחק את תומר שמשחק את ארז. ונועה משחקת את איריס שמשחקת את נועה. 

והם עושים את זה מושלם! כל כך מדויקים, מצחיקים ומשכנעים! 

וזאת לא הבובה האחרונה בסדרה. כי איריס-נועה ותומר-ארז מתעמתים, בין היתר, על הזכויות לקרדיט על המחזה שלהם, "אחד ועוד אחת" – איריס-נועה כתבה את המחזה, תומר-ארז יביים אותו בתיאטרון "המשכן" שהחליט להפיק אותו. האם איריס ותומר באמת כתבו את המחזה ביחד? (נועה וארז חתומים שניהם על הקרדיט לסדרה "חזרות"!). האם העובדה שהמחזה לקוח מחייהם, מדברים שאמרו ועשו, מוכיחה שהוא יצירה של שניהם?

האם את הדברים שנועה וארז שמו בפיהם של בני דמותם הם באמת אמרו זה לזה בשעתו, כשעוד היו בני זוג? מי יודע… 

הבובה הנוספת בסדרה היא ארס-פואטית. קודם כל, אנחנו זוכים להצצה לתוך אחורי הקלעים של עולם התיאטרון. איך נראים שחקנים בין קידה לקידה, כשהם נסוגים מהאורות של קדמת הבמה אל האפלולית של הירכתיים הסמויים מעיני הקהל? מה ההבדל בין הזוהר הנוצץ לבין המציאות שבה אינם דמויות בדויות שהטקסט כתוב להם, שמצייתים לנורמות – מחייכים, קדים, בוהקים משמחת היצירה וההצלחה – לבין השחקנים, שהם בני אדם עם מצוקות, אכזבות, שאיפות, ושלל של רגשות משל עצמם, לא אלה של הדמויות הבדויות?

אבל היי, הרי גם זאת "בובה". כי הדמויות ה"אמיתיות" המוצגות לעינינו כשהן מגיעות אל מאחורי הקלעים הן לא באמת בני אדם אמיתיים, אלא דמויות שנועה קולר וארז דריגס המציאו, ואגם רודברג ואיתי תורג'מן מפליאים לגלם. 

הארס פואטיקה מרתקת. אנחנו רואים לא רק את מאחורי הקלעים, אלא מתאפשר לנו להיות עדים לתהליך היצירה בתיאטרון. איך ישחקו מיה גוטמן (שאותה מגלמת אגם רודברג) ועופר מרציאנו (שאותו מגלם איתי תורג'מן), במחזה "אחד ועוד אחת" שבו הם "מציגים" את חייהם של הבמאי ואת המחזאית שלהם? 

רודברג ותורג'מן משחקים נפלא. הדמויות שלהן כמיה וכעופר מושלמות. מיה ב"חזרות" משתוקקת שיכירו בה כשחקנית אופי. היא חולמת לגלם את דמותה של נינה של צ'כוב (האם אלה גם חלומות של אגם רודברג היפהפייה? האם גם היא, כמו מיה, חולמת שיראו בה שחקנית רצינית? אם כן, הסדרה "חזרות" מעניקה לה את הסטטוס הנחשק: היא לא רק יפה להפליא, היא גם שחקנית מצוינת!). עופר מגיע לסדרה אחרי שהצליח מאוד כשחקן בסדרת טלוויזיה, והוא מסובך בבעיות האישיות שלו. מה שנפלא במופע של שתי הדמויות הללו הוא שהשחקנים המגלמים את מיה ואת עופר מצליחים לשכנע אותנו בדמותם של שחקנים פחות מוכשרים מהם עצמם! ממש בובה בתוך בובה. אגם רודברג ואיתי תורג'מן עומדים על "הבמה" שמצולמת בסדרה, ומדקלמים את הטקסט שאיריס שטיבל שמה בפיהם. ויש רגע שבו תומר "הבמאי", מנחה את שני "השחקנים", מיה ועופר, ומוציא מהם משחק טוב יותר, בכך שהוא משמיע להם את הסבטקסט של הדברים שהם אומרים. וכשמיה ועופר מבינים את מה שנמצא מאחורי הטקסט, את מה שמניע את הדמויות, הם מצליחים פתאום  לשחק ברמה של אגם ואיתי…! 

