קטגוריה: נאום

מה ההבדל בין קנדי לטראמפ

ה-20 בינואר 1961 היה יום חורפי בהיר וקר. וושינגטון די-סי, בירתה של ארצות הברית, כוסתה בשלג שירד בליל אמש. ליד החזית המזרחית המשופצת של הקפיטול עמד איש צעיר, ג'ון פיצג'רלד קנדי, אז רק בן 44, והושבע לנשיאות: הנשיא הנבחר הצעיר ביותר אי פעם בארצות הברית. ההמונים הריעו לנשיאם החדש, שדבריו החודרים אל הלב נשמעים כיום כמעט מופלאים, אם משווים אותם למציאות של ימינו ולדברים שנוהג לומר נשיא ארצות הברית הנוכחי. הנה נאום ההשבעה המלא של קנדי (כאן בתרגומי):

"היום אנחנו עדים לא לניצחונה של מפלגה, אלא לחירות החוגגת את ניצחונה – סמל לְקץ, וגם להתחלה – של התחדשות ושינוי. נשבעתי בפני האל, כפי שהורו האבות המייסדים לפני מאה שנה ושלושה רבעי המאה.

העולם השתנה. האדם מחזיק בידיו את הכוח לבטל את העוני, אבל גם לשים קץ לחייהם של כל בני האדם. עם זאת, האמונות המהפכניות שלמען מימושן נאבקו האבות המייסדים עדיין רלוונטיות ברחבי העולם: האמונה שהאל, לא נדיבותה של המדינה, הוא מי שמעניק זכויות לבני האדם.

אל לנו לשכוח שאנו היורשים של אותה מהפכה ראשונה. מכאן ואילך יימשך המסר המופנה הן אל ידידינו והן אל אויבינו: הלפיד יעבור אל הדור הבא של האמריקנים, אלה שנולדו במאה הנוכחית, אלה שהמלחמה עיצבה אותם, והשלום הקשה והמר הכשיר אותם. אנו, הגאים במורשת רבת הימים שלנו, אנו, שאיננו מוכנים להיות עדים לפגיעה האטית בזכויות האדם, זכויות שהאומה שלנו מחויבת להן מאז ומתמיד, זכויות שגם כיום אנחנו מחויבים להן, בארצנו וברחבי העולם.

כל אחת מאומות העולם, בין אם היא מבקשת את טובתנו ובין אם היא חורשת רעה, צריכה לדעת שאנחנו נכונים לשלם כל מחיר, מוכנים לשאת עלינו כל נטל, להתמודד עם כל קושי, לתמוך בכל ידיד ולהיאבק בכל אויב, כדי להבטיח את קיומה ושגשוגה של החירות.

לכך, וליותר מכך, אנחנו מתחייבים.

לבני הברית הנושנים שלנו, שאתם אנחנו חולקים את מקורות התרבות והרוח: אנו מתחייבים לשמור על נאמנות של ידידים מסורים. אם נישאר מאוחדים, אין כמעט מה שייבצר מאתנו להגשים, במגוון של יוזמות ושיתופי פעולה. אם נתפלג, יהיו דברים מעטים שנוכל לבצע – שכן בהיותנו מפורקים ומופרדים לא נעז להתמודד עם אתגרים קשים.

אל המדינות החדשות, שאת פניהן אנו מקדמים כחלק מהעמים החופשיים: אנחנו מתחייבים לוודא ששליטה קולוניאלית אחת לא תתבטל ואז תוחלף בעריצות אכזרית אחרת. לא נצפה לתמיכתן המתמדת, אבל נקווה שאותן מדינות יתמכו בנחישות בחֵירוּת של עצמן, ושלא ישכחו כי כל מי שחיפש אחר הכוח תוך כדי רכיבה על גב הנמר, מצא את עצמו בסופו של דבר בתוך קרביו של אותו נמר.

לאנשים החיים ברחבי העולם בבקתות ובכפרים, לאלה שנאבקים כדי להשתחרר מהסבל: אנחנו מתחייבים להשקיע את מרב המאמצים כדי לעזור להם לעזור לעצמם, במשך כל פרק זמן שיידרש. לא מכיוון שהקומוניסטים נוהגים כך, לא מכיוון שאנחנו זקוקים לקולות שלהם כמצביעים, אלא מכיוון שכך ראוי לנהוג. אם חברה שנהנית מחירות אינה יכולה לעזור לרבים שהם עניים ואומללים, היא לא תוכל להושיע גם את המעטים העשירים.

לרפובליקות האחיות שבגבולנו הדרומי אנו מציעים התחייבות מיוחדת: להפוך את המילים הטובות שלנו למעשים טובים, בברית חדשה של קדמה. לעזור לשחרר בני אדם וממשלות, כדי שיצליחו לסלק את העוני. אבל אסור לנו להניח למהפכה הזאת, שיש בה רק תקווה, ליפול טרף לכוחות עוינים. שכנינו צריכים לדעת שנצטרף אליהם כדי להתנגד לכל תוקפנות או חתרנות, בכל מקום שהוא באמריקה. וכוחות אחרים חייבים לדעת שהחצי הזה של כדור הארץ מתכוון להישאר השליט בביתו.

לארגון העולמי של מדינות ריבוניות, האו"ם, שהוא התקווה האחרונה הטובה ביותר בעידן שבו כלי המלחמה גברו על כליו של השלום: אנחנו מחדשים את התחייבותנו לתמוך בארגון, כדי שלא יעסוק רק בגינויים, כדי לחזק את כוחו כמגן על החדשים ועל החלשים, וכדי להרחיב את תחום השפעתו.

ולבסוף, לאותן אומות המבקשות להתייצב מולנו כאויבות, אנו מציעים לא רק התחייבות, אלא גם משאלה: ששני הצדדים יחלו בחיפוש אחר שלום, לפני שכוחות ההרס האפלים שהמדע שחרר ישמידו את האנושות, בטעות או בכוונה.

לא נעז לפתות אותם בחולשתנו, כי רק אם נהיה חמושים במידה שתסיר כל ספק, נוכל להיות בטוחים לגמרי שלא ניאלץ להשתמש בנשק.

אבל שתי המעצמות אינן צריכות להתנחם במהלכינו הנוכחיים, שכן שני הצדדים נושאים עליהם את העול כבד שגובים כלי הנשק המודרניים. שתי המעצמות מוטרדות בצדק מהתפשטותו של האטום הקטלני, אבל שתיהן דוהרות לעבר אותו מאזן אימה שעלול להביא למלחמתה האחרונה של האנושות.

בואו  נתחיל אם כן מחדש. שני הצדדים חייבים לזכור שדרך ארץ אינה אות לחולשה, וכנות היא עניין שדורש תמיד הוכחה. בואו לא נתדיין מתוך פחד. בואו לא נפחד להתדיין.

בואו נאפשר לשני הצדדים לבחון אילו בעיות מאחדות אותנו, במקום לעמול על הבעיות שמפרידות בינינו.

בואו נאפשר לראשונה לשני הצדדים לנסח הצעות רציניות ומדויקות לבדיקה ולשליטה על כלי נשק – ונביא לכך שהיכולת להשמיד עמים אחרים תימצא בשליטתן של כלל האומות.

בואו נאפשר לשני הצדדים לרתום את פלאי היכולות של המדע, במקום את כוחות ההרס המבעית הטמונים בו. ביחד נחקור את הכוכבים, נכבוש את המדבריות, נכחיד את המחלות, נחדור אל מעמקי האוקיינוס ונעודד את האמנות ואת המסחר.

בואו נאפשר לשני הצדדים להביא אל כל קצווי תבל את דברו של הנביא ישעיהו: "פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה; וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים." ואם ראש-החץ של שיתוף הפעולה ידחק ויסיג את יערות-העד של החשדנות, יוכלו שני הצדדים לשלב ידיים ולשתף פעולה, לא במאמץ לייצר מאזן אימה, אלא כדי ליצור עולם חדש שהחוק שולט בו, שבו החזקים הוגנים, החלשים מובטחים והשלום נשמר.

את כל אלה לא נשלים בתוך 100 הימים הראשונים. גם לא ב-1,000, גם לא עד תום ימי הממשל הנוכחי, אולי אפילו לא במהלך חיינו. אבל בואו נתחיל.

בידיכם, אחי אזרחי ארצנו, יותר מאשר בידי, מונחים ההצלחה או הכישלון של דרכנו. מאז שנוסדה המדינה זומן כל דור חדש להעיד על נאמנותו הלאומית.  בעולם כולו אפשר למצוא את הקברים של אמריקנים צעירים שנענו לקריאה ויצאו לשרת.

הקול הקורא מזמן אותנו שוב – זאת אינה קריאה לשאת נשק, אם כי אנו זקוקים לו; זאת אינה קריאה לצאת למלחמה, אם כי עלינו להילחם – זאת קריאה לשאת את נטל המאבק של אור הדמדומים המתמשך, שנה אחרי שנה, "הִתְלַהֲבוּ בָּרוּחַ, שִׂמְחוּ בַּתּוֹחֶלֶת": מאבק נגד אויביו המשותפים של האדם: עריצות, עוני, מחלות, והמלחמה עצמה.

האם נוכל לחשל נגד האויבים הללו ברית עולמית אדירה, צפון ודרום, מזרח ומערב, שתעניק לאנושות כולה חיים פוריים יותר? האם תצטרפו למאמץ ההיסטורי?

לאורך ההיסטוריה הארוכה של העולם, זכו דורות מעטים להגן על החירות ברגעים של סכנה מוחלטת. אני לא חושש מפני האחריות – אני מקדם את פניה בברכה. אני לא מאמין שמישהו מאתנו ירצה להתחלף עם עמים או עם דורות אחרים. האנרגיה, האמונה, המסירות שאנו מביאים אתנו למשימה יאירו את ארצנו ואת כל מי שמשרת אותה, ובוהק הלהבה יכול באמת ובתמים להאיר את העולם.

ולכן, אחי האמריקנים, בני ארצי: אל תשאלו מה ארצכם יכולה לעשות למענכם, שאלו מה אתם יכולים לעשות למען ארצכם.

ואל אחי אזרחי העולם: אל תשאלו מה אמריקה תעשה למענכם, אלא מה נוכל לעשות ביחד, למען חירותו של האדם.

ולבסוף, בין אם אתם אזרחי אמריקה או אזרחי העולם, דרשו מאתנו רמות איכות מסוימות של כוח והקרבה, כמו אלה שאנו תובעים מכם. מאחר שמצפון נקי הוא הגמול הוודאי היחיד שנזכה לו, מאחר שרק ההיסטוריה תשפוט את מעשינו, בואו נצא לדרך וננהיג את ארצנו האהובה, ונבקש את ברכתו ואת סיועו של היושב במרומים, אך נדע כי כאן, על פני האדמה, רק אנו אלה שאמורים באמת לבצע את עבודתו."

מהנאום נותרו חקוקות בזיכרון בעיקר המילים "אל תשאלו מה ארצכם יכולה לעשות למענכם – שאלו מה אתם יכולים לעשות למען ארצכם", אבל מעניין להתעכב לא רק עליהן, אלא על הרוח השורה על כולו. יש לזכור כי הוא נישא רק 16 שנה מתום מלחמת העולם השנייה, כלומר, שנים לא רבות אחרי שארצות הברית הטילה שתי פצצות אטום על ערים ביפן, כדי לזרז את כניעתה. ביום ההשבעה של קנדי הייתה אמריקה נתונה בעיצומה של המלחמה הקרה עם ברית המועצות. והנה פונה נשיא אמריקני בנאומו לא רק אל אזרחי ארצו, אלא אל העולם כולו ומפציר בכולם להתאחד ולשתף פעולה כדי לשפר את מצבם של כל בני האדם באשר הם, "כי כך ראוי לנהוג". אמנם הוא מכריז שארצות הברית לא תהיה מוכנה לוותר על הנשק העומד לרשותה, שכן, כך הוא מסביר, חולשה מזמינה התקפה, אבל מתוך עמדה של כוח הוא מבקש לפעול למיגור העוני והרעב בעולם כולו, ושואף להביא את בשורת החירות לכול.

כמה שונה עמדתו של הנשיא האמריקני הנוכחי וכמה שונה עמדת בוחריו: כל מי ששמחו לשמוע את הבטחתו לבנות חומה בין ארצות הברית למקסיקו, לעומת בוחריו של קנדי שהריעו לו כשהבטיח לסייע לשכנותיה של ארצות הברית מדרום.

שאיפתו "ליצור עולם חדש שהחוק שולט בו, שבו החזקים הוגנים והחלשים מובטחים" הייתה מן הסתם זוכה כיום לזלזול מצד בוחריו של טראמפ שסבורים כי אין לצפות מארצם לעזור לחלשים, למשל – לפליטים המתדפקים על שעריה. הבטחתו של קנדי להתמודד עם כל קושי, לתמוך בכל ידיד ולהיאבק בכל אויב "כדי להבטיח את קיומה ושגשוגה של החירות" ברחבי העולם הייתה מן הסתם זוכה כיום לתגובה נזעמת. מדוע, שואלים את עצמם כיום אמריקנים רבים, אמורה אמריקה להתערב בענייניהן הפנימיים של ארצות שבהן שוררים דיכוי, רעב ועוני?

קנדי ביקש "להעניק לאנושות כולה חיים פוריים יותר". טראמפ הבטיח להתמקד בענייניה הפנימיים של ארצו, "לחזק אותה, שוב".

קנדי התגאה בחיילים האמריקנים שקבריהם פזורים ברחבי הגלובוס, כי נענו לקריאה לצאת ולהילחם. נראה כי האמריקנים אינם ששים עוד להגיע לכל מקום בעולם ולהקריב את עצמם כדי להבטיח את חירותו של הזולת.

לא רק הבטחות השמיע קנדי בנאומו. הייתה בו גם איום סמוי שהופנה כלפי האויבת הגדולה ביותר של ארצות הברית באותם ימים: ברית המועצות. קנדי הבהיר כי אמנם יש בפיו בשורה, הוא חותר להגיע להבנות, לשיתוף פעולה ולשלום עולמי שנועד לשפר את גורלם של החלשים, אבל ארצות הברית בהנהגתו אינה מתכוונת להיחלש, ולוא רק משום שחולשה תזמין תוקפנות כלפיה.

קנדי לא חסך משומעיו את ההערכה שלפיה לא יצליח לקיים את כל הבטחותיו במהלך נשיאותו, או אפילו במהלך חייו.

אף אחד, ודאי לא הוא עצמו, לא יכול היה להעלות בדעתו עד כמה קצרים הם יהיו, שהרי שכעבור שנתיים וחצי בלבד נרצח הנשיא במהלך נסיעה במכונית פתוחה ברחובה של העיר דאלאס, וודאי שלא הספיק לממש אפילו חלק קטן מתוכניותיו.

האם הייתה למדינת ישראל זכות חוקית ומוסרית לשפוט את אייכמן?

 

 

"במקום זה, בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן – אין אני עומד יחידי; עִמדי ניצבים כאן בשעה זו שישה מיליון קטגורים. אך הם לא יוכלו לקום על רגליהם; לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים. מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את כתב האישום הנורא".

במילים אלה החל ב-11 באפריל 1961 נאום הפתיחה של גדעון האוזנר, התובע הראשי במשפטו של אדולף אייכמן.

שנה לפני כן לכדו לוחמי המוסד את אייכמן בארגנטינה, שם חי בשם בדוי במשך עשר שנים, אחרי שהצליח להימלט מאירופה. אייכמן שימש "ראש מחלק היהודים" בגסטפו, והיה האחראי הראשי לביצוע תוכנית "הפתרון הסופי", שנועדה להשמיד את כל היהודים בכל מקום שהגרמנים יכבשו.

האם הייתה למדינת ישראל זכות לשפוט אותו?

חנה ארנדט, פילוסופית יהודייה ילידת גרמניה (שהצליחה להימלט לארצות הברית שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה) הביעה בספרה אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע התנגדות למהלך. היא ראתה באייכמן בירוקרט מוגבל, לא עקבי, שטוף קלישאות ובעל נטייה להשתמש במליצות נבובות, שהעידו על קוצר ידו להבין את מלוא המשמעות של מעשיו, ומכל מקום סברה כי פשעיו הפכו אותו לאויב המין האנושי, ולכן חשבה שלא היה אמור להישפט בישראל, אלא בבית דין בינלאומי. לדעתה "המפלצתיות של המאורעות 'מתגמדת' מול בית דין המייצג אומה אחת בלבד".

גדעון האוזנר הבהיר בנאומו את עמדתה של ממשלת ישראל, וגם של בית המשפט, שדחה את ההתנגדויות של סנגורו של אייכמן. האוזנר לא התעלם מהספקות שהחטיפה והמשפט עוררו. לשאלה אם בית משפט בישראל מסוגל להיות נייטרלי, השיב בשאלה הרטורית "האם יש בעולם שופט שיכריז על עצמו שהוא 'נייטרלי' לנוכח השמדת עם?" לתהייה אם הסכם השילומים עם גרמניה משמש "כפרה" על הפשעים, השיב בשלילה. לשאלה אם בית המשפט רשאי להתעלם מהאופן שבו הובא אייכמן לירושלים ומהאמצעים ששימשו לכך, השיב, שהאופן שבו אייכמן נחטף אינו מעניינו של בית המשפט. גם לשאלה אם מוצדק לשפוט את אייכמן בירושלים, ולא בפני ערכאה בינלאומית, למשל – בית המשפט הבינלאומי לצדק בהאג – השיב בטענה שאין בית משפט בינלאומי שיש לו סמכות לדון בעניינים פליליים והוא אינו שופט אנשים בודדים. גם לתהייה אם החוק הרטרואקטיבי לעשיית דין בנאצים ועוזריהם חוקי, (הפשעים הרי בוצעו הרחק מישראל ובתקופה שהמדינה טרם נוסדה), השיב נחרצות כי אין בכך כל פגם, כי "מגבלות טריטוריאליות אינן עקרון של המשפט הבינלאומי", וכי "מדינה זכאית לקבוע סנקציות של ענישה על ידי בית המשפט שלה נגד אנשים על מעשים שנעשו מחוצה לה ושפגעו באותה מדינה או אפילו על מעשים 'שתוצאותיהם מורגשות' באותה מדינה".

בית המשפט בירושלים קיבל את כל טענותיו של גדעון האוזנר, והשתכנע שיש לו זכות חוקית ומוסרית לשפוט את אייכמן. בין היתר הסתמך האוזנר על מגילת לונדון, שנחתמה באוגוסט 1945. באותו הסכם בינלאומי נקבע כי אחריות פלילית תוטל על מי שמבצעים פשעי מלחמה, ופשעים נגד האנושות. (ההטלה של שתי פצצות אטום, על הירושימה ונגסקי, הוחרגה מהגדרה של פשעי מלחמה, שכן, כך הוסבר, הן הוטלו בזמן מלחמה, ולא על ערים שכבר נכנעו ונכבשו).

נאום הפתיחה של גדעון האוזנר היה רגשי ורווי פאתוס. הוא נשען על ההיסטוריה של העם היהודי, ועל הסבל הרב שעבר: "ספר דברי הימים של עם ישראל רווי סבל ודמעות. הציווי: 'בדמיך חיי!' (יחזקאל ט"ז, ו') מלווה אומה זו מאז הופעתה על במת ההיסטוריה. כבר פרעֹה במצרים החליט לענותם בסבלותם ולהשליך את בניהם ליאור. המן ציווה לאבדם, להרגם ולהשמידם; חמלניצקי טבח המוניהם; פטליורה עשה בהם פוגרומים", אבל, הדגיש האוזנר, אין תקדים למה שעולל המשטר הנאצי: "בכל הנתיב העקוב מדם של עם זה, מאז היותו לגוי ועד היום, לא קם אדם אשר עלה בידו לעולל את אשר עולל משטר הרשע של היטלר ואת אשר ביצע אדולף אייכמן, הזרוע השלוחה של משטר זה להשמדת העם היהודי. ואין עוד דוגמה, בדברי ימי העמים, שאפשר היה להטיח בפני אדם אחד כתב אישום כגון זה שנשמע כאן". האוזנר הדגיש ואמר כי אין תקדים לזוועות שיוצגו במהלך המשפט.

יותר ממאה ניצולי שואה העידו במשך חודשיים. ביניהם היה הסופר ק. צטניק, שהתעלף על דוכן העדים לאחר שדיבר על אושוויץ ואמר שהיה "פלנטה אחרת".

סנגורו של אייכמן כמעט לא חקר את העדים, שכן דבריהם נועדו בעיקר להמחיש את זוועות השואה. להם עצמם לא היה שום קשר ישיר עם אייכמן וחלקם כלל לא ידעו על קיומו בזמן המלחמה. הם תיארו את מה שעבר עליהם. את הגטאות. האקציות. הגירוש. הרציחות, ואת הלכי הרוח: "טבע האדם להאמין שיישאר בחיים".

כמו כן הוגשו אלפי מסמכים. ביניהם כאלה שהוכיחו כי "מי שבאמת לא רצה להרוג יהודים לא הוכרח לבצע הוראות אלה והיה משתחרר".

אחרי חמישים ישיבות הגיעו ליהדות הונגריה, "שלא האמינה שהאסון יגרוף גם אותה", אבל הכול התרחש במהירות מסחררת. תוך חודשיים, במאי ויוני 1944, הצליח אייכמן לגרש כחצי מיליון יהודים לאושוויץ.

העדויות שודרו ברדיו, והתפרסמו במלואן בעיתונים. הציבור כולו רותק למשפט, והתגובות לסיפורים המחרידים היו, כצפוי, רגשיות ועזות.

העד האחרון במשפט היה עורך דין מתל אביב, אהרון חוטר ישי, ששירת בבריגדה היהודית הלוחמת שבצבא הבריטי, והיה אחד הראשונים שנכנסו למחנות וראו ניצולים יהודים. בדבריו  תיאר בין היתר את הפעולות לשיקומם.

קו ההגנה של סנגורו של אייכמן היה שהאחריות לפעולותיו בזמן המלחמה אינה מוטלת על כתפיו. הוא רק מילא פקודות: "כל המנגנון הממשלתי היה שותף לזריעה שהעלה קציר זה," אמר הסנגור בנאום הפתיחה שלו. "אם אשם הנאשם, כי אז אשמים יותר ממנו היוזמים במשרות הגבוהות." הוא הבטיח כי "הסנגוריה תוכיח שהנאשם אינו נושא בכל אחריות להשמדה. לא הוא ציווה עליה ולא הוא ביצע אותה. כן יסתבר שלא הייתה לו כל אפשרות לסרב לפקודות."

גדעון האוזנר בספרו משפט אייכמן בירושלים, בהוצאת בית לוחמי הגטאות, מתפלמס עם עמדתה של חנה ארנדט, שכמו פטרה את אייכמן מאשמה בשל טיפשותו לכאורה. לטענתו של האוזנר אייכמן היה אדם מתוחכם וערמומי, שונא יהודים מושבע, שידע היטב מה הוא עושה ושלמעשה לא סטה מעולם מעמדותיו הנאציות והאנטישמיות.

השפעתו של המשפט הייתה עצומה. לפני שנפתח, כתב ראש ממשלת ישראל דאז, דוד בן גוריון, כי הוא "יהיה משפט נירנברג של העם היהודי, שמאז השחרור נמנעה ממנו הזכות להביא את רוצחיו למשפט". אכן, אחת ההאשמות של חנה ארנדט בספרה הייתה שמדובר במשפט ראווה.

גבריאל בך, אחד מעורכי הדין שפעלו מטעם התביעה, השיב לטענתה כשכתב לימים כי "לעולם לא ניתן לשכוח את הרגע הראשון של משפט זה, כאשר השופטים, השופט לנדוי, השופט הלוי והשופט רווה, נכנסו לאולם בית המשפט, עם סמל המדינה ודגל הלאום מאחוריהם, והנאשם הזה, שכל מאווייו התמקדו בהשמדת העם היהודי, קם ועמד דום לפני בית משפט של מדינה יהודית סוברנית. נראה לי, כי המשמעות של קיום מדינת ישראל הריבונית, על כל מוסדותיה, הובהרה ברגע זה יותר מאשר עקב אירוע קודם כל שהוא".

השפעותיו של המשפט היו ארוכות טווח. הוא הפנה את תשומת הלב אל הניצולים, ובזכותו השתנה היחס כלפיהם. העדויות הפומביות אפשרו לניצולים אחרים לספר מה עבר עליהם, ולזכות סוף סוף בהבנה ובאהדה.

נאום הפתיחה של גדעון האוזנר הסתיים בשאלה: "איך זה יכול היה לקרות? איך זה היה אפשרי בצהרי המאה העשרים?" הוא הודה כי אי אפשר למצוא תשובה "מלאה ומניחה את הדעת", ושיער כי התביעה לא תצליח "לחשוף את כל שורשי הרשע" וכי "מלאכה זו תישאר בוודאי נחלתם של היסטוריונים, סוציולוגים, סופרים ופסיכולוגים, שינסו להסביר לעולם את אשר אירע לו". עם זאת, הבטיח להשתדל "לעמוד, ולו במקצת, על רקע הדברים, כדי לנסות ולהסביר את מה שאולי אינו ניתן כלל להסבר במבחני ההיגיון".

האם כל "שורשי הרשע" נעקרו? האם ייתכן שבעתיד יישאלו שאלות דומות לגבי המציאות הנוכחית בעולמנו? נראה כי גם לשאלה הזאת אי אפשר להשיב.

 

 

מה קרה ל"תנו הזדמנות לשלום"?

שתים עשרה שנה אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה הוא קיבל את פרס נובל לספרות, והוא רק בן 44, אחד הזוכים הצעירים ביותר בפרס: אלבר קאמי, סופר ופילוסוף אקזיסטנציאליסט יהודי, יליד אלג'יר, התייתם מאביו במלחמת העולם הראשונה, ולכן גדל בעוני. בבגרותו עבר לצרפת, ובזמן מלחמת העולם השנייה הצטרף לרזיסטנס – תנועת ההתנגדות שנאבקה נגד השלטון הגרמני בצרפת – שבה פעל כעורך של כתב עת מחתרתי. בתום מלחמת העולם, כשארצות הברית הטילה שתי פצצות אטום על יפן, היה בין הבודדים שהתרעמו על כך בפומבי.

הד לעמדותיו אפשר למצוא בנאום שנשא כשקיבל את פרס נובל (כאן בתרגומי, מהתרגום לאנגלית):

"כשאני מקבל את הפרס שבו, חברי האקדמיה, החלטתם לכבד אותי, אני חש הכרת תודה עמוקה, במיוחד כשאני חושב על כך שמעלותיו עולות על מעלותיי. כל אדם, ועוד יותר מכך כל אמן, רוצה בהכרה. גם אני רוצה בה. אבל כשנודע לי על החלטתכם, לא יכולתי שלא להשוות את משמעויותיה עם מי שאני באמת: גבר די צעיר, עשיר רק בספקות וביצירתו שטרם הסתיימה. אדם שרגיל לחיות בבדידות היצירה או לחסות במחסה שמעניקות לו חברויותיו. אדם שאינו יכול שלא לחוש בעתה כשהוא שומע על ההחלטה שלפתע מעתיקה אותו ורק אותו אל מרכז תשומת הלב ואל אור הזרקורים. מה יכול לחוש אדם שנעתר לכבוד כזה, בשעה שסופרים אחרים באירופה, ובהם הדגולים ביותר, נידונים לשתיקה, וארץ המולדת שלהם חווה מצוקה אינסופית.

נדהמתי וחשתי טלטלה פנימית. כדי לזכות שוב בשלוות נפשי נאלצתי להשלים עם מזלי הנדיב מדי. ומאחר שאיני יכול להצדיק את אותו מזל תוך הישענות על הישגי בלבד, מצאתי שהדבר היחיד שיכול לעזור לי הוא מה שעזר לי מאז ותמיד, גם כשהנסיבות היו הפוכות: דעותיי על האמנות שלי ועל תפקידי כסופר. הרשו לי לספר לכם, מתוך הכרת תודה וידידות, ובפשטות הכי גמורה שאוכל לעשות זאת, על אותן דעות.

איני יכול לחיות בלי האמנות שלי. אבל מעולם לא הצבתי אותה מעל כל הדברים האחרים. אם אני זקוק לה, זה מכיוון שאינה נפרדת מעמיתי, בני האדם. היא מאפשרת לי לחיות, בדיוק כפי שאני, על אותו מישור אתם. היא משמשת אמצעי להניע אנשים רבים ככל האפשר, שכן אני מציע להם תמונה משופרת של שמחות משותפות ושל סבל. האמנות מחייבת את האמן לא להתבודד ומאלצת אותו להישמע לצו הפוקד עליו ענווה מוחלטת ואמת אוניברסלית. לא פעם מתחוור למי שבוחר בחיים של אמן כי הוא עושה זאת משום שהוא חש שונה מהזולת, משום שאינו יכול לשמר את אמנותו או את שונותו, אלא אם יודה בכך שהוא דומה לזולתו. האמן מתחשל למען האחר, בין אם ביופי שאינו יכול לחיות בלעדיו, ובין אם בזכות הקהילה שאינו מסוגל להיתלש מתוכה. לכן אמנים אמיתיים אינם בזים לשום דבר. עליהם להבין, לא לשפוט. ואם הם נאלצים לבחור צד, הם יכולים אולי לצדד בחברה שבה, כמו שאמר ניטשה, לא ישלוט השופט אלא היוצר: הפועל, או האינטלקטואל.

תפקידו של הסופר אינו משוחרר מחובות קשים. אם הוא סופר, הוא אינו יכול לשרת את מי שיוצרים את ההיסטוריה. הוא משרת את אלה שסובלים ממנה. אחרת ייוותר לבדו, ואמנותו תישלל ממנו. כל צבאות העריצות, על מיליוני האנשים הנמנים עמם, לא יוכלו לשחררו מההתבודדות שהוא נוקט, אפילו ובמיוחד אם הוא מותאם להם. אבל די בשתיקתו של האסיר האנונימי, המופקר להשפלות בקצה אחר של העולם, כדי למשוך אליו את הסופר שיפדה אותו מגלותו, אם בשל זכות היתר שמקנה לו החירות, הוא מצליח לא לשכוח את אותה שתיקה של האסיר האנונימי, ואז מעניק לה קול, באמצעות אמנותו.

איש מאתנו אינו דגול מדי למשימה. אבל תמיד, בין אם מדובר באמן נידח ובין אם מדובר ביוצר שזכה לפרסום זמני, אם הוא כלוא בין גדרות התיל של עריצות או אם הוא חופשי להתבטא, הסופר יכול לכבוש את לבה של הקהילה שתצדיק אותו, אם ישלים עם מגבלות היכולת שלו ויגייס אותה לשתי המשימות הקובעות את גדולת יצירתו: לשרת את האמת ולשרת את החרות. מאחר שמשימתו היא לאחד אנשים רבים ככל האפשר, אסור שיצירתו תתפשר עם שקרים או עם שעבוד. בכל מקום ששני אלה שולטים, הם מולידים בדידות. בכל מקום שחולשתנו האנושית מתקיימת, אצילות אמנותנו תהיה כרוכה בשתי מחויבויות, שקשה לשמר אותן: היוצר יסרב לשקר, לכן יספר על כל מה שידוע לו, והוא יתנגד לדיכוי.

במשך יותר מעשרים שנות היסטוריה מטורפת, בצוק העתים, אבוד ונטול תקווה כמו כל בני דורי, תמכתי בעניין אחד: בתחושה הסמויה שהכתיבה מעניקה כבוד, כי זאת פעילות שיש בה מחויבות – ולא רק  המחויבות לכתוב. מבחינתי, בהתחשב בכוחותיי ובמצבי, זאת הייתה מחויבות לשאת, ביחד עם כל מי שחיו באותה תקופה היסטורית, את המצוקה ואת התקווה שחלקנו. האנשים הללו, שנולדו בתחילתה של מלחמת העולם הראשונה, שהיו בני עשרים כשהיטלר עלה לשלטון, שגדלו בימים שהחלו המשפטים המהפכניים, האנשים שהתמודדו לאחר מכן עם השלמת חוק לימודיהם לנוכח מלחמת האזרחים בספרד, מלחמת העולם השנייה, העולם של מחנות הריכוז, אירופה של העינויים ושל בתי הסוהר – האנשים הללו חייבים כיום לגדל את ילדיהם ולהמשיך ליצור בעולם שהשמדה גרעינית מאיימת עליו. אף אחד אינו יכול לצפות מהם, לדעתי, שיהיו אופטימיים. ואני חושב אפילו שעלינו להבין את הטועים ולהילחם נגדם. נגד הטועים, שמרוב ייאוש תובעים את זכותם לבוז לכול ולדגול בניהיליזם המאפיין את העידן הנוכחי. הרי מרביתנו, בארצי ובאירופה כולה, מתנגדים לניהיליזם, רובנו שקועים במסע של חיפוש אחרי לגיטימיות. בימים של אסון נאלצנו לייצר לעצמנו את אמנות החיים, כדי שנצליח להיוולד מחדש ולהילחם בגלוי נגד פעולתו של יצר המוות, שפעל בתוך ההיסטוריה שלנו.

אין ספק: כל דור מרגיש שהוא נקרא לתקן את העולם. הדור שלי יודע שהעולם לא יתוקן, אבל משימתנו קשה אולי עוד יותר. עלינו למנוע את השמדתו העצמית. ירשנו היסטוריה מושחתת, שמעורבים בה מהפכות, טכנולוגיה שנטרפה עליה דעתה, אלים מתים ואידיאולוגיות שחוקות; עולם שבו כוחות בינוניים יכולים להרוס הכול, והאידיאולוגיות מתקשות לשכנע; עולם שבו התבונה השחיתה את עצמה והשתעבדה לשנאה ולדיכוי. הדור שלנו החל בשלילת עצמו, ונאלץ לייסד מחדש, מבפנים ומבחוץ, את המעט שנותר מקדושת החיים והמוות. בעולם שמאוים בהשמדה, שבו הנוגשים המרים ביותר עלולים להשית על הכול כליה מוחלטת, הדור שלנו יודע כי במאבק מטורף נגד השעון, עליו להשיב את השלום שישרור בין העמים, ולא בדרך של שעבוד. עלינו לפשר מחדש בין עמל לתרבות, וליצור מחדש את ארון הברית השייך לכל בני האדם. לא בטוח שהדור הזה יצליח אי פעם במשימה האדירה הזאת, אבל האתגר הכפול של אמת ושל חרות כבר מתעורר ברחבי העולם, ואם לא תהיה ברירה, הדור שלנו יודע איך למות למענם, בלי לשנוא. בכל מקום שבני דורנו נמצאים יש להצדיע להם ולעודד אותם, במיוחד במקומות ששם הם מקריבים את עצמם. אני בטוח שאזכה לאהדתכם המלאה כשאבקש להעביר את הכבוד שחלקתם לי אל בני הדור הזה.

