יש ספרים (למשל, סיפור על אהבה וחושך של עמוס עוז), שלא ברור אם לקטלג אותם כפרוזה או כתיעוד. הם משלבים בין ביוגרפיה לפיקשן, שכן החלק התיעודי שהם מציגים הוא רק קרש הקפיצה אל מחוזות הבדיון, אל ההשראה וכוחות היצירה וההמצאה של הסופר. עמוס עוז מתאר בספרו את שעותיה האחרונות של אמו כאילו שהיה שם לצדה, וסטפן הרטמנס לוקח אותנו אל החיים של סבו ושל אביו של סבו. הוא מתחיל בזיכרונותיו מהסבא, מוסיף להם, כך הוא מסביר, את המחברות הכתובות שהותיר אחריו הסב, ובהן תיעד את מה שעבר עליו כחייל בצבא הבלגי במהלך מלחמת העולם הראשונה, ומעבד אותם לכלל יצירה יפהפייה ונוגעת ללב.

סבו של הרטמנס, כך כותב הנכד, היה חייל “בעל כורחו וצייר – מרצונו”, ושתי עובדות החיים הללו היו המשמעותיות ביותר בחייו, ובספר שלפנינו.

במחברות תיאר כאמור הסבא את הקרבות הקשים שנאלץ להשתתף בהם, ואת גבורתו יוצאת הדופן. הסבא זכה בכמה מדליות על הצטיינות והקרבה.

הרטמנס עוקב אחרי חיי הסב, אחרי יצירתו, ואחרי המקומות שאליהם הגיע במהלך המלחמה. לקראת סופו של הספר הוא מגיע למקום שתועד בשיר הנודע שכתב ג’ון מק’קריי, “בשדות של פלנדריה” ומופתע לגלות שבמקום, שהיה אחד משדות הקטל האיומים של אותה מלחמה, פורחים פרחים שונים, אך לא פרגים! (בעקבות השיר היו הפרחים הללו לסמלה של מלחמת העולם הראשונה).

תיאורי המלחמה שהרטמנס מביא מתוך יומניו של סבו מחרידים: השוחות, הרעב, העכברושים, הבוץ “ששאב ובלע את הבחורים”, ערימות הצואה שהחיילים נאלצו לחיות לצדן, כי כל הרמת ראש גררה צליפות קטלניות; כל אלה מובאים בפרטי פרטים מעוררי חלחלה. אבל הזעזוע האמיתי והעמוק נגרם לקורא מתוך התדהמה הנחרדת שחשו החיילים לנוכח התנהגותם של הגרמנים, שמעלו בכל הקודים המלחמתיים שהיו נהוגים עד אז: “מה שנשב פנימה דרך החורים השטניים שפערה המלחמה במארג ההומניזם היה החום החורך של הריקנות המוסרית, שכמעט לא יהיה אפשר להפרות עוד באידאלים חדשים”, הוא כותב, ומתכוון לא רק ל”ענני גז החרדל הקטלניים” ול”פעולות הנקם הסדיסטיות שהגרמנים ביצעו נגד האוכלוסייה האזרחית חסרת המגן בכל אשר הלכו”, אלא גם לכל מיני תרגילים מלוכלכים שהחיילים הגרמנים לא היססו לנקוט אותם. למשל: בעיצומו של קרב העמידו  פנים שהם נכנעים, יצאו מהשוחות בידיים מורמות, וכשהחיילים הבלגיים יצאו לקראתם כדי לקחת אותם בשבי, השתטחו הגרמנים, וחבריהם לנשק ריססו ביריות את הבלגים. דוגמה אחרת: חיילים בלגים שמעו בכי של ילד. לבו של אחד מהם נכמר והוא יצא מהשוחה כדי להציל את הפעוט, אבל אז התברר שהגרמנים ביימו את הבכי וירו בחייל שיצא לעזור לילד חף מפשע, כביכול. “ההונים קרובים תמיד, המנוולים תמיד אורבים, מנצלים כל הזדמנות לשבור את רוחנו. לפעמים זה גורם להתפרצויות זעם ולשנאה יוקדת”, כותב הרטמנס, ומצטט את סבו שאמר כי בתום המלחמה “אנשי העולם הישן נקרעו לגזרים”, וכי “ההזדהות עם אידאל נעלה התנפצה לרסיסים. שרידי החשיבה הנאיבית והרומנטית היו פזורים באדמת מערב פלנדריה”. בעקבות מה שחוו, “ליבם של רבים מהחיילים שחזרו היה לאה ולמוד אכזבות”.

מי שקורא כיום את הדברים הללו זוכר היטב את הזוועות שעוללו הגרמנים במלחמת העולם האחרת, השנייה.

לצד כל אותן זוועות אנו קוראים על שאיפתו של הסב להיות צייר, כמו שהיה גם אביו לפניו. הרטמנס, לעומת סבו והסבא רבא שלו, שאותו לא זכה להכיר, מצייר במילים. תיאוריו יפהפיים. הנה דוגמה אחת: “הדרך שבה מולקולות נעות במים, ויוצרות משחקי אור עדינים ומשתנים כשהערב יורד על הים במפרץ דרומי, נאמר בחוף החצץ של עיירת החוף האיטלקית רפאלו, לאחר שהרוח פסקה והוורוד של ענני הערב יוצר אינסוף וריאציות בהשתקפות של הכחול המעמיק…”

נוגע ללב הצורך שלו להבין את סבו, את סיפור חייו הטרגי שהולך ומתפענח ושסודותיו העצובים נגלים לקראת הסוף. אי אפשר שלא לחוש בזיקה העמוקה – באהבה! – שהוא חש אל הסב. שנים נדרשו כדי שיבין את משמעות המתנות שהסב העניק לו, למשל – מטוס צעצוע מעץ שבנה למענו, או שעון כיס מוזהב. שנים נדרשות גם כדי שיעמוד על משמעות הציורים שהסבא צייר, שיבין מדוע התרגש כל כך מאחד מהם, אל מה התגעגע, אל מה ערג ומדוע. רק אחרי שהוא קורא את המחברות שהשאיר סבו הוא מבין את מלוא משמעותו של תרמיל הנחושת שניצב כל השנים על גרם המדרגות בבית סבו, וכל אחת מהתובנות הללו נהפכת גם לתובנה שלנו, הקוראים.

לאחרונה מתרבות היצירות העוסקות במלחמה האיומה ההיא, מלחמת העולם הראשונה, שנועדה “לשים קץ לכל המלחמות”, באמצעות הססמה הזאת פיתו ממשלות את אזרחיהן להתגייס לצבאות השונים: סרט הקולנוע “1914” והספר המסע האחרון של לוסיטניה הם רק שתי דוגמאות ליצירות הללו. נראה שיש רצון להבין היכן החלה הזוועה שהמאה ה-20 הייתה רצופה בה.

OORLOG EN TERPENTIJN Stefan Hertmans

תרגמה מפלמית: אירית באומן