תגית: לאה גולדברג

לאה גולדברג, "סליחות": מה אפשר לראות בבתיו הנשכחים של השיר?

א.
בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקֹחַ,
וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי,
בָּאתָ כְּלַּיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ
לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחֹשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים.

וְלָמַדְתִּי: שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן
וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף,
וְרֵיחַ יַלְדוּת – רֵיח דֶּבֶק וָאֹרֶן
הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף.


אִם הָיוּ עִנּוּיִים – הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ
מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶל שֶׁלְּךָ.
תְּנֵנִי לָלֶכֶת, תְּנֵנִי לָלֶכֶת
לִכְרֹעַ עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.


 ב.
אָשַׁמְתִּי מְאֹד, כּי עוֹדֶנִּי זוֹכֶרֶת
אֶת חֹם צְעָדֶיךָ בִּשְׁחוֹר הַדְּמָמָה,
הָיְתָה סְלִיחָתִי נְבוֹנָה וְאַחֶרֶת,
עַכְשָׁו הִיא פְּשׁוּטָה כְּדִמְעָה.

פָּנֶיךָ שְׁלֵוִים – בִּשְׁתִיקַת מַבָּטַי הֵם.
גּוּפְךָ נִתְאַדָּה וְהָיָה לְמִזְמוֹר.
וּפֹה רַק הַמֶּלַח שֶׁל יָם עַל שְׂפָתַיִם,
וְרֵיחַ הַשֶׁמֶשׁ בְּשֶׁזֶף הָעוֹר.

וְשׁוּב לֹא אָבוֹא בְּיָדֶיךָ לִגְוֹעַ,
הַרְשֵׁנִי אֶת כָּל תְּפִלּוֹתֶיךָ לִשְׁתֹּק.
רַק רְאֵה וְקַדֵּשׁ: הַכְּחוֹל הַגָּבֹהַ
שׁוֹקֵעַ בַּכְּחוֹל הֶעָמֹק.

ג.
עוֹד זֹאת הַשָּׁעָה הַזּוֹרַחַת אֶל גַּל,
עוֹד תְּכֵלֶת בַּיָּם טוֹבֶלֶת.
הַלַּיְלָה יָרֵחַ יִקְצֹר בְּמַגָּל
אֶת זְהַב תּוּגָתִי הַנִּבְהֶלֶת.

אֶת זֵכֶר גּוּפְךָ בַּלִּטּוּף הַיַּמִּי,
אֶת הָאֹפֶק הַבָּא אֵלֶיךָ,
אוֹתְךָ הָעוֹזֵב אֶת חוֹפִי, כְּמִי
שֶׁאֵינֶנּוּ רוֹצֶה לָלֶכֶת.

אָז אֶגַּש לַחַלּוֹן לְבַקֵּשׁ פִּתְרוֹנִים,
וְהַלַּיְלָה יִפְתַּח לִי לֹעַ,
וְאֶרְאֶה, כִּי אֲנַחְנוּ נִהְיֶה אַחֲרוֹנִים,
אַחֲרוֹנִים הַיּוֹדְעִים לִסְלֹחַ.

ד.
הַחֹדֶש נִחֵשׁ עַל טַרְפֵּי הַבַּבּוֹנֶג
תָּלַשׁ אֶת יָמַי וּזְרָקָם אֶל הַתְּהוֹם:
זֹהַר וָעֹנֶשׁ, צַעַר וָעֹנֶג,
דֶּרֶך – פִּתְרוֹן הַחֲלוֹם.

אָז גָּנַחְתִּי, קָשַׁרְתִּי שְׂרוֹכֵי נְעָלֶיךָ,
לִוִּיתִיךָ דְּמוּמָה עַד סִפִּי הַנָּמוּךְ.
וּבַדֶרֶךְ אֵלֶיהָ, בְּכָל מִשְׁעוֹלֶיךָ
לִבְלֵב יְגוֹנִי כְּחִיּוּךְ.

וָאֵדַע כָּל נִדְרֵי הַבְּגִידָה שֶׁנָּדַרְתָּ,
וְאָגַרְתִּי לְךָ אֶת שַׁלְוַת הַיָּמִים.
וְהִרְכַּנְתִי רֹאשִׁי הַנִּכְנָע כְּשֶׁחָזַרְתָּ
חָזַרְתָּ קָרוֹב וְתָמִים.

לאחרונה התגלתה לי הגרסה המלאה לשיר "סליחות" של לאה גולדברג, וגם פרשנותה של חוקרת הספרות זיוה שמיר, במוסף שבת של מקור ראשון. שמיר סבורה כי את השיר כתבה לאה גולדברג אל אביה, שאושפז בכפייה בבית חולים לחולי-נפש, לא הגיע אתה ועם אמה לישראל, ונספה בשואה. לטענתה של שמיר, מותו רדף את בתו בחלומות הבלהה שלה, וממנו ביקשה סליחה. (על מה שעוללה חבורת חיילים ליטאים לגולדברג ולהוריה בדרכם לישראל, וכיצד איבד האב את שפיות דעתו, אפשר לקרוא כאן).