ועתה, אחרי ששרטטתי את אצילות אמנותו של הכותב, עלי להציבו במקומו הנכון. אין לו, לכותב, שום טענות או דרישות, חוץ מאלה שהוא חולק עם רעיו לנשק: הוא פגיע אך עיקש, הוא לא הוגן ועם זאת הוא רודף צדק, הוא עושה את עבודתו בלי בושה או גאווה, הוא גלוי לעיני כול, הוא אינו חדל להפריד בין יגון ליופי, והוא נאמן לצורך לשאוב מחייו הכפולים את היצירות שהוא מנסה בעיקשות להציב בתוך התנועה ההרסנית של ההיסטוריה. מי בכלל יכול לצפות ממנו לפתרונות מוחלטים וללקח מרומם? האמת מסתורית וחמקנית, ויש תמיד לכבוש אותה ולהשתלט עליה. החרות מסוכנת, מקשה על החיים, ובה בעת – מעוררת התעלות. עלינו לצעוד לעבר שני היעדים הללו, בכאב אך בנחישות, גם אם נהיה בטוחים שבדרך כה ארוכה יתגלו חסרונותינו. האם קיים כיום סופר שיכול להעז ולהעמיד את עצמו במצפון שקט כמטיף למידות טובות? באשר לי, עלי לקבוע שוב: איני כזה. מעולם לא יכולתי לכפור בָּאור, בהנאת הקיום, בחרות שבה גדלתי. אבל גם אם הנוסטלגיה מסבירה רבים מחסרונותיי ומטעויותיי, אין ספק שהיא עזרה לי להבין טוב יותר את אוּמנותי. היא עזרה לי לתמוך, בלי להטיל שום ספק בכל האנשים ששותקים, באלה שמתקיימים בחיים שנועדו להם בעולם שבו רק הזיכרון יכול להשיב אליהם להרף עין תחושות של אושר ושל חרות.

וכך, כשאני מוקטן לגודלי האמיתי, למגבלות שלי ולחובותיי, כמו גם לאֶמוּנוֹת שבהן אני דוגל, אני חש משוחרר יותר לדבר על רוח הנדיבות ועל הכבוד שהענקתם לי זה עתה, ואני גם חופשי לספר לכם שאקבל אותו כביטוי של הוקרה כלפי כל מי שמשתתפים במאבק ולא זכו בכבוד כזה, אלה שיודעים רק אומללות ורדיפות. לא נותר לי עוד אלא להודות לכם מעומק לבי, ולהבטיח נאמנה ובפומבי, כאות להכרת התודה שאני חש, את אותה הבטחה של נאמנות שכל אמן אמיתי חוזר עליה בדממה מדי יום."

העולם שבו חי אלבר קאמי ביום שבו נשא את הנאום עסק עדיין בהתאוששות מההרס האדיר שחוללה מלחמת העולם השנייה. אכן, הגרמנים נוצחו, אבל תבוסתם לא הבטיחה  חרות מדיכוי. בעקבות ועידת ילטה, שהתנהלה זמן לא רב לפני תום המלחמה, חולקה אירופה בין המזרח למערב, וברית המועצות השתלטה על מזרח אירופה. במשך עשרות שנים, עד לנפילתה, שרר שם שלטון של דיכוי וטרור.

בני דורו של אלבר קאמי, כפי שביטא בנאום הזכייה שלו, חשו שעליהם לבנות עולם חדש, טוב יותר, על החורבות שהותירה המלחמה, אבל היו ערים גם לכך שחרותם של אנשי רוח רבים טרם הושבה להם. כך למשל כשהסופר הרוסי אלכסנדר סולז'ניצין זכה ב-1970 בפרס נובל לספרות, הוא לא יכול היה להגיע לשוודיה כדי לקבלו. קולם של סופרים ומשוררים הושתק. זכור למשל סיפור חייו של אוסיפ מנדלשטם, אחד מרבים שנרצחו בגולגים, במקרה שלו – בעקבות שיר שכתב על סטלין.

האיום הגרעיני הילך אימים על בני הדור שחיו זמן לא רב אחרי שפצצות האטום הוטלו על הירושימה ונגסקי. (הד לאותן חרדות אפשר לראות בסרט יוצא הדופן "המזח" של כריס מארקר). האם העולם למד את הלקח שקאמי ניסה להעביר בנאומו? האם נבהל מעוצמת ההרס שהוכחה כשהפצצות החריבו שתי ערים יפניות גדולות? כמובן שלא. טובי המדענים רק המשיכו לפתח פצצות הרסניות הרבה יותר. הסרטון שלהלן מדגים את עוצמתו הגוברת והולכת של הנשק:

 

והסרטון הזה, שיצר אמן יפני, מדגים את ההתרבות ההולכת וגוברת של הפיצוצים הגרעיניים שהתרחשו בעולם בין 1945 ל-1998:

 

בשנות ה-60 של המאה העשרים היה נדמה שדור הבייבי בום – מי שנולדו מיד אחרי מלחמת העולם השנייה  – נושאים בלבם חזון דומה לזה שהביע קאמי בנאום הנובל שלו. אחת הססמאות שהיו הנפוצות אז, בתקופה שילדי הבייבי בום היו בני נוער, הייתה Make Love Not War. "ילדי הפרחים" הטיפו לאחווה, ערכו פסטיבלי שירה נוסח וודסטוק, והטיפו, כמו שירו של ג'ון לנון, "לתת הזדמנות לשלום".

כמה תמימים נראים כל אלה כיום.

ידועה אמירתו המפורסמת של אלברט איינשטיין שאמר כי אינו יודע באיזה נשק ישתמשו במלחמת העולם השלישית, אך ברביעית ישתמשו במקלות ובאבנים, שכן מלחמה גרעינית תשמיד את הציוויליזציה האנושית. נראה כי דברי האזהרה שהשמיע אלבר קאמי בנאום הנובל שלו לא הועילו.

מדוע נלסון מנדלה לא הסית, ומה היה חלקה של מדינת ישראל בשלטון האפרטהייד

ב-19 במאי, 1994, הושבע נלסון מנדלה כנשיא הנבחר של דרום אפריקה. לראשונה הותר לכלל תושבי המדינה לבחור, והוא זכה ברוב מוחץ.

רק ארבע שנים לפני כן שוחרר מנדלה ממאסר עולם, שנמשך 27 שנה, אחרי שנמצא אשם בהנהגה של פעולות טרור, שימוש בחומרי נפץ, פגיעה ברכוש הציבור, שיבוש הסדר הציבורי, פגיעה במתקנים ציבוריים, ועוד כהנה וכהנה.

מנדלה, יליד 1918, התחיל את דרכו הציבורית כפעיל זכויות אדם שדגל בנקיטת צעדים לא אלימים. התנגדותו כוונה כלפי משטר האפרטהייד ששרר בדרום אפריקה מ-1948 ועד לבחירות שבהן ניצחה מפלגתו, הקונגרס הלאומי האפריקני.

עיקריה של מדיניות האפרטהייד היו – הפרדה גזעית בין התושבים הלבנים, רובם בני ממשפחות שהיגרו לדרום אפריקה החל במאה ה-17 ואילך, לבין האפריקנים השחורים, ילידי אפריקה מאז ומתמיד, שאת זכויותיהם שללו הלבנים. האפרטהייד נשען אמנם על פרקטיקות קולוניאליסטיות שהיו מקובלות במשך שנים רבות, אבל ב-1948 הן נקבעו כמדיניות רשמית.

הנה כמה מחוקי האפרטהייד, שנאכפו בהקפדה יתרה: חל איסור על נישואים בין-גזעיים, ואפילו על יחסי מין בין גזעיים. כל תושב במדינה נאלץ להירשם וגזעו – לבן, שחור או צבעוני – תועד. הממשלה הייתה זכאית לקבוע כראות עיניה שהתארגנות כלשהי היא "קומוניסטית", ולהוציאה אל מחוץ לחוק. הוקצו אזורי מחייה שונים לבני הגזעים השונים. על לא-לבנים נאסר לגור בערים. לא-לבנים חויבו לשאת עליהם תמיד תעודת מעבר. נאסר על לא-לבנים להשתמש במתקנים ציבוריים. ילידי דרום אפריקה הלא-לבנים לא נחשבו אזרחים והיו נטולי זכויות.

לאחר שנוכח כי מאבק לא אלים אינו יעיל, ורק גורר תגובות אלימות של השלטון הלבן, החליט מנדלה, בשיתוף עם חברי מפלגתו, להתחיל לפעול באלימות.

מאחר שאומות העולם גינו את מדיניות האפרטהייד, נודתה דרום אפריקה ונאלצה להתמודד עם סנקציות שהוטלו נגדה.

למרבה הצער והמבוכה, נראה כי אחת המדינות הבודדות שלא צייתו לסנקציות, אלא שיתפו פעולה עם משטר האפרטהייד, הייתה דווקא ישראל. האפרטהייד הוגדר כפשע נגד האנושות, ולמדינת ישראל היה תפקיד חשוב בזוועות שבוצעו והשפיעו על חיי היום יום של מיליוני אזרחים ואזרחיות באפריקה.

לאחרונה הגיש פעיל זכויות-אדם ישראלי, עו"ד איתי מק, בשמו ובשמם של כמה עשרות פעילים נוספים, בקשה שטרם נענתה לגילוי מסמכים החושפים את הסיוע של מדינת ישראל לפשעים החמורים של המשטר בדרום אפריקה.

סרט הווידיאו מתעד את ביקורו בישראל של ג'ון פורסטר, ראש ממשלת דרום אפריקה, באפריל 1976, בעיצומו של האפרטהייד. בימי מלחמת העולם השנייה היה פורסטר חבר בארגון פרו-נאצי בשם Ossewabrandwag ("משמר עגלות השוורים"). זה לא מנע ממנו להניח זר ביד ושם, כשהגיע לישראל לצורך מסע קניות בתעשיות הביטחוניות הישראליות.

מנדלה היה לסמל המאבק באפרטהייד, ולאחר שהתפרסם בעולם כולו, החל מאבק בינלאומי לשחרורו.

הנשיא פרדריק וילם דה קלרק פתח במגעים עם מנדלה, שהתחייב לסגת מדרך הטרור. דה קלרק היה האדם הלבן האחרון שמשל בדרום אפריקה. הוא זכה בפרס נובל לשלום ב-1993, על פעילותו לביטול האפרטהייד.

דה קלרק אפשר לנלסון מנדלה ולמפלגתו להתמודד בבחירות דמוקרטיות, ופינה את כיסאו בשיתוף פעולה מלא, כשהובס.

רבים נשאו את עיניהם אל דרום אפריקה כשנלסון מנדלה נאם כשהושבע. האם ינקום בקודמיו? האם יטיף לאלימות, או יעלים ממנה עין? האם יביע זעם על השנים הרבות שבהן נאלץ להיות אסיר מורשע? האם ידבר בגנות האפרטהייד וימנה את עוולותיו?

הנה הדברים שאמר (בתרגומי):

"היום אנחנו נכנסים לעידן חדש של ארצנו ועמנו. היום אנחנו חוגגים לא רק את ניצחון המפלגה, אלא את ניצחון כל תושבי דרום אפריקה.

ארצנו הגיעה לכלל הכרעה. בין כל המפלגות שנאבקו בבחירות, הרוב המכריע של דרום אפריקנים העניקו למפלגת הקונגרס הלאומי האפריקני את הכוח להנהיג את ארצנו אל עתידה.

אותה דרום אפריקה שלמענה נאבקנו – אפריקנים, צבעונים, הודים או לבנים – כל אלה שמחשיבים את עצמם אזרחים של אומה אחת, מצויה בהישג יד.

ייתכן שההיסטוריה קבעה שכאן, בכף התקווה הטובה, נציב בסיס מאבן שעליו תשכון אומתנו החדשה. כי פה החלה לפני יותר משלוש מאות שנה ההתלכדות הרת הגורל של עמי אפריקה, אירופה ואסיה, כאן, על החופים הללו.

בחצי האי הזה אנשים פטריוטים, ביניהם נסיכים וחוקרים רבים שהגיעו מאינדונזיה, נגררו אזוקים. כאן, במישור החולי של חצי האי הזה, ניטשו קרבות המרי האדירים הראשונים.

כשאנחנו משקיפים על צדו השני של מפרץ טייבל, רואים שבאופק שולט האי רובן הידוע לשמצה, כי שם נבנה הצינוק שימיו כימי הקולוניאליזם בדרום אפריקה. הוא נועד לחנוק את רוח החרות. במשך שלוש מאות שנה היה האי מקום שאליו גורשו המנודים. רשימת שמות הכלואים באי רובן היא רשימה של לוחמי החרות והדמוקרטיה, שמשתרעת על פני שלוש מאות שנה. אם אנחנו נמצאים באמת בכף התקווה הטובה, חבה התקווה חוב עצום לרוחם של אותם לוחמים ולדומיהם.

מאז שנות ה-80 נאבקנו כדי להביא לחוקה דמוקרטית. ביקשנו חוקה שאותה יאמצו עמי דרום אפריקה מרצונם, והיא תשקף את משאת נפשם ואת שאיפותיהם. את המאבק למען הדמוקרטיה לא ניהלו אף פעם בני גזע, מעמד, קהילה דתית או מגדר אחד מבני דרום אפריקה. למען אלה שנאבקו כדי שהיום הזה יגיע, אנחנו מכבדים את טובי בנינו ובנותינו, בני כל העמים. נוכל לציין אפריקנים, צבעונים, לבנים, הודים, מוסלמים, נוצרים, הינדים, יהודים: כולם מאוחדים בחזון אחד של חיים טובים יותר לתושבי הארץ הזאת.

החזון הוא שהעניק לנו השראה ב-1923 כשאימצנו את חוק זכויות האדם הראשון במדינה. אותו חזון הניע אותנו לקדם ב-1946 את "תביעות האפריקנים". זהו גם העיקרון המנחה של כתב החרות שאימצנו כמדיניות ב-1955, זה שמציב בשורותיו הראשונות, עוד לפני דרום אפריקה, את הבסיס הקובע אזרחות לכול.

בשנות ה-80 עסק עדיין הקונגרס האפריקני הלאומי בקביעת הקצב, כי היה הגוף הפוליטי הדרום אפריקני הראשון שהתחייב בתוקף לכתב הזכויות, שאותו פרסמנו בנובמבר 1990. נקודות הציון הללו מעניקות ביטוי קונקרטי למה שדרום אפריקה יכולה להיות. הן מביעות סדר פוליטי ממוסד, דמוקרטי, שבו החוק יספק הגנה שווה לכל האזרחים, בלי קשר לצבעם, למגדר שלהם, לדתם, לדעותיהם הפוליטיות או לאוריינטציה המינית שלהם.

נקודות הציון הללו משקפות דמוקרטיה שבה הממשלה, כל ממשלה שהיא, תהיה מחויבת למערכת חוקים נעלה יותר, שמגולמת בחוקה, ולא תוכל לשלוט במדינה כאוות נפשה.

הדמוקרטיה מתבססת על העיקרון של שלטון הרוב. זה נכון במיוחד בארץ כמו שלנו, שבה הזכויות נשללו בשיטתיות מהרוב המכריע של התושבים. בה בעת, הדמוקרטיה תובעת גם שזכויותיהם של מיעוטים פוליטיים ואחרים יישמרו.

בסדר הפוליטי שייסדנו נקבע שיתקיימו בחירות פתוחות, חופשיות וסדירות, לכל רמות הממשל, המרכזי, המחוזי והעירוני.

כמו כן, יתקיים סדר חברתי שיכבד את התרבות, השפה וזכויות הדת של כל חלקי החברה שלנו, ואת הזכויות הבסיסיות של כל אדם באשר הוא.

המשימה הניצבת לפתחנו אינה קלה. אבל הענקתם לנו את המנדט לשנות את דרום אפריקה ממדינה שבה רוב האנשים חיים בלי תקווה, למדינה שבה הם יכולים לעבוד בכבוד, בתחושה של ערך עצמי וביטחון בעתיד. הבסיס לבנייה של חיים חדשים שיש בהם הזדמנויות, חרות ושגשוג הוא 'התוכנית לבנייה מחדש ולפיתוח'.

לכך נדרשת אחדות של יעדים. נדרשת פעולה. כולנו נדרשים לעבוד ביחד כדי לשים קץ למחלוקות ולחשדנות, ולבנות אומה מאוחדת עם כל המגוון שיש בנו.

אזרחי דרום אפריקה אמרו את דברם בבחירות. הם רוצים שינוי! והם יקבלו אותו. תוכניתנו היא לייצר משרות, לקדם את השלום והפיוס, ולהבטיח את חירותם של כל הדרום אפריקנים. נטפל בעוני השכיח כל כך בקרב רוב אזרחינו. נעודד משקיעים ואת המדינה הדמוקרטית עצמה, לפתח פרויקטים שבהם יתפוס הייצור מקום מרכזי. ננסה לשנות את ארצנו, להפוך אותה מיצואנית של חומרי גלם למדינה שמייצאת מוצרים מוגמרים ובכך נשביח את חומרי הגלם.

הממשלה תעודד יוזמות יצרניות. קהילות מוחלשות של אפריקנים, קהילות של צבעונים ושל הודים, יתוגמלו אם יפתחו ביוזמות חדשות. בעזרת הקלות באשראי נוכל לעזור להן לחדור לתחומי ייצור ותעשייה, ולפרוץ מתוך השיווק המצומצם שמגביל אותם כיום.

כדי לרומם את ארצנו ואת תושבינו מעל הבוץ הטובעני של הגזענות והאפרטהייד, נצטרך להתאמץ ולהיות נחושים. בתוך הממשלה תיצור מפלגת הקונגרס הלאומי האפריקני מסגרת חוקית שתעזור  למשימה העצומה של בנייה מחדש ופיתוח של החברה המוכה שלנו, במקום לסכל אותה.

ובעוד אנו נשארים מחויבים לגמרי לרוחה של ממשלה שתהיה מסורה כולה לאחדות לאומית, אנחנו נחושים בדעתנו ליזום ולממש את השינוי שהמנדט שקיבלנו מהבוחרים תובע.

אנו מניחים על השולחן את החזון שלנו לסדר חוקתי לדרום אפריקה, לא ככובשים שכופים אותו על הנכבשים. אנחנו מדברים כאזרחים שותפים, שמבקשים לרפא את פצעי העבר מתוך כוונה לבנות סדר חדש שמבוסס על צדק לכול.

זהו האתגר הניצב כיום בפני כל הדרום אפריקנים, וזהו האתגר שנתעלה ונממש אותו, בכך אין לי שום ספק."

מי ששומע או קורא את הנאום מבין שמדובר ברגע יוצא דופן בהיסטוריה האנושית. רגע של פיוס ושיתוף פעולה בין אויבים מרים לשעבר. אין ספק ששני הצדדים, מנדלה ודה-קלרק, התגלו בגדולתם. "נשימתם של רבים נעתקה," סיפר דה קלרק על מה שהתרחש כשהחליט לשחרר את מנדלה מהכלא, ולא רק בשל כך, אלא גם מכיוון שהתקשו, כך אמר, "לעכל את ההודעה שלי שלא רק שאני מסיר את החרם מהקונגרס הלאומי האפריקני, אלא שהחרם מוסר גם מהמפלגה הקומוניסטית הדרום אפריקנית ומכל הארגונים המסונפים לה, שכללו גם את הזרוע הצבאית של [מפלגתו של מנדלה] הקונגרס הלאומי האפריקני".

אומץ לבו של דה קלרק אפשר את ביטול העוול. גדלות הרוח של מנדלה, שבנאום ההשבעה שלו הקפיד להסביר כי בדמוקרטיה יש לשמור לא רק על זכויות הרוב, אלא גם על זכויותיו של המיעוט, אפשרה את העברת השלטון בשיתוף פעולה מלא וכמעט בלי שפיכות דמים. מנדלה יכול היה להתלהם, להתסיס, לפלג ולהסית, ואילו נהג כך היה אפשר אולי להבין או להצדיק אותו. אבל הוא העדיף את טובת הכלל ואת דרך השלום והאחווה, גם אם נאלץ לשם כך לחבק את מי שהתאכזרו בעבר אליו אישית ואל בני עמו בכלל.

מה הביא לניצחון הליכוד בבחירות של 1981

"זה ביטוי זר לנו," ניסה שמעון פרס, מועמד המערך לראשות הממשלה, להרחיק את עצמו מהדברים שנאמרו.

"זה היה ביטוי מיותר ואידיוטי," חזר בו הבדרן דודו טופז מהדברים שאמר; אבל לנזק שנגרם לא הייתה תקנה.

במוצאי שבת, 27 ביוני 1981, שלושה ימים לפני שהשניים ניסו למחוק את הדברים, הגיעו לכיכר מלכי ישראל עשרות אלפי תומכים של המערך לעצרת המסכמת של הבחירות. מצבה של מפלגת השלטון, הליכוד, נראה בכי רע. בשל האינפלציה הדוהרת ניבאו הסקרים ניצחון מוחץ למערך, אם כי הפצצת הכור בעיראק, בתחילת אותו חודש, צמצמה מעט את הפער בין שתי המפלגות.

אחד הנואמים שעלו לבמה בעצרת של המערך היה הבדרן המצליח דודו טופז, שפנה אל הנוכחים ואמר, בין היתר: "תענוג לראות את הקהל הזה, ותענוג לראות שאין כאן צ'חצ'חים שהורסים אספות בחירות… הצ'חצ'חים הם במצודת זאב. הם בקושי שין גימלים, אם הם בכלל הולכים לצבא. כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות".

למחרת כינס הליכוד עצרת באותה כיכר. מנחם בגין, ראש הממשלה המכהן, נשא נאום שכוון כולו כלפי הדברים שאמר דודו טופז:

"אמש בכיכר הזאת עמד שחקן צעיר, מה שמו? דודו? דודו, טו-פז, דודו טו-פז. שימעו, דודו טופז, באוזני מאה אלף אנשי המערך, הוא אומר את הדברים הבאים: 'הטשחטשחים, הם במצודת זאב, הם בקושי שין גימלים… כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות'.

אודה ואתוודה לפניכם, עד הבוקר לא שמעתי את המילה 'טשחטשחים' ולא ידעתי מה פירושה. במחתרת, בימי תנועת המרי, שאל אותי גלילי, אחרי התייעצות עם נתן ילין מור, זכרונו לברכה, מטעם הלח"י, כשתכננו יחד פעולות נגד השלטון הבריטי, ואמר לי: 'איך אתם פתרתם את הבעיה של עדות המזרח באצ"ל?' ואני מסתכל בו בתמיהה, ואומר לו, 'ישראל, מה אתה שואל? איזו בעיה?' והוא אומר: 'נו, אינך יודע, לא שמעת? הבעיה של עדות המזרח.'

אז אני אומר לו: 'איזו בעיה? אין לנו! כולנו אחים, כולנו יהודים, כולנו שווים, כולנו!… מפקד הגדול במחוזות – תימני! עוזי היה ספרדי. גידי, שעשה את הפעולה ההיסטורית של מלון המלך דויד היה ספרדי. הממונה על כל האסירים בלטרון היה תימני וכל הבחורים שלנו עמדו דום לפניו! איזו בעיה? אין לנו!'

כולנו יהודים! כולנו אחים! כולנו לוחמים!

אבל שימעו, כאשר אותו, מה שמו, דו-דו טו-פז, אמר את האיוולת, את דברי ההבל ורעות הרוח שלו, כל הקהל שעמד אמש פה הריע. עכשיו אני אספר לדודו טופז, למי הוא התכוון.

בני עדות המזרח שלנו היו לוחמים גיבורים, גם במחתרת, יש ביניהם עולי גרדום, אשר עד הרגע האחרון לחייהם שרו את שיר התקווה, והפליאו עולם ומלואו בגבורתם המופתית. והם הלכו לבתי סוהר, למחנות ריכוז, הם נלחמו ולא נשברו, הם זעקו בפני השופטים הבריטיים את המילים: אנחנו לא מכירים כלל בשלטונכם. עליכם להסתלק מכאן מארץ ישראל!

פיינשטיין היה ממוצא אירופאי, איך קוראים לזה, אשכנאזי. משה ברזני היה ספרדי מעיראק. בלילה לאחר שנידונו למוות, והיו צריכים בבוקר בבוקר להוריד אותם מן התלייה, והרב היה איש זקן הוא אמר שיבוא להוריד אותם, ולא רצו לפגוע ברב, הם פתחו בליבותיהם רימון יד: לחמו! אשכנזים? עיראקים? יהודים! אחים! לוחמים!

היעמוד כל שחקן שכיר של המערך ויתעלל ויחלל את השם? בני עדות המזרח הם מטובי הלוחמים של צה"ל, הם יחד עם אריק שרון חצו את תעלת סואץ ועברו לצד השני. הוא פקד עליהם, מטובי הלוחמים בישראל!

ועתה נגיד בפני עם ועדה ובפני הקהל הפרוע של המערך המשמיע תרועות, איך אמר שם? טשחטשחים, טשחטשחים, כך הוא קורא להם, 'הטשחטשחים הם רק ראויים להיות שין גימלים', מה זה שין גימל? שוטר גדודי, נכון? זה כמו ג´ובניקים? ג´ובניקים לא נלחמים בכלל. כן! חילול השם! וכל הקהל הריע, והיכן הייתה הגברת שושנה ארבלי? העומדת במקום השני ברשימת המערך, והיכן היו האחרים? למה לא עזבו מתוך מחאה את האסיפה הזאת?

עדיין איש לא חילל את השם במידה כזו, עדיין איש לא פגע בכבודו של שבט שלם בישראל, כמו שהמערך פגע אמש במקום הזה.

מה שאני מבקש מכם הוא, מחר, מן הבוקר ועד הערב, ערכו מפעל שיחות טלפוניות. מה שצריך, שחשוב הוא לעשות, זה לטלפן לכל מכריכם בירושלים ובחיפה ובראשון לציון ובנס ציונה, וברחובות ובבאר שבע. רק תספרו להם מה שאמר פה דודו טופז, כל העם בישראל חייב לדעת את זאת, משפט אחד בסך הכול: הטשחטשחים כולם במצודת זאב.  אשרינו שהם במצודת זאב".

רבים סבורים כי בנאומו השתדל בגין ללבות את היצרים, ולהגביר את הטינות. אין ספק שהוא השתמש באמירה האומללה והמטופשת של בדרן, לא של איש ציבור, כדי להגביר את הקיטוב ואת הגזענות ההדדית ששררה בין אשכנזים לבין יוצאי עדות המזרח. זעקתו המהדהדת, הדרמטית, "כולנו יהודים! כולנו אחים! כולנו לוחמים!" שנאמרה בקול נוקב ורוטט מזעם-מתוכנן, נועדה להלהיט. הזלזול שלו בדובר שאליו הגיב, כאילו אינו מכיר את שמו ואפילו לא את המילה הבזויה "צ'חצ'חים", שאותה הקפיד לבטא כאילו באמת לא שמע אותה מעולם, היה מן הסתם העמדת פנים יעילה.

"המערך איבד לפחות מנדט אחד, אולי שניים שלושה, בגלל האמירה הזאת," העריכו פרשנים באותה עת את תוצאות דבריו של טופז, אבל לאמיתו של דבר, דודו טופז רק ביטא בדבריו את הקרע העמוק ואת המרירות שחשו רבים, משני צדי המתרס הפוליטי. בכנסים של המערך באותה מערכת בחירות היו גילויי אלימות רבים, שחלקם הגדול הופנה כלפי שמעון פרס. באחד הכנסים נזרקו על פרס עגבניות, והוא פנה אל הזורקים וכינה אותם "אספסוף"; בכנס אחר שנערך בבית שמש הניף נגדו צעיר את אצבעו ופרס צעק עליו שזאת "תנועה מזרחית מגונה", וכינה את תומכי בגין "חבורת שיכורים".

בבחירות שנערכו כעבור כמה ימים זכה הליכוד ברוב דחוק של מנדט אחד: 48 לעומת 47. דודו טופז פוטר מעבודתו בעקבות אותו נאום וכתב ספר בשם פליטת פה, שאותו עיבד למופע בידור. כמעט שלושים שנה אחרי כן התאבד בתא הכלא שבו נאסר, אחרי שהודה כי שכר אנשים שיתקפו בכירים בתעשיית הבידור הישראלית.

"ילדה אחת, מורה אחת, ספר אחד ועט אחד יכולים לשנות את העולם"

כשהייתה בת 15 ירו בה אנשי הטאליבן כשנסעה באוטובוס בדרכה חזרה הביתה  מבית הספר. שנתיים אחרי כן כבר עמדה על בימת הכבוד באוסלו, שם הודתה על פרס נובל לשלום שזכתה בו.

שמה מלאלה יוספזאי, ילידת פקיסטן, לוחמת למען זכותם של ילדים לרכוש השכלה.

מהירי נפצעה אנושות והוטסה לאנגליה, שם טיפלו בה עד שהחלימה. ממקום גלותה באנגליה, לשם הגיעה עם כל בני המשפחה שלה, המשיכה בפעילות שבה החלה כשהייתה רק בת 11!

כבר שנים רבות שהיא מקימה בתי ספר במקומות שבהם עזרתה נחוצה, באפריקה ובאסיה. "נערות משכילות," כך הסבירה בריאיון שהעניקה לשדרן האמריקני דיוויד לטרמן, "יכולות לתרום לא רק לסביבתן הקרובה, אלא לאנושות כולה." על ההתנגדות של הטאליבן להשכלת נשים, שבעטיה ירו בה בניסיון לשתק את פעילותה, אמרה: "הם יודעים שחינוך יכול להעצים נשים. הם זיהו את זה. כי הם יודעים שאם אישה תלך לבית ספר ותלמד, היא תהיה עצמאית. היא תקבל החלטות בעצמה. יהיה לה מעמד משל עצמה. היא תעבוד. היא תצא מהבית ותסגל לעצמה זהות אישית. והם פשוט לא רוצים את זה. הם לא יכולים לקבל נשים כשוות."

בנאום שנשאה בבירמינגהם כשנודע לה כי זכתה בפרס נובל דיברה על הכבוד הרב שנפל בחלקה ועל הגאווה שהיא חשה בהיותה הפקיסטנית הראשונה, והצעירה הראשונה, שזוכה בפרס. בפרס זכתה בשיתוף עם קאילש סאטיארת'י פעיל הודי למען זכויות ילדים ונגד עבדות ילדים.

"הוא הודי ואני פקיסטנית, הוא מאמין בדת ההינדית ואני באסלאם," אמרה, והדגישה שחרף ההבדלים ביניהם, ועל אף האיבה השוררת בין ארצותיהם, הם תומכים זה בזה, ואף החליטו לשתף פעולה. בשיחת טלפון שניהלו זמן מה לפני נאומה, כך סיפרה, החליטו שכל אחד מהם יזמין לטקס באוסלו את ראש הממשלה של ארצו, בתקווה שיצליחו לגשר ביניהם, שכן, כדבריה, "לא משנה מה צבע עורך ובאיזו שפה אתה מדבר. כולנו חייבים לנהוג זה בזה כבני אנוש, לכבד את הזולת ולהיאבק למען זכויותינו ולמען זכויות הילדים, הנשים, וכל בני האדם."

יוספזאי הודתה לבני משפחתה, ובמיוחד לאביה, "שלא העניק לי שום דבר מיוחד, אבל גם לא קיצץ את כנפי, אלא אִפשר לי לעוף ולהשיג את יעדי, להראות לעולם שילדה אינה אמורה להיות שפחה. יש לנערה כוח והיא יכולה להתקדם בחיים. היא לא אמורה להיות רק אימא, רק אחות, רק רעיה. לנערה יש – צריכה להיות – זהות. יש להכיר בה, וזכויותיה שוות לאלה של נער בן גילה. אם כי אחי סבורים שאני זוכה… זוכה ליחס טוב מאוד," התלוצצה, והוסיפה, "אבל זה בסדר. כן, זה בסדר. "

החלק המרגש בנאומה היה זה שבו סיפרה איך נודע לה שזכתה בפרס נובל: "זה די מרגש, כי הייתי בשיעור כימיה, ולמדנו על אלקטרוליטים, והשעה הייתה, אני חושבת, 10:15, כך שמועד ההכרזה על פרס נובל לשלום עבר. גם לפני כן בכלל לא ציפיתי לזכות בו, וכשהשעה הייתה כבר 10:15, הייתי בטוחה שלא זכיתי. אבל אז אחת המורות שלי נכנסה לכיתה וקראה לי ואמרה, 'יש לי משהו חשוב לומר לך,' וממש הופתעתי כשהיא בירכה אותי ואמרה לי – זכית בפרס נובל לשלום, ואת חולקת אותו עם אדם דגול שפועל למען זכויות של ילדים.' לפעמים קשה להביע רגשות, אבל הרגשתי שזכיתי לכבוד גדול מאוד. הרגשתי חזקה ואמיצה יותר, כי הפרס הוא לא סתם איזו חתיכת מתכת או מדליה שעונדים או פרס ששומרים בחדר, הוא עידוד משמעותי בשבילי כדי שאמשיך בדרכי ואאמין בעצמי. לדעת שאנשים תומכים בי במערכה הזאת. ואנחנו פועלים ביחד. כולנו רוצים לוודא שכל ילד בעולם יזכה להשכלה. כך שזה דבר באמת, באמת עצום מבחינתי."

כמי שדוגלת בכל מאודה בהשכלה ובחינוך סיפרה שגם ביום שנודע לה שזכתה בפרס נובל, החליטה להמשיך את יום הלימודים כרגיל: "הלכתי לשיעור פיזיקה ולמדתי, הלכתי לשיעור אנגלית, והייתי לגמרי… זה היה מבחינתי יום רגיל…"

אכן, המורים וחבריה בירכו אותה, והיא מודה שתגובותיהם שימחו אותה מאוד: "כולם אמרו – אנחנו גאים בך, ו… אני אסירת תודה לבית הספר שלי, למורים שלי, לחברי, על אהבתם, על התמיכה שלהם, הם מאוד תומכים ומעודדים אותי. כך שאני מאושרת."

מפעים לחשוב על תלמידת תיכון שזוכה בפרס נובל, וממשיכה את סדר יומה כרגיל, מסורה כתמיד ללימודים העומדים תמיד בראש מעייניה, ולא רק אלה שלה, אלא של ילדי כל העולם שלמען השכלתם היא נאבקת כבר שנים רבות!

"זה לא סוף הדרך," היא אמרה. "זה לא הסוף. לא סוף המאבק שהתחלתי בו. אני חושבת שזאת למעשה ההתחלה. אני רוצה לראות שכל ילד בעולם הולך לבית הספר. יש עדיין 57 מיליון ילדים שאינם זוכים להשכלה, שעדיין לא הולכים לבית ספר יסודי, ואני רוצה לראות את כל אחד מהם זוכה להשכלה, כי אני – אני עצמי סבלתי מבעיה דומה כשגרתי בפקיסטן באזור שנשלט על ידי הטאליבן."

