תגית: נתן אלתרמן

איך הביס ויליאם שייקספיר את עצמו?

ארונו של יוליוס קיסר מונח בפני המוני הרומאים שנאספו בכיכר. אחד מרוצחיו הוא ברוטוס, ידידו הקרוב. הדברים האחרונים שיוליוס קיסר אמר לפני שמת, בהפתעה וזעזוע מר, היו "Et tu, Brute?" – בעברית: "גם אתה ברוטוס?" – ואז, בכאב עמוק שנבע לא רק מהסכין שננעצה בגופו, אלא גם מההבנה שנבגד, אמר לעצמו הנרצח – "Then fall, Caesar", ואז נפל שדוד.

המוני רומאים זועמים באו והתקבצו לנוכח הגופה. ברוטוס חייב להרגיע ולפייס אותם. הוא פונה אליהם, ומבקש שיקשיבו לו, מפציר בהם לסמוך עליו ועל הגינותו, ולבחון את דבריו בתשומת לב. נראה שהצליח ללכוד את תשומת לבם, כי הם מקשיבים לו.

"אם יש כאן בקהל חבר אוהב של קיסר," הוא מפתיע אותם בדבריו, "אומר לו – ברוטוס אהב אותו לא פחות ממך." הסתירה בין אהבתו המוצהרת לבין המעשה שזה עתה עשה מעוררת בהם כנראה עניין. אפשר לדמיין אותם עומדים מולו ותוהים איך יסביר להם את הפער הלא מובן.

"לא מכיוון שאהבתי את קיסר פחות, אלא מכיוון שאהבתי את רומא יותר," הוא ממשיך, ואז שואל אותם מה הם מעדיפים: "שקיסר יחיה וכולנו נמות כעבדים, או שקיסר ימות וכולנו נהיה בני חורין?"

ברוטוס מסיט אם כן את הטיעון למישור האישי, הנוגע לכל אחד מהנוכחים: חייהם וחירותם, ואז מתמקד בעצמו ובתחושותיו: "קיסר אהב אותי, ולכן אני מבכה אותו; קיסר היה בר מזל, ולכן אני שמח; קיסר היה אמיץ, לכן אני רוחש לו כבוד. אבל, הוא היה שאפתן, ולכן הרגתי אותו." ברוטוס עצוב, שמח, רוחש כבוד, ולבסוף: החלטי ופועל בנחישות, לטובת רומא, למרות תחושותיו!

בשלב זה הוא מצביע כנראה על הדמעות השוטפות את לחייו (בתקופתו של שייקספיר הוראות הבימוי לא נכתבו בנפרד, אלא נרמזו מתוך הטקסט), ומושך תשומת לב ואהדה אל הכאב שהוא מביע: "הנה – דמעות על אהבתו. שמחה על מזלו, כבוד על אומץ לבו, ומוות על שאפתנותו," ואז פונה אל הקהל, ושואל שלוש שאלות רטוריות, שהתשובות להן אמורות להיות מובנות מאליהן. מטרתן  – לעורר בנוכחים את התחושה שהם מזדהים עם הרצח, ושגם הם במקומו של ברוטוס לא היו נוהגים אחרת: האם, הוא שואל אותם, מישהו מכם היה רוצה להיות עבד? האם מישהו מכם לא היה רוצה להיות רומאי? האם מישהו מכם אינו אוהב את ארצו?

מסתבר אם כן שרק בוגדים לא פטריוטים ושוטים גמורים אמורים להתנגד לרצח, שכן ברוטוס וחבריו הרגו את מי שסיכן את חירותם, כי התעתד לשעבד אותם!

המסקנה – ברוטוס אינו אשם במאומה. להפך. הוא ראוי להערכה ולכבוד. אכן, ההמון מריע לו, עד כדי כך שנשמעות קריאות של אנשים שמציעים למשוח אותו עצמו לקיסר. ברוטוס הצליח במשימה. בתוך כך, כשהוא כבר בטוח בעצמו ובהישגיו, מגיע אחד ממתנגדיו, מארק אנתוני, וברוטוס עושה את טעות חייו. מתוך ביטחון עצמי מופרז וודאות שכבש את לבם של הרומאים, הוא מאפשר לאנתוני לדבר.

אנתוני נושא את אחד הנאומים המרשימים ביותר שנשמעו אי פעם, מופת של רטוריקה ויכולת שכנוע, שהוא, כמובן, פרי עטו של שייקספיר.

הנה חלקו הראשון של הנאום ששם המחזאי בפי מרק אנתוני, הדמות שיצר (כאן בתרגומי):

רעי, רומאים, בני ארצי, אנא הטו אלי אוזן ושמעו.
באתי לקבור את קיסר, לא להללו.
גנותו של אדם נותרת עם מותו,
אך זכויותיו – הן נטמנות עם גופתו,
וכך יהא גם על קיסר. ברוטוס האציל
אמר על קיסר שהיה שאפתן.
אם אכן כך − חטאו היה כבד,
והוא שילם במלוא חומרת הדין.
כאן – ברשותם של ברוטוס ושל האחרים,
כי ברוטוס הוא אדם הגון,
וכך כולם, כה הגונים –
באתי לדבר מעל גופתו של קיסר.
הוא היה לי חבר, נאמן וישר.
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס הוא אדם הגון.
שבויים רבים הביא קיסר לרומא,
הכופר ששילמו העשיר את הקופה,
האם זה מנהגו של שאפתן?
כשאיש עני בכה, קיסר בכה עמו,
שאפתנות קרוצה מחומר קשיח יותר,
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס הוא אדם הגון.
כולכם הייתם עדים: בחגיגות לופרקל
שלוש פעמים הגשתי לו כתר,
שלוש פעמים הוא סירב. האם זאת שאפתנות?
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס, כמובן, אדם הגון.
דברי לא נועדו להתווכח עם ברוטוס,
אומַר רק את מה שאדע:
כולכם אהבתם אותו, עם סיבה,
מדוע, אם כן, לא תתאבלו עליו?
אהה, שיקול-הדעת, חיות-טרף חטפו אותך,
בני האדם איבדו אותך. סלחו לי.
לבי שם, בארון עם קיסר,
עלי להשתהות, עד שישוב אלי. (בוכה).

ב-35 השורות הראשונות של נאום אנתוני מפגין שייקספיר את גאוניותו. המשימה נראית לא פשוטה, שהרי שייקספיר נאלץ להתמודד עם כישרונו של הגאון הניצב מולו – הוא עצמו – ו"להביס" אותו, כלומר –  להתמודד עם נאום ההגנה המוצלח ביותר ששם בפיו של ברוטוס. איך יסתור את הדברים המשכנעים כל כך שנתן לרוצח לומר? אפשר ממש לדמיין את המחזאי הכותב הוגה את מהלך הטיעונים המופלא של ברוטוס, ועתה, במעין דו קרב מחשבתי של ענק רוח הנאבק בשכלו שלו, נאלץ להתמודד עם מה שהוא עצמו יצר!

בנאומו של אנתוני אפשר ממש לראות איך שייקספיר אתגר את עצמו, הציב רף גבוה מאוד, ואז התרומם ודילג מעליו בקלילות, עם המונולוג של אנתוני.

איך אם כן מצליח אנתוני להטות את לב ההמון הרומאי, להסעיר אותו, להביא אותו לכך שיכעס שוב על הקושרים והמתנקשים? משימתו לא פשוטה. ההמון השתכנע שברוטוס אדם הגון, שטובת העם הייתה לנגד עיניו, שהקריב למעשה את האהבה שחש כלפי חברו הטוב, למענם ולמען חירותם.

האמצעים הרטוריים שאנתוני מפעיל רבים. בפתח דבריו הוא נעזר במוזיקליות ובצלילים. הוא פותח בשלוש מילים עוקבות שעוצמתן הולכת וגוברת, כמו נקישות של גונג: "Friends" – הברה אחת;  "Romans" – שתי הברות; "countrymen"  – שלוש הברות. זה פועל. הוא זוכה לתשומת לבם. משתררת שתיקה.

אנתוני נזהר שלא לסתור את דבריו של קודמו. אם יעשה כן, יקומם עליו את המאזינים. לא, הוא ממשיך לכאורה את הקו של ברוטוס – הוא לא בא להלל את קיסר, אלא לקבור אותו. הדברים הללו נשמעים למאזינים לגיטימיים. הרי אפילו הרוצח סיפר על אהבתו לנרצח!

אנתוני מבהיר מדוע הוא מבקש "לקבור אותו": הרי "זכויותיו", כלומר – המעשים הטובים שעשה – ייקברו אתו, ויוותר רק זכר הדברים הראויים לגנאי. ואז הוא מזכיר את ברוטוס ומכנה אותו "אציל", נזהר שלא להתנצח אתו. לכאורה, הוא מסכים עם הדברים שברוטוס אמר, אבל כבר במשפט הראשון שותל בהם רמז של ספק סמוי: "ברוטוס האציל אמר על קיסר שהיה שאפתן. / אם אכן כך − חטאו היה כבד…": "If it were so": באנגלית המשפט מנוסח כתנאי בטל, כלומר – כזה שאין סיכוי לקיומו.

