פנגיאה, שהעניקה לרומן שלפנינו את שמו, לקוחה מסיפור שנהג אחד מגיבורי הרומן לספר לילדיו: הוא דיבר אתם “על תיאוריית נדידת היבשות של וגנר, על פנגיאה, שהייתה יבשת על ענקית שהתפרקה ליבשות קטנות לפני מאתיים מיליון שנים.”

פנגיאה שבסיפור שלנו היא היבשת ההתחלתית – משפחה שהתפרקה בשואה – וזִכרה נשאר סמוי אך טמון בתת מודע של בני הדורות הבאים. אמנם לא הכירו אותה, אבל הם חשים בה, ובקשר שלהם אליה.

ידועה ומוכרת קביעתו של הוגה הדעות הגרמני תיאודור אדורנו שלפיה אחרי אושוויץ כתיבה של שיר היא “מעשה ברברי”. אדורונו, שהיה יליד פרנקפורט, הצליח לנוס מגרמניה לפי שמלחמת העולם השנייה פרצה, לפיכך לא היה “ניצול שואה” ישיר, אם כי בני דורו, בני משפחתו וידידיו, נרצחו, כמובן.

יש הרואים בדבריו הבעה של אי-אמון ביכולתה ובזכותה של האמנות להתמודד עם  הברבריות. האם מותר לנו “ליהנות” מייצוגה של הזוועה? האם אפשר בכלל “לייצג” את השואה באמצעים אסתטיים ואמנותיים? האם לגיטימי לעשות זאת?

בעיני ספרה של גילה ג. שחר סותר את טענותיו של אדורנו (שבערוב ימיו חזר בו מחלקן), ומוכיח שאפשר, צריך, וחשוב לכתוב על “השואה”. ובעצם לא עליה, אלא על בני האדם שהיו שם. על סיפוריהם המסוימים של האנשים הפרטיים שאפשר באמצעותם לדעת משהו על הזוועה.

ספרה של ג. שחר חשוב ומפעים, במיוחד לאחר שנודע בסופו, באחרית הדבר, שאחד הגיבורים שעליהם כתבה, שאליהם נקשרתי כל כך במהלך הקריאה, הוא לא אחר מאשר אביה. כך היא כותבת באפילוג:

“השאלות ששאלתי את אבי נותרו ללא מענה, כמו אמהות ואבות אחרים שבאו לכאן אחרי ‘המלחמה ההיא’, בחר גם אבי בשתיקה ודבק בה עד יומו האחרון.

את מה שאבי לא סיפר, סיפרה סטשה אמי, ואת מה שאמי לא סיפרה, סיפרו דודות ודודים, בני עיר וחברים. הסיפורים הולידו געגועים, והגעגועים חיפשו כתובת, סימן, רמז.

בתוך ערימות של דפי עדות, ספרי זיכרון, פנקסי קהילות, ספרי היסטוריה וסרטים דוקומנטריים, חיפשתי את אשר אבד, את קורות בתיהם של בני משפחתי – גינסברג, דוידוביץ, דמייני וזילברינג. ככל שהרחקתי לכת, כך הם התקרבו אליי, וככל שהעמקתי חקור, כך התרחבו בתוכי סיפורי חייהם, עד שהתערבבה שמחתם בשמחתי, וצערם בצערי, ומחשבותיהם במחשבתי, וקולם בקולי, וכתבתי.”