תיאור ההחלטה שלה לצאת למאבק מפעים:

"הטאליבן לא הרשו שם לאף ילדה ללמוד בבית הספר. החלטתי לא לשתוק. לא לחכות שמישהו אחר יפעל למעני. אני לא מחכה למישהו אחר. עמדו בפני שתי אפשרויות. לשתוק, ולחכות שירצחו אותי, או לדבר, ואז להירצח. בחרתי באפשרות השנייה, כי באותה תקופה שלט באזור שלנו טרור, לא הרשו לנשים לצאת מהבית כי אסרו עליהן לגמרי לזכות בהשכלה. אנשים נרצחו. ובאותה תקופה החלטתי לשאת את קולי, כי רציתי לחזור ללימודים. הייתי אחת הנערות שלא זכו לרכוש השכלה. רציתי ללמוד, רציתי ללמוד ולהיות מי – מי שאני יכולה להיות בעתיד. והיו לי חלומות. היו לי גם חלומות, כמו שיש לכל ילד נורמלי. באותה תקופה רציתי להיות רופאה. כיום אני רוצה לעסוק בפוליטיקה. להיות פוליטיקאית טובה. וכששמעתי שאני לא יכולה ללמוד בבית הספר, חשבתי לרגע שלעולם לא אוכל להיות רופאה, שלעולם לא אוכל לממש את היכולות שלי, ושהחיים שלי יסתכמו בכך שאתחתן בגיל 13 או 14, לא אלמד, לא אהיה מה שאני יכולה להיות, ולכן החלטתי לדבר.

באמצעות הסיפור שלי אני רוצה לומר לילדים אחרים בעולם שהם צריכים להגן על הזכויות שלהם. שאסור להם לחכות למישהו אחר, ושהקול שלהם חזק יותר. הקולות שלהם – נדמה שהם חלשים, אבל כשאף אחד לא מדבר, הקול שלך נשמע רם כל כך, עד שכולם נאלצים להקשיב לך. כולם חייבים לשמוע. וזה המסר שלי לילדים בכל העולם: שהם צריכים להיאבק למען הזכויות שלהם."

הפרס שזכתה בו נועד לדבריה לא רק לה. "הוא נועד לכל הילדים שאין להם קול, שחייבים לשמוע אותם. ואני מדברת בשמם."

כשנאמה באוסלו חתמה מלאלה יוספזאי את דבריה במילים "ילדה אחת, מורה אחת, ספר אחד ועט אחד יכולים לשנות את העולם".

אין ספק שבעוז רוחה, באישיותה הקורנת, בתושייה, בנחישות ובמסירות שלה, היא עוד תוסיף ותשפיע על העולם ותשפר אותו.

האם יימצא מנהיג פורץ דרך, כמוהו?

כל מי שחי אז, וכבר היה אדם בוגר, זוכר: את אורותיו המנצנצים בשמים של המטוס היחיד שהותר לו באותו ערב להיכנס למרחב האווירי של ישראל; את נחיתתו, ששודרה בשידור ישיר בטלוויזיה; את רגעי המתח והדאגה, כשדלת המטוס נפתחה: האם מדובר בסוס טרויאני נוסח המאה ה-20? האם יבקעו מהמטוס חיילים מצריים חמושים, שירססו בנשק אוטומטי את מנהיגי מדינת ישראל שהגיעו כדי לקבל את פניו של נשיא מצרים? החששות הללו היו, כך הסתבר לימים, נחלת הכלל. הצבא הציב צלפים על גגות מבנים בשדה התעופה, ליתר ביטחון.

אבל לא. החששות התבדו. מי שהופיע בפתח המטוס היה אנואר סאדאת. הוא עצמו. עמד רגע, בפניו המוכרות כל כך לצופי הטלוויזיה, נופף לשלום וחייך אלינו מהמרקע.

אם כך – הוא באמת מתכוון, אמרנו בלבנו. הוא באמת בא כדי להושיט יד לשלום.

את רחשי הלב הביע למחרת בכנסת ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין שאמר: "זמן הטיסה בין קהיר ובין ירושלים קצר, אך המרחק ביניהם היה עד אמש אין-סוף. הנשיא סאדאת עבר את המרחק הזה באומץ לב. אנחנו היהודים יודעים להעריך אומץ לב, ונדע להעריכו אצל אורחנו, כי באומץ לב קמנו ובו נחיה."

רק ארבע שנים לפני כן היה סאדאת האויב הגדול, המנהיג שפתח נגדנו במלחמה, בעיצומו של יום כיפור, הסב לנו אבידות קשות, והוכיח לנו ולעמו, שהצבא המצרי של 1973 שונה מהצבא של 1967, ושהחיילים המצריים מוכנים להילחם, וגם יודעים לעשות זאת.

ישראל הביסה אמנם את כל תוקפיה, אבל יש הסבורים כי סאדאת תכנן מראש את המהלכים: אחרי המלחמה יגיע לישראל ויציע לה לחתום על הסכם שלום, על פי התנאים שהוא יכתיב.

המחווה שעשה בהגיעו לכאן, בנכונותו לנהל שיחות ישירות עם ממשלת ישראל, וגם לפנות אל הציבור בדיבור ישיר, מעל בימת הכנסת, נראתה לרוב הישראלים משמעותית ואפילו מהפכנית. התעוררה אז תחושה שרוח חדשה נושבת, רוח של פיוס, דיבור, משא ומתן, הדדיות, ואפילו של צחוק משותף. זכורים למשל חילופי הדברים שלו עם גולדה מאיר, ראשת הממשלה בימי מלחמת יום כיפור. "תמיד כינית אותי 'גברת זקנה' היא נזפה בו בלצון והוא פרץ בצחוק ואמר לשמעון פרס, יו"ר האופוזיציה באותה עת, "באמת כיניתי אותה כך…"

ביום שבו הגיע סאדאת לנאום בכנסת, התרוקנו הרחובות בישראל. הכול נצמדו אל מקלטי הטלוויזיה כדי לצפות בו. היו מי שהדברים שסאדאת אמר הכעיסו אותם. לתושבי סיני, פתחת רפיח, אופירה – היישוב שהוקם בשארם א שייך – התחוור שצפוי להם מאבק נגד הפינוי של יישוביהם. אבל מרבית הישראלים התפעמו מעצם הגעתו, וגם מחלק ניכר מדבריו.

מאחר שהנאום ארוך מאוד, הוא מובא במלואו להלן, בתחתית הדף.

כשקוראים אותו אפשר להבחין בכמה נקודות מעניינות מאוד. הדברים שסאדאת אמר נשמעים כנים ואמיתיים. אפשר להבין זאת לא רק מכך שהעז להגיע לישראל – המנהיג הערבי הראשון שנתן פומבי לניסיונות לפתוח במשא ומתן – אלא גם בשל צדקת הדברים שאמר: מלחמות הן עניין הרסני, ו"בין עיי המפולת של מה שבנה האדם ובין שרידי גופות הקורבנות של בני-האדם," לא יכולים להיות מנצחים באמת.

אמונתו הדתית של סאדאת מתבטאת בנאומו, וכשהוא מזכיר כי "כולנו, מוסלמים, נוצרים ויהודים, כולנו עובדים את האלוהים ואיננו משתפים בו אחר. הוראותיו ומצוותיו של אלוהים הן האהבה, האמת, ניקיון הכפיים והשלום," אי אפשר שלא להאמין שהוא מתכוון למה שהוא אומר.

כשהוא מציין את החשדנות כלפיו, הוא כמובן צודק, אבל הוא מבטיח כי בא לירושלים במטרה אחת ויחידה: להגיע להסכם שלום שייטיב קודם כל עם בני עמו, אך לא רק אתם. הוא מדבר כבעל חזון, כמנהיג שנפשו מגויסת להשתמש בכוחו כדי להבטיח את עתידם של מיליוני בני האדם שעל גורלם הוא יכול, צריך ורוצה להשפיע. הוא אומר זאת במפורש, ובמילים מרגשות מאוד: "האישה המתאלמנת היא אדם אשר זכותו לחיות בחיקה של משפחה מאושרת, אם ערבית היא ואם ישראלית. הילדים החפים מפשע המפסידים את טיפוח הוריהם ואהבתם הם ילדינו כולנו, בין אם אלה יושבים על אדמות ערב או בישראל. אנו חבים כלפיהם אחריות גדולה כדי להבטיח להם הווה נעים ועתיד טוב."

הוא קורא לנו, אויביו עד זה לא מכבר, ואולי גם לבני עמו, להתעלות מעל הפנטיות, כי רק כך יוכלו הצדדים להגיע להסדר שיהיה מקובל על כולם.

עם כל זאת, אין להתעלם גם מהצדדים האחרים שבנאומו. אכן, הוא מבקש להתעלות מעל הפנטיות ולוותר עליה, מדגיש את כנות כוונותיו ומבטיח שהוא מוכן להכיר בקיומה של ישראל (זאת הייתה הבטחה תקדימית שמדינת ישראל צמאה לה מאז ההכרזה על חלוקת ארץ ישראל, שמדינות ערב התנגדו לה בכל תוקף), למעשה בעצם ביקורו בכנסת הוא הכיר בקיומה של המדינה. ועם זאת, הוא מדגיש את תביעותיו, ומבהיר שלא יסכים להתפשר עליהן: ישראל תיסוג מכל השטחים שכבשה (הוא מכנה זאת "שלום צודק"), ותתחייב לפתור את בעיית הפליטים הפלסטינים, שכן היא לבו של הסכסוך.

לקראת סיומו של הנאום הבטיח סאדאת כי הוא מבטא בדבריו את רחשי לב עמו.

הסכם השלום עם מצרים נחתם במרס, 1979, כשנה וחצי אחרי ביקורו בישראל. בעיית הפליטים הפלסטינים לא נפתרה, אבל ישראל נסוגה מכל השטחים שכבשה מידי מצרים במלחמת ששת הימים, למעט רצועת עזה, שעליה העדיף סאדאת לוותר, וידע מה הוא עושה.

ב-1981, עוד לפני שהושלם פינוי סיני, נרצח אנואר סאדאת בעת שצפה במצעד השנתי שציין את הניצחון של מצרים במלחמת יום כיפור. אנשי הג'יהאד המצרי שהשתתפו במצעד לבושים במדי צבא, קפצו ממשאית נוסעת, הסתערו על בימת הכבוד, וירו בו.

הרצח הוכיח כי טעה בהבטחתו שלפיה הוא מייצג את רחשי הלב של כל בני עמו. עם זאת, הסכם השלום עם מצרים שריר וקיים עד עצם היום הזה, ארבעים ואחת שנים אחרי שנחתם.

בדבר אחד אין ספק: סאדאת היה מנהיג פורץ דרך, אמיץ, ובעל חזון. קשה שלא לתהות מתי יפקוד אותנו מנהיג בשיעור קומתו, שידע לעשות מעשה, ליזום מהלכים חיוביים, להביט קדימה, אל האופק, במילים אחרות – להנהיג.

אנואר סאדאת

הנאום במלואו

 

במלחמות אין מנצחים ואין מנוצחים

"בשם אללה, כבוד יושב-ראש הכנסת, מורי ורבותי. הרשו לי בראש ובראשונה לפנות אל יושב-ראש הכנסת בתודתי הכנה על כי איפשר לי לדבר אליכם בהזדמנות זו. כשאני מתחיל את דברי אני אומר: השלום עליכם ורחמי האלוהים, השלום לכולנו אם ירצה ה', השלום לכולנו עלי אדמות הן בערב והן בישראל ובכל מקום ופינה בעולם גדול זה המסובך במאבקי הדמים שלו, עולם המזועזע בסתירות החדות שבו, הנתון מפעם לפעם לאיום של מלחמות הרסניות, מלחמות אשר עושה האדם כדי שישמיד באמצעותן את אחי האדם. ובסופו של דבר, בין עיי המפולת של מה שבנה האדם ובין שרידי גופות הקורבנות של בני-האדם, אין מנצח ואין מנוצח. לאמיתו של דבר המנוצח האמיתי הוא האדם, האדם הנעלה שביצורי האלוהים, אותו אדם אשר בראהו האלוהים, וכפי שאמר גאנדי שליח השלום: למען ילך על רגליו, יבנה את חייו ויעבוד את אלוהיו.

באתי אליכם היום, כששתי רגלי יציבות הן, כדי שנבנה חיים חדשים, כדי לקיים את השלום בהיותנו כולנו על אדמה זו, ארץ האלוהים. כולנו, מוסלמים, נוצרים ויהודים, כולנו עובדים את האלוהים ואיננו משתפים בו אחר. הוראותיו ומצוותיו של אלוהים הן האהבה, האמת, נקיון הכפיים והשלום.

האמנם כוונתי לפתוח שוב במלחמה?

אני מוצא צידוק לכל אלה אשר קיבלו את החלטתי לבוא אל הפרלמנט שלכם, כאשר הודעתי עליה קבל עם ועולם, בהשתוממות ואפילו במבוכה. ויש כאלה, חלק מהם, שההפתעה הקשה דימתה להם שהחלטתי אינה יותר מאשר תמרון מילולי לצריכה פנימית כלפי דעת הקהל העולמית; חלק אחר אפילו תיארוה כטקטיקה פוליטית הבאה כדי לחפות על כוונותי לפתוח במלחמה חדשה.

אינני מעלים מפניכם שאחד מעוזרי במשרד נשיא הרפובליקה התקשר אתי בשעה מאוחרת בלילה מיד אחרי שחזרתי אל ביתי ממועצת העם ושאלני בדאגה: ומה תעשה אם תפנה אליך ישראל בהזמנה באמת? עניתיו בכל השקט: אקבלנה על המקום. כבר הודעתי שאני מוכן ללכת אל סוף העולם, אני אלך לישראל, כי אני רוצה להציג את העובדות השלמות כמות שהן לפני עם ישראל.

אני מוצא צידוק לכל מי שהחלטתי הפליאה אותו או הביע ספק באמינותן של כוונותי העומדות מאחורי החלטתי. אין אחד שתיאר לעצמו שנשיא המדינה הערבית הגדולה ביותר, הנושאת את המעמסה הגדולה ביותר ואת האחריות הראשונה במעלה בנושא המלחמה והשלום באזור המזרח התיכון, יכול להכריז על החלטתו המתבטאת בנכונות ללכת לארץ היריב, כאשר עודנו במצב מלחמה; אפילו יתירה מזאת – כאשר כולנו יחד עודנו סובלים מתוצאותיהן של ארבע מלחמות אכזריות במשך שלושים שנה; ומעל לכל זה – בזמן שמשפחותיהם של קרבנות מלחמת אוקטובר 1973 עדיין חיות את הטרגדיות של אלמנות, של יתמות, של הקרבת אבות ובנים שפלו חלל.

כמו כן, כפי שכבר הודעתי, לא התייעצתי בנושא ההחלטה הזאת עם מישהו מעמיתי ואחי נשיאי מדינות ערב או מדינות העימות. אחדים מהם, שהתקשרו אתי, אפילו גילו התנגדות אחרי ההודעה על ההחלטה כיוון שקיימת סיטואציה של ספק וחוסר אמונה המקננים בלב מדינות ערב, לרבות העם הפלשתינאי, מצד אחד, ובלב ישראל מצד שני, והם מקננים עדיין בכל הלבבות והנפשות. די לנו בכך שחודשים ארוכים, שבהם יכולנו לכונן את השלום, הלכו לשווא בגלל הסיכסוכים והוויכוחים, אשר לא נשאו פרי ואשר התמקדו סביב הנוהלים הקשורים בכינוס ועידת ז'נבה, המבטאים כולם את הספק הגדול ואת חוסר האמון השלם.

אני מדבר אליכם בכל הכנות

אבל אני מדבר אליכם בכל הכנות. קיבלתי את ההחלטה אחרי מחשבה והרהורים ארוכים ואני יודע שזה סיכון גדול. אבל אם האלוהים ישתבח ויתעלה קבע שאשא באחריות לעמה של מצרים ואשתתף באחריות בכל הנוגע לגורל העם הערבי והעם המצרי הרי יוצא מכך שהחובה הראשונה במעגל-אחריות זה היא למצוא את כל הדרכים כדי שארחיק מעל האומה המצרית הערבית וכל העם הערבי את השואות המתחייבות ממלחמות הרסניות, ממיתות, אשר האלוהים בלבד יודע את תוצאותיהן.

אחרי הרהורים ארוכים שוכנעתי שהנאמנות והדבקות באחריות בפני האלוהים ובפני העם מטילות עלי את החובה ללכת אל המקום הנידח ביותר בעולם, ואפילו לבוא אל ירושלים ולדבר אל חברי הכנסת, נציגי עם ישראל, על כל האמיתות והעובדות העולות בתוכי כדי להשאירכם אחר-כך שתחליטו בעצמכם לעצמכם. אחר-כך יעשה לנו אלוהים את אשר יעשה.

עלינו להתעלות מעל לפנטיות

גבירותי ורבותי, בחייהם של אומות ועמים יש רגעים שבהם מוטלת על כל אלה אשר ניחנו בתבונה ובראייה נכונה ונוקבת של הדברים לראות את אשר מעבר לעבר, עם כל הסיבוכים והמשקעים, וזאת למען זינוק נועז לקראת אופקים חדשים. אלה הנושאים כמונו אותה אחריות המוטלת על כתפינו הם הם הראשונים שצריכים לאזור עוז כדי להחליט את ההחלטות הגורליות התואמות את הסיטואציה. על כולנו להתעלות מעל לכל התופעות של פאנאטיות, מעל לאשליה עצמית ומעל לתאוריות ישנות-נושנות של עליונות, והדבר החשוב ביותר הוא שאל נשכח לעולם כי רק האלוהים מחוסן מפני כל שגיאה ורבב.

באומרי שאני רוצה להרחיק מעל כל העם הערבי את השואות המתחייבות ממלחמות חדשות, כאובות ואיומות, אני בא להודיע לפניכם בכל הכנות שהנני נושא אותו מטען של רגשות והנני נושא באותה אחריות לכל אדם בעולם, בוודאי כלפי העם הישראלי. כל נפש המוצאת את סופה במלחמות היא נפש של אדם ואין זה משנה אם ערבי הוא או ישראלי. האישה המתאלמנת היא אדם אשר זכותו לחיות בחיקה של משפחה מאושרת, אם ערבית היא ואם ישראלית. הילדים החפים מפשע המפסידים את טיפוח הוריהם ואהבתם הם ילדינו כולנו, בין אם אלה יושבים על אדמות ערב או בישראל. אנו חבים כלפיהם אחריות גדולה כדי להבטיח להן הווה נעים ועתיד טוב.

עלינו להגן על חיי ילדינו

למען כל זה, בכדי להגן על חיי בנינו ועל חיי אחינו ואחיותינו כולם, כדי שחברתנו תתפנה ליצירה מתוך בטחון ושלווה, למען התפתחות האדם והאושר, כדי להעניק לו זכות של חיים בכבוד, למען אחריותנו בפני הדורות הבאים ולמען חיוכו של כל תינוק הנולד על אדמתנו – למען כל אלה החלטתי לבוא אליכם למרות כל הסיכונים ולשאת
לפניכם את דברי בצורה ישירה.

אני המנהיג הערבי הראשון שמוכן לחתום על הסכם שלו

נשאתי ואני עדיין נושא בנטל האחריות ההיסטורית ומשום כך הצהרתי לפני כן ולפני שנים אחדות –  למען הדיוק ב-4 בפברואר 1971 – שאני מוכן לחתום על הסכם שלום עם ישראל. זו היתה הצהרה ראשונה מפי אדם ערבי הנושא באחריות מאז החל
הקונפליקט הערבי-ישראלי. מתוך כל המניעים האלה המתחייבים מן האחריות המנהיגותית אמרתי ב-16 באוקטובר 1973 לפני בית האומה, הפרלמנט המצרי, כי יש לקרוא לכנס בין-לאומי שבו יוחלט על שלום קבוע וצודק. באותו זמן לא הייתי שרוי בנסיבות שמחייבות אותי לבקש שלום או לבקש הפסקת אש, אך מתוך המניעים האלה המתחייבים מן האחריות ההיסטורית והמנהיגותית חתמנו את ההסכם הראשון להפרדת הכוחות; ובעקבות כך – את ההסכם השני להפרדת הכוחות בסיני.

התחלנו לדפוק על הדלתות הפתוחות והסגורות כדי למצוא דרך בכיוון לשלום תמידי וצודק. פתחנו את לבנו לכל עמי העולם כדי שיבינו את מניעינו ואת יעדינו וכדי שישתכנעו שאנו באמת ובתמים שוחרי צדק ויוצרי שלום.

באתי אליכם בלב פתוח

עם כל המניעים האלה החלטתי לבוא אליכם בשכל פתוח, בלב פתוח וברצון מתוך הכרה, כדי שנבנה את השלום האמיתי המושתת על צדק.

רצה הגורל שמסע השלום יהיה ביום החג המוסלמי הגדול, חג הזבח המבורך, חג ההקרבה, כאשר הפקיד אברהם אבינו עליו השלום, אבי הערבים והיהודים, את גורלו בידי אלוהים ופנה אליו בכל רמ"ח אבריו, לא מתוך ציות כי אם מתוך כוח רוחני עצום ומתוך בחירה חפשית, ככדי להקריב את יוצא חלציו. זאת מתוך דחף של אמונה
עמוקה, בלתי מעורערת, באידיאלים נשגבים, המעניקים לחיים תכנים עמוקים.

שמא מקריות זו נושאת תוכן חדש לנפשות כולנו, שמא תהפוך מקריות זו לתקווה אמיתית, לבשורת הביטחון והשלווה והשלום.

אלה רגעים נדירים

גבירותי ורבותי, הבה נהיה גלויים במלה הישרה וברעיון הבהיר והברור שאין בו עיקולים; הבה נהיה גלויים איש לרעהו בשעה שהעולם כולו, במערב ובמזרח, עוקב אחרי רגעים נדירים אלה, רגעים נדירים אלה אשר ייתכן כי יהיו נקודת מפנה מהותית
בתהליך ההיסטורי באזור הזה של העולם, ואולי בעולם כולו. הבה נהיה גלויי לב בשעת מתן תשובתנו לשאלה הגדולה כיצד אפשר להגשים את השלום היציב והצודק.

קודם כול, באתי אליכם ועמי תשובה ברורה וגלויה על שאלה גדולה זו כדי שהעם בישראל ישמע אותה, וישמע אותה העולם כולו, וכדי שישמעו אותה כל אלה שקריאותיהם הכנות לשלום כבר הגיעו לאזני מתוך תקווה שבסופה של פגישה היסטורית זו תהיינה תוצאות שמצפים ומייחלים להן מיליוני אדם. בטרם אודיע על תשובתי רצוני להבטיח לכם שאני נשען בתשובתי הגלויה והברורה על מספר עובדות שאיש אינו יכול להתחמק מלהכיר בהן.

אין אושר על חשבון אומללות

עובדה ראשונה: לא ייתכן אושר לאדם כלשהו על חשבון אומללות האחרים;

עובדה שנייה: לא דיברתי ולא אדבר בשתי שפות. לא ניהלתי ולא אנהל שני סוגי מדיניות, לא אשא ולא אתן עם איש אלא בשפה אחת ובמדיניות אחת ובחזות-פנים אחת;

עובדה שלישית: העימות הישיר והקו הישר הם הדרך הקרובה ביותר והמוצלחת ביותר להגיע למטרה ברורה;

העובדה הרביעית: הקריאה לשלום קבע, לשלום צודק המושתת על
כיבוד החלטות האו"ם, הפכה לנחלת העולם כולו והיתה לדרך של הבעת רצון החברה הבין-לאומית, אם בברירות הרשמיות אשר מתוות את המדיניות ומקבלות החלטות, או ברמת דעת הקהל העולמית-הציבורית, דעת הקהל המשפיעה על גיבוש המדיניות
וקבלת ההחלטות;

העובדה החמישית, והיא אולי החשובה והברורה ביותר: האומה
הערבית איננה זזה ואיננה פועלת בחתירה למען השלום היציב והצודק מתוך מעמד של חולשה או זעזוע, כי אם ממש להיפך – יסודות איתנים של כוח ויציבות העושים את דבריה לדברים הנובעים מתוך רצון אמיתי וכן להגיע לשלום, רצון הנובע מהערכה
אמיתית לתרבות, כדי למנוע שואה בטוחה עלינו ועליכם ועל העולם כולו.

אין חלופה לשלום

אכן אין חלופה להחלטה לגבי שלום יציב וצודק, שסערות אינן מזעזעות אותו ולא יוטלו בו ספיקות ואין כוונות רעות ואין עיקולים בדרכו.

מן העובדות האלה, אשר ביקשתי להציב לפניכם כהווייתן, כפי שאני רואה אותן, אני מבקש להזהירכם בכל הכנות. אני מזהירכם מדברים שאולי עולים במחשבה. חובת גילוי הלב שלי מחייבת אותי לומר לכם את הדברים הבאים:

1) לא באתי אליכם כדי לחתום על הסכם נפרד בין מצרים וישראל. אין זה בא בחשבון במדיניות מצרים. הבעיה אינה מצרים וישראל. כל שלום נפרד בין מצרים וישראל או בין מדינה ממדינות העימות וישראל לא יביא את השלום הצודק באזור כולו. יתר על כן, אף אם יתגשם השלום בין מדינות העימות כולן ובין ישראל, ללא פתרון צודק לבעיה הפלשתינאית, הדבר הזה לא יגשים בכלל שלום יציב וצודק, שהעולם כולו מאיץ להגיע אליו ולהשיגו.

2) לא באתי אליכם כדי לחתור להשגת שלום חלקי, דהיינו לסיים מצב המלחמה בשלב זה ואחר-כך לדחות את הבעיה בשלמותה לשלב הבא. אין זה הפתרון היסודי העשוי להובילנו לשלום היציב. ובקשר לזה, לא באתי אליכם כדי שנסכים על הסדר-ביניים
שלישי בסיני או בגולן או בגדה המערבית, שכן הדבר הזה פירושו שאנו רק דוחים את הצתת הפתיל לעתיד. ואף פירושו של דבר שחסר לנו העוז לעמוד פנים אל פנים מול השלום וכי אנחנו חלשים מכדי לשאת המעמסה ובאחריות של שלום יציב וצודק. באתי אליכם כדי שנבנה יחד את השלום הקבוע והצודק כדי שלא תישפך טיפה אחת מדם אחד הצדדים. למען זאת הכרזתי כי אני מוכן ללכת אל סוף העולם.

וכאן אני חוזר להשיב על השאלה הגדולה: כיצד נגשים את השלום הקבוע והצודק? לדעתי – ואני אומר זאת מעל במה זו לעולם כולו –התשובה איננה בלתי אפשרית ואין היא קשה, אף שעברו שנים ארוכות של נקמת דם, איבה, שנאה וגידול דורות ברוח של
התרחקות מושלמת ואיבה מחריפה. התשובה איננה בלתי אפשרית ואיננה קשה אם נלך בדרך של קו ישר ובכל הכנות והאמונה. אתם רוצים לחיות יחד אתנו באזור זה של העולם.

אנחנו מקבלים אתכם בברכה, בביטחון ובבטחה

ואני אומר לכם בכל הכנות: אנחנו מקבלים אתכם בינינו בברכה, בביטחון ובבטחה. דבר זה כשלעצמו הוא נקודת-מפנה עצומה, מסימניו של מפנה היסטורי חד. בעבר היינו דוחים אתכם, והיו לנו בכך טענות וסיבות משלנו. כן, היינו מסרבים להיפגש אתכם בכל מקום שהוא. כן, היינו מתארים אתכם כישראל המדומה. כן, היינו נפגשים יחד אתכם בכינוסים או בארגונים בין-לאומיים ונציגינו לא היו – ועדיין אינם – מחליפים ברכות ושלום. כן, כזאת קרה ועדיין קורה כדבר הזה. היינו מתנים כי בכל השיחות יהיה מתווך אשר ייפגש עם כל צד בנפרד. כן, כך נתקיימו שיחות הפרדת-הכוחות הראשונה, ובזאת הדרך נתקיימו שיחות הפרדת-הכוחות השנייה. כמו כן נפגשו נציגינו בוועידת-ז'נבה הראשונה, למשל, מבלי להחליף אפילו מלה ישירה אחת.

כן, כזאת קרה. ואולם היום אני אומר לכם ואני אומר לעולם כולו: אנחנו מסכימים לחיות יחד אתכם בשלום צודק וקבוע. איננו רוצים להקיף אתכם או כי אתם תקיפו אותנו בטילים שנועדו להרוס או בפצצות של שנאה ואיבה. הכרזתי יותר מפעם אחת כי ישראל היא עובדה קיימת, שהעולם הכיר בה ושתי מעצמות-העל קיבלו
עליהן את האחריות לבטחונה והגנת קיומה. ומאחר שאנחנו רוצים את השלום, באמת ובתמים, היתה בינינו ובניכם חומה עצמוה וגבוהה. ביקשתם לבנות את החומה הזאת במשך מחצית היובל. ואולם חומה זו התנפצה בשנת 1973. היתה זו חומה של מלחמה
נפשית הנמשכת בלהבתה ובהסלמתה. זאת היתה חומה של הפחדה בכוח שיכול לכבוש בסערה את האומה הערבית מקצה אל קצה. זאת היתה חומה של הפצת הדעה כי אנחנו אומה אשר הפכה לגוף חסר-תנועה. יתר על כן, היו ביניכם שאמרו כי אפילו כעבור
חמישים שנה לא תהיה עוד תקומה לערבים מחדש. זאת היתה חומה המאיימת תמיד בזרוע הארוכה אשר תוכל להגיע לכל מקום ולכל מרחק. זאת היתה חומה המזהירה אותנו מפני השמדה ואבדון אם ננסה להשתמש ולהפעיל את זכותנו החוקית לשחרר את אדמותינו הכבושות. עלינו להכיר יחד כי חומה זו נפלה ונופצה בשנת 1973.

באתי כדי לסלק את הספקות

אולם קיימת עוד חומה. חומה שנייה זו מהווה מחסום נפשי סבוך בינינו וביניכם, מחסום של ספיקות, מחסום של ניכור, מחסום של חשש, של הולכת שולל, מחסום של הזיה ביחס לכל התנהגות או מעשה או החלטה, מחסום של פירוש זהיר ומוטעה לכל מאורע או שיח. מחסום נפשי זה הוא אשר התבטאתי אודותיו בהצהרותי הרשמיות, שהוא מהווה 70% של הבעיה. ואני שואל אתכם היום, בביקורי זה: מדוע לא נושיט זה לזה את ידנו באמת ובאמונה, בכנות, כדי לנפץ יחדיו את המחסום הזה? מדוע לא נאחד את רצוננו באמת, באמונה ובכנות, כדי לסלק יחד את כל הספיקות, הפחד, הבוגדנות והכוונות הרעות וכן את הכוונות הנסתרות? מדוע לא נעמוד כאיש אחד ובאומץ לב של גברים ובתעוזת הגיבורים אשר מקדישים את חייהם למען מטרה נעלה יותר? מדוע לא נעמוד כאיש אחד בזה אומץ-הלב, בזאת התעוזה, כדי שנקים בניין נשגב של שלום אשר ייכון לנצח ואשר יאיר לדורותינו הבאים אורות של שליחות אנושית למען בניין, פיתוח וטובת אנוש? מדוע נוריש לדורות הבאים את תוצאות שפיכות הדמים, את הכליה, את היתמות, את האלמנות, את הרס המשפחות ואת אנחת הקרבנות?

מדוע שלא נאמין בתבונת הבורא, כפי שבאה במשלי שלמה: מרמה בלב חורשי רע וליועצי שלום שמחה… טוב פת חרבה ושלווה בה מבית מלא זבחי ריב? מדוע שלא נקרא ממזמורי דוד הנביא: "אליך ה' אקרא… שמע קול תחנוני בשוועי אליך, בנשאי ידי אל דביר קדשך; אל תמשכני עם רשעים ועם פועלי אוון, דוברי שלום עם רעיהם ורעה בלבבם; תן להם כמפעלם וכרוע מעלליהם… בקש שלום ורדפהו"?

עליכם לנטוש את חלומות הפלישה

גבירותי ורבותי, את האמת אומר לכם: השלום לא יהיה שלום כשמו אם לא יהיה קיים על צדק ולא על כיבוש אדמתו של הזולת. לא ייתכן שאתם תבקשו לעצמכם את אשר אתם שוללים מן האחרים. בכל הכנות וברוח אשר הביאה אותי אליכם היום אני אומר לכם: עליכם לנטוש סופית את חלומות הפלישה, ולנטוש גם את האמונה האומרת כי הכוח הוא האמצעי הטוב ביותר להתנהגות עם ערבים. עליכם לקלוט היטב את הלקחים של העימות בינינו וביניכם, ולא תועיל לכם התפשטות בדבר כלשהו. וכדי שנדבר בגלוי: הרי אדמתנו אינה ניתנת למיקוח ואיננה מוצגת לוויכוחים. העפר הלאומי נראה בעינינו כאותו הוואדי הקדוש שאללה דיבר בתוכו אל משה עליו השלום. אין אחד מאתנו זכאי או מסכים לוותר על שעל אחד מאדמה זו או לקבל את עקרון הוויכוח והמיקוח עליו.

לפנינו הזדמנות טובה לשלום

את האמת אומר לכם: לפנינו היום ההזדמנות הטובה לשלום, והיא הזדמנות שאין התקופה יכולה לתת לנו כמותה, אם באמת נהיה רציניים במאבקנו למען השלום. הזדמנות זו, אם נאבד אותה, או נפזרנה, תתנקם ותחול עליה קיללת האנושות וקיללת ההיסטוריה.

מהו השלום לגבי ישראל? – שתחיה באזור עם שכניה הערבים בשלווה ובביטחון. זהו ההגיון שאני אומר לעומתו: כן, שישראל תחיה במסגרת גבולותיה, רגועה ובטוחה מכל תוקפנות.

זהו הגיון שלעומתו אומר: הן, שישראל תקבל את כל סוגי הערבויות
המבטיחות לה את שתי האמיתות הללו. זוהי דרישה שלעומתה אני אומר הן.

יתר על כן, אנו מודעים לכך שנסכים לכל הערבויות הבין-לאומיות שאתם מדמים לעצמכם וממי שאתם רוצים לקבלן. אנו מודעים לכך שנסכים לקבלת על הערבויות שאתם רוצים משתי המעצמות או מאחת מהן או מחמשת הגדולים או מחלקם. אני חוזר ומודיע בכל הבהירות שאנחנו מסכימים לכל הערבויות שאתם תקבלו, ובמקביל אנו נקבל אותן ערבויות. תכליתו של דבר איפוא: כאשר אנו שואלים מה הוא השלום לגבי ישראל, התשובה היא, שישראל תחיה במסגרת גבולותיה עם שכניה הערביים בשלווה ובביטחון ובמסגרת הרצויה לה של ערבויות אשר משיג הצד שכנגד.

