הנה מה שקורה לספרים: יש להם סיכוי לזכות בחיי נצח, או לפחות – בחיים ארוכים בהרבה מאלה של מי שכתבו אותם. הם יכולים להישאר על המדף במשך עשרות שנים, ולחכות שם לתורם: הוא עשוי להגיע! ואז – הם שבים ומתקיימים במציאות, בתודעתו של הקורא המתאחר, חיים בו ומדברים אליו. הסופר הלך לעולמו לפני שש עשרה שנה, אבל הוא כאן. שב ומספר. רוחו מתקיימת שוב, ודבריו יפים כל כך!

על המדף חיכה לי הרומן – ושמא הנובלה? – ליצני החצר מאת אביגדור דגן, מאז שיצא לאור במהדורה השביעית, ככתוב בעמודיו הראשונים של העותק שבידי, ב-1991. סוף סוף הגעתי אליו.

עלילת המסגרת של הסיפור מתרחשת בירושלים באמצע שנות השישים, אבל לבו במה שקרה לגיבוריו שלושים שנה לפני כן, במקום שבו נפגשו ארבעה “ליצנים” יהודים: האחד הוא המספר, הנושא על גבו חטוטרת שבאה עליו בעקבות תאונה איומה: דקות אחדות אחרי שנולד שמטה אותו המטפלת בבהלה, בשל האש שאחזה במצעים של אמו, היולדת. בעבר כיהן כשופט, וכשהגיע למחנה הריכוז גילה שיש בו היכולת לחזות עתידות; השני הוא ליאו ריזנברג נמוך הקומה, שיודע תמיד כיצד להצחיק את זולתו; השלישי הוא מקס הימלפרב, הקורא בכוכבים, והרביעי – אדם ואהן, להטוטן “שכישוריו וזריזותו לא פסקו מלהפליא ולרתק את אדוננו ומגיננו אדיר הכוח”.

אותו אדון אדיר כוח הוא קצין האס-אס קוהל, שלקח תחת חסותו את כל הארבעה, והם שימשו לו כקרקס פרטי: שעשעו אותו ואת אורחיו, והועילו לו בקריאת העבר והעתיד לבוא. כמו באדם בן כלב של יורם קניוק (שראה אור ב-1969, וייתכן שהשפיע על אביגדור דגן), שם מפקד מחנה ההשמדה הופך את אדם שטיין, יהודי שהיה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה הבעלים של קרקס מצליח, לליצן ול”כלב”, גם בחצרו של קוהל יש שני כלבים, אבל אלה אינם חוברים אל הליצנים אלא מאיימים עליהם בכל תחילת הופעה בפני קוהל, “אדון חיינו ומותנו הכול־יכול”.

באחד הלילות, כשהלהטוטר הפליא להקפיץ באוויר כדורים או בקבוקים, הגמד התגלגל על הרצפה וטיפס על כתפיו של הלהטוטן, הקורא בכוכבים הציץ כלפי מעלה מתוך גליל קרטון והמספר רץ קדימה, “מניף זרועותיי ומחקה את מעוף הציפור”, אבל “בשל החטוטת שלי וראשי היושב עמוק בין כתפי” נראה כמו עטלף, התרחשה זוועה עוד יותר קיצונית מתמיד, אפילו בנסיבות של מחנה ההשמדה: קוהל מתערב עם אורחיו על סכום כסף ניכר שאף אחד מהם לא יצליח להסיט את תשומת לבו של הלהטוטן, עד שייכשל ויפיל את אחד הכדורים המתעופפים באוויר. אכן, הלהטוטן אינו מאכזב. הקצינים הגרמנים מנסים להסיח את דעתו באמצעים שונים. למשל, מעמידים מולו אישה ערומה ומפתה. שום דבר לא משתבש אצלו, הוא ממשיך להעיף את הכדורים באוויר. עד שאחד המסובים, סרן וָלץ, שמתרגז על אובדן הכסף הצפוי לו, בשל ההתערבות שנכשל בה, מעלה בדעתו רעיון איך להכשיל את הלהטוטן: הוא מצווה להביא למקום את אשתו של היהודי. היא מגיעה ועומדת מול בעלה. שום דבר. הוא ממשיך להעיף את הכדורים כסדרם. עד שוָלץ המתוסכל שולף את אקדחו ויורה באישה. הלהטוטן לא נשבר. הוא ממשיך וממשיך להעיף את הכדורים.

בספרו האדם מחפש משמעות טען ויקטור פראנקל, שכמו אבידגור דגן וכמו גיבורי סיפורו היה אסיר במחנה ריכוז נאצי, שכדי להינצל ולהישאר בחיים לא היה די רק במזל. לדבריו, שרדו מי שהיה בחייהם פשר. פראנקל מונה ארבע קטגוריות עיקריות של פשר: אהבה, יצירה אמנותית או מדעית, קרבה אל הטבע, ואמונה דתית. למי שרצה להישאר בחיים כדי לשוב אל אהוביו או כדי ליצור, למי שהטבע מילא אותם בתחושה של משמעות ולמי שהאמינו שהתוכנית האלוהית מתקיימת, גם אם אינה נהירה להם, היו תעצומות נפש שעזרו להם להישאר בחיים, גם בנסיבות הבלתי אפשריות של מחנה הריכוז.

מה אם כן גרם לאדם ואהן, הלהטוטן, להמשיך לחיות, גם אחרי שרצחו לעיניו את אשתו האהובה?

זהו בעצם עניינו של הסיפור.

