“כל רצח הוא מעשה נתעב, אך זה הנידון לפנינו נתעב שבעתיים, הואיל ולא זו בלבד שהנאשם לא הביע חרטה או צער, אלא ביקש להיראות כמי ששלם עם המעשה שביצע.
מי שמקפד פתיל חייו של אחר בדם קר ובשלוות נפש שכזו רק מעיד על עצמו לאילו תהומות של דלות ערכים התדרדר, והוא אינו ראוי ליחס כלשהו זולת חמלה, על שאיבד צלם אנוש.
העובדה שצמחו בקרבנו גידולי פרא שכאלה, מחייבת לבדוק אילו חלקים במערכת החינוך בישראל כשלו, כשלא הצליחו להנחיל ולבסס את עקרונות הדמוקרטיה בקרב חלק מהדור הצעיר.
מעשיו של הנאשם אינם רק כישלונו האישי לא עימו לבדו אנו באים היום בחשבון, אלא עם כל מי שבדרך ישירה או עקיפה, במפורש או מכללא, נתנו לו להבין שמותר לגדוע חיי אדם על מזבח ‘המולך’ של אידיאולוגיה כלשהי.”
"תחת השם אחדות העם משתמשים בביטויים שרק מביאים לקרע"
“לא הייתה שום הסתה נגד רבין”: את המשפט הזה, שנאמר בפסקנות ובביטחון, שמעו לאחרונה תלמידי בית ספר תיכון בישראל מפי מורה המופקד על חינוכם ועל השכלתם האזרחית.
יש כיום בישראל מי שיגיבו לדברים הללו בתדהמה ובזעזוע, ויש, למרבה האימה, גם לא מעטים שיהנהנו בהסכמה.
את אלה האחרונים לא נפגוש מן הסתם באולמות הקולנוע (המעטים כל כך) שבהם מוקרן סרטו החדש של עמוס גיתאי, “רבין, היום האחרון”. מי שאינם רוצים לדעת מה התרחש באותם ימים, מי שממשיכים לנהות אחרי המסיתים מאז, ודאי לא ינהרו בהמוניהם כדי לצפות בתיעוד של האמת המחרידה, שהייתה אמורה אז לזעזע את אמות הספים ולשנות את פני החברה הישראלית. היו מי שציפו והאמינו שהרצח יגרום להתפכחות. שהציבור יבין לאן יכולה ההסתה הפרועה להביא. לא כך קרה.
אחד הרגעים הקשים במיוחד בסרט איננו קשור ישירות ברצח, אם כי גם השחזור, ותיעוד שלוש היריות שקטלו את חייו של ראש הממשלה, קשים מנשוא. חמור ומזוויע לא פחות לראות את הקטע התיעודי שצולם זמן לא רב לפני הרצח. ראש הממשלה, יצחק רבין, עומד בכנסת ישראל ונאבק על זכותו לדבר, לגנות את ההסתה נגדו. המצלמה נעה לאטה, ועל אחד הכיסאות רואים את מי שירש את מקומו של רבין כראש ממשלה: בנימין נתניהו יושב לו שם, מחייך את חיוך הזדון הערמומי שלו, נראה כמי שנהנה מהמהומה המתרחשת לנגד עיניו. ממצוקתו של ראש הממשלה שמצטט בהשתאות את דברי הבלע שהוא נאלץ לשמוע. איך ייתכן שהוא – שהיה רמטכ”ל, שר ביטחון, שמשחר נעוריו נלחם למען המדינה − מואשם כבוגד, מוצג לבוש בכפייה או במדי אס-אס?