"חזרות" היא סדרה מופלאה. חכמה, משעשעת, מרתקת. מתחשק כל כך להריע לכל השותפים ביצירה, למשל, לנועה קולר המדהימה, שלא במקרה מצליחה כל כך בתקופה האחרונה – כמה כישרון, חן וקסם יש באישה הזאת! אבל לא רק בה. כל מי שמשתתף בסדרה, יבגניה דודינה בדמותה של מנהלת התיאטרון הקשוחה, בן יוסיפוביץ' כעוזר הבמאי, גילה אלמגור, המופיעה באחד הפרקים כ"שרת התרבות", נועם סמל המפתיע בתפקיד אורח, כולם כולם מושלמים. 

יש לסדרה הזאת רק חיסרון אחד: סופה הקרב ובא. אנא, אני מפצירה בכם – תכתבו את "חזרות 2". אנחנו הרי יודעים שמנהלת התיאטרון כבר בישרה לאיריס שהמחזה הבא שלה התקבל. אז קדימה, תמשיכו לשתף אותנו במה שקורה אתכם!  

חוץ מזה, אופתע מאוד אם אף גוף גדול לא יקנה את הסדרה. היא יכולה, בלי שום ספק, להצליח מאוד בכל העולם. 

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 17

פַּיְטָן שֶׁלִּי, הֵיטֵב תֵּדַע – בִּצְלִיל
שֶׁאֱלֹהִים הִצִּיב בֵּין כָּאן לְשָׁם –
לָגַעַת, לְהָעִיר אֶת הָעוֹלָם
בִּנְעִימָה רוֹעֶמֶת שֶׁתָּכִיל
אֲוִיר נָקִי, טָהוֹר מֵרְעָלִים.
זֹאת מַנְגִּינַת מַרְפֵּא שֶׁמְּשִׁיבָה
לְבוֹדְדֵי תֵּבֵל אֶת כָּל טוּבָה,
אֲשֶׁר אַתָּה מוֹזֵג, כִּי אֱלֹהִים

מַקְדִּישׁ אוֹתְךָ לְכָךְ, וְאָז אוֹתִי
לִהְיוֹת נוֹשֵׂאת כֵּלֶיךָ, רַק תֹּאמַר
אֵיךְ לְשָׁרֵת אוֹתְךָ , כֵּן, אֵיךְ אֵיטִיב?
הָאִם תִּרְצֶה בִּצְלִיל תִּקְוָה מוּשָׁר,
אוֹ תַּעֲדִיף לִזְכֹּר אֶת הַמֵּתִים?
שִׂמְחָה, אוֹ עֶצֶב?  רַק אַתָּה תִּבְחַר.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 17 Sonnets from the Portuguese

תרגומי לסונטות 1 ו-2 מהקובץ הופיעו בגיליון מאזניים של חודש יוני. 

את התרגום לסונטה 3 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה 4 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 5 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 6 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 7 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 8 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 9 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 10 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 11 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 12 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 13 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 14 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 15 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 16 אפשר לראות כאן

לחפש הרפתקאות? ואולי בעצם – לחלום?

איתקה הוא שמו של אי יווני השוכן לא רחוק מהחוף הדרום מערבי של יוון. הוא מוכר עוד מימי קדם בשמו הנוכחי, ונודע במיוחד בזכות האפוס אודיסאה, המיוחס להומרוס.

על פי האודיסיאה, המלך אודיסאוס שלט על האי, והאפוס מתאר את מסעותיו בדרך חזרה הביתה, אחרי ניצחונו במלחמת טרויה. מסעו נמשך כעשר שנים, והיה רצוף מאבקים והרפתקאות. הוא העניק השראה ליצירות רבות, בהן, למשל, שירו של אלפרד טניסון, המתאר את הלוחם האמיץ, כפי שראה אותו המשורר בעיני רוחו בערוב ימיו: גבר מזדקן, שמתגעגע אל כל ההרפתקאות שחווה בצעירותו, ומסרב לכלות את ימיו האחרונים בבית, לצד אשתו הזקנה.

