ההבטחה, ספרו של הסופר הדרום אפריקני דיימון גלגוט, זכה בשנה שעברה בפרס פוליצר. איזו בחירה מוצדקת! כמה וירטואוזית היצירה הזאת!

כן, מדובר בהישג אמנותי יוצא מהכלל, (והתרגום לעברית, מעשה ידיה של מיכל אלפון, נפלא!) רומן סוחף, חכם ומרגש, רב פנים ומעמקים, והקריאה בו היא הנאה צרופה. 

מאחר שיש ברומן שלל מנגינות וקולות שמשתלבים זה בזה, אי אפשר, ואין צורך, לנסות ולהגדיר “על מה” הוא, אם כי הסיפור הבסיסי פשוט למדי: העלילה מתרחשת לאורך כשלושה עשורים. היא מתחילה במותה של רייצ’ל, אם המשפחה, רעייתו של בעל חווה, שעל ערש דווי השביעה את בעלה להעניק למשרתת השחורה שלהם את הבעלות על ביתה הקטן, שממוקם בשולי החווה, והוא הבטיח לה שכך יעשה, אבל לא מקיים את הבטחתו. אותה הבטחה מלווה את בני המשפחה לאורך שנים. חולף כעשור בין פרק לפרק, שכל אחד מהם מוקדש לבן משפחה שמת, ומתאר את נסיבות מותו. לאורך כל השנים האלה בתה הצעירה של אם המשפחה, שמה אָמור (ולא בכדי, שכן משמעות שמה הוא, כמובן, “אהבה”!), מנסה לשכנע את בני המשפחה האחרים לקיים את ההבטחה, אבל הם מסרבים. אָמוֹר הייתה עדה לכך שאביה הבטיח לאמה, וההבטחה, והסירוב לקיים אותה, שינו את מהלך חייה. 

הדמויות העיקריות בסיפור הם האב ושלושת ילדיו, אבל יופיו בכך שהוא לא מסתפק רק בהן, אלא שוב ושוב עובר בין תודעות רבות, ובכך מעמיק את המבט על כל סיטואציה ומעניק לה ממדים רבי פנים. לא רק אל תודעתם של בני אדם הוא חודר, אלא גם אל זאת של בעלי חיים שמלווים גם הם את הסיפור, ואלה קטעים יפים במיוחד: 

“הציפור נחה בקברה הקטן, קרוב לפני האדמה, רק כמה שעות עד שמוציא אותה משם תן, אחד מצמד שהשתכן ליד התל. זוג התנים נועז הרבה יותר מאז מת טוג’ו וכשהבית משתתק יוצאים השניים לשוטט ולשחר לטרף. היונה היא מתנה, ריח הדם מחלחל ועולה מן העפר ורק קצה כנף אחת נגוע בריח אדם. שני התנים מבתרים אותה בבליל יללות נוקבות עד שאסטריד לא עומדת בזה ופותחת חלון לרווחה וצורחת עליהם שישתקו. הם מתרחקים ועוברים בנוף החשוך, מדלגים מצל אל צל, בדרך שכבשו ברגליהם למרגלות התל. עבורם הנוף מואר והאוויר רוחש מסרים. עקבות ושרידים והתרחשויות רחוקות. ליד עמודי החשמל הם משתהים, ערים לזמזום הזרם בכבלים שמעליהם, מפשילים את צוואריהם ומשיבים לו ביללות מרעידות. סלומה שומעת אותם בבית שלה, סליחה, בבית לומברד, וממהרת
לסגור את הדלת. היא קשובה לאותות ולמופתים ויללת תנים מבשרת לה רעות. רוח לא שקטה משוטטת בחוצות. ובתנועה החמקמקה הזורמת שבה הם ניגרים ממקום למקום. התנים אכן נראים ערטילאיים ויללותיהם הקטועות זרות כקול שלא מהעולם הזה. הם רצים על פני העמק לעבר הכביש המהיר, בכיוון צפון. אבל נעצרים הרחק ממנו, בשולי השטח שלהם. חייבים לחדש את סימני הגבול בנוזלי גוף. מכאן והלאה – אנחנו, כתוב בשתן וצואה, חקוק בלשדם. עכשיו הם פונים מזרחה, אל מעוז אחר שחתימתם דהתה בו. אך נבלמים כמעט מייד בשל הפרעה שחלה מאז היו במקום בפעם האחרונה, לפני עשרים וארבע שעות כמעט בדיוק.”

יש לדיימון גלגוט יכולת מופלאה להבין לנפשן של דמויותיו, יהיו אשר יהיו. הנה למשל הוא מתעד את מחשבותיה הכמוסות של ילדה בת שלוש עשרה שזה עתה התייתמה: “‘אני מצטער על אימא שלך, הוא אומר’, ‘זה בסדר,’ אומרת אָמוֹר, ומייד מתחילה לבכות, עכשיו אנשים ינחמו אותה כל היום בכלל שאימא שלה נהייתה המילה ההיא?” הוא מבין לנפשו של הנהג השחור של בני המשפחה: “הוא לא מצליח להבין מה קורה פה, אבל הוא לא נראה מוטרד, המתנה בשתיקה מכבדת היא חלק חיוי מתפקידו, והוא פיתח יכולת לעטות ארשת של שלווה גדולה בלי להרגיש שלֵיו ולו לרגע.” הנה כך הוא מדגים במילים ספורות את רשעותה של הדודה: “היא לוקחת את הסוודר ויוצאת לחפש חוט ומחט. אם רייצ’ל מחזיקה בכלל דבר כזה בבית. החזיקה. טוב לתקן כך את המחשבה, כמו שמפרק נוקשה חוזר למקום בנקישה. מעכשיו רייצ’ל תהיה תמיד בזמן עבר.” 

הרומן כתוב באירוניה דקיקה, שנוגעת בחלקה במה שמצטייר כטבעונות של אָמוֹר, אבל אולי גם זאת של הסופר: “בחווה, בדיוק ברגע זה, מתחילים לארגן בְּרָאי על האש. בדרך חזרה מהפגישה עם שני האנשים ההם הבוקר נתקף אבא צורך לטבוח איזה יצור חי,” וגם: “איזה יצורים אנחנו שעלינו לאכול גופות אחרות כדי להתקיים? היא מסתכלת בגועל על אסטריד המושיטה יד לצלחתה וממלאת את פיה המבהיק, המתנועע, בנתחי בשר ושומן.”

ברקע העלילה מתקיימת כל העת ההיסטוריה של דרום אפריקה, והיא בעצם עיקרו הסמוי של הסיפור. בתחילתו אָמוֹר עדיין לא מבינה היכן היא חיה. היא “בת שלוש עשרה, ההיסטוריה עדיין לא דרכה עליה.” אבל היא לומדת.

הבטחתה של רייצ’ל, אמה הלבנה, למשרתת השחורה שלה, היא מעין משל על המציאות בדרום אפריקה. הסיפור מתחיל זמן קצר לפני שהתחולל שם המהפך, לפני שנלסון מנדלה שוחרר מהמאסר הממושך, רגע לפני שנערכו הבחירות הדמוקרטיות שהשתתפו בהן לא רק הלבנים, והוסר משטר האפרטהייד, ואנחנו עדים לגזענותם הגלויה והסמויה של הלבנים: “‘איזו מדינה!’ הוא קורא. לא ממש ברור לו במה אשמה המדינה,ובכל זאת הוא חוזר ואומר, ‘איזו מדינה!’ ‘כן, אדוני,’ משיב לקסינגטון, ולרגע השניים תמימי דעים באמת, דרום אפריקה מדאיגה את שניהם, אם כי מסיבות שונות. אלווין סימרס הרגיש חיבור רגשי עם בן ארצו השחור, הוא חש שהם שווים בעיני האל, אף על פי שעליהם לשבת תמיד במושבים נפרדים במכונית. כך ציווה אלוהים, כשם שציווה שרייצ’ל תמות בשעה שמתה ושבֵּיתהּ יתמלא במתאבלים עליה, כך הוא גם רצה שבחדרים אחרים יעמלו צאצאיו של חם בשירות אדוניהם וגבירותיהם, יחטבו עצים, ישאבו מים ובאופן כללי יסללו את דרכם של הנושאים בעול הכבד של המנהיגות.”

בהמשך, אחרי שמשטר האפרטהייד נופל, הלבנים מתפעלים מעצמם. למשל, מכך ש”עכשיו אנחנו מתים מעורבבים, בקירבה אינטימית,” עם השחורים, שגם “מסתובבים אגבית” במרכז העיר, “כאילו הם שייכים. כמעט כמו כל עיר אפריקנית!” לפועלים מהחווה מרשים “בהתאם לרוח הנדיבות החדשה המהלכת בארץ” אפילו “להיכנס לתחומי בית הקברות המשפחתי עצמו,” אבל כמובן ש”לא להיקבר בו, שימו לב, כמובן שלא!”

אין קץ לצביעותם של הלבנים: הנה הם טופחים לעצמם על השכם: “כשמנדלה מופיע בחולצת ראגבי ירוקה עם סמל הנבחרת ומעניק את הגביע לפרנסואה פינאר”, אומרים לעצמם ש”זה משהו. זה רגע דתי. הבורי הבשרני והטרוריסט־לשעבר לוחצים ידיים. מי היה מאמין. בחיי. לא אחד ולא שניים נזכרים ברגע שבו יצא מנדלה מהכלא באגרוף מונף, רק לפני כמה שנים, ואף אחד לא ידע איך הוא ייראה. עכשיו רואים את הפנים שלו בכל מקום, פני דוד חביב, פנים ידידותיות, פנים מחמירות אך סלחניות או פנים המרעיפות חיוך על כולנו כמו סנטה קלאוס, כמו עכשיו. קשה לא להזיל דמעה על ארצנו הנהדרת. כולנו מדהימים כמו הרגע הזה.”

האקסטטיות הצבועה הזאת לא נמשכת זמן רב: “בזמן האחרון יש בעיות רציניות. פלישה גדולה בצד המזרחי, הקרוב לעיירת השחורים. גדרות וצריפים הוקמו, לעין כול.”  

בתו של מי שהיה בעבר איש ממשל מרגישה ש”זאת דרום אפריקה שמאכזבת אותה. מי תיאר לעצמו שאבא שלה, שכולם העריכו אותו ופחדו ממנו, יצטרך להתייצב בפני ‘ועדת האמת והפיוס’ ולהודות במעשים כל כך איומים והכרחיים?’ (ההדגשה שלי, עע”א). אותה צעירה אומרת לעצמה גם ש”הבעיה של הארץ הזאת, […] היא שאנשים פשוט לא מסוגלים להניח לעבר.”

בהקשר של הרומן זאת כמובן אמירה מרתקת, שכן כל כולו ניסיון להבין מה קרה בדרום אפריקה לפני ביטול האפרטהייד, ובשנים הבאות. האם, כמו רייצ’ל, היו הלבנים אמורים להבטיח לשחורים שיעניקו להם מחסדיהם ויתנו להם “במתנה” את ארצם? 

Damon Galgut, The Promise

תרגמה: מיכל אלפון

אחד הכללים החשובים שלמדתי בשעתו בחוג לספרות אנגלית של אוניברסיטת תל אביב היה שביצירה אמנותית ראויה לשמה כל פרט חיוני, כך שאם תסיר אותו – המבנה הכולל יקרוס. השאלה – מה תורם פרט כלשהו ליצירה היא אם כן שאלת מפתח.

הרומן הבית ההולנדי מכיל המוני פרטים שיכולים להישאר, או להישמט, ומאומה לא ייגרע ממנו. 

