קטגוריה: נאום

"אנשים הסבורים שבלעדיהם אי אפשר הם המסוכנים שבשליטים"

ב-10 במארס 1974 התקיימה ישיבה חגיגית של הכנסת הנבחרת, שבה הוצגה ממשלה חדשה, השש עשרה, בראשותה של גולדה מאיר. מלחמת יום הכיפורים הסתיימה פחות מחצי שנה לפני כן. אף על פי כן, ולמרות התחושות הקשות ששררו בציבור, זכה המערך באותן בחירות ב-51 מנדטים (והליכוד, בראשות מנחם בגין, ב-39).

אחת המתנגדות לממשלה החדשה שהוקמה הייתה דווקא חברת כנסת מהשמאל, שולמית אלוני, ראש "המפלגה לזכויות האזרח" (שזכתה באותן בחירות ב-3 מנדטים).

נאומה של שולמית אלוני, דבריה החוזרים, הנחרצים, "אינני מאמינה לכם. אינני מאמינה בכם", נותרו חקוקים בזיכרון. אלוני התפלמסה בנאומה עם גולדה מאיר, לא על מה שכונה "המחדל" של המלחמה: חוסר המוכנות של הצבא והמשגה המודיעיני החמור, שגבה את חייהם של  2,673 חיילים ישראליים.

את עיקר חיצי הביקורת שלה שילחה אלוני לעבר התנהלות המשא ומתן הקואליציוני שקדם להקמת הממשלה.

"כבוד היושב ראש, כנסת נכבדה," פתחה אלוני, וציטטה מיד את הדברים של ראש הממשלה: 'אדם המאבד את הבושה מאבד את הכול". היא המשיכה ואמרה: "השבוע, לנגד כל עם ישראל ולנגד העולם כולו, אבדה מכם הבושה. לאחר מצעד החנופה של השבוע שעבר, לאחר משחקי התפטרות וברוגז, באה הגאולה המרגשת. בעיניים דומעות ובלב פועם חזרו הבנים הסוררים אל חיק אמם הגדולה. פשוט, באה לנו שעת חירום. כאילו קודם לכן,  מאז הבחירות, בעשרת השבועות של משחקי המשא ומתן הקואליציוני, ישבנו לבטח, רגועים ועליזים, איש תחת גפנו ותחת תאנתו – עסוקים בריהוט פנטהאוזים ובהחלפת מכוניות. עתה ירדה עלינו שעת חירום שכמוה לא ידענו. הפטפטת הרבה של גואלינו, גילוי מקורות מודיעין שלא היו כדוגמתם, תוך יצירת פאניקה בציבור, כל אלה מעידים על המהפכה הגדולה שחלה בחיינו. שליט סוריה הרכיב לנו ממשלה. איזו זכייה גדולה. דווקא מצפון נפתחה הגאולה. וכך יש לנו כ"ג הגיבורים, מושיעי האומה, בעת צר ואויב. תודה לאל, הבעיות הפרסונאליות באו סוף סוף על סיפוקן. העקרונות, ההבטחות, מצע הבחירות, כל אלה ערכם קטן משווה פרוטה, הושלכו לארץ והיו כאסקופה הנדרסת.

רבותי, עתה,  משיש לנו סוף סוף ממשלה, מצווה עלינו לערוך הלוויה ממלכתית רבת עם ורבת תפארת לבושה שנסתלקה. אילו היתה הדאגה לעם בראש מעייניכם, לא הייתם חסרי בושה, כי אז יכולתם להרכיב ממשלה יעילה תוך ארבעים ושמונה שעות מיום הבחירות, וזאת על יסודות המצע של המערך. הצענו לכם מלוא תמיכתנו. לא ביקשנו כל תמורה. לא ביקשנו שר עם תיק או בלי תיק. לא סגן שר ולא בנק, אפילו לא נסיעה קטנה לחוץ לארץ.

מה שביקשנו הוא שתהיו נאמנים למה שהבטחתם, שבימי חירום ומצוקה תתנו דוגמה של יעילות והתחשבות בציבור, שתהיה רה-אורגניזציה במשרדי הממשלה למען שרת את הציבור וכדי שאזרח לא ייפול בין הכיסאות נרדף, מוכה ובזוי על ידי מנגנונים נפוחים. ביקשנו צמצום תיקים ומספר השרים. אמרו לנו: אי אפשר, יש בעיות פרסונאליות. איזו תשובה נהדרת. ככל שמצטמצמת התמיכה הציבורית בכם, כן גדל יצר השררה. כעלוקה זו שלה שתי בנות: הב – הב."

אלוני, בשנינותה השתמשה במילה "הב", כלומר – "תנו לי!" שמזכירה כאן נביחות של כלב, כדי להביע את דעתה על תובענותן של המפלגות שדרשו תמורה כספית כדי שיואילו להצטרף לממשלה,  בניגוד למפלגתה, שלא ביקשה לעצמה מאומה, ותביעותיה היו רק לטובת הציבור.

אלוני הזכירה את התביעות של המפד"ל, ובראש ובראשונה את אלה של יצחק רפאל. לימים הסבירה כי לא היה לה שום דבר נגד המפלגה עצמה, אלא נגד מנהיגה, שכמה שנים לפני כן נחשד בשחיתות, במה שכונה "פרשת תל גיבורים".

אלוני ציטטה את עיתון דבר: "המערך נכנע לתכתיבים המדיניים של המפד"ל ואפילו גנז את ארבעה עשר העקרונות שלו כדי לוותר לתביעות המפד"ל," ואת מעריב: "אנחנו נכנסים לממשלה בשורה של הישגים למפד"ל".

היא זעמה על הוויתור על חופש המצפון והדת, ועל "חופש מלא לכל הדתות, זרמיהן ועדותיהן", והוסיפה:  "אילו תחת ההתרפסות בפני המפד"ל הייתם לומדים קצת יהדות, הייתם יודעים מה דין האומר אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, […] לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי.'"

בדבריה התייחסה לפסוק ה' בשמות כ"א, שבו נפסק כי יש לרצע לדלת את אוזנו של עבד שמסרב לצאת לחופשי (ומכאן הביטוי "עבד נרצע"). בכך ביקשה להדגיש את השעבוד למפלגות הדתיות, ובעטיו – את חוסר הנכונות להתיר לחברי הקואליציה חופש הצבעה על פי מצפונם.

"אתם מבקשים את אמון העם?", שאלה ואמרה: "למעשה אמון העם לא אכפת לכם. אצבעות אתם צריכים לספור. שאתם מצפצפים על העם ועל דעותיו, הוכחתם.  פעם היינו עם שהייתה לו ממשלה. זה חמש שנים יש ממשלה שיש לה עם. כיום העם לחוד והממשלה לחוד. אין מאמינים לכם. גברתי ראש הממשלה, אני עומדת כאן ומדברת בשמי. לא בשם 35,000 מצביעים שתוך זלזול קראת להם 'הצלחה בפיס.'  זוהי בכלל בדיחה משונה ומוזרה. את הפיס, הלוטו והטוטו, האש"ל הנפוח, ההתעשרות הקלה, המכוניות האמריקאיות על חשבון הציבור, הפנטהאוזים למיניהם,  את כל אלה אתם הכנסתם לכאן."

אלוני הדגישה שכל חייה עבדה לפרנסתה, והתקוממה כנגד הניסיון "לצרף את שמה לפיס", כאילו עסקה מימיה בהימורים, ואז הוסיפה:

"כחברת הכנסת, כאזרחית, כאם לשלושה בנים ששניים מהם משרתים בצבא: אינני מאמינה לכם. אינני מאמינה בשיפוטכם, אינני מאמינה לדבריכם, אינני מאמינה בכושר המחשבה והתכנון שלכם. משעה שסרה הבושה, משעה שאין נטילת אחריות, משעה שהרסתם מושגים של שכר ועונש, משעה שגיליתם כי אתם פועלים לפי דחפים אמוציונאליים אישיים בלבד, וכי מדבקותכם בכיסא ישחרר רק המוות, אינני מאמינה. אינני מאמינה בכם. אנשים הסבורים שבלעדיהם אי אפשר הם המסוכנים שבשליטים."

ממשלתה של גולדה מאיר, ששולמית אלוני לא הצביעה בעדה, הייתה הקצרה ביותר בתולדות המדינה. מחאתו של אדם יחיד, מוטי אשכנזי, שהתייצב מול משרדי הממשלה, תפסה תאוצה. משוחררי מילואים רבים הצטרפו אליו בדרישה ששר הביטחון, משה דיין, יקבל על עצמו את האחריות למחדל של מלחמת יום הכיפורים, ויתפטר. דו"ח הביניים של ועדת אגרנט – ועדת חקירה שמונתה כדי לבדוק את המחדל – התפרסם בתחילת אפריל. הוא הטיל את האחריות על הדרג הצבאי.

למרות זאת, רק תשעה ימים אחרי פרסום הדו"ח, התפטרה גולדה מאיר מראשות הממשלה. ביוני הורכבה הממשלה השבע עשרה, בראשותו של יצחק רבין.

בבחירות הבאות, שלוש שנים אחרי כן, התרחש "המהפך": לראשונה אחרי 29 שנים זכה הליכוד בבחירות, ומנחם בגין עמד בראשה של הממשלה החדשה.

האם העלתה שולמית אלוני בדעתה כי דברי ההאשמה והביקורת שהטיחה בגולדה מאיר עלולים לפעול כבומרנג נגד השמאל? האם הייתה משנה את נאומה, אילו ידעה?

אלוני הייתה ידועה בניקיון הליכותיה, ביושר וביושרה שלה. מעולם לא היססה להביע את עמדותיה ולהיאבק למענן. את כל מאמציה הקדישה לקידום של שוויון זכויות. לא בכדי נקראה מפלגתה "התנועה לזכויות האזרח".

אפשר אם כן להניח שלא הייתה משנה את הנאום, שהרי האמינה בכל מילה שאמרה.

האם אפשר היה למנוע את מלחמת יום כיפור?

 

גולדה מאיר, צילם: Willem van de Poll

מעולם לא הייתה בישראל קואליציה מוצקה כל כך. ב-15 בדצמבר 1969 הציגה גולדה מאיר בכנסת את ממשלתה החדשה. תמכו בה 104 ח"כים משבע סיעות (שלושה מהם פרשו בהמשך והקימו סיעות יחיד), כולל גח"ל (גוש חירות-ליברלים). זאת הייתה ממשלת אחדות, כמו הממשלה שנוצרה בימים שקדמו מלחמת ששת הימים. מפלגתה של גולדה מאיר, המערך, זכתה בבחירות באוקטובר 1969 ברוב מוצק מאוד: 56 מנדטים. (הסיעה הבאה בגודלה, גח"ל, מנתה רק 22 חברי כנסת). אזרחי ישראל היו נתונים עדיין תחת רושם הניצחון המוחץ של המלחמה שהסתיימה שנתיים לפני כן, אם כי בחודשים האחרונים של אותה שנה החל המורל הלאומי להיפגע בעקבות מלחמת ההתשה, שהתנהלה גם בבקעת הירדן, אבל בעיקר בגבול עם מצרים. ההפגזות התכופות של המוצבים לאורך תעלת סואץ החלו לגבות מחיר כבד. כמעט מדי יום התנוססו בכותרות העיתונים תצלומי הדיוקן של חיילים שנהרגו, ורבים אחרים נפצעו.

לגולדה מאיר ולממשלתה לא אצה הדרך ליזום מהלכים כדי לנסות ליישב את הסכסוך עם האויבים. שר הביטחון היה משה דיין, שהוצג כאדריכל הניצחון במלחמה ששת הימים, אף על פי שהצטרף לממשלה כמעט ברגע האחרון. דיין טבע את האמירה "טוב שארם א-שייח בלי שלום, משלום בלי שארם א-שייח".

בנאומה מדצמבר 1969 הדגישה גולדה מאיר את העוצמה של ממשלתה ואת עמידותו של העם: "ממשלת ליכוד רחבה זו יש בה משום תעודה והפגנה: תעודה – באשר היא מבטאת את רצונו העז של עם היודע להתלכד ברגעים קשים סביב העיקר: הגנה – כלפי כל הכוחות אשר מבקשים לזרוע ספיקות בצדקת דרכנו וכוח עמידתו של עם ישראל בארצו".

מאיר הציגה את הבעיות שעמן תצטרך להתמודד. בביטחון: "החלטתם של שכנינו לערער את קיומנו"; בכלכלה: הכורח "לעמוד במעמסה הביטחונית ובאתגרי העלייה, הקליטה והפיתוח"; בחינוך, החברה והיצירה: "חברתנו צריכה להיות לא רק חזקה, היא צריכה להיות צודקת".

מכאן המשיכה ודיברה על "האחריות להיעדר השלום", והאשימה בה את "התוקפנות הערבית שהביאה למלחמת ששת הימים," והסבירה כי מטרתם של הערבים, "כפי שבוטאה על ידי נאצר, הייתה להשמידנו." היא הזכירה את ועידת חרטום שבה התכנסו מנהיגי ערב והגיעו להחלטה על "מדיניות כלל ערבית המבוססת על שלושת הלאווים: 'לא הכרה, לא משא ומתן ולא שלום עם ישראל.'"

גולדה קבעה בנאומה כי "מול תוכנית זו ניצבת החלטתנו הנחושה: הפעם, רק שלום אמת, שיושג על ידי הצדדים בסכסוך, באמצעות משא ומתן ישיר, שיביא לגבולות בטוחים, מוכרים ומוסכמים. פירוש הדבר – שלום בר-קיימא; משמעותו – קץ למלחמות באזור. ובאין חוזה שלום תוסיף ישראל לקיים במלואו את המצב, כפי שנקבע בהסדר הפסקת-האש."

ראשת הממשלה החדשה הדגישה כי "נאצר ויתר שליטי ערב לא למדו את לקח ששת הימים ולא ויתרו על 'חזונם' – השמדת ישראל." כדי להוכיח את טיב כוונותיהם של שליטי ערב ציינה את הנשק והציוד "בשווי של יותר משני מיליארד דולר" שברית המועצות סיפקה מאז מלחמת ששת הימים לסוריה, עיראק, ירדן ומצרים, וקבעה שזהו נשק אשר "נועד, מתחילתו, לקעקע כל אפשרות של שלום באזור." היא הביעה את דעתה כי הסובייטים מעוניינים "בהשארת המזרח התיכון כמוקד למתיחות" ולכן מספקים לצבאות ערב לא רק נשק רב, אלא גם יועצים צבאיים.

נאצר, לדעתה, משקם את צבאו ומתכונן למלחמה כוללת נוספת. מאיר דיברה על מלחמת ההתשה: "ממרץ שנה זו, הפך נאצר את התעלה למוקד של תוקפנות רבת היקף" שלוותה גם ב"החרפה בתוקפנות משטחי ירדן, סוריה, ולבנון, ובפעילות ארגוני הטרור".

עם כל זאת, הבטיחה לכנסת, ובעצם לאזרחי ישראל, כי "עמידתנו התחזקה", שכן "תושבי הספר עמדו ועומדים בגבורה בעול המערכה" ואינם נוטשים את בתיהם, וגם צה"ל "הוכיח, בשפת המעשה, כי בכוחו לשמור על קווי הפסקת האש עד בוא השלום ולא ייתן לאויבינו לפרוץ קווים אלה." היא הכריזה גם, בביטחון עצמי רב: "הוכח כי מצרים, ועימה יתר מדינות ערב השכנות, נכשלו בהגשמת השלב השני ואין בכוחן לפתוח במלחמה כוללת."

גולדה לא שכחה לציין את הנופלים, אשר "יישארו חיים בתודעת האומה לדורי דורות", ואז גינתה את מדיניותם של מנהיגי ערב שגרמו לדבריה "סבל רב וזעזועים פנימיים" בשל התוקפנות "שיזמו", לדבריה. היא תיארה את ערי התעלה שנהרסו, את מאות אלפי האזרחים המצריים שנעקרו מבתיהם ואת "איכרי ירדן" שנאלצו לפנות את כפריהם "בעטיה של תוקפנות צבא ירדן וארגוני הטרור".

היא לעגה לניסיונותיו של נאצר "ליצור יוקרה מדומה לצבאו", באמצעות "שקרים ובדיות על ניצחונות מדומים והצלחות שלא היו ולא נבראו, על פי הדמיון המצרי הפורה," והוסיפה וציטטה את דברי הבלע: "הושמד קו ביצורינו בתעלה, עשרות מטוסים ישראליים הופלו, כוחות פשיטה מצריים הבקיעו את מוצבי צה"ל, הפצצות והרעשות הרסו את בסיסי כוחותינו".

נאומה של גולדה מאיר התמשך עוד. היא דיברה על הטרור ומדינות ערב, על נאמנותם של ערביי ישראל, על מדיניותנו בשטחים שלפיה ישראל תקבל על עצמה אחריות לחייהם התקינים של תושבים, אבל תשתדל, ככל האפשר, לא להתערב בסדרי השלטון המקומי. היא הזכירה את בעיית הפליטים והטילה את האחריות לגורלם על מדינות ערב, שהיו אמורות מזמן לשקמם, כפי שמדינת ישראל קלטה את הפליטים היהודים. היא הדגישה את ההכרח במשא ומתן ישיר,  דיברה על מעורבותן של ברית המועצות צרפת, בריטניה,  וארצות הברית, התגאתה בכך שצדקה בנאום קודם שנשאה בחודש מאי של אותה שנה ובו העריכה כי "מדינות ערב אינן יכולות לצאת עתה למלחמה כוללת". היא הודיעה כי תסרב לקבל הסדרים, "תחליפים", כלשונה, כמו למשל "ערבויות בינלאומיות, אזורים מפורזים, משקיפי או"ם, חיל חירום, משטר שביתת נשק", והתגאתה ב"רוח העמידה וההתחזקות" הפועמת "בעם כולו".

מכאן פנתה גולדה לדבר על האתגרים הכלכליים הניצבים בפני המדינה, למשל על הכורח להמשיך בקצב מהיר של צמיחה כלכלית, בין היתר כדי שהמדינה תוכל לממן את תקציב הביטחון. היא הזהירה את הציבור: "אנו ניצבים בפני שנים קשות בשטח הכלכלי", אבל הפצירה בו להפגין "אחריות אישית לעתידה של המדינה," ואז דיברה אל "העם היהודי בתפוצות" ועל ההזדהות עם "אחינו החיים במשטרי העריצות והדיכוי".

בסופו של נאומה הדגישה גולדה מאיר כי המשימה הראשונה של ממשלתה היא "לקיים את כוח ההרתעה של צה"ל." היא הזהירה ש"איומי מלחמה, תוקפנות בקווי הפסקת האש, מעשי טרור ולחץ בינלאומי" לא יועילו לאויבים וגם "לא יצליחו להחזיר המצב לזה ששרר לפני יוני 1967" והוסיפה ואמרה שרק "הכרה זו היא המפתח לשלום אמת". היא הכריזה שמלחמת ההתשה לא תתיש אלא את מי שיזמו אותה, הודיעה לאלה שמנסים להתיש את ישראל כי "כשם שלא אפשרנו לאויבנו לפתוח במלחמה כוללת כן גם לא ניתן להם לקבוע את קצב מלחמת ההתשה והיקפה", וסיכמה באומרה כי המזרח התיכון הוא לאו דווקא "עולם ערבי" אלא "רקמה מגוונת של תרבויות, אמונות ומדינות ריבוניות", לא כולן מוסלמיות, וישראל כמדינת היהודים "שייכת למזרח התיכון – לעברו, הווייתו ועתידו – לא פחות מכל מדינה אחרת באזורנו".

בדברי הסיכום הדגישה שוב כי פניה של מדינת ישראל לשלום. אם שכנותיה מבקשות מלחמה, נביס אותן: "כבר הוכחנו שיש לנו הכוח והיכולת לעשות זאת", אם כי "רצונו של העם ודרכו היא דרך השלום". מילותיה האחרונות בנאום היו קריאה לשלום והאמירה "חייבים אנו לעשות הכול כדי להחישו. מצדנו, מוכנים אנו לו בכל עת ובכל שעה".

קשה מאוד לקרוא את נאומה של גולדה מאיר, כשיודעים מה קרה כעבור ארבע שנים בלבד, שהרי עד מהרה הובהר כי הביטחון העצמי הרב שבו דיברה היה מופרז ומסוכן. עמדתה, כפי שהיא משתמעת מהנאום הבכורה שלה כראשת הממשלה ה-14  (בכנסת השישית) של המדינה הייתה: אנחנו חזקים. הוכחנו שאף צבא לא יוכל לנו. אנחנו אמנם שואפים לשלום, אבל נחכה בסבלנות לרגע שבו אויבינו ייכנעו לנו במישור המדיני, כפי שהובסו תבוסה צבאית ניצחת. אנחנו נכתיב את התנאים, שהרי הכוח והעוצמה בידינו, ולהם אפשר ללעוג בשל הבדיות שהפיצו בדבר עשרות מטוסי חיל האוויר שהופלו כביכול, וכוחות הפשיטה המצריים שהבקיעו את המוצבים בתעלה.

למרבה הצער, התרחישים הללו, שזכו ללגלוגה, התרחשו במדויק ב-1973, במלחמת יום כיפור.

ארבעה חודשים אחרי נאומה של גולדה מאיר הציג נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי יוזמת שלום, לאחר שניהל מגעים חשאיים ועקיפים עם נשיא מצרים, גמאל עבדול נאצר, שהזמין את גולדמן לפגישה בקהיר, כדי להתקדם בדיונים. גולדה מאיר לא אישרה מפגש כזה, וקבעה כי לראות בכך "החמצת סיכוי לשלום, זה כל כך מופרך, באמת זה כמו הפלגה לירח". האם אפשר לא לתהות אם גולדה מאיר, עם הקואליציה הרחבה ביותר שהייתה אי פעם (היה לה רוב גם בלי 22 חברי הכנסת של גח"ל), לא הייתה יכולה להגיע להסכם כזה? הדימוי שנקטה, כאילו מדובר בהפלגה לירח, מוזר: הרי פחות משנה לפני כן הוכיחו האמריקנים שהטיסה לירח "אינה בשמים", אחרי שהנחיתו עליו את אפולו 11 שעל סיפונה בני האדם הראשונים שצעדו על הירח. אולי גם הסכם שלום היה בר השגה, אילו רק האמין מישהו שאפשר להגיע אליו?

נדרשו  968 הרוגים ו-3,730  פצועים ישראלים (בכל החזיתות) במלחמת ההתשה, ועוד 2,222  הרוגים ו-7,251  פצועים ישראלים במלחמת יום כיפור, לפני שמדינת ישראל נעתרה ליוזמת השלום של אנואר סאדאת. ייתכן מאוד שיוזמת השלום של נחום גולדמן לא הייתה מצליחה. אין לדעת, אבל קשה להימנע מהמחשבה שיהירותה של גולדה מאיר והזחיחות שביטאה בנאומה הראשון כראשת הממשלה ה-14 הן אלה שמנעו אותו.

