היום בפסטיבל הסרטים בחיפה, “מריה קאלאס במילותיה”: נפלא!

המלצה לכל מי שמבקש לעצמו מפגש עם קסם יוצא דופן: רוצו לסרט הזה!

“מריה קאלאס במילותיה” הוא סרט תיעודי שיצר טום וולף. במשך שלוש שנים נסע וולף בעולם ואסף קטעי וידיאו וצילומים, הקלטות פרטיות, מכתבים אינטימיים וקטעי ארכיון נדירים, שכולם ממוקדים בזמרת המופלאה, מריה קאלאס. דמותה, המשתקפת מכל התיעוד הזה, ובו לא מעט ראיונות שנערכו אתה, פשוט מקסימה. המפגש אתה מבהיר מהי גדולה של אמן אמיתי, אישה שכישרונה נשגב, והיא לא רק כריזמטית ושופעת חן יוצא דופן, אלא גם צנועה באמת, ועם זאת מכירה בערך עצמה ויודעת היטב מה היכולות שלה (וגם מה הגבולות שלהם).

הקטעים המופלאים ביותר הם כמובן אלה שבהם היא שרה. והם רבים. לא מדובר אם כך בסרט מציצני, אם כי הוא נוגע גם בדרמה הגדולה של חייה של קאלאס, אהבתה רבת השנים לאריסטוטל אונסיס שבגד בה ומעל באמונה כשנשא לאישה את ז’קלין קנדי האלמנה, בלי לספר על כך מראש לקאלאס, בת זוגו באותה עת, שקיוותה כל הזמן להינשא לו. גם מהסיפור הכאוב הזה מצטיירת מריה קאלאס בגדולתה. השחקנית פאני ארדן מקריאה את אחד ממכתביה של קאלאס לאונסיס, והוא כל כך נוגע ללב, כל כך מרגש ומפעים, כל כך מלא באהבה אמיתית וטוטלית, עד שאי אפשר שלא להתפעל ממנה ולכאוב ביחד אתה את מה שאבד לה. (אם כי אונסיס חזר אליה, וכדבריה – הרומן ביניהם לא צלח, אבל הידידות והאהבה גברו על הכול). לא, הסיפור על כל זאת אינו מסתכם ברכילות, אלא הוא מאפשר לנו להבין את דמותה, את עומק הרגשות שלה ואת יופיים.

כבר בראיון הראשון אצל דיוויד פרוסט האנגלי, שמובא בתחילת הסרט – הוא נערך בתחילת שנות השישים – אומרת קאלאס כי היא מצטערת שלא הקימה משפחה, שלא היו לה ילדים. והיא חוזרת על אותו צער גם בתקופה מאוחרת יותר בחייה.

ועם זאת, היא אינה מזלזלת בכישרון החד פעמי שזכתה לו. כל חייה עבדה קשה מאוד כדי לשכלל ולטפח אותו, וידעה להעריך את אהבת הקהל. “ככל שהקהל אוהב אותי יותר, כך אני מחויבת לתת לו יותר,” היא אומרת, והקהל אכן מעריץ אותה.

אחת הסצנות המרגשות מתרחשת במטרופוליטן, לשם שבה להופיע אחרי היעדרות שנמשכה שבע שנים. אנשים חיכו במשך שעות ארוכות כדי לקנות כרטיסים לקונצרט. ולמצלמה הסבירו את גדולתה של הזמרת, את עוצמת הכישרון והכריזמה שלה. וכשעלתה על הבמה, עוד לפני שפתחה את פיה, פרצו בתשואות שנמשכו עשר דקות! (לא יכולתי שלא להיזכר במחזה דומה שהתרחש בישראל כשחוה אלברשטיין הופיעה בפעם הראשונה אחרי היעדרות ממושכת מאוד. התשואות שקידמו את פניה העלו דמעות לא רק בעיניה, כפי שהודתה אז באוזנינו).