וכאן טמון תכסיס רטורי נוסף, מתוחכם עוד יותר: אנתוני יחזור עוד שלוש פעמים ובשינוי קל על אמירתו לפיה קיסר היה שאפתן. בפעם הראשונה: "ברוטוס האציל אמר על קיסר שהיה שאפתן". כעבור כמה שורות: "אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן" ושוב כך, בהמשך. ככל שאנתוני חוזר על המשפט, כך הוא טומן ספקות בלבם של השומעים ומגביר אותם, מה גם שבין חזרה לחזרה על האמירה הוא מוסיף בעדינות מידע סותר: קיסר היה חבר, נאמן וישר; בזכותו הגיעו לרומא שבויים רבים שהעשירו את הקופה הציבורית; הוא היה רך לבב, וכשנתקל בסבלו של רומאי עני, הזדהה אתו והביע את אהדתו; והכי חשוב: כשאנתוני הציע לו את הכתר – קיסר סירב לו. (עניין ההדגשה המוגזמת מעלה על הדעת את הדברים ששייקספיר שם בפיה של דמות במחזה אחר שלו. ב"המלט", גרטרוד, אמו של המלט, מותחת ביקורת על השחקנית המגלמת את המלכה בהצגה הקטנה שהמלט מעלה בפניה ובפני בעלה. גרטרוד אומרת על המלכה: ".The lady doth protest too much, methinks"  בעברית: "הגברת מתלהמת קצת יותר מדי", בתרגומו של דורי פרנס. לגרטרוד ברור שעודף הדיבורים מחשיד את המלכה, המייצגת בעצם אותה עצמה. היא כמובן צודקת: המלט מנסה לטמון פח לה ולבעלה, בניסיון לחשוף את רצח אביו. המשפט :"The lady doth "protest too much נהפך למטבע לשון שפירושו דומה למימרה "על ראש הגנב  בוער הכובע").

אנתוני מעלה אם כן שלל ראיות הסותרות את האמירה המלווה אותן, ומוכיח שבעצם קיסר לא היה באמת שאפתן! בהמשך אנתוני גם מעז לומר זאת במפורש: "שאפתנות קרוצה מחומר קשיח יותר", ואחר כך, כמו ברוטוס, גם הוא שואל שאלה רטורית: "האם זאת שאפתנות?"

לא רק את השאפתנות של קיסר הוא מרוקן מתוכן ומוכיח שהיא בדויה, אלא גם את הגינותו המוצהרת של ברוטוס. בפעם הראשונה הוא מציין את "אצילותו", ואז אומר עליו פעמיים שהוא "הגון", ובפעם הרביעית מוסיף "כמובן, אדם הגון" – "And, sure"… כאן כבר אפשר לשמוע את הנימה האירונית בדבריו. "כמובן"? ודאי שלא!

יתר על כן. כבר בפעם השנייה שאנתוני מזכיר את שאפתנותו-לכאורה של קיסר, הוא נוטע את המילה "אבל": "אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן". המילה ממוססת את ההתנגדות של השומעים, והוא מצליח "להשחיל" אל לבם את הספקות הרצויים לו.

זהו תכסיס מופלא של שייקספיר: בעדינות, בהדרגה, בלי להתווכח, הוא מטיל ספק בשני דברים ובעצם קובע: קיסר לא היה שאפתן, וברוטוס אינו אדם הגון! אמנם הוא טוען שאין לו שום כוונה להתווכח עם ברוטוס, אבל בפועל בהחלט עושה זאת, אלא שאת הוויכוח הוא מנהל כמעט בחשאי, וכשהוא מגיע לסוף החלק הראשון של נאומו, כשהוא פורץ בבכי, כשהוא מבכה את שיקול הדעת שנטרף, ואת האהבה שכולם רחשו לקיסר ולפתע זנחו אותה, הקהל כבר שכח את נאומו המזהיר של ברוטוס.

אנתוני, כלומר – שייקספיר! – שוזר בנאומו עוד כמה אמצעים מתוחכמים כדי להשפיע על שומעיו. כך למשל הוא מפעיל משחק מילים סמוי על שמו של ברוטוס.  "Thou art fled to brutish beasts", הוא אומר (בעברית – "חיות-טרף חטפו אותך" – משחק המילים אינו יכול להישמר). במילה  "brutish", כלומר – חייתי, גס, אכזר, מהדהד אנתוני את שמו של ברוטוס ובכך, באופן לא מודע, מעורר במאזינים תחושה שאלה שמות גנאי היאים לאיש. בה בעת מהדהדות בצירוף הזה גם מילותיו האחרונות של קיסר: "Et tu Brute".

בתום החלק הראשון של הנאום, אחרי הפסקה רגשנית שהוא עושה כדי, כך הוא מסביר להם, להתייחד עם כאבו, יכול אנתוני לעבור בקלות לשלב הבא: הוא מספיד את קיסר, נוטע בשומעיו יגון וחמלה, מסית אותם ומלבה את שנאתם כלפי רוצחיו של קיסר, ואז חושף את צוואתו של קיסר, שבה הוריש לכל אחד מהם, אזרחי רומא, סכום כסף נאה.

ברוטוס נגע בדבריו בעניינים מופשטים. אנתוני – בכיסם של השומעים. הוא השתמש ברגשנות (מדי פעם משתתק, הלום מעוצמת היגון שהוא חש), באירוניה (חוזר שוב ושוב על משפטים ומרוקן אותם מתוכן), בהיגיון (מזכיר להם שקיסר סירב להכתרה), בשנאה (מזכיר להם כיצד פגעו המתנקשים בקיסר בפגיונותיהם). הוא עוצר מדי פעם, כדי לאפשר להם להרהר על דבריו, מצטנע (טוען שאינו נואם בחסד כמו ברוטוס), מותח את סקרנותם (משהה את פתיחת הצוואה), והכי חשוב מבחינתו – משמיע רמזים על מרד אפשרי ("let me not stir you up To such a sudden flood of mutiny." ובתרגומו של אלתרמן: "אל נא אטיל בכם סופת פתאום של מרד"). שומעיו  בשלים. מעתה יהיו בידיו כחומר ביד היוצר. הוא יוכל להוביל אותם לכל מעשה.

מפעים (ומפחיד!) להיווכח בכוחן של מילים בכלל ונאומים בפרט, וביכולתם להשפיע על המוני בני אדם.

אל המונולוג באנגלית, ואל תרגומו של נתן אלתרמן

תרצה אתר, "בלדה לאישה": האם ביקשה את מותה

השבוע לפני ארבעים שנה זה קרה: תרצה אתר, אישה צעירה, רק בת 36, יפהפייה, מוכשרת, אם אוהבת ומסורה לשני ילדיה – בן חמש ובת עשר – רעיה, בת, חברה טובה, משוררת, מתרגמת, שחקנית – נפלה מחלון דירתה.

בנה, שהיה אז בגן חובה, סיפר לימים כיצד מצא אביו את החלון הפתוח, את הווילון המתנפנף. כיצד הסתכל החוצה, ואז רץ למטה, "במדרגות," הדגיש הבן, "למרות שהייתה מעלית. ואז," הוסיף, "הייתי צריך ללכת לגן. וכשנכנסתי אמרתי 'אימא שלי מתה'. וכל היום עמדתי בצד ובכיתי."

מה קרה לה, לתרצה אתר? האם ביקשה את מותה, קפצה אליו מרצונה, או שמא, כפי שכמה מידידיה סבורים עד היום, הסתחררה לרגע, והאובדן לא היה אלא תאונה איומה ובלתי נתפסת? חברתה הקרובה זיוית אברמסון העידה כי באותו בוקר התכוונה תרצה אתר להתעורר מאוחר מהרגיל. בדרך כלל השכימה כבר בארבע וחצי, כדי להתכונן לקראת היום, לשלוח את הילדים לבית הספר, אבל הפועלים שעבדו בבניין הסמוך הפריעו את מנוחתה, והיא רק התכופפה מהחלון כדי לצעוק אליהם, להשתיק אותם. ייתכן שאברמסון צודקת, אבל ייתכן גם שאפשר לראות נבואות למותה, לכך שביקשה אותו לעצמה.

את האיתות הראשון אפשר לראות ב"שיר משמר" שכתב אביה, המשורר נתן אלתרמן, אחרי ניסיון אובדני שלה. ארבע שנים לפני כן הוא החזיר אותה לבדה מניו יורק, לשם נסעה עם האיש שנישאה לו זה לא כבר, עודד קוטלר. השניים תכננו ללמוד שם משחק, אבל השהות באמריקה לא היטיבה אתה. היא שקעה בדיכאון וכתבה בגעגועים על "ארץ הדקל", "הירח האדום מעל הרי אדום", ועל "הירח הלבן מעל הנגב."

בבית הראשון של "שיר משמר" פנה אלתרמן האב אל בתו והפציר בה:

שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, כֹּחֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ,
שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,
מִקִּיר נוֹפֵל, מִגַּג נִדְלָק, מִצֵּל חָשֵׁךְ,
מֵאֶבֶן קֶלַע, מִסַּכִּין, מִצִּפָּרְנַיִם.
שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ מִן הַשּׂוֹרֵף, מִן הַחוֹתֵךְ,
מִן הַסָּמוּךְ כְּמוֹ עָפָר וּכְמוֹ שָמַיִם,
מִן הַדּוֹמֵם, מִן הַמְחַכֶּה וְהַמּוֹשֵׁךְ
וְהַמֵּמִית כְּמֵי בְאֵר וְאֵשׁ כִּירַיִם.
נַפְשֵׁךְ שִׁמְרִי וּבִינָתֵךְ, שְׂעַר רֹאשֵׁךְ,
עוֹרֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ

ובהמשך כתב:

הִנֵּה הָרוּחַ יָד שׁוֹלַחַת וּבְלִי רַחַשׁ
פִּתְאוֹם חַלּוֹן לְאַט נִפְתָּח בַּחֲשֵׁכָה.
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ צוֹחֶקֶת כְּמוֹ פַּחַד,
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ קוֹפֵאת כְּמוֹ שִׂמְחָה?
אִמְרִי מַדּוּעַ הָעוֹלָם כֹּה זָר עֲדַיִן
וְאֵשׁ וָמַיִם מַבִּיטִים בּוֹ מִכָּל צַד?
אִמְרִי מַדּוּעַ בּוֹ מְפַרְפְּרִים חַיַּיִךְ
כְּמוֹ צִפּוֹר מְבֹהָלָה בְתוֹךְ כַּף יָד?
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ מָעוּף וְרַעַד רָב
כְּמוֹ צִפּוֹר בַּחֶדֶר בְּחַפְּשָׂה אֶשְׁנָב?