הרומן מעורר לפחות שאלה אחת חשובה ורבת משמעות: האם קדושים הם בהכרח אנשים שאוהבים את האנושות, אבל מפקירים את היקרים והקרובים להם? 

הסוגיה כמובן אינה מקורית. אפשר היה למשל לראות אותה בשיר “Easy To Be Hard” מתוך המחזמר שיער:

גם הספר החי על המת של אהרון מגד עוסק בסוגיה דומה: גיבור נערץ שהזניח את בני משפחתו. 

 הבית ההולנדי מציג היבט אחר, נוסף של הסוגיה: מה קורה כשהדמות הקדושה, זאת שמתעניינת יותר בזרים מאשר בבני משפחתה, היא אישה, לא גבר?

אמו של המספר  נטשה אותו ואת אחותו כדי להרחיק עד הודו ולעזור שם לעניים. כעבור שנים רבות, כשהוא מביע כעס על אותה נטישה, ותוהה מי בכלל מסוגל לנהוג כך, אחותו, שסלחה לאימם, משיבה: “גברים!” ומוסיפה: “גברים עוזבים את הילדים שלהם כל הזמן והעולם נושא אותם על כפיים. בודהה ואודיסאוס עזבו, ואף אחד לא מתעניין בילדים שלהם. הם יצאו למסעות אציליים כי התחשק להם, וכעבור אלפי שנים כולם עדיין מהללים אותם.”

מעניין! 

אכן, מאז ומתמיד “התרגלנו” להרפתקנותם של גברים. למסעות הצלב של נוצרים חסודים (מי טיפל בינתיים בילדים שלהם?); לכיבוש העולם של מגלי הארצות הנועזים (לא מזמן נודע לנו ממגלן, ספרו של שטפן צווייג, מה עלה בגורלה של אשתו וילדיו של הספן האמיץ: הוא הפליג לאיי התבלינים, והם גוועו בינתיים בעוני, רעב ומחלות). התרגלנו שיש לגברים תכלית ושאיפות בחיים, שקול קורא להם לצאת לדרך ולהגשים את חלומם, אבל שאישה תפקיר את ילדיה? שאישה תעזוב אותם כדי לנהות אחרי הייעוד הדוחק בה להסתלק ולעזוב את בני משפחתה? 

השאלה אכן מעניינת מאוד. אבל הרומן שלפנינו עתיר מדי בפרטים שאין בהם שום תכלית, עד שהעיקר טובע באוקיינוס של התרחשויות ודיבורים שאינם תורמים במאומה. הרומן מעורר מעין תחושה של פטפטנות רכילותית, ומרוב מלל לא מצליח לברוא דמויות עמוקות ומשכנעות, כאלה שהקוראת נקשרה אליהן. כל כך הרבה מידע חסר תוחלת, קטעים שלמים שאפשר היה למחוק ולא היה נגרע שום דבר מהרומן, ולא היה מורגש שהם חסרים. קשה לבחור דוגמאות כי הפטפטנות היא בעצם עיקרו של הרומן, בכל זאת הנה, אחת מהן: לקראת סופו של הסיפור נודע לנו שבתו של המספר החליטה להיות רקדנית. הוא מתאר את המופע הראשון שבו השתתפה, “מפצח האגוזים”, ומציין שקיבלה את התפקיד הראשי בלהקת העכברים. במה זה תורם? מה זה מוסיף? והרי אנחנו בכלל לא מכירים את הילדה, היא צל של דמות, קיומה הוזכר, אבל לא נוצר אתה שום קשר. עכשיו נודע לנו שהיא רוקדת בתפקיד של עכבר. אז מה? ואילו הופיעה בתפקיד אחר? ואילו לא רקדה, אלא שרה? אין שום משמעות לשום פרט מהפרטים הללו.

במרכזו של הרומן עומד בית ילדותם של המספר ושל אחותו: בית מפואר מאוד, שגם בחלוף שלושים שנה ממשיך להיות להם חשוב ומשמעותי, למעשה נשאר נדבך מרכזי בחייהם, בגלל מה שהוא מסמל בעיניהם. בעיני יש נופך סנטימנטלי ואפילו מזויף באהבה הזאת לבית, לתמונות התלויות על קירותיו, לחפצים השונים, שגם מקץ עשרות שנים נמצאים בדיוק באותו מקום שבו השאירו אותם.

הקונפליקטים בין הדמויות מלאכותיים ומוכתבים מלמעלה, ובסיכומו של דבר, לא מקבלים בעצם נפח או חשיבות. 

אני תוהה אם עריכה נחרצת וקיצוץ רב היו מיטיבים עם הרומן. לא בטוח, כי בעצם יש צורך לסלק את רובו.  

עם זאת, מצאתי בספר לפחות פסקה אחת ששעשעה אותי. המספר נאלץ ללמוד רפואה, והנה מה שהוא אומר לעצמו בשלב מסוים במהלך לימודיו: 

“העובדה שמעולם לא רציתי להיות רופא נותרה בגדר הערת שוליים בסיפור שלא עניין אף אחד. קשה להאמין שאפשר להצליח בתחום קשה כמו רפואה אם לא רוצים בכך, אבל הייתי חלק ממסורת ארוכה ומכובדת של הכנעה עצמית. אני מנחש שלפחות מחצית מהסטודנטים במחזור שלי העדיפו להימצא במקום אחר, הגשמנו את הציפיות שהתוו לנו: בני רופאים נועדו להיות רופאים כדי לכבד את המסורת; בני מהגרים נועדו להיות רופאים כדי לשפר את גורל משפחותיהם; בנים שחונכו לעבוד קשה ולהיות הכי חכמים, נועדו להפוך לרופאים כי באותם ימים רפואה עדיין נחשבה למקצוע של חכמים. נשים טרם הורשו להירשם ללימודי רפואה בקולומביה, אבל קומץ מהן כבר ישב איתי בקורסים. דווקא הן, כנראה, רצו להיות שם באמת ובתמים. איש לא ציפה מבנות ללמוד רפואה ב־1970 והן נאלצו להילחם על הזכות הזאת. המכללה לרופאים ומנתחים, כפי שכונתה באותם ימים, הייתה להקת תיאטרון משגשגת ששחקניה היו סטודנטים לרפואה. ההצגות שהעלו חברי הלהקה – רדיולוגים ואורולוגים לעתיד שמרחו אייליינר על עיניהם הטרוטות ופצחו בשיר – לימדו את הצופה מה היו עושים בחייהם אילו הייתה להם אפשרות בחירה.”

משעשע…

למרבה הפליאה שלי, הרומן נמנה עם רשימת המועמדים הסופיים לפרס פוליצר. 

 Ann Patchett, The Dutch House 

תרגמה מאנגלית: קטיה בנוביץ’

ב-1919 פגש המשורר רוברט פרוסט אסטרונום ששמו רוברט שייפלי. הלה, כך סיפר לימים, השיב לשאלתו של פרוסט, שביקש לדעת כיצד יבוא העולם אל קצו. “או שהשמש תתפוצץ ותשרוף את כדור הארץ, או, אם כדור הארץ יינצל איכשהו, הוא יקפא לאטו בחלל,” השיב לו, לדבריו, האסטרונום.

שייפלי היה בטוח שהשיחה הזאת בינו ובין המשורר הייתה מקור ההשראה לאחד משיריו המפורסמים ביותר של רוברט פרוסט, “אש וקרח”, כאן בתרגומי:

הָאִם קֵץ הָעוֹלָם יָבוֹא בְּאֵשׁ?
אוּלי בְּקֶרַח, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמְרִים.
אֲנִי טָעַמְתִי חֵשֶׁק מְרַחֵשׁ,
לכן אֶתְמֹךְ בְּמִי שֶׁמְּצַדֵּד בָּאֵשׁ.
אֲבָל אִם הַחֻרְבָּן יִהְיֶה כָּפוּל,
אֲנִי יוֹדֵע דֵי הַצֹּרֶךְ עַל שִׂנְאָה,
לוֹמַר שֶׁקֶּרַח וְחֻרְבָּן קָפוּא
יָכוֹל לִהְיוֹת גָדוֹל
וְגַם לִפְעוֹל.

זהו אחד משיריו המוכרים ביותר של המשורר האמריקני הנודע (לצד השיר “הדרך שלא נבחרה“). הוא הופיע בספרו  ניו המפשייר, שזכה בפרס פוליצר.

שייפלי, האסטרונום, התפעל מכך שהמדע יכול להשפיע על השירה באופן כזה. הוא לא ידע כנראה שהייתה לשירו של פרוסט השראה אחרת, ואולי נוספת: “התופת”, מתוך  הקומדיה האלוהית מאת דנטה. יש מי שמוצאים הקבלה בין תשע השורות שבשיר ותשע הטבעות של השאול, כמו גם בהצטמצמותו של השיר ללקראת סופו לשתי שורות קצרות, שמזכירות את הירידה דמוית המשפך אל התופת.

גם החטאים המוזכרים אצל דנטה – אלה של התאוותניים והגרגרנים – מעלים על הדעת את אותו “חֵשֶׁק מְרַחֵשׁ”, המקביל לאש, המוזכר בשיר של פרוסט.  (אם כי הם נמנים עם “שבעת החטאים” המוכרים בנצרות, עוד לפני דנטה, שרק היטיב להגדיר ולתאר אותם ביצירתו).

ב”תופת” של דנטה מתוארים הבוגדים בבני משפחתם ובמולדת, וכן מי שרצחו אורחים, בגדו באדונם או חיללו את הקודש, שכולם כלואים בתוך קרח: “רֹאשׁי הסבתי וממולי ראיתי / מתחת לרגלי אגם קפוא, פניו / כמותם זכוכית הבדולח / ולאו דווקא של מים.” (תרגום: אריה סתיו).

אין ספק שפרשנותו של האסטרונום, כאילו שירו של פרוסט דן בשתי האפשרויות של קץ העולם, מוגבלת. שייפלי מתייחס רק למה שנראה על פני השטח. לכאורה יש בשיר רק תשובה לשאלה הפשוטה: האם העולם ייחרב באש, או יקפא. אבל קריאה לעומק חושפת שעניינו האמיתי של השיר הוא רוח האדם וקשריו עם הזולת.

מה עלול להביא לסכסוך, או לעימות בין אנשים קרובים? תוהה פרוסט, ומנסה להשיב: עוצמה יוקדת של כעס, או לחילופין – קור מקפיא ועז לא פחות של טינה.

ברור לגמרי שהמשורר נזכר בחוויות אישיות ורגשיות עזות. הוא כותב זאת במפורש: “אֲנִי טָעַמְתִי חֵשֶׁק”. לכאורה הטון קליל ושיחתי: “יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמְרִים”, הוא כותב, כאילו מדובר בדיון שבו מובעות דעות שונות וסותרות, כאילו שהוא באמת מטה להן אוזן, כדי לקבוע את עמדתו. אבל היא הרי כבר ידועה לו: גם קיפאון ביחסים יכול להביא לקצם, בלי הרבה דרמה, ולפעמים שתיקה ממושכת יכולה להיות הרסנית יותר מאשר להט הוויכוח וסערת המריבה.

אזכורים רבים לשיר “אש וקרח” מופיעים בתרבות הפופולרית. הוא העניק את שמו לסדרת ספרי הפנטזיה שיר של אש ושל קרח מאת הסופר האמריקני ג’ורג’ ר”ר מרטין, הופיע כמוטו בספר ליקוי חמה בסדרת הספרים  דמדומים מאת סטפני מאייר, ושורות ממנו מצוטטות אפילו במשחק הווידיאו “החיים מוזרים: לפני הסערה”.