כמה טוב להיווכח שהראיות ליופי כזה קיימות ונשמרות, וכמה משמח לצפות בהן!

היום בפסטיבל הסרטים בחיפה, “בדיוק כמו הבן שלי”: חשוב אבל אטי מדי

 

 

 

“מי אתה?”

“הבן שלך, איסמאיל.”

“אין לי בן…”

שיחת הטלפון הזאת מופיעה באחת הסצנות הראשונות בסרט שיצר במאי איטלקי, עם שחקנית קרואטית, ושחקנים האזריים, חלקם אלמונים, ושצולם בחלקו באיראן. שמו של הסרט: “בדיוק כמו הבן שלי”. הוא מבוסס על סיפור חיים אמיתי של במאי קולנוע האזרי שסיפר כי כשהוא נתקל במקרה ברחוב בצעירים האזריים, הוא שואל אותם מניין באו, מאיזה חלק של אפגניסטן, ואם במקרה הגיעו מהאזור שלו… “אולי אצליח לפגוש מישהו שמכיר את המשפחה שלי… אני כל הזמן מחפש מישהו שיוכל לספר לי עליהם.”

קוסטנצה קואטריליו, במאי הסרט שהשתתף גם בכתיבת התסריט, התבסס על סיפורו.

שני ילדים האזריים נמלטו מארצם, בעידודה של אמם, כדי להינצל מהרדיפות ומהאפשרות הוודאית כמעט שירצחו, במוקדם או במאוחר. “כשהיינו ילדים הלכנו תמיד לכל מקום בנפרד, כדי שאם אחד מאתנו יירצח, האחר יישאר להורינו,” מספר איסמאיל לבת הזוג הקרואטית שלו.

התלאות שעברו אחרי שנמלטו מסמרות שיער. ועתה, כשהם כבר שני גברים בוגרים, שיכולים להיבנות באירופה, בארצם החדשה, נודע להם שאמם חיה. והדאגה לשלומה מדריכה את צעדיהם ומאלצת אותם, כמעט בעל כורחם, לשוב לפקיסטן, לשם תבוא אמם במיוחד. הם מבקשים לפגוש אותה, ואחרי כן  בעצם יש  להציל אותה.

מעניין לציין שסרט אחר, “מה יגידו כולם“, עוסק גם הוא בצעירה ממוצא פקיסטני שגדלה בנורבגיה ומוצאת את עצמה, בניגוד לרצונה, בפקיסטן, שטרור מחריד שולט בה.

השחיתות, הנחשלות, העזובה והאלימות השוררות בפקיסטן, על פי שני הסרטים הללו, מחרידות, ואי אפשר שלא להתכווץ כשמבינים לאן נקלעים הצעירים הללו, ומה יעלה בגורלם.

בסופו של הסרט עולה שקופית שמספרת על גורלם של ההאזרים, על היותם אחד העמים הנרדפים ביותר בעולם, כדברי הכתוב. “את יודעת מה המחיר של אלמנה האזרית?” אומר איסמאיל לחברתו הקרואטית בציניות ובכאב שאין להם שיעור: קודם הורגים את הגברים, ואז אפשר למכור את הנשים. זוועה!

אחת הסצנות החזקות ביותר בסרט מופיעה לקראת סופו, כשמראים לנו קבוצה של נשים אבודות כאלה, שמחכות בחוסר אונים לגורלן הבלתי נמנע.

סיפורו של הסרט רב עוצמה וחשוב, אבל אליה וקוץ בה: מהלכו אטי מאוד. אטי מדי. לרגעים מתעורר הרצון להאיץ בו, לבקש שיקצר קצת את המסע האינסופי כמעט על פניהם של הגיבורים, על מעשי היומיום שלהם, שאין בעצם צורך להאריך בהם כל כך.

הסרט הוקרן היום בפסטיבל הסרטים בחיפה