קטגוריה: נאום

מה "חוזה המדינה" לא חזה?

הרוחות בצרפת סוערות: אלפרד דרייפוס, סרן בצבא צרפת, קצין יהודי בן עשירים, הורשע בדין, לאחר שהואשם בריגול לטובת גרמניה. הוא נדון לעונש הגליה באי השדים, לא לפני שדרגותיו נשללו ממנו בטקס פומבי משפיל. צרפתים ימנים ואנטישמיים מצדדים בעונש. תומכי השמאל נרתמים להיאבק נגדו. אחרי מאבק ציבורי ממושך זוכה דרייפוס לעמוד למשפט חוזר ונמצא זכאי.

עיתונאי יהודי יליד הונגריה, בנימין זאב (תיאודור) הרצל, מסקר את המשפט. נוכח גילויי האנטישמיות המלווים את הפרשה הוא מגיע למסקנה מרחיקת לכת: ניסיונם של היהודים להשתלב בארצות שבהן נולדו נכשל.

"דרייפוס," הוא כותב, "אינו עוד סמל מופשט. הוא היהודי בחברה המודרנית שניסה להסתגל אל הסביבה, שמדבר בשפתה, חושב את מחשבותיה, תופר את סרטיה על מעילו – וסרטים אלה שוב נקרעים ממנו בכוח הזרוע…"

מה אם כן הפתרון? הוא תוהה. במשך זמן מה הוא שוקל התנצרות המונית, מגיע למסקנה שמהלך כזה לא יועיל, ומבין שהתשובה הנדרשת שונה: יש צורך בהגירה המונית של יהודים למדינה יהודית ריבונית שיקימו. הוא כותב ספר: מדינת היהודים ומתחיל לפעול כדי לממש את תוכניתו. הוא מנסה לשכנע יהודים עשירים, ביניהם את הברון הירש ואת הברון רוטשילד לתמוך בעניין הציוני, ופונה גם לאישים כמו הסולטאן העותמני בקושטא, הקיסר הגרמני והאפיפיור. כל ההשתדלויות הללו נכשלות.

ואז הוא מחליט לפנות ישירות אל העם, ומצליח לכנס את הקונגרס הציוני הראשון, שנערך בבזל שבשוויצריה. בנאום הפתיחה של הקונגרס, ב- 29 באוגוסט 1897, הוא מתווה את העקרונות שנראים לו חשובים: קודם כול, הוא מבטיח לצירים בקונגרס כי ישמעו "ידיעות על מצבם של היהודים בארצות שונות", ומבהיר כי המידע שיגיע "אינו משמח", שהרי "ספק אם היינו נועדים כאן יחדיו, אילו היה המצב אחר." מכל מקום, הוא אומר, בזכות "פלאיה החדשים של התחבורה", יכולים הכול ללמוד על הסבל של העם היהודי.

הוא מזכיר את "האיבה הקדומה" שהיהודים מוקפים בה. "אנטישמיות הוא שמה המודרני," הוא מסביר, ומתאר את ההפתעה, הכאב והזעם שחשים יהודים כשהם נתקלים בה, אפילו מצדם של מי  "שאולי לא נתכוונו לפגוע בהם." הוא מתאר, ויש בדבריו נימה לא מוסתרת של אפולוגטיקה, את "היהדות המודרנית המשכילה, זו שעזבה את הגטו, זו שנגמלה מן הסחר-מכר, נדקרה בלב-לבה," כמי שאומר – ראו, גם עתה, אחרי שאנחנו היהודים השתפרנו, שהרי שוב איננו מסתגרים בתוך עצמנו ואיננו פועלים כסוחרים בזויים, האנטישמים ממשיכים לתעב אותנו ולפגוע בנו, ואינם מפסיקים "להסתער" עלינו גם כאשר "רגש ההשתייכות והשיתוף [שלנו] נתון  בתהליך של התפוררות גמורה." כלומר – ויתרנו על הלכידות הלאומית שלנו, אבל אין בכך תועלת. אומות העולם ממשיכות לראות בנו נטע זר.