גולדה מאיר שילמה על מה שכונה לימים "המחדל" ונאלצה להתפטר באפריל 1974. רבים סבורים כי עיקרו של אותו "מחדל" היה בכך שצה"ל לא היה מוכן כיאות לקראת מתקפת הפתע של צבאות ערב באוקטובר 1973, אבל אי אפשר שלא להוסיף לכך גם את השאלה האם עשתה ראשת הממשלה די כדי למנוע את אותה מלחמה, ולא רק כדי לגבור בה על האויבים. למרבה הכאב והצער, רבים מדי שילמו על המחדל בחייהם.

האם היה לאותה "מלכה-בתולה" מאהב? האם הייתה פמיניסטית?

השנה – 1588. מליסבון יצאה ארמדה שכללה 150 ספינות. רובן – אוניות סוחר אטיות שהורכב עליהן חימוש. האוניות מפליגות צפונה. יעדן ידוע לכול: פליפה מלך ספרד החליט לפלוש לאנגליה, כדי לנתק את הסיוע האנגלי למורדים בארצות השפלה, ולהפסיק את המתקפות של שודדי הים האנגלים על מושבותיו באמריקה. יש לו גם מניעים דתיים: אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה, מסרבת להשיב את ארצה אל הדת הקתולית ולבטל את הכנסייה האנגליקנית שהקים אביה, הנרי השמיני, כדי לשאת לאישה את אמה, אן בוליין. גם להצעת הנישואים של מלך ספרד סירבה המלכה (שנשארה רווקה עד יום מותה, והיו מי שכינו אותה "המלכה הבתולה").

אליזבת הראשונה 1533 – 1603

הצי האנגלי נערך בעיר הנמל פלימות. הוא כלל 200 ספינות קרב, שמפקדיהן היו אנשי צבא מיומנים, בניגוד למפקדים הספרדים שרובם היו אנשי אצולה נטולי ניסיון צבאי.

האנגלים הכינו גם כוחות צבא יבשתיים, שתפקידם היה לסכל את הפלישה הספרדית הצפויה. אליזבת החליטה לנאום באוזני הלוחמים כדי להפיח בהם רוח קרב. היא הגיעה אליהם אחרי שהשאירה במצודת טילסבורי (יישוב ליד לונדון) את כל שומרי הראש שלה, למעט שישה. נושא כליה הקדים אותה, ובידיו כר שעליו הונחה קסדת הכסף שלה. המלכה הגיעה רכובה על סוס, עטויה בבגד לבן ובשריון הגנה חלקי, ואוחזת בשרביט זהב.

הנה הנאום שנשארה באוזני חייליה (כאן בתרגומי):

"בני עמי האהובים,

יש מי שמנסים לשכנע אותנו שעלינו להישמר, להיזהר שלא להתקרב אל המוני בני אדם חמושים, שמא יבגדו בנו. עלי להבטיח לכם: איני נכונה להטיל ספק בבני עמי הנאמנים והאוהבים. עריצים הם אלה שצריכים לחשוש. מאז ומתמיד, ובעזרת האל, כרוכים כוחי וביטחוני בלבם הנאמן של נתיניי, ובטובם; ראו נא: באתי אליכם לא כדי להשתעשע או לבלות, אלא מתוך נחישות, בלהט הקרב, לחיות ולמות ביחד אתכם. להציב בעפר, למען האל, למען ארצי, למען בני עמי, את כבודי ואת דמי. אני יודעת: יש לי גוף של אישה רפת כוח; אבל לבי וקרביי הם של מלך, ולא סתם מלך, אלא מלך אנגליה, ואני בזה לפרמה [דוכס ספרדי שעמד בראש כוח צבאי שהביס את ההולנדים במאבק השליטה על ארצות השפלה]. או לספרד או לכל נסיך אירופי שיעז לפלוש לתחומי ממלכתי. במקום שתפקוד אותי חרפה, אני עצמי אצא למלחמה, אני עצמי אנהיג את הצבא, אשפוט ואגמול למצטיינים בקרב. אני כבר יודעת: על אומץ לבכם אתם ראויים כבר עתה לחסדים ולגמולים. אנו מבטיחים לכם, וזאת הבטחה אצילית: תקבלו את התמורה שאתם זכאים לה. ובינתיים, שר הצבא שלי [מדובר ברוברט דאדלי, הרוזן של לסטר, חביבה של המלכה, ויש האומרים – מאהבה], אדם ראוי שאף מלך לא זכה בנתין אציל ונאמן שכמותו, יפעל בשמי. איני מטילה שום ספק בצייתנותכם לשר הצבא שלי, בגבורתכם ובנכונותכם. בקרוב נכריז על ניצחון שייוודע לכול, נביס את אויבי אלוהיי, ארצי ועמי".

אליזבת הראשונה מגיעה לנאום באוזני חייליה

הגרסה הכתובה של הנאום נמצאה כמה עשרות שנים אחרי שנישא, במכתב שכתב כומר אנגלי, ממתנגדי הכנסייה הקתולית.

בולט בו מאבקה של המלכה כנגד היותה אישה. אמנם גופה שונה מזה של הגברים הלוחמים, אבל – כך היא מבטיחה – היא ניחנה בכישורים גבריים: באנגלית לא השתמשה אליזבת במילה"queen" , כלומר, מלכה, אלא הצהירה שיש לה לב וקרביים "של מלך": "king". היא מציגה את עצמה כמי שמגינה על בני עמה, ומרבה להדגיש את עצמה: "אני", "עצמי", כדי להבהיר שתשתתף בקרב באופן פעיל. היא מבטיחה "לחיות ולמות" לצד חייליה.

כשנתיים אחרי שנשאה אליזבת את הנאום ראה אור שיר ארוך מאוד – הוא נמשך על פני שישה כרכים של ספר – שכתב המשורר האנגלי אדמונד ספנסר. "The Faerie Queene" מתמקד בחלקו בדמותה של אליזבת, משבח אותה, אך גם מותח עליה ביקורת ומטיל ספקות ביכולתה למלוך ביעילות, משום שהיא אישה. כמו כן מביע השיר את חששות בני דורו של ספנסר, שלא ידעו מה צופן להם העתיד, שכן לא היו לאליזבת צאצאים, ובהיעדר יורש, לא היה ברור מי ימלוך אחריה. (את הכתר ירש ג'יימס, מלך סקוטלנד, נינו של המלך הנרי השביעי, סבה של אליזבת).

הקרב נגד הספרדים הוכרע בים. הצי האנגלי הביס את הספרדים. מהארמדה נותרו רק 40 ספינות. כל האחרות טובעו. הספרדים כלל לא הגיעו אל חופה של אנגליה, ולא פלשו אליה. וכך החלה השליטה האנגלית במרחבי האוקיינוסים, שנמשכה מאות שנים, ואפשרה את הקמתה של האימפריה הבריטית.

מה העדיף עגנון על פני פרס נובל

השנה הוחלט לא להעניק את פרס נובל לספרות, אחרי שיושבת ראש הוועדה התפטרה. בעלה של אחת מחברות הוועדה נחשד בביצוע מעשים מגונים ואפילו באונס. האקדמיה השוודית החליטה לדחות את ההכרזה על הפרס עד לשנה הבאה. גם התקווה שסופר ישראלי יזכה בו שוב נדחתה.

בבוקר אחד באמצע חודש אוקטובר, 1966, התקיימה שיחת טלפון שהחלה בהפתעה: יגאל לוסין, כתב קול ישראל, התקשר לביתו של ש"י עגנון, ובישר לו על ידיעה שהגיעה אל הרדיו ידיעה  משוודיה, לפיה זכה עגנון בפרס נובל. תגובתו של הסופר הייתה מאופקת מאוד. תחילה סירב להאמין: "זה עורבא פרח," אמר. אחרי כן תהה מדוע לא התבשר על כך בעיתונים.

"הידיעה הגיעה אלינו לפני חצי שעה בלבד," הסביר השדר מהרדיו, וניסה לראיין את עגנון, לשמוע מה תגובתו, איך הוא מרגיש, לשמע החדשות.

עגנון היה בעיקר זהיר מאוד: "אני, באופן פרטי, אם יש לי איזה השפעה, הייתי מבקש לעכב את הידיעה, עד שיבוא באמת," הפציר במבשר. אכן, הידיעה הגיעה אליו בטרם עת, שכן ההכרזה הרשמית נעשתה רק כעבור יומיים.

עגנון שב והדגיש את חששו שמא יושם ללעג – ל"חוכא ואטלולא", כדבריו –  אם יתברר שהפרסום על הזכייה אינו נכון, ונציג קול ישראל המשיך לבדוק אתו מה תחושותיו, שהרי אף ישראלי לא זכה עד אז בפרס המכובד כל כך. (מאז זכו בו 11 ישראלים נוספים).

"האם משמח אותך שלעם ישראל ולמדינת ישראל נתגלגלה זכות על ידך, לזכות בכבוד של פרס נובל הראשון?" שאל הכתב. עגנון היה מוכן רק להבטיח שיעשה הכול "כדי שחס וחלילה לא תתבזה בגללי מדינת ישראל," ואז השתדל להסביר עד כמה הפרס אינו חשוב בעיניו: "אני מודד את עצמי באופן אחר, לא לפי פרסים ולא לפי כבוד," אמר, וגם: "אין שום כבוד בעולם שאני רוצה בו." מאווייו היחידים, חזר והדגיש, הם "לכתוב בעברית," אבל לצערו הרב חייו מלאים בהסחות דעת ובהפרעות. עם זאת הודיע שלא יסתלק מהפרס, ולוא רק משום "שיש לי בקושי פרנסה."

קשה שלא לחשוד בעגנון שהצטנעותו לא הייתה רק מופלגת, אלא גם מופרזת, בהתחשב בכך שבעבר לא נרתע מהמאמצים לעשות לעצמו נפשות. למשל, ב-1951, באחת הפעמים הקודמות שהיה מועמד לפרס, נסע לשטוקהולם כדי להיפגש עם סופרים ואינטלקטואלים ולהיחשף לעיתונות המקומית, בתקווה שמפגשים כאלה ישפרו את סיכוייו.

עגנון היה בן 79 כשנסע לקבל מידיו של מלך שוודיה את פרס נובל לספרות, שאותו חלק עם המשוררת נלי זק"ש. את נאומו נשא בעברית:

"הוד מלכותך, הוד רוממותכם המלכותיים, הוד מעלתכם, חברי האקדמיה השוודית, גבירותיי ורבותיי:

רבותינו זיכרונם לברכה אמרו, אסור לו לאדם ליהנות בעולם הזה בלא ברכה. אכל כל מאכל, שתה כל משקה צריך לברך עליהם תחילה וסוף. הריח ריח עשב טוב, ריח בשמים, ריח פירות טובים מברך על ההנאה. כיוצא בזה לגבי ראיה. ראה חמה במחזור הגדול בתקופת ניסן, ראה ראייה ראשונה אילנות בפריחת ניצנם בחודש ניסן, ראה אילנות טובים ובריות נאות מברך. כיוצא בזה לגבי שמועה.

ברכה אחת מברכות השמועה נתגלגלה לי על ידכם אדונים יקרים.

מעשה ובא אצלי המיופה כוח השוודי ובישרני שזיכתה אותי האקדמיה השוודית בפרס נובל, בירכתי בשם ומלכות כדין השומע שמועה טובה לו ולאחרים, ברוך הטוב והמיטיב. הטוב שנתן האל הטוב בלב חכמי האקדמיה המפוארת לזכות סופר מסופרי לשון הקודש בפרס הגדול והנכבד, והמיטיב, שהיטיב עמי שבחרו בי. ועתה שבאתי עד הלום אברך עוד ברכה אחת כדין הרואה מלך, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שנתן מכבודו למלך בשר ודם. ועליכם חכמים מפוארים אני מברך כדין ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם.

אמרו בגמרא, (סנהדרין דף כ"ג עמוד א') נקיי הדעת שבירושלים לא היו נכנסים בסעודה אלא אם כן יודעים מי יושב עמהם. ובכן אומר לכם מי אני שנכנסתם עמי בסעודה.

מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים. בחלום בחזון לילה ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלויים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עמה בגולה. חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה שמיראתם שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום, השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה, שאם היו אחי בני עמי שומעים לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה להם. כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב.

(מפני כבוד הזמן מבקש אני משר התרגומים לקרוא את דברי בלשון המקום).

משבט לוי אני בא ואני ואבותיי מן המשוררים שבבית המקדש היינו ומסורת קבלנו במשפחת בית אבותיי שמזרעו של שמואל הנביא אנו באים ושמו נקרא עלי.

בן חמש שנים הייתי כשכתבתי את שירי הראשון. מתוך געגועים על אבא כתבתיו. מעשה ונסע אבא ז"ל לרגל עסקיו. תקפו עלו געגועי עליו ועשיתי שיר. מכאן ואילך עשיתי שירים הרבה. מכל השירים שעשיתי לא נשתייר כלום. בית אבא שהנחתי שם חדר מלא כתבים נשרף במלחמה הראשונה ונשרפו עמו כל שהנחתי שם. והאומנים הצעירים, החייטים והסנדלרים, שהיו שרים את שירי בשעת מלאכתם נהרגו במלחמה הראשונה, ואותם שלא נהרגו במלחמה, מקצתם נקברו חיים עם אחיותיהם בבור שכרו לעצמם בפקודת האויב ורובם נשרפו במשרפות אושוויץ עם אחיותיהם שפיארו את עירנו ביופיים והנעימו בקולן המתוק את שירי.

כגורל השרים והשרות שעלו הם ושירי באש היה גורל הספרים שעשיתי אחר כך. כולם כאחד עלו בלהב השמים בדליקה שנפלה בביתי בלילה אחד בהומבורג עיר הרחצה ואני מוטל הייתי חולה בבית החולים. ובתוך הספרים שנשרפו היה רומן גדול של ששים גיליונות דפוס שהודיע עליו המו"ל, שהוא עומד להוציא את החלק הראשון. עם הרומן הזה – בצרור החיים שמו – נשרף כל מה שכתבתי מיום שירדתי מארץ-ישראל לגולה, וכן ספר שעשיתי עם מרטין בובר. מלבד ארבעת אלפים ספרים עבריים שרובם באו לי בירושה מאבותיי ומקצתם קניתי מכספי שקימצתי מלחמי.

אמרתי כאן מיום שירדתי מארץ-ישראל ולא סיפרתי עוד שדרתי בארץ-ישראל. ובכן אספר.

בן תשע-עשרה שנה ומחצה עליתי לארץ-ישראל לעבוד אדמתה ולאכול מיגיע – כפי. מפני שלא מצאתי עבודה ביקשתי לי את פרנסתי ממקום אחר. נעשיתי מזכיר של ועד חובבי ציון ומזכיר של המועצה הארצי-ישראלית שהייתה מעין הפרלמנט בדרך, וכן הייתי המזכיר הראשון של בית משפט השלום. על ידיהם זכיתי להכיר פנים אל פנים כל אדם בישראל, ואותם שלא הכרתי על ידי אותן המשרות הכרתי מתוך אהבה ורצון להכיר את בני-עמי. קרוב לודאי שבאותן השנים לא היה בארץ-ישראל איש או אישה או תינוק שלא הכרתי.

אחר שריפת כל קנייני נתן ה' חכמה בלבי ובעטי. אף עשיתי ספר על מתן-תורה וספר לימים נוראים וספר על ספריהם של ישראל שנתחברו מיום שניתנה תורה לישראל.

מיום שחזרתי לארץ-ישראל יצאתי משם שתי פעמים. פעם אחת לשם הדפסת ספרי שהוציא זלמן שוקן ופעם אחת נסעתי לשבדיה ונורבגיה. משורריהם נתנו בלבי אהבה וחיבה לארצותיהם עד שאמרתי אלך ואראה אותן. עתה באתי בפעם השלישית כדי לקבל ברכה מכם חכמי האקדמיה.

בימי ישיבתי בירושלים כתבתי סיפורים גדולים עם קטנים. מקצתם נדפסו, רובם עדין בכתובים.

כבר סיפרתי שראשית מעשי שירי מתוך געגועים על אבא באו. אף ראשית לימודי מאבא בא לי וכן מן הדיין שבעירי. קדמו להם שלושה מלמדים שלמדתי אצלם בזה אחר זה משנת שלוש ומחצה לחיי עד שנעשיתי בן שמונה ומחצה.

רבותי בשירה ובספרות מי הם? דבר זה שנוי במחלוקת. יש רואים בספרי השפעות של סופרים שאני בעניי אפילו את שמותיהם לא שמעתי ויש רואים בספרי השפעות של משוררים שאת שמותיהם שמעתי ואילו את דבריהם לא קראתי. דעתי אני מה היא? ממי קיבלתי יניקה? לאו כל אדם זוכר כל טיפת-חלב ששתה מה שמה של אותה פרה ששתה מחלבה. כדי שלא להוציאכם חלק אנסה לברר ממי קיבלתי מה שקיבלתי.

ראשון לכולם כתבי הקודש, מהם למדתי לצרף אותיות. שניים להם משנה ותלמוד ומדרשים ופירוש רש"י על התורה. אחריהם הפוסקים ומשוררינו הקדושים וחכמי ימי הביניים ובראשם אדוננו הרמב"ם ז"ל.

משהתחלתי לצרף אותיות לועזיות קראתי כל ספר שנזדמן לידי בלשון גרמנית ובודאי קיבלתי מהם כפי שורש נשמתי. מקוצר הזמן לא אעסוק בביבליוגרפיה ולא אזכיר שמות. אם כן למה פרטתי את ספרי היהודים? מפני שהם העמידוני על עיקרי. ולבי אומר לי שהם המליצו עלי לזכות בפרס נובל.

השפעה אחרת קיבלתי מכל איש ומכל אישה ומכל תינוק שנזדמנו לי בדרכי הן יהודים הן אינם יהודים. שיחות הבריות, סיפורי מעשיהם נחקקו בלבי ומהם עלו על עטי. כיוצא בהם מראות הטבע. ים המלח שרואה הייתי בכל יום מגג ביתי עם הנץ החמה, נחל ארנון שטבלתי בו, לילות שעשיתי עם חסידים ואנשי מעשה בחצות לילה אצל הכותל המערבי עיניים נתנו לי לראות את ארצו של הקב"ה שנתן לנו את העיר ששיכן שמו עליה.

כדי לא לקפח שכר כל ברייה חייב אני להזכיר בהמות חיות ועופות שלמדתי מהם. כבר אמר איוב, (פרק ל"ה פסוק י"א) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו. מקצת מה שלמדתי מהם כתבתי על ספרי. אבל חוששני שלא למדתי כל צרכי. הרי ששמעתי קול כלב נובח, קול ציפור מצייצת, קול תרנגול קורא, איני יודע אם מודים לי על כל מה שסיפרתי עליהם אם קוראים עלי תיגר.

קודם שמסיים אני את דברי אומר עוד דבר. אם שיבחתי את עצמי יותר מדי למענכם שיבחתי את עצמי, כדי להניח את דעתכם על שימת עינכם עלי. כשאני לעצמי מאוד קטן אני בעיני. כל ימי אינו זז ממני המזמור שאמר דוד (תהלים קל"א) ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הילכתי בגדולות ובנפלאות ממני. אם מוצא אני חיזוק לעצמי הוא שזכיתי לדור בארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת אותה לנו כמו שכתוב (יחזקאל ל"ז פסוק כ"ה) וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב אשר ישבו בה אבותיכם וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם.

אני טרם אכלה את דברי אתפלל תפילה קצרה. הנותן חכמה לחכמים ותשועה למלכים, לאין שיעור חכמתכם ירבה וינשא את מלככם, בימיו ובימינו תושע יהודה וישראל ישכון לבטח. ובא לציון גואל ושמחת עולם ליושביה והתענגו על רוב שלום, כן יהי רצון, אמן."

עגנון הסביר בנאומו כיצד נהפך לסופר: אמנם, בשל חורבן הבית השני, נולד בגולה ולא בירושלים, אלא הגיע אליה בבגרותו, אבל מאז ומתמיד חש שייך אליה. את שיריו הראשונים חיבר כבר בגיל חמש, וחש שזכה לכתוב אותם כמעין פיצוי על שלא נמנה בפועל עם הלווים בבית המקדש, אם כי חש אליהם זיקה עמוקה. כל שיריו המוקדמים, כך סיפר, אבדו, שכן עלו באש בימי מלחמת העולם הראשונה. לימים, בתקופה שעזב לזמן מה את ארץ ישראל, שאליה עלה בהיות בן 19, נשרף גם כתב יד של רומן רחב יריעה, ואתו כמה אלפי ספרים בעברית.

עגנון הזכיר בנאומו כמה ממקורות ההשראה לכתיבתו: ספרים בגרמנית שקרא, שיחות ששמע, נופים שראה וחיות שהתבונן בהן, אבל ראה בעצמו בעיקר "סופר מסופרי לשון הקודש". בנאומו הזכיר את המקורות שמהם נבעה כתיבתו: המשנה, התלמוד, המדרשים, רש"י, הפוסקים, המשוררים וחכמי ימי הביניים, שהרמב"ם בראשם.

קשה להעלות על הדעת כיצד נשמעו הדברים הללו בתרגומם לשוודית, ובעצם כלל לא ברור איך אפשר בכלל לצקת לשפות אחרות את סגנונו היהודי כל כך של עגנון, שאפשר להיווכח בו לא רק בספריו אלא גם בנאומו. תכניו נשענו על לשון התפילה ועל אָלוזיות רבות מהמקרא: בית המקדש, בית לוי, שמואל הנביא. כמו כן כולל הנאום אזכורים מהגמרא, מהתלמוד ומההיסטוריה היהודית, והתייחסות אל נופיה של ישראל: ירושלים והכותל המערבי, ים המלח ונחל ארנון. כל אלה, כמו גם ציטוטים מספר איוב, מתהלים, ומיחזקאל, שובצו בו.

את הנאום סיים בתפילה לשלומה ולגאולתה של ציון, וחתם אותו במילה "אמן".

לפני שנה הוסר החיסיון על מהלכי ההחלטה להעניק לעגנון את פרס נובל. התברר כי יושב ראש הוועדה אמר עליו שהוא "רוח של העם היהודי בימינו," וכ"אמן הלשון הנעלה ביותר של ישראל בת זמננו." שניים משלושת המועמדים האחרים באותה שנה היו בין גדולי הספרות האנגלית – ו"ה אודן וגרהם גרין, שמעולם לא זכו בפרס.

"עם תקווה, לא בהפחדות"

"ברק אובמה הוא כנראה הנואם הטוב ביותר בהיסטוריה של ימינו, והוא הנואם השני במעלה, במשפחתו." כך כתב פיליפ קולינס, כותב הנאומים של טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה לשעבר. קולינס התכוון, כמובן, להחמיא למישל אובמה, רעייתו של הנשיא לשעבר, ולכישוריה הרטוריים המופלאים.

