מה עוד אפשר לבקש מקריאה של רומן? עלילה – יש! והיא הולכת ונעשית יותר ויותר מותחת. דמויות – יש! והן משכנעות, אמיתיות, משורטטות בקווים בוטחים, וקמות לתחייה: נוח, ניצול שואה שמסור לאשתו רוזה הדמנטית; קטי ובעלה, סולבייצ'יק, קבלן בניין מצליח – דמות שמתחילה שולית ואגבית והולכת וצוברת עומק ומשמעות; אבי עוז, פרופסור אמריטוס בטכניון ששקוע רובו ככולו במחקר, ו"לאף אחד ולשום דבר, למעט כוח עליון כמו מלחמה, אסור להפר את קדושת השעות האלה", ורעייתו שולה, מעצבת פנים.

וסמי וענאן, ושני ילדיהם, אמיר ודליה, הדיירים החדשים בבניין המשותף שסולבייצ'יק השכיר להם את דירתו, לפני שעבר ביחד עם קטי לדיור מוגן, לא הרחק משם.

השכנים החדשים הם ערבים. זוג משכיל, שניהם מרצים באוניברסיטה, שהחליטו לעזוב את הכפר ולעבור לגור בחיפה, כדי להעניק לילדיהם הקטנים הזדמנות להיטיב ולהתערות בחברה הישראלית, כבר בגילם הצעיר. היוזמה למעבר היא של ענאן. היא מאמינה שגם אם הילדים ייתקלו בקשיים בסביבה החדשה, בבית הספר היהודי, בשכונה הזרה והלא מוכרת, הם רק יתחשלו מהחוויה. ואם יחוו גזענות, היא רואה בכך מעין חיסון מוחלש שיקבלו, כדי שבבגרותם כבר יהיו עמידים בפניה.  ברור לה לגמרי שהם חלק ממיעוט דחוי שנאלץ להיאבק על מקומו בחברה הישראלית, וככל שילדיה יקדימו להבין זאת, כך ייטב להם, לדעתה.

אז מה יהיה? האם באמת ייתקלו בגזענות יהודית בלתי נסבלת? האם הסבל של הילדים מצדיק את המאמץ? והרי מנתקים אותם מכל מה שהכירו עד כה – חבריהם בכפר, סבתא שלהם שגרה עד כה באותו בית, בקומה מתחתיהם, ושאליה יכלו ללכת כל יום כשהוריהם עדיין בעבודה – האם יצליחו להתגבר על הקשיים?

יופיו הרב של הרומן בכך שהוא משכיל להיכנס לתוך נפשה של כל אחת מהדמויות. גם אם מישהו מתנהג באופן שאנחנו מתעבים בעולם המציאותי, בין דפי הספר אנחנו מגלים הצדקות פנימיות עמוקות, חמלה והבנה, שמאפשרים לנו, רק במהלך הקריאה, לא בעולם האמיתי, לסלוח על עוולות בלתי נסבלות ועל מעשים שאינם מקובלים עלינו כלל ועיקר. (כמו שכשקוראים את המינגווי, מלחמת שוורים או דיג מקבלים נופך אחר לגמרי מאשר זה שבו אנחנו רואים אותם במציאות. זה כוחה של ספרות במיטבה). 

הכתיבה מדויקת ומפורטת מאוד, ולכן המצבים, בני האדם, הסיטואציות האנושיות, קמים לתחייה, אמיתיים וממשיים, מעוררים מחשבה ונוגעים עמוק בנשמה.

אי אפשר שלא לכאוב את כאביהן של הדמויות, גם כשאלה באים מכיוונים סותרים, וגורמים להן להתנגש זו בזו. אי אפשר שלא לחוש בחסד הרב שהספר מציע לנו, גם ואפילו כשמדובר ברגשות שאנחנו דוחים מעלינו בדרך כלל. פתאום אפשר להבין מה מעורר את שנאת השונה; ממה נובעים מקורותיו העמוקים של הפחד, ואיך בעצם אנשים יכולים להתגבר על הכיעור שמסתתר בנפשם, ולהיות טובים זה אל זה, כמעט בניגוד לטבעם או להיסטוריה האישית שלהם, שלימדה אותם רק להישמר, להתגונן, להיאבק.

הספר כתוב נפלא. אין כמעט עמוד שלא סימנתי בו הארות ותובנות. כמה נוגעת ללב, למשל, הזדקקותו של נוח, ניצול השואה, לתחושה של כבוד עצמי כפיצוי על מה שעבר עליו ועל רוזה, כשברחו שם, אז, וניצלו! הוא מתבונן בביתו שעל הכרמל, שם הצליח, חרף הנסיבות, לקנות דירה, "זה היה המקום המכובד שרכש לו בדין, לא עוד דירה בבית שיכון אפרורי, אלא נחלה בשכונה הוותיקה והשאננה על הכרמל. כאן ביתו, על הרכס, בין הבטוחים והשבעים, אלה שנולדו כאו, והוא שמר עליו מכל משמר". 

כאן המקום לספר עד כמה נוגעים ללב היחסים בין השכנים השונים, כמה מעניינת ההיסטוריה של הבניין שנפרשת לעינינו, ויש בה משהו מתמצית הישראליות: אנשים שכמעט כולם הגיעו "מאותה העיירה" בפולין, והוזמנו לרכוש דירה כדי שיוכלו להתחבר ולהרגיש בבית; הזוג היחיד שמוצאו מארצות ערב, והתערותו בין השכנים, בזכות הילדים שגדלו ביחד; השכנים שבמרוצת הזמן מתחלפים, חלקם מכרו את דירתם, אחרים מתו והורישו אותה (כמה נוגעת ללב דמותו של יניב שנאחז בריהוט הנושן שסבתו השאירה, לו ביחד עם הדירה, כי כך הוא ממשיך להרגיש קרוב אליה); ההזדקנות המוכרת, של האנשים ושל השכונה; תחושת הביחד הנוצרת מאליה, כי כולם הרי מכירים את כולם, וכולם איכשהו מעורבים זה בחייו של זה, כפי שקורה לא פעם בישראל בבתים מהסוג הזה. 

ומעל כל אלה מרחף מה שמסתמן כעיקר: השאלה הקריטית, הקשורה במהות חיינו כאן, בישראל – איך משתלבים יהודים וערבים? איך לומדים בני שני הלאומים לוותר על החשדנות ההדדית ועל הפחד? האם זה יכול להתאפשר? האם הרגש האנושי הבסיסי, הפשוט, והשקפות העולם ההומניות, יגברו על הכול? 

הספר שואל את השאלות החשובות האלה, ועושה זאת בדרך שמושכת מאוד את הלב. 

הוצאת התחנה, 2025
246 עמ'
עורכת: אורנה לנדאו