"הסלילים הגנוזים": על ההקלטות של לוחמי מלחמת ששת הימים – מי חייב לראות את הסרט?

בתום ההקרנה, בעוד הקרדיטים מתגלגלים על המסך, עמדה במעבר הצדדי אישה צעירה והציגה את עצמה כך, בחושך: "אני הבמאית של הסרט."

הקהל הריע.

"אני," היא המשיכה, "מזמינה אתכם להתכנס באולם הקטן ולשאול אותי כל שאלה שעולה בדעתכם."

השאלה הראשונה הייתה בעצם התקפה לא מוסווית: "את," נזפה בה אישה מהקהל, "מציגה בסרט הזה את העמדה שלך, ורק את שלך – " רומזת על כך שאמירתו של הסרט אינה מקובלת עליה כלל.

גם השואל הבא לא שאל, בעצם, אלא תקף, והפעם משמאל: "עלייך," הוא אמר, "אני יכול למתוח ביקורת, כי את הרבה יותר צעירה ממני. לא יכולתי לעשות את זה לישעיהו לייבוביץ', כי הוא היה תמיד מבוגר ממני בעשרים שנה. לייבוביץ' דיבר על כך שהכיבוש משחית, אבל מעולם לא הזכיר את זה שגם הקיבוצים יושבים על אדמות של כפרים ערביים מנושלים."

והמעשים המדווחים אכן מחרידים. הם לקוחים מתוך סרטי ההקלטה ששימשו לכתיבת הספר שיח לוחמים – פרקי הקשבה והתבוננות – קובץ שיחות ועדויות של חיילים יוצאי קיבוץ שסיפרו על התנסויותיהם במהלך מלחמת ששת הימים. במשך שנים צנזר הצבא את החלקים השנויים במחלוקת. גם הסרט "הסלילים הגנוזים", כך העידה הבמאית, עבר את הצנזורה שביקשה למחוק חלקים ניכרים ממנו, אבל ויתרה, לאחר מאבק משפטי.

עתה, ארבעים ושמונה שנים אחרי המלחמה ההיא, נחשפות ההקלטות מאז. לדברי הבמאית את הקטעים שבחרו להשמיע מתוך מאתיים שעות הקלטה, מיינו כך: הוחלט לחשוף רק עדויות ממקור ראשון ולא שמועות על מעשים שעשו אחרים, ורק תופעות שהעדויות עליהן חזרו אצל יותר מאדם אחד. למשל – רצח שבויים: עניין שנשמע שוב ושוב בהקלטות ההן. ויש לזכור שהן התבצעו ימים ספורים אחרי תום המלחמה, כשהחוויות היו עדיין טריות בזיכרון ועדיין לא עברו עיבוד. מה שסיפרו החיילים המשוחררים דומה משום כך לתיעוד חי, כמעט "אִין-וִיווֹ". אם כך כן: חיילי צבא הגנה לישראל ירו לא פעם בשבויים. "הייתה תחושה שצריך להרוג כמה שיותר," מעיד אחד מהם. וכך, מספר מישהו, ירה באדם שהלך על איזו דיונה, לא הרחק ממנו. וכך, מספר אחר, חשו סקרנות למראה גוויות. ואף שלפו מצלמות. עד כדי כך שכבר מצאו את עצמם אומרים זה לזה – חכה, אל תצלם את הגווייה הזאת, יש בהמשך גווייה הרבה יותר מוצלחת. כן, הייתה שם, כנראה שכך קורה במלחמה, דה-הומניזציה. משהו במצפן, או במצפון, השתבש. למעט הבזקים שהדוברים מעידים עליהם: הנה, מספר מישהו, אחרי שהרג איזה קצין מצרי, פתח את התעודות שלו שאותן, כך סבר, ראוי להביא לקצין המודיעין, וראה תצלום של ילדים מחייכים על שפת הים. והבין שאת אביהם הרג זה עתה. אבל, הוא מספר, זה לא מנע ממנו להמשיך לירות על  אחרים.