לפיכך, מסביר הרצל, "שבנו הביתה", שהרי "הציונות היא שיבה אל היהדות, עוד לפני השיבה אל ארץ-היהודים." אמנם השבים "מוצאים כמה דברים הטעונים תיקון," למשל, את עוניים המחפיר של יהודים רבים, אבל התוכנית הציונית תתקבל לדעתו בברכה, במיוחד אחרי שפרטיה יובהרו, שכן "גלוי וידוע, שאין אנו הוגים מחשבה מחוצפת, לקעקע יסודות מקודשים", כלומר – עקרונותיה של הציונות צפויים לדעתו להתקבל על הדעת.

הרצל מתפאר בכך שהציונות "כבר הצליחה להגשים דבר מופלא, שנחשב לפני-כן כבלתי-אפשרי: הקשר ההדוק בין היסודות המודרניים ביותר של היהדות עם השמרניים-ביותר". הוא מבקש אם כן להראות שהיהדות המודרנית (החילונית?) יכולה להתיישב עם זאת המסורתית (האורתודוקסית?) ולשתף אתה פעולה בהרמוניה,  ומדגיש כי אף אחד מהצדדים אינו נאלץ "לעשות ויתורים שלא לכבודו ולהקריב קרבנות נפשיים", ורואה בכך "ראיה נוספת […] לעובדה שהיהודים הם עם." (למקרא הדברים הללו עולים כמובן על הדעת מושגים שהרצל לא חזה, כמו למשל "סטטוס קוו", "הדתה", ואפילו, כן, "חוק המרכולים").

ברור לו, להרצל, כי "ייערכו גם ויכוחים על התארגנות", שהיא נחוצה, ויש בה גם "הוכחה ליסוד התבונה שבתנועה", אבל הוא מבקש להדגיש כי הציונים אינם מבקשים ליצור "אגודה בינלאומית", אלא שואפים שיתקיים "דיון בינלאומי". בזאת הוא רואה "חשיבות עליונה". במילים אחרות, הוא מדגיש מאוד את הצורך "לגייס" את אומות העולם, כדי שישתתפו בפתרון הבעיה ולכן כינוסו של הקונגרס חשוב כל כך: זאת הדרך להשפיע על דעת הקהל.

"שאלת-היהודים" הוא קובע, היא בעצם "שאלת ציון", כלומר – אומות העולם יצטרכו לאפשר ליהודים להקים מדינה בארץ ישראל.

מאחר שהתנועה הציונית גדולה כל כך, יש להקיף את מלוא משמעויותיה "מהרבה צדדים", לכן הקונגרס יעסוק "גם באמצעים הרוחניים להחייאתה ולטיפוחה של ההכרה הלאומית היהודית": אין בדעת הציונים לוותר על משהו "מן התרבות שרכשנו לנו", אלא להגיע להעמקה נוספת שלה.

והוא מסביר מה יידרש מהמתיישבים החדשים בארץ ישראל: מאחר ש"חייהם הרוחניים של היהודים היו כידוע מאז ומתמיד פגומים פחות מהתעסקותם הגופנית", חובה עליהם ללמוד כיצד "לטפח חקלאות יהודית". כלומר – בחזונו הוא רואה התיישבות על הקרקע, וכיבושה. (לא קשה לשער מה היה אומר אילו ראה איך מסבים את ייעודן החקלאי של אדמות, איך במקומות שהיו בהם פעם פרדסים צומחים כיום מגדלי מגורים, ואילו שמע עד כמה נפגעים החקלאים מהייבוא המתרחב של תוצרת חקלאית).

