“החוויה מתגמלת [… ] סיפור משוחק להפליא ומבוים ברגישות…” כך כתבה נירית אנדרמן בהמלצות של גלריה, עיתון הארץ. אני נאלצת להביע הסתייגות. לטעמי מדובר ביצירה שכולה זיוף אחד גדול.
הקצב אכן אטי מאוד, אטי מדי (!), אבל לא זאת הבעיה. לא התובענות-לכאורה, של מה שמתרחש, אלא התחושה המתמדת שמה שרואים לא אמין. לגמרי לא.
מדובר בסרט ספרדי, הפקה של נטפליקס, שאינם נוטים לאפשר לסרטים שלהם להשתתף בפסטיבלים. במקרה הזה הייתי מעדיפה לצפות בסרט בבית, ואין ספק שעד מהרה הייתי עוברת לאחד אחר, או מכבה את הטלוויזיה.
התסריט טומן בתוכו הבטחה: אנבל, אישה עשירה מאוד, מגלה בין המלצרים שמשרתים את אורחיה בסעודה חגיגית, שהיא מכירה את אחת המלצריות: זאת בתה, שאותה נטשה כשהילדה הייתה בת שמונה, ומאז לא שמרה אתה על קשר. מה יקרה עכשיו? טמון כאן לכאורה חומר נפץ רגשי. הבת הנטושה כמו מאיימת על אמה, ותובעת ממנה רק דבר אחד: לבלות עשרה ימים במחיצתה. עורכי הדין של האישה מזדרזים להחתים את הבת על התחייבות שלא תיצור עוד שום קשר עתידי עם האם, והבת אינה מהססת לשתף פעולה. אבל מה בעצם מפחיד כל כך את האם? הרי בעלה יודע על הבת הנטושה, וגם לבתם המשותפת הם מספרים עליה. אז מה בכלל האיום?
ומה יקרה עתה? הבת, כמובן, כועסת מאוד. האם כמובן, מרגישה אשמה מאוד. אבל אם היא אדם שמסוגל לחוש ייסורי מצפון עמוקים כל כך, אם יש בה מידה רבה כל כך של אמהות, איך זה שנטשה את הבת מלכתחילה?
אמנם יוצרי הסרט לא נגררו לקיטש הוליוודי, אבל בכל זאת, חרף מאמציהם לדייק, הם נכשלים, לטעמי. לא האמנתי ליחסים ביניהן. לא האמנתי לפתרון המובא בסופו של הסרט, שנראה לי לא אמין מכל בחינה שהיא. לא הבנתי מה מקומם של חלק גדול מהפרטים, ומה תפקידם. דוגמה קטנה: הבת שואלת את אמה מדוע העניקה לה את שמה, קיארה. כי זה היה השם של בתו של מרצ’לו מסטרויאני. אז מה? ביצירת אמנות אמיתית יש סיבה לכל פרט. שום דבר אינו מקרי. אי אפשר למחוק שום קו בציור של גדולי האמנים, בלי שהמכלול ישתבש. בסרט שלפנינו התעוררה בי התחושה שחלק מהפרטים יכלו להיות, או לא להיות, ושום דבר מהותי לא היה משתנה. (מה למשל תפקידו של השכן ששומר על הכלבה של קיארה?)
אמנם מופיעים בסרט גם פרטים שמתגלים כסמליים, או כנבואיים (למשל – קיארה רואה אווז גווע, מנסה להאכיל אותו, וכשהיא נוכחת שאין לו סיכוי, היא הורגת אותו: רמז מטרים אך לא ממש מעודן, גם בדיעבד).
על כל זאת נוסף גם הקצב האטי מדי. אפשר היה לקצר את הסרט בחצי, ושום דבר לא היה משתנה.
מי שמבקש לבדוק עם איזו תגובה הוא מזדהה יותר, זאת של מבקרת הסרטים של הארץ, או זאת שלי, יכול לצפות בסרט בנטפליקס. הוא נקרא אחרת בפסטיבל: “חולי יום ראשון” או “המחלה של יום ראשון”. מוזמנים לספר לי.