ייתכן שזיוה שמיר צודקת. המילים החוזרות "אשמה" ו"סליחה" מפתות להסכים עם קריאתה. אבל מבט נוסף בשיר מעורר ספקות אם הוא אכן עוסק ברגשות אשם כלפי האב ובבקשת סליחה מאוחרת ממנו. (מה גם ש"סליחות" התפרסם לראשונה בגרסתו המלאה ביוני 1938, בעמוד השער של השבועון הספרותי טורים, שערך אברהם שלונסקי. מותו של האב בשואה, שאותו מציינת שמיר במאמרה, טרם התרחש).

החושניות הגופנית העולה מהשיר מקשה לראות בו פנייה של בת אל אביה. אמנם בבית הראשון היא מציינת "רֵיחַ יַלְדוּת", והמילה "ילדות" יכולה לכאורה להסיט את המחשבות לכיוון שזיוה שמיר משרטטת, אבל לא. המילים הללו, בהקשר של החושך ושל גופו שפתח בפניה לא רק מבט אל העולם אל גם אל עצמה, אל כל פרט זעיר שבגופה, ובמיוחד ריחות הדבק והאורן, ארוטיות להפליא: "נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף"!


 הסיפור הנסתר בשיר אינו ברור, ובעצם אין אולי צורך לנסות לעקוב אחריו ולאתר את פרטיו (על התהייה למי כתבה שיר אחר אפשר לקרוא כאן). ברור שמשתקפים בו גבר ואישה שהקשר ביניהם עתיר "צַעַר וָעֹנֶג", יגון ואשמה, פרידות, געגוע ופרידות מחודשות. הגבר כבר נהפך לשיר, עוד לפני שגולדברג כתבה את "סליחות": "גּוּפְךָ נִתְאַדָּה וְהָיָה לְמִזְמוֹר". החוף, שאותו ראיתי תמיד בעיני רוחי כחופו של אגם, מתגלה בבתים הנוספים כחופו של ים. אפשר לטעום אותו כמלח על שפתיים, לראות אותו בכחול הגבוה של השמים השוקעים בכחולו העמוק, אפשר לחוש בו לוהט בשמש על העור, לראות את האהוב ואת צעדיו ההולכים ומתרחקים בחשכה של שעת לילה, לזכור את ליטופו הימי, ואת עזיבתו אל האופק. הפרידה ביניהם בלתי נמנעת, ולמרות הצער היא רוכנת וקושרת את שרוכי נעליו, מקילה עליו, ואז מצפה לשובו, אורגת למענו את "שַׁלְוַת הַיָּמִים" (מלשון יום? מלשון ים? דומה ששתי האפשרויות גם יחד).

 השיר שעודד לרר הלחין ויהודית רביץ שרה לראשונה בפסטיבל הזמר ב-1977 כולל רק את הבית הראשון. האם ראוי היה שיולחן ויושר במלואו? האם מותר לקפד כך שלושת רבעים ממנו ולהסתפק רק בחלקו ובעצם להשכיח את רובו? ייתכן שהשיר השלם נחשב ארוך מדי, ואולי המלחין חש שבכל מקרה די לו בבית הראשון והאניגמטי, שמותיר את השומע נפעם נוכח קריאתה של אישה "תְּנֵנִי לָלֶכֶת, תְּנֵנִי לָלֶכֶת" ותוהה – מדוע היא מתחננת כך לסליחה?


*תודה ליובל ניב על עבודת הMA שכתב על פסטיבלי הזמר ועל ההרצאות שהוא מעביר בעקבותיה.

לאה גולדברג: "על אותו הנושא עצמו"

המשורר הוא האיש אשר בימי מלחמה אסור ואסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי מלחמה שיר אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח. לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה, החובה להזכיר לאדם כי עדיין אדם הוא, כי קיימים בעולם אותם הערכים הפשוטים והנצחיים העושים את החיים ליקרים יותר, את המוות למושלם יותר – את המוות ולא את הרצח; להזכיר לאדם כי בכל עת ובכל שעה לא הוחמץ עדיין המועד לשוב ולהיות אדם, כי כל זמן שהשירה אוהבת את האדם בארץ הזאת ואת החיים על פניה, כדאי וראוי  גם לו לאדם לאהבם, להעריכם, לשמור עליהם.


כותרת הרשימה לקוחה משיר של אלכסנדר בלוק, שאחת משורותיו, המתייחסות אל טבע השירה בכללותה, היא: "הֲלֹא זֶה תָּמִיד, תָּמִיד, תָּמִיד, עַל אוֹתוֹ דָּבָר עַצְמוֹ".

