קארין טואיל, "עניינים אנושיים": מה עושה הפורנוגרפיה לנפש?

קארין טואיל בספרה עניינים אנושיים עושה מעשה כמעט חתרני. טואיל לקחה סוגיה חברתית בוערת, ונתנה לה נפח אנושי באמצעות הדמויות שבראה, ושאמורות, כך אפשר להבין בסופו של דבר, לייצג פנים שונות של אותה סוגיה.

תחילתו של הרומן אינה מרמזת על המשכו, ועל העניין המרכזי שיעסוק בו. יש בפרקים הראשונים משהו מטעה, במכוון!, כי נדמה שעד סופו נלווה את קלר פארל, אישה המוגדרת "צרפתייה-אמריקאית" ואת בעלה, ז'אן פארל בן השבעים, כוכב תוכניות אירוח בטלוויזיה שמכור לטיפוח המראה הצעיר שלו. הכול מתנהל על מי מנוחות, לכאורה, גם אם חייהם של קלר וז'אן סוערים: יש בהם אהבות סודיות, תשוקות אסורות, מהלכים דרמטיים לחיי הדמויות, אבל מבחינת הכתיבה הדרמה מתנהלת במתינות, ואינה מסעירה אותנו, הקוראים.

כך זה נמשך, עד שקורה משהו שאינו נהיר גם לנו, כקוראים, אלא רק בדיעבד: מישהי טוענת פתאום שנאנסה. מישהו מופתע ומזועזע. הרי ברור לחלוטין שלא אנס! אולי פגע, אולי העליב, אבל אונס? בשום פנים ואופן לא!

החתרנות בכתיבתה של טואיל מתבטאת בכך שהיא מוליכה גם אותנו באף. לוקחת אותנו אתה אל קרביה של דמות-גבר שמחוץ לספר היינו מתעבים. ולמעשה, גם בתוך הספר אנחנו מבינים לאט לאט עד כמה הוא דוחה. האלימות אינה נחשפת לעינינו מיד, כי, בניגוד למה שעשה נבוקוב בלוליטה, ששם לקורא ברורה לגמרי אשמתו של הגיבור המספר על מעלליו בלי להבין שהוא מפליל את עצמו, ברומן שלפנינו אנחנו בהתחלה מאמינים לגיבור המואשם באונס שטפלו עליו אשמה על מעשה שבכלל לא קרה.

את אלכסנדר, הצעיר המואשם באונס, נהוג אצלנו לתאר במילים "בחור נורמטיבי", ואפילו "מלח הארץ". הוא מצליחן, מצטיין בלימודים, רהוט. הוא ספורטאי מעולה. והוא יודע לומר את הדברים הנכונים: לשאלה "לאיזה אירוע היסטורי היית רוצה להיות עד?" שהוא נשאל בבחינת כניסה למוסד לימודי, הוא משיב כראוי: "אני לא יודע אם זה נחשב אירוע היסטורי, אבל הייתי רוצה לנסוע באוטובוס ההוא ב-1 בדצמבר 1955, כשרוזה פארקס סירבה לוותר על המושב שלה לטובת נוסע לבן." יפה מאוד. לשאלה "באיזה הישג אתה גאה יותר מכול?" הוא משיב תשובה מרגשת: "אני גאה בחינוך הפמיניסטי שאמי הקנתה לי. יש לי תפיסה שוויונית לחלוטין לגבי יחסים בין גברים לנשים. ראיתי לא פעם את אמי סובלת מיחס לא הוגן, מהערות סקסיסטיות ומזלזול בעבודתה מצד עמיתים. היא דיברה על כך בחופשיות איתנו, זה החליא אותה אבל היא נאבקה, היא לא הציגה את עצמה בתור קורבן, אז אני גאה מאוד בכך שהקדשתי קיץ שלם לקריאת אנתולוגיה של טקסטים פמיניסטיים חשובים מהמאה העשרים". הידד לך, אלכסנדר! (אבל האם באמת הבנת את מה שקראת?)

עניינים אנושיים מתרחש ממש בימים אלה. כל סממני המציאות המוכרים לנו מופיעים בו: פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, Airb&b, לינקדאין, אוּבר, דיגניטס, #MeToo. פרשיות ציבוריות ידועות משמשות בו נקודת התייחסות:  קלינטון ומוניקה לווינסקי, דומיניק שטראוס-קאהן והחדרנית שהאשימה אותו באונס, כמו גם מתקפות הטרור שהתרחשו בפריז ב-2015: במשרדי כתב העת הסטירי "שרלי הבדו", בתיאטרון באטאקלן, והפיגוע בבית הספר התיכון בפריז.

הרומן מוליך אותנו לעבר ההכרעה: היה אונס? האם יש "אמת אחת", או רק נקודות השקפה שונות, ואפילו סותרות, על המציאות? מדוע אישה מתלוננת על אונס, למרות המחיר שהתלונה תגבה ממנה? האם גם מי שמואשם נהפך לקורבן? מי צודק? האם אפשר בכלל להכריע ולהשיב על השאלה? מה התפקיד שמשחקות הרשתות החברתיות בליבוי היצרים, ביצירת מצג שווא של אושר שמעורר קנאה? וסרטים פורנוגרפיים? איך הם משפיעים על התנהגותם של צעירים, על תפיסת המיניות שלהם ועל יכולתם לקשר בין סקס, אינטימיות, קרבה ואהבה? (רמז: פורגנוגרפיה משבשת לחלוטין את תפיסת המציאות ואת היכולת להבין את הזולת, לראות אותו ולחוש אמפתיה).

אני לא בטוחה שאני שלמה עם סיומו של הרומן, עם הפתרון-לכאורה שהוא מציע, אבל אין ספק שהוא מעורר מחשבות.

Les Choses Humainese Karin Tuil

מצרפתית: שי סנדיק