משוררים אחרים שאבו את השראתם מעצם המסע הארוך בדרך לאיתקה. המשורר היווני קונסטנדינוס פ' קוואפיס, שמת ב-1933 כשהיה בן שבעים, כתב את השיר "איתקה", כאן בתרגומו של יורם ברונובסקי:

כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה
שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד
מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.
אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים
אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.
לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ
כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה
מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.
לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים
וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן
תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ.

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד.
כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס
בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ
אֶל נְמֵלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.
בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן
תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרֹב,
פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה,
וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים
כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.
עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם
לִלְמֹד, לִלְמֹד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים.

וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה
כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.
אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ
מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.
שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן
עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.
אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.

אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה
אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.
יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.

וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה – לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה.
וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן,
תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה.

קוואפיס פונה אל הקורא בגוף שני, כמו מדבר אתו ישירות. הוא מציע לאותו נמען ליהנות מדרכו, לא לנסות לקצר אותה, לתת לה את משך הזמן הנדרש, לחוות את כל מה שיקרה לו לאורכה. קוואפיס שואב את הרפתקאות ישירות מתוך יצירתו של הומרוס ומציין את המפגשים השונים והמשונים שתיאר: את "הַלַּסְטְרִיגוֹנִים", את "הַקִּיקְלוֹפִּים", את "פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל". לכאורה מדובר בכל מיני מפגשים מיתולוגיים ואגדיים, אבל קוואפיס מזכיר אותם כמעין סמלים לחוויות חיים קיצוניות ומסעירות שצפויות למי שיוצא אל מסע חייו "בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה", נכון לראות הכול, להשתומם, לחוש בעוצמה, להתמסר. מי שדרכו אינה אצה לו יכול למצות את חייו בידיעה שלא המטרה הסופית חשובה, אלא עצם התהליך.

מעניין לזכור שקוואפיס גר לאורך רוב חייו בעיר אחת, אלכסנדריה, וכמעט שלא עזב אותה. במשך שנים רבות עבד במשרה שכולה חול ושגרה, כפקיד במשרד ההשקיה במיניסטריון לעבודות לציבוריות. מסע חייו, הדרכים המסעירות שבהן שוטט, הימים שבהם הפליג, לא היו אם כן גיאוגרפיים, אלא נפשיים, והתבטאו בשירים שכתב, חלקם הגדול שירי אהבה, זיכרון ותשוקה לאהובו.

משורר אחר, חורחה לואיס בורחס הארגנטינאי, שנחשב אחד מגדולי היוצרים בספרדית, כתב שיר ארס-פואטי בשם "איתקה", כאן בתרגומם של עודד סברדליק ומשה דור:

לְהִתְבּוֹנֵן בְּנָהָר עָשׂוּי זְמַן מַיִם
וְלִזְכֹּר כִּי הַזְּמַן הוּא נָהָר אַחֵר,
לָדַעַת כִי אוֹבְדִים כְּמוֹ הַנְהָר
וְהַדְּמֻיּוֹת חוֹלְפוֹת כְּמוֹ הַמַּיִם.

לָחוּשׁ שֶׁהָעֵרוּת הִיא חֲלוֹם אַחֵר
הַחוֹלֵם לֹא לַחֲלֹם וְכִי הַמָוֶת
שֶׁיָרֵא בְּשָׂרֵנוּ הוּא מוֹת
כָּל לַיְלָה שֶׁיְּכֻנֶּה חֲלוֹם.

לִרְאוֹת בַּיוֹם אוֹ בַּשָּׁנָה רַק סֶמֶל
לִימֵי הָאָדָם וְלִשְׁנוֹתָיו,
לַהֲפֹך אֶת קַלְחַת הַשָׁנִים
לְלַחַן, לְלַחַשׁ וּלְסֵמֶל.