מתוך: לאה גולדברג: יומן ספרותי – מבחר רשימות עיתונות 1941-1928 ספרית פועלים

לאה גולדברג: "יומן ספרותי – מבחר רשימות עיתונות 1941-1928", מדוע אי אפשר שלא להתאהב בה

יומן ספרותי מבחר רשימות עיתונות 1941-1928 הוא חגיגה לשוחרי תרבות בכלל, ולאוהביה של לאה גולדברג בפרט.

בספר קיבצו העורכים, גדעון טיקוצקי וחמוטל בר-יוסף, רשימות ומאמרים שכתבה גולדברג, מהרשימה הראשונה, שהתפרסמה כשהייתה בת שבע עשרה. העורכים טרחו מאוד, ובעבודת נמלים יסודית הוסיפו הערות שוליים וביאורים המנחים את הקורא להבין מי האנשים, היצירות, היוצרים והמקומות שגולדברג מזכירה במאמריה. לא זו בלבד, אלא שהוסיפו בגוף הכתוב תיקונים של טעויות קולמוס, שכולם מצוינים בסוגריים מרובעים.

למקרא כל הכתבים הללו קשה שלא להתאהב בלאה גולדברג, אם יש עדיין מי שטרם נפל שבי בקסמה. כמה ידע, כישרון, חוכמה ומבט רגיש היא שופעת! אילו אוצרות טמונים בדפים הללו, שמסבים עונג רב כל כך בקריאתם!

יש להודות שלא כל הרשימות המובאות בספר מדברות אל הקורא הישראלי בן זמננו. חלקן – למשל ביקורות תיאטרון שכתבה גולדברג – איבדו מהרלוונטיות שלהן, במיוחד כשהיא מתעכבת על ניואנסים של משחק, או על טקסטים שנעלמו מהתודעה. פה ושם גם בקיאותה הרבה של גולדברג בספרות העולם, במיוחד בזאת הרוסית, יכולה להביא אותה אל מחוזות שזרים לקורא הישראלי בן ימינו. על הרשימות הללו אפשר כמובן לדלג, או לקרוא אותן "באלכסון", כלומר ברפרוף…

אבל מרבית הרשימות מרתקות, מרגשות ומשמחות עד מאוד. היוצרים שבהם גולדברג דנה רבים לאינספור. אנדרה מורואה וצ'פלין הם הראשונים. ואחר כך ציירים, משוררים, סופרים, אנשי תיאטרון, היא מספרת על תערוכות במוזיאונים ועל ראינוע, כותבת על ליטא וברלין, זלצבורג, פריז ותל אביב, מחוזות שבהם היא משוטטת ולוקחת אותנו אתה.

רשימותיה לוקחות אותנו גם אל זמנים אחרים. אל מה שהעסיק את הבריות בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה (וגם, בזיכרונות מילדותה, אל ימי מלחמת העולם הראשונה). למשל, ברשימה מ-1935 היא תוהה מה הטעם במאמר שנכתב על "המחשבה היהודית", המנסה להוכיח "כי היהודים עם חשוב הוא, מפני ש… נתנו את התורה ומפני ששפינוזה היה יהודי". על כך היא רוטנת: "אחרי כל אלה נשארת רק שאלה אחת, שפתרונה כמעט ברור: לשם מה מוציאים מרץ לכתיבת ספרים כאלה? את מי זה מעניין ועל מי זה משפיע?"

באוקטובר 1935 היא לוקחת אותנו למופע קברט ביפו, שם "הקהל מיושן ואדיש, […] הנרגילות עוברות מפה לפה. שתיקה או שיחות חשאיות. גרמני משרונה בחולצה חומה העשויה לפי האופנה הגרמנית האחרונה, וו הידועה כל כך מתהלוכות ואסיפות של השנים האחרונות בגרמניה, מקשיב ברצינות לנגינת התזמורת."

ביוני 1936 היא מקוננת על מצבם של אנשי רוח גרמנים ואיטלקים, שנאלצו להגר מארצותיהם בגלל המשטר הפשיסטי. הם "פזורים בארצות דמוקרטיות בעולם", והיא מוסיפה ומפרטת את המקומות "הנידחים", לדבריה, שאליהם נסו אותם אמנים: "שוויץ, בלגיה, הולנד". מצבם רע, כי הם "אמיגרנטים" שנתלשו לא רק מביתם הפיזי, אלא גם מעולמם התרבותי. בזמן שכתבה את המאמר לא העלה עדיין איש על דעתו איך גרמניה תכבוש על הארצות שאליהם ברחו הגולים, ומדוע לא ימצאו בהם עוד מחסה אמיתי.