אביגדור דגן בוחן את המשמעויות לפשר שאותן ציין ויקטור פראנקל, בלי להזכיר אותו או אותן במפורש. את האמונה באלוהים, למשל, הוא מתאר כך: “אלהים היה חצאיתה של אמא, במקום שם היית בטוח, העץ שהילד הרץ נוגע בו בריצה ואז אסור לתפוס אותו. אלהים היה קרן המזבח שבה מחזיקים, ואיש לא יוכל לשים עליך יד, מקום מקלט, מעגן לספינה בעת סערה, קש שהטובע אוחז בו. הכול פנו אליו, הכול דיברו אליו. כמה כל הזמן, כמה לעיתים קרובות, ואחרים, רק בשעות הקשות ביותר, אבל כולם רצו להיות קרובים אליו לפיחות פעם אחת.”

על האהבה הוא כותב שהיא “איננה דומה לירח שנעלם ומופיע מחדש. משהחלה האהבה להיעלם, היא נמוגה בסופו של דבר, במין בושם מתוך ורד שכמש.”

יפי העולם הוא הגעגוע של הקורבנות אל “כל ורד, שאת בושמו לא שתו לרוויה, כל רחש בצמרות העצים שלא האזינו לו ביראת כבוד.”

אבל מסתבר שיש בעולם שמתאר אביגדור דגן מניע נוסף לכאורה, על אלה שמנה ויקטור פראנקל: התקווה לנקום.

האם יש קשר בין אמונה באלוהים, לרצון בנקמה? “נכון, אלוהים דיבר לא פעם על נקמה, אבל ברוב המיקרים היו אלה חשבונות שיש לחסלם בין אומות ולא בין בני אדם, ואפילו כשהיתה לשונו מפורשת כמו בשעה שאמר ‘שופך דם האדם באדם דמו יישפך’, עדיין לא היתה תשובה לשאלה איך יכול אדם לקחת על עצמו את ענישת הפשע בלי לעבור בעצמו על הצו הברור מכל, הדיבר המפורש ‘לא תרצח'”.

בדיעבד נודע למספר שהתקווה ושאיפת הנקם היא זאת שדרבנה את חברו להמשיך לחיות. האם הנקמה אפשרית בכלל? האם היא מספקת?

במהלך דומה לזה של סיפורי אלף לילה פוגש המספר בירושלים את אדם ואהן עשרות שנים אחרי שנפרדו לאחר שהשתחררו ממחנה הריכוז. במשך כמה לילות רצופים מספר לו ואהן מה קרה לו במהלך השנים, איך תר אחרי הרוצח, איך הצליח (לדעתו – בעזרת האל!) לאתר את וָלץ, ואיך תכנן את הנקמה. הוא דומה במאמציו לסיזיפוס: “כל לילה, לפני שנרדמתי, גלגלתי את סלע השאלה הזאת [השאלה – אם יש טעם בקיום האנושי!] אל ראש ההר, ובכל פעם מצאתי אותו שוב לרגלי ההר, בלי תשובה.”

אבל אז הוא מרגיש שאם ירצח את הרוצח, יגלה שהוא דומה לו. “האם הוא רוצה להשתוות אליו באכזריותו?” האם גם הוא מסוגל לרצוח אדם חסר ישע (שכן לכד את וָלץ, קשר אותו ולקח אותו לחוף נטוש, שם יוכל, כך חשב, לבצע בו את זממו).

בתום סיפורו של אדם ואהן, המספר, ואתו גם אנחנו, נשארים עם התהייה: האם אלוהים משחק בנו, בני האדם, ומשתעשע בנו, כמו שעשה קצין האס-אס עם ארבעת הקורבנות בקרקס הפרטי שהקים לעצמו? “אולי אנחנו רק ליצני החצר שלו?”

יש לכמה מהשאלות הללו תשובות: כשהולכים לאיבוד, משוטטים מותשים ביער, ופוגשים מישהו שאין אתו שפה משותפת, ולפיכך – אינו יכול להעניק למשוטט האובד הנחיות איך למצוא את דרכו, עדיין תיתכן נחמה, ואפילו גאולה: “זה שאתה פוגש יכול לעזור לך, גם אם אינכם מדברים במקרה אותה שפה. הוא רק יחייך, או יושיט לך יד, או יטפח על גבך, וכל זה יעודד אותך ויקל על המשך המסע. ויש עוד אפשרות אחת. זה שפגשת, גם הוא הולך לאן שהוא. ואם אינך מוצא את הדרך שלך, למה שלא תלך איתו? לאן שתגיע, זה יותר טוב מלהמשיך לגשש באפלה
לבד.”

הגאולה האפשרית היא, אם כן, בקשרים אנושיים.

ובכלל, “יותר חשוב לדעת מתי שכנך זקוק לעזרה, מלהבין את כל כוונותיו של הקדוש ברוך הוא. אולי הוא עסוק ואין לו זמן לחשוב על האלמנה הזקנה פנקס ברחוב שמעבר לפינה, או אולי שכח לרגע את לוי שאין לו רגליים. אז תיכנס אתה בינתיים תעזור כמה שאתה יכול. אלוהים לא יחזיק לך רעה על זה בכלל.”

המסקנה הזאת, ההומנית כל כך, שמחה אותי מאוד. לכאורה – מובנת מאליה. ובכל זאת, טוב לקרוא אותה מנוסחת, פשוטה ובהירה.

תודה, אביגדור דגן, אמנם איחרתי לפגוש בך, אבל הנה, לא החמצתי את דבריך כליל.

נוכחתי לראות שהספר ראה שוב אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-2017. ייתכן שעדיין אפשר – וכדאי! – למצוא ולקרוא אותו.