לִרְאוֹת אֶת הַחֲלוֹם בַּמָוֶת, בַּשְּׁקִיעָה
זָהָב אֻמְלָל כָּךְ הַשִּׁירָה הִיא
בַּת אַלְמָוֶת וְדַלָה, הַשִּׁירָה
תָּשׁוּב כַּשַּׁחַר וְכַשְּׁקִיעָה.

יֵשׁ וּבַעֲרָבִים פַּרְצוּף אֶחָד
נִבָּט אֵלֵינוּ מֵעִמְקֵי הָרְאִי;
עַל הָאָמָּנוּת לִהְיוֹת כְּאוֹתוֹ רְאִי
שֶׁבּוֹ נִגְלָה פַּרְצוּפֵנוּ אָנוּ.

מְסֻפָּר כִּי אוֹדִיסֶוּס, תָּשׁוּשׁ מִנִּפְלָאוֹת
בָּכָה מֵאַהֲבָה בְּהַבְחִינוֹ בְּאִיתָקָה
יְרֻקָּה וּצְנוּעָה, הָאָמָּנוּת הִיא אִיתָקָה זוֹ
שֶׁל נֶצַח יָרֹק, לֹא שֶׁל נִּפְלָאוֹת.

וְהִיא גַּם כְּנָהָר אֵין קֵץ
הָחוֹלֵף וְנוֹתָר וְהוּא בְּדֹלַח שֶׁל אוֹתוֹ
הֶרַקְלִיטוּס קַל דַּעַת, שֶׁהוּא עַצְמוֹ
וְהוּא אַחֵר, כְּמוֹ נָהָר אֵין-קֵץ.

כמו קוואפיס, גם אצל בורחס איתקה אינה מקום גיאוגרפי, אלא מעין סמל. איתקה שלו דומה ל"נָהָר אֵין קֵץ", ששואב את השראתו מהמימרה הנודעת של הפילוסוף היווני הרקליטוס, שקבע כי "לעולם לא תוכל להיכנס לאותו הנהר פעמיים", שהרי "הכול זורם": מימיו של הנהר משתנים בלי הרף. את הנקודה הזאת אפשר להמשיך ולפתח: גם האדם שטבל בנהר שוב אינו אותו אדם, שכן גם הוא השתנה: הוא אדם שחווה טבילה בנהר, ועכשיו הוא אחר ממי שהיה לפני כן.

אצל בורחס הנהר "עָשׂוּי זְמַן מַיִם": הזרימה הבלתי פוסקת היא זאת של הזמן עצמו, הערוּת, הלילה, המוות – כל אלה הם חלום, ומה יש לו לאדם אם לא להפוך את החיים "לְלַחַן, לְלַחַשׁ וּלְסֵמֶל"? מה עוד יכול אדם לעשות, אם לא לבטא את החיים  באמצעות האמנות, שכן "הַשִּׁירָה הִיא בַּת אַלְמָוֶת" (אך עם זאת גם "דַלָה", בהשוואה עם עצם הזמן החולף…). אמנות לפי בורחס אמורה לשמש לנו מראה, שבה נראה את דיוקן פנינו. היא מספרת לנו על עצמנו. בורחס מהדהד כאן את הדברים שוויליאם שייקספיר שם בפיו של המלט, כשזה מנחה את השחקנים איך להציג, ומסביר להם שתפקידה של אמנות המשחק, ובעצם – של אמנות בכלל – "להניף, בוא נגיד, ראי אל מול הטבע, להראות לַטוב את הקלסתר שלו" (המלט, מערכה III תמונה 2, בתרגומו של דורי פרנס).

כמה מעניין לראות את המבט השונה, ועם זאת דומה, על אותה איתקה – האמיתית אך מדומיינת – של יוצרים שונים, לראות כיצד ולאן היא לוקחת כל אחד מהם.

כמה דברי פרידה

באמצע מאי 2014 הזמין אותי אילן יצחייק, העורך הראשי של Xnet (אתר שמסונף ל-Ynet) לכתוב אצלם טור שבועי שבו אספר על חייהן ויצירתן של סופרות נודעות. "נקרא למדור 'סופרת סופרות'", הוא הציע.