הרצל המשיך ודיבר על כך שהתנועה הציונית חייבת לגדול ולהתפשט, שכן רק העם עצמו "יכול לעזור לעצמו", ואם אינו מסוגל לעשות זאת, אינו ראוי לשום עזרה. "אנו הציונים רוצים לעורר את העם לעזרה עצמית", הדגיש, אך הוסיף בפיכחון, "אין לעורר תקוות" בטרם עת. לדיונים בקונגרס יש חשיבות רבה, בשל פומביותם, אבל ברור שהציונות תוכל להשיג את מטרתה רק בתיאום עם  גורמים פוליטיים. עליה להשיג "רשות לפעולות ההתיישבות", לזכות ב"אמונה של הממשלה", ולנהל אתה משא-ומתן על "התיישבותם של המוני יהודים בקנה-מידה גדול". את זאת ייצליחו רק באמצעות "דיבורים גלויים ועל-ידי התנהגות לויאלית."

אל הקונגרס הראשון הגיעו נציגים מ-127 מדינות. כלי תקשורת רבים הוזמנו לסקר את האירוע. ביומנו כתב הרצל משפט שנותר טבוע בזיכרון הלאומי: "בבזל ייסדתי את מדינת היהודים". לימים, בקונגרס השישי שנערך ב-1903, זמן לא רב אחרי פרעות קישינייב, נסוג הרצל מהפתרון הציוני, והיה מוכן להקים את מדינת היהודים באוגנדה. אף על פי כן, סיים את דבריו באותו קונגרס בעברית, במילים: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני."

"פתרון הבעיה היהודית" על פי ניסוחו של הרצל, נהפך לימים לאותו "פתרון סופי" מחריד ומטורף של הנאצים. נדרשו כמה עשרות שנים שחלפו בין נאומו קונגרס הראשון ועד להצבעה המפורסמת, שבסופה הכירו האומות המאוחדות בהקמתה של מדינת ישראל. כבר בסוף המאה ה-19, ארבעים ושמונה שנים לפני שהאו"ם הוקם, היה להרצל ברור שהקמתה של מדינה יהודית ריבונית תתאפשר רק כתוצאה של "זכות משפטית ולא של סבילה שבחסד". אכן, הוא מכונה "חוזה", אבל נראה שאפילו הוא לא יכול היה לראות הכול בעיני רוחו.

התפרסם בעיתון "חירות" ב24 באפריל, 1956

מה היה אלי ויזל אומר על גירוש מבקשי המקלט?

ב-1987 זכה אלי ויזל, ניצול שואה וסופר, בפרס נובל לשלום. חברי הוועדה שבחרו בו נימקו את החלטתם בכך שוויזל הוא "מנהיג רוחני בעידן שבו אלימות, דיכוי וגזענות ממשיכים לאפיין את העולם". ויזל, כך כתבו, "הוא שליח, הנושא אל האנושות בשורה של שלום, כפרה וכבוד אנושי."

את ספרו הראשון, לילה, כתב אלי ויזל עשר שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה. גרסתו המקורית ביידיש הייתה – און די װעלט האט געשװיגן, כלומר, "והעולם שתק". לימים עיבד את הספר, שתורגם לעשרות שפות, והוציא אותו שוב לאור בשם הלילה: אחד מספרי השואה המוכרים והנמכרים ביותר בעולם.

בנאום שנשא בעת שקיבל את פרס נובל, הסביר אלי ויזל את המחויבות שהוא חש להשמיע את קולם של אנשים מדוכאים באשר הם, כדי שההיסטוריה לא תשוב, כדי שהעולם לא יעמוד מנגד, שותק ואדיש, כפי שעשה בימים שהוא עצמו היה כלוא במחנה הריכוז בוכנוולד, ולא הבין איך ייתכן שהאנושות אינה נחלצת לעזרת המעונים והנרדפים בגיטאות ובמחנות הריכוז.

בנאומו דיבר אלי ויזל לא רק אל הנוכחים, אלא גם אל עצמו, אל הנער בן החמש עשרה שאיבד את כל בני משפחתו, ובכללם את אביו שמת מרעב ומחולי, ממש בזרועות בנו, ואומר לו, לעצמו הנער, שקיים את הבטחתו לחיות חיים שיש בהם משמעות, המתבטאת בשמירה על זכר השואה, ובפעילות למען זכויות אדם.

