היום בפסטיבל בחיפה, סרטה של אנייס ורדה, "עוברת אורח": כך נראית יצירת מופת!

 

"הזוכה בפרס הגדול בפסטיבל ונציה [ב-1985], 'עוברת אורח' הוא סרטה המצליח ביותר של אנייס ורדה והסרט שהפך את סנדרין בונר לכוכבת." כך נכתב בלשונית "פרטים נוספים" על הסרט, באתר של פסטיבל הסרטים בחיפה, 2018.

בשנה שעברה זכינו להתענג על סרטה התיעודי החדש של אנייס ורדה, "אנשים ומקומות", והשנה נערכת לכבודה בפסטיבל בחיפה רטרוספקטיבה.

איזה סרט מופלא! קשה מאוד לתאר אותו ובעצם אין צורך ואולי אפילו אסור, כי אי אפשר שלא לעשות לו עוול אם מנסים "לסכם" אותו.

כך, במילים מעטות, הוא מתואר באתר של הפסטיבל: "מונה ברז'רו מתה. גופתה הקפואה מתגלה בעיצומו של החורף בתעלה בדרום צרפת. מכאן חוזר הסרט לשבועות שהובילו אל מותה, ואנו עדים לחייה העצובים כשהיא נודדת ממקום למקום, מחפשת עבודות זמניות או מחסה. מונה עצמאית, אבל השאיפה הזו לחופש היא שמובילה בסופו של דבר למותה."

לא, איש לא ידע לעולם מיהי אותה מונה. מדוע נפלטה מהחברה המתוקנת. איך נטשה, או ננטשה, מתי בעצם אבדה, האם יש בכלל בעולם מישהו שהיא חסרה לו, מישהו שהייתה יקרה לו, מישהו שדואג לה, רוצה לדעת מה שלומה, מישהו שהיה רוצה בטובתה. היא משוטטת, מאבדת בהדרגה את נכסיה המעטים, עד לסופה הידוע מראש, מהרגע הראשון של הסרט.

"אני יודעת עליה משהו," נשמע קול בתחילתו של המסע המתחקה אחרי ימיה האחרונים של מונה. האם זהו הקול הכול יודע של הבמאית, בוראת הסרט, שזכותה לעבור בין האנשים האחרונים שאתה נפגשה מונה, "לראיין" אותה ולחדור גם אל צפונות נפשם, אל ייסורי המצפון שהם חשים (ובצדק!), אל מעט החסד שחלקם ידעו להעניק לה, אבל לא במידה מספקת?

זאת לא רק יצירת אמנותית מופתית, אלא גם מסמך חברתי נוקב: מה עולה בגורלם של מחוסרי הבית, האנשים החיים בשולי החברה, איך הם מוצאים לעצמם פת לחם בשעת רעב, מי מנצל את מצבם הרעוע ואת אומללותם, ומי מסוגל להושיט להם יד ולו לזמן מה?

ומה החברה מסוגלת לעשות למענם?

ממליצה מאוד למי שרק יודע כיצד לעשות זאת, לשים את ידו על עותק של הסרט ולצפות בו.

אמש בפסטיבל הסרטים: "נורמנדי בעירום": סרט משעשע ומלבב

אז מה אם מלחמת העולם השנייה הסתיימה לפני יותר משבעים שנה? בנורמנדי היא עדיין מתקיימת, או לפחות השפעתה: גם מי שנולדו שנים רבות אחרי הניצחון זוכרים אותה. מה שהתרחש על אדמותיהם ממשיך להשפיע על עמדותיהם של האיכרים המקומיים, גם אם הם מתמודדים כיום עם בעיות אחרות לגמרי. במידה מסוימת, הזמן כאילו עמד מלכת: הכיבוש, הפלישה של בנות הברית שהחלה אצלם, ההפצצות שספגו, הנוכחות האמריקנית בכפריהם, צצים ומופיעים שוב בחיי היומיום שלהם.

הבעיה האמיתית שלהם כיום היא מצבם העגום כחקלאים. צרפת מייבאת תוצרת מארצות אחרות. ארגונים שדוגלים בשמירה על זכויותיהן של החיות מתנכלים לתעשיית הבשר, שהיא מטה לחמם של האיכרים הללו. מצבם בכי רע. חלקם קורסים, הבנקים מעקלים ציוד, וכולם חוששים מפני העתיד. כל הקשיים הללו אינם מוחקים טינות נושנות, עתיקות יומין: האם סבו של האחד באמת גזל את השדה מסבו של האחר? היכן המסמכים המעידים על בעלות? הם נשרפו במלחמה. אין הוכחות. בתוך חברה של אנשים שחיים בקרבה יתרה, מקיימים אספות (שמזכירות את האספות המוכרות לנו היטב מהחיים בקיבוץ), שבהן הם מגיעים ביחד להחלטות על עניינים הנוגעים לכלל, כל סכסוך כזה מקרין על שאר התושבים ומערב גם אותם.