נראה כי ידע שיש צורך להזהיר אותה, את הצעירה עדינת הנפש, שחייה מפרפרים בחדר "כְּמוֹ צִפּוֹר מְבֹהָלָה", המתעופפת ומחפשת לעצמה דרך מילוט, "אֶשְׁנָב". האב ביקש להגן על הבת לא רק מפני השורף והשורט, מאבן קלע, מסכין, מציפורניים, אלא יותר מכול – מפני עצמה, מפני היותה  "צוֹחֶקֶת כְּמוֹ פַּחַד" וגם "קוֹפֵאת כְּמוֹ שִׂמְחָה".

לשירו השיבה תרצה אתר בשיר משלה, "שיר הנשמרת", שבו הבטיחה לו להיזהר, להתרחק מכל הסכנות שמָנַה בפניה:

הַשָּׁמַיִם רָצִים, רָצִים, רָצִים,
בַּתְּרִיסִים כָּל מִינֵי עִגּוּלִים נוֹצְצִים,
כָּל מִינֵי דְּבָרִים נַעֲשִׂים
יוֹתֵר וְיוֹתֵר סְמוּכִים.

אֲנִי נִזְהֶרֶת מִדְּבָרִים נוֹפְלִים.
מֵאֵשׁ. מֵרוּחַ. מִשִּׁירִים.
בַּתְּרִיסִים כָּל מִינֵי רוּחוֹת מַכִּים.
כָּל מִינֵי עוֹפוֹת מְדַבְּרִים.

אֲבָל אֲנִי שׁוֹמֶרֶת אֶת נַפְשִׁי מֵהֶם. וְגַם אֵינִי בּוֹכָה.
אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁבִּקּשְׁתָּ שֶׁאֶהְיֶה בְּרוּכָה.
אֲנִי בְּרוּכָה.
הַשָּׁמַיִם רָצִים.
הֵם אֵינָם נוֹגְעִים
בִּשְׂעַר רֹאשִׁי שֶׁלְּךָ.

אֵינָם מִתְקָרְבִים אֲפִלּוּ לָרוּחַ
שֶׁבָּאָה אֵלַי מִמְּךָ.
הַשָּׁמַיִם רָצִים לְמָקוֹם אַחֵר,
וְהָרוּחַ סְבִיבֵנוּ, טַבַּעַת שְקוּפָה,
כְּמוֹ בְּעֶרֶב שָׁרָב, אֲנַחְנוּ יָרֵחַ,
הָרוּחַ סְבִיבֵנוּ עָבָה.

ובכל זאת, למרות הבטחותיה, אי אפשר שלא לזכור שיר אחר שכתבה: "בלדה לאשה":

אֲפִלּוּ עֲנָנֵי הַגֹּבַהּ, לֹא יָכְלוּ לִשְׁתִיקָתָהּ.
הִיא הִבִּיטָה עַד בְּלִי  שֹׂבַע, הִיא הִבִּיטָה וְיָדְעָה
שֶׁכָּעֵת פּוֹרְחוֹת בָּעֵמֶק, שְׁלָל חֲבַצָּלוֹת הַבָּר
וְלַמְרוֹת הַכֹּל, הַכֹּל נִגְמָר.

אֲפִלּוּ עֲנָנֵי אוֹקְטוֹבֶּר, הַסְּגֻלִּים אֶל מוּל שְׁקִיעָה,
לֹא עָזְרוּ לָה אַף לְרֶגַע, לֹא עָזְרוּ לְהֵרָגַע,
אַף כִּי שׁוּב פָּרְחוּ בָּעֵמֶק, שְׁלָל חֲבַצָּלוֹת הַבָּר
לַמְרוֹת הַכֹּל, לַמְרוֹת הַכֹּל.

אֲפִלּוּ הַסְּפָרִים בַּחֶדֶר,
הַסָּגוּר וְהֶעָצוּב,
כְּבָר יָדְעוּ: הִיא לֹא בְּסֵדֶר,
הִיא הוֹלֶכֶת לִבְלִי שׁוּב.
עוֹד פּוֹרְחוֹת הַרְחֵק בָּעֵמֶק
שְׁלָל חֲבַצָּלוֹת הַבָּר.
אָךְ לַמְרוֹת הַכֹּל,
לַמְרוֹת הַכֹּל.

לכאורה השיר לא עסק בה. הוא יועד למחזה "ארבע נשים" שתרגמה לעברית. ההצגה עלתה בתיאטרון הבימה. אחת הדמויות במחזה מתאבדת, ותרצה אתר החליטה להוסיף להצגה את "בלדה לאישה".

ובכל זאת – אי אפשר להתעלם מכך שזה היה שירה האחרון. עצב עמוק המובע בו, ומילות פרידה ברורות: שום דבר לא יכול להושיע אותה, את ההולכת מכאן "לִבְלִי שׁוּב", גם לא הדברים שאהבה תמיד: העננים, חבצלות הבר, הספרים שבחדר. בכל אלה אין עוד כוח לגבור על השתיקה האופפת אותה, והם אינם מסוגלים יותר להרגיע את נפשה. כי למרות הכול, למרות הכול – המילים חוזרות כמו הד, כמו קינה – "הִיא לֹא בְּסֵדֶר", ואין לה עוד תקווה.

בנה של תרצה אתר, נתן סלור, העיד שאמו ניחנה בשמחת חיים. שהדימוי הנוגה שדבק בה לא היה מדויק. הוא סיפר למשל כיצד נהגה לכתוב את השירים לאחד מספרי הילדים שלה: כל ערב לפני השינה נהגה לשאול אותו על מה הוא רוצה שתכתוב לו. הוא השתדל לאתגר אותה: וביקש שתכתוב על טרקטור. על אקורדיון… היא עמדה תמיד במשימה.

ובכל זאת. "לַמְרוֹת הַכֹּל" לא מצאה אולי את הכוח לשמור על נפשה, כפי שביקש אביה וכפי שהבטיחה לו.

עשרות שנים חלפו מאז מותה, אבל הלב ממשיך למאן, מסרב להשלים עם האובדן של כל היופי הזה.

[הציטוטים מפי הדמויות בחייה של תרצה אתר לקוחים מהסרט "ציפור בחדר"]

נתן אלתרמן: גם למראה נושן יש רגע של הולדת

ציורית או סכמטית? מדויקת ומפעימה או קרה ומשוללת רגש? אמיתית או מלאכותית? שירה במיטבה, או חרזנות מלאכותית ואנכרוניסטית?

התיאורים הסותרים הללו, ודומים להם, הוצמדו בתקופות שונות אל שיריו של נתן אלתרמן, מחשובי המשוררים הישראלים ואחד הפוריים ורבי הפנים ביותר שקמו לנו.

עד 1960 לא היה חולק על מעמדו של אלתרמן כמשורר, שהתפתח והתייצב מאז שנות העשרים לחייו, כשהתחיל לפרסם את שיריו הראשונים, בעידודו ובטיפוחו של אברהם שלונסקי. עד שמלאו לו חמישים פרסם אלתרמן כמה קובצי שירים: את כוכבים בחוץ שמחת ענייםשירי מכות מצרים,  עיר היונה, ספר התיבה המזמרת, ושני קבצים של הטור השביעי –  מדור שבועי בעיתון דבר שבו הגיב על ענייני היום, לעתים על אירועים חשובים, לעתים על מה שהתרחש בשולי החדשות. אלתרמן זכה להערכה רבה, שלא לומר הערצה, ולא רק בחוגים הספרותיים. היו מקרים שבהם חילקו את שיריו לחיילי צבא הגנה לישראל או הקריאו אותם בכנסת. כמה מהם נהפכו לנכסי צאן ברזל שגם כיום מרבים לצטט, לרוב בימי זיכרון, למשל – "מגש הכסף" או "אליפלט". "זמר הפלוגות" שלו היה בתקופה מסוימת מעין המנון. פזמונים שכתב ("שיר העמק", "שיר העבודה", "הורה מדורה" כלניות", "צריך לצלצל פעמיים", "לילה לילה" ורבים אחרים) נעשו פופולריים כל כך, עד שיש מי שטועים וסוברים שאינם אלא שירי-עם שכמו נוצרו מאליהם. אלתרמן גם כתב ותרגם מחזות, שנחלו הצלחה רבה.

ואז, ב-1960, נפל דבר. אלתרמן הותקף לראשונה, ליתר דיוק – שירתו הותקפה. באותה שנה התפרסם בכתב העת הספרותי "עכשיו" מאמר שנשא את השם "הרהורים על שירת אלתרמן". כתב אותו משורר צעיר, נתן זך, שהיה אז בן עשרים ותשע. במהלך שנראה בעיני אחדים כמין "רצח אב" מתח זך ביקורת על שלושה מאפיינים בשירתו של המשורר הבוגר ממנו: הנושאים שעליהם כתב אלתרמן נראו לו מיתיים, "גדולים מהחיים", לא קונקרטיים,  הוא סבר שהשפה מליצית ועמוסה מדי בסמלים ובדימויים, והוא קץ במוזיקליות של אלתרמן, בשמירה הנוקשה על מקצב קבוע ועל חריזה שאין בה שום פשרות.