את הסרט “רבין, היום האחרון” חייבים לטעמי להקרין בדחיפות בכל בתי הספר בארץ. לא רק התלמידים צריכים לצפות בו, אלא גם המורים. לפני עשרים שנה לא מעטים מהם היו מן הסתם ילדים קטנים, ואולי זאת הסיבה שיש ביניהם כאלה שיכולים ומעדיפים לספר לעצמם כאוות נפשם סיפורים המנותקים מהמציאות. למשל − לקבוע בביטחון ש”לא הייתה אז הסתה”, ולא להתעמת עם העובדות שעמוס גיתאי מביא בפני צופיו: קטעי ההסתה מעל המרפסת בכיכר ציון. החיוך הזחוח של המסית הראשי, בנימין נתניהו. שלטי הנאצה. הפרצופים המעוותים משנאה שנראו בקהל. ההפגנה שבה התהלך ראש הממשלה הנוכחי ולא הרחק ממנו “ארון מתים” ועליו שמו של מי שירצח בקרוב.
הדעת אינה סובלת – ואין לה בררה אלא לסבול – את הידיעה ש”רצחת וגם ירשת” ייתכן. מי שהסית ועזר ליצור אווירה שבה התאפשר הרצח, יושב כיום זחוח ובטוח במעמדו ומתפאר בכך ש”כל מה שאני רוצה אני משיג”, וזאת אחרי שהצליח להסיט מדרכו עוד מכשול בדרך לחתימה על מתווה הגז שייטיב עם הטייקונים ויעשוק את הציבור, גם את התמימים שנהרו לקלפיות בעקבות ההסתה האחרונה, הפעם נגדי ערביי ישראל, הסתה שראש הממשלה “חזר ממנה” לאחרונה בחצי פה, כדי להקל על פגישתו עם נשיא ארצות הברית.
אי אפשר שלא לתהות: כיצד זה, אם אכן מצליח ראש הממשלה בכל מה שהוא רוצה, חתמו המעצמות על הסכם עם אירן? האם לא נאבק נגד אותו הסכם? ואיך ייתכן שיוקר המחיה בישראל מאמיר והולך ומחירי הדירות כבר מזמן נמצאים מחוץ להישג יד של מרבית הצעירים? האם בנימין נתניהו אינו רוצה בשינוי המצב? אלה רק כמה שאלות קטנות שמתעוררות נוכח דברי היוהרה הנפסדים הללו שלו, ואתם התשובה הניצחת: נראה שהוא צודק. את מה שבאמת חשוב לו, הוא משיג.
וכמה מהדברים שחשובים לו כל כך פירטה לאחרונה אושרת קוטלר בכתבה אמיצה ומזעזעת בערוץ 10. לפי הכתבה לא בִּּכְדִי ממשיך נתניהו לחלוש על ארבעה תיקים בממשלה, בנוסף על תפקידו כראש ממשלה. הכול מתוכנן, ונועד לכך שיוכל להשיג את מה שחשוב לו באמת. כך הצליח לדוגמה לסלק מתפקידם את הממונה על ההגבלים העסקיים, דוד גילה, את יו”ר רשות החשמל, אורית פרקש ואפילו את שר הכלכלה, אריה דרעי, שהתנגדו כולם למתווה הגז המוצע, בשל הנזק שייגרם בגללו לציבור.*
וזאת עוד לפני שמדברים על העילה שבגללה נרצח יצחק רבין: החתירה להסכמי שלום. בריאיון נוקב מאותם ימים המוצג בסרט הסביר רבין מה החלקים החשובים ביותר בעיניו בהסכם שיושג: השאלה מה בדיוק יקרה בעזה. הוא מסביר מדוע נסיגה חד-צדדית תהיה טעות, כי אי אפשר להשאיר ואקום שבו יתרחש כאוס. מי ידאג שם לאוכלוסיה המקומית, שאל רבין. מי יספק להם חשמל ומים, מי ידאג לבתי החולים? מה יקרה שם אם אנחנו לא נספק להם חמצן ותרופות? מי ישלם לפקידי הציבור משכורות? מי ייכנס לתוך החלל שאנחנו נפנה? על כל אלה, כך הסביר בחוכמה, במתינות, בשיקול דעת, חייבים לחשוב. וברור לחלוטין שטובתה של ישראל העסיקה אותו, כי הבין היטב שלא נוכל לחיות בשקט ובשלווה אם ניאלץ להמשיך להילחם כל הזמן, וששלום יתאפשר רק אם נחשוב גם על הצד השני, על שכנינו, על מה שנחוץ להם, כי החיים של כל מי שחי כאן, בין הים לנהר, שלובים אלה באלה, ואי אפשר לקרוע את האריג הזה בלי שכל הצדדים יינזקו.