לורנס תומפסון, הביוגרף של רוברט פרוסט, סבר שהשיר הוא “מופת של דחיסות”. רבים הם אלה שמסכימים אתו. השיר מופיע כחלק מתוכנית הלימודים לבחינת הבגרות באנגלית בישראל.

להשוואה עם תרגומים נוספים

“הוא לא היה רק קולה של אמריקה, ולא רק משורר רב עוצמה וגאוני. הוא היה אמריקה.” במילים אלה ספד ב-1967 לינדון ב’ ג’ונסון, נשיא ארצות הברית, לקרל סנדברג כשזה הלך לעולמו, בגיל 89, משורר שזכה בחייו בשלושה פרסי פוליצר: שניים על ספרי שירה, ואחד על הביוגרפיה של אברהם לינקולן שכתב. 

בילדותו נאלץ סנדברג להפסיק את לימודיו בבית הספר ולצאת לעבוד, כדי לפרנס את משפחתו. הוא עבד כשוער, חילק חלב, היה פועל בניין וכורה, פועל בחווה ושרת בבית מלון, ועוד כהנה וכהנה עבודות פיזיות קשות. 

כשהחל לכתוב שירים שמר בתודעתו את אנשי העמל שהכיר מקרוב בנעוריו. הם היו הקהל שלו, וגם הנושאים של שירתו. הוא עצמו היה בן למשפחה של מהגרים משוודיה וחבר במפלגה הסוציאליסטית, אבל בהמשך חייו עשה חיל, זכה להצלחה רבה והתרועע עם אנשי שם רבים. אחת מידידותיו הייתה כוכבת הקולנוע מרלין מונרו, שאפשר לראות אותה כאן בסדרה של תצלומים, לצדו:

ב-1898 גויס סנדברג גויס לצבא ארצות הברית והשתתף במלחמה נגד ספרד. זאת הייתה המלחמה הראשונה שלה היה עד (למזלו, לא נשלח לשדה הקרב ממש). שנות חייו הארוכות והתקופה שבה חי חשפו אותו למלחמות רבות, והן היו הנושא של אחד משיריו המפורסמים ביותר, “עשב”, (כאן בתרגומי):

עִרְמוּ אֶת הַגּוּפוֹת לַגֹּבַהּ בְּאוֹסְטֶרְלִיץ וּווֹטֶרְלוּ,
גִּרְפוּ אוֹתָן מִתַּחַת, וּתְנוּ לִי לִפְעֹל –
אֲנִי הָעֵשֶׂב. אֲנִי מְכַסֶּה אֶת הַכֹּל.

וְעִרְמוּ אוֹתָן לַגֹּבַהּ בְּגֶטִיסְבֶּרְג
וְעִרְמוּ אוֹתָן לַגֹּבַהּ בְּאִיפְּר וּבְּוֶרְדֶן,
גִּרְפוּ אוֹתָן מִתַּחַת וּתְנוּ לִי לִפְעֹל.
שְׁנָתַיִם, עָשׂוֹר, נוֹסְעִים יִשְׁאֲלוּ אֶת הַכַּרְטִיסָן:
מָה הַמָּקוֹם הַזֶּה?
אֵיפֹה אֲנַחְנוּ?

אֲנִי הָעֵשֶׂב.
תְנוּ לִי לִפְעֹל.

סנדברג “מאניש” את העשב, הפונה אלינו בני האדם, ומספר לנו על כוחו הנצחי של הטבע, היודע איך להעלים שדות קרב עקובים מדם.

באוסטרליץ שבאוסטריה נערך קרב מר בין חייליו של נפוליאון לבין הצבאות הרוסים והאוסטרים. הצבא הצרפתי הביס אותם. הקרב הונצח ברומן המונומנטלי של לב טולסטוי, מלחמה ושלום.

ווטרלו שבבלגיה הייתה זירת התבוסה האחרונה של נפוליאון, שבעקבותיה איבד סופית את השלטון.

קרב גטיסברג התחולל בדרום פנסילבניה במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, וסבורים כי היה נקודת המפנה במלחמה. כ-50,000 חיילים משני הצדדים נפגעו באותו קרב.

איפר היא עיר במערב פלנדריה שבצפון בלגיה. שם ניטשו קרבות קשים במהלך מלחמת העולם הראשונה בין הצבא הגרמני למדינות ההסכמה (צרפת, רוסיה ובריטניה), שאיבדו בין 180,000 ל-215,000 לוחמים (הרוגים, פצועים ונעדרים). לגרמנים היו אז כ-20,000 הרוגים, 84,000 פצועים ו-31,000 נעדרים.

העיר ורדן שוכנת בצפון מזרח צרפת. גם שם התנהל קרב קשה מאוד, במהלך מלחמת העולם הראשונה. הכוחות הגרמניים הפגיזו את הצרפתיים והתקדמו לעבר החפירות שלהם תוך שימוש, לראשונה באותה מלחמה, בלהביורים. את ורדן עצמה לא הצליחו לכבוש. הם ניסו לגרום לצבא הצרפתי “לדמם עד כניעה”, אבל גם הם סבלו מאבדות רבות.

ומה עתה? מה רואים כיום תיירים בכל אחד מהמקומות הללו? שדות, ערים, נופים חולפים. מי יכול להעלות בדעתו כמה סבל התרחש שם, כמה דם רוותה האדמה. הכול נהפך לפרק בהיסטוריה. לסיפורים שאולי מספרים על הקרבות שנראו הרי הגורל בשעה שהתנהלו, אך מאז נשכחו מהלב. הגבעה שנאבקו עליה בחירוף נפש כבר מזמן לא חשובה, שדה שנהרגו עליו נחרש, ובכל מקום העשב “פעל” כדרכו, בצבץ, לבלב, עלה והתפשט, כיסה הכול והעלים את הגופות ואת זכרן, ממש כפי שעושה הזמן.

קרל סנדברג היטיב להביע בשירו את חוסר התוחלת. את הפער המפחיד שיש בין הטבע הנינוח, המתמשך, רב העוצמה, גם אם הוא פועל באטיות, לבין המעשים הנמהרים של בני האדם. 

“לראשונה נתקלתי בבעיה לפני שנים אחדות, כשחציתי את גשר קארל בפראג שזה עתה עלתה על דרך הדמוקרטיה. לאורך הגשר, אתר תיירות מרכזי, היו אומני רחוב וסוחרים, ומדי חמישה מטרים לערך ניצב מישהו שניסה למכור בדיוק את מה שניתן לצפות שמישהו ימכור באתרים כאלה, שנראים בעצמם כמו גלויות נוף – ציורי רחובות יפים, תכשיטים במחירי מציאה ומחזיקי מפתחות עם הכיתוב – ‘פראג’. בין היתר הוצעו למכירה שלל מזכרות של הצבא הסובייטי: כומתות, אותות, אבזמי חגורות וסיכות קטנות, תמונות פח של לנין וברז’נייב, מהסוג שתלמידים סובייטים נהגו להצמיד לתלבושת האחידה.

הדבר היה מוזר בעיני. מרבית רוכשי המזכרות הסובייטיות היו אמריקנים ומערב אירופים, אין ספק שכולם היו נחרדים למחשבה שישאו צלב קרס, אך איש לא התנגד לשאת את סמל הפטיש והמגל על חולצת טריקו או על כובע. זו היתה אבחנה שולית, אך לפעמים דווקא אבחנות שוליות כאלה מלמדות בצורה הטובה ביותר על מצב רוח תרבותי. הלקח לא יכול היה להיות חד יותר: בעוד שסמלו של רצח המוני אחד ממלא את ליבנו חלחלה, סמלו של רצח המוני אחר מעורר בנו צחוק.”

התיאור והתמיהה מופיעים בפרק ההקדמה של הספר המרתק גולאג: סיפורם של מחנות הריכוז הסובייטיים, זוכה פרס פוליצר, שתרגומו לעברית יצא לאור ב-2004 (באנגלית הוא הופיע שנה לפני כן).

תשובתה של אפלבאום, המופיעה מיד אחרי אותה תהייה, מעניינת לא פחות מהשאלה:

“את האדישות של התיירים בפראג ביחס לסטליניזם אפשר להסביר, בין השאר, בהיעדר דימויים בתרבות העממית במערב. המלחמה הקרה אמנם הולידה את ג’יימס בונד ושלל ספרי מתח, או קריקטורות של רוסים מהסוג המוצג בסרטי רמבו, אך לא יצירות שאפתניות דוגמת ‘רשימת שינדלר’ או ‘בחירתה של סופי’. סטיבן ספילברג, כנראה הבמאי המוביל בהוליווד (אם נרצה ואם לא), בחר ליצור סרטים על מחנות הריכוז של יפן (‘אימפריית השמש’) ועל מחנות הריכוז הנאציים, אך לא על מחנות הריכוז הסטליניסטיים. אלה לא עוררו את דמיונה של הוליווד כמו האחרים.

גם התרבות הגבוהה לא גילתה פתיחות רבה יותר לנושא. המוניטין של הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר הוכתמו קשות עקב תמיכתו קצרת הימים והגלויה בנאציזם – התלהבות שהתפתחה לפני שהיטלר ביצע את מעשי הזוועה הגדולים שלו. לעומת זאת, שמו של הפילוסוף הצרפתי ז’אן פול סארטר[1] לא נפגע כהוא זה עקב תמיכתו האגרסיבית בסטליניזם בשנים שלאחר המלחמה, כאשר לרשות כל מתעניין עמדו שפע ראיות למעלליו של סטלין”.

אכן, תהייה מעניינת.

גם את התשובה האפשרית, הכמעט מובנת מאליה – לכאורה! – מביאה בפנינו המחברת: “האמת הפשוטה היא שהאידיאלים הקומוניסטים – צדק חברתי, שוויון לכול – קוסמים לרוב הגדול במערב הרבה יותר מתורת הגזע וניצחון החזק על החלש מבית מדרשם של הנאצים”.

לאורך ספרה עב הכרס, 593 עמודי טקסט בעברית, מבהירה אפלבאום מדוע מי שמתייחס בסלחנות לזוועות הגולאגים טועה טעות מרה.

הקריאה מרתקת, מפחידה, ולפעמים מחרידה כל כך, עד שעל חלק מהתיאורים ויתרתי ודילגתי, שמא המורא יכריע אותי.

הסבריה של אפלבאום נפתחים בתובנה פשוטה: מאחר שהגולאגים לא הונצחו כמעט בתצלומים ובקטעים קולנועיים, בניגוד למחנות הריכוז הגרמניים, לא נותר מהם כמעט בזיכרון הקולקטיבי דימוי ויזואלי ו”בלי תמונות לא היה סיכוי להבנה ראויה”.

כמו כן, העובדה שברית המועצות, לצד ארצות הברית ושאר בנות הברית, הביסה את הרוע הצרוף, את היטלר, מקשה לדעתה של אפלבאום להביט בעיניים פקוחות על הרוע של ברית המועצות עצמה. “איש אינו רוצה לחשוב שהבסנו רוצח-המונים אחד בעזרתו של אחר!”

נקודה נוספת: “עוצמת התעמולה בברית המועצות הייתה כזו, שהיה בה כדי לשנות את תפיסת המציאות”.

אבל יש להכיר בעובדות: יש קווים משותפים רבים בין מחנות הריכוז הנאציים והגולאגים. למשל – הדה-הומניזציה המכוונת, שאחת ממטרותיה הייתה להקל על הנוגסים והרוצחים לבצע את מעלליהם, אם כי, בניגוד למחנות הריכוז הנאציים, בגולאגים לא הייתה קבוצת אסירים שנדונה למוות ודאי מעצם כך שהם נמנים עם בני עם מסוים. כמו כן, בגולאגים הגלגל יכול היה בקלות להתהפך. הרודפים יכלו תוך זמן קצר להיכלא ולמצוא את עצמם בצדם של הנרדפים. מערכת הגולאגים גם לא אורגנה בכוונה “לייצור המוני של גופות”, אם כי התוצאה הייתה זהה – מאות אלפים, אם לא יותר, הומתו ברעב, מקור, הזנחה, מחלות, ומעבודה קשה עד בלתי אפשרית.