אחד השירים שבאמצעותם הדגים זך את כל מה ששנא בשירתו של אלתרמן היה השיר "ירח":

גַם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת.
שָׁמַיִם בְּלִי צִפּוֹר
זָרִים וּמְבֻצָּרִים.
בַּלַּיְלָה הַסָּהוּר
מוּל חַלּוֹנְךָ עוֹמֶדֶת
עִיר טְבוּלָה בִּבְכִי הַצְּרָצַרִים.

וּבִרְאוֹתְךָ כִּי דֶּרֶךְ עוֹד צוֹפָה אֶל הֵלֶךְ
וְהַיָּרֵחַ
עַל כִּדוֹן הַבְּרוֹשׁ
אִתָּהּ אוֹמֵר –  אֵלִי, הַעוֹד יֶשְׁנָם כָּל אֵלֶּה?
הַעוֹד מֻתָּר בְּלַחַשׁ בִּשְׁלוֹמָם לִדְרֹשׁ?

מֵאַגְמֵיהֶם הַמַּיִם נִבָּטִים אֵלֵינוּ.
שׁוֹקֵט הָעֵץ בְּאֹדֶם עֲגִילִים.
לָעַד לֹא תֵעָקֵר מִמֶּנִּי, אֱלֹהֵינוּ,
תּוּגַת צַעֲצוּעֶיךָ הַגְּדוֹלִים.

התמונה המצטיירת בשיר היא, לכאורה כללית, לא ספציפית, "מיתית", כפי שטען זך. כאילו אינה מנסה ללכוד רגע אנושי מסוים בהתרחשותו, אלא מתארת הוויה סמלית. מופיע בה איזה "הלך" נטול שם, מעין כל-אדם – שהרי כולנו באים אל העולם הזה והולכים ממנו, והדרך המתמשכת היא דרך החיים –  (ההלך והדרך שבים ומופיעים בשיריו של אלתרמן, הנה שתי דוגמאות: בשיר "עוד חוזר הניגון" "הַדֶּרֶךְ נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ", ובשיר "פגישה לאין קץ אומר הדובר "לְבַדִי אֶהְיֶה בְאַרְצותַיִךְ הֵלֶךְ ").  ובכל זאת, יש בו, בשיר, לפחות עוד שני בני אדם: הדובר, שהשיר מובע מפיו, והזולת, שאליו הוא פונה: "מוּל חַלּוֹנְךָ", "וּבִרְאוֹתְךָ", "אַתָּהּ". יש גם אנחנו: "אֵלֵינוּ", "אֱלֹהֵינוּ" וגם, אפילו, בשורה הלפני אחרונה, יש "אני" שמגיח מתוך המילה "מִמֶּנִּי"!

מסתבר, אם כן, שהדובר משקיף אל העולם בחברת אדם אחר, אלא אם הוא משוחח עם עצמו. הוא, או הם, מביט על ההלך, הדרך, הנוף, שיש בו אגמי המים, שני עצים –  ברוש, ואחר שפורח באדום –  ועל העיר השקטה כל כך לעת לילה, עד שמהדומייה האופפת אותה עולה קולם של הצרצרים. השמים ריקים מציפורים, הם נראים "מְבֻצָּרִים" אבל יש בהם ירח שהברוש הדומה ל"כִּדוֹן" משפד. כלומר –  איזה קרב סמוי התנהל. ואולי בגללו תוהה הדובר אם המציאות ממשיכה להתקיים. אם מותר לדרוש בשלומה, בחשאי, בלחישה. ואז הוא פונה אל אלוהיו ומסביר כי "צעצועיו הגדולים" – הנוף, האגם, העצים, הדומייה, הצרצרים, הדרך, יישארו לעד, לא ייעקרו ממקומם, לא יילקחו.

כמו בשורות החותמות את סונט 18 של שייקספיר שבהן המשורר מבטיח לאהובו חיי נצח, באמצעות השיר שכתב עליו: " כֹּל עוֹד אָדָם  חַי וְעֵינוֹ פְּקוּחָה/חַי הַשִּׁיר וּמְחַיֶּה אוֹתְךָ."   (לקוח מתרגום של דן לחמן), כך גם בשיר "ירח" יופיים של "הצעצועים הגדולים" יישמר בשורות המתארות אותם. להבטחה הזאת נקשרת גם שורת השיר הראשונה, המשפט התמציתי, המדויק והמפעים, שנהפך במרוצת השנים למטבע לשון: "גַם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת". קשה להביע את מלוא עוצמתו של המשפט הזה, ובעצם אין שום צורך לנסות לבטא אותו באורח שונה מכפי שנכתב. הוא מדבר על מעשה הבריאה. על הסוד הטמון בכל פרט ביקום שלנו, גם בזה שכבר נראה כמו שגרתי ומוכר. עיניו הצופיות של המשורר יודעות למצוא את הרגע שקדם למה שיש. את ההיוולדות המופלאה של הנוף, את ההלך המתקדם על דרך חייו, וגם את הצופים בפלא, ואת האל האחראי על נס הקיום.

השורה הראשונה הזאת כמו מביעה מלכתחילה גם את השיר עצמו: היא רגע ההולדת שקדם להיווצרותו, והיא ממשיכה להתקיים, ממשיכה להיות מוכרת, ממשיכה להיות יפה להפליא, כל עוד יש קורא שעיניו פקוחות לראותה, ומביאה אחריה גם את הנוף שבעוד רגע יתחיל להתגלגל בין השורות.

קשה להבין איך ייתכן שעל השיר המופלא הזה כתב זך שזהו "אוסף של זיקוקין-די-נור המשקפים את להיטות המחבר אחר אפקטים וציורים מפליאים ומקוריים אך אינם מכשירים את הקרקע זה להופעתו של זה ואף אינם מגיהים אור זה על זה, כבשירה בעלת ערך רב יותר".

בימים שבהם פרסם נתן זך את מאמרו היו מי שזעמו עליו עד בלי די. כמעט ראו בדבריו חילול של קודש. היו מי שסברו כי כתב את המאמר בעיקר כדי לקדם את עצמו ואת סגנון הכתיבה שלו ושל עמיתיו, בני הדור הבא. אלתרמן עצמו ביקש להיפגש עם זך, בנוכחות משורר אחר, יעקב אורלנד. בפגישה שנערכה בבית קפה ישב אלתרמן מול זך, שנראה חיוור ונבוך, ותהה: "עד כדי כך אלתרמן כלום? כלום כלום כלום? שום נקודת זכות? הכול?" אחד מיושבי המקום הבחין בשלושה, זיהה את זך, ופרץ לעברו בצעקות: "אתה אידיוט! זה אידיוט!", אבל אלתרמן,  אף על פי שנפגע מאוד, וכמובן לא הסכים עם זך, היסה את הצועק באבירות ואמר: "הלוואי זה היה אידיוט."

חלפו שנים. המריבות הלוהטות של אותם ימים שככו, אם כי עד היום ממשיכים להתפרסם מאמרים העוסקים בפולמוס ההוא. נתן זך פרסם מאז ספרי שירה רבים, זכה בפרסים ובכבוד, וגם הוא בתורו נחשב לאחד המשוררים החשובים בשפה העברית המודרנית.

ושיריו של אלתרמן? הם נותרו, שלמים ועמידים בפני פגעי הזמן.

סיפורו של שיר x net

איך להציל את הגדי

בליל הסדר, כמו בכל שנה, כשנגיע אל סופה של ההגדה, נמצא שם את שירי החג, וביניהם את הפיוט הארמי "חד גדיא". כידוע, כמו "אחד מי יודע…" גם "חד גדיא" הוא "שיר מצטבר": כל בית נוסף כולל את קודמיו. יש סברה הגורסת כי אחת ממטרותיו היא להשאיר את הילדים ערניים.

"חד גדיא" מתאר שרשרת של שלבים שבכל אחד מהם מישהו חזק מביס את קודמו. בבית הראשון מגיע גדי שאותו קנה אבא "בתרי זוזי". בבית השני מגיע חתול שאוכל את הגדי, בשלישי הכלב, ברביעי המקל, וכן הלאה, עד לבית האחרון, שבו הקדוש-ברוך-הוא שוחט את קודמו, הלא הוא מלאך המוות.

"חד גדיא" שימש ובסיס והשראה למשוררים רבים. אביא כאן שלושה מהם.

בערב פסח, 7 באפריל 1944, כבר היה ברור שתבוסתה של גרמניה במלחמת העולם השנייה מתקרבת. איש לא ידע שבתוך זמן קצר, חודש בלבד, תחל השמדתה של יהדות הונגריה ושבתוך כמה חודשים יירצחו יותר מחצי מיליון איש. באותו ערב ליל סדר, כשניצחון בנות הברית נראה קרוב, פרסם נתן אלתרמן בטור השביעי שלו שבעיתון דבר את השיר "הגדי מההגדה", שהתבסס על "חד גדיא".

אלתרמן בשירו משחזר כביכול את מה שקדם לחד גדיא: את הגדי רך, עדין ופשוט, המחכה בשוק לאבא שיקנה אותו. הגדי הצנוע, שבא מבית עניים, שלא היה מקושט, לא בלט במראהו, לא העלה בדעתו כי יככב ויונצח בשיר. תיאורם של האב מואר פנים ושל הגדי המנופף בזנבו הקצר ומלקק את ידו של האב מכמיר לב. שניהם נראים תמימים כל כך, וצנועים. נדחקים אל סופה של ההגדה, מפאת הכבוד שהם רוחשים לכל הנסים המתוארים בה, הדם והאש ותמרות העשן, עומדים להם ומחכים "לתורם שיזרח". אין להם מושג מה צפוי להם בעוד בית. איזו שרשרת של אלימות תתחיל להתגלגל בעוד זמן קצר. האם היה זה שיר נבואי של אלתרמן, שחזה בלי דעת את שואת יהודי הונגריה התמימים, שלא היה להם מושג לאן יילקחו ומה צפוי להם?

