היום בפסטיבל הסרטים בחיפה, "שלושה זרים זהים": חזק, חשוב, מחריד!

 

"Nature or nurture"?  – תורשה או סביבה? מה משפיע יותר על טבעם של בני אדם, וכפועל יוצא – על גורלם: המטען הגנטי שאתו  נולדו, או המשפחה שבה גדלו? השאלה המרתקת הזאת מעסיקה חוקרים, פסיכולוגים, אנשי חינוך, סתם הורים, שכן התשובה לה הרת גורל: האם מי שמגדל ילד "אשם" כשהוא נכשל או אומלל? האם, לעומת זאת, מותר לו להתגאות כשהילד מצליח, או מאושר, ולקחת לעצמו את הקרדיט לכך?

הסרט התיעודי "שלושה זרים זהים" נוגע בשאלה הזאת באופן ייחודי, יוצא דופן ומסעיר, בכאב הבלתי נסבל שהוא מסב.

תחילתו של הסרט שמחה מאוד, ועד שלב מסוים לא היה אפשר להימנע מלצחוק ולחייך. השמחה נעלמת אחרי זמן מה וככל שהסרט מתקדם, כך גוברים הכעס והזעזוע. בתום הסרט, עלתה בקי ריד, אחת משני המפיקים, על הבמה וענתה על שאלות הקהל. אחת מהן הייתה, אם המהפך באווירה שמייצר הסרט היה מתוכנן.

היא השיבה בחיוב. אבל ברור לגמרי שהתכנים העולים בו מכתיבים את התחושה שהוא מעורר.

הסיפור בתחילתו, כאמור עליז, ואפילו מבדח. גבר צעיר מדבר אל המצלמה ומספר כיצד ביום הראשון שבו הגיע לקולג' שבו התכוון להתחיל ללמוד, קיבלו אותו סטודנטים רבים בטפיחות על השכם ובשמחה גלויה. הקרבה היתרה הפתיעה אותו, ובצדק – מי מצפה לחביבות ולגילויי שמחה מופגנים כל כך כבר ביומו הראשון בקולג'? ואז התבררה התעלומה. במקום למד בשנה הקודמת צעיר שנראה בדיוק כמוהו. עד מהרה התבררה התעלומה: שני הצעירים היו מאומצים, שניהם נולדו באותו יום ובאותו מקום, ונולדו לאותה אם.

עד כאן הפתעה, שמחה, צחוקים.

הסיפור הלך והסתבך כשבעקבות חשיפה תקשורתית "נולד" לשניים אח נוסף, כלומר – הם היו בעצם שלישייה, ואומצו במשפחות שונות, כלומר, הופרדו זה מזה בגיל חצי שנה.

השמחה עדיין שוררת על המסך ובקרב קהל הצופים. השלישייה מתפרסמת. הם מופיעים בתוכניות בטלוויזיה, לבושים בבגדים זהים, ומפגינים התנהגויות, שפת גוף, תנועות זהות. הם חוגגים את היחד שלהם. מדגישים את מה שמשותף ביניהם: כולם מעשנים מרלבורו. כולם עסקו בעבר בהיאבקות. כולם נמשכים לנשים בוגרות. אז מה – התפישה שלפיה הגנטיקה קובעת הוכחה? לא משנה היכן גדלת, בסופו של דבר נועדת לעשן מותג מסוים של סיגריות?

במשך זמן מה הם ממשיכים לחגוג את האיחוד המחודש, אבל אז מתגלעים ההבדלים ביניהם. הם לא יכולים להמשיך לדבוק במכנים המשותפים השטחיים שבאמצעותם הזדהו זה עם זה.

אם כך, אולי בכל זאת הסביבה היא הקובעת את אופיו ואת גורלו של האדם?

כל השאלות הללו מסתברות כעניין של מה בכך לאור מה שמתגלה ככל שהסרט נמשך.

מכאן – אזהרת ספוילר!

מסתבר ששלושת האנשים הללו היו למעשה חלק מניסוי שערך פסיכיאטר ניצול שואה, פיטר נויבאור, שביקש לגלות את התשובה לשאלה – חינוך או תורשה. בשיתוף פעולה עם סוכנות אימוץ שאנשיה היו יהודים ושפעלה בקרב האוכלוסייה היהודית בארצות הברית, הופרדו תאומים רבים – איש אינו יודע עד היום כמה מהם – וביניהם גם בובי ספרן, אדי גאלנד ודייוויד קלמן, ילדי השלישייה – ונמסרו לאימוץ במשפחות שמשתייכות למעמדות חברתיים שונים: משפחה עשירה, משפחה מהמעמד הבינוני ומשפחת צווארון כחול. במקרה של השלישייה הניסוי בחן גם את ההורים המגדלים. סגנונם כהורים נבחן באמצעות שלוש ילדות שאותן אימצו שלושת זוגות ההורים כמה שנים לפני שקיבלו לידיהם את ילדי השלישייה. לאורך השנים נשלחו שוב ושוב חוקרים שעקבו אחרי הילדים, צילמו אותם וכתבו עליהם דוחת תצפית. להורים, שלא ידעו מאומה על כך שמדובר למעשה בשלישייה שהופרדה, ולא ידעו כמובן שמדובר בניסוי "מדעי", הסבירו שזהו מעקב שנועד לבחון את גדילתם של הילדים המאומצים.