חייבים להחיות את רוח הסובלנות

אבל איך יתגשם הדבר הזה? איך נוכל להגיע אל תוצאה זו, ובאמצעותה אל השלום היציב והצודק? יש אמיתות שאין מנוס מלעמוד בפניהן בכל העוז והבהירות. יש אדמה ערבית שכבשה ישראל ועודנה כובשת בכוח מזויין. ואנו עומדים בתוקף על הגשמת הנסיגה השלמה משטחים אלה, לרבות ירושלים הערבית, ירושלים אל-קודס, שבאתי אליה בהיותה עיר השלום, שהיתה ותמשיך להיות לנצח ההגשמה החיה לדו-קיום בין כל המאמינים השלוש הדתות. אבל לא סביר הדבר שמישהו יחשוב כי במעמדה המיוחד צריכה העיר ירושלים להיות במסגרת סיפוח או התפשטות, אלא היא צריכה
להיות חפשית ופתוחה לכל המאמינים. וחשוב מכול שעיר זו לא צריך להפרידה מאלה שבחרו בה כמקום משכנם הקבוע מזה כמה מאות שנים. ובמקום להעביר את שנאות מלחמות הצלב אנו חייבים להחיות את הרוח של עומאר אבן אל-חטאב וצאלח א-דין,
דהיינו, רוח הסובלנות וכיבוד הזכויות. מקומות התפילה, המוסלמיים והנוצריים כאחד, אינם סתם מקומות לקיום טקסים ותפילות. הם יותר מזה, עדות אמת לנוכחותנו שלא נפסקה במקום הזה, בין אם פוליטית, אם רוחנית ואם מחשבתית.

חובה שאיש לא יטעה בהערכתו את החשיבות והכבוד שאנו רוחשים לירושלים, אנו הנוצרים והמוסלמים. והרשו לי לומר לכם ללא כל היסוס: לא באתי אליכם מתחת לכיפה זו כדי שאפנה בבקשה לפנות את כוחותיכם מן האדמה הכבושה. הנסיגה השלמה מן האדמה הערבית הכבושה אחרי 1967 היא דבר מובן מאליו. לא נקבל בעניין זה כל ויכוח ולא נתחנן בעניינו לפני מישהו או בפני מישהו, שכן אין כל משמעות לכל שיח על שלום יציב וצודק ואין כל משמעות לשום צעד הבא להבטיח את חיינו יחדיו באזור זה של העולם בשלווה ובבטחון, כאשר אתם כובשים אדמה ערבית בכוח
מזויין. אין שלום שיהיה יציב או שייבנה על כיבוש אדמת הזולת. כן, זה מובן מאליו.

זה אינו ניתן לוויכוח ולדיון, אם הכוונות תהיינה טובות ואם המאבק יהיה כנה למען יבוא השלום היציב והתמידי לדורנו ולכל הדורות אחרינו.

הבעיה הפלסטינית היא עיקר הבעיה

באשר לבעיה הפלשתינאית אין מי שיכחיש שזה עיקר הבעיה כולה. אין מי שיקבל היום בכל העולם סיסמאות שנשמעו בישראל, המתעלמות מקיומו של עם פלשתין, ואפילו שואלות: איפה הוא העם הזה? בעייתו של העם הפלשתינאי והזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי אינן ניתנות להתעלמות או להתכחשות מצד כלשהו.
אין ההגיון סובל ואין הדעת סובלת שיהיה מקום להתכחשות או להתעלמות מזה. זו עובדה שנתקבלה בהסכמה בין-לאומית במערב ובמזרח וזכתה להכרה, אהדה ותמיכה במסגרת מסמכים בין-לאומיים והודעות רשמיות, ולא יועיל לאיש לאטום את אזניו מן
המלים הנשמעות יום ולילה ולמעשה לעצום את עיניו מול העובדה ההיסטורית הזאת.

אפילו ארצות-הברית של אמריקה, בעל-הברית הראשון שלכם, הנושאת את שיא המחוייבות להגנת קיום ישראל וביטחונה, שנתנה ונותנת לישראל כל תמיכה מוראלית, חומרית וצבאית, אני אומר שאפילו ארצות-הברית בחרה להתייצב לפני האמת ולהכיר שלעם הפלשתינאי יש זכויות לגיטימיות והבעיה הפלשתינאית היא לב המאבק ועיקרו, וכל עוד הבעיה הזאת נשארת תלויה ללא פתרון הרי שהמאבק הזה יגבר ויקבל ממדים חדשים.

בכל הכנות אומר לכם: לא ייתכן שהשלום יושג בלי הפלסטינים. טעות חמורה שאין איש יודע את ממדיה היא לעצום עין מול הבעיה הזאת או להזניחה. אני לא אמשיך לגולל אירועי העבר מאז ניתנה הכרזת באלפור לפני כשישים שנה. אתם בקיאים יפה בעובדות. אם מצאתם אתם את ההצדקה החוקית והמוסרית להקים בית לאומי על
אדמה שלא היתה כולה רכושכם, קל וחומר שתבינו עקשנותו של העם הפלשתיני להקים את מדינתו מחדש במולדתו. כאשר תובעים כמה מן הקיצוניים שהפלשתינאים יוותרו על יעד נעלה זה, מובנו של ויתר זה, לאמיתו של דבר, לוותר על זהותם ועל תקווה כלשהי בעתיד.

אני מברך קולות ישראליים שדרשו להכיר בזכויות העם הפלסטיני כדי להגיע לשלום ולהבטיח אותו. אני אומר לכם, גבירותי ורבותי, שאין תועלת מאי-הכרה בזכות העם הפלשתינאי וזכותו להקים את מדינתו וחזרתו.

אנו הערבים עברנו נסיון זה בעבר יחד עמכם ועם עובדת הקיום הישראלי. המאבק עבר ממלחמה למלחמה, מקרבות לקרבות יותר גדולים, עד שהגענו היום אל קצה תהום מסוכנת ושואה נוראה אם לא ננצל יחד את הזדמנות השלום הקבוע והצודק.

עליכם לעמוד בפני הבעיה באומץ לב

חובה עליכם לעמוד בפני המציאות באומץ-לב כפי שעשיתי זאת אני. אין פתרון לבעיה כלשהי על-ידי מנוסה או התעלמות ממנה. לא ייתכן שיתייצב שלום על-ידי הנחת מצבים מסיבות דמיוניות שהעולם פנה אליהן עורף וכבר קרא באופן קולקטיבי לצורך בהכרה וכיבוד הצדק והאמת. אין צורך להיכנס לחלל הריק של הזכות של העם
הפלסטיני. אין תועלת ביצירת מחיצות כדי לעכב את בואו של השלום או להפילו.

כפי שאמרתי לכם, אין אושר על חשבון אומללותם של האחרים. כמו כן, העימות הישיר והקו הישיר הם הדרך הקרובה והמוצלחת ביותר ליעד הברור. העימות הישיר עם הבעיה הפלשתינאית והשפה היחידה לטפל בה לכיוון שלום צודק וקבוע טמונים בהקמת מדינה של העם הפלשתינאי, עם כל הערבויות הבין-לאומיות שאתם דורשים.

אסור שיהיה לכם חשש ממדינה צעירה שתזדקק לתמיכת כל מדינות העולם לשמירתה. וכאשר יצלצלו פעמוני השלום, לא תהיה יד אשר תקיש בתופי המלחמה; ואם תימצא יד כזו – לא יישמע קולה. תארו לכם את הסכם השלום שנביא בז'נבה לעולם הצמא לשלום, הסכם שלום העומד על הנקודות הבאות:

א. סיום הכיבוש הישראלי של האדמות הערביות שנכבשו בשנת 1967;

ב. הגשמת הזכויות היסודיות של העם הפלשתינאי וזכותו להגדרה עצמית, בכלל זה הקמת מדינתו;

ג. זכות לכל מדינות האזור לחיות בשלום בתוך גבולותיהן הבטוחים והמובטחים על-ידי אמצעים שהוסכם עליהם ואשר יבטיחו את הבטחון המתאים לגבולות הבין-לאומיים, וזאת בנוסף לערבויות בין-לאומיות;

ד. כל מדינות האזור מתחייבות לקיים ביניהן יחסים בהתאם למטרות ועקרונות אמנת האומות המאוחדות, ובמיוחד האיסור להשתמש
בכוח ופתרון סיכסוכים בדרכי שלום;

ה. סיום מצב המלחמה הקיים באזור.

מעריב, נובמבר 1977

השלום הוא כתיבה מחדש של ההיסטוריה

גבירותי ורבותי, השלום איננו חתימה על שורות כתובות כי אם כתיבה חדשה של היסטוריה. השלום איננו תחרות בקריאה אליו כדי להגן על חמדנות או להסתיר שאיפות. השלום במהותו הוא מאבק אדיר נגד התאוות והחמדנות. ושמא ניסיונות ההיסטוריה הקדומה והחדשה מלמדים אותנו כולנו שהטילים והנשק האטומי אינם
מביאים בטחון; להיפך, הם הורסים את הבטחון.

חובתנו למען עמינו, למען התרבות שיצר האדם, להגן על האדם בכל מקום משלטון כוח הנשק. חובה עלינו לרומם את שלטון ההומאניות ואת כוח הערכים והעקרונות אשר מרימים את קרנו של האדם.

ואם תרשו לי לפנות בקריאה מעל במה זו אל עם ישראל הריני פונה בדבר אמת לכל איש ואשה וילד בישראל ואומר לו: אני נושא אליכם, מאת העם המצרי אשר מברך את השליחות המקודשת הזאת למען השלום, אני נושא אליכם שליחות שלום, זוהי
שליחות של עם מצרים שאיננו יודע קנאות, שבניו המוסלמים, הנוצרים והיהודים חיים ברוח הידידות, האהבה והסובלנות. זוהי מצרים שעמה הפקיד בידי את פקדון השליחות הקדושה, אליכם, שליחות של בטחון ושלום. אני פונה אליכם, כל איש ואשה
וכל ילד בישראל: עודדו את הנהגתכם למאבק למען השלום כדי להפנות את המאמצים להקמת בניין רם של שלום במקום לבנות מבצרים ומקלטים המבוצרים בטילי הרס.

הראו לעולם כולו את דמות האדם החדש באזור זה של העולם כדי שישמש דוגמה לאדם האהבה, אדם השלום בכל מקום ומקום. בשרו לבניכם שמה שהיה בעבר היה סוף המלחמות וקץ היסורים. הנה באה התחלה חדשה של חיים חדשים, חיים של אהבה, ברכה, חופש ושלום.

מלאו את האדמה בשבחי השלום

הו, כל אם שכולה, כל אלמנה, כל בן שאבד לו אביו או אחיו, הו, כל קרבנות המלחמות: מלאו את האדמה והחלל בשבחי השלום, מלאו את הלבבות בתקוות השלום, הפכו את השיר לאמת חיה ומניבה, הפכו את התקווה לחוקה של עבודה ושל מאבק. שהרי כוח הרצון של העמים בא מכוח רצונו של האלוהים.

גבירותי ורבותי, לפני שבאתי לכאן פניתי בכל רחשי לבי ומצפוני אל האלוהים, ישתבח ויתהלל, כאשר ערכתי את תפילת החג במסגד אל-אקצא, כאשר ביקרתי בכנסיית הבשורה – פניתי לאלוהים שיתכן את רוחי, יקיים את אמונתי האיתנה, ושביקורי זה יגשים את מטרתו למען הווה מאושר ועתיד מאושר עוד יותר.

אני מבטא את רצון עמי וכוונותיו

בחרתי לחרוג מכל הכללים והתקדימים שידעו מדינות הלוחמות זו בזו, על אף כיבוש האדמות הערביות שעדיין קיים. הצהרתי שאני מוכן לבוא לישראל היתה הפתעה גדולה וגרמה להתרגשות רבה ואף להטלת ספיקות לגבי מטרות בואי. ולמרות זאת קיבלתי את ההחלטה באמונה שלמה שאני נותן כאן ביטוי כן לרצונו של עמי וכוונותיו.

בחרתי בדרך הקשה הזאת אפילו אם בעיני רבים וטובים היא הדרך הקשה ביותר. בחרתי לבוא אליכם בלב פתוח ובמחשבה פתוחה. בחרתי לתת דחיפות למאמצים העולמיים הנעשים למען השלום. בחרתי לבוא אליכם, לביתכם, ולהביא לכם את העובדות לאשורן, את האמיתות המופשטת, ולא כדי לתמרן ולא כדי להרוויח משהו,
אלא כדי שנעבור יחד את המערכות הקשות ביותר בהיסטוריה החדשה, זו המערכה אל שלום צודק וקבוע. אין זו מערכה שלי בלבד ולא של המנהיגים בישראל; זוהי מערכה של כל אזרח ואזרח על אדמותינו כולנו, שזכותו לחיות בשלום. זוהי התחייבות מצפונית ואחריות בלבותיהם של מיליונים המצפים לשלום המיוחל.

כאשר הודעתי על היוזמה הזאת שאלו רבים את השאלה: מה אפשר לדעתי להרוויח מביקור זה? מה אני מצפה ממנו? כשם שהשיבותי לשואלים כן מכריז אני באזניכם:

לא נקטתי יזמה זו מתוך רצון ומחשבה להשיג מה שניתן להשיג במשך הביקור; באתי למסור את השליחות ומסרתי את השליחות. ואתם קיראו את דברי האלוהים, כפי שנאמרו על-ידי זכריה נביאו: "והאמת והשלום אהבו".

והריני שואב השראה מפסוקים מן הקוראן, בהם נאמר: 'אמור, האמנו באלוהים ובאשר הורד עלינו ובאשר הורד על אברהם, ישמעאל, יצחק, יעקב והשבטים, ובאשר ניתן למשה ולישו ולנביא מריבונם, לא נפלה ביניהם, ועמו אנו תמימים'. ואמת דברי האלוהים הגדול."

איך גזר סטלין מוות על עשרות מיליוני בני אדם במשחק השחמט האסטרטגי ששיחק

בחודש דצמבר, 1949, התכנסה בתל אביב עצרת של חברי המפלגה הקומוניסטית בישראל כדי לחגוג את יום ההולדת ה-70 של יוסיף סטלין, נשיא ברית המועצות. גם במוסקבה חגגו את יום ההולדת בהתכנסות חגיגית ובנאומים שבהם לא הסתפקו בדברי ברכה. מולוטוב, סגן ראש הממשלה, הכריז למשל כי "ארצות רבות בעולם בשלות לקומוניזם" והבטיח שאם תפרוץ מלחמת עולם שלישית, היא "תסתיים במיגור האימפריאליזם בעולם".

בתל אביב אמר אחד הנואמים כי "התאספנו לחוג את חג הולדתו של סטלין, יחד עם עמי ברה"מ, ארצות הדמוקרטיה העממית ומיליוני אנשים בעולם כולו, הצמאים לשלום ושחרור סוציאלי. זה 25 שנה עומד סטלין כיורשו של לנין בראש המדינה הסובייטית. רב חלקו בפתרון בעיותיה העצומות של מדינת הפועלים. הוא הטביע את חותמו על התפתחותה בימי שלום כבימי מלחמה. בתקופה המכרעת של המלחמה האנטי-פשיסטית היה סטלין מצביאה הגדול של ברה"מ, שהוביל את הצבא האדום לניצחון עד שערי ברלין. מדינת ישראל קמה בעזרתה של ברה"מ. אנו שולחים את ברכתנו היהודית המסורתית 'יזכה לשיבה טובה'. נזכה כולנו לחזות בניצחון המהפכה הסוציאליסטית בעולם כולו."

בשנות ה-30 מתו מרעב מיליונים מתושבי ברית המועצות (על פי הערכות של היסטוריונים נספו אז בין 3 ל-10 מיליון אוקראינים) ומיליונים נמקו בגולאגים, שם נכלאו גם לא מעט תושבים זרים שנקלעו לארצם, נלכדו בהאשמות שווא ונכלאו במחנות ששימשו לכאורה להענשת פושעים פליליים ופוליטיים, אבל בעצם נועדו לספק כוח עבודה עצום וזול מאוד, כדי לממש את הפנטזיות הגרנדיוזיות של סטלין. למשל את הכרייה של תעלת הים הלבן שעלתה בחייהם של כ-12,000 – 25,000 אסירי גולאג, שנאלצו לחפור אותה בידיים, בתנאים של רעב וקור מסמרי שיער.

מאות אלפי בני אדם מתו בגולאגים, שסטלין דגל כמובן בקיומם. באחד מנאומיו מ-1938, שנשא בפני נשיאות הסובייט העליון, בחן סטלין את האפשרות "לעודד" את האסירים, בלי לשחרר אף אחד: "האם איננו יכולים לחשוב על דרך אחרת לגמול להם על עבודתם – עיטורים וכיוצא באלה? איננו פועלים כהלכה, אנו פוגעים בעבודת המחנה. שחרור האנשים הללו אולי נחוץ, אך מנקודת המבט של הכלכלה הלאומית, זה משגה… נשחרר את הטובים ביותר ונותיר את הגרועים ביותר."

מעניין לא פחות הנאום שנשא בפוליטביורו ב-19 באוגוסט, 1939, כלומר – פחות משבועיים לפני שהגרמנים פלשו לפולין ומלחמת העולם השנייה פרצה.

בנאום אמר כי "שאלת המלחמה והשלום תלויה לחלוטין בעמדה שתנקוט ברית המועצות. אנחנו," כך הסביר, "בטוחים שאם נחתום על חוזה הגנה הדדית עם צרפת ובריטניה, גרמניה תיסוג מפולין ותעדיף הסדר עם ארצות המערב. המלחמה תימנע, אבל זה יסכן את ברית המועצות.

לעומת זאת, אם נסכים להצעה של גרמניה, ונחתום על הסכם של אי לוחמה אתה, אין ספק שהיא תפלוש לפולין והמעורבות של צרפת ובריטניה לא תוכל להימנע. ארצות אירופה יחוו תהפוכות וקשיים חמורים, ואז נוכל להישאר מחוץ לקונפליקט, ולתכנן מתי מתאים לנו להצטרף למלחמה.

ניסיון 20 השנה האחרונות מוכיח כי בעת שלום המפלגה הקומוניסטית אינה חזקה די הצורך כדי שהבולשביקים יוכלו להשתלט על מוקדי הכוח. דיקטטורה של המפלגה מתאפשרת רק בעקבות מלחמה גדולה.

ברור לגמרי מה עלינו לעשות: עלינו להיעתר להצעה הגרמנית, לסרב לאנגלים בנימוס ולשלח את נציגי המשלחת שלהם בחזרה הביתה.

לא קשה לחזות את חשיבות המהלך ואת ההישגים שיהיו לנו בעקבותיו. ברור לנו שפולין תושמד עוד לפני שאנגליה וצרפת יספיקו להיחלץ לעזרתה. ואז גרמניה תוותר לנו על חלק מפולין. היתרון המיידי הוא שנגיע עד לשערי ורשה, כמו גם לגליציה האוקראינית.

גרמניה תעניק לנו חופש פעולה בארצות הבלטיות ותכיר בדרישתנו לקבל את בסרביה. היא מוכנה להכיר באינטרסים שלנו ברומניה, בולגריה והונגריה. המצב עם יוגוסלביה עדיין לא ברור. הפתרון תלוי בעמדה שתנקוט איטליה […].

כל זאת, אם גרמניה תנצח במלחמה. אבל עלינו לבחון מה יקרה אם היא תובס. במקרה כזה הסובייטיזציה של גרמניה תהיה בלתי נמנעת, ותקום ממשלה קומוניסטית. אל לנו לשכוח כי גרמניה סובייטית תסכן אותנו מאוד אם היא תיווצר בעקבות תבוסה של גרמניה. אנגליה וצרפת יוסיפו להיות חזקות, יכבשו את ברלין וישמידו את גרמניה הסובייטית. לא נוכל להגיש עזרה אפקטיבית לחברינו הבולשביקים בגרמניה.

לפיכך מטרתנו היא שגרמניה תמשיך במלחמה זמן רב ככל האפשר, כדי שאנגליה וצרפת יותשו עד כדי כך שהן לא יהיו עוד בעמדה שתסכן את גרמניה הסובייטית."

מכאן הסביר סטלין את מה שכינה "עמדתנו": על ברית המועצות להישאר נייטרלית, ולחכות. לא זו בלבד, אלא שהיא גם תגיש לגרמניה סיוע כלכלי מוגבל, כזה שלא יחליש את הכלכלה שלה עצמה, או את צבאה. בה בעת על ברית המועצות לשכלל את התעמולה הקומוניסטית בארצות המערב, ולעבור לנקיטת צעדים מחתרתיים. "עמיתינו הצרפתים יאלצו להקריב את עצמם", אמר, והוסיף: "עלינו להסכים לקורבנות הללו בלי שום היסוס."

עוד הסביר סטלין כמה חשוב שהמלחמה תימשך זמן רב ככל האפשר.

החלופה, ניצחון של גרמניה, לא נראתה לו מסוכנת במיוחד, שכן בכל מקרה גרמניה תוחלש מאוד. כמו כן, היא תשקע בניצול הקולוניות והטריטוריות שתכבוש, ועיסוקיה הרבים ימנעו ממנה לתקוף "אותנו". ובכלל, בצרפת הכבושה המפלגה הקומוניסטית תהיה חזקה מאוד, ומהפכה קומוניסטית תהיה בלתי נמנעת. ואז "נוכל לנצל את המצב, להיחלץ לעזרתה של צרפת ולהפוך אותה לבת ברית שלנו. בנוסף, כל האומות שייפלו בחלקה של גרמניה המנצחת יהיו בנות ברית שלנו. כך יזדמן לנו כר פעולה נרחב ליזום מהפכות ברחבי העולם."

סטלין סיכם את נאומו: "הצגתי בפניכם את שיקולי. אני חוזר ואומר: האינטרס של ברית המועצות, מולדת הפועלים, הוא שתפרוץ מלחמה בין הרייך לבין הקפיטליזם הצרפתי-אנגלי. חשוב מאוד לעשות הכול כדי שהמלחמה תימשך זמן רב ככל האפשר, כדי להחליש את שני הצדדים. לכן חיוני שנסכים להצעת גרמניה, ואז נפעל כדי שהמלחמה, ברגע שתוכרז, תימשך עד למקסימום. עלינו לחזק את הכלכלה ואת התעמולה בארצות הנִצות, כדי להתכונן ליום שבו המלחמה תסתיים."

בתכנונים האסטרטגיים שלו, שדמו כנראה בעיניו למעין משחק שחמט, דן סטלין למוות, באומדן גס, כ-70, אולי אפילו 85 מיליון איש. ביניהם היו כמובן עשרות מיליוני אזרחים של ברית המועצות, שכן, כידוע, היטלר לא פעל על פי התכנונים של סטלין, ובקיץ של שנת 1941 הפתיע אותו כשתקף את ברית המועצות במה שמכונה "מבצע ברברוסה". ועם כל זאת, ארבע שנים אחרי תום המלחמה עדיין איחל אזרח ישראלי לסטלין "שיבה טובה".

מה הייתה השפעת הדברים שאמרה הילדה שהדהימה את העולם

ועידת פסגה מטעם האו"ם, שנושאה היה "פיתוח והסביבה" התכנסה ביוני, 1992. באחד הימים נאמה בפני הנציגים ילדה קנדית, סֶוֶורְן סוזוקי, אז בת 13. בדבריה הקצרים – נאומה נמשך רק חמש דקות – הממה סוזוקי לא רק את הנוכחים, אלא את העולם כולו, שכן נאומה הופץ ברבים, אף על פי שקדם לקיומן של הרשתות החברתיות.

כל מי שצפה בנאום לא יכול היה שלא להתרשם מהעוצמה של הילדה, מרהיטות דבריה, ובעיקר מתוכנם. זה היה נאום שאמור להתניע מהלכים ולהביא לשינויים מהפכניים.

הנהו, כאן, בתרגומי:

"שלום, אני סֶוֶורְן סוזוקי, ואני מדברת מטעם ECO – ארגון הילדים למען הסביבה (the Environmental Children's Organization).

אנחנו קבוצה של בני 12 ו-13, שמנסים להביא לשינוי: ונסה סָטי, מורגן גַיְיסְלֶר, מישל קְוֶויְג ואני. אספנו את כל הכסף הנדרש כדי להגיע לכאן בעצמנו – עברנו מרחק של 5,000 מייל כדי לומר לכם, המבוגרים, שאתם חייבים לשנות את התנהגותכם.

לא באתי לכאן עם איזו אג'נדה סמויה. אני נאבקת למען העתיד שלי. אובדנו אינו דומה לתבוסה בבחירות, או להפסד של כמה נקודות בבורסה.

אני כאן כדי לומר דברים בשמם של הדורות הבאים. אני כאן כדי לדבר – לדבר בשם הילדים הרעבים ברחבי העולם, שזעקותיהם אינן נשמעות. אני כאן כדי לדבר בשם אינספור החיות שגוועות על פני כדור הארץ, כי אין להן עוד לאן לפנות. אני פוחדת כיום לצאת החוצה, לשמש, בגלל החורים באוזון. אני פוחדת לנשום את האוויר, כי אני לא יודעת איזה חומרים כימיים הוא מכיל.

בעבר נהגתי לצאת – נהגתי לצאת לדיג בוונקובר, עירי, עם אבא שלי. לפני כמה שנים מצאנו דגים לגמרי מסורטנים. ועכשיו אנחנו שומעים על חיות וצמחים שמוכחדים מדי יום ונעלמים לעד. בעבר חלמתי לראות עדרים של חיות בר, לראות ג'ונגלים ויערות גשם גדושים בציפורים ובפרפרים, אבל עכשיו אני לא בטוחה אם הם ימשיכו בכלל להתקיים, אם ילדי יוכלו לראות אותם.

הדברים האלה הטרידו אתכם כשהייתם בגילי? כל זה קורה לנגד עינינו, ואנחנו ממשיכים בכל זאת להתנהג כאילו שכל הזמן שבעולם, וכל הפתרונות האפשריים, עומדים לרשותנו. אני רק ילדה, ואין לי פתרונות. אין לי, ואני רוצה שתבינו – גם לכם אין. אתם לא יודעים איך לתקן את החורים בשכבת האוזון. אתם לא יודעים איך להחזיר את דגי הסלמון כדי שישחו שוב בנהרות שנעלמו. אתם לא יודעים איך להחיות זני חיות שנכחדו. ואתם לא יכולים להחזיר את היערות שצמחו בעבר במקומות שהם כיום מדבריות. אם אתם לא יודעים איך לתקן את כל אלה, בבקשה תפסיקו להרוס אותם.

אתם כאן נציגים של הממשלות שלכם, אתם אנשי עסקים, מארגנים, כתבים או פוליטיקאים. אבל בעצם, אתם אמהות ואבות, אחיות ואחים, דודות ודודים – וכולכם הילדים של מישהו.

אני רק ילדה, אבל אני יודעת שכולנו חלק ממשפחה שֶׁמונה חמישה מיליארד; אנחנו למעשה הכי חזקים מבין 30 מיליון מינים. גבולות וממשלות לא יצליחו לשנות זאת. אני רק ילדה, אבל אני יודעת שכולנו יחד באותה סירה, ושאנחנו חייבים לנהוג כעולם אחד, לטובת מטרה אחת.

אני [מדברת] מתוך כעס, לא מעיוורון. ומתוך הפחד שלי, אני לא חוששת לומר לעולם מה אני מרגישה. בארצי אנחנו מבזבזים כל כך הרבה, קונים וזורקים, קונים וזורקים, קונים וזורקים, ולמרות זאת הארצות הצפוניות מסרבות לחלוק את מה שיש להן עם אלה שנזקקים. גם אם יש לנו יותר ממה שדרוש לנו, אנחנו חוששים לחלוק. אנחנו חוששים לוותר על חלק מהעושר שלנו.

בקנדה אנו חיים חיי מותרות. יש לנו שפע של מזון ומחסה. יש לנו שעונים, אופניים, מחשבים, טלוויזיות. הרשימה יכולה להימשך יומיים. שלשום, כאן בברזיל, נדהמנו כששהינו זמן מה עם ילדים שחיים ברחובות. הנה מה שאחד מהם אמר לנו: "הלוואי שהייתי עשיר, הייתי נותן לכל ילדי הרחוב אוכל, בגדים, תרופות, מחסה, אהבה וחיבה."

אם ילד רחוב שאין לו כלום מוכן לחלוק, איך זה שאנחנו, שיש לנו הכול, ממשיכים להיות כל כך חמדנים? אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על כל הילדים האלה, בני גילי, וכמה מקום הלידה שלך משפיע. על זה שיכולתי להיות אחת הילדים שחיים בפבלות בריו. יכולתי להיות ילדה מורעבת בסומליה, או קורבן של מלחמה במזרח התיכון, או פושטת יד בהודו. אני בת יחידה, אבל אני יודעת איזה עולם נפלא יכול היה להיות לנו, אילו השתמשו בכל הכסף שמוציאים על מלחמות כדי לחפש פתרונות סביבתיים, לחסל את העוני, להגיע לחוזי שלום.

בבית הספר, אפילו בגן, אתם מלמדים אותנו איך להתנהג בעולם. אתם מלמדים אותנו לא להילחם, ליישב סכסוכים, לכבד את הזולת, לנקות אחרינו, לא לפגוע ביצורים אחרים, לחלוק, לא להיות חמדנים. אז איך זה שאתם עושים בדיוק את אותם הדברים שאתם מלמדים אותנו לא לעשות? אל תשכחו מדוע אתם משתתפים בוועידה הזאת  – למען מי אתם עושים זאת. אנחנו הילדים שלכם. אתם אלה שמחליטים באיזה מין עולם אנחנו גדלים. הורים אמורים להיות מסוגלים לנחם את הילדים שלהם, לומר להם: 'הכול יהיה בסדר', 'זה לא סוף העולם', 'אנחנו פועלים כמיטב יכולתנו.' אבל אני חושבת שאתם כבר לא יכולים לומר לנו את הדברים האלה. אנחנו נמצאים בכלל ברשימת העדיפויות שלכם?

אבא שלי אומר תמיד, 'אתה נמדד על פי מה שאתה עושה, לא על פי מה שאתה אומר.' בגלל מה שאתם עושים אני בוכה בלילות. אתם המבוגרים אומרים שאתם אוהבים אותנו. אבל אני רוצה להציב בפניכן אתגר, בבקשה, תנו למעשים שלכם לשקף את הדברים שאתם אומרים.

תודה."

בשנים האחרונות נוכחת האנושות עד כמה אנושה הפגיעה בכדור הארץ. הקרחונים נמסים. תושבי אירופה סובלים מגלי חום שלא ידעו כמותם בעבר. שריפות ענק מתלקחות ברחבי העולם. בדרום אפריקה סובלים התושבים ממחסור מחריד במים. מדענים קובעים שוב ושוב שבעוד זמן לא רב, אולי אפילו רק שנים אחדות, יגיע כדור הארץ לנקודת האל-חזור, שממנה כבר לא יהיה אפשר לתקן את מה שנהרס. התחזית היא שערי החוף ברחבי העולם יישטפו ויוצפו, כשגובה פני הימים והאוקינוסים יעלה. לפי אחד מתרחישי האימים, בעתיד הלא רחוק יוכלו בני האדם לשכון רק בקטבים של כדור הארץ.

סוורן סוזוקי ניסתה לדבר אל לבם של המבוגרים, של קובעי המדיניות, של נציג הממסד השונים, לפני 26 שנה. ועידת הפסגה שהתכנסה ב-1992 בברזיל הייתה הגדולה מסוגה. השתתפו בה 117 ראשי מדינות ו-178 נציגים נוספים. המשתתפים התחייבו לפעול כדי לשמור על כדור הארץ.

נראה שלא היה די בהחלטות ובהכרזות.

סוורן סוזוקי היא כיום פעילה למען איכות הסביבה, כמו אביה, שהוא קנדי דור שלישי, ממוצא יפני. כשהייתה בת 14 פרסמה את הספר "Tell the World": ספרו לעולם. באוניברסיטה למדה אקולוגיה וביולוגיה התפתחותית. היא נשואה ואם לשניים.

איך הביס ויליאם שייקספיר את עצמו?

ארונו של יוליוס קיסר מונח בפני המוני הרומאים שנאספו בכיכר. אחד מרוצחיו הוא ברוטוס, ידידו הקרוב. הדברים האחרונים שיוליוס קיסר אמר לפני שמת, בהפתעה וזעזוע מר, היו "Et tu, Brute?" – בעברית: "גם אתה ברוטוס?" – ואז, בכאב עמוק שנבע לא רק מהסכין שננעצה בגופו, אלא גם מההבנה שנבגד, אמר לעצמו הנרצח – "Then fall, Caesar", ואז נפל שדוד.

המוני רומאים זועמים באו והתקבצו לנוכח הגופה. ברוטוס חייב להרגיע ולפייס אותם. הוא פונה אליהם, ומבקש שיקשיבו לו, מפציר בהם לסמוך עליו ועל הגינותו, ולבחון את דבריו בתשומת לב. נראה שהצליח ללכוד את תשומת לבם, כי הם מקשיבים לו.

"אם יש כאן בקהל חבר אוהב של קיסר," הוא מפתיע אותם בדבריו, "אומר לו – ברוטוס אהב אותו לא פחות ממך." הסתירה בין אהבתו המוצהרת לבין המעשה שזה עתה עשה מעוררת בהם כנראה עניין. אפשר לדמיין אותם עומדים מולו ותוהים איך יסביר להם את הפער הלא מובן.

"לא מכיוון שאהבתי את קיסר פחות, אלא מכיוון שאהבתי את רומא יותר," הוא ממשיך, ואז שואל אותם מה הם מעדיפים: "שקיסר יחיה וכולנו נמות כעבדים, או שקיסר ימות וכולנו נהיה בני חורין?"

ברוטוס מסיט אם כן את הטיעון למישור האישי, הנוגע לכל אחד מהנוכחים: חייהם וחירותם, ואז מתמקד בעצמו ובתחושותיו: "קיסר אהב אותי, ולכן אני מבכה אותו; קיסר היה בר מזל, ולכן אני שמח; קיסר היה אמיץ, לכן אני רוחש לו כבוד. אבל, הוא היה שאפתן, ולכן הרגתי אותו." ברוטוס עצוב, שמח, רוחש כבוד, ולבסוף: החלטי ופועל בנחישות, לטובת רומא, למרות תחושותיו!

בשלב זה הוא מצביע כנראה על הדמעות השוטפות את לחייו (בתקופתו של שייקספיר הוראות הבימוי לא נכתבו בנפרד, אלא נרמזו מתוך הטקסט), ומושך תשומת לב ואהדה אל הכאב שהוא מביע: "הנה – דמעות על אהבתו. שמחה על מזלו, כבוד על אומץ לבו, ומוות על שאפתנותו," ואז פונה אל הקהל, ושואל שלוש שאלות רטוריות, שהתשובות להן אמורות להיות מובנות מאליהן. מטרתן  – לעורר בנוכחים את התחושה שהם מזדהים עם הרצח, ושגם הם במקומו של ברוטוס לא היו נוהגים אחרת: האם, הוא שואל אותם, מישהו מכם היה רוצה להיות עבד? האם מישהו מכם לא היה רוצה להיות רומאי? האם מישהו מכם אינו אוהב את ארצו?