אולם הקולנוע שבו ראיתי את הסרט היה מלא למחצה. אפשר לשמוח על המעטים שהיו בו, אבל דומה שאלה שהגיעו אינם מי שצריכים באמת לשמוע את דברו. ועם זאת, זהו סרט חשוב מאוד לכולם. גם אם המשוכנעים אינם זקוקים לשכנוע נוסף, מן הראוי שיצפו בו. משנתו סדורה. הוא מציג את כל מה שאִפשר את הרצח: את המחדל המעורר פלצות של שירותי הביטחון השונים. את האווירה ששררה בקרב ציבור מסוים, כולל הפולסא דנורא ודין רודף. את הלחשים והתפילות למותו של מנהיג נבחר. את האיומים על חייו, המוסווים והגלויים. לא הכול ידוע אפילו למי שחיה אז, שעקבה אחרי המתרחש, שאבלה כבר עשרים שנה על הרצח הבלתי נתפס. כך למשל חזקה מאוד הסצנה, בגילומה המצוין של דליה שימקו, שמשחקת תפקיד של פסיכולוגית עטוית שביס ש”ניתחה” את אישיותו של רבין ו”הוכיחה” שהוא “סכיזואיד”. איני יודעת אם סצנה כזאת אכן התרחשה במציאות, אבל בכל מקרה היא משכנעת מאוד באמיתותה, וגם אם המילים לא נאמרו במדויק, המסר ודאי עבר כפי שהוא מוצג בסרט. רודפי השלום, האנשים השקולים, אלה שחיפשו את הדרך להציל את מדינת ישראל מסכסוך הדמים המתמשך, נהפכו ל”מטורפים”. ואילו הפנאטים, מקדשי האדמה, מעודדי הרצח, נחשבו שפויים.
אי אפשר לנוס מפני הכאב הבלתי נסבל שמסב הסרט. כשיוצאים מבית הקולנוע מגיעים אל המציאות המייסרת לא פחות. האם באמת אבדה התקווה? האם לא תהיה לנו תקומה?
בתוכנית שהוצגה בערוץ 10 הזהיר ד”ר דורון נבות מהחוג למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, שחוקר את התנהלותו של בנימין נתניהו כבר עשרים שנה מפני “מצב הדמוקרטיה היום בישראל,” שהוא, לדעתו של נבות, “בנקודת השפל הכי גדולה שלו מאז שהמדינה קמה, והוא קשה,” מוסיף נבות ואומר, “בגלל המדיניות שראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, מוביל באופן שיטתי. מה שמאפיין את המדיניות של ביבי זה לרכז עוצמה.” בניגוד, כך מראה החוקר, לכל ראשי הממשלה הקודמים, שכיבדו את שלטון החוק, וחיזקו אותו, ואפילו הציבו כנגד עצמם אנשים שהתנגדו לדרכם. כך למשל, מנחם בגין, שבג”ץ קיבל החלטות שלא היו לרוחו, תמך בהן וקידם בבית המשפט העליון את אהרון ברק, אף על פי שלא נמנה עם המחנה שלו. נתניהו לעומתו, ולעומת כל קודמיו, מציב בעמדות בכירות “אנשים שבעצם לא מתאימים לתפקיד שלהם”, וזאת כדי לשמר את כל הכוח בידיו. נתניהו, כך מזהיר החוקר, גורם לכך “שלא צומחת כאן מנהיגות אמיתית”, ותוהה בחשש מה יקרה אחרי שביום מהימים יפנה נתניהו את מקומו. אז, כך הוא מסביר, נישאר “עם מערכת מרוסקת”, ולכן הוא חוזה שבעתיד מצבנו עוד יחמיר, “אם נשלים עם מה שקורה” כיום, עד כדי סכנה ממשית לקיומה של מדינת ישראל, גורס ד”ר דורון נבות.