לאורך הספר כולו מראה אפלבאום בפירוט את העולם המטורף, ההפוך, שיצר את הגולאגים. “משנת 1917 ואילך התהפכו כל ערכיה של חברה שלמה: שוד הוצג באור זוהר במונח ‘הלאמה’, ורצח נעשה חלק מקובל במאבק למען הדיקטטורה של הפרולטריון,” זאת כבר בתחילת הדרך, עוד לפני תחילת שלטונו של סטלין, כשלנין “שלח אלפים לבתי הכלא […] אך ורק בשל עושרם משכבר הימים או תוארם האריסטוקרטי”, העניין לא נראה לציבור “מוזר או חריג”, וזאת רק דוגמה אחת קטנה.

דוגמה אחרת לעולם ההפוך ששרר אז בברית המועצות: הבולשביקים, שדגלו כביכול בשיפור גורלם של החלכאים והנדכאים, לא הוטרדו כלל מהניסיון לחסל עמים שלמים, לא-רוסיים, שהיו חלק מהאימפריה. אנשים נשפטו לא בשל מעשיהם, אלא על פי זהותם.

בעולם ההפוך של הגולאגים ציפו מהאסירים להכיר טובה למעניהם ולהמשיך לאהוד את המשטר. את האכזריות, ואת אופיים האמיתי של המחנות, ניסו להסתיר “במסווה של עגה כלכלית” שאתה הצדיקו כל דבר, אפילו מוות. “הכול נעשה לטובת הכלל הרחבה יותר”.

בעולם ההפוך של הגולאג, האסירים הפליליים לא נחשבו פושעים יותר מאשר האסירים הפוליטיים, שהיו כביכול “האויבים האמיתיים של המשטר”, אם כי רובם היו אויבים מדומים, שכן מעולם לא ביצעו באמת שום עבירה פוליטית.

בעולם ההפוך של הגולאג רופא רחום הסביר לאסיר מה לעשות כדי לפתח תסמיני מחלה, שבמקרים מסוימים זיכו אותו אולי במנוחה ובאוכל, וכדבריה של אפלבאום: “בעולם החופשי רופא לא היה נחשב אדם טוב אם גרם למטופליו בכוונה למחלה; במחנה רופא שכזה נחשב לקדוש לכל דבר.”

את העובדה הבולטת ביותר שנגלית בספר אפשר לסכם במשפט אחד ממצה: “מטרתו העיקרית של הגולאג הייתה כלכלית”!

מיליוני בני האדם שנשלחו לגולאגים – רובם המוחלט באשמות שווא – נועדו בעיקר, אולי בעצם אך ורק, לשמש כוח עבודה זול שיקדם את תוכניותיו הגרנדיוזיות של סטלין (ביניהן – הכרייה המיותרת לחלוטין של תעלת הים הלבן, שבוצעה, ממש כך, בידיים חשופות). הם נוצלו, “ובלשונו של מרקס, נעשו לחומר”. בהקשר זה יש פרט שבעיני הקוראת הישראלית נתפס כקוריוז: מסתבר שמפקדו רב העוצמה של “סולוביצקי”, הגולאג הראשון, מחנה ששימש אחר כך דגם לכל המחנות האחרים, היה יהודי יליד חיפה בשם נפתלי פרנקל, שהגיע כאסיר, אבל הצליח להתקדם בחיים… על פי השמועות, בהגיעו למחנה כאסיר, העז פרנקל לכתוב מכתב לאחד מראשי המשטרה החשאית והסביר לו מדוע המחנה התעשייתי – האסירים הועסקו ביערנות, חקלאות וייצור לבנים – אינו יעיל, ומה אפשר לעשות כדי לתקן את כשליו. אחרי שהתמנה למנהל נעשו המפעלים רווחיים מאוד. “הכול זיהו את פרנקל עם מסחור המחנה”. (אחת השיטות הקטלניות שהנהיג הייתה “אכול כפי עבודתך”, שעל פיה מנות המזון של האסירים נקבעו בהתאם לכמות העבודה שהשלימו).

לעבודות הכפייה היו שורשים בהיסטוריה הרוסית. כך נבנתה במאה ה-18 העיר סנט פטרסבורג. “רבים מתו במהלך הבנייה, ואף על פי כן נעשתה העיר סמל לקדמה ולאירופיזציה. השיטות היו אכזריות, אך האומה ככלל הפיקה מהן תועלת.”

כאמור, חלק מהתיאורים קשים מנשוא, במיוחד אלה שקשורים בילדים, בתינוקות שהופרדו בכוח מאמם, באלה שמתו מרעב ובשל ההזנחה שנכפתה על האמהות.

מחריד גם הפרק העוסק בגורלן של נשים שלא רק נאנסו, אלא גם כונו אחר כך בכינויי גנאי (ומעלה על הדעת את סיפורה של אידה פינק, “בתולה לא יכולה להיות זונה?”). כדבריה של אפלבאום: “סיפורה של רוז’נביץ’, כמו גם זה שמביא הרלינג, עשוי להצטייר כסיפור של הידרדרות מוסרית. לחלופין ניתן לכנותו ‘סיפור של הישרדות'”.

קשים מנשוא גם הפרקים המתארים את הרעב. את עבודת הפרך. את התנהגותם החייתית והמבעיתה של האסירים פליליים. את ההתאבדויות. ובכל זאת, יש בספר גם נחמות. למשל – הסיפורים על התנהגותם החומלת ומצילת החיים של רופאים ואחיות. או אלה שמעלים על נס את כוחה של האמנות להעניק לבני האדם פשר ורצון לחיות. כך למשל את מי שהיטיב לספר סיפורים זיכו האסירים בתנאים מועדפים, כמידת יכולתם. (תיאור האסירים המאזינים לעמית משכיל שיכול לשחזר באוזניהם ספרים שקרא ולעורר את עניינם וסקרנותם הזכיר לי את הקטע “מה הסכנה שמפניה צריך סופר להישמר” מתוך הספר Aspects of a Novel, מאת א”מ פורסטר).

חלפו ארבע עשרה שנה מאז שהספר שלפנינו התפרסם לראשונה. ב-2003 ברית המועצות כבר לא הייתה קיימת זה שתים עשרה שנה. ולדימיר פוטין, נשיא רוסיה, היה אמור לשמש בתפקידו רק שתי קדנציות שאורכן ארבע שנים, אבל בקשתו להאריך כל קדנציה לשש שנים התקבלה ב-2012. הוא נבחר לאחרונה לנשיא זו הפעם הרביעית, והושבע לתפקיד במאי 2018. סמכויותיו עצומות.

בספר The Future Is History: How Totalitarianism Reclaimed Russia שראה אור בניו יורק לפני כשנה, מתארת המחברת מאשה גסן, אזרחית ארצות הברית אך ילידת ברית המועצות, איך המשטר הטוטליטרי השתלט שוב, להערכתה, על רוסיה.

אמנם, ככל הידוע, אין כיום גולאגים כמו אלה הסובייטים המתוארים בספר, אבל דברי הסיכום של אן אפלבאום מצמררים:

“ככל שניטיב להבין עד כמה חברות שונות הפכו את שכנותיהן ואת אזרחיהן מבני אדם לחפצים, ככל שניטיב לדעת את הנסיבות הספציפיות שהובילו לכל אפיזודה של טבח המוני ורצח המוני, כך ניטיב להבין את הצד האפל של הטבע האנושי שלנו. ספר זה לא נכתב ‘כדי שהדברים לא יקרו שוב’, כמאמר הקלישאה. ספר זה נכתב משום שאין כמעט ספק שהם יקרו שוב.” (ההדגשה שלי, עע”א). אפלבאום גם מסבירה מדוע: “פילוסופיות טוטליטריות קסמו, ויוסיפו לקסום, למיליונים רבים. השמדת ‘האויב האובייקטיבי’, כדבריה של חנה ארנדט, נותרה יעד בסיסי של דיקטטורות רבות. עלינו לדעת מדוע, וכל סיפור, כל ספר זיכרונות, כל מסמך בהיסטוריה של הגולאג, הוא חלק מפאזל, חלק מההסבר. בלעדיהם נתעורר יום אחר ונגלה שאיננו יודעים מי אנחנו”.

ומה אתנו? האם אנחנו עדיין יודעים מי אנחנו? מפתה לחתום את הרשומה בבית מתוך שירה של חוה אלברשטיין:

ומה פתאום את שרה חד גדיא?
אביב עוד לא הגיע ופסח לא בא.
ומה השתנה לך מה השתנה?
אני השתניתי לי השנה
ובכל הלילות בכל הלילות
שאלתי רק ארבע קושיות
הלילה הזה יש לי עוד שאלה
עד מתי יימשך מעגל האימה
רודף הוא נרדף מכה הוא מוכה
מתי ייגמר הטירוף הזה
ומה השתנה לך מה השתנה?
אני השתניתי לי השנה
הייתי פעם כבש וגדי שליו
היום אני נמר וזאב טורף
הייתי כבר יונה והייתי צבי
היום איני יודעת מי אני.

[1] אגב, לא רק סארטר העניק לגיטימציה לזוועות. גם הסופר הרוסי מקסים גורקי ביקר בגולאג וכתב חוות דעת חיובית ואוהדת שבה שיבח את יפי הנוף ואת המבנים הציוריים והתפעל מתנאי החיים של האסירים, ואפילו הציג את האלימות הממסדית “כחלק הגיוני וטבעי של הסדר החדש”.

Gulag: A History by Anne Applebaum

לעברית: כרמית גיא

“המו”ל שלי מזועזע ולא מרוצה מכך שכתב היד לא מספיק ארוך. הוא יתקשה לרמות את הציבור ולמכור את הספר תמורת 2.5 דולר לעותק. הוא רוצה להוסיף שישה עד שמונה איורים…” כתב תורנטון ויילדר לאחותו זמן לא רב לפני שספרו השני, גשר סן לואיס ריי, ראה אור. כדי לנפח אותו ולהצדיק את המחיר שגבו בתמורתו הוסיפו לו אחד עשר איורים, והדפיסו אותו על נייר עבה במיוחד, עם שוליים רחבים עד גיחוך. המהדורה כללה רק 4,000 עותקים.

המו”ל יכול היה עד מהרה להירגע: המהדורה הראשונה נחטפה במלואה תוך כמה ימים, וזמן לא רב אחרי שהספר ראה אור הוא זכה בפרס פוליצר. מאז ועד ימינו הוא ממשיך להימכר ומופיע שוב ושוב ברשימות הספרים החשובים ביותר שנכתבו במאה העשרים. מרבים לצטט ממנו, בעיקר את סופו, ולרוב בנסיבות קשות. כך למשל, ביום השנה העשירי למתקפת הטרור על מגדלי הסחר הבינלאומי בניו יורק, בטקס שנערך בעיר, קרא ראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר, את שורות הסיום של הספר.