נעתרתי לאתגר בשמחה.

"וחוץ מזה," אמר אילן, אדם שופע יצירתיות, מעוף ונדיבות, (אילן היה, בין היתר, אחד המקימים של  (Ynet "כדאי לך להקים בוורדפרס בלוג משלך".

בלוג משלי?

מעולם לא עלתה האפשרות בדעתי.

"כן," אילן אמר, והזמין אותי למשרדו להראות לי בלוגים פעילים, כדי שאבין מה האפשרויות.

נעניתי גם לאתגר הזה.

במשך שבועיים או שלושה נאבקתי בפלטפורמה שוורדפרס מציע. היו רגעים שכמעט התייאשתי, וחשבתי שאולי מוטב לפנות אל בונה אתרים מקצועי, שיעשה בשבילי את העבודה. אבל לא, לא ויתרתי. המשכתי לנסות ולפענח את הכלים שוורדפרס מציע. כל כלי נוסף שהשתלטתי עליו מילא אותי בשמחה. אהה. כך יוצרים את התפריטים! וואו, הנה, כך מסדרים גלריית צילומים, אפשרות לקישורים, כך משנים את המראה של דף הבית – כל יום והחידוש שלו.

בשלב הראשון אמרתי לעצמי – טוב, יהיה לי בלוג סטטי, כי על מה כבר יש לי לכתוב שם…?

אבל לאט לאט נודע לי שדווקא יש. והרבה: יותר מ-1,300 פוסטים עד כה, ואם בהתחלה הגיעו אל הבלוג כמה מאות קוראים בחודש, היום מבקרים בו כל חודש כמה עשרות אלפים.

מאז הצעתו הראשונית של אילן עלה כל שבוע הטור בXnet. סיפרתי בו בשמחה גדולה על ג'ורג' אליוט, לאה גולדברג, ג'יין אוסטן, ורבות אחרות (בתחתית של כל טור קיים הקישור ל(Xnet-.

כעבור שנה או יותר כשביקשתי "להתחדש", שאלתי את אילן – מה עכשיו? מה הלאה?

אחרי כמה ימים הוא חזר עם ההצעה המלהיבה: "תכתבי על שירים".

וואלה!

כל הטורים שעלו בXnet- הופיעו כמובן גם בבלוג "סופרת ספרים" (שאת שמו שאבתי מהרעיון המקורי של אילן!)

והיה גם מדור של "נאומים מפורסמים".

לכל אורך הדרך עבדתי עם העורך יובל ניב.

לא פעם התנצחנו בקולניות, כשיובל הגזים, לטעמי, בעריכה. היו בינינו לא מעט התנגשויות, אבל במשך השנים התפתחה מערכת של הערכה הדדית. ידעתי שיובל שומר עלי מפני טעויות, ויובל ידע שהטורים יגיעו תמיד בזמן, גם בתקופות קשות, כשסעדתי את מיכל בחוליה, וגם בימים שמחים כשנעדרתי מהארץ, בטיולים בחו"ל, הטורים היו מוכנים ונשלחו במועד.

Xnet זיכה אותי פעמיים גם בהזדמנות לספר על ספרים שכתבתי: כשראה אור ספר המתח רצח בבית הספר לאמנויות ראיינה אותי ירדן אליעזר, וכשראה אור ספר השירים מה המים יודעים על צמא סיפרתי עליו ועל התהליכים שליוו את כתיבתו.

חשבתי שהקשר המפרה, שהסב לי שמחה כה רבה, יימשך באותה מתכונת עוד שנים ארוכות.

אבל השבוע התבשרתי: האיום שעליו הודיעו בעין השביעית באוקטובר 2020, אכן מתממש: "אתר Xnet  צפוי להיסגר".

פרסום הטורים על השירים ב-Xnet אחת לשבועיים ביום ראשון, ייפסק.

אני רוצה להודות לאילן הטוב והמוכשר, שבזכותו גיליתי עולם ומלואו, וליובל המסור, על שנות העבודה המשותפת.

לשמחתי, הבלוג "סופרת ספרים", שתלוי רק בי ובדחף שיש לי לספר על ספרים, שירים, סרטים, ממשיך להתקיים.