לאן אפשר להפנות את קריאות האזהרה הללו? מה אפשר לעשות כדי שמי שמעזים לספר לבני הנוער שלנו שלרצח רבין לא קדמה הסתה, כדי שמי שאוזניהם מסרבות לשמוע ועיניהם עצומות מלראות, יתנערו, יקשיבו ויבינו את מה שמתרחש כאן, בתוכנו, ממש עכשיו?
בכל פעם שריח בחירות עולה באוויר, ומתי בעצם הוא לא מרחף בינינו, מאיים להציף שוב את הארץ בכרזות, מדבקות, ג’ינגלים ותשדירים? − אני נזכרת בסיפור “מה אתה סח” מתוך הקובץ ד”ש מנעורייך, של גפי אמיר.
הוצאת כתר
הסיפור מתחיל זמן קצר אחרי שמפלגת העבודה ניצחה בבחירות. הדוברת, שיושבת עם בעלה במטבח, שניהם מעשנים סיגריות, מהרהרת ומקווה “שאולי עכשיו שאהוד ברק נהיה ראש ממשלה, הבעל שלי יתחיל לחבב אותי מחדש…” ברור לה שלפיוס הזוגי יש סיכוי רק מכיוון שאהוד ברק “נהיה ראש ממשלה”. הא-הידיעה החסרה במילה “ממשלה” מבהירה לנו שאהוד ברק וממשלתו ממש לא מעניינים אותה. שהם חשובים לכאורה רק לבעלה.
מיד אחרי שהיא מנסה ליזום את הפיוס המיוחל ומכריזה על כך שאולי עכשיו, כשהמדינה “בידיים הנכונות”, כשיש סיכוי שיצאו בקרוב מלבנון, הגיע הזמן ש”תיקח את עצמה בידיים” ותרזה קצת, היא מתייאשת מהמחשבה: “אם זה כרוך בלהפסיק לאכול פסק-זמנים ובמבות, כבר אולי עדיף שהמדינה תישרף.”
הספר ד”ש מנעורייך ראה אור בשנת 2001. הסיפור “מה אתה סח” מתרחש שנתיים לפני כן. הפוליטיקה הסעירה את נפשם של ישראלים. רבים מאתנו עדיין האמינו אז שיש משמעות לבחירות, לממשלה, לקואליציה שתקום, לאיש שיעמוד בראשה, שכל אלה יוכלו להשפיע על חיינו ועל גורלנו. רבין נרצח רק ארבע שנים לפני אותן בחירות. זיכרון ההפגנות האלימות, הפוסטר שבו הולבש ראש ממשלת ישראל במדים נאציים, ארון הקבורה שהלך אחריו מנהיג האופוזיציה, העצרות המתלהמות בכיכר ציון והפוליטיקאים שעמדו על המרפסת וזעקו דברי הסתה, הרצח עצמו, נוער הנרות שהתאבל בכיכר, האנחות המזועזעות וממשלת ישראל המודיעה בתדהמה, היו אז עדיין טריים בזיכרון, לא היו עדיין מורשת שמנחילים לבני הנוער בעצרות ובטקסים.