אי אפשר להתכחש לקסמו של הספר המפעים הזה, המנסה לכאורה לפענח את משמעות הקיום האנושי. עלילתו מתרחשת במאה השמונה-עשרה, בפרו. כמה אנשים חצו גשר תלוי, לא הרחק מלימה. למרבה ההפתעה הגשר קרס, וחמישה מההולכים נפלו ונהרגו. דובר כלשהו מספר עליהם לנו, הקוראים, ומדי פעם אף פונה אלינו, מעיר הערות, מתנצל, מפרש, כמעט אפילו קורץ לנו, כשהוא משתף אותנו במחשבותיהן של הדמויות. כך למשל מתוארת דמותו של האח חוניפר המנסה  לפענח את משמעות האסון. מדוע קרה דווקא לחמשת האנשים המסוימים הללו? “אם יש ביקום תוכנית כלשהי, אם יש איזושהי תבנית בחיי אנוש, ודאי אפשר לחשוף אותה, בהיותה טמונה באופן מסתורי, בתוך החיים שנקטעו כך באבם. או שאנחנו חיים במקרה ומתים במקרה, או שאנחנו חיים בשל איזושהי תוכנית, ומתים מתוך אותה תוכנית. האח חוניפר החליט לחקור את סתר חייהם של החמישה הללו, שהתעופפו באותו רגע באוויר.” וכאן מוסיף הדובר – האם זה קולו של הסופר הפונה אלינו ישירות? – וקובע: “אתם ואני יכולים להבין שאילו כל אדם שאינו האח חוניפר היה מחליט לעשות זאת, אפשר היה לראות בתוכניתו לא יותר מאשר לבלוב של ספקנות מושלמת, בדומה למאמציהם היומרניים של האנשים שביקשו לפסוע על השביל ולהגיע באמצעותו עד לשמים, ובנו לשם כך את מגדל בבל.”

סיפוריהם השונים של האנשים שנהרגו על הגשר מוצגים בפני הקורא, כל פרק והדמות המוקדשת לו. כולם הכירו זה את זה, חייהם השיקו ואף נגעו, ולכן הם משתקפים ונגלים גם מתוך נקודות המבט של שותפיהם לאסון. הסיפורים כשלעצמם מרתקים. כך למשל הראשון עוסק באישה עשירה ומשכילה מאוד שמכתבים שכתבה לבתה האהובה והמתנכרת נחשבים ליצירות מופת ספרותיות ונקראים לכאורה עד היום בהתפעלות. הסיפור השני עוסק בזוג אחים תאומים זהים, ובקשר ובנתק הרגשי האיום שנפל ביניהם. השלישי – באישה שנלקחה בנעוריה מהאשפתות וחונכה להיות שחקנית מצליחה. מרתק לראות את האנשים הללו מתוך נקודות מבט שונות, של עצמם ושל זולתם, ובעיקר מעניין ההמשך המובא בפני הקורא כמעין אחרית דבר, שהיא למעשה עיקרו של הספר: מה קרה לשורדים, יקיריהם של המתים, בעקבות המוות הפתאומי שהתרחש, איך השפיע עליהם וּלְמה גרם.

“ספרות אינה אמורה להשיב על שאלות, אלא רק להציגן כיאות,” ציטט תורנטון ויילדר את צ’כוב בתשובתו לסטודנט ששלח לו מכתב, חודשים אחדים אחרי שגשר סן לואיס ריי ראה אור. “הספר,” הוסיף ויילדר וכתב, “אמור להטריד ולעורר תמיהה ומצוקה כמו אלה שחש כל מי שנודע לו כי חמישה מידידיו נהרגו בתאונת דרכים. איני מתיימר לטעון שבכל מוות פתאומי טמון בסופו של דבר איזה ניצחון. ואתה צודק: אכן, הרומן מציג בחלקו מצבים שאמורים להוכיח משהו, ובחלקו האחר הוא נמלט מפני ההוכחות, או אפילו סותר אותן. לדעתי הרגשות האנושיים מכילים נחמה מוזרה, לא מפוענחת, וזה כל מה שיש. המאמינים סבורים שהספר מוכיח את הצדקתה של העמדה האופטימית. מי שהתפכחו מאשליותיהם טוענים שהספר הוא ‘אנטומיה כמעט-לא-מוסווית של ייאוש’. דעתי קרובה יותר אל אלה הנמנים עם הקבוצה השנייה, אבל לפעמים אני מוצא את עצמי צועק פתאום בביטחון, כמו אלה הנמנים עם הקבוצה הראשונה. אין לדעת היכן אהיה בעוד שלושים שנה.”

את הספר גשר סן לואיס ריי קוראים בלגימות קטנות, כמו משקה יקר שיש להתענג מכל טעימה ממנו. שורות רבות, ואף קטעים שלמים, סומנו בו, כדי שלא לאבדם. הנה כמה מהם: על האח חוניפר נכתב כי הוא מאוכזב מכל “האומללים הללו, שלא הזדרזו להבין שהייסורים הוחדרו לחייהם − לטובתם.” על כתיבתה של המרקיזה (ואולי גם על זאת שלו עצמו?): “סגנון הוא רק כלי בזוי למדי שבאמצעותו מגישים לעולם את הנוזל המר.” על אם המנזר בעלת השאיפות שהיום יכנו אותן פמיניסטיות: “היא הייתה אחת האנשים שאפשרו לכרסום המתמיד לפגוע בחייהם, רק משום שהתאהבו ברעיון כלשהו, כמה מאות שנים לפני שהגיע הזמן שיועד לו בהיסטוריה של העולם התרבותי.” על צמד האחים: “מאחר שלא הייתה להם משפחה, מאחר שהיו תאומים, מאחר שנשים גידלו אותם, הם מיעטו לדבר.” ועוד, על אחד מהם, שמתחוור לו כי “אפילו באהבה המושלמת ביותר, אדם אחד אוהב אהבה עמוקה פחות מזאת של האחר. ייתכנו שניים השווים בטוב לבם, שווים בכישרונם, שווים ביופיים, אבל לא ייתכנו שניים שאוהבים זה את זה באותה מידה.” ועוד נכתב על התאום (ואולי שוב אומר זאת הסופר ישירות לנו?) כי “לפעמים נדרש אומץ לב רב כדי לומר דברים בנאליים,” ועל מסירותן המוחלטת ליצירה ולאמנות של שתי דמויות אחרות נכתב כי התענו “במאמץ להביא לפרו את אמות המידה של התיאטראות המתקיימים אי שם בעולמות נשגבים,” משום ש”הציבור שיצירות המופת הללו נועדו לו אינו מתקיים על פני האדמה.”

במקרה של הספר גשר סן לואיס ריי הציבור ממשיך כבר כמעט תשעים שנה להוכיח כי גם על פני האדמה יש קוראים שיודעים להעריך אמנות הראויה לשמה.

אפשר כמובן להשיגו בקלות באתרי יד שנייה. הנה, כאן, למשל. מניסיוני, האתרים הללו פועלים היטב.

מאחר שקראתי את הספר במקור, באנגלית, הרשיתי לעצמי לתרגם את הציטוטים המובאים ברשומה.

מה אמור לקרות בעיירה אמריקנית קטנה שמרבית תושביה לבנים, אנגלו-סקסים, פרוטסטנטים, כשלפתע מופר האיזון ומאות מהגרים מסומליה מתחילים להופיע, קובעים בעיירה את ביתם, משוטטים ברחובותיה, נכנסים לחנויות, ובעיקר – מביאים אתם את מנהגיהם הזרים? איך למשל יגיבו המקומיים לזבנית סומלית שמפגינה גועל וסלידה כלפי בקבוקים של משקאות אלכוהוליים ומסרבת לארוז אותם למען הקונים בחנות, כנדרש ממנה? מה יקרה אם איזשהו צעיר זועם, בן של אישה שאינה מסתירה את התיעוב שהיא חשה כלפי המהגרים הללו, ישליך ראש של חזיר לתוך מבנה המשמש אותם כמסגד? ואיך ישפיע המעשה על בני משפחתו של הצעיר, אמו הגרושה, שני הדודים שלו, שעברו מזמן לגור בניו יורק, אבל עדיין קשורים להוויית החיים המקומית?

על השאלות הללו, ועל רבות אחרות, מנסה להשיב ספרה האחרון של אליזבת סטראוט, סופרת אמריקנית שנודעה לאחרונה בישראל בזכות ספרה אוליב קיטריג’ שזיכה אותה בפרס פוליצר ועובד לסדרת טלוויזיה מצליחה.

הספר The Burgess Boys ראה אור בארצות הברית לפני שנתיים. הוא מרתק לא פחות מקודמו, ולא רק מכיוון שהוא נוגע בסוגיה אקטואלית מאוד, במיוחד לאחרונה: מקומם של מהגרים מהעולם השלישי במציאות החדשה של המדינות שאליהן הם מגיעים. סטראוט מצליחה כדרכה ליצור דמויות משכנעות, שאי אפשר שלא להיקשר אליהן, לחבב אותן, לכעוס עליהן, ובעיקר – להתעניין בגורלן. הבנים של משפחת ברג’ס, ג’ים הבכור, ובוב וסוזן התאומים, חוו בילדותם טראומה קשה: אחד מהם דרדר בטעות את המכונית שבה השאירו אותם הוריהם, וגרם לתאונה שבה נהרג האב. האם אפשר להתאושש מחוויה קשה כל כך? ומה יקרה אם יסתבר שמה שידוע לאחים על אותה תאונה בעצם לא נכון? אם סוד מחריד עתיד להיחשף, לזעזע אותם, לשנות את כל מה שידעו לאורך חייהם? האם הגילוי ישפיע על הקשר ביניהם? על התנהלותם בחיים? האם בני אדם יכולים לוותר על העבר שעיצב אותם מהרגע שבו מתגלה להם השקר הטמון בו? כל אלה שאלות שהרומן משיב עליהן, כשהעלילה נעה לכל עבר, מפתיעה כל פעם מחדש, ועם זאת ממשיכה לשכנע בסבירותה.

מעניינת במיוחד עמדתה הלא נחרצת והלא לגמרי ברורה של הסופרת בעניין הסוגיה החברתית שהיא מעלה: מה צריך להיות היחס של החברה האמריקנית הוותיקה כלפי המהגרים החדשים. היא עוסקת כאן בעיקר בהגירה מסומליה, אבל מזכירה פה ושם גם מהגרים מארצות אחרות. ריחות הבישול של מהגרים מוייטנאם מוזכרים כסימן ואות להתדרדרותו המוחלטת של אחד האחים הנאלץ להשתכן בבניין שבו גרים המהגרים הללו; סוזן מספרת שרק בבגרותה הבינה שהיא בעצם נמנית עם המעמד הפריבילגי של אלה המכונים White, Anglo-Saxon, Protestant :WASP ; בוב קורא על אליס איילנד – האי ששימש בעבר מרכז של מחלקת ההגירה של ארצות הברית – ומבין שהוא ובני משפחתו, שמוצאם במתיישבים הפוריטנים בניו המפשייר, מעולם לא חשו את מה שעבר על אותם מהגרים. למעשה, אי אפשר להבין בוודאות מה עמדתה של הכותבת כלפי המהגרים. מצד אחד, היא שמה בפיו של בוב דברי תוכחה וזעם כלפי גרושתו שמספרת לו על ספר מזעזע שקראה ובו תיאור היחס המחפיר שזוכות לו נשים בסומליה: הפגיעה באברי המין של ילדות, הסכנה הקטלנית המאיימת על חייה של אישה שהרתה מחוץ לנישואים, גזר דין מוות שהוטל על מחברת הספר רק משום שסיפרה את האמת על ארצה. בוב, כאמור, זועם על גרושתו המספרת לו על מה שקראה, ולא על מי שנוהגים באופן נפשע כל כך בנשים. “הספר הזה,” הוא אומר לה בכעס, “הוא חלומו של כל ימני,” ומוסיף ומסנגר על הסומלים שראה במהלך המשפט של אחיינו, הצעיר שהשליך ראש של חזיר לתוך מסגד. בוב מסביר שהסומלים הללו “מותשים מאנשים כמוך, שקוראים באיזה חוג קריאה על ההיבטים המשלהבים ביותר של תרבותם, ואז מתחילים לשנוא אותם. כי הרי בתוך תוכנו זה מה שאנחנו, האמריקנים הנבערים, רוצים באמת, מאז הפיגוע במגדלי התאומים: שתהיה לנו רשות לשנוא אותם.”

