בינואר 2018 החלה הסופרת האיטלקייה אלנה פרנטה לכתוב טור שבועי בעיתון “הגארדיאן”. היוזמה לטורים הללו באה ממערכת העיתון: הם פנו אל פרנטה והציעו לה את הפרויקט. היא, כדבריה בהקדמה, חששה ופחדה, אבל החליטה להיעתר להצעה, בתנאי שהם אלה שישלחו אליה “שורת שאלות” שעל כל אחת מהן תשיב, “בגבולות המקום המוקצב”, וכן שההתנסות המשותפת לא תימשך יותר משנה.

הספר שלפנינו הוא אוסף הטורים שכתבה, והוא מסודר כרונולוגית, החל ב-20 בינואר 2018, ועד הטור האחרון, שהתפרסם ב-12 בינואר 2019.

מפתיע להיווכח עד כמה קורקטיים הטורים שכתבה פרנטה. מי שמכיר ואוהב את ספריה, ובראשם את הרביעייה הנפוליטנית,  על כל עוצמותיה ופיתוליה הרגשיים עזי ההבעה, אינו יכול שלא לחוש פליאה לנוכח מתינותם של הטורים. אכן, באחד מהם כותבת פרנטה על סימני הקריאה, ומסבירה כי  זה סימן הפיסוק שהכי פחות מוצא חן בעיניה. “הוא מעלה על הדעת שרביט פיקוד, אובליסק יומרני, מוצג פאלי”. היא מספרת שכמו שבחיי היומיום היא משתדלת לעולם לא להרים את הקול, כי, “גם התלהבות, גם זעם, גם כאב” היא מנסה “לבטא בטונים מאופקים”, וזאת משום שהיא “פוחדת מהפרזות” שלה ושל אחרים. עד כדי כך, שהיא מעידה: “לפעמים צוחקים ממני. אומרים: האם את רוצה עולם בלי קריאות שמחה, סבל, זעם שנאה?” ומשיבה: “כן, זה בדיוק מה שאני רוצה. […] הייתי רוצה שבכל הפלנטה לא תהיה עוד סיבה לצעוק”.

אכן, היא לא צועקת. על כל אחת מהשאלות (מעניין היה לצטט אותן בראש כל פרק, אבל הן לא מופיעות, ומסקרן לנחש מה היו) היא משיבה באיפוק ובשליטה, בנימה שקטה ומעודנת. האפקט המצטבר הוא, בסופו של דבר, קצת משעמם. אין המראות. אין הפתעות. אין עוצמות.

מעניין שבטור מה-3 בפברואר, 2018, אחד הראשונים בספר, טור שנושא את השם “לנהל יומן”, היא מסבירה שהכתיבה ביומן נטעה בה את התחושה “שבכתיבה אין טעם להתאפק”. בחיי היומיום שלה כנערה הייתה, כך היא מעידה, ביישנית ונבוכה, אבל ביומן, כך היא מגלה לנו, הרשתה לעצמה לכתוב “במיוחד – ואולי רק – את מה שהעדפתי לשתוק עליו, והשתמשתי בין השאר באוצר מילים שלעולם לא הייתי מעיזה להשתמש בו בעל פה”.

האם בכתיבת הטורים שלפנינו נקטה את אותה גישה? לא בטוח, אם כי בכל אחד מהם מצאתי שורה או רעיון ראויים לציון. הנה כמה מהם:

בטור “לאומיות לשונית” כותבת פרנטה, “להיות איטלקייה מתמצה לדידי בעובדה שאני מדברת וכותבת בשפה האיטלקית”, ומדגישה שזהו “האופן היחיד שבו אני מוכנה לייחס לעצמי לאומיות. יתר האופנים לא מוצאים חן בעיני או מפחידים אותי, בייחוד כשהם הופכים לנציונליזם, לשוביניזם, לאימפריאליזם, ועושים שימוש נואל בשפה כדי להתבצר בטיפוח פוריזם מיותר וכה בלתי אפשרי, או כדי לכפות את השפה באמצעות שררה כלכלית או בעזרת כלי נשק”. אי אפשר שלא להחליף את המילה “איטלקית” במילה “עברית”, ולהזדהות עם כל מה שכתוב.

הטור “השם האמיתי היחיד” משעשע, שכן הוא עוסק ביצירה “מעשה ידיו של צייר לא ידוע בן המאה השבע עשרה”. מאחר שאלנה פרנטה מוכרת כמי שזהותה האמיתית אינה ידועה, שכן היא מסתתרת מאחורי פסבדונים, מעניין לקרוא מה עמדתה בעניין. היא מיטיבה להסביר כיצד אפשר לזהות את היוצר גם בלי לדעת מה שמו “באמת”: “המונח ‘לא ידוע’ תמיד מצא חן בעיני, מאז נערותי. הוא משמיע שכל מה שבכוחי לדעת על הדמות שציירה את הציור הזה הוא היצירה שלנוכח עיני. אני מוצאת בכך הזדמנות טובה. היא מאפשרת לי להתמסר לתוצאה של מחווה יצירתית בלי כחל וסרק. איני צריכה להעסיק את עצמי בשום שם גדול או קטן. לפני אך ורק הקומפוזיציה של אדם שאזר את כוח ההמצאה שלו, ובעודו דוחה אלף אפשרויות אחרות למלא בהן את זמנו, נאבק בחומר הגולמי של הצבעים כדי להניח על המשטח הזה – מתוך כל המסורת שעמדה מאחוריו, ועם מלוא היכולת שהיה מסוגל לה, בעודו שוכח אפילו את עצמו”. נראה שפרנטה רוצה שכך נקרא את יצירותיה. אותן עצמן, בלי קשר לזהות היוצרת. לא רק רוצה, אלא גם, בעצם, מאלצת אותנו לנהוג כך.

בטור “חברות ומכרים” בוחנת פרנטה את ההבדלים שיש בין אהבה, סקס וחברות. היא חותמת אותו במסקנה שלפיה “כשם שהאהבות הגדולות נדירות, ואילו המאהבים רבים מאוד, כך גם נדירים החברים, ואילו המכרים, שאיתם אפשר להיכנס למיטה מזמן לזמן, רבים מאוד”.

כל אלה דוגמאות שאפשר להיווכח מהן עד כמה דבריה של פרנטה לאורך הספר מעניינים במידה מסוימת, אבל לא הופכים את הקרביים בתובנות חדשות ולא צפויות. לא סערות נפש גדולות, אלא אדוות קלות, מנומסות.

Elena Ferrante L’invenzione occasionale

תרגמה מאיטלקית: רמה איילון