כמה מחריד. כמה מזוויע. כמה לא נתפש. כך – לערוך ניסוי בבני אדם, בלי ידיעתם, להתאכזר, להפריד אחים, להתעלם לגמרי מהצרכים והרגשות שלהם! כשנודע על כך בדיעבד לאחד האבות המאמצים הוא הכריז בכאב שהוא ואשתו היו מאמצים בשמחה וברצון את כל השלושה!

תוצאותיו של המחקר המזוויע מעולם לא התפרסמו. את הנתונים ניסו להסתיר מפני העולם, ומפני האנשים שעליהם ערכו את הניסוי, בארכיון חתום.

אז מה בכל זאת קובע, חינוך או תורשה?

הניסוי השפיע, לפחות על חייו של אחד מבני השלישייה, באופן טרמינלי, ולשאלה אין תשובה ניצחת, זולת ההבנה שהסביבה מאפשרת, כנראה, לתורשה להתבטא, או בולמת אותה.

ואת זה ידענו, בעצם, עוד לפני שהתחילו להתעלל בתינוקות הללו.

"בשנות השישים והשבעים אף אחד לא חשב שיש בניסוי כזה פגם מוסרי", קובעת אחת מעוזרותיו של הפסיכיאטר בחיוך מבודח וזחוח. הוודאות שבה כנראה גם עכשיו היא אינה מבינה מה עוללו, מפחידה.

היום בפסטיבל הסרטים בחיפה, "בשם האישה": אולי לא אמנותי, אבל בהחלט מעניין

 

 

 

השיר "You make me feel like a woman"  מתנגן בסופו של הסרט. הוא העניק לו את שמו: "בשם האישה", שברוח ה-MeToo# נוגע בסוגיה אקטואלית מאוד: ההתמודדות של אישה שחווה הטרדה מינית במקום העבודה.

נינה, אישה צעירה במשפחה חד הורית, עוברת עם בתה לכפר קטן בלומברדיה. מקום העבודה הקודם שלה כרסטורטורית של רהיטים נסגר, והיא שמחה מאוד להתקבל למשרה של חדרנית בבית מרפא פרטי. מקום העבודה המסוים הזה נעשה חשוב לה במיוחד, כי בתה התאקלמה בבית הספר המקומי, וגם מכיוון שחלק מהשכר שהיא מקבלת מתבטא במקום מגורים. היא מקיימת אמנם זוגיות טובה עם גבר שאוהב אותה ומנסה לשכנע אותה לעבור לגור אתו ולהישען עליו כמפרנס, אבל חשוב לה לשמור על עצמאותה.

הכול טוב בחייה, עד שהמנהל שלה תוקף אותה מינית. "הטרדה?" שואלת אותה אישה מבוגרת, אחת מהאורחות בבית המרפא שנינה מיודדת אתה, "פעם קראנו לזה מחמאה".

המשפט האקראי הזה אומר הכול. מה שפעם נחשב חיזור לגיטימי, גם אם הוא נעשה בניגוד ברור לרצונה של האישה, גם אם הוא לווה באיום מרומז, כשמדובר בעובדת שכפופה לגבר "המחזר", גם אם היה בו יותר מנופך של אלימות, אינו מקובל עוד על נשים. שינו את כללי המשחק. נשים רבות, לא כולן, כפי שיתברר לנינה עד מהרה, אינן מוכנות עוד להיות קורבן לגחמות של גברים בעלי עמדה, שיש בכוחם לפגוע בנשים ובמטה לחמן.

אכן, לא כולן נאבקות. רבות ממשיכות להיכנע, מתוך פחד, מתוך חשש לאבד את ההטבות שמעניק להן המנוול הנצלן, מתוך אינרציה קורבנית שיש צורך בכוחות נפש רבים כדי לגבור עליה.

נשים שפעילות באיגוד העובדים מתגייסות לעזרתה של נינה. אחת מהן מסבירה לה כי בחרה לעבוד בתחום שהוא מבחינתן של הפעילות "לב המאפליה ועל סף הסיבולת שלנו": פגיעות מיניות בעבודה.

"לפני שנשנה את העמדות של הגברים," היא אומרת לנינה, "אנחנו חייבות לשנות את העמדה של עצמנו", כלומר – של הנשים.

הסרט שלפנינו הוא עוד נדבך שנועד לשנות עמדות בקרב הציבור כולו, גברים ונשים כאחת. יש בו מסר שמעודד נשים להיאבק, לא לוותר ולא להיכנע.

מאחר שיש לו מסר (חשוב אמנם!) הוא קצת מגמתי מדי, ולכן אינו דומה באמת ליצירה אמנותית.

עם זאת, כדאי לצפות בו. אמנם הוא לא מעניק חוויה אסתטית מיוחדת במינה, אבל הוא בהחלט מעניין.