הגברת אובמה נשאה בבית הלבן את אחד הנאומים הזכורים ביותר (כאן – בתרגומי), בתום הקדנציה של בעלה, נאום מרגש ורב השראה, שבאמצעותו ביקשה אחת מרעיות הנשיאים האהודות ביותר שהיו אי פעם בארצות הברית לבטא את השקפת עולמה ולהותיר את חותמה.

הקהל שהזמינה לאותו אירוע אחרון שלה בבית הלבן היה – יועצות מבתי ספר ברחבי המדינה. אלה קידמו את פניה בתשואות רמות, ועמדו לצדה ומאחוריה לאורך הנאום. מהבעות פניהן אפשר היה לחוש בהערכה הרבה, למעשה – באהבה! – שהן חשות כלפיה, ולהבין שהדברים שאמרה בנאומה לא היו הפרזות ריקות מתוכן, אלא הביעו את תפיסותיה של אשת נשיא שהקדישה את מיטב שנותיה לפעילות למען בני הנוער בארצה. היה ברור גם שמישל אובמה מכירה רבים מהנוכחים, שאתם יצרה קשרים ישירים, חמים וממושכים.  כך למשל, אחרי שהציגה כמה מאנשי ממשל המופקדים על החינוך והודתה להם, כצפוי וכנדרש – אם כי דבריה נשמעו כנים ולבביים – היא המשיכה וסיפרה עליהם, ועל האופן שבו הם, כדבריה, "משתמשים בכוחם כדי לעורר השראה בבני הנוער שלנו."

כדי להאיר את מעורבותה הקרובה בעשייה סיפרה איך, כדבריה, "הצקתי לכם לא פעם," וציטטה שיחות שלה עם כל אחד מהם: "'איפה תהיה?' 'בניו יורק.' 'תוכל להגיע לכאן? תוכל לבצע את המשימה הזאת והזאת? תוכל לקחת על עצמך…? תוכל לבוא? נוכל לעשות ראפ? נוכל לשיר?'"

הקהל פרץ בצחוק. אובמה המשיכה סיפרה עוד על עובדי הציבור הללו והעידה עליהם – עד כמה הם חזקים, מוערכים, רבי השפעה.

ואז המשיכה ומנתה אותם בשמותיהם, כדי לומר להם תודה אישית, כך, בפומבי. ברור היה שהיא מיטיבה להכיר אותם, שכן סיפרה עליהם לנוכחים: "אריק אוהב את אור הזרקורים. הוא מעמיד פני ביישן…"; "גרג הוא דמות מובילה בתחום החינוך…" וכן הלאה, ואז הוסיפה והדגישה את ההנאה העצומה שחשה מעבודתה המשותפת עם האנשים הללו, שכולם "מבריקים. יצירתיים. עושי ניסים…"

ואז פנתה הגברת הראשונה אל היושבים בקהל, וביקשה להכיר גם בהם: בכל משתתפי הפרויקט לשיפור ההשכלה הגבוהה שיזמה. מטרתה הייתה לשנות את השיח הציבורי בנוגע לשאלה מה משמעותה של הצלחה, "כי למען האמת, אנחנו מכוונים את אור הזרקורים אל האתלטים המקצועיים שלנו, או אל האמנים המצליחים ביותר, או אל הידוענים מהוליווד, אבל אם אלה ההישגים היחידים שראויים לתשואות, מדוע אנחנו מצפים שבני הנוער שלנו יעדיפו לרכוש השכלה גבוהה?"

"לכן," הסבירה, "החלטנו לשנות את התסריט ולהסב את הזרקורים אל החינוך וההשכלה." היא סיפרה איך הפכו את יום ההרשמה למכללות לאירוע לאומי. איך החליטו לחקות את הדרמה וההתרגשות המוקדשים בדרך כלל לשחקני הכדורסל והכדורגל הטובים ביותר בימים שהם מחליטים באיזו מכללה ללמוד, ולמקד תשומת לב רבה יותר בצעירים שאינם מצטיינים בספורט, אלא בהישגיהם האקדמיים. "לשם אמורה האומה להפנות את הזרקור – אל צעירים שהשקיעו מאמצים רבים בלימודיהם בבית הספר, אל אלה שמתנהגים כיאות גם כשאיש אינו צופה בהם, אל אלה שרבים מהם קוצרים הצלחות, בניגוד לכל הסיכויים."

היא סיפרה על מהלך תקשורתי שנועד לתמוך בצעירים הללו, כדי שיצליחו בלימודיהם. "וכדי שהמסר יגיע למקום הנכון," אמרה והצחיקה את הקהל כשהזכירה לנוכחים איך לטובת העניין פצחה כביכול "בקריירה מוזיקלית" ליתר דיוק – עשתה ראפ, שעניינו – הרחבת הידע, ולימודים.

"אנחנו גאים מאוד בכל מה שהממשל הנוכחי עשה כדי שההשכלה הגבוהה תהיה נגישה יותר למי שידם אינה משגת," היא אמרה, ופירטה: "הכפלנו את ההשקעות בהלוואות ובמענקים לסטודנטים, בשווי של מיליוני דולרים. פישטנו את תהליך הפנייה לקבלת סיוע כספי," ולא פחות חשוב מכך: "מצאנו יותר מימון ותמיכה ליועצות בבתי ספר." גם כאן הריעו לה, כמובן, הנוכחים.

אובמה המשיכה ומנתה את הישגי הממשל בתחום ההשכלה הגבוהה: "שיעור הבוגרים בבתי הספר התיכוניים עלה לרמת שיא, ויותר צעירים מאי פעם ממשיכים ללמוד במכללות."

ושוב שיבחה אובמה את קהל המאזינים שלה, והסבירה עד כמה היועצות בבתי הספר חשובות: ממחקר שנערך לאחרונה, כך סיפרה, התברר כי לתלמידים שנפגשים אתן יש "סיכוי גבוה פי שלושה" להגיע ללימודים גבוהים. לדבריה, היועצות, "הן הגיבורות האמיתיות" של התוכנית.

כדי להדגים זאת סיפרה על יועצת אחת, טרי צ'ורינסקי. כידוע, קל יותר להזדהות עם סיפור אישי, ומישל אובמה השכילה למקד את תשומת הלב באותה יועצת. היא ציטטה את דברי מנהל בית הספר שלה, שסיפר עליה כי "ברגע שהיא מזהה צורך מערכתי, היא עובדת ללא לאות כדי להיענות לו." אחרי כן תיארה איך טרי התגייסה ויצרה תוכנית הכנה בית ספרית כוללת, שתעזור לתלמידיה להירשם למכללה, אחרי שהביעו ספקות באשר ליכולתם להגיש את מועמדותם. (בארצות הברית התהליך מורכב, כולל ריאיון אישי ומילוי טפסים מסובכים).

"תלמידים רבים יותר מאי פעם השתתפו בסדנאות שטרי ארגנה, למדו איך לכתוב קורות חיים, איך למלא את טופסי ההרשמה, ואיך להתכונן לריאיון האישי." טרי ארגנה "שבוע מכללה מיוחד וגם 'יום צבא', שבו אירחו מגויסים מכל היחידות." בזכות מאמציה "75 אחוזים מבוגרי בית הספר שבו היא פועלת מצליחים כיום לעבור את כל שלבי ההרשמה ללימודים גבוהים, ובית הספר שלה זכה בהכרה ארצית ולאומית."

אובמה לא הסתפקה בכך. היא המשיכה וסיפרה על "הזמן הרב שטרי מקדישה לשיחות אישיות עם התלמידים," וציטטה דברים שכתבה עליה אחת מתלמידותיה: "'גברת צ'ורינסקי עזרה לי לאהוב את עצמי ולהתגבר על הספקות ועל חוסר הביטחון שלי. החיים שלי השתפרו בזכותה, מכל הבחינות. היא החזיקה לי את היד ועזרה לי להתגבר על המשברים הכי קשים. היא הצילה את חיי.'"

מכאן המשיכה אובמה ופנתה שוב אל קהל מאזיניה: "זה מה שכולכן עושות כל יום. אתן רואות את ההבטחה הטמונה בכל תלמיד. אתן מאמינות בהם, גם כשהם לא מאמינים בעצמם, ואתן עובדות ללא לאות כדי לעזור להם לממש את היכולות שלהם. ואתן עושות את כל זה לנוכח האתגרים הקשים ביותר – תקציבים מצומצמים, תלמידים בלתי אפשריים, מספר קטן מדי של יועצות."

היא דיברה על התביעות שהיועצות מתמודדות אתן: הצורך להקדיש לעבודתן שעות רבות, להגיע מוקדם ולהישאר עד מאוחר, על כך שאינן נוטשות את התלמידים, ברגעים הכי קשים. על כך שהן מתעלמות מהמראה או מהדת של הילדים או מהשפה שבה הם מדברים בבית, ובכל מקרה מוכיחות לצעירים שארצות הברית היא ארצם.

"זה המסר הכי חשוב שאני רוצה להעביר לבני הנוער," אמרה אובמה, "לנוכחים כאן באולם ולצופים בנו מרחוק: הארץ הזאת שייכת לכם – לכולכם, ולא משנה מה רקע שלכם." בדברים הללו התייחסה כמובן במרומז להבטחתו של דונלד טראמפ, הנשיא הנבחר, שלאורך כל מסע הבחירות שלו איים "לזרוק" את הזרים.

"אתם שייכים למסורת אמריקנית גאה," הוסיפה ואמרה, "זאת של מיזוג תרבויות, כישרונות ורעיונות חדשים, דור אחרי דור, שבזכותם אנחנו האומה המופלאה ביותר על פני כדור הארץ."

אובמה לא היססה לספר על עצמה, כדי לעודד את שומעיה: "אם אין למשפחה שלכם הרבה כסף, אני רוצה שתזכרו שאנשים רבים בארצנו – בעלי ואני ביניהם – התחילו עם מעט מאוד. אבל בעבודה קשה והשכלה משובחת, הכול אפשרי – אפילו להיעשות נשיא. זאת משמעותו של החלום האמריקני."

הקהל הריע לה ארוכות והיא הוסיפה ואמרה: "אם אתם אנשים מאמינים, דעו לכם: גם גיוון דתי הוא חלק מהמסורת האמריקנית הגדולה. רבים הגיעו לכאן מלכתחילה בדיוק לשם כך: כדי להיות חופשיים לעבוד את אלוהיהם. מוסלמים, נוצרים, יהודים, הינדים או סיקים – כל הדתות הללו מלמדות את הצעירים לדגול בצדק, חמלה ויושר."

אובמה הדגישה שוב את השקפת עולמה כשהפצירה בבני נוער לרכוש השכלה, ולא להירתע ממגוון  הדתות, הצבעים והאמונות השכיחים בארצות הברית "אלה אינם מאיימים עלינו, אלא יוצרים אותנו,"  אמרה.

הקהל הריע לה שוב.

ועוד היא הפצירה בצעירים שלא יאפשרו לאף אחד לעורר בהם תחושה שאינם חשובים, או שאין להם מקום בהיסטוריה האמריקנית. "ועם זאת," אמרה, "אני רוצה להבהיר: את הזכות הזאת אינכם מקבלים ככה סתם. אתם חייבים להרוויח אותה, בכל יום ויום. אינכם יכולים לראות בחופש שלכם דבר מובן מאליו. כמו קודמיכם בדורות הקודמים, עליהם להתאמץ כדי לשמר ולהגן על כל סוגי החופש, ולהתחיל בכך ממש עכשיו, בעודכם צעירים."

היא ביקשה מהם להצטרף אל השיח הלאומי. להיות אזרחים בעלי ידע, שמשרתים ושמובילים, "שמגנים בגאווה על הערכים האמריקנים ומכבדים אותם בחיי היומיום," כלומר, הסבירה: עליהם לרכוש את ההשכלה שתאפשר להם לחשוב בביקורתיות, להתבטא בבהירות, להשיג עבודה טובה ולהתפרנס בכבוד.

"וכשאתם נתקלים במכשולים," הוסיפה ואמרה, "ואני מבטיחה לכם שזה יקרה – לרבים מכם זה כבר קרה – כשתיאבקו ותתחילו לחשוב שאתם עומדים להתייאש, אני רוצה שתזכרו משהו שבעלי ואני דיברנו עליו הרבה מאוד מאז שהתחלנו את המסע הזה לפני כמעט עשור, משהו שעזר לנו לעבור את כל הרגעים הקשים, הן בבית הלבן והן בחיינו האישיים: את כוחה של התקווה. את האמונה כי העתיד יכול להשתפר, אם נאבקים לכך."

"התקווה," אמרה אובמה, "מאפשרת, לנו להתעלות מעל הקולות שזורעים ספק ופירוד, כעס ופחד." אמנם, היא הסבירה, אי אפשר להימנע מהצורך להתמודד עם קשיים, אבל ההתמודדות, התקווה, העבודה הקשה, האמונה, מאפשרים להגשים חלומות. "אנחנו מקווים שאנשים יקבלו מאתנו השראה, ויתעלו."

מישל אובמה דיברה לא פעם על כך שכאשר "הם" יורדים נמוך, "אנחנו" בוחרים להתעלות ולא להצטרף אליהם, אל מי שעוסקים בהסתה, בפירוד, בגזענות, באלימות נגד נשים בפרט וחלשים בכלל. ייתכן מאוד שאת ההשראה שאבה משיר המחאה "אתעלה" של המשוררת האפרו-אמריקנית מאיה אנג'לו.

עיקר דבריה בנאומה האחרון בבית הלבן היה להעניק השראה ותקווה לדור הבא: "זהו, אם כן, המסר האחרון שאני מפנה אל בני הנוער שלנו, בתוקף תפקידי כגברת הראשונה. הוא פשוט. אני רוצה שהצעירים ידעו שהם חשובים, שהם שייכים. אל תפחדו – אתם שומעים אותי, צעירים? אל תפחדו. תתמקדו. תהיו נחושים. תהיו מלאים בתקווה ובעוצמה. תעצימו את עצמכם באמצעות השכלה משובחת, ואז צאו ונצלו אותה, כדי ליצור מדינה שראויה לכם, לפוטנציאל האדיר שיש בכם. תנו דוגמה אישית, תובילו, עם תקווה, לא בהפחדות. ואני אהיה אתכם, אעשה הכול כדי לתמוך בכם, עד יומי האחרון.

אני יודעת שכל הנוכחים כאן מזדהים אתי, כמו גם מורים ומחנכים ברחבי הארץ, שמתעוררים כל בוקר ומשקיעים בעבודה את כל נפשם ומאודם, כדי שבני הנוער שלנו יתעלו. אני אסירת תודה לכם, על הלהט והמסירות ועל העבודה הקשה שלכם למען הדור הבא. לא אוכל להעלות על דעתי דרך טובה יותר לסיים את תפקידי כגברת הראשונה מאשר לחגוג אתכם."

כשקוראים את הדברים הללו אי אפשר שלא לשקוע בהרהורים נוגים: על המסית האלים שירש מברק אובמה את כס הנשיאות, ועוד יותר – מכך שמהזירה הציבורית שלנו נעדרות לגמרי מילים של עידוד, השראה ותקווה כמו אלה שהביעה מישל אובמה.

במה האשים ראש הממשלה את אזרחי המדינה, ומה תבע מהם?

דומה היה שהמדינה כבר לא מצליחה לאפשר לתושביה לחיות ברווחה הכלכלית שאליה הורגלו. פחות משקיעים הגיעו מחו"ל. כספי הפיצויים מגרמניה פחתו. העלייה הצטמצמה וגם הריבוי הטבעי פחת. הביקוש לדירות ירד והביא לשפל בענף הבנייה, שהשפיע על ענפים אחרים. עסקים קרסו. (כל זאת מתוך ספרו של תום שגב, 1967).  מילה חדשה חדרה ללקסיקון: "מיתון". בפברואר 1966 פנה ראש הממשלה, לוי אשכול אל האומה בנאום ברדיו.

אשכול פתח את דבריו בנימה אישית וישירה: "ערב טוב לכם, אני רוצה לשוחח אתכם כמה דקות על הנושא המעסיק בימים אלה את כולנו: אתכם, אותי ואת חברי בממשלה." אשכול ביקש לעורר במאזיניו את התחושה שאוזנו כרויה למצוקותיהם: "אני יודע, כי בימים שהמצרכים בחנות מתייקרים, המיסים עולים, והמשפחה צריכה לערוך מחדש את תקציבה – בימים שכאלה אין האזרח נוטה לחלוק מחמאות לממשלתו, ולאיש העומד בראשה. יכול אני להבין זאת. יכול אני להבין את בעיותיו של האזרח, המנהל את משק ביתו."

בשלב הזה בנאומו הסביר ראש הממשלה מה ציפיותיו: "רשאי אני," אמר, "לדרוש מהאזרח אותה מידה של הבנה לבעיותיה של הממשלה, המנהלת את משק המדינה." אשכול ניסה ליצור תחושה של הדדיות ושל אחריות משותפת לאזרח לממשלה: "ודאי תסכימו איתי כי הדאגה למשק המדינה היא בסופו של דבר הדאגה האמיתית למשק הבית. כלכלה בריאה ומתקדמת היא התנאי האמיתי להבטחת רמת חיים הוגנת לכל אחד ואחד מאתנו."

כדי לחזק את תחושת האחריות הסב ראש הממשלה את תשומת לבם של המאזינים לכך ש"בחמש השנים האחרונות זינקה רמת החיים שלנו לגובה מעורר תימהון. בממוצע – מתבטאת עלייה זו בשלושים וחמישה אחוזים. תופעה זו אין לה תקדים בעולם כולו," והדגיש: "למרות היוקר, למרות המיסים, אנו מתלבשים היום הרבה יותר טוב, אוכלים הרבה יותר טוב. למרות הטענות, למרות המענות, אלה החליפו דירתם בדירה מרווחת יותר, אלה רכשו רהיטים חדשים, אלה ציידו את דירתם בכיריים משוכללים, במכשירי טלוויזיה, בשואבי אבק. פלוני קנה קטנוע, אלמוני – מכונית. למרות הטרוניות והמחאות על יוקר ועל מיסים  – האם ישנם רבים בתוכנו אשר יאמרו בכנות, כי לפני חמש שנים היה מצבם גרוע יותר? אינני חושב שימצאו רבים כאלה."

מכאן המשיך אשכול והסביר מה מקור השגשוג שאזרחי מדינת ישראל ידעו עד כה: "תשאלו כיצד הגענו לכל זאת? האם באמת עבדנו כולנו קשה יותר? האם באמת ייצרנו הרבה יותר? כולם יודעים שאין זה ההסבר כולו. סכומי כסף עצומים גייסה הממשלה בחוץ-לארץ: מיהודי העולם, מממשלת ארצות הברית, מממשלת גרמניה המערבית וממשקיעים פרטיים. בעזרת הכסף הזה הצלחנו לפתח את מדינת ישראל בקנה מידה שאין דומה לו. תנופת הפיתוח האדירה הביאה למצב של גאות, פרוספריטי, שהכול נהנו ממנו, מי יותר ומי פחות." כלומר: לא בזכות עצמכם חייתם עד כה בנוחות, אלא הודות לממשלה, שהצליחה לגייס כספים.

ואז התפנה ראש הממשלה "לנזוף" בשומעיו: "הרשו לי לומר בנקודה זו כמה דברים קשים, ואולי, בלתי נעימים: הגאות הזאת, בממדיה אלה, גרמה, לדאבוני, לבולמוס של חטוף ואכול, חטוף ושתה." כלומר – הציבור הוא האשם בהתדרדרות הכלכלית, כי "כל קבוצה, קטנה כגדולה, ניסתה לחטוף יותר, לדהור מהר יותר במרוץ של רמת החיים." הממשלה מצדה "הזהירה, חזרה והזהירה, כי אין בכוח המשק לעמוד בתביעות השכר המופרזות, המסוכנות. לא רבים שעו לאזהרות."

כתוצאה מכך "פרצו שביתות בשרשרת ארוכה ופראית. היו איומים בשביתות ובהשבתות; והממשלה, שהועמדה, לא אחת, בפני הברירה המסוכנת – שיתוק המשק או ויתור לתביעות – נאלצה, לעיתים, מתוך הכרת המצב הביטחוני, ומתוך דאגה לעתיד קיומנו וקידומנו – לוותר. התוצאה מכל זאת, הייתה – ההכרח בהעלאת המיסים."

אשכול המשיך והסביר כי עמדו בפני הממשלה חלופות מסוכנות: לבקש הלוואה מבנק ישראל, שהיה נאלץ להדפיס כסף חדש, "חסר כיסוי," שהיה מביא לירידה בכוח הקנייה, ועקב כך "להאמרה מהירה של המחירים." הציבור היה חש אמנם במעין גאות, אבל היא הייתה "מדומה", "מזויפת", ובסופו של דבר היה מגיע משבר נוסף, ובעקבותיו אבטלה, ירידה חמורה עוד יותר ברמת החיים, והתמוטטות המשק.

אשכול קרא לציבור להבין שארצות הברית וגרמניה "לא יוסיפו לכסות עד סוף כל הדורות" את הגירעונות של המדינה, ולפיכך על הכול "לרסן במועד את תאוותינו."

אמנם הממשלה יכלה, כדי להימנע מביקורת, לקצץ בשירותים שהיא נותנת לאזרחים: "לקצץ ממש – בבשר החי!" – בתקציבי החינוך, בשירותי הבריאות, בבינוי, בשיקום שכונות, אבל לא עשתה זאת, כדי לא להטיל את הנטל דווקא על מיעוטי היכולת, על העולים החדשים ועל תושבי עיירות הפיתוח. "אני משוכנע," אמר, "כי גם היותר אמידים בתוכנו, בכך אינם רוצים."

"ואולי," תהה, "היו צריכים לקצץ הביטחון, ביטחון ישראל?" על השאלה הזאת, שהייתה מבחינתו רטורית, והוא הניח שכך גם למאזיניו, לא ניסה אפילו להשיב. הרי ברור שבתקציב הביטחון אסור לגעת!

אשכול הביא אם כן את המאזינים למסקנה הבלתי נמנעת: "לא נותרה לנו, איפוא, אלא הדרך השלישית, הדרך הבלתי פופולרית, הדרך בה הלכנו."

מכאן ואילך ביקש ראש הממשלה לשכנע את הציבור כי "יותר ויותר אנשים נפקחות עיניהם לראות את המצב לאשורו." שאמנם "עוד תמול שלשום עמדו האנוכיות והדאגה העצמית של פרטים ושל קבוצות בראש מעייניהם," אבל הבחין כי "מחשבתם של יותר ויותר אנשים מתבהרת," וכי "יצר האגואיזם מתחיל לפנות מקום לתחושה של אחריות לאומית."