הנה הדברים שנשא בטקס (כאן בתרגומי. ויזל נשא את דבריו באנגלית):

"בתחושה עמוקה של ענווה אני מקבל על עצמי את הכבוד שבחרתם להעניק לי. אני יודע: בחירתכם מתעלה מעלי. וזה מפחיד ומשמח אותי.

מפחיד, כי אני תוהה: האם יש לי זכות לייצג את המוני הנספים? האם יש לי זכות להיעתר לכבוד העצום הזה, בשמם?… אין לי. איני מתיימר. איש אינו רשאי לדבר בשם המתים, איש אינו רשאי לפרש את אינספור החלומות שחלמו והחזונות שחזו.

משמח, כי אני רשאי לומר שהכבוד הזה שייך לכל הניצולים וצאצאיהם, ובאמצעותנו, לעם היהודי, שעם גורלו הזדהיתי מאז ומעולם.

אני זוכר: זה קרה אתמול ולפני נצחים. ילד יהודי גילה את ממלכת הלילה. אני זוכר את הבלבול והמבוכה שחש. זוכר את ייסוריו. הכול קרה מהר כל כך. הגטו. הגירוש. קרון הבקר החתום. המזבח הבוער שעליו היו אמורים ההיסטוריה של בני עמנו ועתיד האנושות לעלות כקורבן.

אני זוכר: הוא שאל את אביו – 'איך ייתכן?' אנחנו במאה ה-20, לא בימי הביניים. מי מרשה לבצע פשעים כאלה? איך העולם שותק?

והילד ההוא פונה אלי: 'אמור לי,' הוא שואל, 'מה עשית עם העתיד שלי? מה עשית עם חייך?'

ואני משיב לו שניסיתי – לשמר את הזיכרון, להיאבק נגד מי שמבקשים לשכוח. כי אם נשכח, נהיה אשמים. נהיה משתפי פעולה.

ואז אני מסביר לו כמה תמימים היינו, כי העולם שהכרנו ידע ושתק. ולכן נשבעתי לעולם לא לשתוק, בכל מקום ובכל זמן שבהם בני אנוש סובלים ומושפלים. תמיד מוטל עלינו לבחור צד. ניטרליות משרתת את הפוגע, לעולם לא את הקורבן. שתיקה מעודדת את המענה, לעולם לא את המעונה. לפעמים עלינו להתערב. כשחייהם של בני אדם נתונים בסכנה, כשהכבוד האנושי מאוים, גבולות לאומיים ורגישויות אינם רלוונטיים עוד. כל מקום שבו רודפים גברים או נשים בגלל הגזע שלהם, דתם או השקפותיהם הפוליטיות, חייב להיעשות – בו ברגע – מוקד העניין של היקום.

כמובן, מאחר שאני יהודי שנטוע עמוק בזיכרון ובמסורת של בני עמי, היענותי הראשונה היא לפחדים של יהודים, לצרכים של יהודים, למשברים של יהודים. כי אני חלק מדור שעבר טראומה, דור שחש את הנטישה והבדידות של עמנו. אם סדר העדיפויות היהודי לא יוצב בראש סדר העדיפויות שלי, לא אנהג כדרך הטבע. ישראל, יהודי ברית המועצות, יהודים בארצות ערב… אבל יש גם אחרים שחשובים לי. האפרטהייד, לפי השקפתי, מתועב בדיוק כמו האנטישמיות. מבחינתי – הבידוד של אנדריי סחרוב מתועב, כמו כליאתו של יוסף ביגון. וגם שלילת זכותו של מנהיג "סולידריות" להביע את מחאתו. והמאסר האינסופי של נלסון מנדלה.

