“Nature or nurture”? – תורשה או סביבה? מה משפיע יותר על טבעם של בני אדם, וכפועל יוצא – על גורלם: המטען הגנטי שאתו נולדו, או המשפחה שבה גדלו? השאלה המרתקת הזאת מעסיקה חוקרים, פסיכולוגים, אנשי חינוך, סתם הורים, שכן התשובה לה הרת גורל: האם מי שמגדל ילד “אשם” כשהוא נכשל או אומלל? האם, לעומת זאת, מותר לו להתגאות כשהילד מצליח, או מאושר, ולקחת לעצמו את הקרדיט לכך?
הסרט התיעודי “שלושה זרים זהים” נוגע בשאלה הזאת באופן ייחודי, יוצא דופן ומסעיר, בכאב הבלתי נסבל שהוא מסב.
תחילתו של הסרט שמחה מאוד, ועד שלב מסוים לא היה אפשר להימנע מלצחוק ולחייך. השמחה נעלמת אחרי זמן מה וככל שהסרט מתקדם, כך גוברים הכעס והזעזוע. בתום הסרט, עלתה בקי ריד, אחת משני המפיקים, על הבמה וענתה על שאלות הקהל. אחת מהן הייתה, אם המהפך באווירה שמייצר הסרט היה מתוכנן.
היא השיבה בחיוב. אבל ברור לגמרי שהתכנים העולים בו מכתיבים את התחושה שהוא מעורר.
הסיפור בתחילתו, כאמור עליז, ואפילו מבדח. גבר צעיר מדבר אל המצלמה ומספר כיצד ביום הראשון שבו הגיע לקולג’ שבו התכוון להתחיל ללמוד, קיבלו אותו סטודנטים רבים בטפיחות על השכם ובשמחה גלויה. הקרבה היתרה הפתיעה אותו, ובצדק – מי מצפה לחביבות ולגילויי שמחה מופגנים כל כך כבר ביומו הראשון בקולג’? ואז התבררה התעלומה. במקום למד בשנה הקודמת צעיר שנראה בדיוק כמוהו. עד מהרה התבררה התעלומה: שני הצעירים היו מאומצים, שניהם נולדו באותו יום ובאותו מקום, ונולדו לאותה אם.
עד כאן הפתעה, שמחה, צחוקים.
הסיפור הלך והסתבך כשבעקבות חשיפה תקשורתית “נולד” לשניים אח נוסף, כלומר – הם היו בעצם שלישייה, ואומצו במשפחות שונות, כלומר, הופרדו זה מזה בגיל חצי שנה.
השמחה עדיין שוררת על המסך ובקרב קהל הצופים. השלישייה מתפרסמת. הם מופיעים בתוכניות בטלוויזיה, לבושים בבגדים זהים, ומפגינים התנהגויות, שפת גוף, תנועות זהות. הם חוגגים את היחד שלהם. מדגישים את מה שמשותף ביניהם: כולם מעשנים מרלבורו. כולם עסקו בעבר בהיאבקות. כולם נמשכים לנשים בוגרות. אז מה – התפישה שלפיה הגנטיקה קובעת הוכחה? לא משנה היכן גדלת, בסופו של דבר נועדת לעשן מותג מסוים של סיגריות?
במשך זמן מה הם ממשיכים לחגוג את האיחוד המחודש, אבל אז מתגלעים ההבדלים ביניהם. הם לא יכולים להמשיך לדבוק במכנים המשותפים השטחיים שבאמצעותם הזדהו זה עם זה.
אם כך, אולי בכל זאת הסביבה היא הקובעת את אופיו ואת גורלו של האדם?
כל השאלות הללו מסתברות כעניין של מה בכך לאור מה שמתגלה ככל שהסרט נמשך.
מכאן – אזהרת ספוילר!
מסתבר ששלושת האנשים הללו היו למעשה חלק מניסוי שערך פסיכיאטר ניצול שואה, פיטר נויבאור, שביקש לגלות את התשובה לשאלה – חינוך או תורשה. בשיתוף פעולה עם סוכנות אימוץ שאנשיה היו יהודים ושפעלה בקרב האוכלוסייה היהודית בארצות הברית, הופרדו תאומים רבים – איש אינו יודע עד היום כמה מהם – וביניהם גם בובי ספרן, אדי גאלנד ודייוויד קלמן, ילדי השלישייה – ונמסרו לאימוץ במשפחות שמשתייכות למעמדות חברתיים שונים: משפחה עשירה, משפחה מהמעמד הבינוני ומשפחת צווארון כחול. במקרה של השלישייה הניסוי בחן גם את ההורים המגדלים. סגנונם כהורים נבחן באמצעות שלוש ילדות שאותן אימצו שלושת זוגות ההורים כמה שנים לפני שקיבלו לידיהם את ילדי השלישייה. לאורך השנים נשלחו שוב ושוב חוקרים שעקבו אחרי הילדים, צילמו אותם וכתבו עליהם דוחת תצפית. להורים, שלא ידעו מאומה על כך שמדובר למעשה בשלישייה שהופרדה, ולא ידעו כמובן שמדובר בניסוי “מדעי”, הסבירו שזהו מעקב שנועד לבחון את גדילתם של הילדים המאומצים.
כמה מחריד. כמה מזוויע. כמה לא נתפש. כך – לערוך ניסוי בבני אדם, בלי ידיעתם, להתאכזר, להפריד אחים, להתעלם לגמרי מהצרכים והרגשות שלהם! כשנודע על כך בדיעבד לאחד האבות המאמצים הוא הכריז בכאב שהוא ואשתו היו מאמצים בשמחה וברצון את כל השלושה!
תוצאותיו של המחקר המזוויע מעולם לא התפרסמו. את הנתונים ניסו להסתיר מפני העולם, ומפני האנשים שעליהם ערכו את הניסוי, בארכיון חתום.
אז מה בכל זאת קובע, חינוך או תורשה?
הניסוי השפיע, לפחות על חייו של אחד מבני השלישייה, באופן טרמינלי, ולשאלה אין תשובה ניצחת, זולת ההבנה שהסביבה מאפשרת, כנראה, לתורשה להתבטא, או בולמת אותה.
ואת זה ידענו, בעצם, עוד לפני שהתחילו להתעלל בתינוקות הללו.
“בשנות השישים והשבעים אף אחד לא חשב שיש בניסוי כזה פגם מוסרי”, קובעת אחת מעוזרותיו של הפסיכיאטר בחיוך מבודח וזחוח. הוודאות שבה כנראה גם עכשיו היא אינה מבינה מה עוללו, מפחידה.