כדי להוכיח זאת הזכיר את "תנועת ההתנדבות של קבוצות ויחידים, שהביאו נכונות לוותר על חלק משכרם," שיבח אותה ודרבן מגזרים נוספים להצטרף אל חברי הסגל האקדמאי של המוסדות להשכלה גבוהה, העיתונאים, הטכנאים והמהנדסים של סולל-בונה, עובדי החברות נפטא ומגל, עובדי עמידר, עובדי התעשייה הצבאית, פקידי משרד הביטחון ופקידי משרד המסחר והתעשייה, מהנדסי חמת ומכתשים, האקדמאים של רסקו ושל אגף המכס, חברי הוועדה המרכזת של ההסתדרות וחברי הנהלת עיריית ירושלים, שוטרי ישראל. גם הוא עצמו, הדגיש, ואתו שאר שרי הממשלה, הודיעו שיוותרו על חלק משכרם.

כדי לחזק את המגמה ציטט אשכול מכתב שקיבל מנכה צה"ל, שהחליט להחזיר "סך 600 ל"י מן הסכום של 621 ל"י" שקיבל ממשרד הביטחון "על חשבון הפרשי תגמולים," שכן החיסכון הוא צו השעה, "ואת כל המשאבים והאמצעים שאפשר לחסוך – יש להפנות לצרכי ביטחון."

אשכול המשיך בנאומו. הסביר אילו קיצוצים נוספים מתכננת הממשלה ושב והפציר באזרחי המדינה: "אל יחשוב כל אחד ואחד מאתנו כיצד אוכל אני ליטול לעצמי פרוסה גדולה יותר מן העוגה. הבה נעשה כולנו יד אחת להגדלת העוגה כולה," וביקש שהכול ינהגו בתבונה ובשיקול דעת, ויתגברו על "הפזיזות, החמדנות וחוסר האחריות."

בלי שיתוף פעולה של העם "אין ממשלה יכולה לבצע בהצלחה מדיניות כלשהי," אמר, והוסיף והכריז: "אני מאמין בעם הזה! אני מאמין, כי עם שידע להוכיח עצמו בימי מסה ומבחן, קשים לאין שיעור מימים אלה, יידע גם עתה להתעלות מעל חשבונות שעה והנאות בנות חלוף, ולזהות את טובתו שלו עם טובת הכלל," שכן "כל אחד ואחד יכול להרים תרומתו ליציבות במדינה."

את נאומו סיים אשכול במילים "אם אתה, אם את, דואגים באמת למחר שלכם – עשו משהו למענו היום."

בחודשים הבאים גבר המיתון. אנשים קנו כמויות קטנות יותר של מזון. בעלי חנויות בגדים ונעליים התלוננו על ירידה של 10 עד 15 אחוזים בהכנסותיהם. אלפי דירות לא נמכרו. הכול דיברו על מצב הרוח הירוד, "פסיכולוגיית שפל" כינה זאת אחד החוקרים. אחד הבנקים הקטנים התמוטט.

המרירות והכעס של הציבור התנקזו בעיקר לעברו של אשכול. כך למשל הוצפה המדינה בבדיחות ארסיות נגד ראש הממשלה.

על המשמר, 24 בינואר 1967

בשנה שאחרי נאומו של אשכול ברדיו התרבו תקריות האש בגבול עם סוריה. הסכסוך אתה החריף בגלל ניסיונותיה להטות את מי הירדן, בשל חדירות של מחבלים משטחה, ומאחר שהסורים ירו על חקלאים ישראלים שעיבדו את הקרקעות הסמוכים לגבול. הצבא דרבן את הממשלה לאיים על הסורים. אשכול, ורבין, שהיה אז רמטכ"ל, השמיעו הצהרות לוחמניות. באפריל 1967 הפילו מטוסי חיל האוויר שישה מיגים סוריים, אחרי שהסורים ירו על טרקטוריסטים ישראלים והתפתחו חילופי אש. המצרים הצטרפו אל המתיחות כשסגרו את מיצרי טירן.

בניגוד לדעת רבים בממשלתו הקפיד אשכול לא לעשות שום צעד בלי ליידע את האמריקנים, כדי לא לאבד את תמיכתם. גם כשהצבא גייס את חיילי המילואים הכריז אשכול כי "ישראל אינה רוצה מלחמה," וכי "גיוס המילואים בא למנוע אותה."

אבל המלחמה פרצה, והניצחון הצבאי הישראלי היה מהיר וחד משמעי. תוך שישה ימים כבשה ישראל את רמת הגולן, את הגדה המערבית ואת סיני. המיתון הסתיים. אתגרים חדשים ניצבו לפתחה של המדינה.


תודה לתום שגב על ספרו 1967

מדוע נשלח הסופר והמחזאי למאסר עם עבודת פרך

– "אין דבר כזה – יצירת אמנותית 'לא מוסרית'. על ספרים אפשר לומר רק אם הם כתובים טוב, או כתובים רע."

– "זאת השקפתך? גם על ספר פרברטי אפשר לומר שהוא 'טוב?'"

– "אין לי מושג למה אתה מתכוון כשאתה אומר 'ספר פרברטי'."

– "למשל – הספר תמונתו של דוריאן גריי."

– "רק פראי אדם בורים היו יכולים לומר זאת. קשה להפריז בעוצמת הטיפשות של אנשים נבערים, שמדברים על אמנות."

– "ספר לי על המכתב שכתבת לדאגלס. מדובר במכתב רגיל?"

– "בהחלט לא. מדובר במכתב יפהפה."

– "ואם לא מדובר באמנות?"

– "אני לא יכול להשיב על שאלה שאינה נוגעת באמנות."

חילופי הדברים הללו, התשובות האמיצות והלא מתפשרות, נלקחו מתוך הפרוטוקולים של משפט הדיבה, שבו תבע הסופר אוסקר ויילד את סיר דאגלס, המרקיז מקווינסברי, אביו של אלפרד דגאלס, מאהבו של הסופר. דאגלס שנא את אביו, ודרבן את אוסקר ויילד לתבוע את האב לדין על כך שהפיץ שמועות על טיב הקשר ביניהם (שאותו השתדלו להסתיר).

עד מהרה נהפכה תביעת הדיבה למעין כתב האשמה ציבורי כנגד התובע, שההומוסקסואליות שלו נחשפה במהלך המשפט. בין היתר העלה סנגורו של האב על הדוכן עדים שסיפרו על קשריהם המיניים עם ויילד. הומוסקסואליות הוגדרה אז באנגליה פשע. (רק ב-1967 נקבע כי אין בה עבירה על החוק).

אוסקר ויילד נחשב אחד מגדולי היוצרים בשפה האנגלית. הוא נודע בשנינותו וכתב, בין היתר, את תמונתו של דוריאן גריי, רומן פילוסופי שנחשב עד היום נכס צאן ברזל של הספרות. כמו כן כתב ויילד עשרות מחזות, רומנים וקובצי שירה. כמה מהנודעים שבהם הם הנסיך המאושר, חשיבותה של רצינות, הזמיר והשושנה, המניפה של גברת וינדרמיר, הענק וגנו ועוד יצירות רבות אחרות. כל אלה לא הועילו לו. הוא הפסיד במשפט הדיבה. לא זאת בלבד, אלא שבעקבות אותו משפט הועמד הוא עצמו לדין, בשל  מה שכינו אז באנגליה "התנהגות מופקרת וגסה." (gross indecency).

אוסקר ויילד

במהלך המשפט, בתשובה לשאלתו של עורך הדין שחקר אותו, ושאל "מהי אותה אהבה שאי אפשר לנקוב בשמה?" (משפט שצוטט מתוך מכתב שכתב אלפרד דאגלס לוויילד), נשא ויילד נאום קצר, שנותר חקוק בזיכרון:

"במונח 'אהבה שאי אפשר לנקוב בשמה' מתכוונים בימינו לחיבה עמוקה שחש גבר מבוגר כלפי גבר צעיר, כמו החיבה ששררה בין דוד ויהונתן, כמו זאת שעליה ביסס אפלטון את הפילוסופיה שלו, כמו זאת שאפשר לראות בסונטות של מיכאלאנג'לו ובאלה של שייקספיר. זאת חיבה עמוקה ורוחנית, טהורה, כשם שהיא מושלמת. היא מכתיבה יצירות אמנות דגולות, כמו אלה של שייקספיר ושל מיכאלאנג'לו, וחודרת לתוכן, כמו גם אל שני המכתבים שלי. בתקופתנו רבים טועים להבינה, טועים עד כדי כך, שאפילו יש מי שמתארים אותה 'אהבה שאי אפשר לנקוב בשמה', וזאת הסיבה שבגינה אני כאן. זאת אהבה יפה, נאותה, אצילית ביותר. אין בה שום דבר לא טבעי. היא נוגעת באינטלקט, והיא מתקיימת שוב ושוב בין גברים בוגרים וצעירים: המבוגר ניחן באינטלקט והצעיר ממנו – בכל התקוות וזוהר החיים הפרושים לפניו. והעולם אינו מבין. העולם לועג לאהבה, ולפעמים קושר בגללה את הגבר האוהב אל עמוד הקלון."

כשסיים ויילד את נאומו נשמעו באולם תשואות רמות, מלוות בהתלחשויות. אלה העלו את חמתו של השופט, שאיים כי ידאג לפנות את הנוכחים ואת המשך המשפט ינהל בדלתיים סגורות.

חבר המושבעים לא הצליח להגיע להכרעה. ויילד שוחרר בערבות, אך נאלץ להישפט שוב, והורשע ב"מעשי סדום והתנהגות מופקרת וגסה". נגזרו עליו שנתיים מאסר עם עבודות פרך. תנאי הכליאה שלו היו קשים ביותר: הוא ישן על מיטת עץ, בלי מזרן, במשך שעה ביום הותר לו לפסוע בחצר, בטור אחד, לצד אסירים אחרים, אך נאסר עליו לתקשר אתם. בתקופה הראשונה אסרו עליו לכתוב. הוא סבל רעב מתמיד, ולקה בדיזנטריה. במשך שש שעות ביום רתמו אותו למסלול נע: עבודת הפרך, שהייתה חלק מעונשו.

"כמו כל מי שאינו מורגל בעבודה גופנית ומרצה עונש דומה, הוא צפוי למות בתוך שנתיים," אמר מפקד הכלא לאחד מידידיו של ויילד.

אלפרד דאגלס

אחרי שהשתחרר מהמאסר כתב ויילד לאהובו מכתב:

"איש יקר שלי,

קיבלתי את המברק שלך לפני חצי שעה, ואני כותב לך כמה מילים כדי לומר לך שאני מרגיש שתקוותי היחידה לשוב ולכתוב אי פעם היא – אם אהיה אתך. לא כך היה בעבר, אבל עכשיו הכול שונה. יש בהחלט בכוחך להטעין אותי באנרגיה ובתחושת העוצמה המאושרת שהאמנות זקוקה להן. כולם כועסים עלי, כי אני חוזר אליך, אבל הם לא מבינים אותנו. אני מרגיש שרק אתך אני מסוגל לעשות משהו. בבקשה, תקן את חיי ההרוסים, ואז ימצא העולם בידידות ובאהבה שלנו משמעות שונה. כל כך חבל שנפרדנו אחרי שנפגשנו ברואן. יש עכשיו בינינו תהומות כה עמוקים, של חלל ושל מקום. אבל אנחנו אוהבים זה את זה. לילה טוב, אהוב.

שלך תמיד,

אוסקר.

השניים נפגשו, וחיו זמן מה באירופה, אבל כשנאלצו להתמודד עם חסרון כיס, מיהר דאגלס לעזוב את אוסקר ויילד, ושב לאנגליה בגפו.

שלוש שנים אחרי כן, ב-1900, הלך ויילד לעולמו, והוא בן 46.

בפני מי המוות "השפיל המוות את עיניו"

שתי בדיחות שהרבו ישראלים לספר בקיץ של שנת 1967 מעידות על הלך הרוחות שרווח בארץ באותה שנה. הראשונה הייתה: "בשדה התעופה תלוי שלט, 'האחרון שעוזב מתבקש לכבות את האור.'" סיפרו אותה המיואשים, אלה שהמיתון הכלכלי של אותם ימים שבר את רוחם, ותקוותם לחיים טובים בארצם אבדה.

אבל השנייה, שאותה התחילו לספר בסוף יוני של אותה שנה, העידה על ההיפוך במצב הרוח הלאומי:  "מה נעשה היום?" שאלו אנשים, והתשובה, המלווה בגיחוך יהיר, "נכבוש את קהיר" אמרה הכול.

בין שתי הבדיחות הפרידה מלחמה. הייאוש והתבוסתנות פינו מקום להתרברבותם של המנצחים. שמה של המלחמה העיד על אורכה: "מלחמת ששת הימים": תוך פחות משבוע, יש האומרים – בכמה שעות! – הובסו צבאות ערב. המלחמה התחילה במכה ניצחת ומפתיעה של חיל האוויר הישראלי, שהשמיד את שדות התעופה של מצרים, סוריה וירדן ולא אפשר למטוסי האויב להפריע למהלכיו הנוספים של הצבא. בתוך כמה ימים נכבשו שטחים עצומים – מרחבי סיני, הגדה המערבית, רמת הגולן. שטחה של מדינת ישראל גדל בבת אחת כמעט פי ארבעה.

ההספד, שנהפך לנאום ניצחון, שאותו נשא שמואל גונן (גורודיש), אז מפקד חטיבת השריון, בעצרת זיכרון חטיבתית בג'בל ליבני, יכול להעיד על הלך הרוחות  ששרר שבועות אחדים אחרי תום המלחמה:

"עמנו למוד המלחמה על קיומו – שוב נלחם על חייו, והפעם פגע ברזל בברזל וצבאות ערב הוכו מכה ניצחת. אתם הייתם חוד החנית של התקפת השריון על קליפתו הקשה של הצבא המצרי. בקרב תנופה אכזרי ומר, מלא הוד וגבורה, בסער, בדם ובאש, הבקענו מערכיו המבוצרים של האויב והשמדנו שריוניו – בחאן יונס, מערכי רפיח, שייך זוויד, הג´ירדי ואל עריש, ביר לחפן, ביר חמה ונתיב הדם והאש, בואכה איסמעלייה.

בכל מקום שעברנו השארנו מאחורינו שלדים שרופים, טנקים מתפוצצים וגוויות חרוכות. אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו!

לא הסבנו ראשנו אל יקירינו, שעם רכב-ברזלם עלו באש. לא עמדנו על הדם. ובחמת זעם הבאנו, ברעם שריוננו, את המוות לתוך ליבו של האויב. עד שהכרענוהו כליל ושחררנו עמנו, מסיוט ההשמדה המיידית, שאיים עליו אויב אכזר.

כי כיהודים נלחמנו, על חיינו נלחמנו, ובזעם נלחמנו. וגבורת ההמונים התגלתה אצלנו – לא שיערנוה מראש. ועמנו לא במקרה קיים לעד, ואכן, נצח ישראל לעולם יישאר.

רעי הלוחמים: אתם בעצמכם לא ידעתם על הוד גבורתכם, וכשראיתי את השריונים נחדרים ועולים באש והאנשים – אתם – ממשיכים מתוכם במלחמה – ידוע ידעתי כי האדם הוא הפלדה, והשריון – מתכת בלבד.

ועדים, שבעים הלפידים הבוערים מאחור, שבעים הגיבורים שהשארנו בשדה הקטל והמספר הכפול מזה של פצועים, ועדה המנהיגות לפנים – שחסרה והתמלאה מתוך השורות תוך הקרב, ועדה הסיירת שאיבדה את מחציתה ולא עצרה בתנופתה – כי לא קלה הייתה המשימה.

ידעו הנופלים וידענו כולנו – מה המחיר. לקראת מה אנו הולכים לקרב. והלכנו – בנכונות, בהכרת השליחות ומתוך תקווה כי כולנו בונים עולם יפה יותר, לבנינו אחרינו.

נכונים – למחר, מתוך ידיעה שאת זעם השריון, הפעם – האויב לא ישכח! במלחמה הזו הניצחון כולו שלכם.

חזקו ואימצו ותחזקנה ידיכם, אחי גיבורי התהילה!"

קשה להתעלם מהפאתוס שבנאום, מהגאווה שיש בה יותר משמץ של שחצנות, שבה רוויים דברים מופרזים ואפילו מחרידים נוסח "אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו!", אבל אין ספק שגורודיש לא היה אז יוצא דופן בתחושה שאנחנו הישראלים הוכחנו לעצמנו ולעולם עד כמה אנחנו כל יכולים.

תחושה דומה של ביטחון עצמי ואפילו של זחיחות אפשר לראות גם בדברים שאמר משה דיין, מי שהיה אז שר הביטחון, רק שלושה ימים אחרי שוך הקרבות. "אנחנו מחכים לטלפון מהערבים," הכריז דיין, והוסיף: "טוב לנו במקומות שבהם אנחנו עומדים עכשיו. אם הערבים רוצים בשינוי, עליהם לבוא בדברים אתנו. אנו לא נעשה שום צעד."

דיין טיפח את הרעיון שלפיו יש להקים בגדה המערבית "מעין אוטונומיה ערבית", כדבריו, שבה "לערבים יהיה פרלמנט משלהם והם ינהלו את ענייניהם וישראל רק תדאג לענייני הביטחון והחוץ." תוכנית כזאת נראתה לו מעשית, "משום שהערבים בגדה המערבית אינם רוצים בהחזרת שלטונו של חוסיין." כמו כן הוא הדגיש כי הוא "מתנגד לקליטת מיליון ערבים בישראל, משום שבמקרה זה לא תהיה ישראל עוד מדינה יהודית," מצד שני, התנגד "גם להחזרת רצועת עזה למצרים, או הגדה המערבית לחוסיין," אבל, כאמור, הודיע ש"אנחנו" לא ננקוט שום צעד כדי ליישם את התוכניות הללו.

חמישים ואחת השנים שחלפו מאז, מלחמת ההתשה, מלחמת יום כיפור, האינתיפאדות, הפיגועים, מוכיחות איזו טעות אסטרטגית עשו מי שהסבו לאחור בכיסאותיהם ביהירותם המופלגת, ולא הבינו שאין די בניצחון בקרב, אם הוא מביא בעקבותיו רק שאננות ועיוורון.


הסימן הראשון להיחלשות מפלגות השמאל בישראל?

כותרות העיתונים בעמודים הראשונים ב-19 במאי 1965 היו קשות: "אלי כהן הוצא להורג בדמשק"; "ישראל ביקשה ממעצמה ידידותית וממטה האו"ם לפעול למען החזרת גופתו של אלי כהן הי"ד לארץ"; "לא בגדתי בישראל, אמר אלי כהן".

לצד האבל הכבד ששרר במדינה בשל הוצאתו להורג של המרגל שנתפס בסוריה, התרחש אירוע שרק ממבט לאחור אפשר להבין את מידת חשיבותו: בבניין הישן של הטכניון בחיפה התכנסו הבכירים והפעילים של שתי המפלגות הגדולות באותם ימים, מפא"י ואחדות העבודה, ביניהם ראש הממשלה, לוי אשכול ורעייתו, שהנוכחים קיבלו בתשואות רמות. מטרתו של הכינוס הייתה – חתימה על מיזוג בין שתי המפלגות. את הכינוס פתחה אלמנתו של נשיא המדינה השני, רחל ינאית בן-צבי. אחרי שהכתה בפטיש של יושבת הראש פתחה ינאית בן-צבי ואמרה:

"המעמד הזה מעלה בזיכרוננו את המעמד ההיסטורי בהיווסד ההסתדרות לפני 45 שנים. באוזני עולים קולות אחינו הגדולים, בכירי ארץ ישראל העובדת, שהיו אז עמנו ואינם עוד. רוחם מלווה אותנו ומעודדת להסכם על המערך המשותף. אני מאמינה שקולם של ראשוני המייסדים של ההסתדרות חי בנו, מתחדש ומתגבר בתוכנו בנסיבות של ימינו אלה. גם אז שאפנו לאיחוד תנועת הפועלים. אנו מאמינים כי 'המערך' יביא לאיחוד שלם. באולם זה מתהדהדים עדיין צלילי שירת ברנר באותו לילה: 'מבירא עמיקתא לאיגרא רמא'."

ינאית בן-צבי קראה אל בן גוריון ואל טבנקין וביקשה מהם לשוב ולהצטרף אל המערך. "נתגבר על קטנות," אמרה, והודיעה כי "היום תצא משלחת למשה שרת כדי להחתימו על הפרוטוקול להקמת המערך," ואז קראה את "דבר המערך":

"במעלה דרכה ההיסטורית של תנועת הפועלים העברית, אשר זכתה להיות החלוץ והמדריך של העם, במאמצי היצירה החלוצית, במאבק המדיני, במערכות השחרור ובתקומת מדינת ישראל, בשנת ח"י למדינת ישראל היא שנת ה-45 לייסוד ההסתדרות, נועדים אנו היום, שליחי מפא"י ואחדות העבודה, כדי לייסד את 'המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל".

ינאית בן-צבי התאלמנה מבעלה שנתיים לפני כן. הוא נפטר במהלך כהונתו כנשיאה השני של מדינת ישראל. רעייתו הייתה ידועה כאשת רוח ופעילת ציבור בפני עצמה. היא הייתה גם אם שכולה: בנם עלי נהרג ב-1948 בקרב קצר בשדות קיבוץ בית קשת. (תשעה ימים בלבד אחרי שנהרג היה עלי אמור לשאת לאישה את פנינה גרי. סרטו של דני וולמן, "סיפור אהבה ארץ ישראלי" מבוסס על ספרה של הארוסה).

העניין שהפגינה ינאית בן-צבי בפעילות ציבורית הביא לכך שבתחילת כהונתו של בעלה הנשיא, מצא לנכון ראש ממשלת ישראל, דוד בן גוריון, לנזוף בה קשות. זה קרה אחרי שבתום דבריו של הנשיא ביקשה ינאית בן-צבי "לומר כמה דברים מחוץ לטקס" שנערך בעיריית ירושלים. בנאומה דיברה על הקשר העז שיש לה עם ירושלים, הבטיחה לסייע לנשיא בעבודתו, וביקשה מהנוכחים לשתף "את האם העברייה בכול," שכן "היא הנותנת יסוד לבית," וכן הפצירה בהם שלא ישימו את הנשים "בצל", כדבריה.

המכתב שכתב לה בן גוריון מתחיל בהתנצלות: "קשה לי לכתוב את מה שאני כותב לך," פתח, והוסיף שעם זאת הוא נאלץ לעשות זאת, "בשליחות המדינה". אולי כדי להמתיק את הגלולה המרה המשיך והסביר לה שרעייתו, פולה, אינה שותפה לשליחותו כראש ממשלה, "כי יש רק ראש ממשלה אחד, והתפקיד אינו משפחתי". הוא המשיך וכתב לה כי אין לו ספק שכוונתה "טהורה וטובה", אבל, הדגיש – "את אזרחית ככל אזרחית". המסר היה ברור וחד משמעי: אל לה להצטרף כנואמת לצדו של הנשיא.