באוגוסט 1938 היא מתארת מפגש בין גרמני, קתולי אדוק, ובין מכר יהודי. ידידה סיפר לה על ההתלהבות שבה הקתולי הגרמני התקומם באוזניו על הנאצים המחריבים לדבריו את הכנסייה. אבל כעבור שלושה ימים, כשנפגשו שוב, כבר היה על דש בגדו של הגרמני הקתולי "צלב קרס קטן. קטן מאוד. מתבייש." ברור לה שמשם דרכו של העונד סלולה אל "מדי פלוגת הסער".

באותו חודש היא מתארת מפגש בין נאצי במדי פלוגת הסער ובין צעירה יהודייה "שפרצופה 'ארי' בהחלט". הנאצי מתלונן באוזני היהודייה הסמויה על המחסור בבצל, כי "כל הבצל בעולם הוא יהודי!" הצעירה מופתעת: האם גם צמחים מסווגים מעתה על פי גזעם? לא, מסביר הנאצי, היהודים קנו את כל הבצל… הצעירה מייעצת לו בלעג שהוא אינו חש בו שלא לקנות את הבצל הזה בכל מקרה, שהרי הוא יהודי, ובן שיחה נאנח ומסביר שהיו קונים, למרות יהדותו, אבל היהודים מסרבים למכור. ממש מזימה. אבל, הוא מתנחם, "בשנה הבאה, בעזרת המנהיג, יהיה בצל גם לנו": (בדיעבד התוכנית ברורה: הם יתקפו את שכניהם, יפציצו ערים שלוות, ירצחו, יכבשו, ימיטו חורבן גמור על אירופה – גם על גרמניה, כמובן – אבל  בצל יהיה להם…)

כשהמלחמה פורצת מחליטה לאה גולדברג במודע להמשיך לכתוב על החיים, על אמנות, ולא על הקרבות. החלטתה מעוררת פולמוס: משוררים אחרים בני זמנה, שלונסקי למשל, סברו כי בימים של קרבות על המוזות לדמום, או לפחות "להתגייס" למאמץ המלחמתי. גולדברג התנגדה. כבר ב-1935, גיבשה את עמדתה במאמר שנקרא "האורכידיאה מול התותח", שבו בזה לשיר של משורר איטלקי שפיאר לדעתה את המלחמה. כי, לדבריו, "האורכידיאה פורחת ומלבלבת 'מול הפרג האדום של אש המלחמה'". על כך כותבת גולדברג בפלצות: "יש להניח שכל קורא בעל היגיון […] שואל את עצמו ואת חברו: 'מה זאת? טירוף דעת גמור? חנופה? חוסר מצפון? או השקפת עולם עיוורת ומסורסת?'"

ובכן – מה מעסיק אותה? למשל, במאמר שנקרא "הבן האובד", (כותרת שמעלה על הדעת את אחד משיריה היפים ביותר, "שובו של הבן האובד") היא מגחיכה את התיירים הנוסעים, שבעיניהם המזרח הרחוק אקזוטי כל כך: "אנו הלועגים לסופר רוסי מוכשר ומפורסם אשר סיפר לנו כי שותים ביפו מאסטיקה [גומי לעיסה] בכוסות, מקבלים מתוך אמונה שלמה סיפורים דומים על יפן, סין והודו".

באותו הקשר היא מצטטת מכתב שלם שקיבלה מידיד הודי (הסטודנט ההודי שהתיידד אתה, אבל חיזר בנוכחותה אחרי אחרות, זה שהשיר "נפרדנו כך" נכתב אולי בהשראתו?). אותו ידיד נאלץ לשוב לארצו, והוא כותב לה, בלא מעט מרירות מפוקחת, על בני ארצו המיואשים: "לשם מה לשבת על הספסל, אם אפשר להתפרקד על הרצפה? למה לשאוף לגדולות, אם אפשר להתקיים גם במועט?" (האם הייאוש שרואים התיירים באמת אקזוטי כל כך? ומה אפשר לחשוב על מי שמצוקתו של הזולת מצטיירת כמעניינת במצלמתו? אלה אינם הרהוריה של לאה גולדברג, אלא המסקנה שלי מכתבתה).

ועוד היא עורכת דיונים ספרותיים מרתקים ממש. הנה היא נוזפת ביורשיהם של סופרים שמתו, כשהם מתעקשים להוציא לאור כתבים שהיוצר גנז, (אם כי ברור לה שלא תמיד היוצר מסוגל לשפוט את כתביו נכונה, כך למשל טולסטוי, שהתכחש באחרית ימיו לרומנים הגדולים שלו), או מספרת על פרק יפה להפליא מתוך מלחמה ושלום שהתגלה לאחרונה, תוהה מדוע טולסטוי השמיט אותו מכתב היד הסופי של הרומן, ומעניקה לנו הסבר מופלא על הצורך של היוצר להיפרד מחלקים ביצירתו, גם אם הם מצוינים, רק משום אינם נחוצים באמת למארג הכללי. "האמן האמיתי יודע תמיד את הדבר שהוא מספר עליו לקוראים יותר מאשר הוא מגלה", היא כותבת, ומציינת דוגמאות של סופרים שמספרים יותר מהראוי, עד כדי כך שהקורא אומר בלבו "טוב שאתה, הסופר, יודע את זאת, כי עליך לדעת את כל פרטי חייהם של גיבוריך, אולם מה זה מעניין אותי?". בעיניה זאת אחת ההבדלות בין כתיבה גדולה לבינונית: "אי אפשר לקחת את כל השיש של איטליה כדי לבנות בנין אחד"…