כל כך הרבה אי צדק וסבל זועקים אלינו, תובעים את תשומת לבנו: קורבנות של רעב, גזענות ורדיפה פוליטית, סופרים ומשוררים, אסירים בארצות כה רבות, כאלה שהשמאל שולט בהן, וכאלה – שהימין. זכויות אדם מופרות בכל אחת מהיבשות. אנשים רבים יותר חווים דיכוי מאלה שחווים חופש. וכן, ישנם גם הפלסטינים, שאל מצוקתם אני רגיש, אבל מדרכי הפעולה שלהם אני סולד. אלימות וטרור אינם התשובה. יש לעשות משהו בעניין הסבל שלהם, ובקרוב. אני בוטח במדינת ישראל, כי יש לי אמון בעם היהודי. אנא, תנו למדינת ישראל הזדמנות, והלוואי שהשנאה והכעס יסולקו מהאופק שלנו, הלוואי שישרור שלום בארץ הקודש.

כן, יש בי אמונה: באלוהים ואפילו בבריאה שלו. בלעדיה שום פעולה לא תיתכן. ופעולה היא התיקון היחיד לאדישות, שהיא הסכנה הערמומית והחתרנית ביותר. זאת המורשת של פרס אלפרד נובל, לא כן? שהרי הפחד שלו מפני מלחמה היה למגן מפניה.

נותרו דברים רבים שיש לעשות, ורבים שאפשר לעשות. אדם אחד – ראול ולנברג אחד, או אלברט איינשטיין אחד, אדם שניחן ביושרה, יכול לשנות הכול – לחיים ולמוות. כל עוד מתנגד משטר אחד יושב בכלא, החופש שלנו אינו אמיתי. כל עוד יש ילד אחד רעב, חיינו מלאים בייסורים ובבושה. כל הקורבנות הללו זקוקים יותר מכול לדעת שאינם לבד. שאנחנו לא שוכחים אותם, וכשחונקים את קולותיהם, עלינו להשאיל להם את אלה שלנו, כשהחירות שלהם תלויה בזאת שלנו, איכות החופש שלנו תלויה בחופש שלהם.

לכן אני משיב לילד היהודי התוהה מה עשיתי עם שנות חייו ושבשמו אני מדבר אתכם, ומביע את הכרת התודה העמוקה ביתר שלי. איש אינו מסוגל לחוש הכרת תודה כמו מי שהגיח ממלכות הלילה. אנחנו יודעים שכל רגע נתון הוא רגע של חסד, וכל שעה היא מתת; אם לא נחלוק אותם, נבגוד בהם. חיינו אינם שייכים עוד רק לנו; הם שייכים לכל מי שזקוק לנו עד ייאוש.

תודה, אדוני היושב ראש ארביק. תודה, חברי ועדת פרס נובל. תודה, אזרחי נורבגיה על כך שהצהרתם באמצעות האירוע הייחודי הזה כי להישרדות שלנו יש משמעות לאנושות."

ויזל ציין את הנרדפים בני זמנו: לך ולנסה הפולני, אנדריי סחרוב הרוסי, יוסף ביגון היהודי מסורב העלייה, נלסון מנדלה הדרום אפריקני.

בפולין שורר כבר מזמן שלטון דמוקרטי. ברית המועצות התפרקה. יותר ממיליון יהודים היגרו ממנה, רבים מהם מצאו את מקומם בישראל. נלסון מנדלה השתחרר מהכלא, כיהן כנשיא ארצו, מנע שפיכות דמים בין לבנים ושחורים והוביל לפיוס בין הצדדים. רק סוגיה אחת מכל אלה שאלי ויזל מזכיר נותרה לא פתורה: זאת של הסכסוך היהודי-ערבי. מאומה במצבם של הפלסטינים לא השתנה בשלושים השנה שחלפו מאז הנאום, אף על פי שלמצוקתם הביע אלי ויזל אהדה, וחרף קריאתו למצוא פתרון "בקרוב".

לפני שנתיים ליווה אלי ויזל את בנימין נתניהו כשזה נשא נאום שנוי במחלוקת נגד הסכם הגרעין עם אירן, בקונגרס האמריקני. רבים סברו שאותו נאום לא הועיל למאבק נגד תוכנית הגרעין, ורק עורר תחושה שראש ממשלת ישראל נהג בעזות מצח לא מקובלת כשהרשה לעצמו להופיע בבית המחוקקים האמריקני, חרף מחאתו של נשיא ארצות הברית.