חרף הנזיפה ברור לגמרי שלא נאומה של רחל ינאית בן-צבי הטריד את בן גוריון בכנס הייסוד של המערך, שבו הוא עצמו לא השתתף. בן גוריון התנגד נחרצות להקמתו של המערך. עד כדי כך, שפרש ממפא"י, והקים מפלגה חדשה: רשימת פועלי ישראל, ובראשי תיבות – רפ"י. בן גוריון הטיף לשינוי שיטת הבחירות בישראל. בין היתר התנגד להקמת המערך כי לא היה לו ספק שהיא תסכל את הרעיון. (סיבה נוספת להתנגדותו הייתה כנראה החשש שמא המפלגה המאוחדת תאפשר לפנחס לבון לשוב אל קדמת הבמה. בן גוריון גרס כי פנחס לבון היה אחראי למה שכונה "הפרשה" או "עסק הביש": פעולת טרור במסווה, שסוכנים מטעם ישראל ביצעו במצרים).

יש מי שסבורים כי הפיצול בין בן גוריון למפא"י, במילים אחרות – היום שבו נוסד המערך – היה הסימן הראשון להיחלשותה של מפלגת השמאל, היחלשות שתביא בסופו של דבר למהפך של 1977 ולעלייתו של מנחם בגין לשלטון.

בבחירות להסתדרות באותה שנה, 1965, השתתפה לראשונה מפלגת גח"ל – גוש חירות-ליברלים – וזכתה ב-15% מהקולות. מזכ"ל ההסתדרות דאז תיאר זאת "התגבשות כוחות הימין נגד ההגמוניה הפועלית במדינה." בבחירות לכנסת השישית בסוף אותה שנה זכה גח"ל בראשותו של מנחם בגין ב-26 מנדטים (לעומת 15 מנדטים שהיו לה בכנסת החמישית). מאמר המערכת של עיתון "חירות" קבע כי הריב בין מפלגות הפועלים תרם לשינוי. אין כמובן סיבה אחת לעלייתו של הימין, אבל ב-19 במאי, 1965, נרשמה כנראה תחילתו של התהליך.



 

איך ילדה בת 11 למדה שהיא יכולה להשפיע על המציאות

בשבת הקרובה, 19 במאי תיערך אחת החתונות המדוברות ביותר בעולם: הנרי, בנו הצעיר של הנסיך צ'רלס, יורש העצר האנגלי, המוכר בשם החיבה שלו הארי, יישא לאישה את מייגן מרקל, גרושה אמריקנית שמבוגרת ממנו בכמה שנים.

על חינה של מרקל אין כל ויכוח, אבל מסתבר שהקסם שלה אינו נובע רק מיופייה המרהיב, אלא גם מאישיותה הקורנת. אפשר להיווכח בכך כשצופים בנאום שנשאה באו"ם ב-2015. עוד לפני שהכירה את הארי לא הסתפקה מרקל בעבודתה כשחקנית, ובחרה להיות פעילה, מטעם ארגון האומות המאוחדות, למען זכויות נשים. נאומה (כאן בתרגומי) הוא מופת של רגישות, עוצמה וכנות נוגעת ללב. (מייגן שיבחה בנאומה את אביה, שמרבה לאחרונה להביך אותה, ומסב לה מן הסתם עוגמת נפש רבה):

"אני גאה להיות אישה, ולהיות פמיניסטית. והערב אני גאה מאוד לעמוד כאן לפניכם, ביום החשוב הזה, שנועד להזכיר לכולנו עד כמה התקדמנו, אבל גם, בעודנו חוגגים, את הדרך שעדיין לפנינו. אני רוצה לספר לכם סיפור שיבהיר מדוע אני כאן, ומדוע אני פעילה למען זכויות לנשים.

כשהייתי רק בת 11 התברר לי, בלי דעת וכמעט במקרה, שנהפכתי לפעילה למען זכויות נשים. זה קרה בתקופה של ועידת בייג'ין, כלומר, לפני קצת יותר מעשרים שנה, בלוס אנג'לס, העיר שבה גרתי. ברגע מכריע אחד השתנתה התפישה שלי לגבי מה אפשר להשיג: הייתי בבית הספר, וצפיתי בטלוויזיה. זה היה בבית הספר היסודי. והוקרנה פרסומת לנוזל למדיח כלים, עם כיתוב: "נשים ברחבי אמריקה נאבקות בסירים ובצלחות שמנוניים". ואז שני בנים מהכיתה שלי אמרו – "נכון מאוד! בדיוק! זה המקום של הנשים: במטבח!" אני זוכרת שהייתי בהלם, כעסתי, וגם נפגעתי מאוד. הרגשתי שיש כאן משהו לא תקין, ושצריך לעשות משהו. אז הלכתי הביתה, וסיפרתי לאבא שלי מה קרה, והוא עודד אותי לכתוב מכתבים, וכך עשיתי. כתבתי לאנשים החשובים ביותר שיכולתי להעלות על דעתי: אמרתי לעצמי – אני בת ה-11 – שאם אני רוצה באמת שמישהו ישמע את קולי, אני חייבת לכתוב לגברת הראשונה של ארצות הברית.

אז התיישבתי, וכתבתי לגברת הראשונה שלנו באותה עת, הילרי קלינטון. ואחרי כן  לקחתי נייר ועט וכתבתי גם למי שהייתה אז מקור להשראה מבחינתי, לינדה אלרבי, שאירחה תוכנית לילדים, וגם לעורכת הדין גלוריה אלרד. כי אפילו כשהייתי רק בת 11, רציתי לכסות את כל האפשרויות. לבסוף – כתבתי ליצרן של הנוזל למדיח הכלים.

חלפו כמה שבועות, ולהפתעתי קיבלתי מכתבי עידוד מהילרי קלינטון, מלינדה אלרבי, ומגלוריה אלרד. זה היה מדהים! ואחרי בערך חודש, היצרן של הנוזל למדיח הכלים, פקורטור אנד גמבל, שינה את הפרסומת של אייבורי, הנוזל למדיח הכלים. שינו אותה מ"נשים ברחבי אמריקה נאבקות בסירים וצלחות שמנוניים" ל"אנשים ברחבי אמריקה…"

זה היה הרגע שבו התחוורה לי החשיבות של הצעד שנקטתי. בגיל 11 הייתה לי השפעה מסוימת, כי פעלתי למען שוויון זכויות. משמעותו של שוויון זכויות היא שנשיא רואנדה, פול קגאמה, מדינה שביקרתי בה לאחרונה כחלק ממסע הלימוד שלי בשליחות האו"ם למען נשים, שווה לילדה במחנה הפליטים שחולמת להיות יום אחד נשיאה. שוויון זכויות פירושו שמזכיר האו"ם, באן קי-מון, שווה למתמחה הצעירה באו"ם, שחולמת ללחוץ את ידו. פירושו שרעיה שווה לבעלה, אחות – לאחיה. לא טובה יותר, לא גרועה יותר, שווים.

נשות האו"ם, כידוע לכן, שנת 2030 הוגדרה כמועד שבו אמור לפוג התוקף לאי שוויון מגדרי. מדהים להבין, ממחקרים שנעשו לאחרונה, שבקצב השינוי הנוכחי, לא יתאפשר שוויון מגדרי לפני שנת 2095, כלומר, בעוד 80 שנה. וכשמדברים על השתתפות של נשים בפוליטיקה ובמנהיגות, שיעור הנשים בבתי הנבחרים ברחבי העולם צמח רק ב-11% מאז 1995. 11%? בעשרים שנה? בחייכם…! זה חייב להשתנות!

נשים הן יותר ממחצית האוכלוסייה העולמית, וגם מהפוטנציאל של אותה אוכלוסייה, לכן לא מוצדק וגם לא מעשי שהקולות שלהן – הקולות שלנו! – אינם נשמעים ברמות הגבוהות ביותר של קבלת החלטות. לדעתי, הדרך לשנות את המצב היא – לגרום לכך שנערות ונשים יבינו את ערכן כמנהיגות, ולתמוך בהן במאמציהן, וזאת כדי שמנהיג כמו נשיא רואנדה, פול קגאמה, ימשיך להיות דגם לחיקוי, כי בית המחוקקים במדינתו כולל 64% נשים! זה השיעור הגבוה ביותר בעולם, וזה פשוט לא יאומן.

אנחנו זקוקים לעוד גברים כאלה, ממש כשם שאנחנו זקוקים לעוד גברים כמו אבי, שעודד אותי, כשהייתי בת 11, לפעול למען הצדק. מי שעושה זאת מזכיר לילדות ולנערות שהקולות החלשים שלהן בכלל לא חלשים, ושהן מסוגלות להשפיע. מי שעושה זאת מזכיר לנשים שהמעורבות שלהן חשובה, שעליהן להיות פעילות בקהילות שלהן, בממשל המקומי, כמו גם בעמדות הפוליטיות הרמות ביותר. המעורבות הזאת פשוט חיונית. צריך שיהיה לנשים מקום ישיבה ליד השולחן, צריך להזמין אותן לשבת שם, ובמקרים מסוימים, כשזה לא מתאפשר, עליהן פשוט ליצור שולחן משל עצמן.

אנחנו זקוקים להבנה גלובלית: לא נוכל להביא לשינוי משמעותי בלי השתתפות פוליטית פעילה של נשים. עצוב כשילדות חולמות נהפכות לנשים עם חזון. בואו נעצים זו את זו, ונממש את החזון, כי לא מספיק רק לדבר על שוויון זכויות, חייבים להאמין בו, ולא מספיק רק להאמין בו, צריך לפעול למענו,  בואו נפעל למענו ביחד, ונתחיל עכשיו. תודה רבה לכם."

לאחר אירוסיה לבן משפחת המלוכה האנגלית התפטרה מייגן מרקל מעבודתה כשחקנית, והפסיקה את כל עיסוקיה הקודמים. כך למשל סגרה את בלוג האופנה הפעיל שניהלה. מעתה ואילך תקדיש כנראה את זמנה ואת מרצה לפעילויות  צדקה שונות, כמו אלה שהנסיך שלה עוסק בהן. הארי תומך בארגוני צדקה רבים, בין היתר – כאלה שפועלים למען יתומים בדרום אפריקה, נפגעי נפש, נכים, מחוסרי בית, וגם כאלה שמבקשים להעצים נשים.

דיאנה, הנסיכה מוויילס, אמם של הארי וויליאם, אחיו הבכור, הרבתה גם היא לעסוק בפעילות ציבורית, הרבה מעבר למה שהיה מוטל עליה. היא הייתה אהובה מאוד בזכות פעילותה יוצאת הדופן. כך למשל הקפידה ב-1987 להצטלם כשהיא מחבקת חולי איידס, כדי להסיר מעליהם את הסטיגמה והפחד, והובילה מערכה נחושה ועיקשת שנועדה לסלק מוקשים שהוטמנו במקומות שונים בעולם ושגרמו למקרים רבים של מוות ונכות.

מעניין לראות איך תבחר מייגן מרקל לתרום לחברה האנושית במעמדה החדש כחברה במשפחת המלוכה.

לחתונתם ביקשו הארי ומייגן מהאורחים לא להביא מתנות, אלא לתרום לארגוני צדקה.

ביום העצמאות ה-70: האם מדינת ישראל מצייתת לעצמה?

העיתונים מלאו בידיעות על הפליטים היהודים באירופה. כתוצאה מחוקי נירנברג, תואר מצבם "בצבעים שחורים מאוד" בעיתון "הבוקר" מ-22 בדצמבר 1935. העיתון פנה אל ממשלת גרמניה ודרש ממנה לתת ליהודים שנאלצו לעזוב "לכל הפחות את היכולת לחסל את רכושם או להוציאו בתנאים אנושיים". איש אצולה אנגלי, לורד הורדר, הביע באותם ימים את דעתו ואמר כי מעשיה של הממשלה הנאצית, המגרשת מתחום גרמניה "את אנשי המדע הטובים והתרבותיים ביותר" הם "התאבדות אינטלקטואלית". היהודים המגורשים חיפשו מקום מקלט ומעמד משפטי שיאפשר להם לנוע בעולם, ולהשתקע בארצות שיסכימו לקבלם.

היישוב היהודי בארץ ישראל היה יכול לקלוט את כל אותם פליטים, ואף שיווע להגעתם, אבל בריטניה, ששלטה בארץ ישראל, לא הזדרזה לפתוח את שעריה, וחילקה במשורה את אשרות העלייה שכונו "סרטיפיקטים". "הספר הלבן", מסמך שהתפרסם עוד ב-1922, הגביל מאוד את עלייתם של יהודים לארץ ישראל.

באותו זמן, בשלהי 1935, התכנסו בעמק יזרעאל אנשים שהגיעו למקום כדי לחגוג את נטיעתו של יער, שייקרא על שמו של המלך ג'ורג' החמישי. הטקס לווה כמובן בנאומים. הנציב העליון הבריטי הסביר מדוע נעתר "בעונג רב" להזמנה להשתתף באירוע: הוא הביא אתו מתנה אישית מהוד מלכותו, עץ ברוש, שיהיה השתיל הראשון ביער החדש.

אחרי הנציב, נאם נשיא הקונגרס הציוני, מדען בשם חיים ויצמן, שנכח גם הוא באירוע. אלה הדברים שאמר:

"גבירותיי ורבותי, בטוחני שרשאי אני לומר, לא רק בשם הסוכנות היהודית כי אם גם בשם היישוב העברי כולו ויהודי הקיסרות הבריטית, כי לכבוד גדול ולאושר רב נחשב לנו הדבר להקים פה בארץ מזכרת תודה והערצה להוד מלכותו המלך ג'ורג' החמישי ליובל ה-25 למלכותו. אין לך סמל מתאים יותר לקשר הפנימי הקושר אותנו אל המלכות האנגלית מנטיעה זו, כאן על הגבול שבין ההתיישבות הישנה והחדשה, של עץ הברוש מגנו של המלך בווינדזור כעץ הראשון ליער, שישמש תעודה לדורות לרחשי התודה אשר בלב הנתינים היהודים למלכם, שבימיו נעשו מעשים כה גדולים.

בימי מלכותו הופיעה ארץ ישראל בפעם הראשונה באופק התעניינותה של האימפריה הבריטית. בימיו ניתנה הצהרת בלפור ובימיו קיבלה על עצמה בריטניה הגדולה את המנדט על ארץ ישראל ובזה גם את החובה והאחריות לסייע לפיתוח הבית הלאומי שלנו. נחזור בסקירתנו לשנת 1910, השנה הראשונה לעלותו על כיסא מלכותו – כמה מן הדברים האלה יכולנו אז, וגם האופטימיסטים שבינינו, לחזות מראש?

כיהודים, כציונים וכנתינים של הוד מלכותו יש לנו, אפוא, כל הזכות לחוג ביחד עם שאר נתיניו, מתוך חובה והערצה, את חג יובלו של המלך ולהביע כאן לבאי כוחו את תודתנו הנאמנה בעד חלקם בהתקדמות הגדולה של ארצנו תחת השלטון הבריטי. אמנם יודעים אנו שדרכנו היתה זרועה מכשולים במשך חמש עשר השנים האחרונות; לעתים קרובות מרגישים אנחנו שההתקדמות הייתה יכולה להיות גדולה הרבה יותר, בייחוד עתה בהתחשב עם המצוקה הנוראה של עמנו בגולה, בוודאי יש הכרח להחיש את מאמצינו. ואולם אם גם המהירות לא התאימה לאותה מידה שהיינו רוצים בה, עלינו לשאוב כוח ותקווה מתוך העובדה שהונחו כאן יסודות חזקים ונאמנים ושההתקדמות בעתיד, אשר יוכלו להשתתף בה כל חלקי האוכלוסין בארץ, תיכון על בסיס של הישגים מוצקים.

מצב העצים כיום מהווה פרק מעציב בתולדות ארצנו. לפנים – כידוע מתוך סיפורי התנ"ך – נמצאו בכל הארץ עצים למכביר. במסורת העברית שימשו האלון והאלה עצים קדושים ונחשבו למתת אלוה. ואולם בשנות העזובה של גלותנו הארוכה נעקרו כאן העצים והחורשות ונתגלו מחשופי ההרים. עתה, בשוב הבנים לארץ שבעפרה טמונות עצמות אבותיהם, אדיר חפצם הוא להחזיר לה את חורשותיה ויערותיה. אנחנו, בני הדור החוזר למולדתו, רואים בעצים סמל משנה: סמל לעם ישר, זקוף קומה, הדור בנימוסיו ומשורש בארץ; וסמל לשלום. אנו תקווה שהיער הזה כמו יער בלפור הנמצא בקרבת המקום, ישמש מקלט של מרגוע ושלווה לעוברי דרך ויתנוסס כסמל חי לשלום ולהרמוניה שכל אומות העולם זקוקות להם, לא פחות מתושבי הארץ הזאת – לשלום והרמוניה שלביסוסם הקדיש הוד מלכותו כל כך הרבה מחייו לטובת כל החוסים בצל מלכותו.

תודתנו נתונה גם לקרן הקיימת לישראל שהעמידה לרשותנו את החלקה הזאת למטע היקר. המקום הזה עתה שומם ועזוב, ואולם בקרוב יתנוסס עליו יער רענן ועבות. מבלי עזרתה הפעילה של הקרן הקיימת נטיעת היער לא הייתה יכולה לצאת לפועל.

ולכל תומכינו, בארץ ישראל ובאנגליה, שהשתתפו בהנהלתו של לורד מלצ'ט במפעל אהבה זה, יכולים אנו לומר: ההתחלה כבר נעשתה, ובעוד שנים מספר יתנוסס לתפארה במקום הזה היער שבנטיעתו התחלנו היום וישמש תעודת עולם להערצה ולכבוד שיהודי אנגליה רוחשים למלכם האהוב."

חיים ויצמן היה ידוע כבעל קסם אישי לא מבוטל, וכמי שמסתופף בחברתם של ראשי ממשלה ופקידי ציבור אנגליים רמי דרג, שהעריכו וחיבבו אותו. הוא היה יליד פולין, אבל למד בגרמניה ולפני שהגיע לארץ ישראל השתקע באנגליה, שם חי כמה שנים ושימש פרופסור לכימיה. יש הסבורים כי הצהרת בלפור, שבה הכריזה ממשלת בריטניה כי תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, היא פרי שתדלנותו של ויצמן בקרב מקבלי ההחלטות האנגלים, ובראשם שר החוץ דאז, ארתור בלפור.

בנאומו הדגיש ויצמן בשם העם היהודי את אסירות התודה העמוקה שהוא רוחש כלפי המלך האנגלי, שתחת שלטונו היה היישוב בארץ ישראל נתון אז. לקורא הישראלי בן ימינו הדברים נשמעים אפילו מופרזים משהו, וגובלים בנמיכות קומה מרצון. ויצמן מביע "הערצה" ואפילו "אהבה" כלפי המלך, ומדגיש שהוא "מלכם" של "נתיניו" היהודים. את הביקורת שויצמן רוצה למתוח הוא מביע בזהירות רבה: הוא מזכיר את בני עמו הנתונים במצוקה נוראה, ואת "ההתקדמות" – כלומר: האפשרות לקלוט את הפליטים – שהיא "אטית מדי". עם זאת, הוא מציין את תקוותו לעתיד משופר יותר.

ויצמן מדבר גם על היער שיצמח בארץ ישראל שהוזנחה בימים שלפני שוב הבנים "לארץ שבעפרה טמונות עצמות אבותיהם" – הוא מדגיש את הקשר שבין היהודים לארץ אבותיהם – ומבטיח להפריח את השממה, כדי שהיער המלבלב ישמש "מקלט של מרגוע ושלווה לעוברי דרך".

ביום שבו נשא חיים ויצמן את נאומו לא שיער איש מה עוד צפוי ליהודי אירופה. אף אחד לא היה יכול להעלות בדעתו את שנות ההשמדה המאורגנת, השטנית, שבהן ייפלו קורבן מיליוני יהודים חפים מפשע, חסרי כול, נטולי מעמד ומדינה משלהם שתגן עליהם. בדיעבד גם דבריו של אותו לורד אנגלי, שדיבר על "התאבדות אינטלקטואלית" של גרמניה המגרשת את המדענים היהודים נשמעים תמימים עד כאב. במיוחד לאור העובדה שגם אחרי שהמלחמה הסתיימה, ממשלתו היא זאת שלא אִפשרה ליהודים לעלות לישראל, רדפה את ספינות המעפילים, ואפילו במקרה אחד, זה של האונייה אקסודוס, העזה להחזיר את העקורים לאירופה.

חיים ויצמן היה נשיאה הראשון של מדינת ישראל, שקמה 13 שנה אחרי שנשא את נאום החנופה למלך ג'ורג'. לאורך שנותיה מעניקה המדינה מחסה ומקלט ליהודים מרחבי העולם, שבכוח חוק השבות רשאים להגר אליה, ואינם נאלצים עוד לבקש את רשותו של אף מלך זר. האם יצליחו בני העם היהודי להיות נדיבים ולהעניק מקלט דומה לקומץ פליטים בני עמים אחרים? ומה צפוי לה, למדינה, בשנים הקרובות? האם הריבונות היהודית במדינת הלאום תישמר, או שמדיניות הסיפוח של הגדה המערבית תביא לאובדן הרוב היהודי? ואולי תחליט המדינה לספח את האדמה, אך לא את תושביה הפלסטינים, ולא תעניק להם זכויות אזרחיות?

במגילת ההכרזה על הקמת המדינה, הלא היא "מגילת העצמאות", נכתב כי "שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם". עוד נכתב במגילה כי המדינה "תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה", וגם "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". האם מתעתדת המדינה לציית לקווי היסוד הללו, שקבעה לעצמה ביום שהוקמה?

איך חזונו מתקשר לימינו?

ב-16 במאי 1959, ערב הבחירות להסתדרות, נאם ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון באצטדיון הפועל בקרית חיים בפני קהל של אלפי אנשים שהריעו לו ארוכות: "רעם אדיר של מחיאות כפיים קידם את פניו של ראש הממשלה בהיכנסו בצעדים מהירים", נכתב למחרת בעיתון דבר. הכתב תיאר את "האצטדיון המואר ועטור הדגלים," ואת "החברים בני כל הגילים, העדות והשכבות – עולים לצד ותיקים, פועלי הנמל ויוצקי הפלדה, קהל ענק מגוון ומלוכד גם יחד."

ארבע שנים לפני כן שב בן גוריון אל החיים הפוליטיים, לאחר שגלה מהם ועבר לגור בשדה בוקר, כדי להשתתף, כדבריו, בהפרחת הנגב. ב-1959 לא היו עוררין על שלטונו, הן במפא"י והן כראש ממשלת ישראל. בנובמבר של אותה שנה תזכה מפלגתו בבחירות לכנסת ב־47 מנדטים. הססמה הנפוצה "הגידו כן לזקן "שידרה יציבות, ביטחון כלכלי ותנופת עשייה. בן גוריון הציג בפני מאזיניו, למעשה בפני הציבור הישראלי כולו, שהרי דבריו תועדו בעיתונות היומית, את תשע המשימות שניצבו לדעתו לפתחה של המדינה:

"לקראת השנה ה-12 לקיום המדינה, מופנות עינינו יותר מתמיד אל העתיד ולא אל העבר. העשור השני מטיל על העם, ובראש ובראשונה על ציבור הפועלים, חובות ותביעות, כדי להגשים מה שנראה לי כתשע משימות מרכזיות של העשור הבא.