זיקתה העמוקה לספרות הרוסית מתגלה בפרקים רבים. צר לה על כך שהספרות בתקופתה מתכופפת בפני השלטון: "הדיקטטורה הסובייטית כופה הר כגיגית על האמן, והאמן נכנע ומבקש סליחה". בסיכומו של אחד המאמרים היא קובעת כי האמנים הדגולים באמת לא ישתנו בגלל "צו ממשלתי והוראה מפלגתית".

במאמר אחר היא מתארת את עוצמת השפעתו של פושקין, שלדבריה "במשך מאה שנה […] חי והתפתח עם הספרות הרוסית ובתוכה", וזאת מכיוון שיוצרים רבים המשיכו לכתוב עליו, באמצעותו, ובהשפעתו.

היא דנה בענייני דיומא, לא רק אלה הקשורים במציאות העולמית, אלא גם בזאת המקומית: במאמרה "דפדפתי במקרה" היא מתארת מקראה לילדים עתירת טעויות מחפירות שבעקבותיה עלעלה בעוד ספרי לימוד והיא מסכמת וכותבת דברים שלא פג תוקפם: "אנו רוצים להקנות תרבות לילדינו, יחס של חרדת קודש ליצירה האנושית, טעם טוב. נהיה זהירים ומוקפדים. אחריות מוטלת עלינו".

טעמיה ברורים וגלויים: למשל, היא סולדת מיונג ואוהבת את אלתרמן (ומפרטת ומסבירה, כמובן, מדוע), היא מתרגזת מתייר אנגלי שמתאר לטעמה את המציאות בארץ ישראל ברוח אנטישמית גלויה וכותבת עליו בציניות מרנינה ומשעשעת. היא מתפעלת מדברים לא צפויים: למשל – מהשם "כוכב הרוח": "מיהו אותו משורר בעל דמיון, מיהו אותו נעים זמירות אלמוני, שכינה בשם נפלא זה את אחד ההרים בישראל?"

בין המאמרים העיוניים אפשר למצוא גם פרקים שבהם מתארת גולדברג מקומות (רחוב בעירה, לעת ערב), אירועים (סיפור קצר מילדותה: כיצד נזהרה מפני צעצועים שזרקו השכנים מהקומה השנייה. הוריה היו בטוחים שמישהו חלה שם בטיפוס ושהצעצועים מסוכנים. ילדים אחרים לא ידעו על הסכנה, ורק היא שמרה על מרחק, ועד היום היא מתגעגעת אל הצעצועים ההם, שאף אחד מילדי השכנים לא חלה בסופו של דבר בעטיים…), אנשים (שכן קטן-גוף וילדתו, שהיא משקיפה עליהם מהחלון, עדה לחיי המשפחה המסוימים שלהם ולבדידותה, השולחת אותה אל ספריה).

כתיבתה זוהרת ביופייה. יש לקוות שזהו הכרך הראשון, ושאחרים יבואו בעקבותיו. יש כאן קוראת שמחכה בכיליון עיניים להמשך.

לאה גולדברג: על מי מאהוביה כתבה את השיר "נפרדנו כך"

מורה מימי בית הספר התיכון בליטא; מרצה איטלקי צעיר; סטודנט הודי; חבר קיבוץ נשוי – אין לדעת על מי מהגברים הללו, שבהם הייתה לאה גולדברג מאוהבת בשלב כלשהו בחייה, נכתב השיר "נפרדנו כך". לנו, הקוראים זהותו חשובה הרבה פחות מאשר מה שהותירה הפרידה ממנו: השיר המנציח את הרגע.

אחד מאהוביה הבלתי אפשריים של לאה גולדברג היה דטטריה פדקה, סטודנט הודי שגם הוא, כמוה, למד בבון שבגרמניה. פדקה למד פיזיקה, ולאה גולדברג פגשה אותו ב1932 כשנסעה להשלים את הדוקטורט שלה בספרות.

"אדם מעניין מאוד. יש לו ידיעות גדולות בפילוסופיה וספרות, אף על פי שהנהו מתמטיקאי. חי מאד, חכם ועליז… כנראה נעשה עוד פעמים רבות טיולים," כתבה עליו ביומנה והוסיפה כעבור כמה ימים: "הייתי רוצה שיהיה לי בן כזה כמו שהאדם הזה נראה בעיני עתה".