היו מי שטענו כי יש טעם לפגם בכך שאלי ויזל ישב שם בקהל, בשעת הנאום, ממש בשורה הראשונה.

"הרצל היה תמים, כי חשב שמדינת היהודים תבלום את האנטישמיות. הוא נעשה ציוני רק בעקבות משפט דרייפוס ומכיוון שסיקר אותו כעיתונאי. היום יש לנו מדינה, ושונאים את המדינה. אז מה השגנו?" אמר אלי ויזל ב-2011, בוועידת האו"ם "דרבן 3" שנועדה לדון במאבק נגד הגזענות. מדינת ישראל החרימה את הוועידה, בטענה שהיא מובילה קו אנטי ישראלי.

אלי ויזל הלך לעולמו לפני שנה. האם באמת קיים במלואה את הבטחתו לילד שהיה? האם מלבד העובדה שהאיץ במדינת ישראל למצוא תשובה למצוקתם של הפלסטינים, פעל לכך שגם הסוגיה הזאת תיפתר? כמו כן, מעניין לדעת מה היה אומר האיש שהבטיח לעזור לכל קורבנות הגזענות באשר הם על החוק לגירוש וכליאה של מבקשי מקלט, שעבר לפני חודש בכנסת.

השופט אדמונד לוי: לא רק כישלון אישי

השופט אדמונד לוי, מתוך גזר דינו של הרוצח

"כל רצח הוא מעשה נתעב, אך זה הנידון לפנינו נתעב שבעתיים, הואיל ולא זו בלבד שהנאשם לא הביע חרטה או צער, אלא ביקש להיראות  כמי ששלם עם המעשה שביצע.

מי שמקפד פתיל חייו של אחר בדם קר ובשלוות נפש שכזו רק מעיד על עצמו לאילו תהומות של דלות ערכים התדרדר, והוא אינו ראוי ליחס כלשהו זולת חמלה, על שאיבד צלם אנוש.

העובדה שצמחו בקרבנו גידולי פרא שכאלה, מחייבת לבדוק אילו חלקים במערכת החינוך בישראל כשלו, כשלא הצליחו להנחיל ולבסס את עקרונות הדמוקרטיה בקרב חלק מהדור הצעיר.

מעשיו של הנאשם אינם רק כישלונו האישי לא עימו לבדו אנו באים היום בחשבון, אלא עם כל מי שבדרך ישירה או עקיפה, במפורש או מכללא, נתנו לו להבין שמותר לגדוע חיי אדם על מזבח 'המולך' של אידיאולוגיה כלשהי."

      "תחת השם אחדות העם משתמשים בביטויים שרק מביאים לקרע"

 


דבריה המאלפים של מריל סטריפ, בטקס גלובוס הזהב, אמש.

אני אוהבת את כולכם, אבל תצטרכו לסלוח לי, איבדתי את הקול מרוב בכי וקינה, ואיבדתי את דעתי לפני זמן מה השנה, לכן איאלץ להקריא את דברי.

תודה לכתבי החוץ של הוליווד. אני רוצה להמשיך את הדברים שאמר יו לורי. הוא, וכולנו כאן בחדר, נמנים עם פלח האוכלוסייה הכי מוכפש כיום בחברה האמריקנית. תחשבו על זה: הוליווד, זרים, עיתונות. אבל מי אנחנו? ומהי בכלל הוליווד? אנשים מכל מיני מקומות שונים. אני נולדתי, גדלתי והתחנכתי במערכת החינוך הציבורית בני ג'רזי. ויולה נולדה בבקתה בדרום קרוליינה. שרה פולס נולדה בפלורידה וגדלה במשפחה חד הורית בברוקלין. לשרה ג'סיקה פאקר היו באוהיו שישה או שבעה אחים. איימי אדמס נולדה באיטליה, ונטלי פורטמן – בירושלים. איפה תעודות הלידה שלהם? רות נגה היפהפייה נולדה באדיס אבבה, אתיופיה, וגדלה ב… אירלנד, כמדומני. היא מועמדת לפרס על תפקיד שגילמה כנערה מעיירה בווירג'יניה. מוצאו של ריאן גוסלינג, כמו של כל האנשים הכי נחמדים, הוא מקנדה, ודב פורטל נולד בקניה, גדל בלונדון, והוא כאן בזכות תפקיד שגילם כהודי בטסמניה.