המשימה הראשונה: "עלינו להקטין הפער בין היבוא ליצוא. דבר זה מחייב להגביר את תפוקת העבודה, להקטין את הוצאות הייצור, לשפר את ניהול המשק, למען תהיה התוצרת בת תחרות בשוקי חוץ. אנו חייבים להבטיח בעשור הבא מינימום הוגן לכולם. קלטנו מיליון ורבע מיליון יהודים (מזה רבע מיליון מן הריבוי הטבעי), אך עדיין לא הושלמה קליטתם של כל העולים. באומרי מינימום הוגן, כוונתי לשיכון אנושי וגם לשכר הוגן. העלאת רמת החיים של אלה שחיים מעל המינימום מוכרחה להיות צמודה להגברת התפוקה. הגברת הייצור תקרב אותנו לעצמאות כלכלית ותוכל לשחרר אותנו מהזדקקות לעזרה לגבי קיומנו אנו. בשטח קליטת העלייה ופיתוח השממות נזדקק גם להבא לעזרת העם היהודי וגורמי חוץ בעולם".

המשימה השנייה: "ההכרח לאכלס שטחים שוממים, התופסים עדיין את רוב חלקה של המדינה. במצב זה טמונה סכנה ביטחונית ומדינית לעתידנו. לכן אנו חייבים להשלים בעשור השני את אכלוסם של השטחים הריקים בגליל העליון, בדרום ובנגב. לשם כך נצטרך להזרים את מי הירדן לדרום ולנגב. בעשור השני ניישב בנגב לפחות חצי מיליון יהודים. אנו עומדים להעביר מתקני צה"ל מסוימים וביניהם מטווחי ירי למרחבי הנגב הרחוק. אך גם בעניין זה התנאי הוא אספקת מים סדירה. התוכניות לפיתוח מחצבי הנגב ולהנחת מסילת ברזל לאילת יחייבו תוספת גדולה של כוח".

המשימה השלישית: "ההקמה של הכור האטומי. יש לנו נוער מבריק שאיננו נופל בתחום הידע הטכנולוגי והמדעי משום נוער בעולם. יש בדעתנו להקים בעשור השני תחנות כוח אטומיות בנגב ואולי אף בדרום. מדינת ישראל תהיה מהמדינות הראשונות בעולם, אחרי אמריקה, רוסיה ובריטניה, אשר תקיים תחנת אנרגיה אטומית לצרכי שלום ולצרכי תעשייה".

המשימה הרביעית: "תוספת מיליון יהודים לישוב הארץ, מזה כחצי מיליון על ידי הריבוי הטבעי. שליט ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב, לא נקב אמנם בתאריכים, אך אין כל ספק שאם ייפתחו שערי רוסיה ינהרו מאות אלפי יהודים לארץ, ואנו חייבים להתכונן כבר עכשיו לכך, כי אין אנו יודעים מתי ייפול הדבר. העלייה משם, אם תבוא, תהיה גדולה מאוד ועלינו להיות מוכנים לכל שעה, לחזק את משקנו כדי להכשיר התנאים. יבואו לארץ לא רק ממזרח אירופה. עוד כ-600 אלף יהודים יושבים בארצות האסלאם והם אינם רוצים ואינם יכולים להישאר שם".

המשימה החמישית: "הבטחת חינוך בינוני חקלאי ומקצועי לנוער בגיל 14-16. זו תהיה מעמסה גדולה על קופת המדינה, אך אם נגדיל הייצוא נוכל לעמוד בזה,.

המשימה השישית: "הצורך להנהיג בישראל משטר הבחירות האזוריות. הוא המשטר הדמוקרטי והמעולה ביותר בעולם. זהו משטר שבו קיימת זיקה אישית בין הבוחר לנבחר".

המשימה השביעית: "הגברת ביטחוננו, כי בעיית הביטחון שלנו אין לה אח ודוגמה. איננו יכולים עתה לשבת על דפי התהילה של צה"ל ממלחמת הקוממיות ומבצע קדש. הכוחות והאמצעים שהספיקו לנו בעבר לא יספיקו בעוד שנתיים שלוש. גם רכישת הסופר מיסטר אינה 'המילה האחרונה'. העולם הוא דינמי וכלי הנשק משתכללים בלי הרף".

המשימה השמינית: "עלינו לעשות מאמצים להביא לקיצה איבת השכנים הערבים. אינני מכיר ציבור בתוכנו, חוץ מגוף אחד, שאיננו מוכן לשלום אמת עם הערבים. אך אין זה מספיק לשכנע את עצמנו, כפי שחושבים לא פעם יהודים תמימים. אם נדע לבצר עצמאותנו, לחזק משטרנו, להגדיל מספרנו ולהדביר שממותינו, יכירו שכנינו כי מדינת ישראל היא עובדה קיימת לעד! ברגע שעמי ערב יתבעו משליטיהם לדאוג גם לצרכיהם ולעשות להדברת המחלות, לסילוק הבערות, הרעב, לשיפור מצבו העלוב של הפועל הערבי, הם יבינו את הברכה הצפונה בשלום עם ישראל, ובתועלת הרבה בעזרה שישראל מסוגלת ונכונה להושיט להם".

המשימה התשיעית: "ההכרח  לרכוש ידידים נוספים בכל מקום בעולם. ארצות הברית מסרבת, על אף תמיכתה הרבה, למכור לנו נשק מלבד פריטים לא חשובים, וגם בריטניה היתה סגורה לפנינו עד הזמן האחרון. ברית המועצות נעולה לפנינו בשטח זה בשבעה מנעולים, וכן מדינות הגוש המזרחי האחרות. המדינה העיקרית שאצלה רכשנו את רוב הנשק, מתוך ידידות אמת, היא צרפת. גי מולה [ראש ממשלת צרפת דאז] היה האדריכל והגורם העיקרי לציודו של צה"ל בנשק מודרני".

לבסוף האיץ בן גוריון במאזיניו להכריע "אם רצוי למעמד הפועלים, לעם ולמדינה פיצול נוסף של מעמד הפועלים או יתר ליכוד ואחדות."  בן גוריון התכוון לפילוג שחל שמונה שנים לפני כן בתנועת הפועלים בין מפא"י למפ"ם הפרו-קומוניסטית, שראתה בברית המועצות "מולדת שנייה". ודאי לא עלה אז בדעתו שאת השם "ליכוד" תאמץ לימים המפלגה שנקראה בשעתו "חירות", זאת שנמצאת בשלטון, עם הפוגות קצרות מאוד, כבר ארבעים שנה.

בשנת ה-70 למדינה מעניין לבחון את היעדים שהציג בן גוריון לפני 58 שנים, לגלות מה הטריד אותו ולברר אילו מהם הושגו מאז:

בעניין הפער בין היבוא ליצוא, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה המדינה עדיין לא הגיעה לעצמאות כלכלית. אכלוס הנגב והגליל טרם התבצעו: כיום יותר מבעבר מרוכזת אוכלוסיית המדינה באזור המרכז, ואין עדיין רכבת לאילת. אין עדיין בישראל כור אטומי לייצור חשמל. מאז סוף שנות ה-80 צומצמו בבתי הספר המגמות המקצועיות והטכנולוגיות והחינוך החקלאי לא הורחב. שיטת הבחירות האזוריות היא רעיון שנשכח. אחוז ניכר מתקציב המדינה מוקדש לביטחון. סיום האיבה עם שכנינו אינו נראה באופק. אמנם הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן מתקיימים בדוחק, אבל הסיכוי להסדר עם הפלסטינים נראה רחוק מתמיד. ארצות הברית נחשבת ידידתנו הנאמנה, אם כי לא ברור אם תלותנו ברצונו הטוב של נשיא כלשהו תורמת לתחושת הביטחון הלאומית. התוכנית להעלאת יהודי ברית המועצות-לשעבר התממשה במלואה, בשל קריסתה של ברית המועצות.

ומה יעדיה הגלויים, המנוסחים בבהירות, של הממשלה הנוכחית, ממשלת הליכוד? האם, למשל, היא שואפת להגיע להסדר המכונה "שתי מדינות לשני עמים", כפי שהכריז נתניהו בנאום בר אילן, ושוב לאחרונה לפני כשנה, או שמטרתה האמיתית לספח את הגדה המערבית (ולהפוך את ישראל למדינה דו לאומית, כנראה בלי זכויות שוות לתושבים שיסופחו), כפי שמרמזות הצעות החוק של שרת המשפטים להחיל החוק הישראלי על שטחי הגדה?

מה החזון המוצהר המדריך את הממשלה?

בקשת מחילה, או ניסיון לשכנע?

גדוד צנחנים בפיקודו של רס"ן רפאל איתן, הוצנח בסיני ב-29 באוקטובר, 1956, בפתחו המזרחי של מעבר המיתלה. בד בבד החלו חיילי יחידות אחרות לנוע מערבה, כדי לחבור אל הכוח המוצנח. אלה היו מהלכיו הראשונים של "מבצע קדש": המלחמה נגד מצרים שפתחו בה ישראל, צרפת ואנגליה. מטרותיה של ישראל היו – להשמיד בסיסי מסתננים, להחליש את כוחו של הצבא המצרי ולפתוח את נמל אילת לשיט ישראלי.

זמן מה אחרי תחילת המלחמה נודע כי לצד המהלכים הצבאיים בסיני, ובהקשר עמם, התחולל באותו יום בתוך תחומי המדינה מה שכונה לימים "טבח כפר קאסם". לוחמי יחידה של משמר הגבול הצטוו לאכוף עוצר על שמונה כפרים ערביים שהיו סמוכים לגבול המזרחי, שמא המלחמה שפרצה תתרחב גם לזירה עם ירדן, ששלטה אז בגדה המערבית. שעת העוצר הוקדמה, על פי החלטתו של מפקד המרחב, אבל תושבי הכפרים שעבדו מחוץ להם לא ידעו על כך. בשבעה מהכפרים הפעילו קציני צה"ל שיקול דעת, ולא פגעו בכפריים ששבו הביתה בתום יום העבודה. סגן גבריאל דהאן, שפיקד על הכוח שהוצב בכפר קאסם, החליט לאכוף כלשונה את הפקודה לירות ולהרוג כל ערבי שיימצא מחוץ לביתו אחרי השעה הנקובה. חייליו עצרו את הכפריים שחזרו לכפר מעבודתם בשדות, ברגל או ברכב, ירו למוות ב-43 מהתושבים, בהם 9 נשים ו-17 ילדים ונערים, ופצעו 13 נוספים. (על מה שאירע באותו יום אפשר לקרוא כאן בהרחבה).

דגל שחור מתנוסס

ממשלת ישראל ניסתה תחילה להסתיר את הפשע, ונעזרה לשם כך בצנזורה הצבאית, אבל אחרי שחברי כנסת ערביים השתמשו בחסינותם הפרלמנטרית ויידעו את הציבור על מה שקרה, מעל דוכן הכנסת, נאלצה הממשלה למנות ועדת חקירה. זאת קבעה שיש להעמיד לדין את האחראים לטבח, ואת מבצעיו. בתום המשפט נגזרו על האשמים עונשי מאסר שונים (אפשר לקרוא על כך בהרחבה, כאן). פסק הדין נודע בעיקר בזכות העיקרון שטבע, לפיו חייל אינו רשאי לציית לפקודה לא חוקית בעליל, וָלא, יהיה עליו לשאת בתוצאות מעשיו. סימן ההיכר של פקודה כזאת: אי חוקיותה מתנוססת מעליה "כדגל שחור", קבע השופט בנימין הלוי בפסיקתו.

58 שנה אחרי הטבח הגיע לכפר קאסם נציג רשמי של מדינת ישראל, הנשיא ראובן ריבלין, כדי להודות בפשע ולהתנצל עליו בפני הפצועים ובני משפחותיהם של הנרצחים. בפתח דבריו אמר הנשיא ריבלין כי בא לדבר אתם כבן לעם היהודי וכנשיא מדינת ישראל. הוא דיבר שוב על אי חוקיותה של הפקודה שניתנה ובוצעה, על הדגל השחור שהתנוסס מעליה, "שמבצעי ההרג בחפים מפשע התעלמו מקיומו", על פסיקת בית המשפט העליון אשר "אמר את דברו מפורשות, ונתן בכך ביטוי לא רק לאמת המשפטית של מדינת ישראל, אלא גם לאמת המצפונית המוסרית שלה" והדגיש כי "חובה עלינו ללמד את הדורות הבאים את הפרק הקשה הזה ואת לקחיו".

הנשיא ריבלין הזכיר את אברהם שפירא, דודו, "זקן השומרים", שהגיע ב-1957 לכפר קאסם כדי לקיים "סולחה". "אין ספק," אמר ריבלין, כי "הסולחה הזאת לא השיבה את הדם הנקי שנשפך ברחובות הכפר. ועדיין היא הייתה לסמל לניסיון אמיץ להושטת יד ולבלימת מעגל הדמים."

מסיבת הסולחה בכפר קאסם. פנחס רשיש, אברהם שפירא, בגב התמונה רשום חג' עבדלהאל כלף כפר ג'ת במשולש, פורסם בעיתון פתח תקוה, גיליון 15 שנה 1970

אבל הנשיא לא הסתפק בכך. הוא חש צורך לדבר גם על תחושותיו הקשות בשל הטרור והאלימות ש"מתרחשים", כדבריו, "בימים אלה במזרח ירושלים ובכלל חלקי הארץ", והזכיר את הרצח של תינוקת רכה, רק בת שלושה חודשים, חיה זיסל, שמחבל ערבי, תושב מזרח ירושלים, רצח אותה. "הפיגוע הרצחני הזה הוא כתם קשה נוסף בהיסטוריה הכואבת של הטרגדיה הישראלית פלסטינית," אמר הנשיא, והוסיף כי הוא מבקש "לומר את המובן מאליו", שחשוב לומר אותו בימים שבהם יש מי שבקשים "לסחוף את כולנו למערבולת של חורבן וכאב": הוא מבקש להושיט אל שומעיו "יד אמיצה," בתקווה שידם תושט בחזרה לא רק אליו, אלא אל הציבור היהודי כולו.

ריבלין מצא לנכון לצטט את זאב ז'בוטינסקי שנשבע לעולם לא לפעול "בניגוד לעקרון שוויון-הזכויות",  ולא לנסות "לדחוק מישהו מארצנו", ובכך רמז כי הוא מתנגד לכל הסדר שבו יאבדו ערביי ישראל את זכויותיהם האזרחיות.

אמנם "מדינת ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי אשר שב לארצו לאחר אלפיים שנות גלות. זהו ייעודה", אבל היא "לעולם תהיה גם מולדתה וביתה של אוכלוסייה ערבית רחבה, המונה למעלה ממיליון וחצי ערבים, שהם למעלה מעשרים אחוזים מאזרחי המדינה. […] האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל איננה קבוצה שולית בחברה הישראלית," שהרי "מדובר באוכלוסייה שהיא בשר מבשרה של הארץ הזו", והיא "מגובשת בזהות לאומית ותרבותית משותפת שתמיד תהיה מרכיב יסודי בחברה הישראלית".

אמנם, לא בחרנו במצב העניינים הזה, הסביר ריבלין, אבל הוסיף כי "אנחנו נועדנו לחיות זה לצד זה, זה עם זה, אנחנו שותפי גורל. לא רק את הארץ אנו חולקים. אנו חולקים כלכלה אחת מערכת רווחה אחת מרחב ציבורי אחד. אנו נוסעים יחד בכבישים, ומשחקים יחד באצטדיוני הכדורגל." למרבה הצער "מעולם, לא הישרנו מבט למשמעות הדבר. מעולם לא לקחנו אחריות על עיצוב דרכנו המשותפת. העדפנו לתת לפחד, לשנאה, לבורות, ולעוינות, לנווט את ספינת יחסינו."

לאן השנאה מובילה

"ראו לאן השנאה מובילה אותנו," אמר, ופירט: "לבתי העלמין; לבתי החולים; לחיים בצל פחד", והפציר: "הגיע הזמן שכולנו נבין, שכאשר אנחנו נותנים לאלימות ולהסתה לנווט את חיינו- אנחנו משילים מעצמנו את האחריות לעתידנו, לחיי ילדינו ונכדינו".

ריבלין הסביר כי איננו תמים. הוא יודע ש"אין טעם להדחיק או להתעלם ממציאות היחסים בין המגזרים", שהרי מונחים בין ערבים ליהודים "משקעי עבר קשים", שכן "אנחנו משתייכים לשני עמים שחלומם ותמצית שאיפותיהם עומדים במידה רבה בסתירה זה לזה."

כמן כן, ברור לו שבציבור הערבי רבים "אינם מוכנים לקבל את הרעיון לפיו מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי." הקמת המדינה אינה "חלום שהתגשם" מבחינתם של הערבים. מה גם שהם כואבים את סבלם של אחיהם "מעברו השני של הקו הירוק"  והם עצמם "פוגשים לא אחת גילויים של גזענות והתנשאות מצד יהודים" .

חרף כל זאת, ריבלין סבור כי מאחר שאין לנו ברירה, נועדנו לחיות ביחד, יש לבסס אמון ושותפות בין יהודים וערבים במדינת ישראל. אם לא ננהג כך, ניאלץ "להיאבק עד קץ הימים".

שני הצדדים אינם יכולים להעמיד פנים שהצד האחר אינו קיים, וגם לא לקוות שיעלם פתאום. הסביר ריבלין. אין לנו ברירה, אלא למצוא את הדרך, שלא תושתת על אהבה, אלא על "ראיה מפוכחת של כבוד הדדי ושל מחויבות הדדית."

לציבור הערבי קרא להשלים עם קיומה של מדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי, ולוותר על התקווה שהיהודים יסתלקו מהארץ וייעלמו ממנה. אם לא יסכינו, "לא יהיה סיכוי לבנייתה של שותפות אמת."

מהציבור היהודי ביקש להבין, שהמיעוט הערבי לעולם לא יהיה ציוני ולא ישיר את ההמנון "בעיניים נוצצות". המחויבות ההדדית מחייבת את כל אזרחי המדינה לקבל את ריבונותה ואת  "כללי המשחק הדמוקרטי", ולבער את "היסודות החותרים תחתיה".

חשוב להפסיק את האפליה שהציבור הערבי בישראל סובל ממנה כבר שנים רבות "בתקציבים, בחינוך, בתשתיות, באזורי תעשייה ומסחר". שיקום אמונם במדינה נדרש, כי "עוני ותחושת קיפוח הם קרקע פורייה לקיצונות דתית ולאומית".

והכי חשוב – יש להתמודד עם החשדנות, השנאה והעוינות שבין המגזרים. שני הצדדים צריכים להכיר את התרבות והשפה של הצד האחר, כדי לעודד את ההבנה ההדדית. לשם כך יש "להיפגש. לדבר ולהקשיב". "אין לנו אפשרות אחרת"', מתרה ריבלין, כי "כינון השותפות הוא צורך קיומי".

ריבלין חתם את דבריו בכך שבא לכפר קאסם כדי להזדהות עם כאבם של התושבים, אבל "כנשיא מדינת ישראל, כנשיא שלכם, אני תובע גם מכם לשאת באחריות," ודרש מהם להשמיע "קול ברור כנגד האלימות והטרור", וכנגד הקיצוניים ש"מנסים לדרדר אותנו אל פי תהום". הוא הביע אכזבה מכך ש"הקול הזה לא נשמע. לא בצורה ולא בעוצמה ברורה מספיק", והבטיח לשומעיו שהוקעת האלימות הערבית, לא תחליש את מאבקם, כי "אינה ביטוי לחולשה, אלא ביטוי לעוצמה".

ההוכחה לצדקת דבריו, אמר, הם היושבים מולו בקהל, יהודים וראשי ערים ורשויות ערביים, שידם מושטת "לשכנות טובה" וציין כי "דווקא כפר קאסם, המקום שבו אירעה הטרגדיה הנוראה הזאת, הפכה במשך השנים לסמל של שכנות טובה, לסמל של שיתוף פעולה, להוכחה לכך שהשותפות בינינו, היא אפשרית."

"החובה הזאת," אמר, "מוטלת על כולנו. מכובדי. אני מאמין, שלצעירים וצעירות ערבים ויהודים, יש תפקיד קריטי ביכולתנו להישיר מבט אל העתיד". הוא הביע את אמונתו "שאם נפנים שאין לנו בררה אחרת; שאם נישא באחריות המשותפת לעתידנו, היחסים בינינו יוכלו להפוך ממוקד של חיכוך למקור של עצמה. לסמל, ליכולתם של ערבים ויהודים, ליכולתנו, בני אברהם, בני יצחק וישמעאל, ללמוד לחיות יחד".

נאומו של ראובן ריבלין התקבל ברגשות מעורבים. היו מי שמתחו ביקורת על כך שלא אמר מפורשות את המילה "טבח", אלא כינה את מה שאירע "הרג נפשע". אחרים ציפו לכך ליותר מכפי ששמעו מפיו של ריבלין. אחד הפצועים מאותו אירוע, גבר כבן 80, אמר שהוא מצפה "שהנשיא יכיר בטבח ויתנצל בשם מדינת ישראל ויכיר בנו בדיוק כמו נפגעי פעולות איבה." ח"כ  מטעם מר"צ  עיסאווי פריג' אמר כי "הגעתו לכאן של הנשיא ריבלין, נשיא המדינה הראשון שמגיע לציין את אירועי הטבח, חשובה ומבורכת, אך המדינה עדיין לא השכילה להכיר ולציין את האירוע הנפשע הזה כאירוע ממלכתי שיש ללמד וללמוד ממנו. ההכרה ובקשת הסליחה הן צעד הכרחי בדרך לעתיד של שותפות ודו־קיום".ראש העיר, עאדל בדיר, אמר שאין לדבר רק על יום של כאב וצער, אלא ראוי שיהיה זה גם "יום של חשבון נפש למדינה כולה".

מה מטרתו האמיתית של הנאום

בחינה מקרוב של דברי הנשיא מלמדת שהנשיא ריבלין בא לכפר קאסם לא כדי להתנצל על העבר ועל הפצעים שהותיר, ולא כדי לפצות את הנפגעים, אלא כדי לדבר על העתיד, ובעיקר – כדי לשכנע את מאזיניו שאין להם ברירה אלא להשלים עם קיומה של מדינת ישראל; להסביר שמוטב להם לוותר על מאבק אלים שאין בו תוחלת, ושעליהם ללמוד לחיות בישראל כמיעוט בעל זכויות. אבל על גורל אחיהם, הפלסטינים הגרים בגדה המערבית, לא אמר הנשיא מאומה. הסוגיות החשובות ביותר נותרו פתוחות: האם הוא מייחל לכך שהמדינה תספח את שטחי יהודה ושומרון? האם יוענקו לפלסטינים זכויות שוות? האם הוא שואף למדינת כל תושביה, או חולם על שלטון שיפלה בין תושבי המדינה, בהתאם להשתייכותם הלאומית?