מסתבר אם כן שרק בוגדים לא פטריוטים ושוטים גמורים אמורים להתנגד לרצח, שכן ברוטוס וחבריו הרגו את מי שסיכן את חירותם, כי התעתד לשעבד אותם!

המסקנה – ברוטוס אינו אשם במאומה. להפך. הוא ראוי להערכה ולכבוד. אכן, ההמון מריע לו, עד כדי כך שנשמעות קריאות של אנשים שמציעים למשוח אותו עצמו לקיסר. ברוטוס הצליח במשימה. בתוך כך, כשהוא כבר בטוח בעצמו ובהישגיו, מגיע אחד ממתנגדיו, מארק אנתוני, וברוטוס עושה את טעות חייו. מתוך ביטחון עצמי מופרז וודאות שכבש את לבם של הרומאים, הוא מאפשר לאנתוני לדבר.

אנתוני נושא את אחד הנאומים המרשימים ביותר שנשמעו אי פעם, מופת של רטוריקה ויכולת שכנוע, שהוא, כמובן, פרי עטו של שייקספיר.

הנה חלקו הראשון של הנאום ששם המחזאי בפי מרק אנתוני, הדמות שיצר (כאן בתרגומי):

רעי, רומאים, בני ארצי, אנא הטו אלי אוזן ושמעו.
באתי לקבור את קיסר, לא להללו.
גנותו של אדם נותרת עם מותו,
אך זכויותיו – הן נטמנות עם גופתו,
וכך יהא גם על קיסר. ברוטוס האציל
אמר על קיסר שהיה שאפתן.
אם אכן כך − חטאו היה כבד,
והוא שילם במלוא חומרת הדין.
כאן – ברשותם של ברוטוס ושל האחרים,
כי ברוטוס הוא אדם הגון,
וכך כולם, כה הגונים –
באתי לדבר מעל גופתו של קיסר.
הוא היה לי חבר, נאמן וישר.
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס הוא אדם הגון.
שבויים רבים הביא קיסר לרומא,
הכופר ששילמו העשיר את הקופה,
האם זה מנהגו של שאפתן?
כשאיש עני בכה, קיסר בכה עמו,
שאפתנות קרוצה מחומר קשיח יותר,
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס הוא אדם הגון.
כולכם הייתם עדים: בחגיגות לופרקל
שלוש פעמים הגשתי לו כתר,
שלוש פעמים הוא סירב. האם זאת שאפתנות?
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס, כמובן, אדם הגון.
דברי לא נועדו להתווכח עם ברוטוס,
אומַר רק את מה שאדע:
כולכם אהבתם אותו, עם סיבה,
מדוע, אם כן, לא תתאבלו עליו?
אהה, שיקול-הדעת, חיות-טרף חטפו אותך,
בני האדם איבדו אותך. סלחו לי.
לבי שם, בארון עם קיסר,
עלי להשתהות, עד שישוב אלי. (בוכה).

ב-35 השורות הראשונות של נאום אנתוני מפגין שייקספיר את גאוניותו. המשימה נראית לא פשוטה, שהרי שייקספיר נאלץ להתמודד עם כישרונו של הגאון הניצב מולו – הוא עצמו – ו"להביס" אותו, כלומר –  להתמודד עם נאום ההגנה המוצלח ביותר ששם בפיו של ברוטוס. איך יסתור את הדברים המשכנעים כל כך שנתן לרוצח לומר? אפשר ממש לדמיין את המחזאי הכותב הוגה את מהלך הטיעונים המופלא של ברוטוס, ועתה, במעין דו קרב מחשבתי של ענק רוח הנאבק בשכלו שלו, נאלץ להתמודד עם מה שהוא עצמו יצר!

בנאומו של אנתוני אפשר ממש לראות איך שייקספיר אתגר את עצמו, הציב רף גבוה מאוד, ואז התרומם ודילג מעליו בקלילות, עם המונולוג של אנתוני.

איך אם כן מצליח אנתוני להטות את לב ההמון הרומאי, להסעיר אותו, להביא אותו לכך שיכעס שוב על הקושרים והמתנקשים? משימתו לא פשוטה. ההמון השתכנע שברוטוס אדם הגון, שטובת העם הייתה לנגד עיניו, שהקריב למעשה את האהבה שחש כלפי חברו הטוב, למענם ולמען חירותם.

האמצעים הרטוריים שאנתוני מפעיל רבים. בפתח דבריו הוא נעזר במוזיקליות ובצלילים. הוא פותח בשלוש מילים עוקבות שעוצמתן הולכת וגוברת, כמו נקישות של גונג: "Friends" – הברה אחת;  "Romans" – שתי הברות; "countrymen"  – שלוש הברות. זה פועל. הוא זוכה לתשומת לבם. משתררת שתיקה.

אנתוני נזהר שלא לסתור את דבריו של קודמו. אם יעשה כן, יקומם עליו את המאזינים. לא, הוא ממשיך לכאורה את הקו של ברוטוס – הוא לא בא להלל את קיסר, אלא לקבור אותו. הדברים הללו נשמעים למאזינים לגיטימיים. הרי אפילו הרוצח סיפר על אהבתו לנרצח!

אנתוני מבהיר מדוע הוא מבקש "לקבור אותו": הרי "זכויותיו", כלומר – המעשים הטובים שעשה – ייקברו אתו, ויוותר רק זכר הדברים הראויים לגנאי. ואז הוא מזכיר את ברוטוס ומכנה אותו "אציל", נזהר שלא להתנצח אתו. לכאורה, הוא מסכים עם הדברים שברוטוס אמר, אבל כבר במשפט הראשון שותל בהם רמז של ספק סמוי: "ברוטוס האציל אמר על קיסר שהיה שאפתן. / אם אכן כך − חטאו היה כבד…": "If it were so": באנגלית המשפט מנוסח כתנאי בטל, כלומר – כזה שאין סיכוי לקיומו.

וכאן טמון תכסיס רטורי נוסף, מתוחכם עוד יותר: אנתוני יחזור עוד שלוש פעמים ובשינוי קל על אמירתו לפיה קיסר היה שאפתן. בפעם הראשונה: "ברוטוס האציל אמר על קיסר שהיה שאפתן". כעבור כמה שורות: "אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן" ושוב כך, בהמשך. ככל שאנתוני חוזר על המשפט, כך הוא טומן ספקות בלבם של השומעים ומגביר אותם, מה גם שבין חזרה לחזרה על האמירה הוא מוסיף בעדינות מידע סותר: קיסר היה חבר, נאמן וישר; בזכותו הגיעו לרומא שבויים רבים שהעשירו את הקופה הציבורית; הוא היה רך לבב, וכשנתקל בסבלו של רומאי עני, הזדהה אתו והביע את אהדתו; והכי חשוב: כשאנתוני הציע לו את הכתר – קיסר סירב לו. (עניין ההדגשה המוגזמת מעלה על הדעת את הדברים ששייקספיר שם בפיה של דמות במחזה אחר שלו. ב"המלט", גרטרוד, אמו של המלט, מותחת ביקורת על השחקנית המגלמת את המלכה בהצגה הקטנה שהמלט מעלה בפניה ובפני בעלה. גרטרוד אומרת על המלכה: ".The lady doth protest too much, methinks"  בעברית: "הגברת מתלהמת קצת יותר מדי", בתרגומו של דורי פרנס. לגרטרוד ברור שעודף הדיבורים מחשיד את המלכה, המייצגת בעצם אותה עצמה. היא כמובן צודקת: המלט מנסה לטמון פח לה ולבעלה, בניסיון לחשוף את רצח אביו. המשפט :"The lady doth "protest too much נהפך למטבע לשון שפירושו דומה למימרה "על ראש הגנב  בוער הכובע").

אנתוני מעלה אם כן שלל ראיות הסותרות את האמירה המלווה אותן, ומוכיח שבעצם קיסר לא היה באמת שאפתן! בהמשך אנתוני גם מעז לומר זאת במפורש: "שאפתנות קרוצה מחומר קשיח יותר", ואחר כך, כמו ברוטוס, גם הוא שואל שאלה רטורית: "האם זאת שאפתנות?"

לא רק את השאפתנות של קיסר הוא מרוקן מתוכן ומוכיח שהיא בדויה, אלא גם את הגינותו המוצהרת של ברוטוס. בפעם הראשונה הוא מציין את "אצילותו", ואז אומר עליו פעמיים שהוא "הגון", ובפעם הרביעית מוסיף "כמובן, אדם הגון" – "And, sure"… כאן כבר אפשר לשמוע את הנימה האירונית בדבריו. "כמובן"? ודאי שלא!

יתר על כן. כבר בפעם השנייה שאנתוני מזכיר את שאפתנותו-לכאורה של קיסר, הוא נוטע את המילה "אבל": "אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן". המילה ממוססת את ההתנגדות של השומעים, והוא מצליח "להשחיל" אל לבם את הספקות הרצויים לו.

זהו תכסיס מופלא של שייקספיר: בעדינות, בהדרגה, בלי להתווכח, הוא מטיל ספק בשני דברים ובעצם קובע: קיסר לא היה שאפתן, וברוטוס אינו אדם הגון! אמנם הוא טוען שאין לו שום כוונה להתווכח עם ברוטוס, אבל בפועל בהחלט עושה זאת, אלא שאת הוויכוח הוא מנהל כמעט בחשאי, וכשהוא מגיע לסוף החלק הראשון של נאומו, כשהוא פורץ בבכי, כשהוא מבכה את שיקול הדעת שנטרף, ואת האהבה שכולם רחשו לקיסר ולפתע זנחו אותה, הקהל כבר שכח את נאומו המזהיר של ברוטוס.

אנתוני, כלומר – שייקספיר! – שוזר בנאומו עוד כמה אמצעים מתוחכמים כדי להשפיע על שומעיו. כך למשל הוא מפעיל משחק מילים סמוי על שמו של ברוטוס.  "Thou art fled to brutish beasts", הוא אומר (בעברית – "חיות-טרף חטפו אותך" – משחק המילים אינו יכול להישמר). במילה  "brutish", כלומר – חייתי, גס, אכזר, מהדהד אנתוני את שמו של ברוטוס ובכך, באופן לא מודע, מעורר במאזינים תחושה שאלה שמות גנאי היאים לאיש. בה בעת מהדהדות בצירוף הזה גם מילותיו האחרונות של קיסר: "Et tu Brute".

בתום החלק הראשון של הנאום, אחרי הפסקה רגשנית שהוא עושה כדי, כך הוא מסביר להם, להתייחד עם כאבו, יכול אנתוני לעבור בקלות לשלב הבא: הוא מספיד את קיסר, נוטע בשומעיו יגון וחמלה, מסית אותם ומלבה את שנאתם כלפי רוצחיו של קיסר, ואז חושף את צוואתו של קיסר, שבה הוריש לכל אחד מהם, אזרחי רומא, סכום כסף נאה.

ברוטוס נגע בדבריו בעניינים מופשטים. אנתוני – בכיסם של השומעים. הוא השתמש ברגשנות (מדי פעם משתתק, הלום מעוצמת היגון שהוא חש), באירוניה (חוזר שוב ושוב על משפטים ומרוקן אותם מתוכן), בהיגיון (מזכיר להם שקיסר סירב להכתרה), בשנאה (מזכיר להם כיצד פגעו המתנקשים בקיסר בפגיונותיהם). הוא עוצר מדי פעם, כדי לאפשר להם להרהר על דבריו, מצטנע (טוען שאינו נואם בחסד כמו ברוטוס), מותח את סקרנותם (משהה את פתיחת הצוואה), והכי חשוב מבחינתו – משמיע רמזים על מרד אפשרי ("let me not stir you up To such a sudden flood of mutiny." ובתרגומו של אלתרמן: "אל נא אטיל בכם סופת פתאום של מרד"). שומעיו  בשלים. מעתה יהיו בידיו כחומר ביד היוצר. הוא יוכל להוביל אותם לכל מעשה.

מפעים (ומפחיד!) להיווכח בכוחן של מילים בכלל ונאומים בפרט, וביכולתם להשפיע על המוני בני אדם.

אל המונולוג באנגלית, ואל תרגומו של נתן אלתרמן

"אנשים הסבורים שבלעדיהם אי אפשר הם המסוכנים שבשליטים"

ב-10 במארס 1974 התקיימה ישיבה חגיגית של הכנסת הנבחרת, שבה הוצגה ממשלה חדשה, השש עשרה, בראשותה של גולדה מאיר. מלחמת יום הכיפורים הסתיימה פחות מחצי שנה לפני כן. אף על פי כן, ולמרות התחושות הקשות ששררו בציבור, זכה המערך באותן בחירות ב-51 מנדטים (והליכוד, בראשות מנחם בגין, ב-39).

אחת המתנגדות לממשלה החדשה שהוקמה הייתה דווקא חברת כנסת מהשמאל, שולמית אלוני, ראש "המפלגה לזכויות האזרח" (שזכתה באותן בחירות ב-3 מנדטים).

נאומה של שולמית אלוני, דבריה החוזרים, הנחרצים, "אינני מאמינה לכם. אינני מאמינה בכם", נותרו חקוקים בזיכרון. אלוני התפלמסה בנאומה עם גולדה מאיר, לא על מה שכונה "המחדל" של המלחמה: חוסר המוכנות של הצבא והמשגה המודיעיני החמור, שגבה את חייהם של  2,673 חיילים ישראליים.

את עיקר חיצי הביקורת שלה שילחה אלוני לעבר התנהלות המשא ומתן הקואליציוני שקדם להקמת הממשלה.

"כבוד היושב ראש, כנסת נכבדה," פתחה אלוני, וציטטה מיד את הדברים של ראש הממשלה: 'אדם המאבד את הבושה מאבד את הכול". היא המשיכה ואמרה: "השבוע, לנגד כל עם ישראל ולנגד העולם כולו, אבדה מכם הבושה. לאחר מצעד החנופה של השבוע שעבר, לאחר משחקי התפטרות וברוגז, באה הגאולה המרגשת. בעיניים דומעות ובלב פועם חזרו הבנים הסוררים אל חיק אמם הגדולה. פשוט, באה לנו שעת חירום. כאילו קודם לכן,  מאז הבחירות, בעשרת השבועות של משחקי המשא ומתן הקואליציוני, ישבנו לבטח, רגועים ועליזים, איש תחת גפנו ותחת תאנתו – עסוקים בריהוט פנטהאוזים ובהחלפת מכוניות. עתה ירדה עלינו שעת חירום שכמוה לא ידענו. הפטפטת הרבה של גואלינו, גילוי מקורות מודיעין שלא היו כדוגמתם, תוך יצירת פאניקה בציבור, כל אלה מעידים על המהפכה הגדולה שחלה בחיינו. שליט סוריה הרכיב לנו ממשלה. איזו זכייה גדולה. דווקא מצפון נפתחה הגאולה. וכך יש לנו כ"ג הגיבורים, מושיעי האומה, בעת צר ואויב. תודה לאל, הבעיות הפרסונאליות באו סוף סוף על סיפוקן. העקרונות, ההבטחות, מצע הבחירות, כל אלה ערכם קטן משווה פרוטה, הושלכו לארץ והיו כאסקופה הנדרסת.

רבותי, עתה,  משיש לנו סוף סוף ממשלה, מצווה עלינו לערוך הלוויה ממלכתית רבת עם ורבת תפארת לבושה שנסתלקה. אילו היתה הדאגה לעם בראש מעייניכם, לא הייתם חסרי בושה, כי אז יכולתם להרכיב ממשלה יעילה תוך ארבעים ושמונה שעות מיום הבחירות, וזאת על יסודות המצע של המערך. הצענו לכם מלוא תמיכתנו. לא ביקשנו כל תמורה. לא ביקשנו שר עם תיק או בלי תיק. לא סגן שר ולא בנק, אפילו לא נסיעה קטנה לחוץ לארץ.

מה שביקשנו הוא שתהיו נאמנים למה שהבטחתם, שבימי חירום ומצוקה תתנו דוגמה של יעילות והתחשבות בציבור, שתהיה רה-אורגניזציה במשרדי הממשלה למען שרת את הציבור וכדי שאזרח לא ייפול בין הכיסאות נרדף, מוכה ובזוי על ידי מנגנונים נפוחים. ביקשנו צמצום תיקים ומספר השרים. אמרו לנו: אי אפשר, יש בעיות פרסונאליות. איזו תשובה נהדרת. ככל שמצטמצמת התמיכה הציבורית בכם, כן גדל יצר השררה. כעלוקה זו שלה שתי בנות: הב – הב."

אלוני, בשנינותה השתמשה במילה "הב", כלומר – "תנו לי!" שמזכירה כאן נביחות של כלב, כדי להביע את דעתה על תובענותן של המפלגות שדרשו תמורה כספית כדי שיואילו להצטרף לממשלה,  בניגוד למפלגתה, שלא ביקשה לעצמה מאומה, ותביעותיה היו רק לטובת הציבור.

אלוני הזכירה את התביעות של המפד"ל, ובראש ובראשונה את אלה של יצחק רפאל. לימים הסבירה כי לא היה לה שום דבר נגד המפלגה עצמה, אלא נגד מנהיגה, שכמה שנים לפני כן נחשד בשחיתות, במה שכונה "פרשת תל גיבורים".

אלוני ציטטה את עיתון דבר: "המערך נכנע לתכתיבים המדיניים של המפד"ל ואפילו גנז את ארבעה עשר העקרונות שלו כדי לוותר לתביעות המפד"ל," ואת מעריב: "אנחנו נכנסים לממשלה בשורה של הישגים למפד"ל".

היא זעמה על הוויתור על חופש המצפון והדת, ועל "חופש מלא לכל הדתות, זרמיהן ועדותיהן", והוסיפה:  "אילו תחת ההתרפסות בפני המפד"ל הייתם לומדים קצת יהדות, הייתם יודעים מה דין האומר אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, […] לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי.'"

בדבריה התייחסה לפסוק ה' בשמות כ"א, שבו נפסק כי יש לרצע לדלת את אוזנו של עבד שמסרב לצאת לחופשי (ומכאן הביטוי "עבד נרצע"). בכך ביקשה להדגיש את השעבוד למפלגות הדתיות, ובעטיו – את חוסר הנכונות להתיר לחברי הקואליציה חופש הצבעה על פי מצפונם.

"אתם מבקשים את אמון העם?", שאלה ואמרה: "למעשה אמון העם לא אכפת לכם. אצבעות אתם צריכים לספור. שאתם מצפצפים על העם ועל דעותיו, הוכחתם.  פעם היינו עם שהייתה לו ממשלה. זה חמש שנים יש ממשלה שיש לה עם. כיום העם לחוד והממשלה לחוד. אין מאמינים לכם. גברתי ראש הממשלה, אני עומדת כאן ומדברת בשמי. לא בשם 35,000 מצביעים שתוך זלזול קראת להם 'הצלחה בפיס.'  זוהי בכלל בדיחה משונה ומוזרה. את הפיס, הלוטו והטוטו, האש"ל הנפוח, ההתעשרות הקלה, המכוניות האמריקאיות על חשבון הציבור, הפנטהאוזים למיניהם,  את כל אלה אתם הכנסתם לכאן."

אלוני הדגישה שכל חייה עבדה לפרנסתה, והתקוממה כנגד הניסיון "לצרף את שמה לפיס", כאילו עסקה מימיה בהימורים, ואז הוסיפה:

"כחברת הכנסת, כאזרחית, כאם לשלושה בנים ששניים מהם משרתים בצבא: אינני מאמינה לכם. אינני מאמינה בשיפוטכם, אינני מאמינה לדבריכם, אינני מאמינה בכושר המחשבה והתכנון שלכם. משעה שסרה הבושה, משעה שאין נטילת אחריות, משעה שהרסתם מושגים של שכר ועונש, משעה שגיליתם כי אתם פועלים לפי דחפים אמוציונאליים אישיים בלבד, וכי מדבקותכם בכיסא ישחרר רק המוות, אינני מאמינה. אינני מאמינה בכם. אנשים הסבורים שבלעדיהם אי אפשר הם המסוכנים שבשליטים."

ממשלתה של גולדה מאיר, ששולמית אלוני לא הצביעה בעדה, הייתה הקצרה ביותר בתולדות המדינה. מחאתו של אדם יחיד, מוטי אשכנזי, שהתייצב מול משרדי הממשלה, תפסה תאוצה. משוחררי מילואים רבים הצטרפו אליו בדרישה ששר הביטחון, משה דיין, יקבל על עצמו את האחריות למחדל של מלחמת יום הכיפורים, ויתפטר. דו"ח הביניים של ועדת אגרנט – ועדת חקירה שמונתה כדי לבדוק את המחדל – התפרסם בתחילת אפריל. הוא הטיל את האחריות על הדרג הצבאי.

למרות זאת, רק תשעה ימים אחרי פרסום הדו"ח, התפטרה גולדה מאיר מראשות הממשלה. ביוני הורכבה הממשלה השבע עשרה, בראשותו של יצחק רבין.

בבחירות הבאות, שלוש שנים אחרי כן, התרחש "המהפך": לראשונה אחרי 29 שנים זכה הליכוד בבחירות, ומנחם בגין עמד בראשה של הממשלה החדשה.

האם העלתה שולמית אלוני בדעתה כי דברי ההאשמה והביקורת שהטיחה בגולדה מאיר עלולים לפעול כבומרנג נגד השמאל? האם הייתה משנה את נאומה, אילו ידעה?

אלוני הייתה ידועה בניקיון הליכותיה, ביושר וביושרה שלה. מעולם לא היססה להביע את עמדותיה ולהיאבק למענן. את כל מאמציה הקדישה לקידום של שוויון זכויות. לא בכדי נקראה מפלגתה "התנועה לזכויות האזרח".

אפשר אם כן להניח שלא הייתה משנה את הנאום, שהרי האמינה בכל מילה שאמרה.

האם אפשר היה למנוע את מלחמת יום כיפור?

 

גולדה מאיר, צילם: Willem van de Poll

מעולם לא הייתה בישראל קואליציה מוצקה כל כך. ב-15 בדצמבר 1969 הציגה גולדה מאיר בכנסת את ממשלתה החדשה. תמכו בה 104 ח"כים משבע סיעות (שלושה מהם פרשו בהמשך והקימו סיעות יחיד), כולל גח"ל (גוש חירות-ליברלים). זאת הייתה ממשלת אחדות, כמו הממשלה שנוצרה בימים שקדמו מלחמת ששת הימים. מפלגתה של גולדה מאיר, המערך, זכתה בבחירות באוקטובר 1969 ברוב מוצק מאוד: 56 מנדטים. (הסיעה הבאה בגודלה, גח"ל, מנתה רק 22 חברי כנסת). אזרחי ישראל היו נתונים עדיין תחת רושם הניצחון המוחץ של המלחמה שהסתיימה שנתיים לפני כן, אם כי בחודשים האחרונים של אותה שנה החל המורל הלאומי להיפגע בעקבות מלחמת ההתשה, שהתנהלה גם בבקעת הירדן, אבל בעיקר בגבול עם מצרים. ההפגזות התכופות של המוצבים לאורך תעלת סואץ החלו לגבות מחיר כבד. כמעט מדי יום התנוססו בכותרות העיתונים תצלומי הדיוקן של חיילים שנהרגו, ורבים אחרים נפצעו.

לגולדה מאיר ולממשלתה לא אצה הדרך ליזום מהלכים כדי לנסות ליישב את הסכסוך עם האויבים. שר הביטחון היה משה דיין, שהוצג כאדריכל הניצחון במלחמה ששת הימים, אף על פי שהצטרף לממשלה כמעט ברגע האחרון. דיין טבע את האמירה "טוב שארם א-שייח בלי שלום, משלום בלי שארם א-שייח".

בנאומה מדצמבר 1969 הדגישה גולדה מאיר את העוצמה של ממשלתה ואת עמידותו של העם: "ממשלת ליכוד רחבה זו יש בה משום תעודה והפגנה: תעודה – באשר היא מבטאת את רצונו העז של עם היודע להתלכד ברגעים קשים סביב העיקר: הגנה – כלפי כל הכוחות אשר מבקשים לזרוע ספיקות בצדקת דרכנו וכוח עמידתו של עם ישראל בארצו".

מאיר הציגה את הבעיות שעמן תצטרך להתמודד. בביטחון: "החלטתם של שכנינו לערער את קיומנו"; בכלכלה: הכורח "לעמוד במעמסה הביטחונית ובאתגרי העלייה, הקליטה והפיתוח"; בחינוך, החברה והיצירה: "חברתנו צריכה להיות לא רק חזקה, היא צריכה להיות צודקת".

מכאן המשיכה ודיברה על "האחריות להיעדר השלום", והאשימה בה את "התוקפנות הערבית שהביאה למלחמת ששת הימים," והסבירה כי מטרתם של הערבים, "כפי שבוטאה על ידי נאצר, הייתה להשמידנו." היא הזכירה את ועידת חרטום שבה התכנסו מנהיגי ערב והגיעו להחלטה על "מדיניות כלל ערבית המבוססת על שלושת הלאווים: 'לא הכרה, לא משא ומתן ולא שלום עם ישראל.'"

גולדה קבעה בנאומה כי "מול תוכנית זו ניצבת החלטתנו הנחושה: הפעם, רק שלום אמת, שיושג על ידי הצדדים בסכסוך, באמצעות משא ומתן ישיר, שיביא לגבולות בטוחים, מוכרים ומוסכמים. פירוש הדבר – שלום בר-קיימא; משמעותו – קץ למלחמות באזור. ובאין חוזה שלום תוסיף ישראל לקיים במלואו את המצב, כפי שנקבע בהסדר הפסקת-האש."

ראשת הממשלה החדשה הדגישה כי "נאצר ויתר שליטי ערב לא למדו את לקח ששת הימים ולא ויתרו על 'חזונם' – השמדת ישראל." כדי להוכיח את טיב כוונותיהם של שליטי ערב ציינה את הנשק והציוד "בשווי של יותר משני מיליארד דולר" שברית המועצות סיפקה מאז מלחמת ששת הימים לסוריה, עיראק, ירדן ומצרים, וקבעה שזהו נשק אשר "נועד, מתחילתו, לקעקע כל אפשרות של שלום באזור." היא הביעה את דעתה כי הסובייטים מעוניינים "בהשארת המזרח התיכון כמוקד למתיחות" ולכן מספקים לצבאות ערב לא רק נשק רב, אלא גם יועצים צבאיים.

נאצר, לדעתה, משקם את צבאו ומתכונן למלחמה כוללת נוספת. מאיר דיברה על מלחמת ההתשה: "ממרץ שנה זו, הפך נאצר את התעלה למוקד של תוקפנות רבת היקף" שלוותה גם ב"החרפה בתוקפנות משטחי ירדן, סוריה, ולבנון, ובפעילות ארגוני הטרור".

עם כל זאת, הבטיחה לכנסת, ובעצם לאזרחי ישראל, כי "עמידתנו התחזקה", שכן "תושבי הספר עמדו ועומדים בגבורה בעול המערכה" ואינם נוטשים את בתיהם, וגם צה"ל "הוכיח, בשפת המעשה, כי בכוחו לשמור על קווי הפסקת האש עד בוא השלום ולא ייתן לאויבינו לפרוץ קווים אלה." היא הכריזה גם, בביטחון עצמי רב: "הוכח כי מצרים, ועימה יתר מדינות ערב השכנות, נכשלו בהגשמת השלב השני ואין בכוחן לפתוח במלחמה כוללת."

גולדה לא שכחה לציין את הנופלים, אשר "יישארו חיים בתודעת האומה לדורי דורות", ואז גינתה את מדיניותם של מנהיגי ערב שגרמו לדבריה "סבל רב וזעזועים פנימיים" בשל התוקפנות "שיזמו", לדבריה. היא תיארה את ערי התעלה שנהרסו, את מאות אלפי האזרחים המצריים שנעקרו מבתיהם ואת "איכרי ירדן" שנאלצו לפנות את כפריהם "בעטיה של תוקפנות צבא ירדן וארגוני הטרור".

היא לעגה לניסיונותיו של נאצר "ליצור יוקרה מדומה לצבאו", באמצעות "שקרים ובדיות על ניצחונות מדומים והצלחות שלא היו ולא נבראו, על פי הדמיון המצרי הפורה," והוסיפה וציטטה את דברי הבלע: "הושמד קו ביצורינו בתעלה, עשרות מטוסים ישראליים הופלו, כוחות פשיטה מצריים הבקיעו את מוצבי צה"ל, הפצצות והרעשות הרסו את בסיסי כוחותינו".

נאומה של גולדה מאיר התמשך עוד. היא דיברה על הטרור ומדינות ערב, על נאמנותם של ערביי ישראל, על מדיניותנו בשטחים שלפיה ישראל תקבל על עצמה אחריות לחייהם התקינים של תושבים, אבל תשתדל, ככל האפשר, לא להתערב בסדרי השלטון המקומי. היא הזכירה את בעיית הפליטים והטילה את האחריות לגורלם על מדינות ערב, שהיו אמורות מזמן לשקמם, כפי שמדינת ישראל קלטה את הפליטים היהודים. היא הדגישה את ההכרח במשא ומתן ישיר,  דיברה על מעורבותן של ברית המועצות צרפת, בריטניה,  וארצות הברית, התגאתה בכך שצדקה בנאום קודם שנשאה בחודש מאי של אותה שנה ובו העריכה כי "מדינות ערב אינן יכולות לצאת עתה למלחמה כוללת". היא הודיעה כי תסרב לקבל הסדרים, "תחליפים", כלשונה, כמו למשל "ערבויות בינלאומיות, אזורים מפורזים, משקיפי או"ם, חיל חירום, משטר שביתת נשק", והתגאתה ב"רוח העמידה וההתחזקות" הפועמת "בעם כולו".

מכאן פנתה גולדה לדבר על האתגרים הכלכליים הניצבים בפני המדינה, למשל על הכורח להמשיך בקצב מהיר של צמיחה כלכלית, בין היתר כדי שהמדינה תוכל לממן את תקציב הביטחון. היא הזהירה את הציבור: "אנו ניצבים בפני שנים קשות בשטח הכלכלי", אבל הפצירה בו להפגין "אחריות אישית לעתידה של המדינה," ואז דיברה אל "העם היהודי בתפוצות" ועל ההזדהות עם "אחינו החיים במשטרי העריצות והדיכוי".

בסופו של נאומה הדגישה גולדה מאיר כי המשימה הראשונה של ממשלתה היא "לקיים את כוח ההרתעה של צה"ל." היא הזהירה ש"איומי מלחמה, תוקפנות בקווי הפסקת האש, מעשי טרור ולחץ בינלאומי" לא יועילו לאויבים וגם "לא יצליחו להחזיר המצב לזה ששרר לפני יוני 1967" והוסיפה ואמרה שרק "הכרה זו היא המפתח לשלום אמת". היא הכריזה שמלחמת ההתשה לא תתיש אלא את מי שיזמו אותה, הודיעה לאלה שמנסים להתיש את ישראל כי "כשם שלא אפשרנו לאויבנו לפתוח במלחמה כוללת כן גם לא ניתן להם לקבוע את קצב מלחמת ההתשה והיקפה", וסיכמה באומרה כי המזרח התיכון הוא לאו דווקא "עולם ערבי" אלא "רקמה מגוונת של תרבויות, אמונות ומדינות ריבוניות", לא כולן מוסלמיות, וישראל כמדינת היהודים "שייכת למזרח התיכון – לעברו, הווייתו ועתידו – לא פחות מכל מדינה אחרת באזורנו".

בדברי הסיכום הדגישה שוב כי פניה של מדינת ישראל לשלום. אם שכנותיה מבקשות מלחמה, נביס אותן: "כבר הוכחנו שיש לנו הכוח והיכולת לעשות זאת", אם כי "רצונו של העם ודרכו היא דרך השלום". מילותיה האחרונות בנאום היו קריאה לשלום והאמירה "חייבים אנו לעשות הכול כדי להחישו. מצדנו, מוכנים אנו לו בכל עת ובכל שעה".

קשה מאוד לקרוא את נאומה של גולדה מאיר, כשיודעים מה קרה כעבור ארבע שנים בלבד, שהרי עד מהרה הובהר כי הביטחון העצמי הרב שבו דיברה היה מופרז ומסוכן. עמדתה, כפי שהיא משתמעת מהנאום הבכורה שלה כראשת הממשלה ה-14  (בכנסת השישית) של המדינה הייתה: אנחנו חזקים. הוכחנו שאף צבא לא יוכל לנו. אנחנו אמנם שואפים לשלום, אבל נחכה בסבלנות לרגע שבו אויבינו ייכנעו לנו במישור המדיני, כפי שהובסו תבוסה צבאית ניצחת. אנחנו נכתיב את התנאים, שהרי הכוח והעוצמה בידינו, ולהם אפשר ללעוג בשל הבדיות שהפיצו בדבר עשרות מטוסי חיל האוויר שהופלו כביכול, וכוחות הפשיטה המצריים שהבקיעו את המוצבים בתעלה.

למרבה הצער, התרחישים הללו, שזכו ללגלוגה, התרחשו במדויק ב-1973, במלחמת יום כיפור.

ארבעה חודשים אחרי נאומה של גולדה מאיר הציג נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי יוזמת שלום, לאחר שניהל מגעים חשאיים ועקיפים עם נשיא מצרים, גמאל עבדול נאצר, שהזמין את גולדמן לפגישה בקהיר, כדי להתקדם בדיונים. גולדה מאיר לא אישרה מפגש כזה, וקבעה כי לראות בכך "החמצת סיכוי לשלום, זה כל כך מופרך, באמת זה כמו הפלגה לירח". האם אפשר לא לתהות אם גולדה מאיר, עם הקואליציה הרחבה ביותר שהייתה אי פעם (היה לה רוב גם בלי 22 חברי הכנסת של גח"ל), לא הייתה יכולה להגיע להסכם כזה? הדימוי שנקטה, כאילו מדובר בהפלגה לירח, מוזר: הרי פחות משנה לפני כן הוכיחו האמריקנים שהטיסה לירח "אינה בשמים", אחרי שהנחיתו עליו את אפולו 11 שעל סיפונה בני האדם הראשונים שצעדו על הירח. אולי גם הסכם שלום היה בר השגה, אילו רק האמין מישהו שאפשר להגיע אליו?

נדרשו  968 הרוגים ו-3,730  פצועים ישראלים (בכל החזיתות) במלחמת ההתשה, ועוד 2,222  הרוגים ו-7,251  פצועים ישראלים במלחמת יום כיפור, לפני שמדינת ישראל נעתרה ליוזמת השלום של אנואר סאדאת. ייתכן מאוד שיוזמת השלום של נחום גולדמן לא הייתה מצליחה. אין לדעת, אבל קשה להימנע מהמחשבה שיהירותה של גולדה מאיר והזחיחות שביטאה בנאומה הראשון כראשת הממשלה ה-14 הן אלה שמנעו אותו.