התחקיר העמוק והיסודי שערכה הסופרת ניכר היטב. אבל נוסף אליו כישרון כתיבה מובהק. התיאורים נראים מדויקים מאוד, ולצד זאת – נשמרים מפני קיטש סוחט דמעות. נראה כי הכשרתה כקולנוענית – גילה ג. שחר היא “ביבליותרפיסטית ומרצה לקולנוע” – איפשרה לה ליצור מחד גיסא תמונות תקריב מדויקות ומפורטות, ומאידך גיסא לחלוף על פני פרקי זמן ארוכים, ולעשות זאת ביכולת אמנותית מרשימה. הנה שתי דוגמאות לאופן שבו היא מרחפת ביעף מעל פני ההיסטוריה, וזאת כדי להגיע שוב אל גיבורי הסיפור, אל חייהם ואל גורלותיהם:

“הנייק קיבל את ההזמנה, ובכל יום היה בא, מחכה שהאולם יתפנה ומנגן. הוא ניגן כשגרניקה הופצצה על ידי מטוסיהם של היטלר ומוסוליני ומאות גופות התגוללו ברחובות. הוא ניגן כשרבבות אזרחים אוסטרים גלגלו במתק שפתיים את המילה אנשלוס וקיבלו בהתלהבות את החיילים שפלשו לארצם וסיפחו אותה לגרמניה, הוא ניגן כשהבריטים יצאו מגדרם והריעו לצ’מברלין שנתן להיטלר לנגוס בצ’כוסלובקיה, לבלוע את חבל הסודטים – להביא לדבריו את השלום לעולם. הוא ניגן כשאמיל גרינשפן האומלל רצח את המזכיר השלישי בשגרירות גרמניה בצרפת. הוא ניגן כשבית העסק של הלן ובעלה הוצת ונשרף בליל הבדולח בברלין. אבל כשהיטלר הכריז בנאומו בווילהלמסהאפן על ביטול הסכם אי-ההתקפה עם פולין, חדל הנייק מנגינתו, ארז את חפציו ושם פעמיו אל תחנת הרכבת הקטנה של פרוג’ה. דוּלק רץ בעקבותיו, אל תהיה טיפש, לא קרה כלום ולא יקרה כלום. אבא ישתולל מזעם ויחזיר אותך לכאן. הסכמים מתים והסכמים נולדים ועולם כמנהגו נוהג. הרכבת נעתקה מהרציף והותירה אחריה ענן עשן לבן שהתערבל במוחו של דולק וסחרר את מחשבותיו, ומה אם אני הטיפש ולא הוא? ומה אם ייפרמו כל החוטים הקושרים אותנו יחד? ומה אם תהום עמוקה תיפער פתאום ותבלע את הדרך מכאן לשם, כי תהיה מלחמה?”

“הם ניגנו עד שעלה השחר, הם ניגנו עד שנשרו עלי השלכת, הם ניגנו עד שהשלג של לינבורג התערבב עם המורדות המושלגים של זקופנה, הם ניגנו עד שהחיים והמתים ריחפו יחד בחלל בית הקפה.”

ג. שחר מספרת לנו על קורות בני משפחה אחת, וכשהיא עושה זאת היא מראה לנו, בין היתר, את עיוורונם של מי שסירבו לנוס מאירופה כל עוד התאפשר להם לעשות זאת, כי לא רצו להבין או לחזות עם מה הם עתידים להתמודד.

הסיפור מתחיל ברגע של שיא: “כשמרקוס עמד לפני כיתת היורים בבית הקברות של נובי-טארג, הוא לא חשב על שלושת בניו. מרקוס גם לא חשב על אשתו, הרעד המפרכס של כתפה הצמודה אל גופו לא חדר אל מוחו”. ברגעי חייו האחרונים מרקוס לא חשב גם על אמו המנוחה, אלא “רק על אמריקה”: “זאת שאליה הפליג שבע שנים לפני כן בן דודו הצעיר אלן”, שהפציר במרקוס שוב ושוב להצטרף אליו, אבל התייאש, כי מרקוס לא העלה על דעתו לנהוג כמוהו.