עיתון חירות 13.12.1956
עיתון דבר, 12.12.1956

מי הואשם, מדוע ובשל מה?

קיבוץ נחל עוז. יום ראשון, 29 באפריל, 1956, ערב ל"ג בעומר. ההכנות לחגיגה הגדולה, טקס הנישואים המשותף של ארבעה זוגות, בעיצומן. לפי התוכנית המקורית התכוונו הערב להינשא חמישה זוגות, אך את החתונה של אחד הזוגות נאלצו לדחות: החתן נפצע באחת ההפגזות האחרונות מעזה הסמוכה. הדחייה אינה מעיבה על השמחה הצפויה. אורח הכבוד שעתיד להגיע לחגיגה הוא הרמטכ"ל, רב אלוף משה דיין.

ואז מגיעה הודעה מהתצפיתנים: "ערבים קוצרים בשדה שליד הגבול." השכנים מעזה נוהגים להסתנן אל השדות ולגנוב מהם את היבולים שחברי המשק גידלו בעמל רב. כבר היו היתקלויות שבמהלכן נורו ערבים, "פדאיון" הם מכונים, כדי להבריחם. אחד החתנים, רועי רוטברג, צעיר יפה תואר ונעים הליכות, רכז הביטחון האזורי, אינו מהסס. הוא רותם את סוסתו ודוהר אל השדה. הסוסה חוזרת בלעדיו. עוברות כמה שעות. ההכנות לחתונה נמשכות. לקראת הצהריים נודע לחברים: רועי איננו עוד. כשגופתו הוחזרה, עוד באותו יום, נוכחו לדעת שעונה לפני שנרצח.

משה דיין הגיע ופסק: "לא מבטלים חתונה". וכך היה. החופות התקיימו. המסיבה בוטלה. האורחים, למעט הקרובים ביותר לחתנים ולכלות, התבקשו לשוב על עקבותיהם.

למחרת התקיימה ההלוויה. משה דיין הגיע שוב, ונשא הספד, שמילותיו כמו מהדהדות עד עצם היום הזה:

"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על רוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, בכדי שיוכלו לקרענו לגזרים. השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו.

אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו.

אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו כי דמנו לא יוגר לשווא ואתמול שוב נפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.

רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו; רועי – האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו."

את מי מאשים דיין בדבריו? לא את הרוצחים ולא את שנאתם. אותם הוא אפילו מבין: כבר שמונה שנים שהם יושבים במחנות פליטים, ועיניהם כלות כשהם רואים כיצד היהודים בונים בתים ומעבדים אדמות שהשתייכו להם עצמם בעבר. והוא מסביר: עלינו להיות דרוכים תמידית, כדי להתגונן מפני השנאה והקנאה של הנגזלים, וחזקים, כדי לתקוף, וכדי להתגונן.

החזון שהוא פורש בהספד ברור: את ה"א השאלה, המופיעה בדברים שאומר אבנר אל יואב," הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב?" (שמואל ב', פרק ב', פסוק 26) הוא השמיט. אין כאן מקום לתהיות, רק לקביעת עובדות. שום פשרה לא תיתכן. "זאת גזירת דורנו" הוא קובע במפגיע (כמה דורות חלפו מאז?), ומזהיר ומתריע: סופנו יבוא עלינו ברגע שהדריכות תוחלש להרף עין. אפילו את הנרצח, רועי רוטברג, שהועלה לאחר מותו לדרגת סגן, הוא כמו מאשים במובלע: רועי לא היה דרוך די הצורך, בעטיו של "האור שבלבו", ומכיוון ש"הערגה לשלום החרישה את אוזניו". כלומר – אין די אפילו ברכז ביטחון שביום כלולותיו יוצא אל אויביו. אמנם בגפו, אמנם בתחושה שיוכל להניס אותם בכוחו בלבד, ולכן הוא כמעט "אשם" בעיני הרמטכ"ל שלו.

מעניין לראות את אורח המחשבה הזה של אחד ממצביאינו, שאמנם מבין ללבם של הערבים ולמצוקתם, ובכל זאת אינו מגלה שום רצון ואינו רואה שום אפשרות, להגיע אתם להבנות. אדרבא, "הערגה לשלום" מסוכנת! לפי דיין אותה ערגה היא זאת שהחלישה את שמיעתו של רועי! הרמטכ"ל משוכנע שאסור אפילו לחלום על שלום, אבל אינו מזכיר את העתיד, את סופה של הדרך, את האפשרות לניצחון, את הסיכוי שיהיה פעם שלום.

האם אפשר להשוות את דבריו של דיין לאלה של וינסטון צ'רצ'יל במאי 1940, שלושה ימים אחרי שנכנס לתפקידו החדש כראש ממשלת בריטניה?  גם צ'רצ'יל לא הבטיח לעמו חיים קלים, במלחמה נגד הנאצים: "אני אומר: אין לי מה להציע לכם אלא דם, יזע ודמעות," קרא אז צ'רצ'יל בפרלמנט, אבל הוסיף ואמר, "מה מטרתנו? אענה במילה אחת: ניצחון".

נאומו של צ'רצ'יל נועד להפיח רוח קרב ואמונה בעתיד, ולסחוף אחריו את הציבור. אכן, הן דיין והן צ'רצ'יל לא השמיעו הבטחות שווא, אלא הדגישו את הצורך להתמיד ולהתעקש, ובכל זאת דבריהם שונים מהותית, לא רק בשל הנסיבות שבהן נאמרו הדברים. צ'רצ'יל השמיע את נאומו בפרלמנט, והם שודרו ישירות אל האומה. דבריו נועדו, והצליחו, לחזק את השומעים.  לשכנע אותם בצדקת דרכם. להבטיח להם שהדרך תיארך אמנם, אבל סופה – יהיה ניצחון.

דיין השמיע אותם ליד קבר טרי. דבריו, שהיו אמורים להיות הספד, נהפכו לנאום שאין בו הבטחה, אלא רק דרישה. לא על ניצחון דיבר דיין, אלא על הכורח שלא לוותר ולא להרפות את הדריכות, אפילו לא להרף עין ועל ההבנה שכך יימשכו, בלי שום תקווה או סיכוי לשינוי.

כחצי שנה אחרי הלוויה החל "מבצע קדש". עזה, כמו גם חלק ניכר מחצי האי סיני, נכבשה. רוצחיו של רועי רוטברג נתפסו, הובאו לדין ונגזרו עליהם עונשי מאסר עולם. כעבור זמן לא רב ובעקבות לחץ של ארצות הברית, נסוגה ישראל מכל השטחים שכבשה.

קברו של רועי רוטברג היה הראשון שנכרה בנחל עוז. בסרט התיעודי על רועי רוטברג  "האומנם קמל הפרח", שיצר איתן וצלר, מעיד אחד החברים כי בית הקברות שהוקם בקיבוץ שימש כמעין קריאה שאמרה לאנשים "זה המקום שלכם".

לימים, היה משה דיין, בתפקידו של שר החוץ בממשלתו של מנחם בגין, שותף למשא ומתן על הסכם השלום עם מצרים, שנחתם כעבור שנתיים. השלום עם מצרים יציב, אבל עזה לא נכללה בו.

בינואר 2013, חמישים ושבע שנה אחרי שרועי רוטברג נחטף ונרצח, נחשפה מנהרה פלסטינית בעומק של שלושה או ארבעה מטרים, בסמוך לנחל עוז. גורם צבאי העריך כי הייתה אמורה לשמש לתקיפה בתוך שטח ישראל, כלומר, לביצוע חטיפה או להחדרת חוליה לתוך המדינה.



תודה ליהושע גתי, על ספרו אמנות הרטוריקה: מיוון העתיקה ועד אובמה

עיתון דבר, 1 באפריל 1956         יואל מרקוס ביקר בנחל עוז,  שם פגש באקראי את רועי רוטברג "בן 20, נשוי ואב לילד". מרקוס שאל את רועי על הפלחים הערביים ומה קורה כשנפגשים אתם בשדה.

האומנם עוול מוסרי?

בתחילת חודש ינואר 1952 סערו הרוחות ישראל. הפולמוס בעניינה של גרמניה הגיע לשיאו. מאז שהסתיימה מלחמת העולם רווחה התפיסה שאסור ליהודים בכלל, ולישראלים בפרט, להימצא בקשרים כלשהם עם גרמניה. הדרישה הייתה להחרים לעד לא רק אותה, אלא גם את כל מה שמיוצר בה. הדברים הגיעו עד כדי כך שעורך עיתון "הארץ", גרשום שוקן, הציע לחוקק חוק שיאסור על אזרחי ישראל לקיים מגע חברתי כלשהו עם גרמנים, ולשכת העיתונות הממשלתית הודיעה כי ישראלים שישתקעו בגרמניה לצמיתות לא יורשו לשוב.

עמדתו של דוד בן גוריון, ראש ממשלת ישראל, הייתה שונה. הוא סבר שהאינטרס הישראלי מחייב פיוס עם "גרמניה האחרת", כפי שכינה אותה. רבים התעניינו בנכסים הפרטיים והקהילתיים שנותרו בגרמניה ללא בעלים. למי יושב כל הרכוש הנגזל? מי יעריך את שוויו?

ישראל לא הייתה לכאורה צד, שהרי נוסדה רק שלוש שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה. בשלב מסוים עלה לרגע בדעתו של ראש הממשלה הרעיון המוזר להכריז מלחמה על גרמניה בדיעבד, כדי שאפשר יהיה לבסס תביעת פיצויים כנגדה… אבל לא היה בכך צורך: קאנצלר גרמניה, קונרד אדנאואר, הזדרז לשתף פעולה עם נציגי משרד החוץ שנשלחו בחשאי לנהל אתו שיחות. אדנאואר נתבע לגנות את פשעי הנאצים בהצהרת חרטה פומבית. לאחר שזה נעשה, חש בן גוריון שאפשר לפתוח במשא ומתן על פיצויים. לכך נדרשה הסכמת הכנסת. המצדדים טענו כי דחייה של כל גרמני באשר הוא אינה אלא גזענות לשמה, הדומה לזאת הנאצית. את המתנגדים הנהיג מנחם בגין, מי שהיה מנהיג אצ"ל עד שהארגון פורק, ומנהיג מפלגת חירות.

בגין נאם בכנסת וקרא להתנגד להסכם, שמא יחזיר לגרמניה את הכבוד ויאפשר לה לשוב ולהימנות עם "משפחת העמים".

והרי אין באמת "גרמניה אחרת", טען בגין: "אולי תגידו שממשלת אדנאואר היא ממשלה גרמנית חדשה, לא נאצית? עליכם לדעת מי הוא אדנאואר. אני שואל: באיזה מחנה-ריכוז ישב בשלוט היטלר בגרמניה, לאיזה בית-סוהר הושלך בגלל משטר הדמים של הנאצים? אני שואל: מי הם עוזריו של אדון אדנאואר? השיבו: כמחצית העובדים במשרד-החוץ של אדנאואר הם חברי המפלגה הנאצית […].

ואולי תגידו, שעם הממשלה הזאת, המוכנה לתת חלק מן הרכוש, אפשר לשאת-ולתת, כי לא עליה האחריות על הרצח? אזכיר לכם עובדות. בעד היטלר הצביעו שישה-עשר מיליון גרמנים בטרם הגיע לשלטון. היו שנים-עשר מיליון קומוניסטים וסוציאל-דמוקרטים בגרמניה. היכן הם נמוגו? בצבא הגרמני היו שנים-עשר מיליון חיילים, בגסטאפו מיליונים, ב-ס"א. וב-ס"ס מיליונים. מבחינה יהודית אין גרמני אחד שאינו נאצי, ואין גרמני אחד שאינו רוצח. ואליהם אתם הולכים לקבל כסף?"

לטענה שלפיה אין טעם להשאיר את הרכוש אצל מי שגזל אותו, השיב בגין ואמר כי בכל מקרה גרמניה מתכוונת להחזיר רק 5% ממנו, ולכן הסכם שייחתם רק ינציח את העוול.

"מי שמכם?" הוא קרא, "מי נתן לכם סמכות לכך? כלום אלה שאינם עוד נתנו לכם ייפוי-כוח כזה?"

טענתו האחרת הייתה שהסכם השילומים אינו מוסרי, כי  אפילו "באיזה שבט פרא" לא יצפה אף אחד לראות את בנו של הנרצח הולך אל הרוצח ודורש ממנו את דמי הבית [שהרוצח הרס], "אבל אתם," אמר, "בנים שכולים, יתומים מאבותיהם, הולכים אל הרוצח במישרין. לא לדרוש 'כופר נפש' כפי שאתם אומרים, אלא כביכול כדי לקבל את דמי הבית שנשרף ושבתוכו נשרפו אבותיכם. באיזה שבט פרא אתם רואים תועבה כזאת? למה תהפכו את עם ישראל, אשר למד תרבות ולימד תרבות מזה ארבעת אלפים שנה?"

בגין זעם גם על קביעתו של קאנצלר גרמניה, כאילו "העם הגרמני ברובו המכריע סלד מפני הפשעים האלה," כי רובו המכריע לא השתתף בהם, וכי הוא מבטיח "לפתור את בעיית תיקון המעוות […] של הצד החומרי של הבעיה, כדי להקל על מציאת הדרך לטיהור הנפשי של סבל שאין לו גבול."

"אתם," האשים בגין, "קיבלתם כיסוד למשא-ומתן עם הגרמנים הצעה שלפיה העם הגרמני ברובו סלד מן הפשעים האלה, לא השתתף בהם. אתם קיבלתם כיסוד למשא-ומתן הודעה שלפיה הכסף הזה יינתן לכם לטיהור נפשי של סבל אין קץ." בגין הביע זעם  וסלידה מהאפשרות שכל אומות העולם יבוזו לישראל, המוכנה לקבל כסף כפיצוי על הסבל. "ישבתם לשולחן אחד עם רוצחי עמכם, הודיתם שהם מסוגלים לחתום על הסכם, שהם מסוגלים לקיים הסכם, שהם עם – עם במשפחת העמים".

והרי, לתפיסתו של בגין, "הגויים לא רק שנאו אותנו, לא רק רצחו אותנו, לא רק שרפו אותנו, לא רק קינאו בנו, הם בעיקר בזו לנו. ובדור הזה שאנו קוראים לו האחרון לשעבוד וראשון לגאולה – בדור שבו זכינו לעמדת-כבוד, בו יצאנו מעבדות לחרות – אתם באים, בגלל כמה מיליוני דולרים טמאים, בגלל סחורות טמאות, לקפח את מעט הכבוד שרכשנו לנו", והזהיר: "אתם מעמידים בסכנה את כבודנו ואת עצמאותנו."

"גרמניה האחרת", אמר עוד, אינה אלא "גרמניה המתחדשת", המתחזקת והמתחמשת שוב. "מתוך עיוורון, מתוך פחד-אימים, מחזירים לעדר-הזאבים הטבטוני את השיניים והציפורניים שנעקרו ממנו. ואנחנו ניתן לזה יד? אנחנו נגיד שהם עם, שהם מסוגלים למשא-ומתן, שהם יקיימו הסכם שאמריקה או אנגליה יחתמו עליו?"

בגין קרא לבן גוריון להזעיק את יהדות אמריקה "להסברה בקרב העם האמריקני על הסכנה הצפויה לעם האמריקני עצמו מזיונו מחדש של עדר-הזאבים הזה". הוא קרא ליהדות ארצות הברית "מתבוללים" שרק עושרם האישי מעניין אותם, במקום שימנעו את חימושה מחדש של גרמניה, והביע את ביטחונו כי בקרוב "הרוצח הנאצי הגרמני" יקום שוב על רגליו, והעולם יראה "איך הוא לוקח נשק. כיום הוא עודנו מדבר רכות עם האמריקנים והצרפתים; עוד מעט, כאשר יקבל כוח בידיו, ישמיע את קולו האמתי."

ובכלל, אמר – אין בעצם שום צורך לנמק או להסביר: "הרי יש חשבון אחד – חשבון הדם היהודי", האוסר על נציגי ממשלת ישראל "לשבת על-יד שולחן אחד עם הרוצחים הגרמנים".

את נאומו בכנסת סיים בגין את דבריו בפנייה ישירה אל ראש הממשלה: "אני פונה אליך לא כיריב אל יריב – כיריבים תהום בינינו, אין גשר, לא יהיה גשר, תהום דמים היא. אני פונה אליך ברגע האחרון כיהודי ליהודי, כבן לעם יתום, כבן לעם שכול: הרף, אל תעשה את המעשה הזה! זוהי תועבת התועבות בישראל; לא הייתה כמותה מזמן היותנו לגוי. ואני מנסה לתת לך מוצא. כיריב לא הייתי נותן אותו, כיהודי אתננו: לך אל העם, ערוך משאל-עם. לא מפני שאני מציע לערוך הצבעה עממית בעניין זה; אינני חושב שאפשר בכלל להצביע על כך. ההצבעה כבר נעשתה – בטרבלינקה, באושבינצים, בפונארי, שם הצביעו יהודים בעינויי המוות: לא לבוא במגע, לא להיכנס במשא-ומתן עם הגרמנים. לכו אל העם".

מחברי הכנסת הערביים ביקש לא להשתתף בהצבעה על החוק, כי אין להם זכות מוסרית להתערב ולהכריע בעניין, ולחברי המפלגות הדתיות אמר כי אסור להם "לקבל כסף מעמלק".

מהכנסת יצא בגין אל מרפסת שהשקיפה אל כיכר ציון. אלפים התקבצו שם. רבים הגיעו בהסעות מאורגנות. היו מי שנשאו על חזם טלאי צהוב. ההמון שמע את בגין מאיים להכריז מלחמה, "לחיים או למוות". "כל גרמני הוא נאצי", הוא זעק. לאחר ששב אל הכנסת החל ההמון המוסת להשתולל. הפכו מכוניות. ניפצו חלונות ראווה. שוטרים ומפגינים נפצעו. הצבא הוזעק כדי למנוע מהם להיכנס לבניין הכנסת.

הסכם השילומים עם גרמניה נחתם בספטמבר של אותה שנה, 1952. ממשלת גרמניה העבירה לישראל במשך כמה שנים סכום של 3 מיליארד מארק, והתחייבה להעביר רנטות לניצולי שואה.

הפער הכלכלי בין ניצולים לבין פליטים אחרים, בעיקר אלה מארצות ערב, שהגיעו גם הם מחוסרי כול, גדל, והגביר את המתח החברתי. יש לציין עם זאת שכספי השילומים הועילו מאוד לכלכלה הישראלית.


תודה לתום שגב, על ספרו המיליון השביעי.

על המשמר 8 בינואר 1952

מה "חוזה המדינה" לא חזה?

הרוחות בצרפת סוערות: אלפרד דרייפוס, סרן בצבא צרפת, קצין יהודי בן עשירים, הורשע בדין, לאחר שהואשם בריגול לטובת גרמניה. הוא נדון לעונש הגליה באי השדים, לא לפני שדרגותיו נשללו ממנו בטקס פומבי משפיל. צרפתים ימנים ואנטישמיים מצדדים בעונש. תומכי השמאל נרתמים להיאבק נגדו. אחרי מאבק ציבורי ממושך זוכה דרייפוס לעמוד למשפט חוזר ונמצא זכאי.

עיתונאי יהודי יליד הונגריה, בנימין זאב (תיאודור) הרצל, מסקר את המשפט. נוכח גילויי האנטישמיות המלווים את הפרשה הוא מגיע למסקנה מרחיקת לכת: ניסיונם של היהודים להשתלב בארצות שבהן נולדו נכשל.

"דרייפוס," הוא כותב, "אינו עוד סמל מופשט. הוא היהודי בחברה המודרנית שניסה להסתגל אל הסביבה, שמדבר בשפתה, חושב את מחשבותיה, תופר את סרטיה על מעילו – וסרטים אלה שוב נקרעים ממנו בכוח הזרוע…"

מה אם כן הפתרון? הוא תוהה. במשך זמן מה הוא שוקל התנצרות המונית, מגיע למסקנה שמהלך כזה לא יועיל, ומבין שהתשובה הנדרשת שונה: יש צורך בהגירה המונית של יהודים למדינה יהודית ריבונית שיקימו. הוא כותב ספר: מדינת היהודים ומתחיל לפעול כדי לממש את תוכניתו. הוא מנסה לשכנע יהודים עשירים, ביניהם את הברון הירש ואת הברון רוטשילד לתמוך בעניין הציוני, ופונה גם לאישים כמו הסולטאן העותמני בקושטא, הקיסר הגרמני והאפיפיור. כל ההשתדלויות הללו נכשלות.

ואז הוא מחליט לפנות ישירות אל העם, ומצליח לכנס את הקונגרס הציוני הראשון, שנערך בבזל שבשוויצריה. בנאום הפתיחה של הקונגרס, ב- 29 באוגוסט 1897, הוא מתווה את העקרונות שנראים לו חשובים: קודם כול, הוא מבטיח לצירים בקונגרס כי ישמעו "ידיעות על מצבם של היהודים בארצות שונות", ומבהיר כי המידע שיגיע "אינו משמח", שהרי "ספק אם היינו נועדים כאן יחדיו, אילו היה המצב אחר." מכל מקום, הוא אומר, בזכות "פלאיה החדשים של התחבורה", יכולים הכול ללמוד על הסבל של העם היהודי.

הוא מזכיר את "האיבה הקדומה" שהיהודים מוקפים בה. "אנטישמיות הוא שמה המודרני," הוא מסביר, ומתאר את ההפתעה, הכאב והזעם שחשים יהודים כשהם נתקלים בה, אפילו מצדם של מי  "שאולי לא נתכוונו לפגוע בהם." הוא מתאר, ויש בדבריו נימה לא מוסתרת של אפולוגטיקה, את "היהדות המודרנית המשכילה, זו שעזבה את הגטו, זו שנגמלה מן הסחר-מכר, נדקרה בלב-לבה," כמי שאומר – ראו, גם עתה, אחרי שאנחנו היהודים השתפרנו, שהרי שוב איננו מסתגרים בתוך עצמנו ואיננו פועלים כסוחרים בזויים, האנטישמים ממשיכים לתעב אותנו ולפגוע בנו, ואינם מפסיקים "להסתער" עלינו גם כאשר "רגש ההשתייכות והשיתוף [שלנו] נתון  בתהליך של התפוררות גמורה." כלומר – ויתרנו על הלכידות הלאומית שלנו, אבל אין בכך תועלת. אומות העולם ממשיכות לראות בנו נטע זר.

