בעצם, החלק הכי חשוב של הספר מופיע בסופו, ב”הערת המחבר” שאורכה קצת יותר משלושה עמודים.

דיאן צ’מברליין מספרת שם כי אמנם הדמויות בספרה “הן פרי הדמיון בלבד”, כמו גם מחוז גרייס, ששם הסיפור מתרחש, אבל שהביסוס העובדתי הוא “אמת לאמיתה”.

אני מודה שאלמלא הרומן שלפנינו לא הייתי מעלה בדעתי ש”מ-1929 ועד 1975 עיקרה מדינת צפון קרוליינה יותר מ-7,000 מאזרחיה” כדי ש”‘לוקים בנפשם’, ‘רפי שכל’, חוסים במוסדות פסיכיאטריים, שוהים במוסדות לעבריינים צעירים, חולי אפילפסיה ואחרים שעיקורם נחשב ‘לטובת הציבור'” לא יביאו ילדים לָעולם.

כן, כן! לא בגרמניה הנאצית. בארצות הברית הדמוקרטית, עוד לפני הנאציזם, ועד לפני ארבעים וחמש שנה! מי היה מאמין!

כדי להציג את הסוגיה “מבפנים”, לא במאמר עיוני, אלא מתוך נקודת מבט אישית ורגשית, כתבה דיאן צ’מברליין רומן ופיתחה בו עלילה סוחפת שמתמקדת בשתי דמויות עיקריות, אייבי וג’יין. אייבי היא נערה צעירה מאוד, רק בת חמש עשרה, שחיה בעוני מרוד עם אחותה ואחיינה הקטן, ויליאם בן השנתיים, בבית של סבתן החולה. ג’יין היא עובדת סוציאלית בראשית דרכה המקצועית שמקבלת לטיפולה את משפחתה של אייבי.

האם תצליח ג’יין לעזור להם? האם ויליאם  הפעוט יחזיק מעמד בבית שבו מתקשים לטפל בו ולשמור עליו? האם תעשה ג’יין שקר בנפשה ותפעל על פי ההנחיות המחמירות של העובדת הסוציאלית שאותה היא אמורה להחליף? האם תשתלב בעבודה, או שהמרדנות שלה תגבר והיא תעז להמרות את פי הממונים עליה?

כמובן שמעבר לכול השאלות האלה, עולה כל הזמן הסוגיה המהותית, כבדת המשקל, המזעזעת – האם יש למדינה זכות להתערב בגופם של אנשים, לעקר אותם בניגוד לרצונם (ולרמות אותם, כדי שישתפו פעולה, בלי שהם יודעים עם מה בדיוק)? בשיחה עם העובדת הסוציאלית הממונה עליה ג’יין חושבת על צעירה שמועמדת לעבור עיקור, ושואלת את עצמה – אבל מה היא, אותה מועמדת לעיקור, רוצה? “לזה אין שום משמעות?”

הרומן מתרחש בשנות השישים ומיטיב לצייר את ארצות הברית של אותם ימים. למשל, את האפליה הגזעית הבוטה והגלויה: “הוא כבר למד את מה שאנחנו רק התחלנו ללמוד: צבעוניים ולבנים לא מתערבבים בציבור, בעיקר לא בנים צבעוניים ובנות לבנות.”

וגם את המיזוגניות שנראתה אז מובנת מאליה. ג’יין נישאת לרוברט, רופא ילדים, שמצפה ממנה להיות אישה בסגנון שרואים כיום בסרטוני פרסומת מאותה תקופה: עקרת בית שמעסיקה את עצמה בפעילויות התנדבותיות בקהילה, לא משפילה את בעלה בכך שהיא יוצאת לעבוד, “לכל החברים שלו בראלי היו נשים שחיכו להם בבית בערב, רחוצות ומסורקות, עם ארוחת ערב על השולחן”, וכן, מישהי שגם לא מתלהבת מדי במיטה: “אתמול בלילה הוא אמר שנראה שאני נהנית כמעט יותר מדי”… אישה “נורמלית”, לפי אמות המידה המקובלות שבעלה של ג’יין מייצג, אמורה להתמקד בעיצוב הבית שלה, ולא למצוא סיפוק  בעבודתה כעובדת סוציאלית שעוסקת בבעיותיהם של אנשים זרים.

בתחילת שנות השישים, התקופה שבה העלילה מתרחשת, הגיעה לעולם הגלולה למניעת היריון, ששינתה לחלוטין את חייהן של נשים (“אם נצליח לקבל גישה לגלולה החדשה למניעת היריון נגיע לגן עדן”), שלא נאלצו עוד לחשוש מפני היריון לא רצוי. אבל דיאן צ’מרבליין משרטטת בפנינו את המציאות ששררה אז, בימיה הראשונים של הגלולה: מסתבר שבתחילת הדרך היו רופאי נשים שסירבו לתת לנשים מרשם, בלי אישור מהבעל… כשקוראים על כך מבינים מה גדול המהפך שעברה החברה האנושית בחצי המאה שחלפה מאז, אם כי תופעות מסוימות לא נעלמו, אלא כנראה אפילו התעצמו. “אנחנו לא עושים להם טובה כשאנחנו נותנים להם כסף בחינם,” אומר בעלה הרפובליקני של ג’יין, ומוסיף: “וככל שיהיו להם פחות ילדים ככה עדיף.” אין ספק שדעתו משקפת את דעתם של רבים, גם כיום.

כשקראתי את הרומן נזכרתי בסרטון שהופץ ב-2016 בימי מערכת הבחירות בארצות הברית ובו לועגים לססמה Make America Great again ומראים במה כרוכה אותה “גדולה” שטראמפ מטיף לה בנוסטלגיה:

כאמור, הספר מושך מאוד לקריאה. זאת אולי אינה ספרות גדולה, ויש בה פה ושם רגעים קצת דידקטיים, אבל הוא בכל זאת מוצלח, כי הוא מעביר את העניין שבו הוא עוסק באופן משכנע ונוגע ללב.

 Necessary Lies Diane Chamberlain

תרגמה מאנגלית: שירי שפירא