גולדה מאיר שילמה על מה שכונה לימים "המחדל" ונאלצה להתפטר באפריל 1974. רבים סבורים כי עיקרו של אותו "מחדל" היה בכך שצה"ל לא היה מוכן כיאות לקראת מתקפת הפתע של צבאות ערב באוקטובר 1973, אבל אי אפשר שלא להוסיף לכך גם את השאלה האם עשתה ראשת הממשלה די כדי למנוע את אותה מלחמה, ולא רק כדי לגבור בה על האויבים. למרבה הכאב והצער, רבים מדי שילמו על המחדל בחייהם.

האם היה לאותה "מלכה-בתולה" מאהב? האם הייתה פמיניסטית?

השנה – 1588. מליסבון יצאה ארמדה שכללה 150 ספינות. רובן – אוניות סוחר אטיות שהורכב עליהן חימוש. האוניות מפליגות צפונה. יעדן ידוע לכול: פליפה מלך ספרד החליט לפלוש לאנגליה, כדי לנתק את הסיוע האנגלי למורדים בארצות השפלה, ולהפסיק את המתקפות של שודדי הים האנגלים על מושבותיו באמריקה. יש לו גם מניעים דתיים: אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה, מסרבת להשיב את ארצה אל הדת הקתולית ולבטל את הכנסייה האנגליקנית שהקים אביה, הנרי השמיני, כדי לשאת לאישה את אמה, אן בוליין. גם להצעת הנישואים של מלך ספרד סירבה המלכה (שנשארה רווקה עד יום מותה, והיו מי שכינו אותה "המלכה הבתולה").

אליזבת הראשונה 1533 – 1603

הצי האנגלי נערך בעיר הנמל פלימות. הוא כלל 200 ספינות קרב, שמפקדיהן היו אנשי צבא מיומנים, בניגוד למפקדים הספרדים שרובם היו אנשי אצולה נטולי ניסיון צבאי.

האנגלים הכינו גם כוחות צבא יבשתיים, שתפקידם היה לסכל את הפלישה הספרדית הצפויה. אליזבת החליטה לנאום באוזני הלוחמים כדי להפיח בהם רוח קרב. היא הגיעה אליהם אחרי שהשאירה במצודת טילסבורי (יישוב ליד לונדון) את כל שומרי הראש שלה, למעט שישה. נושא כליה הקדים אותה, ובידיו כר שעליו הונחה קסדת הכסף שלה. המלכה הגיעה רכובה על סוס, עטויה בבגד לבן ובשריון הגנה חלקי, ואוחזת בשרביט זהב.

הנה הנאום שנשארה באוזני חייליה (כאן בתרגומי):

"בני עמי האהובים,

יש מי שמנסים לשכנע אותנו שעלינו להישמר, להיזהר שלא להתקרב אל המוני בני אדם חמושים, שמא יבגדו בנו. עלי להבטיח לכם: איני נכונה להטיל ספק בבני עמי הנאמנים והאוהבים. עריצים הם אלה שצריכים לחשוש. מאז ומתמיד, ובעזרת האל, כרוכים כוחי וביטחוני בלבם הנאמן של נתיניי, ובטובם; ראו נא: באתי אליכם לא כדי להשתעשע או לבלות, אלא מתוך נחישות, בלהט הקרב, לחיות ולמות ביחד אתכם. להציב בעפר, למען האל, למען ארצי, למען בני עמי, את כבודי ואת דמי. אני יודעת: יש לי גוף של אישה רפת כוח; אבל לבי וקרביי הם של מלך, ולא סתם מלך, אלא מלך אנגליה, ואני בזה לפרמה [דוכס ספרדי שעמד בראש כוח צבאי שהביס את ההולנדים במאבק השליטה על ארצות השפלה]. או לספרד או לכל נסיך אירופי שיעז לפלוש לתחומי ממלכתי. במקום שתפקוד אותי חרפה, אני עצמי אצא למלחמה, אני עצמי אנהיג את הצבא, אשפוט ואגמול למצטיינים בקרב. אני כבר יודעת: על אומץ לבכם אתם ראויים כבר עתה לחסדים ולגמולים. אנו מבטיחים לכם, וזאת הבטחה אצילית: תקבלו את התמורה שאתם זכאים לה. ובינתיים, שר הצבא שלי [מדובר ברוברט דאדלי, הרוזן של לסטר, חביבה של המלכה, ויש האומרים – מאהבה], אדם ראוי שאף מלך לא זכה בנתין אציל ונאמן שכמותו, יפעל בשמי. איני מטילה שום ספק בצייתנותכם לשר הצבא שלי, בגבורתכם ובנכונותכם. בקרוב נכריז על ניצחון שייוודע לכול, נביס את אויבי אלוהיי, ארצי ועמי".

אליזבת הראשונה מגיעה לנאום באוזני חייליה

הגרסה הכתובה של הנאום נמצאה כמה עשרות שנים אחרי שנישא, במכתב שכתב כומר אנגלי, ממתנגדי הכנסייה הקתולית.

בולט בו מאבקה של המלכה כנגד היותה אישה. אמנם גופה שונה מזה של הגברים הלוחמים, אבל – כך היא מבטיחה – היא ניחנה בכישורים גבריים: באנגלית לא השתמשה אליזבת במילה"queen" , כלומר, מלכה, אלא הצהירה שיש לה לב וקרביים "של מלך": "king". היא מציגה את עצמה כמי שמגינה על בני עמה, ומרבה להדגיש את עצמה: "אני", "עצמי", כדי להבהיר שתשתתף בקרב באופן פעיל. היא מבטיחה "לחיות ולמות" לצד חייליה.

כשנתיים אחרי שנשאה אליזבת את הנאום ראה אור שיר ארוך מאוד – הוא נמשך על פני שישה כרכים של ספר – שכתב המשורר האנגלי אדמונד ספנסר. "The Faerie Queene" מתמקד בחלקו בדמותה של אליזבת, משבח אותה, אך גם מותח עליה ביקורת ומטיל ספקות ביכולתה למלוך ביעילות, משום שהיא אישה. כמו כן מביע השיר את חששות בני דורו של ספנסר, שלא ידעו מה צופן להם העתיד, שכן לא היו לאליזבת צאצאים, ובהיעדר יורש, לא היה ברור מי ימלוך אחריה. (את הכתר ירש ג'יימס, מלך סקוטלנד, נינו של המלך הנרי השביעי, סבה של אליזבת).

הקרב נגד הספרדים הוכרע בים. הצי האנגלי הביס את הספרדים. מהארמדה נותרו רק 40 ספינות. כל האחרות טובעו. הספרדים כלל לא הגיעו אל חופה של אנגליה, ולא פלשו אליה. וכך החלה השליטה האנגלית במרחבי האוקיינוסים, שנמשכה מאות שנים, ואפשרה את הקמתה של האימפריה הבריטית.

מה העדיף עגנון על פני פרס נובל

השנה הוחלט לא להעניק את פרס נובל לספרות, אחרי שיושבת ראש הוועדה התפטרה. בעלה של אחת מחברות הוועדה נחשד בביצוע מעשים מגונים ואפילו באונס. האקדמיה השוודית החליטה לדחות את ההכרזה על הפרס עד לשנה הבאה. גם התקווה שסופר ישראלי יזכה בו שוב נדחתה.

בבוקר אחד באמצע חודש אוקטובר, 1966, התקיימה שיחת טלפון שהחלה בהפתעה: יגאל לוסין, כתב קול ישראל, התקשר לביתו של ש"י עגנון, ובישר לו על ידיעה שהגיעה אל הרדיו ידיעה  משוודיה, לפיה זכה עגנון בפרס נובל. תגובתו של הסופר הייתה מאופקת מאוד. תחילה סירב להאמין: "זה עורבא פרח," אמר. אחרי כן תהה מדוע לא התבשר על כך בעיתונים.

"הידיעה הגיעה אלינו לפני חצי שעה בלבד," הסביר השדר מהרדיו, וניסה לראיין את עגנון, לשמוע מה תגובתו, איך הוא מרגיש, לשמע החדשות.

עגנון היה בעיקר זהיר מאוד: "אני, באופן פרטי, אם יש לי איזה השפעה, הייתי מבקש לעכב את הידיעה, עד שיבוא באמת," הפציר במבשר. אכן, הידיעה הגיעה אליו בטרם עת, שכן ההכרזה הרשמית נעשתה רק כעבור יומיים.

עגנון שב והדגיש את חששו שמא יושם ללעג – ל"חוכא ואטלולא", כדבריו –  אם יתברר שהפרסום על הזכייה אינו נכון, ונציג קול ישראל המשיך לבדוק אתו מה תחושותיו, שהרי אף ישראלי לא זכה עד אז בפרס המכובד כל כך. (מאז זכו בו 11 ישראלים נוספים).

"האם משמח אותך שלעם ישראל ולמדינת ישראל נתגלגלה זכות על ידך, לזכות בכבוד של פרס נובל הראשון?" שאל הכתב. עגנון היה מוכן רק להבטיח שיעשה הכול "כדי שחס וחלילה לא תתבזה בגללי מדינת ישראל," ואז השתדל להסביר עד כמה הפרס אינו חשוב בעיניו: "אני מודד את עצמי באופן אחר, לא לפי פרסים ולא לפי כבוד," אמר, וגם: "אין שום כבוד בעולם שאני רוצה בו." מאווייו היחידים, חזר והדגיש, הם "לכתוב בעברית," אבל לצערו הרב חייו מלאים בהסחות דעת ובהפרעות. עם זאת הודיע שלא יסתלק מהפרס, ולוא רק משום "שיש לי בקושי פרנסה."

קשה שלא לחשוד בעגנון שהצטנעותו לא הייתה רק מופלגת, אלא גם מופרזת, בהתחשב בכך שבעבר לא נרתע מהמאמצים לעשות לעצמו נפשות. למשל, ב-1951, באחת הפעמים הקודמות שהיה מועמד לפרס, נסע לשטוקהולם כדי להיפגש עם סופרים ואינטלקטואלים ולהיחשף לעיתונות המקומית, בתקווה שמפגשים כאלה ישפרו את סיכוייו.

עגנון היה בן 79 כשנסע לקבל מידיו של מלך שוודיה את פרס נובל לספרות, שאותו חלק עם המשוררת נלי זק"ש. את נאומו נשא בעברית:

"הוד מלכותך, הוד רוממותכם המלכותיים, הוד מעלתכם, חברי האקדמיה השוודית, גבירותיי ורבותיי:

רבותינו זיכרונם לברכה אמרו, אסור לו לאדם ליהנות בעולם הזה בלא ברכה. אכל כל מאכל, שתה כל משקה צריך לברך עליהם תחילה וסוף. הריח ריח עשב טוב, ריח בשמים, ריח פירות טובים מברך על ההנאה. כיוצא בזה לגבי ראיה. ראה חמה במחזור הגדול בתקופת ניסן, ראה ראייה ראשונה אילנות בפריחת ניצנם בחודש ניסן, ראה אילנות טובים ובריות נאות מברך. כיוצא בזה לגבי שמועה.

ברכה אחת מברכות השמועה נתגלגלה לי על ידכם אדונים יקרים.

מעשה ובא אצלי המיופה כוח השוודי ובישרני שזיכתה אותי האקדמיה השוודית בפרס נובל, בירכתי בשם ומלכות כדין השומע שמועה טובה לו ולאחרים, ברוך הטוב והמיטיב. הטוב שנתן האל הטוב בלב חכמי האקדמיה המפוארת לזכות סופר מסופרי לשון הקודש בפרס הגדול והנכבד, והמיטיב, שהיטיב עמי שבחרו בי. ועתה שבאתי עד הלום אברך עוד ברכה אחת כדין הרואה מלך, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שנתן מכבודו למלך בשר ודם. ועליכם חכמים מפוארים אני מברך כדין ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם.

אמרו בגמרא, (סנהדרין דף כ"ג עמוד א') נקיי הדעת שבירושלים לא היו נכנסים בסעודה אלא אם כן יודעים מי יושב עמהם. ובכן אומר לכם מי אני שנכנסתם עמי בסעודה.

מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים. בחלום בחזון לילה ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלויים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עמה בגולה. חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה שמיראתם שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום, השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה, שאם היו אחי בני עמי שומעים לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה להם. כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב.

(מפני כבוד הזמן מבקש אני משר התרגומים לקרוא את דברי בלשון המקום).

משבט לוי אני בא ואני ואבותיי מן המשוררים שבבית המקדש היינו ומסורת קבלנו במשפחת בית אבותיי שמזרעו של שמואל הנביא אנו באים ושמו נקרא עלי.

בן חמש שנים הייתי כשכתבתי את שירי הראשון. מתוך געגועים על אבא כתבתיו. מעשה ונסע אבא ז"ל לרגל עסקיו. תקפו עלו געגועי עליו ועשיתי שיר. מכאן ואילך עשיתי שירים הרבה. מכל השירים שעשיתי לא נשתייר כלום. בית אבא שהנחתי שם חדר מלא כתבים נשרף במלחמה הראשונה ונשרפו עמו כל שהנחתי שם. והאומנים הצעירים, החייטים והסנדלרים, שהיו שרים את שירי בשעת מלאכתם נהרגו במלחמה הראשונה, ואותם שלא נהרגו במלחמה, מקצתם נקברו חיים עם אחיותיהם בבור שכרו לעצמם בפקודת האויב ורובם נשרפו במשרפות אושוויץ עם אחיותיהם שפיארו את עירנו ביופיים והנעימו בקולן המתוק את שירי.

כגורל השרים והשרות שעלו הם ושירי באש היה גורל הספרים שעשיתי אחר כך. כולם כאחד עלו בלהב השמים בדליקה שנפלה בביתי בלילה אחד בהומבורג עיר הרחצה ואני מוטל הייתי חולה בבית החולים. ובתוך הספרים שנשרפו היה רומן גדול של ששים גיליונות דפוס שהודיע עליו המו"ל, שהוא עומד להוציא את החלק הראשון. עם הרומן הזה – בצרור החיים שמו – נשרף כל מה שכתבתי מיום שירדתי מארץ-ישראל לגולה, וכן ספר שעשיתי עם מרטין בובר. מלבד ארבעת אלפים ספרים עבריים שרובם באו לי בירושה מאבותיי ומקצתם קניתי מכספי שקימצתי מלחמי.

אמרתי כאן מיום שירדתי מארץ-ישראל ולא סיפרתי עוד שדרתי בארץ-ישראל. ובכן אספר.

בן תשע-עשרה שנה ומחצה עליתי לארץ-ישראל לעבוד אדמתה ולאכול מיגיע – כפי. מפני שלא מצאתי עבודה ביקשתי לי את פרנסתי ממקום אחר. נעשיתי מזכיר של ועד חובבי ציון ומזכיר של המועצה הארצי-ישראלית שהייתה מעין הפרלמנט בדרך, וכן הייתי המזכיר הראשון של בית משפט השלום. על ידיהם זכיתי להכיר פנים אל פנים כל אדם בישראל, ואותם שלא הכרתי על ידי אותן המשרות הכרתי מתוך אהבה ורצון להכיר את בני-עמי. קרוב לודאי שבאותן השנים לא היה בארץ-ישראל איש או אישה או תינוק שלא הכרתי.

אחר שריפת כל קנייני נתן ה' חכמה בלבי ובעטי. אף עשיתי ספר על מתן-תורה וספר לימים נוראים וספר על ספריהם של ישראל שנתחברו מיום שניתנה תורה לישראל.

מיום שחזרתי לארץ-ישראל יצאתי משם שתי פעמים. פעם אחת לשם הדפסת ספרי שהוציא זלמן שוקן ופעם אחת נסעתי לשבדיה ונורבגיה. משורריהם נתנו בלבי אהבה וחיבה לארצותיהם עד שאמרתי אלך ואראה אותן. עתה באתי בפעם השלישית כדי לקבל ברכה מכם חכמי האקדמיה.

בימי ישיבתי בירושלים כתבתי סיפורים גדולים עם קטנים. מקצתם נדפסו, רובם עדין בכתובים.

כבר סיפרתי שראשית מעשי שירי מתוך געגועים על אבא באו. אף ראשית לימודי מאבא בא לי וכן מן הדיין שבעירי. קדמו להם שלושה מלמדים שלמדתי אצלם בזה אחר זה משנת שלוש ומחצה לחיי עד שנעשיתי בן שמונה ומחצה.

רבותי בשירה ובספרות מי הם? דבר זה שנוי במחלוקת. יש רואים בספרי השפעות של סופרים שאני בעניי אפילו את שמותיהם לא שמעתי ויש רואים בספרי השפעות של משוררים שאת שמותיהם שמעתי ואילו את דבריהם לא קראתי. דעתי אני מה היא? ממי קיבלתי יניקה? לאו כל אדם זוכר כל טיפת-חלב ששתה מה שמה של אותה פרה ששתה מחלבה. כדי שלא להוציאכם חלק אנסה לברר ממי קיבלתי מה שקיבלתי.

ראשון לכולם כתבי הקודש, מהם למדתי לצרף אותיות. שניים להם משנה ותלמוד ומדרשים ופירוש רש"י על התורה. אחריהם הפוסקים ומשוררינו הקדושים וחכמי ימי הביניים ובראשם אדוננו הרמב"ם ז"ל.

משהתחלתי לצרף אותיות לועזיות קראתי כל ספר שנזדמן לידי בלשון גרמנית ובודאי קיבלתי מהם כפי שורש נשמתי. מקוצר הזמן לא אעסוק בביבליוגרפיה ולא אזכיר שמות. אם כן למה פרטתי את ספרי היהודים? מפני שהם העמידוני על עיקרי. ולבי אומר לי שהם המליצו עלי לזכות בפרס נובל.

השפעה אחרת קיבלתי מכל איש ומכל אישה ומכל תינוק שנזדמנו לי בדרכי הן יהודים הן אינם יהודים. שיחות הבריות, סיפורי מעשיהם נחקקו בלבי ומהם עלו על עטי. כיוצא בהם מראות הטבע. ים המלח שרואה הייתי בכל יום מגג ביתי עם הנץ החמה, נחל ארנון שטבלתי בו, לילות שעשיתי עם חסידים ואנשי מעשה בחצות לילה אצל הכותל המערבי עיניים נתנו לי לראות את ארצו של הקב"ה שנתן לנו את העיר ששיכן שמו עליה.

כדי לא לקפח שכר כל ברייה חייב אני להזכיר בהמות חיות ועופות שלמדתי מהם. כבר אמר איוב, (פרק ל"ה פסוק י"א) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו. מקצת מה שלמדתי מהם כתבתי על ספרי. אבל חוששני שלא למדתי כל צרכי. הרי ששמעתי קול כלב נובח, קול ציפור מצייצת, קול תרנגול קורא, איני יודע אם מודים לי על כל מה שסיפרתי עליהם אם קוראים עלי תיגר.

קודם שמסיים אני את דברי אומר עוד דבר. אם שיבחתי את עצמי יותר מדי למענכם שיבחתי את עצמי, כדי להניח את דעתכם על שימת עינכם עלי. כשאני לעצמי מאוד קטן אני בעיני. כל ימי אינו זז ממני המזמור שאמר דוד (תהלים קל"א) ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הילכתי בגדולות ובנפלאות ממני. אם מוצא אני חיזוק לעצמי הוא שזכיתי לדור בארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת אותה לנו כמו שכתוב (יחזקאל ל"ז פסוק כ"ה) וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב אשר ישבו בה אבותיכם וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם.

אני טרם אכלה את דברי אתפלל תפילה קצרה. הנותן חכמה לחכמים ותשועה למלכים, לאין שיעור חכמתכם ירבה וינשא את מלככם, בימיו ובימינו תושע יהודה וישראל ישכון לבטח. ובא לציון גואל ושמחת עולם ליושביה והתענגו על רוב שלום, כן יהי רצון, אמן."

עגנון הסביר בנאומו כיצד נהפך לסופר: אמנם, בשל חורבן הבית השני, נולד בגולה ולא בירושלים, אלא הגיע אליה בבגרותו, אבל מאז ומתמיד חש שייך אליה. את שיריו הראשונים חיבר כבר בגיל חמש, וחש שזכה לכתוב אותם כמעין פיצוי על שלא נמנה בפועל עם הלווים בבית המקדש, אם כי חש אליהם זיקה עמוקה. כל שיריו המוקדמים, כך סיפר, אבדו, שכן עלו באש בימי מלחמת העולם הראשונה. לימים, בתקופה שעזב לזמן מה את ארץ ישראל, שאליה עלה בהיות בן 19, נשרף גם כתב יד של רומן רחב יריעה, ואתו כמה אלפי ספרים בעברית.

עגנון הזכיר בנאומו כמה ממקורות ההשראה לכתיבתו: ספרים בגרמנית שקרא, שיחות ששמע, נופים שראה וחיות שהתבונן בהן, אבל ראה בעצמו בעיקר "סופר מסופרי לשון הקודש". בנאומו הזכיר את המקורות שמהם נבעה כתיבתו: המשנה, התלמוד, המדרשים, רש"י, הפוסקים, המשוררים וחכמי ימי הביניים, שהרמב"ם בראשם.

קשה להעלות על הדעת כיצד נשמעו הדברים הללו בתרגומם לשוודית, ובעצם כלל לא ברור איך אפשר בכלל לצקת לשפות אחרות את סגנונו היהודי כל כך של עגנון, שאפשר להיווכח בו לא רק בספריו אלא גם בנאומו. תכניו נשענו על לשון התפילה ועל אָלוזיות רבות מהמקרא: בית המקדש, בית לוי, שמואל הנביא. כמו כן כולל הנאום אזכורים מהגמרא, מהתלמוד ומההיסטוריה היהודית, והתייחסות אל נופיה של ישראל: ירושלים והכותל המערבי, ים המלח ונחל ארנון. כל אלה, כמו גם ציטוטים מספר איוב, מתהלים, ומיחזקאל, שובצו בו.

את הנאום סיים בתפילה לשלומה ולגאולתה של ציון, וחתם אותו במילה "אמן".

לפני שנה הוסר החיסיון על מהלכי ההחלטה להעניק לעגנון את פרס נובל. התברר כי יושב ראש הוועדה אמר עליו שהוא "רוח של העם היהודי בימינו," וכ"אמן הלשון הנעלה ביותר של ישראל בת זמננו." שניים משלושת המועמדים האחרים באותה שנה היו בין גדולי הספרות האנגלית – ו"ה אודן וגרהם גרין, שמעולם לא זכו בפרס.

"עם תקווה, לא בהפחדות"

"ברק אובמה הוא כנראה הנואם הטוב ביותר בהיסטוריה של ימינו, והוא הנואם השני במעלה, במשפחתו." כך כתב פיליפ קולינס, כותב הנאומים של טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה לשעבר. קולינס התכוון, כמובן, להחמיא למישל אובמה, רעייתו של הנשיא לשעבר, ולכישוריה הרטוריים המופלאים.

הגברת אובמה נשאה בבית הלבן את אחד הנאומים הזכורים ביותר (כאן – בתרגומי), בתום הקדנציה של בעלה, נאום מרגש ורב השראה, שבאמצעותו ביקשה אחת מרעיות הנשיאים האהודות ביותר שהיו אי פעם בארצות הברית לבטא את השקפת עולמה ולהותיר את חותמה.

הקהל שהזמינה לאותו אירוע אחרון שלה בבית הלבן היה – יועצות מבתי ספר ברחבי המדינה. אלה קידמו את פניה בתשואות רמות, ועמדו לצדה ומאחוריה לאורך הנאום. מהבעות פניהן אפשר היה לחוש בהערכה הרבה, למעשה – באהבה! – שהן חשות כלפיה, ולהבין שהדברים שאמרה בנאומה לא היו הפרזות ריקות מתוכן, אלא הביעו את תפיסותיה של אשת נשיא שהקדישה את מיטב שנותיה לפעילות למען בני הנוער בארצה. היה ברור גם שמישל אובמה מכירה רבים מהנוכחים, שאתם יצרה קשרים ישירים, חמים וממושכים.  כך למשל, אחרי שהציגה כמה מאנשי ממשל המופקדים על החינוך והודתה להם, כצפוי וכנדרש – אם כי דבריה נשמעו כנים ולבביים – היא המשיכה וסיפרה עליהם, ועל האופן שבו הם, כדבריה, "משתמשים בכוחם כדי לעורר השראה בבני הנוער שלנו."

כדי להאיר את מעורבותה הקרובה בעשייה סיפרה איך, כדבריה, "הצקתי לכם לא פעם," וציטטה שיחות שלה עם כל אחד מהם: "'איפה תהיה?' 'בניו יורק.' 'תוכל להגיע לכאן? תוכל לבצע את המשימה הזאת והזאת? תוכל לקחת על עצמך…? תוכל לבוא? נוכל לעשות ראפ? נוכל לשיר?'"

הקהל פרץ בצחוק. אובמה המשיכה סיפרה עוד על עובדי הציבור הללו והעידה עליהם – עד כמה הם חזקים, מוערכים, רבי השפעה.

ואז המשיכה ומנתה אותם בשמותיהם, כדי לומר להם תודה אישית, כך, בפומבי. ברור היה שהיא מיטיבה להכיר אותם, שכן סיפרה עליהם לנוכחים: "אריק אוהב את אור הזרקורים. הוא מעמיד פני ביישן…"; "גרג הוא דמות מובילה בתחום החינוך…" וכן הלאה, ואז הוסיפה והדגישה את ההנאה העצומה שחשה מעבודתה המשותפת עם האנשים הללו, שכולם "מבריקים. יצירתיים. עושי ניסים…"

ואז פנתה הגברת הראשונה אל היושבים בקהל, וביקשה להכיר גם בהם: בכל משתתפי הפרויקט לשיפור ההשכלה הגבוהה שיזמה. מטרתה הייתה לשנות את השיח הציבורי בנוגע לשאלה מה משמעותה של הצלחה, "כי למען האמת, אנחנו מכוונים את אור הזרקורים אל האתלטים המקצועיים שלנו, או אל האמנים המצליחים ביותר, או אל הידוענים מהוליווד, אבל אם אלה ההישגים היחידים שראויים לתשואות, מדוע אנחנו מצפים שבני הנוער שלנו יעדיפו לרכוש השכלה גבוהה?"

"לכן," הסבירה, "החלטנו לשנות את התסריט ולהסב את הזרקורים אל החינוך וההשכלה." היא סיפרה איך הפכו את יום ההרשמה למכללות לאירוע לאומי. איך החליטו לחקות את הדרמה וההתרגשות המוקדשים בדרך כלל לשחקני הכדורסל והכדורגל הטובים ביותר בימים שהם מחליטים באיזו מכללה ללמוד, ולמקד תשומת לב רבה יותר בצעירים שאינם מצטיינים בספורט, אלא בהישגיהם האקדמיים. "לשם אמורה האומה להפנות את הזרקור – אל צעירים שהשקיעו מאמצים רבים בלימודיהם בבית הספר, אל אלה שמתנהגים כיאות גם כשאיש אינו צופה בהם, אל אלה שרבים מהם קוצרים הצלחות, בניגוד לכל הסיכויים."

היא סיפרה על מהלך תקשורתי שנועד לתמוך בצעירים הללו, כדי שיצליחו בלימודיהם. "וכדי שהמסר יגיע למקום הנכון," אמרה והצחיקה את הקהל כשהזכירה לנוכחים איך לטובת העניין פצחה כביכול "בקריירה מוזיקלית" ליתר דיוק – עשתה ראפ, שעניינו – הרחבת הידע, ולימודים.

"אנחנו גאים מאוד בכל מה שהממשל הנוכחי עשה כדי שההשכלה הגבוהה תהיה נגישה יותר למי שידם אינה משגת," היא אמרה, ופירטה: "הכפלנו את ההשקעות בהלוואות ובמענקים לסטודנטים, בשווי של מיליוני דולרים. פישטנו את תהליך הפנייה לקבלת סיוע כספי," ולא פחות חשוב מכך: "מצאנו יותר מימון ותמיכה ליועצות בבתי ספר." גם כאן הריעו לה, כמובן, הנוכחים.

אובמה המשיכה ומנתה את הישגי הממשל בתחום ההשכלה הגבוהה: "שיעור הבוגרים בבתי הספר התיכוניים עלה לרמת שיא, ויותר צעירים מאי פעם ממשיכים ללמוד במכללות."

ושוב שיבחה אובמה את קהל המאזינים שלה, והסבירה עד כמה היועצות בבתי הספר חשובות: ממחקר שנערך לאחרונה, כך סיפרה, התברר כי לתלמידים שנפגשים אתן יש "סיכוי גבוה פי שלושה" להגיע ללימודים גבוהים. לדבריה, היועצות, "הן הגיבורות האמיתיות" של התוכנית.

כדי להדגים זאת סיפרה על יועצת אחת, טרי צ'ורינסקי. כידוע, קל יותר להזדהות עם סיפור אישי, ומישל אובמה השכילה למקד את תשומת הלב באותה יועצת. היא ציטטה את דברי מנהל בית הספר שלה, שסיפר עליה כי "ברגע שהיא מזהה צורך מערכתי, היא עובדת ללא לאות כדי להיענות לו." אחרי כן תיארה איך טרי התגייסה ויצרה תוכנית הכנה בית ספרית כוללת, שתעזור לתלמידיה להירשם למכללה, אחרי שהביעו ספקות באשר ליכולתם להגיש את מועמדותם. (בארצות הברית התהליך מורכב, כולל ריאיון אישי ומילוי טפסים מסובכים).

"תלמידים רבים יותר מאי פעם השתתפו בסדנאות שטרי ארגנה, למדו איך לכתוב קורות חיים, איך למלא את טופסי ההרשמה, ואיך להתכונן לריאיון האישי." טרי ארגנה "שבוע מכללה מיוחד וגם 'יום צבא', שבו אירחו מגויסים מכל היחידות." בזכות מאמציה "75 אחוזים מבוגרי בית הספר שבו היא פועלת מצליחים כיום לעבור את כל שלבי ההרשמה ללימודים גבוהים, ובית הספר שלה זכה בהכרה ארצית ולאומית."

אובמה לא הסתפקה בכך. היא המשיכה וסיפרה על "הזמן הרב שטרי מקדישה לשיחות אישיות עם התלמידים," וציטטה דברים שכתבה עליה אחת מתלמידותיה: "'גברת צ'ורינסקי עזרה לי לאהוב את עצמי ולהתגבר על הספקות ועל חוסר הביטחון שלי. החיים שלי השתפרו בזכותה, מכל הבחינות. היא החזיקה לי את היד ועזרה לי להתגבר על המשברים הכי קשים. היא הצילה את חיי.'"

מכאן המשיכה אובמה ופנתה שוב אל קהל מאזיניה: "זה מה שכולכן עושות כל יום. אתן רואות את ההבטחה הטמונה בכל תלמיד. אתן מאמינות בהם, גם כשהם לא מאמינים בעצמם, ואתן עובדות ללא לאות כדי לעזור להם לממש את היכולות שלהם. ואתן עושות את כל זה לנוכח האתגרים הקשים ביותר – תקציבים מצומצמים, תלמידים בלתי אפשריים, מספר קטן מדי של יועצות."

היא דיברה על התביעות שהיועצות מתמודדות אתן: הצורך להקדיש לעבודתן שעות רבות, להגיע מוקדם ולהישאר עד מאוחר, על כך שאינן נוטשות את התלמידים, ברגעים הכי קשים. על כך שהן מתעלמות מהמראה או מהדת של הילדים או מהשפה שבה הם מדברים בבית, ובכל מקרה מוכיחות לצעירים שארצות הברית היא ארצם.

"זה המסר הכי חשוב שאני רוצה להעביר לבני הנוער," אמרה אובמה, "לנוכחים כאן באולם ולצופים בנו מרחוק: הארץ הזאת שייכת לכם – לכולכם, ולא משנה מה רקע שלכם." בדברים הללו התייחסה כמובן במרומז להבטחתו של דונלד טראמפ, הנשיא הנבחר, שלאורך כל מסע הבחירות שלו איים "לזרוק" את הזרים.

"אתם שייכים למסורת אמריקנית גאה," הוסיפה ואמרה, "זאת של מיזוג תרבויות, כישרונות ורעיונות חדשים, דור אחרי דור, שבזכותם אנחנו האומה המופלאה ביותר על פני כדור הארץ."

אובמה לא היססה לספר על עצמה, כדי לעודד את שומעיה: "אם אין למשפחה שלכם הרבה כסף, אני רוצה שתזכרו שאנשים רבים בארצנו – בעלי ואני ביניהם – התחילו עם מעט מאוד. אבל בעבודה קשה והשכלה משובחת, הכול אפשרי – אפילו להיעשות נשיא. זאת משמעותו של החלום האמריקני."

הקהל הריע לה ארוכות והיא הוסיפה ואמרה: "אם אתם אנשים מאמינים, דעו לכם: גם גיוון דתי הוא חלק מהמסורת האמריקנית הגדולה. רבים הגיעו לכאן מלכתחילה בדיוק לשם כך: כדי להיות חופשיים לעבוד את אלוהיהם. מוסלמים, נוצרים, יהודים, הינדים או סיקים – כל הדתות הללו מלמדות את הצעירים לדגול בצדק, חמלה ויושר."

אובמה הדגישה שוב את השקפת עולמה כשהפצירה בבני נוער לרכוש השכלה, ולא להירתע ממגוון  הדתות, הצבעים והאמונות השכיחים בארצות הברית "אלה אינם מאיימים עלינו, אלא יוצרים אותנו,"  אמרה.

הקהל הריע לה שוב.

ועוד היא הפצירה בצעירים שלא יאפשרו לאף אחד לעורר בהם תחושה שאינם חשובים, או שאין להם מקום בהיסטוריה האמריקנית. "ועם זאת," אמרה, "אני רוצה להבהיר: את הזכות הזאת אינכם מקבלים ככה סתם. אתם חייבים להרוויח אותה, בכל יום ויום. אינכם יכולים לראות בחופש שלכם דבר מובן מאליו. כמו קודמיכם בדורות הקודמים, עליהם להתאמץ כדי לשמר ולהגן על כל סוגי החופש, ולהתחיל בכך ממש עכשיו, בעודכם צעירים."

היא ביקשה מהם להצטרף אל השיח הלאומי. להיות אזרחים בעלי ידע, שמשרתים ושמובילים, "שמגנים בגאווה על הערכים האמריקנים ומכבדים אותם בחיי היומיום," כלומר, הסבירה: עליהם לרכוש את ההשכלה שתאפשר להם לחשוב בביקורתיות, להתבטא בבהירות, להשיג עבודה טובה ולהתפרנס בכבוד.

"וכשאתם נתקלים במכשולים," הוסיפה ואמרה, "ואני מבטיחה לכם שזה יקרה – לרבים מכם זה כבר קרה – כשתיאבקו ותתחילו לחשוב שאתם עומדים להתייאש, אני רוצה שתזכרו משהו שבעלי ואני דיברנו עליו הרבה מאוד מאז שהתחלנו את המסע הזה לפני כמעט עשור, משהו שעזר לנו לעבור את כל הרגעים הקשים, הן בבית הלבן והן בחיינו האישיים: את כוחה של התקווה. את האמונה כי העתיד יכול להשתפר, אם נאבקים לכך."