לפיכך, מסביר הרצל, "שבנו הביתה", שהרי "הציונות היא שיבה אל היהדות, עוד לפני השיבה אל ארץ-היהודים." אמנם השבים "מוצאים כמה דברים הטעונים תיקון," למשל, את עוניים המחפיר של יהודים רבים, אבל התוכנית הציונית תתקבל לדעתו בברכה, במיוחד אחרי שפרטיה יובהרו, שכן "גלוי וידוע, שאין אנו הוגים מחשבה מחוצפת, לקעקע יסודות מקודשים", כלומר – עקרונותיה של הציונות צפויים לדעתו להתקבל על הדעת.

הרצל מתפאר בכך שהציונות "כבר הצליחה להגשים דבר מופלא, שנחשב לפני-כן כבלתי-אפשרי: הקשר ההדוק בין היסודות המודרניים ביותר של היהדות עם השמרניים-ביותר". הוא מבקש אם כן להראות שהיהדות המודרנית (החילונית?) יכולה להתיישב עם זאת המסורתית (האורתודוקסית?) ולשתף אתה פעולה בהרמוניה,  ומדגיש כי אף אחד מהצדדים אינו נאלץ "לעשות ויתורים שלא לכבודו ולהקריב קרבנות נפשיים", ורואה בכך "ראיה נוספת […] לעובדה שהיהודים הם עם." (למקרא הדברים הללו עולים כמובן על הדעת מושגים שהרצל לא חזה, כמו למשל "סטטוס קוו", "הדתה", ואפילו, כן, "חוק המרכולים").

ברור לו, להרצל, כי "ייערכו גם ויכוחים על התארגנות", שהיא נחוצה, ויש בה גם "הוכחה ליסוד התבונה שבתנועה", אבל הוא מבקש להדגיש כי הציונים אינם מבקשים ליצור "אגודה בינלאומית", אלא שואפים שיתקיים "דיון בינלאומי". בזאת הוא רואה "חשיבות עליונה". במילים אחרות, הוא מדגיש מאוד את הצורך "לגייס" את אומות העולם, כדי שישתתפו בפתרון הבעיה ולכן כינוסו של הקונגרס חשוב כל כך: זאת הדרך להשפיע על דעת הקהל.

"שאלת-היהודים" הוא קובע, היא בעצם "שאלת ציון", כלומר – אומות העולם יצטרכו לאפשר ליהודים להקים מדינה בארץ ישראל.

מאחר שהתנועה הציונית גדולה כל כך, יש להקיף את מלוא משמעויותיה "מהרבה צדדים", לכן הקונגרס יעסוק "גם באמצעים הרוחניים להחייאתה ולטיפוחה של ההכרה הלאומית היהודית": אין בדעת הציונים לוותר על משהו "מן התרבות שרכשנו לנו", אלא להגיע להעמקה נוספת שלה.

והוא מסביר מה יידרש מהמתיישבים החדשים בארץ ישראל: מאחר ש"חייהם הרוחניים של היהודים היו כידוע מאז ומתמיד פגומים פחות מהתעסקותם הגופנית", חובה עליהם ללמוד כיצד "לטפח חקלאות יהודית". כלומר – בחזונו הוא רואה התיישבות על הקרקע, וכיבושה. (לא קשה לשער מה היה אומר אילו ראה איך מסבים את ייעודן החקלאי של אדמות, איך במקומות שהיו בהם פעם פרדסים צומחים כיום מגדלי מגורים, ואילו שמע עד כמה נפגעים החקלאים מהייבוא המתרחב של תוצרת חקלאית).

הרצל המשיך ודיבר על כך שהתנועה הציונית חייבת לגדול ולהתפשט, שכן רק העם עצמו "יכול לעזור לעצמו", ואם אינו מסוגל לעשות זאת, אינו ראוי לשום עזרה. "אנו הציונים רוצים לעורר את העם לעזרה עצמית", הדגיש, אך הוסיף בפיכחון, "אין לעורר תקוות" בטרם עת. לדיונים בקונגרס יש חשיבות רבה, בשל פומביותם, אבל ברור שהציונות תוכל להשיג את מטרתה רק בתיאום עם  גורמים פוליטיים. עליה להשיג "רשות לפעולות ההתיישבות", לזכות ב"אמונה של הממשלה", ולנהל אתה משא-ומתן על "התיישבותם של המוני יהודים בקנה-מידה גדול". את זאת ייצליחו רק באמצעות "דיבורים גלויים ועל-ידי התנהגות לויאלית."

אל הקונגרס הראשון הגיעו נציגים מ-127 מדינות. כלי תקשורת רבים הוזמנו לסקר את האירוע. ביומנו כתב הרצל משפט שנותר טבוע בזיכרון הלאומי: "בבזל ייסדתי את מדינת היהודים". לימים, בקונגרס השישי שנערך ב-1903, זמן לא רב אחרי פרעות קישינייב, נסוג הרצל מהפתרון הציוני, והיה מוכן להקים את מדינת היהודים באוגנדה. אף על פי כן, סיים את דבריו באותו קונגרס בעברית, במילים: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני."

"פתרון הבעיה היהודית" על פי ניסוחו של הרצל, נהפך לימים לאותו "פתרון סופי" מחריד ומטורף של הנאצים. נדרשו כמה עשרות שנים שחלפו בין נאומו קונגרס הראשון ועד להצבעה המפורסמת, שבסופה הכירו האומות המאוחדות בהקמתה של מדינת ישראל. כבר בסוף המאה ה-19, ארבעים ושמונה שנים לפני שהאו"ם הוקם, היה להרצל ברור שהקמתה של מדינה יהודית ריבונית תתאפשר רק כתוצאה של "זכות משפטית ולא של סבילה שבחסד". אכן, הוא מכונה "חוזה", אבל נראה שאפילו הוא לא יכול היה לראות הכול בעיני רוחו.

התפרסם בעיתון "חירות" ב24 באפריל, 1956

מה היה אלי ויזל אומר על גירוש מבקשי המקלט?

ב-1987 זכה אלי ויזל, ניצול שואה וסופר, בפרס נובל לשלום. חברי הוועדה שבחרו בו נימקו את החלטתם בכך שוויזל הוא "מנהיג רוחני בעידן שבו אלימות, דיכוי וגזענות ממשיכים לאפיין את העולם". ויזל, כך כתבו, "הוא שליח, הנושא אל האנושות בשורה של שלום, כפרה וכבוד אנושי."

את ספרו הראשון, לילה, כתב אלי ויזל עשר שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה. גרסתו המקורית ביידיש הייתה – און די װעלט האט געשװיגן, כלומר, "והעולם שתק". לימים עיבד את הספר, שתורגם לעשרות שפות, והוציא אותו שוב לאור בשם הלילה: אחד מספרי השואה המוכרים והנמכרים ביותר בעולם.

בנאום שנשא בעת שקיבל את פרס נובל, הסביר אלי ויזל את המחויבות שהוא חש להשמיע את קולם של אנשים מדוכאים באשר הם, כדי שההיסטוריה לא תשוב, כדי שהעולם לא יעמוד מנגד, שותק ואדיש, כפי שעשה בימים שהוא עצמו היה כלוא במחנה הריכוז בוכנוולד, ולא הבין איך ייתכן שהאנושות אינה נחלצת לעזרת המעונים והנרדפים בגיטאות ובמחנות הריכוז.

בנאומו דיבר אלי ויזל לא רק אל הנוכחים, אלא גם אל עצמו, אל הנער בן החמש עשרה שאיבד את כל בני משפחתו, ובכללם את אביו שמת מרעב ומחולי, ממש בזרועות בנו, ואומר לו, לעצמו הנער, שקיים את הבטחתו לחיות חיים שיש בהם משמעות, המתבטאת בשמירה על זכר השואה, ובפעילות למען זכויות אדם.

הנה הדברים שנשא בטקס (כאן בתרגומי. ויזל נשא את דבריו באנגלית):

"בתחושה עמוקה של ענווה אני מקבל על עצמי את הכבוד שבחרתם להעניק לי. אני יודע: בחירתכם מתעלה מעלי. וזה מפחיד ומשמח אותי.

מפחיד, כי אני תוהה: האם יש לי זכות לייצג את המוני הנספים? האם יש לי זכות להיעתר לכבוד העצום הזה, בשמם?… אין לי. איני מתיימר. איש אינו רשאי לדבר בשם המתים, איש אינו רשאי לפרש את אינספור החלומות שחלמו והחזונות שחזו.

משמח, כי אני רשאי לומר שהכבוד הזה שייך לכל הניצולים וצאצאיהם, ובאמצעותנו, לעם היהודי, שעם גורלו הזדהיתי מאז ומעולם.

אני זוכר: זה קרה אתמול ולפני נצחים. ילד יהודי גילה את ממלכת הלילה. אני זוכר את הבלבול והמבוכה שחש. זוכר את ייסוריו. הכול קרה מהר כל כך. הגטו. הגירוש. קרון הבקר החתום. המזבח הבוער שעליו היו אמורים ההיסטוריה של בני עמנו ועתיד האנושות לעלות כקורבן.

אני זוכר: הוא שאל את אביו – 'איך ייתכן?' אנחנו במאה ה-20, לא בימי הביניים. מי מרשה לבצע פשעים כאלה? איך העולם שותק?

והילד ההוא פונה אלי: 'אמור לי,' הוא שואל, 'מה עשית עם העתיד שלי? מה עשית עם חייך?'

ואני משיב לו שניסיתי – לשמר את הזיכרון, להיאבק נגד מי שמבקשים לשכוח. כי אם נשכח, נהיה אשמים. נהיה משתפי פעולה.

ואז אני מסביר לו כמה תמימים היינו, כי העולם שהכרנו ידע ושתק. ולכן נשבעתי לעולם לא לשתוק, בכל מקום ובכל זמן שבהם בני אנוש סובלים ומושפלים. תמיד מוטל עלינו לבחור צד. ניטרליות משרתת את הפוגע, לעולם לא את הקורבן. שתיקה מעודדת את המענה, לעולם לא את המעונה. לפעמים עלינו להתערב. כשחייהם של בני אדם נתונים בסכנה, כשהכבוד האנושי מאוים, גבולות לאומיים ורגישויות אינם רלוונטיים עוד. כל מקום שבו רודפים גברים או נשים בגלל הגזע שלהם, דתם או השקפותיהם הפוליטיות, חייב להיעשות – בו ברגע – מוקד העניין של היקום.

כמובן, מאחר שאני יהודי שנטוע עמוק בזיכרון ובמסורת של בני עמי, היענותי הראשונה היא לפחדים של יהודים, לצרכים של יהודים, למשברים של יהודים. כי אני חלק מדור שעבר טראומה, דור שחש את הנטישה והבדידות של עמנו. אם סדר העדיפויות היהודי לא יוצב בראש סדר העדיפויות שלי, לא אנהג כדרך הטבע. ישראל, יהודי ברית המועצות, יהודים בארצות ערב… אבל יש גם אחרים שחשובים לי. האפרטהייד, לפי השקפתי, מתועב בדיוק כמו האנטישמיות. מבחינתי – הבידוד של אנדריי סחרוב מתועב, כמו כליאתו של יוסף ביגון. וגם שלילת זכותו של מנהיג "סולידריות" להביע את מחאתו. והמאסר האינסופי של נלסון מנדלה.

כל כך הרבה אי צדק וסבל זועקים אלינו, תובעים את תשומת לבנו: קורבנות של רעב, גזענות ורדיפה פוליטית, סופרים ומשוררים, אסירים בארצות כה רבות, כאלה שהשמאל שולט בהן, וכאלה – שהימין. זכויות אדם מופרות בכל אחת מהיבשות. אנשים רבים יותר חווים דיכוי מאלה שחווים חופש. וכן, ישנם גם הפלסטינים, שאל מצוקתם אני רגיש, אבל מדרכי הפעולה שלהם אני סולד. אלימות וטרור אינם התשובה. יש לעשות משהו בעניין הסבל שלהם, ובקרוב. אני בוטח במדינת ישראל, כי יש לי אמון בעם היהודי. אנא, תנו למדינת ישראל הזדמנות, והלוואי שהשנאה והכעס יסולקו מהאופק שלנו, הלוואי שישרור שלום בארץ הקודש.

כן, יש בי אמונה: באלוהים ואפילו בבריאה שלו. בלעדיה שום פעולה לא תיתכן. ופעולה היא התיקון היחיד לאדישות, שהיא הסכנה הערמומית והחתרנית ביותר. זאת המורשת של פרס אלפרד נובל, לא כן? שהרי הפחד שלו מפני מלחמה היה למגן מפניה.

נותרו דברים רבים שיש לעשות, ורבים שאפשר לעשות. אדם אחד – ראול ולנברג אחד, או אלברט איינשטיין אחד, אדם שניחן ביושרה, יכול לשנות הכול – לחיים ולמוות. כל עוד מתנגד משטר אחד יושב בכלא, החופש שלנו אינו אמיתי. כל עוד יש ילד אחד רעב, חיינו מלאים בייסורים ובבושה. כל הקורבנות הללו זקוקים יותר מכול לדעת שאינם לבד. שאנחנו לא שוכחים אותם, וכשחונקים את קולותיהם, עלינו להשאיל להם את אלה שלנו, כשהחירות שלהם תלויה בזאת שלנו, איכות החופש שלנו תלויה בחופש שלהם.

לכן אני משיב לילד היהודי התוהה מה עשיתי עם שנות חייו ושבשמו אני מדבר אתכם, ומביע את הכרת התודה העמוקה ביתר שלי. איש אינו מסוגל לחוש הכרת תודה כמו מי שהגיח ממלכות הלילה. אנחנו יודעים שכל רגע נתון הוא רגע של חסד, וכל שעה היא מתת; אם לא נחלוק אותם, נבגוד בהם. חיינו אינם שייכים עוד רק לנו; הם שייכים לכל מי שזקוק לנו עד ייאוש.

תודה, אדוני היושב ראש ארביק. תודה, חברי ועדת פרס נובל. תודה, אזרחי נורבגיה על כך שהצהרתם באמצעות האירוע הייחודי הזה כי להישרדות שלנו יש משמעות לאנושות."

ויזל ציין את הנרדפים בני זמנו: לך ולנסה הפולני, אנדריי סחרוב הרוסי, יוסף ביגון היהודי מסורב העלייה, נלסון מנדלה הדרום אפריקני.

בפולין שורר כבר מזמן שלטון דמוקרטי. ברית המועצות התפרקה. יותר ממיליון יהודים היגרו ממנה, רבים מהם מצאו את מקומם בישראל. נלסון מנדלה השתחרר מהכלא, כיהן כנשיא ארצו, מנע שפיכות דמים בין לבנים ושחורים והוביל לפיוס בין הצדדים. רק סוגיה אחת מכל אלה שאלי ויזל מזכיר נותרה לא פתורה: זאת של הסכסוך היהודי-ערבי. מאומה במצבם של הפלסטינים לא השתנה בשלושים השנה שחלפו מאז הנאום, אף על פי שלמצוקתם הביע אלי ויזל אהדה, וחרף קריאתו למצוא פתרון "בקרוב".

לפני שנתיים ליווה אלי ויזל את בנימין נתניהו כשזה נשא נאום שנוי במחלוקת נגד הסכם הגרעין עם אירן, בקונגרס האמריקני. רבים סברו שאותו נאום לא הועיל למאבק נגד תוכנית הגרעין, ורק עורר תחושה שראש ממשלת ישראל נהג בעזות מצח לא מקובלת כשהרשה לעצמו להופיע בבית המחוקקים האמריקני, חרף מחאתו של נשיא ארצות הברית.

היו מי שטענו כי יש טעם לפגם בכך שאלי ויזל ישב שם בקהל, בשעת הנאום, ממש בשורה הראשונה.

"הרצל היה תמים, כי חשב שמדינת היהודים תבלום את האנטישמיות. הוא נעשה ציוני רק בעקבות משפט דרייפוס ומכיוון שסיקר אותו כעיתונאי. היום יש לנו מדינה, ושונאים את המדינה. אז מה השגנו?" אמר אלי ויזל ב-2011, בוועידת האו"ם "דרבן 3" שנועדה לדון במאבק נגד הגזענות. מדינת ישראל החרימה את הוועידה, בטענה שהיא מובילה קו אנטי ישראלי.

אלי ויזל הלך לעולמו לפני שנה. האם באמת קיים במלואה את הבטחתו לילד שהיה? האם מלבד העובדה שהאיץ במדינת ישראל למצוא תשובה למצוקתם של הפלסטינים, פעל לכך שגם הסוגיה הזאת תיפתר? כמו כן, מעניין לדעת מה היה אומר האיש שהבטיח לעזור לכל קורבנות הגזענות באשר הם על החוק לגירוש וכליאה של מבקשי מקלט, שעבר לפני חודש בכנסת.

השופט אדמונד לוי: לא רק כישלון אישי

השופט אדמונד לוי, מתוך גזר דינו של הרוצח

"כל רצח הוא מעשה נתעב, אך זה הנידון לפנינו נתעב שבעתיים, הואיל ולא זו בלבד שהנאשם לא הביע חרטה או צער, אלא ביקש להיראות  כמי ששלם עם המעשה שביצע.

מי שמקפד פתיל חייו של אחר בדם קר ובשלוות נפש שכזו רק מעיד על עצמו לאילו תהומות של דלות ערכים התדרדר, והוא אינו ראוי ליחס כלשהו זולת חמלה, על שאיבד צלם אנוש.

העובדה שצמחו בקרבנו גידולי פרא שכאלה, מחייבת לבדוק אילו חלקים במערכת החינוך בישראל כשלו, כשלא הצליחו להנחיל ולבסס את עקרונות הדמוקרטיה בקרב חלק מהדור הצעיר.

מעשיו של הנאשם אינם רק כישלונו האישי לא עימו לבדו אנו באים היום בחשבון, אלא עם כל מי שבדרך ישירה או עקיפה, במפורש או מכללא, נתנו לו להבין שמותר לגדוע חיי אדם על מזבח 'המולך' של אידיאולוגיה כלשהי."

      "תחת השם אחדות העם משתמשים בביטויים שרק מביאים לקרע"

 


דבריה המאלפים של מריל סטריפ, בטקס גלובוס הזהב, אמש.

אני אוהבת את כולכם, אבל תצטרכו לסלוח לי, איבדתי את הקול מרוב בכי וקינה, ואיבדתי את דעתי לפני זמן מה השנה, לכן איאלץ להקריא את דברי.

תודה לכתבי החוץ של הוליווד. אני רוצה להמשיך את הדברים שאמר יו לורי. הוא, וכולנו כאן בחדר, נמנים עם פלח האוכלוסייה הכי מוכפש כיום בחברה האמריקנית. תחשבו על זה: הוליווד, זרים, עיתונות. אבל מי אנחנו? ומהי בכלל הוליווד? אנשים מכל מיני מקומות שונים. אני נולדתי, גדלתי והתחנכתי במערכת החינוך הציבורית בני ג'רזי. ויולה נולדה בבקתה בדרום קרוליינה. שרה פולס נולדה בפלורידה וגדלה במשפחה חד הורית בברוקלין. לשרה ג'סיקה פאקר היו באוהיו שישה או שבעה אחים. איימי אדמס נולדה באיטליה, ונטלי פורטמן – בירושלים. איפה תעודות הלידה שלהם? רות נגה היפהפייה נולדה באדיס אבבה, אתיופיה, וגדלה ב… אירלנד, כמדומני. היא מועמדת לפרס על תפקיד שגילמה כנערה מעיירה בווירג'יניה. מוצאו של ריאן גוסלינג, כמו של כל האנשים הכי נחמדים, הוא מקנדה, ודב פורטל נולד בקניה, גדל בלונדון, והוא כאן בזכות תפקיד שגילם כהודי בטסמניה.

כך שהוליווד שורצת באנשים זרים, ובכאלה "שאינם שייכים". אם נגרש את כולם, לא יהיה לכם במה לצפות, חוץ מכדורגל ואמנויות לחימה, שאין בהן שום דבר אמנותי.

הִרשו לי שלוש שניות כדי לומר את כל זה, כך ש…

התפקיד היחיד של שחקנים הוא לחדור לחייהם של אנשים ששונים מאתנו, ולאפשר לכם לדעת מה הם מרגישים. השנה היו הרבה מאוד תפקידים רבי עוצמה שהצליחו בכך. הביעו חמלה עוצרת נשימה.

אבל הופעה אחת השנה הממה אותי, נעצה קרס בלבי, לא מכיוון שהייתה טובה. לא היה בה שום דבר טוב, אבל היא הייתה יעילה, והצליחה במטרתה. היא הצחיקה את הקהל שאליו יועדה, והאנשים חשפו את שיניהם. זה היה רגע שבו מישהו שביקש להתיישב על הכיסא המכובד ביותר בארצנו חיקה עיתונאי נכה, אדם שהוא גובר עליו במעמד, בזכויות יתר, בכוח, וגם ביכולת להשיב מלחמה שערה. זה פשוט… שבר לי את הלב כשראיתי את זה… ואני עדיין לא מצליחה להשתחרר מכך, כי זה לא היה בסרט, זה קרה בחיים האמיתיים, והרצון הזה להשפיל, כשעושה את זה על במה פומבית אדם רב עוצמה, מחלחל לתוך החיים של כולם, כי הוא מעניק היתר לאנשים אחרים לנהוג באותה צורה. חוסר כבוד מחולל חוסר כבוד. אלימות מחוללת אלימות. כשאדם חזק מנצל את כוחו כדי לפגוע ולהתעלל באחרים, כולנו מפסידים.

אוקיי, צאו עם זה לדרך.

טוב, זה מביא אותי אל העיתונות. אנחנו צריכים שהעיתונות הערכית והמוסרית תביא לכך שמי שיש לו כוח ייאלץ לתת את הדין. העיתונות חייבת לחשוף כל שערורייה מקוממת. לכן האבות המייסדים קידשו בחוקה את העיתונות וקבעו שתהיה חופשית. אז אני פונה אל עיתונות החוץ של הוליווד, המפורסמת בכך שהחלימה, ומבקשת את כולנו כאן, בקהילה שלנו, להצטרף אלי ולתמוך בוועדה להגנה על עיתונאים, כי חשוב לנו שהם לא יירתעו,  והם יזדקקו לנו, כדי שנגן על האמת.

ועוד דבר: פעם הסתובבתי בסט של סרט וקיטרתי על משהו  – שניאלץ להמשיך גם בזמן ארוחת הערב, או על שעות העבודה הרבות, משהו כזה, ואז טומי לי ג'ונס אמר לי – איזו פריבילגיה יש לנו, שאנחנו שחקנים, נכון?

כן. זאת בהחלט פריבילגיה, ועלינו להזכיר אותה זה לזה, וגם את האחריות נובעת מהאמפתיה שאנחנו מפעילים. כולנו צריכים להתגאות מאוד בעבודה שהוליווד מכבדת כאן הערב.

חברתי היקרה, המנוחה, הנסיכה ליה, אמרה לי פעם: "קחי את לבך השבור, ועשי ממנו אמנות".

 


לעברית: עופרה עופר אורן