סטראוט מנסה, בנגיעות קלות וקצרות, לחדור לא רק לנבכי נפשם של הלבנים, גיבורי ספרה, אלא גם אל אלה של המהגרים, כמו כדי לייצג אותם ואת עמדותיהם. למרבה הצער, אלה החלקים החלשים ברומן. הניסיון ליצור מעין סגירת מעגל – דמותו של עבדיכארים שאמורה לתת פנים אנושיות למהגרים, לתאר את מצוקתם ואת הייסורים שעברו, השְכוֹל, המלחמה, האובדן, לצייר את דאגותיהם ולהראות כיצד הם מסוגלים לשים לב לזולת, גם אם אינו אחד מהם, להזדהות אתו ולהבינו – נראה מאולץ ומלאכותי משהו. המהגרים אינם מתוארים רק כאנשים סובלים ורחומים. הם גם מציגים עמדה ביקורתית כלפי ארצות הברית: “באמריקה הכול קשור בפרט. במימוש עצמי. לך למכולת, למרפאה, תפתח עיתון ותראה –  אני, אני, אני. התרבות שלי, לעומת זאת, מתמקדת בקהילה, במשפחה. […] אני רוצה שהילדים שלי לא ירגישו –  מה המילה? – שמגיע להם. אנשים מגדלים כאן את הילדים שלהם בתחושה שמגיע להם. ברגע שילד מרגיש משהו, הוא אומר מה שהוא מרגיש, אפילו אם הוא מתחצף לאדם מבוגר. וההורים אומרים, איזה יופי, הוא מביע את עצמו. הם אומרים – אני רוצה שהילד שלי ירגיש שמגיע לו.”

“סיפורם של בני ברג’ס הוא סיפור אמריקני. אנחנו ארץ שמושתתת על זרימה מתמדת של מגוון תרבויות, ואנחנו גם ארץ שבה החלום שלנו להמציא את עצמנו מחדש ממשיך לשגשג,” טוענת סטראוט, מפיה של אחת הדמויות. הקוראת הישראלית אינה יכולה שלא לראות את קווי הדמיון בין מה שמתואר כאן, לבין חלקים במציאות המוכרת לנו מבית. ההבדל התהומי הוא כמובן בכך שהמהגרים המתוארים בספר, אלה שכן מבקשים להתערות ולהשתלב, מצליחים במוקדם או במאוחר לעשות זאת. מערכת המשפט ניצבת לצדם, וגם רבים מהתושבים המקומיים תומכים בהם. יש להם סיכוי. בישראל, לעומת זאת, קיים רק כרטיס כניסה אחד לחברה השלטת: ההשתייכות הלאומית והדתית. על גורלם של פליטים אפריקניים ועל מה שקורה כאן למי שפוגעים במסגדים (ובכנסיות) מוטב לא להרחיב את הדיבור.

Strout, Elizabeth (2013-03-26). The Burgess Boys: A Novel  Random House Publishing Group. Kindle Edition

בחודש דצמבר לפני שנתיים קיבל אדם בשם אדגר ואלש הודעה בדואר האלקטרוני ובה נמסר לו כי כתב יד של רומן שכתבה אמו התגלה במחסן בטקסס.

ואלש הוא בנה של הסופרת פרל בק, שהלכה לעולמה בשנת 1973. עד אז הספיקה לכתוב ולפרסם מאה ספרים. את כתב היד העלוּם, שנמצא בשתי גרסאות, אחת שהייתה כתובה בכתב ידה של הסופרת והאחרת מודפסת במכונת כתיבה, סילק מישהו, איש אינו יודע מי, מתי בדיוק, ומדוע, מביתה של פרל באק שבוורמונט. כתב היד הוסתר במשך יותר מארבעים שנה.

הרומן הוחזר לידי המשפחה שפדתה אותו תמורת תשלום לא גבוה. הוא ראה אור בשם The  Eternal Wonder “הפלא הנצחי”, וזכה להצלחה. כמו מרבית ספריה, גם הרומן החדש־ישן מתרחש בחלקו בקוריאה, ואחת הדמויות המתוארות בו היא אישה בשם סטפני קונג, שנאבקת כדי לפייס בין זהויותיה השונות, הסינית, האמריקנית והצרפתית.

פרל בק היטיבה מן הסתם להכיר את המאבקים הפנימיים הללו: היא הייתה אמריקנית, בת להורים מיסיונריים, שהגיעה אתם לסין כשהייתה בת שלוש וחיה שם עד שהייתה בת שלושים ותשע. ספרה הנודע ביותר, זה שזיכה אותה בפרס פוליצר, האדמה הטובה, התפרסם לראשונה בשנת 1931, חמש שנים לפני שחזרה לארצות הברית. בספר תיארה פרל בק את חייהם של בני משפחת איכרים בכפר קטן בסין, לפני מלחמת העולם הראשונה.

האדמה הטובה היה לרב מכר עולמי. קוראיו המערביים התפעלו מיכולתה של פרל בק לתאר את התרבות הסינית המסורתית, לחדור לנפשן של הדמויות שתיארה ולהבין את הדילמות שהעסיקו אותן. הרומן עסק בעניים המעבדים את אדמתם בכוחות עצמם ולכן חשים קרובים אליה, לעומת תושבי הכפר האמידים המנותקים ממנה וממה שהיא יכולה להעניק להם, מכיוון שהם נשענים על עבודתם של שכירים.

האדמה הטובה נכלל ברשימת מאה הספרים הטובים ביותר של כתב העת לייף בין השנים 1924 ל-1944. לפני אחת עשרה שנה הוא זכה לעדנה מחודשת לאחר שאופרה וינפרי המליצה עליו ב”מועדון הספרים הטובים” שהיא מנהלת. רבים סבורים כי כתיבתה של פרל בק השפיעה עמוקות על תודעתם של אזרחי ארצות הברית, עד כדי כך שהיא הכשירה את הקרקע לקראת כינון יחסים עם סין.

בסין, לעומת זאת, זכה הספר לקיתונות של ביקורת כעוסה. רבים שם זעמו על התיאור הרומנטי־מדי לטעמם של חיי הכפר הסיניים. אחד המתרגמים לסינית של האדמה הטובה (הספר זכה לשמונה גרסאות מתורגמות שונות) הוסיף לרומן הקדמה ארוכה שבה האשים את הסופרת בכך שציירה את סין באור שלילי, והפנה אליה שאלה רטורית: האם, הוא תהה, את חשה רגשי “עליונות לבנה”? הסופר הסיני לוּ שוּן הוסיף על כך כשקבע: “מוטב שסינים יכתבו על סין”.

בארצות הברית שימשה בק בעיני רבים מקור חשוב, כמעט בלעדי, למידע על סין. כך למשל התבדח קריקטוריסט בשם מילטון קניף וסיפר כי בסוף שנות ה-30, כשהתבקש ליצור סדרה של איורים המתרחשת שם, סירב, לדבריו, “להסתפק במקור שטחי, ולכן הלך לספרייה וקרא את כל ספריה של פרל בק”…

פרל בק או פרל הארבור?

היו מי שהשפעת כתיבתה של פרל בק נראתה בעיניהם כה עמוקה עד שהאשימו אותה בכך שארצות הברית נכנסה למלחמה נגד יפן רק משום שספריה השפיעו על האמריקנים ועוררו בהם את הרצון לתמוך בסין במאבקיה. אחד מתומכיה הגיב על ההאשמות ואמר ביובש שזאת הגזמה: “המלחמה נגרמה בגלל פרל הארבור, לא בגלל פרל בק”.

היו מי שראו בה “האדם המערבי רב ההשפעה ביותר מאז מרקו פולו, שכתב על סין במאה ה-13”. אחרים סברו שכתיבתה סנטימנטלית ושטחית, ואף התנגדו לזכייתה בפרס נובל לספרות, בשנת 1938. במכתב לאחד מידידיו כתב הסופר ויליאם פוקנר –  ברשעות מסוימת – שהוא מעדיף לא לזכות בפרס נובל, ולוא רק כדי שלא ייאלץ לשהות במחיצתה של “גברת סין־בק”. (אחת עשרה שנים לאחר מכן לא סירב פוקנר לקבל את פרס). מתנגדים אחרים להענקת פרס נובל לפרל בק היו אנשי רוח סיניים שטענו כי מן הראוי היה להעניקו לסופר סיני שכתב על ארצו, ולא לסופרת אמריקנית שכתבה עליה.

כיום השתפר מעמדה של פרל בק בסין והיא זכתה למעין טיהור של שמה. מתפרסמות מהדורות חדשות של ספריה, ובעיר צ’נקיאנג, שעל שפת נהר יאנגצה, מרחק שעת נסיעה משנחאי, שם גרה במשך עשרים שנה בבית מערבי בשולי העיר, מכבדים מאוד את זכרה ומקווים שתמשוך אליהם תיירים. בשנת 2002 ציינו בעיר את יום הולדתה ה-110, שיפצו את ביתה וקבעו אותו כאתר היסטורי, ואף הציבו יד לזכרה ושינו את שם הפארק העירוני, המכונה עכשיו “כיכר פרל”.

אנשים נהגו לשאול את פרל בק אם היא מתכוונת לחזור ולבקר בסין. על כך השיבה תמיד, “מעולם לא עזבתי אותה. אני שייכת לשם, כילדה, כנערה, כאישה, עד יום מותי.”

אבל על הגשר שאותו טרחה כל חייה לבנות היא לא זכתה לפסוע. פרל בק הלכה לעולמה שנה אחת בלבד אחרי ששלטונות סין סירבו לאשר את כניסתה לארצם.

ספר חדש מאת אן טיילר הוא תמיד שמחה גדולה לאוהביה. הם רבים מאוד בעולם, אם כי לא כל כך בישראל. (אולי מכיוון שאיכות התרגום וההוצאה לאור של חלק מספריה הייתה לקויה, אפשר אפילו לומר בגלוי − מחפירה.)

הרומן A Spool  of Blue Thread הוא ספרה העשרים. אחד מהם, שיעורי נשימה, זכה בפרס פוליצר בשנת 1988.

לא בכדי מרגישה הקוראת האוהבת צורך לציין את עניין הפוליצר. אפשר אגב להוסיף עליו גם אותות לשבח ופרסים נכבדים אחרים שזכתה בהם אן טיילר. למשל – הפרס הלאומי של חוג מבקרי הספרים (National Book Critics Circle Awards), פרס השגריר (Ambassador Book Award) , הפרס על הצטיינות ספרותית של הסנדיי טיימס (Award for Literary Excellence) ועוד רבים אחרים. כתיבתה של אן טיילר עלולה להיחשב טריוואלית, בגלל העיסוק שלה בנושא שולי לכאורה: המשפחה והיחסים שבתוכה. (אגב, היכן מתרחשות הטרגדיות היווניות, אם לא בחיק המשפחה וזוועותיה, הורים וילדים, אחים, דודים וסבים?)

“אשתי מחליטה על הדברים הקטנים”

כמו כדי לענות על התהייה אם העיסוק שלה במשפחה ראוי, שמה אן טיילר בפי אחת הדמויות ברומן את הבדיחה המוכרת: “הבעל,” כך מספר אותו איש, “אומר: ‘אשתי מחליטה על הדברים הקטנים, למשל – באיזו משרה אני צריך לבחור ואיזה בית נקנה, ואני מחליט על הדברים הגדולים, למשל – אם אנחנו צריכים להרשות לסין להצטרף לאו”ם'”.