על הרקע הזה יצר הבמאי הצרפתי פיליפ לה גיי סרט מקסים, משובב נפש, משעשע ומרגש.

אל הכפר הטרוד, כאמור, בבעיות פרנסה חמורות, נקלע צלם אמריקני נודע, שמחליט לצלם באחד משדותיו את אחד הצילומים הרגילים שלו. אותו צלם נוהג למצוא אתרים שמעניינים אותו, ולהעמיד בהם עשרות ואפילו מאות אנשים עירומים.

אחרי מחשבה שנייה ראש הכפר, שברגע הראשון דוחה את ההצעה, מבין שאם אנשי הכפר הקטן והנידח שבו מתרחשת העלילה ייעתרו לצלם ויסכימו להתפשט ולהצטלם בתמונה קבוצתית, הם יזכו לתשומת לב ציבורית בצרפת ובעולם כולו, ואולי כך יוכלו טענותיהם להישמע, ובזכות זאת ייפתרו הבעיות הכלכליות שהם מתמודדים אתן.

האם יסכימו תושבי הכפר להתפשט? מה ההתנגדויות שאתן יאלץ ראש הכפר להתמודד?

העלילה מתגלגלת בחן ובהומור. לא מעט פרצי צחוק נשמעו לאורכה, שכן היא מלווה בשנינויות רבות ומשעשעות.

מעניין במיוחד האופן שבו מציג הסרט את היוצר הגאון, הצלם-האמן המהולל. כך למשל, מציג האמן בהתפעלות בפני עוזרו הנאמן תצלום מימי מלחמת העולם השנייה, שמצא בחדר באכסניה שבה הם לנים. בתצלום רואים מאות מצבות שהונחו על קבריהם של חיילים אמריקנים שנפלו בקרבות.

העוזר מגיב כמו בן בן אנוש סביר: מביע עצב למראה צלבי המצבות הללו, ומפטיר משהו על כל הבחורים הצעירים שחייהם הוקרבו במלחמה.

אבל את הצלם התוכן בכלל לא מעניין. הוא מדבר "על הגיאומטריה": המראה של בית העלמין המשתרע מאופק עד אופק מרגש ומרתק את האמן באסתטיקה שלו. הוא מקבל ממנו השראה, וקובע שכך יעמיד את אנשי הכפר העירומים שהוא מתכוון לצלם. האם זאת דרכם של אמנים? לראות צורה ולא לחשוב על משמעויות? לא תמיד, כמובן. הצלם שלפנינו הוא כמובן מעין קריקטורה, אבל ברור גם שכמו בכל קריקטורה, דמותו מדגישה ומפריזה קווים קיימים.

על ההשראה לסרט סיפר הבמאי: "מאז ילדותי המוקדמת אני מבלה את החופשות שלי בבית משפחתי הנמצא בפרש שבדרום נורמנדי, שלושה קילומטרים מהכפר מל סור סארטה [שם מתרחש הסרט]. יחד עם זאת, ראיתי את אותן תמונות של אמן קונספטואלי שמצלם אירועים בעירום, בערים כמו ברלין מקסיקו סיטי ועוד. וחשבתי מה היה קורה אילו האמן הזה היה מגיע למקום שכוח-האל הזה בלב צרפת, ומארגן צילום כזה, שבו הוא מפשיט את האיכרים בשדה פתוח. זה סוג של התנגשות תרבותית שיכולה להוביל סיפור."

אכן, אחד מגיבוריו הראשיים של הסיפור הוא הכפר עצמו, נופיו והאנשים המאכלסים אותו. הם, התושבים האמיתיים, מופיעים בסרט. "לא הייתי צריך להביא דוגמנים מפריז", סיפר הבמאי, ותיאר את ההתנגדות של "השחקנים" המאולתרים להתפשט – ממש אותה ההתנגדות שמופיעה בעלילה של הסרט.

"אנשי הכפר הבינו שהם יכולים להעביר משהו ממה שקורה להם, ממצבם, בהשתתפות בתמונה. יש כאלה שאמרו שיעשו את זה מתוך הזדהות עם המטרה", סיפר פיליפ לה גיי, שגם כתב את התסריט. האמנות והמציאות מתערבבים אם כך בסרט, ואולי גם זה סוד קסמו.