אליזבת בארט בראונינג, סונטה 16

אֲבָל אַתָּה סָבְלָן, אַתָּה נֵחַן
בַּאֲצִילוּת שֶׁל מֶלֶךְ וְלָכֵן
תִּגְבַּר עַל פַּחַד שֶׁאֶצְלִי שׁוֹכֵן,
תִּפְרֹשׂ עָלַי גְּלִימָה מֵאַרְגָּמָן.
וְאָז תִּשְׁמַע כָּל כָּךְ קָרוֹב כֵּיצַד
לִבִּי כְּבָר לֹא נִרְעַד בִּבְדִידוּתוֹ.
כִּי כֵּן, עַכְשָׁו אַתָּה נוֹשֵׂא אוֹתוֹ
אֶל הַמְּרוֹמִים – שׁוּב לֹא יִהְיֶה לְבַד!

וּכְמוֹ חַיָּל מוּבָס שֶׁאֶת חַרְבּוֹ
שֶׁהֻכְתְּמָה בַּדָּם שׁוֹמֵט, נִכְנָע
עַתָּה הִגִּיעַ קֵץ כָּל הַקְּרָבוֹת
אֵין מַאֲבָק, אֲנִי כְּבָר מוּכָנָה.
אִם רַק תַּזְמִין, אֲנִי מִיָּד אָבוֹא
וּגְדֻלָּתְךָ אוֹתִי אוֹפֶפֶת וּמְשַׁנָּה.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 16 Sonnets from the Portuguese