כך שהוליווד שורצת באנשים זרים, ובכאלה "שאינם שייכים". אם נגרש את כולם, לא יהיה לכם במה לצפות, חוץ מכדורגל ואמנויות לחימה, שאין בהן שום דבר אמנותי.

הִרשו לי שלוש שניות כדי לומר את כל זה, כך ש…

התפקיד היחיד של שחקנים הוא לחדור לחייהם של אנשים ששונים מאתנו, ולאפשר לכם לדעת מה הם מרגישים. השנה היו הרבה מאוד תפקידים רבי עוצמה שהצליחו בכך. הביעו חמלה עוצרת נשימה.

אבל הופעה אחת השנה הממה אותי, נעצה קרס בלבי, לא מכיוון שהייתה טובה. לא היה בה שום דבר טוב, אבל היא הייתה יעילה, והצליחה במטרתה. היא הצחיקה את הקהל שאליו יועדה, והאנשים חשפו את שיניהם. זה היה רגע שבו מישהו שביקש להתיישב על הכיסא המכובד ביותר בארצנו חיקה עיתונאי נכה, אדם שהוא גובר עליו במעמד, בזכויות יתר, בכוח, וגם ביכולת להשיב מלחמה שערה. זה פשוט… שבר לי את הלב כשראיתי את זה… ואני עדיין לא מצליחה להשתחרר מכך, כי זה לא היה בסרט, זה קרה בחיים האמיתיים, והרצון הזה להשפיל, כשעושה את זה על במה פומבית אדם רב עוצמה, מחלחל לתוך החיים של כולם, כי הוא מעניק היתר לאנשים אחרים לנהוג באותה צורה. חוסר כבוד מחולל חוסר כבוד. אלימות מחוללת אלימות. כשאדם חזק מנצל את כוחו כדי לפגוע ולהתעלל באחרים, כולנו מפסידים.

אוקיי, צאו עם זה לדרך.

טוב, זה מביא אותי אל העיתונות. אנחנו צריכים שהעיתונות הערכית והמוסרית תביא לכך שמי שיש לו כוח ייאלץ לתת את הדין. העיתונות חייבת לחשוף כל שערורייה מקוממת. לכן האבות המייסדים קידשו בחוקה את העיתונות וקבעו שתהיה חופשית. אז אני פונה אל עיתונות החוץ של הוליווד, המפורסמת בכך שהחלימה, ומבקשת את כולנו כאן, בקהילה שלנו, להצטרף אלי ולתמוך בוועדה להגנה על עיתונאים, כי חשוב לנו שהם לא יירתעו,  והם יזדקקו לנו, כדי שנגן על האמת.

ועוד דבר: פעם הסתובבתי בסט של סרט וקיטרתי על משהו  – שניאלץ להמשיך גם בזמן ארוחת הערב, או על שעות העבודה הרבות, משהו כזה, ואז טומי לי ג'ונס אמר לי – איזו פריבילגיה יש לנו, שאנחנו שחקנים, נכון?

כן. זאת בהחלט פריבילגיה, ועלינו להזכיר אותה זה לזה, וגם את האחריות נובעת מהאמפתיה שאנחנו מפעילים. כולנו צריכים להתגאות מאוד בעבודה שהוליווד מכבדת כאן הערב.

חברתי היקרה, המנוחה, הנסיכה ליה, אמרה לי פעם: "קחי את לבך השבור, ועשי ממנו אמנות".

 


לעברית: עופרה עופר אורן