"התקווה," אמרה אובמה, "מאפשרת, לנו להתעלות מעל הקולות שזורעים ספק ופירוד, כעס ופחד." אמנם, היא הסבירה, אי אפשר להימנע מהצורך להתמודד עם קשיים, אבל ההתמודדות, התקווה, העבודה הקשה, האמונה, מאפשרים להגשים חלומות. "אנחנו מקווים שאנשים יקבלו מאתנו השראה, ויתעלו."

מישל אובמה דיברה לא פעם על כך שכאשר "הם" יורדים נמוך, "אנחנו" בוחרים להתעלות ולא להצטרף אליהם, אל מי שעוסקים בהסתה, בפירוד, בגזענות, באלימות נגד נשים בפרט וחלשים בכלל. ייתכן מאוד שאת ההשראה שאבה משיר המחאה "אתעלה" של המשוררת האפרו-אמריקנית מאיה אנג'לו.

עיקר דבריה בנאומה האחרון בבית הלבן היה להעניק השראה ותקווה לדור הבא: "זהו, אם כן, המסר האחרון שאני מפנה אל בני הנוער שלנו, בתוקף תפקידי כגברת הראשונה. הוא פשוט. אני רוצה שהצעירים ידעו שהם חשובים, שהם שייכים. אל תפחדו – אתם שומעים אותי, צעירים? אל תפחדו. תתמקדו. תהיו נחושים. תהיו מלאים בתקווה ובעוצמה. תעצימו את עצמכם באמצעות השכלה משובחת, ואז צאו ונצלו אותה, כדי ליצור מדינה שראויה לכם, לפוטנציאל האדיר שיש בכם. תנו דוגמה אישית, תובילו, עם תקווה, לא בהפחדות. ואני אהיה אתכם, אעשה הכול כדי לתמוך בכם, עד יומי האחרון.

אני יודעת שכל הנוכחים כאן מזדהים אתי, כמו גם מורים ומחנכים ברחבי הארץ, שמתעוררים כל בוקר ומשקיעים בעבודה את כל נפשם ומאודם, כדי שבני הנוער שלנו יתעלו. אני אסירת תודה לכם, על הלהט והמסירות ועל העבודה הקשה שלכם למען הדור הבא. לא אוכל להעלות על דעתי דרך טובה יותר לסיים את תפקידי כגברת הראשונה מאשר לחגוג אתכם."

כשקוראים את הדברים הללו אי אפשר שלא לשקוע בהרהורים נוגים: על המסית האלים שירש מברק אובמה את כס הנשיאות, ועוד יותר – מכך שמהזירה הציבורית שלנו נעדרות לגמרי מילים של עידוד, השראה ותקווה כמו אלה שהביעה מישל אובמה.

במה האשים ראש הממשלה את אזרחי המדינה, ומה תבע מהם?

דומה היה שהמדינה כבר לא מצליחה לאפשר לתושביה לחיות ברווחה הכלכלית שאליה הורגלו. פחות משקיעים הגיעו מחו"ל. כספי הפיצויים מגרמניה פחתו. העלייה הצטמצמה וגם הריבוי הטבעי פחת. הביקוש לדירות ירד והביא לשפל בענף הבנייה, שהשפיע על ענפים אחרים. עסקים קרסו. (כל זאת מתוך ספרו של תום שגב, 1967).  מילה חדשה חדרה ללקסיקון: "מיתון". בפברואר 1966 פנה ראש הממשלה, לוי אשכול אל האומה בנאום ברדיו.

אשכול פתח את דבריו בנימה אישית וישירה: "ערב טוב לכם, אני רוצה לשוחח אתכם כמה דקות על הנושא המעסיק בימים אלה את כולנו: אתכם, אותי ואת חברי בממשלה." אשכול ביקש לעורר במאזיניו את התחושה שאוזנו כרויה למצוקותיהם: "אני יודע, כי בימים שהמצרכים בחנות מתייקרים, המיסים עולים, והמשפחה צריכה לערוך מחדש את תקציבה – בימים שכאלה אין האזרח נוטה לחלוק מחמאות לממשלתו, ולאיש העומד בראשה. יכול אני להבין זאת. יכול אני להבין את בעיותיו של האזרח, המנהל את משק ביתו."

בשלב הזה בנאומו הסביר ראש הממשלה מה ציפיותיו: "רשאי אני," אמר, "לדרוש מהאזרח אותה מידה של הבנה לבעיותיה של הממשלה, המנהלת את משק המדינה." אשכול ניסה ליצור תחושה של הדדיות ושל אחריות משותפת לאזרח לממשלה: "ודאי תסכימו איתי כי הדאגה למשק המדינה היא בסופו של דבר הדאגה האמיתית למשק הבית. כלכלה בריאה ומתקדמת היא התנאי האמיתי להבטחת רמת חיים הוגנת לכל אחד ואחד מאתנו."

כדי לחזק את תחושת האחריות הסב ראש הממשלה את תשומת לבם של המאזינים לכך ש"בחמש השנים האחרונות זינקה רמת החיים שלנו לגובה מעורר תימהון. בממוצע – מתבטאת עלייה זו בשלושים וחמישה אחוזים. תופעה זו אין לה תקדים בעולם כולו," והדגיש: "למרות היוקר, למרות המיסים, אנו מתלבשים היום הרבה יותר טוב, אוכלים הרבה יותר טוב. למרות הטענות, למרות המענות, אלה החליפו דירתם בדירה מרווחת יותר, אלה רכשו רהיטים חדשים, אלה ציידו את דירתם בכיריים משוכללים, במכשירי טלוויזיה, בשואבי אבק. פלוני קנה קטנוע, אלמוני – מכונית. למרות הטרוניות והמחאות על יוקר ועל מיסים  – האם ישנם רבים בתוכנו אשר יאמרו בכנות, כי לפני חמש שנים היה מצבם גרוע יותר? אינני חושב שימצאו רבים כאלה."

מכאן המשיך אשכול והסביר מה מקור השגשוג שאזרחי מדינת ישראל ידעו עד כה: "תשאלו כיצד הגענו לכל זאת? האם באמת עבדנו כולנו קשה יותר? האם באמת ייצרנו הרבה יותר? כולם יודעים שאין זה ההסבר כולו. סכומי כסף עצומים גייסה הממשלה בחוץ-לארץ: מיהודי העולם, מממשלת ארצות הברית, מממשלת גרמניה המערבית וממשקיעים פרטיים. בעזרת הכסף הזה הצלחנו לפתח את מדינת ישראל בקנה מידה שאין דומה לו. תנופת הפיתוח האדירה הביאה למצב של גאות, פרוספריטי, שהכול נהנו ממנו, מי יותר ומי פחות." כלומר: לא בזכות עצמכם חייתם עד כה בנוחות, אלא הודות לממשלה, שהצליחה לגייס כספים.

ואז התפנה ראש הממשלה "לנזוף" בשומעיו: "הרשו לי לומר בנקודה זו כמה דברים קשים, ואולי, בלתי נעימים: הגאות הזאת, בממדיה אלה, גרמה, לדאבוני, לבולמוס של חטוף ואכול, חטוף ושתה." כלומר – הציבור הוא האשם בהתדרדרות הכלכלית, כי "כל קבוצה, קטנה כגדולה, ניסתה לחטוף יותר, לדהור מהר יותר במרוץ של רמת החיים." הממשלה מצדה "הזהירה, חזרה והזהירה, כי אין בכוח המשק לעמוד בתביעות השכר המופרזות, המסוכנות. לא רבים שעו לאזהרות."

כתוצאה מכך "פרצו שביתות בשרשרת ארוכה ופראית. היו איומים בשביתות ובהשבתות; והממשלה, שהועמדה, לא אחת, בפני הברירה המסוכנת – שיתוק המשק או ויתור לתביעות – נאלצה, לעיתים, מתוך הכרת המצב הביטחוני, ומתוך דאגה לעתיד קיומנו וקידומנו – לוותר. התוצאה מכל זאת, הייתה – ההכרח בהעלאת המיסים."

אשכול המשיך והסביר כי עמדו בפני הממשלה חלופות מסוכנות: לבקש הלוואה מבנק ישראל, שהיה נאלץ להדפיס כסף חדש, "חסר כיסוי," שהיה מביא לירידה בכוח הקנייה, ועקב כך "להאמרה מהירה של המחירים." הציבור היה חש אמנם במעין גאות, אבל היא הייתה "מדומה", "מזויפת", ובסופו של דבר היה מגיע משבר נוסף, ובעקבותיו אבטלה, ירידה חמורה עוד יותר ברמת החיים, והתמוטטות המשק.

אשכול קרא לציבור להבין שארצות הברית וגרמניה "לא יוסיפו לכסות עד סוף כל הדורות" את הגירעונות של המדינה, ולפיכך על הכול "לרסן במועד את תאוותינו."

אמנם הממשלה יכלה, כדי להימנע מביקורת, לקצץ בשירותים שהיא נותנת לאזרחים: "לקצץ ממש – בבשר החי!" – בתקציבי החינוך, בשירותי הבריאות, בבינוי, בשיקום שכונות, אבל לא עשתה זאת, כדי לא להטיל את הנטל דווקא על מיעוטי היכולת, על העולים החדשים ועל תושבי עיירות הפיתוח. "אני משוכנע," אמר, "כי גם היותר אמידים בתוכנו, בכך אינם רוצים."

"ואולי," תהה, "היו צריכים לקצץ הביטחון, ביטחון ישראל?" על השאלה הזאת, שהייתה מבחינתו רטורית, והוא הניח שכך גם למאזיניו, לא ניסה אפילו להשיב. הרי ברור שבתקציב הביטחון אסור לגעת!

אשכול הביא אם כן את המאזינים למסקנה הבלתי נמנעת: "לא נותרה לנו, איפוא, אלא הדרך השלישית, הדרך הבלתי פופולרית, הדרך בה הלכנו."

מכאן ואילך ביקש ראש הממשלה לשכנע את הציבור כי "יותר ויותר אנשים נפקחות עיניהם לראות את המצב לאשורו." שאמנם "עוד תמול שלשום עמדו האנוכיות והדאגה העצמית של פרטים ושל קבוצות בראש מעייניהם," אבל הבחין כי "מחשבתם של יותר ויותר אנשים מתבהרת," וכי "יצר האגואיזם מתחיל לפנות מקום לתחושה של אחריות לאומית."

כדי להוכיח זאת הזכיר את "תנועת ההתנדבות של קבוצות ויחידים, שהביאו נכונות לוותר על חלק משכרם," שיבח אותה ודרבן מגזרים נוספים להצטרף אל חברי הסגל האקדמאי של המוסדות להשכלה גבוהה, העיתונאים, הטכנאים והמהנדסים של סולל-בונה, עובדי החברות נפטא ומגל, עובדי עמידר, עובדי התעשייה הצבאית, פקידי משרד הביטחון ופקידי משרד המסחר והתעשייה, מהנדסי חמת ומכתשים, האקדמאים של רסקו ושל אגף המכס, חברי הוועדה המרכזת של ההסתדרות וחברי הנהלת עיריית ירושלים, שוטרי ישראל. גם הוא עצמו, הדגיש, ואתו שאר שרי הממשלה, הודיעו שיוותרו על חלק משכרם.

כדי לחזק את המגמה ציטט אשכול מכתב שקיבל מנכה צה"ל, שהחליט להחזיר "סך 600 ל"י מן הסכום של 621 ל"י" שקיבל ממשרד הביטחון "על חשבון הפרשי תגמולים," שכן החיסכון הוא צו השעה, "ואת כל המשאבים והאמצעים שאפשר לחסוך – יש להפנות לצרכי ביטחון."

אשכול המשיך בנאומו. הסביר אילו קיצוצים נוספים מתכננת הממשלה ושב והפציר באזרחי המדינה: "אל יחשוב כל אחד ואחד מאתנו כיצד אוכל אני ליטול לעצמי פרוסה גדולה יותר מן העוגה. הבה נעשה כולנו יד אחת להגדלת העוגה כולה," וביקש שהכול ינהגו בתבונה ובשיקול דעת, ויתגברו על "הפזיזות, החמדנות וחוסר האחריות."

בלי שיתוף פעולה של העם "אין ממשלה יכולה לבצע בהצלחה מדיניות כלשהי," אמר, והוסיף והכריז: "אני מאמין בעם הזה! אני מאמין, כי עם שידע להוכיח עצמו בימי מסה ומבחן, קשים לאין שיעור מימים אלה, יידע גם עתה להתעלות מעל חשבונות שעה והנאות בנות חלוף, ולזהות את טובתו שלו עם טובת הכלל," שכן "כל אחד ואחד יכול להרים תרומתו ליציבות במדינה."

את נאומו סיים אשכול במילים "אם אתה, אם את, דואגים באמת למחר שלכם – עשו משהו למענו היום."

בחודשים הבאים גבר המיתון. אנשים קנו כמויות קטנות יותר של מזון. בעלי חנויות בגדים ונעליים התלוננו על ירידה של 10 עד 15 אחוזים בהכנסותיהם. אלפי דירות לא נמכרו. הכול דיברו על מצב הרוח הירוד, "פסיכולוגיית שפל" כינה זאת אחד החוקרים. אחד הבנקים הקטנים התמוטט.

המרירות והכעס של הציבור התנקזו בעיקר לעברו של אשכול. כך למשל הוצפה המדינה בבדיחות ארסיות נגד ראש הממשלה.

על המשמר, 24 בינואר 1967

בשנה שאחרי נאומו של אשכול ברדיו התרבו תקריות האש בגבול עם סוריה. הסכסוך אתה החריף בגלל ניסיונותיה להטות את מי הירדן, בשל חדירות של מחבלים משטחה, ומאחר שהסורים ירו על חקלאים ישראלים שעיבדו את הקרקעות הסמוכים לגבול. הצבא דרבן את הממשלה לאיים על הסורים. אשכול, ורבין, שהיה אז רמטכ"ל, השמיעו הצהרות לוחמניות. באפריל 1967 הפילו מטוסי חיל האוויר שישה מיגים סוריים, אחרי שהסורים ירו על טרקטוריסטים ישראלים והתפתחו חילופי אש. המצרים הצטרפו אל המתיחות כשסגרו את מיצרי טירן.

בניגוד לדעת רבים בממשלתו הקפיד אשכול לא לעשות שום צעד בלי ליידע את האמריקנים, כדי לא לאבד את תמיכתם. גם כשהצבא גייס את חיילי המילואים הכריז אשכול כי "ישראל אינה רוצה מלחמה," וכי "גיוס המילואים בא למנוע אותה."

אבל המלחמה פרצה, והניצחון הצבאי הישראלי היה מהיר וחד משמעי. תוך שישה ימים כבשה ישראל את רמת הגולן, את הגדה המערבית ואת סיני. המיתון הסתיים. אתגרים חדשים ניצבו לפתחה של המדינה.


תודה לתום שגב על ספרו 1967

מדוע נשלח הסופר והמחזאי למאסר עם עבודת פרך

– "אין דבר כזה – יצירת אמנותית 'לא מוסרית'. על ספרים אפשר לומר רק אם הם כתובים טוב, או כתובים רע."

– "זאת השקפתך? גם על ספר פרברטי אפשר לומר שהוא 'טוב?'"

– "אין לי מושג למה אתה מתכוון כשאתה אומר 'ספר פרברטי'."

– "למשל – הספר תמונתו של דוריאן גריי."

– "רק פראי אדם בורים היו יכולים לומר זאת. קשה להפריז בעוצמת הטיפשות של אנשים נבערים, שמדברים על אמנות."

– "ספר לי על המכתב שכתבת לדאגלס. מדובר במכתב רגיל?"

– "בהחלט לא. מדובר במכתב יפהפה."

– "ואם לא מדובר באמנות?"

– "אני לא יכול להשיב על שאלה שאינה נוגעת באמנות."

חילופי הדברים הללו, התשובות האמיצות והלא מתפשרות, נלקחו מתוך הפרוטוקולים של משפט הדיבה, שבו תבע הסופר אוסקר ויילד את סיר דאגלס, המרקיז מקווינסברי, אביו של אלפרד דגאלס, מאהבו של הסופר. דאגלס שנא את אביו, ודרבן את אוסקר ויילד לתבוע את האב לדין על כך שהפיץ שמועות על טיב הקשר ביניהם (שאותו השתדלו להסתיר).

עד מהרה נהפכה תביעת הדיבה למעין כתב האשמה ציבורי כנגד התובע, שההומוסקסואליות שלו נחשפה במהלך המשפט. בין היתר העלה סנגורו של האב על הדוכן עדים שסיפרו על קשריהם המיניים עם ויילד. הומוסקסואליות הוגדרה אז באנגליה פשע. (רק ב-1967 נקבע כי אין בה עבירה על החוק).

אוסקר ויילד נחשב אחד מגדולי היוצרים בשפה האנגלית. הוא נודע בשנינותו וכתב, בין היתר, את תמונתו של דוריאן גריי, רומן פילוסופי שנחשב עד היום נכס צאן ברזל של הספרות. כמו כן כתב ויילד עשרות מחזות, רומנים וקובצי שירה. כמה מהנודעים שבהם הם הנסיך המאושר, חשיבותה של רצינות, הזמיר והשושנה, המניפה של גברת וינדרמיר, הענק וגנו ועוד יצירות רבות אחרות. כל אלה לא הועילו לו. הוא הפסיד במשפט הדיבה. לא זאת בלבד, אלא שבעקבות אותו משפט הועמד הוא עצמו לדין, בשל  מה שכינו אז באנגליה "התנהגות מופקרת וגסה." (gross indecency).

אוסקר ויילד

במהלך המשפט, בתשובה לשאלתו של עורך הדין שחקר אותו, ושאל "מהי אותה אהבה שאי אפשר לנקוב בשמה?" (משפט שצוטט מתוך מכתב שכתב אלפרד דאגלס לוויילד), נשא ויילד נאום קצר, שנותר חקוק בזיכרון:

"במונח 'אהבה שאי אפשר לנקוב בשמה' מתכוונים בימינו לחיבה עמוקה שחש גבר מבוגר כלפי גבר צעיר, כמו החיבה ששררה בין דוד ויהונתן, כמו זאת שעליה ביסס אפלטון את הפילוסופיה שלו, כמו זאת שאפשר לראות בסונטות של מיכאלאנג'לו ובאלה של שייקספיר. זאת חיבה עמוקה ורוחנית, טהורה, כשם שהיא מושלמת. היא מכתיבה יצירות אמנות דגולות, כמו אלה של שייקספיר ושל מיכאלאנג'לו, וחודרת לתוכן, כמו גם אל שני המכתבים שלי. בתקופתנו רבים טועים להבינה, טועים עד כדי כך, שאפילו יש מי שמתארים אותה 'אהבה שאי אפשר לנקוב בשמה', וזאת הסיבה שבגינה אני כאן. זאת אהבה יפה, נאותה, אצילית ביותר. אין בה שום דבר לא טבעי. היא נוגעת באינטלקט, והיא מתקיימת שוב ושוב בין גברים בוגרים וצעירים: המבוגר ניחן באינטלקט והצעיר ממנו – בכל התקוות וזוהר החיים הפרושים לפניו. והעולם אינו מבין. העולם לועג לאהבה, ולפעמים קושר בגללה את הגבר האוהב אל עמוד הקלון."

כשסיים ויילד את נאומו נשמעו באולם תשואות רמות, מלוות בהתלחשויות. אלה העלו את חמתו של השופט, שאיים כי ידאג לפנות את הנוכחים ואת המשך המשפט ינהל בדלתיים סגורות.

חבר המושבעים לא הצליח להגיע להכרעה. ויילד שוחרר בערבות, אך נאלץ להישפט שוב, והורשע ב"מעשי סדום והתנהגות מופקרת וגסה". נגזרו עליו שנתיים מאסר עם עבודות פרך. תנאי הכליאה שלו היו קשים ביותר: הוא ישן על מיטת עץ, בלי מזרן, במשך שעה ביום הותר לו לפסוע בחצר, בטור אחד, לצד אסירים אחרים, אך נאסר עליו לתקשר אתם. בתקופה הראשונה אסרו עליו לכתוב. הוא סבל רעב מתמיד, ולקה בדיזנטריה. במשך שש שעות ביום רתמו אותו למסלול נע: עבודת הפרך, שהייתה חלק מעונשו.

"כמו כל מי שאינו מורגל בעבודה גופנית ומרצה עונש דומה, הוא צפוי למות בתוך שנתיים," אמר מפקד הכלא לאחד מידידיו של ויילד.

אלפרד דאגלס

אחרי שהשתחרר מהמאסר כתב ויילד לאהובו מכתב:

"איש יקר שלי,

קיבלתי את המברק שלך לפני חצי שעה, ואני כותב לך כמה מילים כדי לומר לך שאני מרגיש שתקוותי היחידה לשוב ולכתוב אי פעם היא – אם אהיה אתך. לא כך היה בעבר, אבל עכשיו הכול שונה. יש בהחלט בכוחך להטעין אותי באנרגיה ובתחושת העוצמה המאושרת שהאמנות זקוקה להן. כולם כועסים עלי, כי אני חוזר אליך, אבל הם לא מבינים אותנו. אני מרגיש שרק אתך אני מסוגל לעשות משהו. בבקשה, תקן את חיי ההרוסים, ואז ימצא העולם בידידות ובאהבה שלנו משמעות שונה. כל כך חבל שנפרדנו אחרי שנפגשנו ברואן. יש עכשיו בינינו תהומות כה עמוקים, של חלל ושל מקום. אבל אנחנו אוהבים זה את זה. לילה טוב, אהוב.

שלך תמיד,

אוסקר.

השניים נפגשו, וחיו זמן מה באירופה, אבל כשנאלצו להתמודד עם חסרון כיס, מיהר דאגלס לעזוב את אוסקר ויילד, ושב לאנגליה בגפו.

שלוש שנים אחרי כן, ב-1900, הלך ויילד לעולמו, והוא בן 46.

בפני מי המוות "השפיל המוות את עיניו"

שתי בדיחות שהרבו ישראלים לספר בקיץ של שנת 1967 מעידות על הלך הרוחות שרווח בארץ באותה שנה. הראשונה הייתה: "בשדה התעופה תלוי שלט, 'האחרון שעוזב מתבקש לכבות את האור.'" סיפרו אותה המיואשים, אלה שהמיתון הכלכלי של אותם ימים שבר את רוחם, ותקוותם לחיים טובים בארצם אבדה.

אבל השנייה, שאותה התחילו לספר בסוף יוני של אותה שנה, העידה על ההיפוך במצב הרוח הלאומי:  "מה נעשה היום?" שאלו אנשים, והתשובה, המלווה בגיחוך יהיר, "נכבוש את קהיר" אמרה הכול.

בין שתי הבדיחות הפרידה מלחמה. הייאוש והתבוסתנות פינו מקום להתרברבותם של המנצחים. שמה של המלחמה העיד על אורכה: "מלחמת ששת הימים": תוך פחות משבוע, יש האומרים – בכמה שעות! – הובסו צבאות ערב. המלחמה התחילה במכה ניצחת ומפתיעה של חיל האוויר הישראלי, שהשמיד את שדות התעופה של מצרים, סוריה וירדן ולא אפשר למטוסי האויב להפריע למהלכיו הנוספים של הצבא. בתוך כמה ימים נכבשו שטחים עצומים – מרחבי סיני, הגדה המערבית, רמת הגולן. שטחה של מדינת ישראל גדל בבת אחת כמעט פי ארבעה.

ההספד, שנהפך לנאום ניצחון, שאותו נשא שמואל גונן (גורודיש), אז מפקד חטיבת השריון, בעצרת זיכרון חטיבתית בג'בל ליבני, יכול להעיד על הלך הרוחות  ששרר שבועות אחדים אחרי תום המלחמה:

"עמנו למוד המלחמה על קיומו – שוב נלחם על חייו, והפעם פגע ברזל בברזל וצבאות ערב הוכו מכה ניצחת. אתם הייתם חוד החנית של התקפת השריון על קליפתו הקשה של הצבא המצרי. בקרב תנופה אכזרי ומר, מלא הוד וגבורה, בסער, בדם ובאש, הבקענו מערכיו המבוצרים של האויב והשמדנו שריוניו – בחאן יונס, מערכי רפיח, שייך זוויד, הג´ירדי ואל עריש, ביר לחפן, ביר חמה ונתיב הדם והאש, בואכה איסמעלייה.

בכל מקום שעברנו השארנו מאחורינו שלדים שרופים, טנקים מתפוצצים וגוויות חרוכות. אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו!

לא הסבנו ראשנו אל יקירינו, שעם רכב-ברזלם עלו באש. לא עמדנו על הדם. ובחמת זעם הבאנו, ברעם שריוננו, את המוות לתוך ליבו של האויב. עד שהכרענוהו כליל ושחררנו עמנו, מסיוט ההשמדה המיידית, שאיים עליו אויב אכזר.

כי כיהודים נלחמנו, על חיינו נלחמנו, ובזעם נלחמנו. וגבורת ההמונים התגלתה אצלנו – לא שיערנוה מראש. ועמנו לא במקרה קיים לעד, ואכן, נצח ישראל לעולם יישאר.

רעי הלוחמים: אתם בעצמכם לא ידעתם על הוד גבורתכם, וכשראיתי את השריונים נחדרים ועולים באש והאנשים – אתם – ממשיכים מתוכם במלחמה – ידוע ידעתי כי האדם הוא הפלדה, והשריון – מתכת בלבד.

ועדים, שבעים הלפידים הבוערים מאחור, שבעים הגיבורים שהשארנו בשדה הקטל והמספר הכפול מזה של פצועים, ועדה המנהיגות לפנים – שחסרה והתמלאה מתוך השורות תוך הקרב, ועדה הסיירת שאיבדה את מחציתה ולא עצרה בתנופתה – כי לא קלה הייתה המשימה.

ידעו הנופלים וידענו כולנו – מה המחיר. לקראת מה אנו הולכים לקרב. והלכנו – בנכונות, בהכרת השליחות ומתוך תקווה כי כולנו בונים עולם יפה יותר, לבנינו אחרינו.

נכונים – למחר, מתוך ידיעה שאת זעם השריון, הפעם – האויב לא ישכח! במלחמה הזו הניצחון כולו שלכם.

חזקו ואימצו ותחזקנה ידיכם, אחי גיבורי התהילה!"

קשה להתעלם מהפאתוס שבנאום, מהגאווה שיש בה יותר משמץ של שחצנות, שבה רוויים דברים מופרזים ואפילו מחרידים נוסח "אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו!", אבל אין ספק שגורודיש לא היה אז יוצא דופן בתחושה שאנחנו הישראלים הוכחנו לעצמנו ולעולם עד כמה אנחנו כל יכולים.

תחושה דומה של ביטחון עצמי ואפילו של זחיחות אפשר לראות גם בדברים שאמר משה דיין, מי שהיה אז שר הביטחון, רק שלושה ימים אחרי שוך הקרבות. "אנחנו מחכים לטלפון מהערבים," הכריז דיין, והוסיף: "טוב לנו במקומות שבהם אנחנו עומדים עכשיו. אם הערבים רוצים בשינוי, עליהם לבוא בדברים אתנו. אנו לא נעשה שום צעד."

דיין טיפח את הרעיון שלפיו יש להקים בגדה המערבית "מעין אוטונומיה ערבית", כדבריו, שבה "לערבים יהיה פרלמנט משלהם והם ינהלו את ענייניהם וישראל רק תדאג לענייני הביטחון והחוץ." תוכנית כזאת נראתה לו מעשית, "משום שהערבים בגדה המערבית אינם רוצים בהחזרת שלטונו של חוסיין." כמו כן הוא הדגיש כי הוא "מתנגד לקליטת מיליון ערבים בישראל, משום שבמקרה זה לא תהיה ישראל עוד מדינה יהודית," מצד שני, התנגד "גם להחזרת רצועת עזה למצרים, או הגדה המערבית לחוסיין," אבל, כאמור, הודיע ש"אנחנו" לא ננקוט שום צעד כדי ליישם את התוכניות הללו.

חמישים ואחת השנים שחלפו מאז, מלחמת ההתשה, מלחמת יום כיפור, האינתיפאדות, הפיגועים, מוכיחות איזו טעות אסטרטגית עשו מי שהסבו לאחור בכיסאותיהם ביהירותם המופלגת, ולא הבינו שאין די בניצחון בקרב, אם הוא מביא בעקבותיו רק שאננות ועיוורון.


הסימן הראשון להיחלשות מפלגות השמאל בישראל?

כותרות העיתונים בעמודים הראשונים ב-19 במאי 1965 היו קשות: "אלי כהן הוצא להורג בדמשק"; "ישראל ביקשה ממעצמה ידידותית וממטה האו"ם לפעול למען החזרת גופתו של אלי כהן הי"ד לארץ"; "לא בגדתי בישראל, אמר אלי כהן".

לצד האבל הכבד ששרר במדינה בשל הוצאתו להורג של המרגל שנתפס בסוריה, התרחש אירוע שרק ממבט לאחור אפשר להבין את מידת חשיבותו: בבניין הישן של הטכניון בחיפה התכנסו הבכירים והפעילים של שתי המפלגות הגדולות באותם ימים, מפא"י ואחדות העבודה, ביניהם ראש הממשלה, לוי אשכול ורעייתו, שהנוכחים קיבלו בתשואות רמות. מטרתו של הכינוס הייתה – חתימה על מיזוג בין שתי המפלגות. את הכינוס פתחה אלמנתו של נשיא המדינה השני, רחל ינאית בן-צבי. אחרי שהכתה בפטיש של יושבת הראש פתחה ינאית בן-צבי ואמרה:

"המעמד הזה מעלה בזיכרוננו את המעמד ההיסטורי בהיווסד ההסתדרות לפני 45 שנים. באוזני עולים קולות אחינו הגדולים, בכירי ארץ ישראל העובדת, שהיו אז עמנו ואינם עוד. רוחם מלווה אותנו ומעודדת להסכם על המערך המשותף. אני מאמינה שקולם של ראשוני המייסדים של ההסתדרות חי בנו, מתחדש ומתגבר בתוכנו בנסיבות של ימינו אלה. גם אז שאפנו לאיחוד תנועת הפועלים. אנו מאמינים כי 'המערך' יביא לאיחוד שלם. באולם זה מתהדהדים עדיין צלילי שירת ברנר באותו לילה: 'מבירא עמיקתא לאיגרא רמא'."

ינאית בן-צבי קראה אל בן גוריון ואל טבנקין וביקשה מהם לשוב ולהצטרף אל המערך. "נתגבר על קטנות," אמרה, והודיעה כי "היום תצא משלחת למשה שרת כדי להחתימו על הפרוטוקול להקמת המערך," ואז קראה את "דבר המערך":

"במעלה דרכה ההיסטורית של תנועת הפועלים העברית, אשר זכתה להיות החלוץ והמדריך של העם, במאמצי היצירה החלוצית, במאבק המדיני, במערכות השחרור ובתקומת מדינת ישראל, בשנת ח"י למדינת ישראל היא שנת ה-45 לייסוד ההסתדרות, נועדים אנו היום, שליחי מפא"י ואחדות העבודה, כדי לייסד את 'המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל".

ינאית בן-צבי התאלמנה מבעלה שנתיים לפני כן. הוא נפטר במהלך כהונתו כנשיאה השני של מדינת ישראל. רעייתו הייתה ידועה כאשת רוח ופעילת ציבור בפני עצמה. היא הייתה גם אם שכולה: בנם עלי נהרג ב-1948 בקרב קצר בשדות קיבוץ בית קשת. (תשעה ימים בלבד אחרי שנהרג היה עלי אמור לשאת לאישה את פנינה גרי. סרטו של דני וולמן, "סיפור אהבה ארץ ישראלי" מבוסס על ספרה של הארוסה).

העניין שהפגינה ינאית בן-צבי בפעילות ציבורית הביא לכך שבתחילת כהונתו של בעלה הנשיא, מצא לנכון ראש ממשלת ישראל, דוד בן גוריון, לנזוף בה קשות. זה קרה אחרי שבתום דבריו של הנשיא ביקשה ינאית בן-צבי "לומר כמה דברים מחוץ לטקס" שנערך בעיריית ירושלים. בנאומה דיברה על הקשר העז שיש לה עם ירושלים, הבטיחה לסייע לנשיא בעבודתו, וביקשה מהנוכחים לשתף "את האם העברייה בכול," שכן "היא הנותנת יסוד לבית," וכן הפצירה בהם שלא ישימו את הנשים "בצל", כדבריה.

המכתב שכתב לה בן גוריון מתחיל בהתנצלות: "קשה לי לכתוב את מה שאני כותב לך," פתח, והוסיף שעם זאת הוא נאלץ לעשות זאת, "בשליחות המדינה". אולי כדי להמתיק את הגלולה המרה המשיך והסביר לה שרעייתו, פולה, אינה שותפה לשליחותו כראש ממשלה, "כי יש רק ראש ממשלה אחד, והתפקיד אינו משפחתי". הוא המשיך וכתב לה כי אין לו ספק שכוונתה "טהורה וטובה", אבל, הדגיש – "את אזרחית ככל אזרחית". המסר היה ברור וחד משמעי: אל לה להצטרף כנואמת לצדו של הנשיא.

חרף הנזיפה ברור לגמרי שלא נאומה של רחל ינאית בן-צבי הטריד את בן גוריון בכנס הייסוד של המערך, שבו הוא עצמו לא השתתף. בן גוריון התנגד נחרצות להקמתו של המערך. עד כדי כך, שפרש ממפא"י, והקים מפלגה חדשה: רשימת פועלי ישראל, ובראשי תיבות – רפ"י. בן גוריון הטיף לשינוי שיטת הבחירות בישראל. בין היתר התנגד להקמת המערך כי לא היה לו ספק שהיא תסכל את הרעיון. (סיבה נוספת להתנגדותו הייתה כנראה החשש שמא המפלגה המאוחדת תאפשר לפנחס לבון לשוב אל קדמת הבמה. בן גוריון גרס כי פנחס לבון היה אחראי למה שכונה "הפרשה" או "עסק הביש": פעולת טרור במסווה, שסוכנים מטעם ישראל ביצעו במצרים).

יש מי שסבורים כי הפיצול בין בן גוריון למפא"י, במילים אחרות – היום שבו נוסד המערך – היה הסימן הראשון להיחלשותה של מפלגת השמאל, היחלשות שתביא בסופו של דבר למהפך של 1977 ולעלייתו של מנחם בגין לשלטון.

בבחירות להסתדרות באותה שנה, 1965, השתתפה לראשונה מפלגת גח"ל – גוש חירות-ליברלים – וזכתה ב-15% מהקולות. מזכ"ל ההסתדרות דאז תיאר זאת "התגבשות כוחות הימין נגד ההגמוניה הפועלית במדינה." בבחירות לכנסת השישית בסוף אותה שנה זכה גח"ל בראשותו של מנחם בגין ב-26 מנדטים (לעומת 15 מנדטים שהיו לה בכנסת החמישית). מאמר המערכת של עיתון "חירות" קבע כי הריב בין מפלגות הפועלים תרם לשינוי. אין כמובן סיבה אחת לעלייתו של הימין, אבל ב-19 במאי, 1965, נרשמה כנראה תחילתו של התהליך.