אן טיילר אינה מתעניינת בנושאים ה”גדולים”. כך למשל כאשר מגיעה העלילה לשנות הארבעים של המאה הקודמת, מוזכרת מלחמת העולם השנייה ברקע, בכמה משפטים קצרים, וכך גם ימי השפל הכלכלי של שנות השלושים. אלה האירועים ההיסטוריים היחידים המצוינים ברומן, וגם הם כהערת אגב, רק בהקשר של חיי המשפחה – אבי המשפחה מתקשה להשיג עובדים ונאלץ לשכור פועל אפרו-אמריקני שקודמו גויס, ואשתו של אבי המשפחה חוששת שמא יחליט בעלה להתנדב לצבא (הוא מזועזע מעצם הרעיון!).

למי שגדלו על ספרות שמעוגנת ברובה במציאות ההיסטורית יכול ניתוק כזה להיראות מתמיה ואפילו מוזר, אבל אם מוותרים על הצורך בהחלטות “הגבריות” כבדות המשקל, ומסכימים “להסתפק” בחיים עצמם, אפשר לגלות את הגדולה והיופי בכתיבתה של הסופרת הכה אמריקנית, תושבת העיר בולטימור, שמככבת בכל ספריה.

סליל של חוט כחול (הספר ראה אור בשנה שעברה וטרם תורגם לעברית) הוא למעשה סיפורו של בית, ושל בני משפחה אחת שגרים בו. חלק הארי של העלילה מתרחש בדור הביניים של משפחת ויטשנק, רֶד, אשתו אֶבִּי וארבעת ילדיהם הבוגרים, שהם עצמם כבר הורים לילדים קטנים.

אן טיילר היא אמנית התיאור של חיי היומיום. הפירוט שבו היא מציירת את השיחות, הבעות הפנים, חילופי המבטים, המקומות שבהם מתקיימות הדמויות הללו, כה רב, עד שהקורא חש שהוא ממש שם, אתם, מיטיב להכיר אותם יותר מאשר את האנשים שבקרבם הוא מתהלך בחיים שמחוץ לספר. והיא עושה זאת לכאורה בלי לחדור עמוק לתוך עולמם הפנימי. בלי זרם תודעה. בלי לחפור בתוך נפשם. עד כדי כך שלפעמים נדמה שהסופרת שוכחת שלה עצמה אין מקום בסיפור, ומדי פעם היא מוסיפה הערות הבהרה (מיותרות!): מישהו אומר: “יש לי המון הודעות בטלפון הנייד”, והיא מוסיפה: “הוא התכוון להודעות מהמכללה”. מישהו דוחף את אחיו בכעס, ומגיע ההסבר: “זאת לא הייתה בדיוק התקפה, אלא יותר הבעה של תסכול עיוור”.  מישהי מגיעה לתחנת הרכבת ומסבירה בשיחת טלפון שהיא חוששת, כי מסתובבים שם הרבה “צבעוניים”, והנה ההערה: “במקום שבו גרה לא היו הרבה אנשים צבעוניים”… במקומות הללו – הם לא רבים – מתחשק לשאול את הסופרת אם אינה סומכת על  ההבנה של קוראיה.

אבל השאלה מיותרת, כי במרבית הזמן מעידה מורכבות הכתיבה על כך שאן טיילר בהחלט מוכנה להגיש לקוראיה יצירה עמוקה שיש בה שכבות רבות של משמעות.

אם נדמה שאין רקע היסטורי, מסתבר שהוא דווקא קיים, אבל מעודן מאוד. לא היסטוריה של עובדות והתרחשויות, אלא יותר כהבעה של אורחות חיים והלכי נפש.

נושאיו המרתקים של הסיפור אינם רק הבית והמשפחה, אלא גם מה שמכונה “החלום האמריקני”: הוא שואל אם בחברה האמריקנית הפלורליסטית, השוויוניות, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, יש לבני אדם הזדמנות אמיתית לעלות דרגה בסולם המעמדות, אם בן למשפחת פועלים שהתעשר והצליח לרכוש לעצמו בית בשכונה “מכובדת” יצליח להשתלב במקום החדש, או שהוא נדון לכישלון, כי אשתו מדברת אנגלית המעידה על מוצאה ה”נחות”, והוא עצמו, עם כל שאיפותיו ומאמציו, אינו מסוגל להתאים למעמד הנחשק, גם אם יחקה אותו את ההתנהגויות שהוא עד להן: “תמיד היה איזה פרט קטן בלבוש או בדיבור שהותיר אותו בחוץ, משקיף פנימה.” אבל ילדיו כבר ירגישו אחרת. בנו ייזכר בילדותו בשכונה כחיים השקולים לגן עדן. בתו תתחתן “נכון” מבחינה מעמדית, ותנטוש את מוצאה (אבל תשלם מחיר על התעשרותה).

בשלב מסוים עושה העלילה תפנית מרתקת ולא צפויה: אנחנו נזרקים לאחור, אל עברן הרחוק של הדמויות שכבר הכרנו, חלקן מקרוב, אחרות מרחוק. סיפורים שסופרו בכמה משפטי אגב זוכים פתאום להרחבה ולהעמקה, אנו מגלים אמיתות מפתיעות על כל מה שהכרנו ולמדנו והעבר משתנה לנגד עינינו. בכלל, מסתבר שהחיים עתירי סודות אפלים, אפילו במשפחה שנראית רגילה, אוהבת, הרמונית, כולה מעין “אנחנו” מאוחד. פתאום נודע לנו, כמעט כלאחר יד, שמישהו שם אומץ בילדותו המוקדמת, שמישהו איננו האב הביולוגי של אחד מילדיו, שמי שאהב לכאורה בעצם שנא ושחלק מהמיתוסים המשפחתיים כלל לא נאמנים למה שבאמת קרה.

וברקע תמיד קיים הבית: אחד הגיבורים הקבועים של אן טיילר. אנו לומדים כיצד נבנה. כיצד היה למקום שבו החלו חייה של בני המשפחה הזאת. ואנו עדים להתפרקותו, מקץ עשרות שנים. לפרידה ממנו. הוא היה החלום ומשאת הנפש של חלק מדייריו. ובסופו של הסיפור אין בררה אלא לעזוב אותו.

נדמה כאילו בספריה האחרונים החלה אן טיילר, ילידת 1941,  לעקוב אחרי אנשים מבוגרים, סבים וסבתות שלומדים להיפרד לאט לאט לא רק מביתם ומבריאותם הטובה, אלא גם מהחיים עצמם.

סליל של חוט כחול הוא מעין חשבון נפש של אדם מתבגר שבוחן את חייו לאחור, את שמחותיהם ועצבונם. “בני ויטשנק השתייכו למשפחה שנוצרה זה לא מכבר, לכן לא הייתה להם היסטוריה ארוכה. לא היה להם מבחר גדול של סיפורים. הם נאלצו להסתפק במה שיש.” אן טיילר היא זאת שמספקת להם ולנו את סיפוריהם.

יש בספר “סליל של חוט כחול” לא מעט קלישאות

הספר שלפנינו אינו עומד בשורה אחת עם הטובות שביצירותיה של אן טיילר. חלקים גדולים בו מרתקים, אבל יש להודות שביניהם פזורות גם לא מעט קלישאות, ודווקא אלה זוכות משום מה לתשואות הקוראים: באפליקציית kindle אפשר לסמן קטע אהוב, ואף לראות כמה קוראים אחרים סימנו אותו. כך למשל זכתה ה”תובנה” המפוקפקת: “מדוע בכלל אנחנו טורחים לצבור עוד ועוד אף על פי שמילדות ברור לנו איך הכול יסתיים” ל-159 סימוני התפעלות, והאמירה “דבר אחד שהורים לילדים בעייתיים מעולם לא אמרו בגלוי: הם מרגישים הקלה כשהילדים יוצאים בסדר, אבל מה הם אמורים לעשות עם הכעס שחשו כל אותן שנים?” ל-213 סימונים כאלה.

ובכל זאת, ועל אף חסרונותיו של הספר המסוים הזה, אי אפשר שלא לקוות שאן טיילר, שעוסקת כיום ביצירתה בזיקנה ובהזדקנות, תזכה לעוד שנים רבות ופוריות של יצירה ותזכה אותנו בספריה.

את הספר אפשר כמובן לרכוש באמזון בכמה הקשות על המקלדת: צריך רק להוריד   kindle for PC למחשב, לאייפד, או לכל טלפון חכם.

עדכון מספטמבר 2016: הספר ראה אור בתרגום לעברית.

“פקודותיו של היידריך, שניתנו בשעה שהעילית הפולנית הייתה מתחסלת והולכת, נסמכו כנראה על שתי הנחות יסוד. ראשית, שהעילית היהודית לא תסית למרי והמנהיגים היהודים לא יעמדו בראש מרד ולא יהיו דעתנים דווקא אלא יטיפו לכניעה וציות. ושנית, שהעילית היהודית – כמו שהיא מיוצגת במועצות – תהיה מקובלת למדי על האוכלוסייה וזו תציית לה פחות או יותר. במילים אחרות, העילית הפולנית נרצחה מפני שהייתה עלולה להסית נגד הגרמנים, ואילו העילית היהודית נשארה בחיים מפני שהגרמנים שיערו שתהיה כנועה ותבטיח את הכניעות.”

[…]

“איך הגיבו ‘ההמונים היהודים’ על ברד המהלומות הגופניות והנפשיות שירד עליהם למן היום הראשון של הכיבוש הגרמני [בפולין]?  מובן שתגובתו האישית של כל אדם הייתה שונה, אבל אם נחפש מכנה משותף בקרב הרוב הגדול נמצא שהתגובה הנפוצה הייתה אמונה בשמועות, אפילו בשמועות המופרכות ביותר, כל זמן שהיה בהן שמץ של תקווה.”

שאול פרידלנדר: שנות ההשמדה, 1939-1945 גרמניה הנאצית והיהודים, עם עובד, ספריית אופקים, יד ושם. הספר זכה בפרס פוליצר לספרות עיון, בשנת 2008. לעברית: יוסי מילוא

ארבע שחקניות שונות, ביניהן כוכבות כמו סנדרה בולוק וקתרין קינר, גילמו את דמותה בסרטי קולנוע ודרמות טלוויזיוניות; נשיאים חלקו לה כבוד ומדליות; הספר שכתבה זיכה אותה בפרסים רבים, ביניהם הפוליצר; אנשים ידועי שם כמו אופרה וינפרי מתגאים בקרבתם אליה; נכדו של הכוכב ההוליוודי גרגורי פק קרוי על שמה – עד כדי כך היו מיודדים; חברה הטוב ביותר היה הסופר טרומן קפוטה, למענו ערכה את המחקר שאִפשר לו לכתוב את ספרו המפורסם בדם קר. מעטים האנשים שזכו בחייהם לממדים כאלה של הערכה והוקרה כמו האישה הזאת, הסופרת נל לי הארפר, שבקרוב ימלאו לה תשעים. והנה נודע לאחרונה על התפתחות חדשה ומרעישה: בקיץ עתיד לראות אור ספרה השני!