הגדי מההגדה/נתן אלתרמן

הוּא עָמַד לוֹ  בַּשּׁוּק בֵּן תְּיָשִׁים וְעִזִּים
וְנִפְנֵף בִּזְנָבוֹ
הַקָּט כְּזֶרֶת.
גְּדִי מִבֵּית עֲנִיִּים גְּדִי בִּשְׁנֵי זוּזִים
בְּלִי קִשּׁוּט
בְּלִי עִנְבָּל וְסֶרֶט.
אִישׁ לֹא שָׂם לוֹ לִבּוֹ, יַעַן אִישׁ  לֹא יָדַע
לֹא צוֹרְפֵי הַזָּהָב, לֹא סוֹרְקֵי הַצֶּמֶר,
כִּי הַגְּדִי הַלָּזֶה
יִכָּנֵס לָהַגָּדָה
וְיִהְיֶה גִּבּוֹרוֹ שֶׁל זֶמֶר.

אֲבָל אַבָּא נִגָּשׁ בְּפָנִים מְאִירִים
וְקָנָה אֶת הַגְּדִי
וְלִטְפָהוּ עַל מֵצַח
זוֹ הָיְתָה פְּתִיחָתוֹ שֶׁל אַחַד הַשִּׁירִים
שיושרו לַנֶּצַח, לַנֶּצַח.

וְהַגְּדִי אֶת יַד אַבָּא לִקֵק בְּלָשׁוֹן
וּבְחוֹטְמוֹ הָרָטֹב נָגַע בָּהּ
וְהָיָה זֶה אַחַי הֶחָרוּז הָרִאשׁוֹן
שֶׁפְּסוּקוֹ הוּא "דְזַבִּין אַבָּא".

יוֹם אָבִיב אָז הָיָה וְהָרוּחַ רִקְּדָה
וּנְעָרוֹת צָחֲקוּ בְּמִצְמוּץ עֵינַיִם
וְאַבָּא עִם גְּדִי
נִכְנְסוּ לָהַגָּדָה
וְעָמְדוּ לָהֶם שָׁם בִּשְׁנַיִם.

הָיָה כְּבָר  מָלֵא מֵהָמוֹן
נִפְלָאוֹת וּמוֹפְתִים עֲצוּמִים לְגֹדֶל
וְלָכֵן הֵם נִצְבוּ עַל הַדַּף הָאַחְרוֹן
חֲבוּרִים
וּדְחוּקִים אֵל הַכֹּתֶל.

וְהַסֵּפֶר חִיֵּךְ וְאָמַר אָז דּוּמָם
טוֹב, עִמְדוּ לָכֶם גְּדִי וְאַבָּא
בֵּין דַּפָּי מְהַלְּכִים עוֹד עָשָׁן וָדַם,
עַל גְּדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת שִׂיחָתִי נָסַבָּה.
אַךְ יָדַעְתִּי כִּי יַם יִקָּרַע לֹא בִּכְדִי
וְיֵשׁ טַעַם חוֹמוֹת וּמִדְבָּר לְהַבְקִיעַ
אִם  בְּסוֹף הַסִּפּוּר
עוֹמְדִים אַבָּא וּגְדִי
וְצוֹפִים לְתוֹרָם שֶׁיִּזְרַח וְיַגִּיעַ.


ב1989, 45 שנה אחרי שהתפרסם שירו של אלתרמן, כתבה חוה אלברשטיין את גרסתה, השונה לגמרי, לפיוט:

חד גדיא/חוה אלברשטיין

דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא
קָנָה אָבִינוּ גְּדִי בִּשְׁנֵי זוּזִים
כָּךְ מְסַפֶּרֶת הָהַגָּדָה.
בָּא הֶחָתוּל וְטָרַף אֶת הַגְּדִי
גְּדִי  קָטָן גְּדִי לָבָן
וּבָא הַכֶּלֶב וְנָשַׁךְ לֶָחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי
שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא

דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא
וְאֵי מִזֶּה הוֹפִיעַ מַקֵּל  גָּדוֹל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּבַח בְּקוֹל
הַכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ אֶת הֶחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.

דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא
וְאָז פָּרְצָה הָאֵשׁ
וְשָׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב הַמִּשְׁתּוֹלֵל
וְנָשַׁךְ לֶָחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי
שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.

דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא
וּבָאוּ הַמָּיִם וְכִבּוּ אֶת הָאֵשׁ
שֶׁשָּׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ הֶחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא
וּבָא הַשּׁוֹר שֶׁשָּׁתָה אֶת הַמָּיִם
שֶׁכִּבּוּ אֶת הָאֵשׁ
שֶׁשָּׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ הֶחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא
וּבָא הַשּׁוֹחֵט שֶׁשָּׁחַט אֶת הַשּׁוֹר
שֶׁשָּׁתָה אֶת הַמָּיִם
שֶׁכִּבּוּ אֶת הָאֵשׁ
שֶׁשָּׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ הֶחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.
וּבָא מַלְאַךְ הַמָּוֶת וְהָרַג אֶת הַשּׁוֹחֵט
שֶׁשָּׁחַט אֶת הַשּׁוֹר
שֶׁשָּׁתָה אֶת הַמָּיִם
שֶׁכִּבּוּ אֶת הָאֵשׁ
שֶׁשָּׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ הֶחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא
וּמַה פִּתְאוֹם אַתְּ שָׁרָה חַד גַּדְיָא?
אָבִיב עוֹד לֹא הִגִּיעַ וּפֶסַח לֹא בָּא.
וּמַה הִשְׁתַּנָּה לָךְ מַה הִשְׁתַּנָּה?
אֲנִי הִשְׁתַּנֵּיתִי לִי הַשָּׁנָה.
וּבְכֹל הַלֵּילוֹת בְּכֹל הַלֵּילוֹת
שָׁאַלְתִּי רַק אַרְבַּע קֻשְׁיוֹת.
הַלַּיְלָה הַזֶּה יֵשׁ לִי  עוֹד  שְׁאֵלָה,
עַד מָתַי יִמָּשֵׁךְ  מַעְגַּל הָאֵימָה,
רוֹדֵף הוּא נִרְדָּף מַכֶּה הוּא מֻכֶּה
מָתַי יִגָּמֵר הַטֵּרוּף הַזֶּה.
וּמַה הִשְׁתַּנָּה לָךְ מַה הִשְׁתַּנָּה?
אֲנִי הִשְׁתַּנֵּיתִי לִי הַשָּׁנָה.
הָיִיתִי פַּעַם כֶּבֶשׂ וּגְדִי שָׁלֵו
הַיּוֹם אֲנִי נָמֵר וּזְאֵב טוֹרֵף
הָיִיתִי כְּבָר יוֹנָה וְהָיִיתִי צְבִי
הַיּוֹם אֵינִי יוֹדַעַת מִי אֲנִי.

דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא

קָנָה אֲבִינוֹ אָבִינוּ גְּדִי בִּשְׁנֵי זוּזִים
וְשׁוּב מַתְחִילִים מֵהַתְחָלָה.

שירה של אלברשטיין נשמע כהלקאה עצמית: "אני השתניתי לי השנה", "היום אני נמר וזאב טורף", "היום איני יודעת מי אני", אבל למעשה הוא שיר מחאה, שנכתב בזמן האנתיפאדה הראשונה, כתגובה לכיבוש הישראלי המתמשך בגדה המערבית. הכותבת במעגל הדמים מאשימה את ארצה, אותנו. שוב איננו, לדעתה, גדי תמים, יונת שלום, צבי קליל (וצמחוני…). נהפכנו לרודפים ולחיות טרף.

"חד גדיא" של חוה אלברשטיין עורר סערה ציבורית. הוועד המנהל של רשות השידור החליט לאסור על השמעתו, כי הוא "משרה דיכאון ומשרת את צוררי ישראל", ומכיוון שאי-השמעתו, כך הסבירו, תחזק את צה"ל. ההחלטה עוררה סערה גדולה. מפגינים הניפו שלטים שעליהם נכתב: "במקום שבו פוסלים שירים יפסלו בני אדם", אך היו גם רבים שתמכו בה. היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, התערב והורה לרשות לחזור בה מהחלטתה. אחרי הפרשה המעיטה אלברשטיין להופיע בישראל.

יוצרת אחרת שהגיבה לחד גדיא הייתה אנדה עמיר פינקרפלד, משוררת שכתבה בעיקר לילדים, ועבדה בהתנדבות  במחלקה להנצחת החייל של אגף השיקום במשרד הביטחון, שם סייעה בכתיבת ביוגרפיות של חללי צה"ל, ואמו של טייס בחיל האוויר, תא"ל עמוס עמיר. לא מפתיע לקרוא את גרסתה, שאותה כתבה בשנת 1962:

 

הֲתֵדְעוּ מָה אֶעֱשֶׂה
בְּלֵיל-שֶׁל-סֵדֶר זֶה?
אַסְתִּיר הַגְּדִי שֶׁל הַהַגָּדָה;
וְהֶחָתוּל כְּלָל לֹא יֵדַע
הֵיכָן הַגְּדִי וְלֹא יֹאכְלֶנּוּ:
יָבוֹא, יֹאמַר: הַגְּדִי אֵינֶנּוּ!