גולדברג הייתה אז בת 21. התאהבותה בפדקה גמלה אותה מהאהבה הנכזבת רבת השנים למורה שלה מבית הספר התיכון בליטא. אבל גם לאהבה הזאת, כמו לכל אלה שבאו אחריה, לא היה צפוי שום עתיד בעולם המוסכמות והשגרות, היה ברור מלכתחילה שפדקה ישוב לארצו ובכך יסתיים הקשר שגם במהלכו ספגה גולדברג רגעים של כאב: בסיפור "בסמטת העכברים" תיארה הסופרת חוויה של עלבון פומבי שדומה לה ספגה כנראה מפדקה שכזה פִלרטט בנוכחותה עם אישה אחרת. גם הגברים האחרים בחייה לא השביעו אותה נחת. חלקם לא השיבו לה כלל אהבה, ועם האחרים נקטע הקשר באבו, או שהנחיל לה כאב. כך למשל נסעה פעם לאיטליה, לא קרואה, בעקבות מרצה צעיר שהתאהבה בו, ושם מצאה אותו בזרועותיה של אישה אחרת. גם אהבתה לחבר הקיבוץ הנשוי לא התממשה, אפילו לא אחרי שהתאלמן, ונותרה חשאית לחלוטין: בניו גילו אותה לאחר מותו לאחר שפתחו קופסה ובה ערימת מכתבים שחשפה את הסיפור.

פדקה וגולדברג שמרו כמה שנים על קשר, אחרי שהוא שב להודו, והיא לליטא, ואז שוב לתל אביב. במרוצת הזמן הפסיקו גם להתכתב, אבל פדקה שב והופיע ביצירתה. יש הסוברים כי שירה "סליחות" הפותח במילים "בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹח/וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי…" שהתפרסם מאוד לאחר שעודד לרר הלחין ויהודית רביץ שרה אותו, נוצר בעקבות סיפור אהבתה לפדקה, וכי פירוש השורה "באת כלילה הבא אל האוח" מדבר על האהוב ההודי, שבאהבתו הגופנית העניק לה את היכולת לראות.

שיר אחר שכתבה מתאר פרידה של בני זוג אוהבים:

נִפְרַדְנוּ כָּךְ / לאה גולדברג

נִפְרַדְנוּ כָּךְ,
הֵיטֵב הֵיטֵב חָרָה לִי
הָעֲרָפֶל בֵּינֵנוּ כְּחוֹמָה
זֹאת הַטִּיפָּה
שֶעַל יָדֽי נוֹתְרָה לִי
טֽיפַּת סַגְרִיר וַדַאי הִיא,
לֹא דִּמְעָה.

לַדּוֹר הַזֶּה
הַבֶּכִי הוּא כְּלִימָה
הוּא לֹא יִבְכֶּה
עַל אַהֲבָה גוֹסֶסֶת
בְּיוֹם הַדִּין
וּבְלֵילוֹת הַחֶסֶד
אָדִיש וְגֵא
הוּא לֹא יוֹרִיד דִּמְעָה.

נִפְרַדְנוּ כָּךְ:
הָרְחוֹב הָמָה הָמָה
דְּחַפָנִי אֵיזֶה הֵלֶךְ
וּמִנֶּגֶד הָעֲרָפֶל תָּלוּי כְּהִינוּמָה.

מֵאַיִן בְּלִבִּי חֶדְוָה חוֹגֶגֶת,
אוּלַי בְּכֹל זֹאת
זוֹ הָיְתָה דִּמְעָה

מבט אחד בשיר מגלה שהפרידה מתרחשת באיזו עיר הומה. המראה המצטייר מעלה על הדעת כרך אירופי, ביום חורפי, ברחוב סואן. אפשר כמעט לשמוע את תנועת המכוניות, או איזו חשמלית חולפת; את ההמיה העירונית, אנשים חולפים על פני זוג הנאהבים שאת הרגע הזה יזכרו כל ימי חייהם, ולעוברים והשבים אלה שעות של שגרה שאין בהן כל חשיבות מיוחדת. אחד מעוברי האורח, איזה "הלך", נתקל מבלי משים בדוברת. הוא ממהר למחוז חפצו ואפילו לא חש בנגיעה הלא רצויה הזאת, שגם היא, כמו הפרידה, תישאר צרובה בזיכרון. הנאהבים עומדים על המדרכה. אולי בפתחה של תחנה של הרכבת שתרחיק אחד מהם לעד. בעוד רגע ייגמר הסיפור שלהם. בעוד רגע לא יהיו עוד בני זוג אלא רק זיכרון רחוק, שיר שייכתב. אבל עכשיו, עוד רגע קט אחד, הם עדיין ביחד. וראה זה פלא. הם אפילו עטופים להרף עין בהינומה – לא הינומת כלולות, אלא כיסוי ערפילי, מעושן, עירוני, שספק עוטף ומסתיר אותם מפני העולם, וחרף ערפיליותו, אין בו די: הם אינם מסתגרים במקום מוגן שבו יוכלו לממש את אהבתם, אפילו לא להתחבק, לגעת, להתקרב. ההינומה היחידה שתהיה להם אי פעם מאפשרת להם רק לחוש את העצב שאולי כלל אינו משותף.