בידיעה המוקדמת על סגירת Xnet שהופיעה בעין השביעית נכתב שהאתר "מצליח להגיע לקהל של כ-3 מיליון גולשים בחודש". כמה חבל לאבד את כל הקוראים הללו (גם אם לא כל המיליונים קראו מן הסתם דווקא את הטורים שכתבתי על שירים…)

מילא. ממשיכים הלאה. כדבריו היקרים של עמיחי: "לֹא כַּבְּרוֹש, / לֹא בְּבַת אֶחָת, לֹא כֻּלִּי, / אֶלָּא כַּדֶּשֶא, בְּאַלְפֵי יְצִיאוֹת זְהִירוֹת-יְרֻקּוֹת…"

גם המשל על שלוש הצפרדעים עולה פתאום על הדעת: רק הצפרדע שלא מתייאשת, זאת שממשיכה כל הלילה לנוע בתוך החלב, מוצאת את עצמה בבוקר עומדת על תלולית של חמאה. (ואם לא – לפחות ידעה שעשתה כמיטב יכולתה, ואולי יש בכך נחמה).

על שופטים שונים

לכל אחד קורה לפעמים שהוא — בואו נאמר זאת בפשטות — דורך על משהו וגורר את זה איתו על הנעל. כלשעצמו אין זה אסון ֵ גדול, והדבר אף אינו מטיל צל על גורלו של החלכה, או על אופיו; אך הוא שופך אור על הקרובים לו, המתגלים במקרה כזה בדרכים מספר.

כך למשל סוג אחד של אנשים יבחין בתאונה, ולמעשה יסקור ִ אותה בגלוי במבט ניצחון נעדר חמלה, ואז יקרב אל מוכה הגורל ויאמר לו בקול גדול (במה שמכונה ״כנות מבורכת״) כך בערך: ״בנאדם, דרכת על משהו. אוי, זה נמרח לך! אין מה לעשות, זה אבוד; לא משנה מה תעשה עכשיו, זה רק יהיה יותר גרוע. פוי, אני לא יכול אפילו לעמוד פה, כולם מסתכלים עליך.״ ובמילים אלה יעזוב אותך, כשהוא מרוצה ומלא גאווה בעצמו, ינטוש אותך שם מרוסק ומושפל.

סוג שני של אנשים אפילו לא יעז להיקשר בך במקרה כזה; הוא יעבור אותך בעיקוף גדול ובמהירות ניכרת, ובתוך כך יחשוב לעצמו: ״מה, איזה בושות הוא יעשה לי! וחוץ מזה, זה מתאים לו, הוא פשוט בדיחה. שירוץ עם זה; השתגעתי להגיד לו משהו? אין סיבה לדחוף ראש בריא למיטה חולה. רק בריאות, שלום שלום.״ סוג שלישי )שבמיוחד עליו אני חושב עכשיו( יבחין בפגע ִ ויסמיק מ ְלבטים אדירים. ״אוי ואבוי,״ יאמר לעצמו אדם מן הסוג הזה, ״אני לא יכול להפקיר אותו עכשיו! אך גם לומר לו דבר איני יכול, בראש ובראשונה משום שזה לא באמת ראוי, ושנית, זה יביך אותו ויצער אותו ויבייש. מסכן כזה, בכלל מוטב שלא ֵידע!״ ואז יתפוס אותך האדם הזה בזרועך ויגרור אותך לאנשהו ויאמר למשל, ״תקשיב, זה כל כך נעים לגרור רגליים על האדמה; בבקשה ממך, תנסה, אתה תראה עד כמה זה ימצא חן בעיניך. או להתחכך ככה בדשא, בחיי כל הדברים שבעולם, תנסה!״ וכשהוא פוטר סופסוף בדרך זו או אחרת את נעלך מן הכתם המביש, הוא חש הקלה גדולה והוא נפרד מעליך ומותיר בך רושם מוזר מעט וילדותי; שהרי זהו גורלם של מעשים טובים, שלרוב אינם זוכים להכרה.