וְלֹא יִקֹּם אוֹתוֹ הַכֶּלֶב,
וְלֹא מַקֵּל, לֹא אֵשׁ אוֹכֶלֶת,
לֹא מַיִם, וְלֹא שׁוֹר נַגָּח.

כִּי אֶת הַגְּדִי אֲנִי אֶקַּח,
אַסְתִּיר אוֹתוֹ בְּתוֹךְ מַחֲבוֹא,
וְכָל רָעָה לֹא עוֹד תָּבוֹא. 

אנדה עמיר פינקרפלד, ששהתה במשך שנים במחיצת זכרם של צעירים שנפלו בטרם עת, לא ישבה מהצד וסיפרה על יופיו של הגדי, תוך התעלמות ממה שעתיד לקרות לו בקרוב, ולא לקחה על עצמה את האשמה על מותו הבלתי נמנע. היא החליטה לעשות בשירה את הבלתי אפשרי ופשוט להגן עליו. השנה, כך הודיעה, לא תיתן עוד יד להרג. לא תרשה לפגוע בגדי, אלא תסתיר אותו, תרחיק  מעליו את הסכנות, לא תיתן לכלב, למקל, לאש, למים, לשור לפגוע בו. כמה מלבבת, ובעצם גם מייסרת, הקריאה הזאת, שיש בה הבטחה בלתי אפשרית: "וְכָל רָעָה לֹא עוֹד תָּבוֹא", ומי לא היה רוצה לאמץ אותה באמת. להציל את החפים מפשע, ולא רק בשיר.

סיפורו של שיר x net

דן לאור, "אלתרמן": האם משורר רשאי למתוח ביקורת על צה"ל, בימי מלחמה?

"איך מרשים להפיץ דברים כאלה בשורות הצבא? […] האין המטכ"ל חושב ששירים מעין אלה עלולים להוריד את המורל הצבאי? האין בדברים האלה להביא אותנו להפסד המערכה? אם את מעשי מלחמתנו מכנים 'פשע מלחמה', איך יכול אני לצאת לקרב, כשלפני כל יריה ויריה שאצטרך לירות חייב אהיה לשקול היטב היבט האם הריגתו של זה 'פשע מלחמה' הוא, או לא? איך אדע?"

את דברי התרעומת הללו אמרו כמה מחיילי בצה"ל בנובמבר 1948. טענתם כוונה כלפי מפקדיהם וכלפי ראש ממשלת ישראל דאז, דוד בן גוריון, שהורה להדפיס שיר שפרסם נתן אלתרמן בעיתון דבר, "ולחלקו בצבא".

את השיר כתב אלתרמן בעקבות דיווחים על קרב שבו כבשה חטיבה 8, בפיקודו של יצחק שדה, את הכפר דוואימה, במורדות המערביים של הר חברון, ובעקבות שמועות שנפוצו על רצח של עשרות תושבים.

הוּא חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה. −
נַעַר עַז וְחָמוּש… נַעַר כְּפִיר!
וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר
אִישׁ זָקֵּן וְאִשָּׁה
נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הָקִּיר.

כך נפתח השיר. בהמשך "הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו/וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּיסָה".

כאמור, היו חיילים שהתרעמו על השיר. "שיטיף את תורתו לערבים!" אמרו, וגם – "ילך נא בעצמו להלחם ונראה אם יוכל להבחין בין 'חף משפע' ואשם!".

תיאור המקרה, הנראה (למרבה הכאב) עכשווי ומוכר כל כך, מופיע בביוגרפיה אלתרמן, שכתב דן לאור. זהו ספר עב כרס, 912 עמודים כולל הערות השוליים, האינדקס והביבליוגרפיה, 777 של טקסט כתוב. מפעל מונומנטלי ומרתק, שבו עוקב לאור אחרי קורות חייו של המשורר, מאיר, מעיר, מדגים את דבריו בדקדקנות רבה, לפעמים בשירים שלמים, לפעמים בכמה שורות או בתים מתוכם, בקטעי מאמרים ומכתבים שכתב אלתרמן וגם בכאלה שנכתבו אליו ועליו.

מאחר שאלתרמן נולד בוורשה ב-1910, עלה לארץ ישראל עם משפחתו בהיותו בן חמש עשרה והלך לעולמו בהיותו בן שישים, מלווים קורות חייו את תולדות היישוב, את המלחמות, את הקמת המדינה, ואת כל האירועים החשובים שהתרחשו בה:  הקמת המדינה, מבצע סיני, פרשת קסטנר, פרשת לבון, מלחמת ששת הימים, וכן הלאה. (הוא דומה במידה מסוימת לספרו של דניאל פרידמן, לפני המהפכה, שסוקר את תולדות מדינת ישראל מנקודת מבט משפטית). כפי שאפשר להיווכח מתיאור כעסם של החיילים, שבאמצעות שירו של אלתרמן ניסו הרשויות לזעזע אותם כדי למנוע את הישנותם של פשעי המלחמה שתיאר המשורר, ההיסטוריה אינה משמשת רק כרקע לחייו. היא משתתף פעיל, שכן אלתרמן דיבר עליה, ביטא אותה, ולפעמים גם השפיע עליה ואולי אפילו שינה אותה. מתוך הביוגרפיה אפשר להבין שאלתרמן היה לא רק משורר דגול. הוא היה גם עיתונאי שהגיב לאירועי דיומא, שכן עבד בעיתונים "הארץ" ואחרי כן ב"דבר", תחילה כעורך לילה שתרגם מברקים וכך היה חשוף לכל החדשות הכי מעודכנות, ובהמשך כבעל מדור קבוע, "הטור השביעי", שם ביטא את עמדותיו ודעותיו באמצעות שירים שעוררו עניין רב בקרב הציבור וההנהגה. הוא היה גם הוגה דעות שהתווה דרכים, ומדי פעם – כך מתאר אותו דן לאור – מעין נביא תוכחה ומטיף בשער.

מרתק לעקוב אחרי השקפותיו וראיית העולם שלו. כך למשל, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, היה אלתרמן פציפיסט, שכתב את השיר "אל תיתנו להם רובים", אבל כשהיטלר עלה לשלטון חזה המשורר את עוצמת הסכנה הטמונה בו, ודיבר על "מלחמתם של שני מיני בני אדם על השליטה בכדור הארץ". במהלך מלחמת העולם השנייה הוא תמך באמירתו של בן גוריון לפיה "נילחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה בהיטלר ונילחם בהיטלר כאילו אין ספר לבן," והזדהה עם ויצמן שדיבר, בעקבות ועידת אוויאן, על כך ש"העולם נחלק לשניים, מקומות שליהודים אסור להתגורר בהם, ומקומות שליהודים אסור להיכנס אליהם."

בימי ההעפלה הבלתי ליגלית הוא ירד אל החוף כדי להיות עד למתרחש. הוא נסע לקפריסין כדי להיפגש עם המעפילים שהבריטים גירשו לשם. הוא נפגש עם ראשי המדינה, הקשיב להם, הגיב אליהם, והם החשיבו מאוד את דעתו.

למי שנולדה בישראל, אחרי קום המדינה, אבל היא בת דור שני לניצולים ופליטים, היה מעניין במיוחד לקרוא על מה שהתרחש כאן, בארץ ישראל, בימי מלחמת העולם השנייה. להבין איך הכול נמשך כמעט כרגיל: הצגות חדשות עלו על הבמות, שירים חדשים נכתבו. אמנם אנשי היישוב היהודי בארץ ישראל חשו חרדה מפני הבאות, הצבא הגרמני באפריקה התקדם ואיים, מטוסים איטלקיים הפציצו בשנת 1940 את תל אביב (יותר ממאה איש נהרגו באותה הפצצה), ואמנם היהודים בארץ ישראל נחרדו כשהגיעו הידיעות על השמדת אחיהם על אדמת אירופה, אבל החיים כאן התנהלו למעשה כסדרם. המפגש עם ההמשכיות הרציפה שחייו של אלתרמן מבטאים: הולדתו באירופה, נדודיו המאולצים כילד בין פולין, רוסיה ואוקראינה, הגעתו לתל אביב, חיי השגרה שניהל (כמו כל מי שהם ובני משפחתם נמלטו מאירופה בזמן!), מעוררים השתאות ומרתקים את מי שהתרגלה לראות מעין תהום פעורה בין מציאות החיים בישראל, לבין כל מה שקדם לה. כאן החיים, שם – גירוש, רציחות ואכזריות שאי אפשר לקלוט את שיעורה ועוצמתה.

בפרוץ אותה מלחמה התעורר פולמוס בקרב האמנים שחיו בארץ ישראל. לאה גולדברג טענה כי משוררים רשאים להמשיך לכתוב על חייהם הפרטיים: "לא זכות היא בלבד למשורר בימי הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחק, אלא חובה, החובה להזכיר לאדם, כי עדיין אדם הוא." אלתרמן התפלמס אתה בשלושה שירים, "משירי מכות מצרים", ובמאמר, שבו הסכים אתה שיש למשוררים היתר לכתוב שיר אהבה בזמן מלחמה, אבל ששירי המלחמה חשובים מאוד. כדי להסביר את חשיבותם, הזכיר כמשל את שירת דבורה.

אכן, שירתו של אלתרמן שימשה את הציבור, העצימה את כוחו הנפשי, ביטאה את חרדותיו, חיזקה אותו, והייתה חשובה לו מאוד. כך למשל שירו "מגש הכסף", שביטא את הכאב על הקורבנות ואת התקווה לתקומה, זכה למקום של כבוד בתרבות הישראלית. הוסיפו אותו להגדות הפסח בקיבוצים, הדהדו אותו ביצירות רבות שבאו אחריו, עד היום מרבים לצטט אותו.