הדוברת מתאבלת על האהבה הגוססת. היא מביטה בו באיש השומר על הבעת פנים גאה, קפואה, נזהר לשמור על איפוק, חייב להפגין אדישות. ופתאום מתרחש דבר שמשנה הכול: על כף ידה המושטת –  האם כדי לגעת בכל זאת, למרות צו האיפוק? האם כדי להיאחז, או ללפות את כף היד האחרת? –  היא חשה בטיפה אחת. והיא מנסה לשכנע את עצמה: לא ייתכן. זאת רק טיפה של גשם. אבל בסופו של השיר היא כבר יודעת, ומתמלאת חדווה: לא גשם. דמעה. אם כך –  גם הוא. אם כך –  היה. אם כך העצב שייך לשניהם, ולאהבה, גם אם אין לה עתיד, גם אם אפילו ההווה שלה הולך ומסתיים, היה לפחות עבר ממשי ומשותף. ידיעה שאפשר לקחת אותה, להתרפק עליה, להתנחם בה. אמנם אבד, אבל לפחות התקיים.

בתמונה המצוירת בשיר "נפרדנו כך" אני רואה תמיד בעיני רוחי מצד אחד את לאה גולדברג הצעירה, אישה שהתכחשה ליופייה ולא הייתה מסוגלת להבחין בו בבבואתה, ומהצד האחר את מי שכינתה "ההודי הקטן" שאתו הרבתה לרקוד בימים היפים שהיו להם בבון. לחברתה מינה לנדוי כתבה, אנו רוקדים תכופות. ניתנה האמת להיאמר – במחולות עשיתי חיל," ולשוחח על "נושאים פסיכולוגיים, פילוסופיים וספרותיים, שבהם," כך העידה, "אני יותר שומעת ולומדת, מאשר מדברת." (הדברים מתועדים בספר "נערות עבריות", שהופיע ב2009 בספריית פועלים, בעריכתם של ו יפעת וייס וגדעון טיקוצקי).

אני רואה את שניהם ניצבים, עטופים במעיליהם – הרי זהו יום סגרירי בגרמניה. בעוד כמה שנים תפרוץ כאן מלחמה איומה שתסחוף אתה את אירופה, אבל להם אין מושג מה צופן העתיד הקרוב והרחוק. הוא חזר להודו, שם, כך התלונן בפניה במכתביו, ניסו לשדך אותו לאישה הודית וכפו עליו להתחיל מיד ללמד באוניברסיטה. "בעונת הגשמים אני ניגש לעבודתי וכל זה אינו משמח," כתב לה. גולדברג לא נישאה מעולם. היא אהבה גברים שלא התמסרו לה. כתבה ספרים וסיפורים שילדים ומבוגרים ממשיכים לאהוב זה שנים רבות כל כך. היא הרצתה, הקימה חוג לספרות באוניברסיטה, לימדה, ובעיקר –  כתבה שירים. אבל הנה הם כאן, בשיר, עדיין מכורבלים במעיליהם, שולחים מבט אחרון, והיא אינה יודעת איזה רגש מנצח עכשיו בקרבה: הצער על הפרידה או החדווה על הדמעה המאשרת שזכתה לקבל במתנה,  והעניקה אותה גם לנו.

סיפורו של שיר x net

לאה גולדברג, רמברנדט: הבן האובד

 

 


 

לאה גולדברג: "משירי הבן האובד"
רמברנדט: "שובו של הבן האובד" 1663-1665, מוצג במוזיאון ההרמיטז' בסנקט פטרסבורג

לאה גולדברג: שירים או ילדים?

מדוע הניחה לאה גולדברג את חייה על כף מאזני היצירה, ומה עשתה לה הביקורת.

 

המלחמה הגדולה הסתיימה. אברהם גולדברג, הכלכלן שייסד את מערכת הבריאות של ליטא, אשתו וילדתם הקטנה בת השמונה, מבקשים לחזור הביתה לקובנה, מגלותם ברוסיה. במעבר הגבול הם נעצרים. חבורת חיילים ליטאים מודיעים לאברהם על גזר הדין הצפוי לו, בשל האשמת שווא שבּדו: דינו הוצאה להורג. למחרת, ברגע האחרון, חוננים אותו. וכך עושים שוב ושוב, יום אחרי יום: שעשוע לשעות הפנאי שמצאו להם. ביום העשירי מאבד אברהם את שפיות דעתו ומתאשפז עד אחרית ימיו. הוא נספה כנראה בשואה, עשרות שנים אחרי כן.