שבויים מצריים עם חיילי צה"ל

באחת העדויות המחרידות בסרט מתאר החייל הישראלי המשוחרר כיצד גירש את תושבי הכפר א-טור. איך שיתפו המגורשים פעולה. עלו על המשאיות. בלי להתקומם. בלי להתמרד. "כצאן לטבח". איך התייפח זקן − שוודאי נולד בכפר, חי בו כל חייו וקיווה למות בו − כשנפרד מביתו. האסוציאציות השוֹאתיות אינן מופרכות ואינן שלי: הן של אותו דובר ישראלי שמעיד על תחושותיו באותו אירוע.

א-טור היא עיירה בדרום מערב סיני, לחופי מפרץ סואץ. יש עדויות לקיומה כבר בתקופת הפניקים. בשנת 1937 נמנו במקום כמה מאות תושבים. והנה מה שכתוב על א-טור בוויקיפדיה: "במלחמת ששת הימים השתלט כוח צנחנים מוסק על העיירה והחל לנוע צפונה לכיוון אבו רודס,  שם חבר עם כוח צנחנים שהונחת בראס סודר ונע דרומה. בשנות השלטון הישראלי במערב סיני (1967-1980) הייתה העיר נטושה." כך. "הייתה העיר נטושה" ולא עוד. בסרט נראים קטעי וידיאו שבהם תועד גירוש דומה במקומות אחרים. שיירות של משאיות. ילדים בוכים. זקנים שסוחבים על הגב את כל מה שיכלו להציל מרכושם. ואז הייתה העיירה נטושה, אבל, כך נכתב עוד בוויקיפדיה, "בשנים האחרונות התפתחה העיר, הודות לפיתוח התיירות בחופי מפרץ סואץ. המקום נחשב כמועדף לספורט גלישת הרוח בגלל הרוחות הערות המנשבות בו.‏"  האם אפשר שלא לצעוק את השאלה המתבקשת: מדוע גורשו התושבים ההם? מדוע נגזר על היישוב "להישאר נטוש", עד שישראל פינתה את חצי האי סיני?

הנה משהו מהדברים שנכתבו על אודות "ההקלטות הגנוזות" באתר SERET, המסביר כי החיילים המתועדים "יצאו לשדה הקרב במטרה להגן על המדינה וחזרו מיואשים ושבורים."

ובעניין זה שאל אחד הנוכחים את הבמאית – "מה כל הקיבוצניקים האלה שמדברים בסרט עשו כדי למנוע את המעשים האיומים שהם מספרים עליהם? ולמה כל הקהל כאן, באולם, מורכב רק ממבוגרים? איפה כל הצעירים שצריכים לראות את הסרט הזה?"

על שאלתו הראשונה לא השיבה. הלא בכך עוסק הסרט. במה שקורה לאנשים טובים, או לפחות רגילים, כשהם נקלעים לתוך התנסות מחרידה ובלתי אפשרית כמו מלחמה. האם לגיטימי לתהות אם כולנו בטוחים בכך שיצליחו לשמור גם בנסיבות כאלה על צלם אנוש? עם השאלה השנייה הסכימה הבמאית: אכן, ראוי שצעירים רבים יותר יגיעו ויראו את הסרט הזה. ואני מסכימה אתה: זהו אכן סרט חשוב וראוי שכל ישראלי יצפה בו.

אבל הייתה עוד שאלה חשובה אחת שלא נשאלה באותו ערב. כל הנוכחים, גם הבמאית, הסכימו לכאורה עם התיזה לפיה מלחמת ששת הימים הייתה מלחמת אין בררה. מלחמה על הקיום שלנו. איש לא הטיל ספק בכך שהייתה הכרחית ולא שנויה במחלוקת. ובעניין זה אי אפשר שלא להיזכר בספרו של תום שגב,1967, והארץ שינתה את פניה שכתבתי עליו ברשומה נפרדת, בשני חלקים. החלק הראשון. החלק השני.

עמוס עוז הסלילים הגנוזים

עמוס עוז, שהיה אחד מעורכי הספר שיח לוחמים – פרקי הקשבה והתבוננות סיכם את השקפתו על הקונפליקט ואמר שמדובר בטרגדיה, כי יש כאן שני צדדים שצודקים לחלוטין. את השאלה שאותה הזכירו כמה מהדוברים – מה היה קורה לו נוצחה ישראל באותה מלחמה, מוטב לה לנפש להדחיק.

תגובה אחת בנושא “"הסלילים הגנוזים": על ההקלטות של לוחמי מלחמת ששת הימים – מי חייב לראות את הסרט?”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s