אבל אלתרמן לא היה רק נביא ואיש רוח. הוא גם תרגם מחזות וכתב עשרות פזמונים, כאלה שנדמים כיום כאילו אינם אלא שירי עם: "הורה מדורה", "שיר הספנים", "שיר העבודה", "לילה לילה", ורבים, רבים אחרים. קשה לדמיין את המציאות הישראלית כפי שאנחנו מכירים אותה, בלי תרומתו השופעת של אלתרמן לחיי התרבות והרוח.

הביוגרפיה שכתב דן לאור מרשימה מאוד בנפחה, בדקדקנות שבה נכתבה, בשפע המקורות והאזכורים שהיא מביאה ובפרטנותה. בעניין זה קשה להתאפק ולא להתחכם קמעא: "קראתי את ספרך, הוא יפה מאוד. אני משבח את העובדה שלא התביישת לתת הרבה אינפורמאציה", כתב פעם נתן אלתרמן למנחם דורמן, אחד מעורכי הוצאת הקיבוץ המאוחד, שכתב מעין הקדמה לספר הקומדיות מאת מולייר שאלתרמן תרגם.

דן לאור מגיב כך על הדברים הללו: "כזה היה אלתרמן בשיפוטו, גם כשנגעו הדברים בחברים הקרובים לו – מושחז, ציני, לעתים גם מרושע." דורמן הבין מיד את העקיצה הטמונה בדברי השבח שחלק לו המשורר ותהה מדוע מתח ביקורת על עבודתו, וכיצד בדיוק יוכל להבחין בין המחמאה לעלבון. ובכן, אי אפשר שלא לשבח את הספר שלפנינו ואת העובדה שגם לאור, כמו דורמן לפניו, לא התבייש "לתת הרבה אינפורמאציה" ומכאן להסיק שהספר אמנם מרתק, אבל ייתכן שיש רגעים שבהם פרטנות היתר מכבידה, תרתי משמע.

 

 

הסרט "ציפור בחדר", על תרצה אתר, ומדוע אחיינו של אלתרמן מסתייג ממנו

איך אפשר להביע את גודל הבזבוז כשיופי כה רב אובד לשווא. בתום הקרנת הסרט "ציפור בחדר" לא קם איש מהקהל. הכתוביות עם שמות היוצרים ודברי התודה המשיכו להתגלגל, האור באולם עלה, והיושבים נשארו במקומם, מרותקים אל המסך שהתרוקן, כמו מקווים לסיום אחר מזה הידוע לכולם: סופה של האישה המוכשרת, טובת המראה, האם הצעירה לילד בן חמש וילדה בת עשר, שנפלה מהחלון ומתה.

קשה כל כך לשאת את סיפור חייה של תרצה אתר, את חידת מותה שהיה כנראה בלתי נמנע, ואולי בכל זאת לא? כי הלב ממאן להשלים.

ברגעים הראשונים של הסרט מצוטט שיר שכתב אביה של תרצה אתר, המשורר נתן אלתרמן, שנתיים לפני שבתו היחידה באה לעולם, ובו כבר ניבא את מותה בטרם עת. לאן יכולה להגיע אישה צעירה שהעולם, והיא אתו, סגד לאביה, והוא ניהל רומן עם אהובה שאיננה אמה של הילדה, עם הטיפה המרה, ועם המוות? "הוא לימד אותנו איך למות," אמר עליו פרופסור דן מירון, אחד המרואיינים בסרט, "בעצם זה היה הצד הציוני שלו. צריך למות." לא רק את בתו הכין, אם כך. את כולנו, לכאורה. למשל –  בשיר כמו "אליפלט", "ילד בלי אופי" שגורלו נחרץ, ובה בעת  "בליבות חבריו […] דבר מה התרונן כה ושר."

  השיר "אליפלט", בקולה של תרצה אתר, מהימים ששירתה בלהקה צבאית.

מירון, כמו שאר המרואיינים –  ביניהם גם עודד קוטלר, בעלה הראשון של תרצה אתר, זיוית אברמסון, חברתה הקרובה, גילה אלמגור, שהכירה את אמה ואותה, ואחרים –  אינו חולק על גדולתו של אלתרמן. "להתקבל על ידו זה כמעט כמו להתקבל על ידי הגבורה," הוא מסביר, כדי לבאר את עוצמת ההערצה שהייתה בציבור כלפי המשורר. הכול, כולל ההנהגה, ראו בו אחד ממולידי האומה.

ולצד זאת מופנית כלפיו האשמה כבדה מאוד: שהוא זה ששיבש את חייה של בתו. לא רק בשיריו הנבואיים. לא רק כשהטיל עליה  לשמור על נפשה –  לא מפני השורף והשורט, מאבן קלע, מסכין, מציפורניים, אלא יותר מכול – מפני עצמה, מפני היותה  "צוחקת כמו פחד" וגם "קופאת כמו שמחה".

עודד קוטלר מתאר את הדיכאון שירד עליה בימים שגרו בניו יורק. באחד משיריה מאז היא פנתה בגעגוע "אל ארץ הדקל", "אל הירח האדום מעל הרי אדום" ואל "הירח הלבן מעל הנגב", ביקשה שיעניקו לה כוחות, רצתה הביתה, "אל אימא". דן מירון מתאר את הימים שבאו עליה כששבה לתל אביב. את טלטלות הנפש, הקניות המופרזות, הדכדוך. את האב שהתהלך מתחת לבית שבו אירחו אותה כדי לתת לה הפוגה, אותו אב נעדר, שתיארה בשיריה כשפנתה אליו ושאלה אותו מדוע לא היה, מדוע נעלם. אותו אב שהשתכר, שאהובתו גררה אותו בלילות אל דירתה. האב שלאחר מותו המשיכה עוד שנים לבכות עליו, לכתוב את שיריה במכונת הכתיבה שלו, לצטט דברים שאמר, לחלום על הספר שתכתוב על אודותיו, כדי שכולם ידעו עד כמה מיוחד במינו הוא היה.

והיכן הייתה אמה בכל אותה עת? גילה אלמגור מתארת ערב ליל סדר אחד שבו כל המשפחה הגיעה לבית משפחת אלתרמן-מרכוס כדי לחגוג ביחד. כיצד נשלחה תרצה לקפה כסית כדי להפציר באביה שיבוא. כיצד חזרה והודיעה שהוא מסרב. ונשלחה שוב. וחזרה עם אותה הודעה. כיצד רחל מרכוס, אשתו החוקית, הגיעה בעצמה לבית הקפה, שם מצאה אותו עם האהובה, הציירת צילה בינדר, והצליחה לשכנע אותו שיבוא הביתה.

על מקומה של מרכוס בחיי בתה אין הסרט מרחיב כמעט. כמו אמה גם היא הייתה שחקנית. וכמו אביה – משוררת. האם הצדיקה בלבה את האב? האם דנה את אמה לכף חובה? האם לא יכלה להזדהות עם אישה שמוכנה לחיות כך, בשלישייה? האם לא יכלה להזדהות גם עם עצמה?

ואולי נפילתה הקטלנית מהחלון לא הייתה אלא תאונה? זיוית אברמסון, החברה הקרובה, מעידה כי באותו בוקר התכוונה תרצה אתר להתעורר מאוחר מהרגיל. בדרך כלל השכימה כבר בארבע וחצי, כדי להתכונן לקראת היום, לשלוח את הילדים לבית הספר. אבל הפועלים שעבדו בבניין הסמוך הפריעו את מנוחתה. והיא רק התכופפה מהחלון כדי לצעוק אליהם. להשתיק אותם.

בנה, שהיה אז בגן חובה, מספר כיצד מצא אביו את החלון הפתוח. את הווילון המתנפנף. כיצד הסתכל החוצה. ואז רץ למטה, "במדרגות," מדגיש הבן, "למרות שהייתה מעלית. ואז," הוא מוסיף, "הייתי צריך לגן. וכשנכנסתי אמרתי 'אימא שלי מתה'. וכל היום עמדתי בצד ובכיתי."

מי יכול לשאת את התמונה הזאת, את המחשבה על ילד שאיבד את אמו ונשלח בו ברגע לגן. היום, בבגרותו, הוא מספר על האימא שהוא זוכר. כיצד כתבה את שיריו של אחד מספרי הילדים שלה: כל ערב לפני השינה נהגה לשאול אותו על מה הוא רוצה שתכתוב לו. הוא השתדל לאתגר אותה: על טרקטור. על אקורדיון… והיא עמדה תמיד במשימה. מי יכול לשאת את המחשבה ששום דבר לא יכול היה כנראה להציל אותה. בשירה האחרון, "בלדה לאישה", כתבה תרצה אתר כך: "אפילו הספרים בחדר, הסגור והעצוב, / כבר ידעו היא לא בסדר, היא הולכת לבלי שוב / עוד פורחות הרחק בעמק, שלל חבצלות הבר / אך למרות הכול, הכול נגמר." את השיר כתבה כנעימה להצגה. השחקנית, יונה אליאן, וששי קשת, הזמר ששר אותו, אינם מצליחים עד היום להבין כיצד לא הקשיבו באמת למילות השיר. כיצד יכלו לא להבין מה היא אומרת בו. למרות הכול, הכול נגמר. אהבתה ומסירותה לילדיה. המחזות שלא תרגמה. השירים והפזמונים שלא כתבה. כל היופי האבוד שהסרט "ציפור בחדר"  –  את שמו נטלו מתוך השורות המוכרות כל כך: "אמרי מדוע זה את מעוף ורעד רב / כמו ציפור בחדר בְּחַפְּשָׂהּ אשנב?" –  נוגע בו ומביא אותו אלינו באהבה גדולה.