מרקוס, כמו רבים אחרים, היה בטוח שאין צורך ואין טעם לעזוב את המקום שראה בו מולדת – כזאת הייתה פולין בעיני רבים מהקורבנות, כמו גם בעיני ילידי ארצות אירופה האחרים. הם נשארו אזרחים נאמנים לארצות שעד מהרה הקיאו אותם מקרבן, ולא רצו בהם. המהגרים לפלשתינה ולאמריקה נראו בעיני הנשארים שוטים נמהרים: “מרקוס התבונן בפניו של זיגמונד ולא האמין למשמע אוזניו. לפלשתינה? מה תעשו בפלשתינה? זיגמונד, איך תסתדרו שם? הכול שם שממה.”

גם  כשנתקלו בגילויי אנטישמיות ברוטליים, לא הסכימו להבין את מלוא משמעותם, ואת מה שצופן להם העתיד בחובו: “פתיתי השלג נעשו גדולים וסמיכים. מרקוס פסע במהירות, בית העסק שלו כבר היה קרוב. ממולו ראה שלוש נזירות לבושות שחורים שצעדו בשלג בטור. כשחלפו על פני בית המסחר שלו עצרו לרגע והתבוננו בדבר-מה, אחר כך הסיטו בזו אחר זו את מבטן והמשיכו לצעוד בדממה. כשחלפו על פניו גלגלו את עיניהן לשמים, מרקוס הגביר את קצב הליכתו. כתובת גדולה הייתה מרוחה על דלת בית המסחר שלו, האותיות העגולות השתרבבו בה כמו לשונות אש אדומות. מרקוס התבונן בהן אחת אחת וסירב לחבר אותן זו לזו, אבל המילים לא השתהו וחלחלו אל כל איבריו. פולין לפולנים יהודים החוצה. חוליגנים, סינן מרקוס. הוא התכופף, לקח חופן שלג וניסה למחוק את אחת האותיות, אבל השלג רק הפך אותה לנקייה יותר, אדומה יותר ומנצנצת יותר, עד שהתעשת כבר עמד לידו רבינוביץ הסנדלר עם דלי של נפט. בוא, אני אעזור לך, את שלי כבר ניקיתי. כעבור שעה קלה הבהיקה חזית בית המסחר בלובן הרגיל, ומרקוס לגם את כוס הקפה המהביל שלו בלגימות קטנות.”

“כולנו פולנים”, קובע מרקוס, ומסרב להבין את עוצמתה הקטלנית של האנטישמיות שאתה הוא מתמודד שוב ושוב. הוא מדקלם ססמאות: “הנורמליזציה, גיז’ה, נמצאת בהישג יד. פולין חדשה עומדת בפתח. עולם חדש עומד בפתח.”

מרקוס מתנגד לבדלנות. מתנגד, למשל, לעיתונים ביידיש. מאמין ש”פני האומה לאחוה ולשוויון” ולכן אין טעם “לחזור אל זוועות העבר” ולדוש בהן. גילה ג. שחר מתארת את האנטישמיות הבוטה, הנבזית, היומיומית, שגיבורי ספרה נתקלים בה, גם במקומות הכי פחות צפויים. לפני המלחמה, וגם, כמובן, גם אחריה.

עם כל הכאב שמביע הספר, יש בו גם נחמה. יש בסופו, גאולה, גם אם היא חלקית. כשהגעתי אל הדף האחרון הרגשתי שאני רוצה לחבק את הסופרת ולהודות לה, על שהעזה. על שנגעה. על שתיארה. על שהצליחה. על שאביה ואמה שרדו, הגיעו לישראל, הקימו משפחה, הולידו אותה, ועל יכולתה לספר לנו עליהם, ועל רבים אחרים שנגעו בחייהם. מבחינות מסוימות הזכיר לי הרומן את הגשר הנסתר, ספרה של ג’ולי אורינג’ר, שגם היא הפיחה רוח חיים בבני הדורות הקודמים של משפחתה, ואת מה שעבר עליהם במהלך מלחמת העולם השנייה. הרגשתי שאני אוהבת אותם, את  האנשים הרחוקים הללו, ששתי הסופרות הקימו לעד לתחייה.