גפי אמיר בסיפורה המדובר כבר הגיעה למקום שבו מצויים כיום רבים מאתנו: זה של ייאוש מוחלט. הציבור שיצא לרחובות בהמוניו לפני שלוש שנים כדי להפגין נגד – מרביתנו לא ידעו אפילו להגדיר בדיוק נגד מה – אולי כך: אובדן השליטה על חיינו. החשד שההנהגה עסוקה בעיקר, ואולי רק, בטובת עצמה ולא בטובתנו; התחושה שאמות הספים רועדות והקרקע נשמטת מתחת לרגליים, שהכול קורס והחורבן מידפק על הדלת: זה של מערכת הבריאות, מערכת החינוך, הכלכלה בכלל והרווחה האישית בפרט, שאין עוד שום קיר מוצק להישען עליו, ושסיכוייהם של מרבית הצעירים למצוא לעצמם בגלגול החיים הנוכחי בישראל קורת גג יציבה ובטוחה נמוגו. כמעט חצי מיליון הישראלים שיצאו להפגין הבינו מאז שמחאתם לא חרתה אפילו שריטה אחת קטנה בתודעתם של המנהיגים, וודאי שלא שינתה מאומה במציאות. יוקר המחיה רק ממשיך להאמיר, בתי החולים מזהירים שאין להם עוד כסף לתרופות מצילות חיים, יום עבודה שנמשך רק שמונה שעות כבר נשכח מזמן – הורים רבים נאלצים להפקיד את ילדיהם הקטנים בידיים זרות, לאורך רוב שעות היום, כדי שיוכלו לפרנס אותם בדוחק. אובדן התקווה מתבטא בכך שישראלים רבים מסדרים לעצמם דרכונים זרים ומשגרים מברלין ידיעות על מילקי בר-השגה למעמד הביניים, לא רק לאלי הון.
בעמוד השני של הסיפור “מה אתה סח” אנחנו רואים את הדוברת משתדלת ומתאמצת להתעניין בכך שאהוד ברק נבחר להיות ראש ממשלה. ניכר שלא באמת אכפת לה מהמציאות הישראלית, אבל היא יודעת שהתעניינות כזאת היא המפתח היחיד לקשר עם בעלה.
הבעל הופך עמודים בעיתון ואומר ש”למרות העייפות הוא כל כך מבסוט, ששום דבר לא יכול לקלקל לו את המצברוח.” היא מיד מצטרפת אליו: “גם אני. אני כל כך שמחה, אתה יודע, זה ממש עושה התרוממות רוח כזו, נכון?”
את התרוממות הרוח שלה איננו מצפים לגלות. מלכתחילה אנחנו יודעים שלא באמת אכפת לה מאהוד ברק. אבל משום מה גם התרוממות הרוח שלו לא ממש משכנעת. רק לפני רגע הבנו שרק היבחרותו של אהוד ברק יכולה להביא לכך שהבעל הזה יתפייס עם אשתו, ובכל זאת שמחתו הדעוכה, המאומצת, מעוררת תהייה. כמה שני אלה מתאמצים, ולא מצליחים, להיות באמת מעורבים רגשית!
“כן.’ היא אומרת. ומעירה: “התאמצתי להמשיך את הדיבור כמו שמדליקים סיגריה ברוח… ‘כל ההפגנות והבלגן בכיכר. אין מה לדבר. שיחקנו אותה. הרווחנו את הניצחון הזה ביושר.'”
“אהממ,” משיב לה הבעל הכבוי.
“‘ממש כיף. באמת. יש תחושה שהמדינה חזרה לידיים הנכונות, נכון?'” היא מוסיפה. משתדלת כל כך להראות שהיא נלהבת.
בעוד שתיים עשרה שנה יצאו ודאי שני אלה לרחובות כי יבינו שאין לילדים שלהם עתיד במדינה. כרגע הם ממשיכים לומר לעצמם: “המדינה חזרה לידיים שלנו”: של חברי המפלגה שעד אמצע שנות השבעים הייתה היחידה, הנכונה, האמיתית, מפא”י ההיסטורית, המייסדת והקובעת.
בינתיים הם ממשיכים לשחק את המשחק של מעמד הביניים. הם מוזמנים למסיבת הניצחון-בבחירות אצל חברים בהוד השרון. על פני השטח הכול חביב וידידותי. מתחת לפני השטח רוחשות טינות אפלות ותוקפנות, מוסוות בנימוס חייכני. הדוברת, תמי שמה, כבר קצה מזמן בחברויות המזויפות הללו, אבל בינתיים ממשיכה לשתף פעולה בטקסים השגורים, ההתנשקויות, חילופי הדברים הידועים מראש – את נראית נפלא, רזית, שמנתי…: “‘תמי, בו’נה, א-ת לא שפויה. בחייך, אמרתי לך שיש מלא אוכל.’ ‘עזבי, אני עושה לה נימוסית, כולה עוגה…'”
החברים המסובים אמורים להיות מאושרים: מפלגתם שבה לשלטון. אכן, הם מפליגים בחלומות על איך יהיה מעתה ואילך: על כך ש”ידפקו את הדתיים”. על מה שיקרה כשיוסי שריד יתמנה לתפקיד שר החינוך ואהוד ברק יגיע להסכם שלום עם סוריה. אבל חגיגיות המעמד אינה מונעת שרשרת של עקיצות הדדיות. נראה שאפילו הניצחון שהושג לא יכול להציל הכול: “עם כל הכבוד לאהוד ברק, לתקן לה את הנישואים יהיה לו קצת קשה,” חושבת תמי על אחת הנשים בחבורה.