 

ב16 בינואר, אחרי שהטור שלעיל נכתב, אך בטרם פורסם, קראתי את מה שכתב בפייסבוק אחיינו של נתן אלתרמן: דברי הסתייגות מכמה חלקים בסרט. דבריו ראויים להיקרא, והם מצוטטים להלן, כלשונם:

"תרצה אתר ציפור בחדר – 3 הסתיגויות

כותב שורות אלה הוא אחיינו של המשורר נתן אלתרמן, בנה הצעיר של אחותו לאה אלתרמן-להב, חברת קיבוץ תל עמל (ניר דוד). הדברים נכתבים גם על דעת אחרים מבני/ות הדור השני של משפחתנו, אחי הגדולים, ערן (להב) וגלי (לירון), וכן אורה טבת, לבית ליבוביץ', בת הדוד של אלתרמן.

כאחרים, צפיתי בסרט "תרצה אתר- ציפור בחדר", והתרשמתי מאיכותו הגבוהה ומרוב המשתתפים בו. לצד התרשמות זאת, יש לי שלוש הסתייגויות.

הסתיגות ראשונה נוגעת לאפיזודה אחת מהסרט, המסופרת ע"י הגב' גילה אלמגור. המדובר בסיפורו של ליל סדר אומלל אחד בבית משפחת אלתרמן, שבו, לדברי המספרת, נכחו "בני המשפחה מקיבוץ תל עמל", היינו: אנחנו. אלמגור מגוללת סיפור דרמטי ועצוב, במיטב המסורת של הקולנוע הטורקי, כיצד בעוד כולנו ממתינים בבית, נתן אלתרמן יושב בכסית עם צילה בינדר. תרצה נשלחת להביאו, ושוב נשלחת להביאו. אלתרמן מסרב, שוב ושוב. בשלישית, הולכת לשם רחל בעצמה, ורק אז אלתרמן מִתְרָצֶה. הוא תוקע בונבוניירה גדולה בידיה של צילה וחוזר הביתה.
הסיפור בנוי לתלפיות כאמור, וכולל שלל אמצעים אמנותיים שהוכיחו את עצמם באינספור אגדות עם, כגון: מוטיב האורחים החשובים שהגיעו מרחוק (אנחנו), מוטיב שְלוש המשאלות, ההליכה מהקל אל הכבד וכיו"ב. על אלה נוסף כשרון המשחק המפורסם של המספרת, שנשמעת כאילו היא עצמה נכחה בכל התמונות של המחזה.
עם זאת יש לסיפור מגרעת: הוא לא היה ולא נברא.
פשפשנו בזכרוננו, פשפש היטב. איש מאיתנו ("בני המשפחה" הנ"ל) איננו זוכר אירוע כזה, או אחר דומה לו. יתר על כן, מעולם לא חגגנו את הפסח בבית משפחת אלתרמן. אנו בני המשפחה מהקיבוץ, חגגנו את כל לילות הסדר בתקופה הרלבנטית, בלי יוצא מן הכלל – בקיבוץ תל עמל. לעתים בהשתתפות האלתרמנים, ולעתים – לא, אך תמיד בקיבוץ. משפחת אלתרמן הגרעינית, כשלא הגיעה אלינו, נהגה לחגוג את הסדר בביתו של זלמן ליבוביץ', דודו של אלתרמן, אביה של אורה טבת. קיצורו של דבר, לילות סדר בבית אלתרמן אינם זכורים במשפחתנו. את שאר פרטי הסיפור קל יותר לְהַפְרִיחַ מאשר לְהַפְרִיךְ. מי יודע? אולי כל זה קרה בהיעדרנו? אולי בחנוכה, או בפורים? ואולי באיזו ארוחת בוקר באמצע השבוע? אבל גירסה כזאת, תסכימו, תהיה כבר סיפור אחר, אומנם פחות עסיסי.
מה שאני כן יכול לומר, על דעת כולנו, וללא היסוס הוא זה: לא סביר בעינינו שתרצה נשלחה לבדה בלילה לגרור את אביה הביתה. פעמיים? בעוד כולנו מסובים בבית? פשוט לא יתכן. גם לא סביר, שאם "כל המשפחה מתל עמל" התארחה בבית, נתן ישב בכסית. קשה למצוא מילים כדי לתאר עד כמה "זה לא נתן".
איך ומתי נולד סיפור כליל מעלות כזה? האם בדמיונה היוצר של המספרת? האם בראשו של מישהו אחר, שהעביר לה אותו? ואם כך, מה היו חיבוטי הקבר שעבר במשך עשרות שנים, מפה לאוזן, או בדמיונו של מישהו, עד שקם לתחיה בסרט, בנוסח שראינו? לשם מה הומצא או הובא בסרט? איזה נראטיב הוא משרת בו? את כל אלה אפשר לשער, אבל אשאיר זאת לקורא/ הצופה. דבר אחד ברור, הסיפור מציג את היחסים במשפחת אלתרמן בכלל, ואת עולמה של תרצה הילדה בפרט – באור מעוות לגמרי. את זה אני אומר מהיכרות קרובה, לעתים יומיומית, של הנפשות הפועלות. אומנם חבל לקלקל סיפור טוב, אבל כשהדמיון עולה ודורס כל מציאות, אין ברירה.

הסתיגותי השנייה נוגעת לדבריו של פרופ' דן מירון בסרט, הקובע שם בקול קשה כי "אלתרמן ידע שהוא אחראי להרס המבנה הנפשי של בתו". מירון, כבר התרגלנו, נוהג לדבר אלינו היישר מתוך תודעתם , או אפילו תת-תודעתם, של מושאי מחקרו, היינו: אלתרמן ובתו תרצה. הוא עושה זאת בדרך כלל ללא כל חציצה או תיווך של מילים כגון: אולי, או שמא, או היתכן ש… ולרגע אינו שומט גם את איזמל הפסיכיאטר. דילוג קל, וכבר אנחנו כולנו בתוך תת התודעה המסקרנת כל-כך של אלתרמן. אוכלים ושותים ושמחים, ואגב אורחא גם פותרים בקלילות סוגיות ספרותיות קשות. מפצחים אגוזים. וזאת לדעת, שעל הגישה הישירה לתת התודעה של אלתרמן, יש למירון בלעדיות מוחלטת, כי איזה בן תמותה אחר יעז להיכנס לפרדס האפלולי הזה? לפסוע בין הנטיעות הרכות בפסיעות כל כך גסות?

אתה הצופה, מכל מקום, עומד נפעם ומהרהר: האומנם נהרס "המבנה הנפשי" של תרצה? על סמך מה נקבע הדבר? ואם אומנם כך, כיצד נקבע מי או מה הוא זה ש"אחראי לכך"? כיצד יודע מירון מה ידע או לא ידע או אולי חשב בסתר לבו אלתרמן, בעניין זה?
האם ידע אלתרמן וחשב, בשעות קשות, גם על כל מה שתרם למבנה הנפשי של בתו? כנראה שלא. הרי דן מירון איננו מדווח לנו על כך כלום. עוד אתה תוהה: האם כל השאלות הפסיכולוגיות האלה אינן חורגות מהדיסציפלינה של חוקר ספרות, ויהיה דעתן ככל שיהיה? האם לא היה נכון לפחות לשים סימן שאלה בסופה של כל תובנה כזאת?

ושאלה נוספת שעולה בהקשר זה: אם, כמסופר לנו ע"י דן מירון עצמו, באמת "הופקדה" תרצה בביתו של "החבר הטוב" דן מירון, עד כמה "טוב" הוא אותו חבר, שחולק איתנו בנדיבות כזאת את ה"ממצאים" הפסיכולוגיים הסנסציוניים שלו, בין שהיו ובין שלא היו. מלקה בשבט לשונו – שוכני עפר, שכבר אינם יכולים להגיב. חברים לשעבר.

הסתיגות שלישית נוגעת לדמותה של תרצה כפי שעולה מן הסרט. כאן עלי להיות זהיר יותר, כי בסה"כ הסרט עשוי היטב. ובכל זאת, חובה לציין כי בנוסף ליסוד "הציפורי" שאכן היה באישיותה של תרצה, כפי שמרמזת המטאפורה הנודעת, היו בה מרכיבים רבים נוספים. כל אלה, למעט הערה קצרה, אך אותנטית ומרעננת, של נתן סלור, לא קיבלו כמעט ביטוי בסרט. בין מרכיבים אלה זכורים לי היטב גם חוש הומור מידבק, חיוך ענקי, צחוק רועם ומתגלגל, שמחת חיים ואפילו … כמה מוזר… אופטימיות והרבה רגעי אושר (עד כמה שמותר לי לקרוא בשמו של הרגש הזה). היה לה בשביל מה לחזור מן החלון הפתוח באותו בוקר מר ונמהר.

אוסיף כאן מילה אישית. בילדותי התארחתי בקביעות בבית אלתרמן מספר שבועות בכל שנה. בשבילי זה היה כמעט בית שני. גן עדן של ילדות, במחיצתם של האנשים הנהדרים: נתן, רחל ותרצה. מרחק שנות אור מהגהינום שמנסים לצייר עכשיו כל מיני "מכירי אלתרמן מקרוב", או "מומחי אלתרמן" בעיני עצמם. אני מבין שבימינו זאת איננה סחורה שיש לה קונים. ואפילו, כמה נורא, מדכאת קצת את הרייטינג. אבל מה לעשות, זאת האמת.

אקי להב"