מהרגע שהוכנס אברהם גולדברג למוסד לחולי נפש, החלו החיים האחרים של בתו הקטנה, לאה, ושל צילה אמה: מסירות נפש מוחלטת של האם, שהקדישה את כל זמנה ויכולתה בטיפול בבתה, על קברה נכתב, לבקשתה: "אמה של לאה גולדברג", ואצל הבת – חיי התעלות הנפש, יצירה והרחבת הדעת, ועמן גם אכזבות מרות וייסורים.

כבר כשמלאו ללאה גולדברג שתיים עשרה, כתבה: "אני חייבת להיות משוררת עברייה חשובה, אם לא, אין טעם לחיי". ומאוחר יותר הצהירה: "אני פוחדת ללדת ילדים כי אבי חלה במחלת השיגעון ואסור לאנשים כמוני להביא ילדים לעולם."

אכן, אלה היו שני הנתיבים שבהם התנהלו חייה: הצלחה וכאב. יצירה וייסורים.

לאה גולדברג ואמה הגיעו לישראל בשנת 1935, אחרי שלאה סיימה את לימודיה בגרמניה, זכתה בתואר דוקטור ולימדה שנה אחת בליטא. הן גרו, תמיד ביחד, בתל אביב, שם התקבלה לאה מיד לחוגי הסופרים והמשוררים – ספר שיריה הראשון שערך והוציא לאור אברהם שלונסקי חיכה לה כשירדה לראשונה מהאנייה – ואחרי כן בירושלים, שם נמנתה עם מקימי החוג לספרות עברית באוניברסיטה.

גולדברג הייתה משוררת וסופרת אהובה ופורייה. כתביה התקבצו לאחרונה בתשעה כרכים. כחוקרת ספרות ומרצה הייתה אהודה במיוחד, רבים צבאו על הכיתות והאולמות שבהם לימדה.

בחייה האישיים חוותה גולדברג כאבים. אמנם הקפידה בלבושה, נראתה עטורה בכובעים, עדויה בשרשראות מעודנות, החזיקה תמיד פומית אלגנטית, עם סיגריה, אבל התכחשה בכל תוקף ליופייה, והתעקשה להעיד על עצמה שהיא מכוערת, בניגוד למה שמראים תצלומיה.

לאה גולדברג על שפת הים
לאה גולדברג בצעירותה, בליטא (קיצונית בצד ימין).

כל אהבותיה, גם אלה שהתממשו לזמן קצר, הושבו ריקם: שוב ושוב התאהבה בגברים לא מושגים, מורה בבית הספר, סטודנט הודי שהתיידד אתה אבל חיזר בנוכחותה אחרי אחרות, חבר קיבוץ שאת כוונותיו לא הבינה, עמית שנסעה אחריו לאיטליה ומצאה אותו עם אישה.

הסבל הוליד שירים, כפי שהתבקש, ומנע את הולדת הילדים. והיא אהבה ילדים. אלה של חברותיה זוכרים אותה כדודה טובה שהקדישה להם תשומת לב וחיבה. היא כתבה כמה ספרי ילדים שנמכרים ואהובים מאוד עד היום, אחרי עשרות רבות של שנים. (איה פלוטו, דירה להשכיר, המפוזר מכפר אז"ר, ניצבים גם כיום על מדפי הספרים ברוב הבתים שיש בהם ילדים, כשישים שנה לאחר שראו אור לראשונה).

ספק אם בחירתה של לאה גולדברג  להיות אמן יוצר (בחייה הקפידה להיקרא "סופר" בלי הציון המגדרי), ולוותר על זוגיות ואמהות, הייתה מודעת. אילו נשאלה, ודאי הייתה מספרת לעצמה ולזולתה שהייתה מעדיפה לממש את אהבתה. באחד משיריה כתבה לאמה: "אֶת הַכֹּל הֵבֵאת לִי בְּמוֹ יָדַיִךְ/רַק מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי – אֲנִי." וסיימה אותו כך: "זֶה שֶׁעֲזָבַנִי הָיָה לִי יָקָר מִמֵּךְ/וְלֹא תִשְׁאָלִינִי: 'מִי?'"

אין ספק שאת כל קיומה הניחה על כף אחת של המאזניים: אלה של היצירה.

ולכן יש הסוברים שאת חייה קיצרה הביקורת שספגו לפתע שיריה בתחילת שנות השישים. הקלאסיות והליריות האישית, הפשטות והענווה, נראו לחלק מהמבקרים כחולשה.

בול לאה גולדברג

היא הלכה לעולמה בשנת 1970. בשנים האחרונות נהפכה לגיבורת תרבות. הופקו בולים על שמה.  היא מופיעה על של שטרות כסף. חוקרים את יצירתה, מלמדים אותה ומרבים לכתוב עליה. כה חבל שאינה יודעת עד כמה שיריה אהובים, ובכמה לבבות הם ממשיכים לגעת.

טור על סופרות באקס נט