ואז מתרחשת סדרת אירועים ששיאה בפיצוץ מרהיב: תמי מצותתת במקרה לשיחה של חברותיה שמרכלות עליה מאחורי גבה: כמה השמינה. כמה מכוערים המכנסיים שהחמיאו לה עליהם. כמה בעלה שונא אותה. כמה דקות אחרי כן בעלה מספר לכולם שאינו יודע בעצם למי תמי הצביעה בבחירות.
והיא מטילה את הפצצה האיומה, המחרידה, הבלתי נסבלת: היא מכריזה שהצביעה לש”ס.
הנוכחים מגיבים כמו כוהנים שהכניסו להם צלם להיכל. ש”ס מבחינתם היא פסגת הטומאה. היא הסיטרא אחרא. היא הטאבו האולטימטיבי. להצהיר באוזניהם שהצבעת ש”ס זה כמו לגלגל מוסלמי עם חזיר, או להכניס נזיר קתולי למועדון חשפנות, (אולי כמו לחשוף צוערים חובשי כיפה לנשים שרות?)
כשתמי מסבירה שעשתה זאת כי נמאס לה מהמדינה, בעלה מתחיל להירגע: “נמאס מהמדינה” זה בון-טון. אבל לא, היא מפרטת. הנמאס שלה שונה: היא נגעלת מהשמים הכחולים, “כמו ארטיק קרח ענבים מטפטף עליך.” נגעלת “מהמרצפות של אקרשטיין, מהעמודים של החניות, החניות עם האספלט בבתים של שלוש קומות והשיחים הקטנים שגדלים בחצר…”
והיא הכי נגעלת מהנוכחים. בפרץ של תיעוב היא חושפת את כל הסודות שנִגלו לה, בשם אחוות הבנות, את הצביעות, העמדות הפנים, השקרים. את הכול היא פורשת באוזני השומעים ההמומים, שוברת את כל הכלים ומנפצת את כל המוסכמות.
מאז שקראתי את הסיפור הזה נשמע בתוכי לא פעם הקול המתריס, האומר: “הצבעתי ש”ס…” קולם של הציניות והמיאוס שגפי אמיר הביעה בשנינות רבה כבר לפני חמש עשרה שנה.
המתלהמות בכיכר ציון והפוליטיקאים שעמדו על המרפסת וזעקו דברי הסתה, הרצח עצמו, נוער הנרות שהתאבל בכיכר, האנחות המזועזעות וממשלת ישראל המודיעה בתדהמה, היו אז עדיין טריים בזיכרון, לא היו עדיין מורשת שמנחילים לבני הנוער בעצרות ובטקסים.
מאומה במציאות. יוקר המחיה רק ממשיך להאמיר, בתי החולים מזהירים שאין להם עוד כסף לתרופות מצילות חיים, יום עבודה שנמשך רק שמונה שעות כבר נשכח מזמן – הורים רבים נאלצים להפקיד את ילדיהם הקטנים בידיים זרות, לאורך רוב שעות היום, כדי שיוכלו לפרנס אותם בדוחק. אובדן התקווה מתבטא בכך שישראלים רבים מסדרים לעצמם דרכונים זרים ומשגרים מברלין ידיעות על מילקי בר-השגה למעמד הביניים, לא רק לאלי הון.