ההשתאות שהידיעה הזאת עוררה נובעת מכמה סיבות: קודם כול, מכיוון שהסופרת רתוקה כיום לכיסא גלגלים, היא כמעט עיוורת, שמיעתה לקויה מאוד, והיא סובלת מאיבוד זיכרון. שנית – כי מאז ומתמיד חזרה לי הארפר והצהירה שלעולם לא תכתוב ספר המשך לרומן שבזכות הצלחתו יוצאת הדופן היא נחשבת אחת הסופרות האמריקניות החשובות ביותר. סיבה נוספת לפליאה: נודע כי הספר השני, זה שהוכרז עליו בהתרגשות שהוא ספר המשך שיופיע סוף סוף, אחרי שתיקה שנמשכה חמישים שנה, בכלל לא נכתב לאחרונה. למעשה הוא דווקא יצירתה הראשונה של לי הארפר, והמוציא לאור מתכנן להדפיס אותו בשני מיליון עותקים, במהדורה הראשונה.

כי כך קרה: כשהייתה נל לי הארפר כבת שלושים ושלוש, היא הגישה כתב יד להוצאה לאור. העורכת מטעם ההוצאה יעצה לה, אולי בעצם הפצירה בה, לא להסתפק בכתב היד שהגישה, אלא להמשיך ולכתוב, ולתאר ברומן נוסף, אחר, את “זיכרונותיה” של גיבורת ספרה, סקאוט פינץ’, ואת מה שעבר עליה לכאורה בילדותה, בעיר הבדיונית מייקום שבאלבמה, בשנות השלושים של המאה העשרים.

מאחר שהייתה סופרת מתחילה, נעתרה הארפר להצעה, זנחה את כתב היד המקורי והמשיכה בעבודה. התוצאה הייתה הספר שראה אור שנה אחרי כן, והקנה לה תהילה והערכה עולמית. בעברית הוא נקרא אל תיגע בזמיר, באנגלית – To Kill a Mockingbird. הוא נחשב יצירת מופת. מלמדים אותה בבתי ספר בכל העולם. הוא נמכר ביותר מארבעים מיליון עותקים, תורגם לארבעים שפות, ממשיך להימכר בכמיליון עותקים כל שנה. שנתיים אחרי שראה אור לראשונה עובד גם לסרט קולנוע מצליח. ומאז, כאמור – שתיקה. לי הארפר הייתה לסופרת מצליחה ביותר, של ספר אחד.

את כתב היד של הרומן המקורי, הראשון, איבדה, לכאורה. מכל מקום – נמסר שהוא נעלם. במשך שנים לא ידע איש היכן הוא, עד שלפני כמה חודשים גילה אותו עורך דינה של הסופרת. לטענתו, נמצא כתב היד מהודק אל כתב היד המקורי של אל תיגע בזמיר.

שמו באנגלית Go, Set a Watchman – פסוק 6 מספר ישעיהו, פרק כ”ג: “לֵךְ הַעֲמֵד הַמְצַפֶּה”, או בעברית בת ימינו: הצב לך שומר. משמעותו נוגעת באופן שבו הן גיבורת הספר והן הסופרת חושבות כי אביהן הוא המצפן המוסרי של עירו.

כמו גיבורת ספרה המפורסם נולדה לי הארפר וגדלה בעיירה קטנה באלבמה. “לא היה לנו הרבה כסף,” סיפרה על הילדות שלה ושל אחיותיה ואחיה. “לא היו לנו צעצועים […] לכן חיינו בתוך עולם הדמיון. המצאנו דברים. קראנו הרבה ואת כל מה שקראנו נהגנו להציג בחצר האחורית של הבית.” לי הארפר החלה ללמוד משפטים, אבל לצערו של אביה, הוא קיווה שתהיה עורכת דין כמוהו, לא סיימה את הלימודים. היא עברה לניו יורק, בתקווה להפוך לסופרת. במשך עשור עסקה בעבודות שונות, וכתבה. את הנושאים שהעסיקו אותה הכירה היטב: המרקם החברתי בעיירה דרומית בתקופת השפל, יחסים בין לבנים ושחורים בני מעמדות שונים, והמפגש של נערה צעירה עם גזענות.

הוצאת ספרה החדש מלווה במחלוקות לא מעטות. יש הסבורים שמתקיים כאן ניצול של אישה זקנה שלא ממש שולטת במתרחש. אחרים חוששים שהחלקים הטובים בספר החדש-ישן כבר נערכו ונלקחו בספר אל תיגע בזמיר, וכי הספר החדש יחשוף כתיבה חובבנית ולא מעובדת די הצורך.

בכל מקרה, המוציא לאור ציין לאחרונה כי “אין להניח שהסופרת תצא למסע פרסום.”  למרבה הפליאה ביקש כנראה למנוע אכזבה מהציבור המצפה מן הסתם לדעתו לראות ישישה הרתוקה לכיסא גלגלים מסיירת ומקדמת את ספרה.

עכשיו 11:00. בעוד שעה יבואו כולם הביתה להפסקת הצהריים. כל החמישה שלה כבר הולכים לבית הספר. עד לרגע זה עסקה בעבודות הבית הנחוצות. כמו שעשתה אמה. כמו שעשתה סבתה לפניה, וכל הנשים שהכירה אי פעם.

יש לה אם כן בדיוק שעה אחת פנויה, ועליה להשלים את שני העמודים שהתחייבה בפני עצמה לכתוב. אם תעמוד במשימה היומית הזאת, יצטברו עד סוף השבוע עוד עשרה דפים. להתחיל בכך החליטה כי היא אוהבת לקרוא, ומתקשה למצוא ספרים העוסקים בה ובנשים הסובבות אותה.

שמה קרול שילדס,  ילידת ארצות הברית, חיה בקנדה.

שילדס התמידה בכתיבה. בתום תשעה חודשי עבודה, ממש ביום הולדתה הארבעים שחל בחודש יוני של שנת 1976, ראה אור הרומן הראשון שלה. שבע עשרה שנה אחרי כן פרסמה את ספרה השמיני, יומני האבן, שזיכה אותה בפרס פוליצר, והיה מועמד לפרס בוקר.

היא נולדה בפרבר של עיירה קטנה ליד שיקגו, וגדלה במשפחה שגרתית, בשכונה שמרנית שחיו בה רק לבנים. בנעוריה לא הכירה אף אדם שלא הלך לכנסייה. היא למדה בבית ספר טוב, שהכיתות בו קטנות, הייתה ילדה ממושמעת וגדלה להיות אישה שנהגה בדיוק על פי המצופה: נישאה בגיל צעיר וגידלה ילדים. בצעירותה כלל לא עלה בדעתה שיש לה קול משלה. שמישהו עשוי להתעניין בדברים שהיא רוצה לומר. למשל: לדבר על חשיבותן של חברות בחייהן של נשים.

במפגשים  עם חברות אני נזכרת לא פעם בתיאור המופיע בספר יומני האבן (שאותו זכיתי לתרגם לעברית, כמו גם שני ספרים אחרים שלה, המסיבה של לארי, וצירוף מקרים,  שלושתם ראו אור בהוצאת מודן): ערב נישואיה יושבת דייזי עם שתי החברות הכי טובות שלה. הן שקועות במה שנשים מרבות לעשות ביחד: צוחקות. כשדייזי חושבת על ירח הדבש הצפוי לה, היא רואה אותן בעיניי רוחה לצדה, ליד מגדל אייפל, ליד הקולוסאום, “מתנשמות, צוחקות, וצוהלות כמו מטורפות,” עד לרגע ההארה המדכדך שבו היא מבינה פתאום שלא, הן לא יהיו שם אתה, כי “מעתה תעמוד בכל המקומות הזרים הללו לגמרי לבדה. רק היא עצמה ובעלה.”

כשהחלה קרול שילדס לפרסם את ספריה, מתחו עליה ביקורת:

“היא עוסקת רק בעניינים ביתיים, משפחתיים,” נכתב, ועל כך הגיבה בחיוך: “התגלה לי סוד: לכל בני האדם יש חיי משפחה, וכולם עסוקים בעניינים ביתיים.” בעניין זה השוותה את עצמה לג’יין אוסטין, שעסקה לדעתה באותם נושאים, וגם כתבה עליה ביוגרפיה.

על השאלה אם דייזי גודוויל, הדמות הראשית ביומני האבן, היא גיבורת הספר השיבה, “היא חייתה במשך 10,000 ימים רגילים. ויש גבורה בשמירה על שפיות הדעת… בהתמודדות עם חיי היומיום… עם רגעי השעמום והתסכול.”

כדי שתיאורים של שגרה ושעמום לא ישעממו את הקורא, חייבת הכתיבה להיות לא שגרתית. ביומני האבן נקטה קרול שילדס מגוון  תחבולות ספרותיות, למשל – שינויים בנקודת המבט וכתיבה אפיסטורלית, כלומר – שימוש במסמכים אותנטיים, כביכול: מכתבים, רשימות של חפצים שמאירות היבטים שונים בחיי הדמויות, תצלומים.  בספר  מופיעים תצלומים ששילדס ליקטה ממקומות שונים,  והפכה אותם לתצלומי המשפחה שהמציאה. הבדיון נשען על תיעוד אמיתי ששילדס הפקיעה אותו, ושאבה ממנו השראה. הנה למשל, אחד התצלומים “חוג נשות התנועה והקצב”, שמצאה באיזה מוזיאון. אחת הנשים המצולמות אמורה להיות דמות ברומן. לימים, כך סיפרה שילדס, יצרו אתה קשר צאצאיהן הלא דמיוניים של הנשים מהתצלום…

המשפחה הייתה  זירת הכתיבה של קרול שילדס. ובכל זאת, כך העידה, הקפידה לא לכתוב על הקרובים לה, “כי רציתי שיישארו בני משפחה וידידים.” כשהנחתה סדנאות כתיבה הופתעה לגלות עד כמה נפוץ חששם של כותבים מתחילים לפגוע בקרובים להם. למרות זהירותה, עודדה את תלמידיה לא להירתע ולא להיכנע לפחדיהם. היא עצמה נקטה תכסיס: התחילה במחשבות על משפחתה, אבל התרחקה מתוך המציאות המיידית על ידי כך שדמיינה “מה היה קורה אילו”, וכך סטתה אל חיים מומצאים. מעלתה של ספרות בדיונית, אמרה, שהיא תחום האמנות היחיד המאפשר לנו לחדור לתודעה של אנשים אחרים. ובכל מקרה, במבט לאחור נוטים כולנו לשפץ את חיינו ולכן כל אוטוביוגרפיה היא לאמתו של דבר סיפור בדוי.

קרול שילדס שמה לב לכך שתלמידיה נוטים להפריז בכתיבה על רגעים של קדרות וייאוש, והפצירה בהם לתאר גם אושר.

קל להאמין שהיא הצליחה ליישם את עצותיה בזכות החיים הנוחים והמוגנים  שחיה, מיום לידתה ועד מותה. אולי מתבקש לכתוב על אנשים מאושרים ולמצוא “סופים טובים” לסיפורייך, כשאת נשואה לבן זוג אוהב ותומך, וגרה בבית מידות מפואר, עטור צמחייה: עיתונאית שבאה לראיין אותה לקראת צאת ספרה האחרון תיארה בשקיקה את גרם המדרגות הפנימי המרהיב, שנראה כמו לקוח ישירות מתוך הסרט “חלף עם הרוח”, והתרשמה מאוד מהעיצוב הפנימי המרשים, הרהיטים העתיקים, גודש הספרים, ומהשלווה והרוגע שאפפו את המרואיינת שלה.

על מחוזות ילדותה אמרה שילדס שהיו “מוגבלים וקרתניים”, אבל נראה כי דווקא משם, ומתוך השגרה של היומיום, הצליחה ליצור לעצמה מידה לא מעטה של אושר, ואז להביאו אל קוראיה. את הדמויות והעלילות בדתה, אבל לא את מהות החיים שעליהם סיפרה.