ירצה או לא ירצה, כל אדם דורך בחייו על משהו. כולם טועים, עושים משהו מטופש או איזה צעד לא חכם. כל אחד מתלכלך וכושל ונכשל, וכל אחד לומד אז להכיר את שלושת סוגי האנשים: את אלה הדוחפים את אפך, בישירות נפלאה ובהתענגות אישית, היישר אל הדבר המביך והאומלל שבו שקעת — את אלה, כמו שאומרים, שמציבים בפניך מראה; את הסוג השני, שבאירוניה דקה ובשביעות רצון סמויה מותירים אותך שם, מרוצים בעיקר מכך שלא להם קרה הדבר; ולבסוף, הסוג השלישי, טובי הלב הנבוכים, המבקשים להסתיר ולהעלים את התקלה שאירעה לך, את השפלתך, את הצעד האומלל שלך — אך להסתירו לא מפניהם, כי אם מפניך שלך.

הסוג הראשון יצהיר עם פגישתכם, במלוא עזוז אהבתו לאמת, כי אתה בחור חסר יכולת ועלוב, ושעוללת שטות כזו וטיפשות אחרת, וזאת אף על פי שאתה יודע זאת בעצמך, במידה כזו או אחרת, או שלדעת כלל אינך רוצה. הסוג השני רק יטריד את מנוחתך באיזה חיוך חשוד, באיזו רמייה או רמיזה מעליבה, ובשקט יעלוז על חידודיו המחודדים. הוא לא רוצה לעזור לך, אף לפגוע בך אין הוא רוצה, כי אם רק להתענג על עליונותו שלו. שופטים שותקים אלה הם האכזריים מכולם. הסוג השלישי כמו נוטל על עצמו את טעותך או חולשתך. הוא מתבייש בה, מתייסר בגללה, ולשווא מנסה ככל יכולתו לסלקה או לבטלה: כאילו הוא שותף ּ לחבורתך, כאילו עליו מוטל להתנצל בעטיה או לשלם בעבורה את המחיר. אנשים כאלה ישנם, גם אם נדמה לך שמעטים הם.

ויום אחד, ביום המשפט האחרון, יתגלו כל הדברים שדרכנו בהם בחיינו שלא בטובתנו. אז נתייצב או בפני שופט יחיד שאין לו קץ, שתחום שיפוטו אינו ידוע לנו; או מול חבר מושבעים משולש, כפי שגרסו היוונים. אך הלוא אפשר כי אותם שלושה — קרי ֵ מינוֹ ס, א ָיא ָ קוֹ ס ורָדַמְנ ִתיס — חילקו ביניהם את התפקידים, פחות או יותר כמו שופטינו כאן על הארץ. מינוס, המכור לאמת, יטיח ישר בפרצופנו את חטאינו, אשמותינו, טעויותינו, שטויותינו, עוולותינו, התפרחחויותינו, ואת הכתמים הבלתי ראויים ביותר שדבקו בנו מכף רגל ועד ראש; הוא לא ישמיט דבר, ואנחנו נעמוד שם מכוסים כולנו בחמתו השפוכה על גופתנו המתה. איאקוס רק יעשה פרצופים ויזרוק משהו על ״אנשים מסוימים״ ו״מעשים מסוימים שאין צורך להרחיב עליהם את הדיבור״, וישטוף אותנו בצוננים בבוז שמימי ואינסופי. אך רדמנתיס יסמיק בגללנו ויסבול ויזיע בעבורנו, ואז, במבוכה שמימית, במקום להאשים אותנו ולשפוט אותנו, הוא יאמר משהו דוגמת: ״תראו איך זורח שמה ּ הכוכב הזה, מה שמו, פ ְ רוֹ קיוֹ ן,״ או משהו מיותר באותה מידה, מלא בכוונות טובות, ואנחנו נדע שבו לבדו נמצא משענת. ּ

בסדר, אפוא. יהא אשר עוללתי אשר יהיה, לו אדרוך באשר ַ אדרוך – את טיעוני אשטח בפני רדמנתיס.

תרגם מצ'כית, הקדים והוסיף הערות: פאר פרידמן