 

איך ילדה בת 11 למדה שהיא יכולה להשפיע על המציאות

בשבת הקרובה, 19 במאי תיערך אחת החתונות המדוברות ביותר בעולם: הנרי, בנו הצעיר של הנסיך צ'רלס, יורש העצר האנגלי, המוכר בשם החיבה שלו הארי, יישא לאישה את מייגן מרקל, גרושה אמריקנית שמבוגרת ממנו בכמה שנים.

על חינה של מרקל אין כל ויכוח, אבל מסתבר שהקסם שלה אינו נובע רק מיופייה המרהיב, אלא גם מאישיותה הקורנת. אפשר להיווכח בכך כשצופים בנאום שנשאה באו"ם ב-2015. עוד לפני שהכירה את הארי לא הסתפקה מרקל בעבודתה כשחקנית, ובחרה להיות פעילה, מטעם ארגון האומות המאוחדות, למען זכויות נשים. נאומה (כאן בתרגומי) הוא מופת של רגישות, עוצמה וכנות נוגעת ללב. (מייגן שיבחה בנאומה את אביה, שמרבה לאחרונה להביך אותה, ומסב לה מן הסתם עוגמת נפש רבה):

"אני גאה להיות אישה, ולהיות פמיניסטית. והערב אני גאה מאוד לעמוד כאן לפניכם, ביום החשוב הזה, שנועד להזכיר לכולנו עד כמה התקדמנו, אבל גם, בעודנו חוגגים, את הדרך שעדיין לפנינו. אני רוצה לספר לכם סיפור שיבהיר מדוע אני כאן, ומדוע אני פעילה למען זכויות לנשים.

כשהייתי רק בת 11 התברר לי, בלי דעת וכמעט במקרה, שנהפכתי לפעילה למען זכויות נשים. זה קרה בתקופה של ועידת בייג'ין, כלומר, לפני קצת יותר מעשרים שנה, בלוס אנג'לס, העיר שבה גרתי. ברגע מכריע אחד השתנתה התפישה שלי לגבי מה אפשר להשיג: הייתי בבית הספר, וצפיתי בטלוויזיה. זה היה בבית הספר היסודי. והוקרנה פרסומת לנוזל למדיח כלים, עם כיתוב: "נשים ברחבי אמריקה נאבקות בסירים ובצלחות שמנוניים". ואז שני בנים מהכיתה שלי אמרו – "נכון מאוד! בדיוק! זה המקום של הנשים: במטבח!" אני זוכרת שהייתי בהלם, כעסתי, וגם נפגעתי מאוד. הרגשתי שיש כאן משהו לא תקין, ושצריך לעשות משהו. אז הלכתי הביתה, וסיפרתי לאבא שלי מה קרה, והוא עודד אותי לכתוב מכתבים, וכך עשיתי. כתבתי לאנשים החשובים ביותר שיכולתי להעלות על דעתי: אמרתי לעצמי – אני בת ה-11 – שאם אני רוצה באמת שמישהו ישמע את קולי, אני חייבת לכתוב לגברת הראשונה של ארצות הברית.

אז התיישבתי, וכתבתי לגברת הראשונה שלנו באותה עת, הילרי קלינטון. ואחרי כן  לקחתי נייר ועט וכתבתי גם למי שהייתה אז מקור להשראה מבחינתי, לינדה אלרבי, שאירחה תוכנית לילדים, וגם לעורכת הדין גלוריה אלרד. כי אפילו כשהייתי רק בת 11, רציתי לכסות את כל האפשרויות. לבסוף – כתבתי ליצרן של הנוזל למדיח הכלים.

חלפו כמה שבועות, ולהפתעתי קיבלתי מכתבי עידוד מהילרי קלינטון, מלינדה אלרבי, ומגלוריה אלרד. זה היה מדהים! ואחרי בערך חודש, היצרן של הנוזל למדיח הכלים, פקורטור אנד גמבל, שינה את הפרסומת של אייבורי, הנוזל למדיח הכלים. שינו אותה מ"נשים ברחבי אמריקה נאבקות בסירים וצלחות שמנוניים" ל"אנשים ברחבי אמריקה…"

זה היה הרגע שבו התחוורה לי החשיבות של הצעד שנקטתי. בגיל 11 הייתה לי השפעה מסוימת, כי פעלתי למען שוויון זכויות. משמעותו של שוויון זכויות היא שנשיא רואנדה, פול קגאמה, מדינה שביקרתי בה לאחרונה כחלק ממסע הלימוד שלי בשליחות האו"ם למען נשים, שווה לילדה במחנה הפליטים שחולמת להיות יום אחד נשיאה. שוויון זכויות פירושו שמזכיר האו"ם, באן קי-מון, שווה למתמחה הצעירה באו"ם, שחולמת ללחוץ את ידו. פירושו שרעיה שווה לבעלה, אחות – לאחיה. לא טובה יותר, לא גרועה יותר, שווים.

נשות האו"ם, כידוע לכן, שנת 2030 הוגדרה כמועד שבו אמור לפוג התוקף לאי שוויון מגדרי. מדהים להבין, ממחקרים שנעשו לאחרונה, שבקצב השינוי הנוכחי, לא יתאפשר שוויון מגדרי לפני שנת 2095, כלומר, בעוד 80 שנה. וכשמדברים על השתתפות של נשים בפוליטיקה ובמנהיגות, שיעור הנשים בבתי הנבחרים ברחבי העולם צמח רק ב-11% מאז 1995. 11%? בעשרים שנה? בחייכם…! זה חייב להשתנות!

נשים הן יותר ממחצית האוכלוסייה העולמית, וגם מהפוטנציאל של אותה אוכלוסייה, לכן לא מוצדק וגם לא מעשי שהקולות שלהן – הקולות שלנו! – אינם נשמעים ברמות הגבוהות ביותר של קבלת החלטות. לדעתי, הדרך לשנות את המצב היא – לגרום לכך שנערות ונשים יבינו את ערכן כמנהיגות, ולתמוך בהן במאמציהן, וזאת כדי שמנהיג כמו נשיא רואנדה, פול קגאמה, ימשיך להיות דגם לחיקוי, כי בית המחוקקים במדינתו כולל 64% נשים! זה השיעור הגבוה ביותר בעולם, וזה פשוט לא יאומן.

אנחנו זקוקים לעוד גברים כאלה, ממש כשם שאנחנו זקוקים לעוד גברים כמו אבי, שעודד אותי, כשהייתי בת 11, לפעול למען הצדק. מי שעושה זאת מזכיר לילדות ולנערות שהקולות החלשים שלהן בכלל לא חלשים, ושהן מסוגלות להשפיע. מי שעושה זאת מזכיר לנשים שהמעורבות שלהן חשובה, שעליהן להיות פעילות בקהילות שלהן, בממשל המקומי, כמו גם בעמדות הפוליטיות הרמות ביותר. המעורבות הזאת פשוט חיונית. צריך שיהיה לנשים מקום ישיבה ליד השולחן, צריך להזמין אותן לשבת שם, ובמקרים מסוימים, כשזה לא מתאפשר, עליהן פשוט ליצור שולחן משל עצמן.

אנחנו זקוקים להבנה גלובלית: לא נוכל להביא לשינוי משמעותי בלי השתתפות פוליטית פעילה של נשים. עצוב כשילדות חולמות נהפכות לנשים עם חזון. בואו נעצים זו את זו, ונממש את החזון, כי לא מספיק רק לדבר על שוויון זכויות, חייבים להאמין בו, ולא מספיק רק להאמין בו, צריך לפעול למענו,  בואו נפעל למענו ביחד, ונתחיל עכשיו. תודה רבה לכם."

לאחר אירוסיה לבן משפחת המלוכה האנגלית התפטרה מייגן מרקל מעבודתה כשחקנית, והפסיקה את כל עיסוקיה הקודמים. כך למשל סגרה את בלוג האופנה הפעיל שניהלה. מעתה ואילך תקדיש כנראה את זמנה ואת מרצה לפעילויות  צדקה שונות, כמו אלה שהנסיך שלה עוסק בהן. הארי תומך בארגוני צדקה רבים, בין היתר – כאלה שפועלים למען יתומים בדרום אפריקה, נפגעי נפש, נכים, מחוסרי בית, וגם כאלה שמבקשים להעצים נשים.

דיאנה, הנסיכה מוויילס, אמם של הארי וויליאם, אחיו הבכור, הרבתה גם היא לעסוק בפעילות ציבורית, הרבה מעבר למה שהיה מוטל עליה. היא הייתה אהובה מאוד בזכות פעילותה יוצאת הדופן. כך למשל הקפידה ב-1987 להצטלם כשהיא מחבקת חולי איידס, כדי להסיר מעליהם את הסטיגמה והפחד, והובילה מערכה נחושה ועיקשת שנועדה לסלק מוקשים שהוטמנו במקומות שונים בעולם ושגרמו למקרים רבים של מוות ונכות.

מעניין לראות איך תבחר מייגן מרקל לתרום לחברה האנושית במעמדה החדש כחברה במשפחת המלוכה.

לחתונתם ביקשו הארי ומייגן מהאורחים לא להביא מתנות, אלא לתרום לארגוני צדקה.

ביום העצמאות ה-70: האם מדינת ישראל מצייתת לעצמה?

העיתונים מלאו בידיעות על הפליטים היהודים באירופה. כתוצאה מחוקי נירנברג, תואר מצבם "בצבעים שחורים מאוד" בעיתון "הבוקר" מ-22 בדצמבר 1935. העיתון פנה אל ממשלת גרמניה ודרש ממנה לתת ליהודים שנאלצו לעזוב "לכל הפחות את היכולת לחסל את רכושם או להוציאו בתנאים אנושיים". איש אצולה אנגלי, לורד הורדר, הביע באותם ימים את דעתו ואמר כי מעשיה של הממשלה הנאצית, המגרשת מתחום גרמניה "את אנשי המדע הטובים והתרבותיים ביותר" הם "התאבדות אינטלקטואלית". היהודים המגורשים חיפשו מקום מקלט ומעמד משפטי שיאפשר להם לנוע בעולם, ולהשתקע בארצות שיסכימו לקבלם.

היישוב היהודי בארץ ישראל היה יכול לקלוט את כל אותם פליטים, ואף שיווע להגעתם, אבל בריטניה, ששלטה בארץ ישראל, לא הזדרזה לפתוח את שעריה, וחילקה במשורה את אשרות העלייה שכונו "סרטיפיקטים". "הספר הלבן", מסמך שהתפרסם עוד ב-1922, הגביל מאוד את עלייתם של יהודים לארץ ישראל.

באותו זמן, בשלהי 1935, התכנסו בעמק יזרעאל אנשים שהגיעו למקום כדי לחגוג את נטיעתו של יער, שייקרא על שמו של המלך ג'ורג' החמישי. הטקס לווה כמובן בנאומים. הנציב העליון הבריטי הסביר מדוע נעתר "בעונג רב" להזמנה להשתתף באירוע: הוא הביא אתו מתנה אישית מהוד מלכותו, עץ ברוש, שיהיה השתיל הראשון ביער החדש.

אחרי הנציב, נאם נשיא הקונגרס הציוני, מדען בשם חיים ויצמן, שנכח גם הוא באירוע. אלה הדברים שאמר:

"גבירותיי ורבותי, בטוחני שרשאי אני לומר, לא רק בשם הסוכנות היהודית כי אם גם בשם היישוב העברי כולו ויהודי הקיסרות הבריטית, כי לכבוד גדול ולאושר רב נחשב לנו הדבר להקים פה בארץ מזכרת תודה והערצה להוד מלכותו המלך ג'ורג' החמישי ליובל ה-25 למלכותו. אין לך סמל מתאים יותר לקשר הפנימי הקושר אותנו אל המלכות האנגלית מנטיעה זו, כאן על הגבול שבין ההתיישבות הישנה והחדשה, של עץ הברוש מגנו של המלך בווינדזור כעץ הראשון ליער, שישמש תעודה לדורות לרחשי התודה אשר בלב הנתינים היהודים למלכם, שבימיו נעשו מעשים כה גדולים.

בימי מלכותו הופיעה ארץ ישראל בפעם הראשונה באופק התעניינותה של האימפריה הבריטית. בימיו ניתנה הצהרת בלפור ובימיו קיבלה על עצמה בריטניה הגדולה את המנדט על ארץ ישראל ובזה גם את החובה והאחריות לסייע לפיתוח הבית הלאומי שלנו. נחזור בסקירתנו לשנת 1910, השנה הראשונה לעלותו על כיסא מלכותו – כמה מן הדברים האלה יכולנו אז, וגם האופטימיסטים שבינינו, לחזות מראש?

כיהודים, כציונים וכנתינים של הוד מלכותו יש לנו, אפוא, כל הזכות לחוג ביחד עם שאר נתיניו, מתוך חובה והערצה, את חג יובלו של המלך ולהביע כאן לבאי כוחו את תודתנו הנאמנה בעד חלקם בהתקדמות הגדולה של ארצנו תחת השלטון הבריטי. אמנם יודעים אנו שדרכנו היתה זרועה מכשולים במשך חמש עשר השנים האחרונות; לעתים קרובות מרגישים אנחנו שההתקדמות הייתה יכולה להיות גדולה הרבה יותר, בייחוד עתה בהתחשב עם המצוקה הנוראה של עמנו בגולה, בוודאי יש הכרח להחיש את מאמצינו. ואולם אם גם המהירות לא התאימה לאותה מידה שהיינו רוצים בה, עלינו לשאוב כוח ותקווה מתוך העובדה שהונחו כאן יסודות חזקים ונאמנים ושההתקדמות בעתיד, אשר יוכלו להשתתף בה כל חלקי האוכלוסין בארץ, תיכון על בסיס של הישגים מוצקים.

מצב העצים כיום מהווה פרק מעציב בתולדות ארצנו. לפנים – כידוע מתוך סיפורי התנ"ך – נמצאו בכל הארץ עצים למכביר. במסורת העברית שימשו האלון והאלה עצים קדושים ונחשבו למתת אלוה. ואולם בשנות העזובה של גלותנו הארוכה נעקרו כאן העצים והחורשות ונתגלו מחשופי ההרים. עתה, בשוב הבנים לארץ שבעפרה טמונות עצמות אבותיהם, אדיר חפצם הוא להחזיר לה את חורשותיה ויערותיה. אנחנו, בני הדור החוזר למולדתו, רואים בעצים סמל משנה: סמל לעם ישר, זקוף קומה, הדור בנימוסיו ומשורש בארץ; וסמל לשלום. אנו תקווה שהיער הזה כמו יער בלפור הנמצא בקרבת המקום, ישמש מקלט של מרגוע ושלווה לעוברי דרך ויתנוסס כסמל חי לשלום ולהרמוניה שכל אומות העולם זקוקות להם, לא פחות מתושבי הארץ הזאת – לשלום והרמוניה שלביסוסם הקדיש הוד מלכותו כל כך הרבה מחייו לטובת כל החוסים בצל מלכותו.

תודתנו נתונה גם לקרן הקיימת לישראל שהעמידה לרשותנו את החלקה הזאת למטע היקר. המקום הזה עתה שומם ועזוב, ואולם בקרוב יתנוסס עליו יער רענן ועבות. מבלי עזרתה הפעילה של הקרן הקיימת נטיעת היער לא הייתה יכולה לצאת לפועל.

ולכל תומכינו, בארץ ישראל ובאנגליה, שהשתתפו בהנהלתו של לורד מלצ'ט במפעל אהבה זה, יכולים אנו לומר: ההתחלה כבר נעשתה, ובעוד שנים מספר יתנוסס לתפארה במקום הזה היער שבנטיעתו התחלנו היום וישמש תעודת עולם להערצה ולכבוד שיהודי אנגליה רוחשים למלכם האהוב."

חיים ויצמן היה ידוע כבעל קסם אישי לא מבוטל, וכמי שמסתופף בחברתם של ראשי ממשלה ופקידי ציבור אנגליים רמי דרג, שהעריכו וחיבבו אותו. הוא היה יליד פולין, אבל למד בגרמניה ולפני שהגיע לארץ ישראל השתקע באנגליה, שם חי כמה שנים ושימש פרופסור לכימיה. יש הסבורים כי הצהרת בלפור, שבה הכריזה ממשלת בריטניה כי תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, היא פרי שתדלנותו של ויצמן בקרב מקבלי ההחלטות האנגלים, ובראשם שר החוץ דאז, ארתור בלפור.

בנאומו הדגיש ויצמן בשם העם היהודי את אסירות התודה העמוקה שהוא רוחש כלפי המלך האנגלי, שתחת שלטונו היה היישוב בארץ ישראל נתון אז. לקורא הישראלי בן ימינו הדברים נשמעים אפילו מופרזים משהו, וגובלים בנמיכות קומה מרצון. ויצמן מביע "הערצה" ואפילו "אהבה" כלפי המלך, ומדגיש שהוא "מלכם" של "נתיניו" היהודים. את הביקורת שויצמן רוצה למתוח הוא מביע בזהירות רבה: הוא מזכיר את בני עמו הנתונים במצוקה נוראה, ואת "ההתקדמות" – כלומר: האפשרות לקלוט את הפליטים – שהיא "אטית מדי". עם זאת, הוא מציין את תקוותו לעתיד משופר יותר.

ויצמן מדבר גם על היער שיצמח בארץ ישראל שהוזנחה בימים שלפני שוב הבנים "לארץ שבעפרה טמונות עצמות אבותיהם" – הוא מדגיש את הקשר שבין היהודים לארץ אבותיהם – ומבטיח להפריח את השממה, כדי שהיער המלבלב ישמש "מקלט של מרגוע ושלווה לעוברי דרך".

ביום שבו נשא חיים ויצמן את נאומו לא שיער איש מה עוד צפוי ליהודי אירופה. אף אחד לא היה יכול להעלות בדעתו את שנות ההשמדה המאורגנת, השטנית, שבהן ייפלו קורבן מיליוני יהודים חפים מפשע, חסרי כול, נטולי מעמד ומדינה משלהם שתגן עליהם. בדיעבד גם דבריו של אותו לורד אנגלי, שדיבר על "התאבדות אינטלקטואלית" של גרמניה המגרשת את המדענים היהודים נשמעים תמימים עד כאב. במיוחד לאור העובדה שגם אחרי שהמלחמה הסתיימה, ממשלתו היא זאת שלא אִפשרה ליהודים לעלות לישראל, רדפה את ספינות המעפילים, ואפילו במקרה אחד, זה של האונייה אקסודוס, העזה להחזיר את העקורים לאירופה.

חיים ויצמן היה נשיאה הראשון של מדינת ישראל, שקמה 13 שנה אחרי שנשא את נאום החנופה למלך ג'ורג'. לאורך שנותיה מעניקה המדינה מחסה ומקלט ליהודים מרחבי העולם, שבכוח חוק השבות רשאים להגר אליה, ואינם נאלצים עוד לבקש את רשותו של אף מלך זר. האם יצליחו בני העם היהודי להיות נדיבים ולהעניק מקלט דומה לקומץ פליטים בני עמים אחרים? ומה צפוי לה, למדינה, בשנים הקרובות? האם הריבונות היהודית במדינת הלאום תישמר, או שמדיניות הסיפוח של הגדה המערבית תביא לאובדן הרוב היהודי? ואולי תחליט המדינה לספח את האדמה, אך לא את תושביה הפלסטינים, ולא תעניק להם זכויות אזרחיות?

במגילת ההכרזה על הקמת המדינה, הלא היא "מגילת העצמאות", נכתב כי "שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם". עוד נכתב במגילה כי המדינה "תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה", וגם "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". האם מתעתדת המדינה לציית לקווי היסוד הללו, שקבעה לעצמה ביום שהוקמה?

איך חזונו מתקשר לימינו?

ב-16 במאי 1959, ערב הבחירות להסתדרות, נאם ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון באצטדיון הפועל בקרית חיים בפני קהל של אלפי אנשים שהריעו לו ארוכות: "רעם אדיר של מחיאות כפיים קידם את פניו של ראש הממשלה בהיכנסו בצעדים מהירים", נכתב למחרת בעיתון דבר. הכתב תיאר את "האצטדיון המואר ועטור הדגלים," ואת "החברים בני כל הגילים, העדות והשכבות – עולים לצד ותיקים, פועלי הנמל ויוצקי הפלדה, קהל ענק מגוון ומלוכד גם יחד."

ארבע שנים לפני כן שב בן גוריון אל החיים הפוליטיים, לאחר שגלה מהם ועבר לגור בשדה בוקר, כדי להשתתף, כדבריו, בהפרחת הנגב. ב-1959 לא היו עוררין על שלטונו, הן במפא"י והן כראש ממשלת ישראל. בנובמבר של אותה שנה תזכה מפלגתו בבחירות לכנסת ב־47 מנדטים. הססמה הנפוצה "הגידו כן לזקן "שידרה יציבות, ביטחון כלכלי ותנופת עשייה. בן גוריון הציג בפני מאזיניו, למעשה בפני הציבור הישראלי כולו, שהרי דבריו תועדו בעיתונות היומית, את תשע המשימות שניצבו לדעתו לפתחה של המדינה:

"לקראת השנה ה-12 לקיום המדינה, מופנות עינינו יותר מתמיד אל העתיד ולא אל העבר. העשור השני מטיל על העם, ובראש ובראשונה על ציבור הפועלים, חובות ותביעות, כדי להגשים מה שנראה לי כתשע משימות מרכזיות של העשור הבא.

המשימה הראשונה: "עלינו להקטין הפער בין היבוא ליצוא. דבר זה מחייב להגביר את תפוקת העבודה, להקטין את הוצאות הייצור, לשפר את ניהול המשק, למען תהיה התוצרת בת תחרות בשוקי חוץ. אנו חייבים להבטיח בעשור הבא מינימום הוגן לכולם. קלטנו מיליון ורבע מיליון יהודים (מזה רבע מיליון מן הריבוי הטבעי), אך עדיין לא הושלמה קליטתם של כל העולים. באומרי מינימום הוגן, כוונתי לשיכון אנושי וגם לשכר הוגן. העלאת רמת החיים של אלה שחיים מעל המינימום מוכרחה להיות צמודה להגברת התפוקה. הגברת הייצור תקרב אותנו לעצמאות כלכלית ותוכל לשחרר אותנו מהזדקקות לעזרה לגבי קיומנו אנו. בשטח קליטת העלייה ופיתוח השממות נזדקק גם להבא לעזרת העם היהודי וגורמי חוץ בעולם".

המשימה השנייה: "ההכרח לאכלס שטחים שוממים, התופסים עדיין את רוב חלקה של המדינה. במצב זה טמונה סכנה ביטחונית ומדינית לעתידנו. לכן אנו חייבים להשלים בעשור השני את אכלוסם של השטחים הריקים בגליל העליון, בדרום ובנגב. לשם כך נצטרך להזרים את מי הירדן לדרום ולנגב. בעשור השני ניישב בנגב לפחות חצי מיליון יהודים. אנו עומדים להעביר מתקני צה"ל מסוימים וביניהם מטווחי ירי למרחבי הנגב הרחוק. אך גם בעניין זה התנאי הוא אספקת מים סדירה. התוכניות לפיתוח מחצבי הנגב ולהנחת מסילת ברזל לאילת יחייבו תוספת גדולה של כוח".

המשימה השלישית: "ההקמה של הכור האטומי. יש לנו נוער מבריק שאיננו נופל בתחום הידע הטכנולוגי והמדעי משום נוער בעולם. יש בדעתנו להקים בעשור השני תחנות כוח אטומיות בנגב ואולי אף בדרום. מדינת ישראל תהיה מהמדינות הראשונות בעולם, אחרי אמריקה, רוסיה ובריטניה, אשר תקיים תחנת אנרגיה אטומית לצרכי שלום ולצרכי תעשייה".

המשימה הרביעית: "תוספת מיליון יהודים לישוב הארץ, מזה כחצי מיליון על ידי הריבוי הטבעי. שליט ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב, לא נקב אמנם בתאריכים, אך אין כל ספק שאם ייפתחו שערי רוסיה ינהרו מאות אלפי יהודים לארץ, ואנו חייבים להתכונן כבר עכשיו לכך, כי אין אנו יודעים מתי ייפול הדבר. העלייה משם, אם תבוא, תהיה גדולה מאוד ועלינו להיות מוכנים לכל שעה, לחזק את משקנו כדי להכשיר התנאים. יבואו לארץ לא רק ממזרח אירופה. עוד כ-600 אלף יהודים יושבים בארצות האסלאם והם אינם רוצים ואינם יכולים להישאר שם".

המשימה החמישית: "הבטחת חינוך בינוני חקלאי ומקצועי לנוער בגיל 14-16. זו תהיה מעמסה גדולה על קופת המדינה, אך אם נגדיל הייצוא נוכל לעמוד בזה,.

המשימה השישית: "הצורך להנהיג בישראל משטר הבחירות האזוריות. הוא המשטר הדמוקרטי והמעולה ביותר בעולם. זהו משטר שבו קיימת זיקה אישית בין הבוחר לנבחר".

המשימה השביעית: "הגברת ביטחוננו, כי בעיית הביטחון שלנו אין לה אח ודוגמה. איננו יכולים עתה לשבת על דפי התהילה של צה"ל ממלחמת הקוממיות ומבצע קדש. הכוחות והאמצעים שהספיקו לנו בעבר לא יספיקו בעוד שנתיים שלוש. גם רכישת הסופר מיסטר אינה 'המילה האחרונה'. העולם הוא דינמי וכלי הנשק משתכללים בלי הרף".

המשימה השמינית: "עלינו לעשות מאמצים להביא לקיצה איבת השכנים הערבים. אינני מכיר ציבור בתוכנו, חוץ מגוף אחד, שאיננו מוכן לשלום אמת עם הערבים. אך אין זה מספיק לשכנע את עצמנו, כפי שחושבים לא פעם יהודים תמימים. אם נדע לבצר עצמאותנו, לחזק משטרנו, להגדיל מספרנו ולהדביר שממותינו, יכירו שכנינו כי מדינת ישראל היא עובדה קיימת לעד! ברגע שעמי ערב יתבעו משליטיהם לדאוג גם לצרכיהם ולעשות להדברת המחלות, לסילוק הבערות, הרעב, לשיפור מצבו העלוב של הפועל הערבי, הם יבינו את הברכה הצפונה בשלום עם ישראל, ובתועלת הרבה בעזרה שישראל מסוגלת ונכונה להושיט להם".

המשימה התשיעית: "ההכרח  לרכוש ידידים נוספים בכל מקום בעולם. ארצות הברית מסרבת, על אף תמיכתה הרבה, למכור לנו נשק מלבד פריטים לא חשובים, וגם בריטניה היתה סגורה לפנינו עד הזמן האחרון. ברית המועצות נעולה לפנינו בשטח זה בשבעה מנעולים, וכן מדינות הגוש המזרחי האחרות. המדינה העיקרית שאצלה רכשנו את רוב הנשק, מתוך ידידות אמת, היא צרפת. גי מולה [ראש ממשלת צרפת דאז] היה האדריכל והגורם העיקרי לציודו של צה"ל בנשק מודרני".

לבסוף האיץ בן גוריון במאזיניו להכריע "אם רצוי למעמד הפועלים, לעם ולמדינה פיצול נוסף של מעמד הפועלים או יתר ליכוד ואחדות."  בן גוריון התכוון לפילוג שחל שמונה שנים לפני כן בתנועת הפועלים בין מפא"י למפ"ם הפרו-קומוניסטית, שראתה בברית המועצות "מולדת שנייה". ודאי לא עלה אז בדעתו שאת השם "ליכוד" תאמץ לימים המפלגה שנקראה בשעתו "חירות", זאת שנמצאת בשלטון, עם הפוגות קצרות מאוד, כבר ארבעים שנה.

בשנת ה-70 למדינה מעניין לבחון את היעדים שהציג בן גוריון לפני 58 שנים, לגלות מה הטריד אותו ולברר אילו מהם הושגו מאז:

בעניין הפער בין היבוא ליצוא, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה המדינה עדיין לא הגיעה לעצמאות כלכלית. אכלוס הנגב והגליל טרם התבצעו: כיום יותר מבעבר מרוכזת אוכלוסיית המדינה באזור המרכז, ואין עדיין רכבת לאילת. אין עדיין בישראל כור אטומי לייצור חשמל. מאז סוף שנות ה-80 צומצמו בבתי הספר המגמות המקצועיות והטכנולוגיות והחינוך החקלאי לא הורחב. שיטת הבחירות האזוריות היא רעיון שנשכח. אחוז ניכר מתקציב המדינה מוקדש לביטחון. סיום האיבה עם שכנינו אינו נראה באופק. אמנם הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן מתקיימים בדוחק, אבל הסיכוי להסדר עם הפלסטינים נראה רחוק מתמיד. ארצות הברית נחשבת ידידתנו הנאמנה, אם כי לא ברור אם תלותנו ברצונו הטוב של נשיא כלשהו תורמת לתחושת הביטחון הלאומית. התוכנית להעלאת יהודי ברית המועצות-לשעבר התממשה במלואה, בשל קריסתה של ברית המועצות.

ומה יעדיה הגלויים, המנוסחים בבהירות, של הממשלה הנוכחית, ממשלת הליכוד? האם, למשל, היא שואפת להגיע להסדר המכונה "שתי מדינות לשני עמים", כפי שהכריז נתניהו בנאום בר אילן, ושוב לאחרונה לפני כשנה, או שמטרתה האמיתית לספח את הגדה המערבית (ולהפוך את ישראל למדינה דו לאומית, כנראה בלי זכויות שוות לתושבים שיסופחו), כפי שמרמזות הצעות החוק של שרת המשפטים להחיל החוק הישראלי על שטחי הגדה?

מה החזון המוצהר המדריך את הממשלה?

בקשת מחילה, או ניסיון לשכנע?

גדוד צנחנים בפיקודו של רס"ן רפאל איתן, הוצנח בסיני ב-29 באוקטובר, 1956, בפתחו המזרחי של מעבר המיתלה. בד בבד החלו חיילי יחידות אחרות לנוע מערבה, כדי לחבור אל הכוח המוצנח. אלה היו מהלכיו הראשונים של "מבצע קדש": המלחמה נגד מצרים שפתחו בה ישראל, צרפת ואנגליה. מטרותיה של ישראל היו – להשמיד בסיסי מסתננים, להחליש את כוחו של הצבא המצרי ולפתוח את נמל אילת לשיט ישראלי.

זמן מה אחרי תחילת המלחמה נודע כי לצד המהלכים הצבאיים בסיני, ובהקשר עמם, התחולל באותו יום בתוך תחומי המדינה מה שכונה לימים "טבח כפר קאסם". לוחמי יחידה של משמר הגבול הצטוו לאכוף עוצר על שמונה כפרים ערביים שהיו סמוכים לגבול המזרחי, שמא המלחמה שפרצה תתרחב גם לזירה עם ירדן, ששלטה אז בגדה המערבית. שעת העוצר הוקדמה, על פי החלטתו של מפקד המרחב, אבל תושבי הכפרים שעבדו מחוץ להם לא ידעו על כך. בשבעה מהכפרים הפעילו קציני צה"ל שיקול דעת, ולא פגעו בכפריים ששבו הביתה בתום יום העבודה. סגן גבריאל דהאן, שפיקד על הכוח שהוצב בכפר קאסם, החליט לאכוף כלשונה את הפקודה לירות ולהרוג כל ערבי שיימצא מחוץ לביתו אחרי השעה הנקובה. חייליו עצרו את הכפריים שחזרו לכפר מעבודתם בשדות, ברגל או ברכב, ירו למוות ב-43 מהתושבים, בהם 9 נשים ו-17 ילדים ונערים, ופצעו 13 נוספים. (על מה שאירע באותו יום אפשר לקרוא כאן בהרחבה).

דגל שחור מתנוסס

ממשלת ישראל ניסתה תחילה להסתיר את הפשע, ונעזרה לשם כך בצנזורה הצבאית, אבל אחרי שחברי כנסת ערביים השתמשו בחסינותם הפרלמנטרית ויידעו את הציבור על מה שקרה, מעל דוכן הכנסת, נאלצה הממשלה למנות ועדת חקירה. זאת קבעה שיש להעמיד לדין את האחראים לטבח, ואת מבצעיו. בתום המשפט נגזרו על האשמים עונשי מאסר שונים (אפשר לקרוא על כך בהרחבה, כאן). פסק הדין נודע בעיקר בזכות העיקרון שטבע, לפיו חייל אינו רשאי לציית לפקודה לא חוקית בעליל, וָלא, יהיה עליו לשאת בתוצאות מעשיו. סימן ההיכר של פקודה כזאת: אי חוקיותה מתנוססת מעליה "כדגל שחור", קבע השופט בנימין הלוי בפסיקתו.

58 שנה אחרי הטבח הגיע לכפר קאסם נציג רשמי של מדינת ישראל, הנשיא ראובן ריבלין, כדי להודות בפשע ולהתנצל עליו בפני הפצועים ובני משפחותיהם של הנרצחים. בפתח דבריו אמר הנשיא ריבלין כי בא לדבר אתם כבן לעם היהודי וכנשיא מדינת ישראל. הוא דיבר שוב על אי חוקיותה של הפקודה שניתנה ובוצעה, על הדגל השחור שהתנוסס מעליה, "שמבצעי ההרג בחפים מפשע התעלמו מקיומו", על פסיקת בית המשפט העליון אשר "אמר את דברו מפורשות, ונתן בכך ביטוי לא רק לאמת המשפטית של מדינת ישראל, אלא גם לאמת המצפונית המוסרית שלה" והדגיש כי "חובה עלינו ללמד את הדורות הבאים את הפרק הקשה הזה ואת לקחיו".

הנשיא ריבלין הזכיר את אברהם שפירא, דודו, "זקן השומרים", שהגיע ב-1957 לכפר קאסם כדי לקיים "סולחה". "אין ספק," אמר ריבלין, כי "הסולחה הזאת לא השיבה את הדם הנקי שנשפך ברחובות הכפר. ועדיין היא הייתה לסמל לניסיון אמיץ להושטת יד ולבלימת מעגל הדמים."

מסיבת הסולחה בכפר קאסם. פנחס רשיש, אברהם שפירא, בגב התמונה רשום חג' עבדלהאל כלף כפר ג'ת במשולש, פורסם בעיתון פתח תקוה, גיליון 15 שנה 1970

אבל הנשיא לא הסתפק בכך. הוא חש צורך לדבר גם על תחושותיו הקשות בשל הטרור והאלימות ש"מתרחשים", כדבריו, "בימים אלה במזרח ירושלים ובכלל חלקי הארץ", והזכיר את הרצח של תינוקת רכה, רק בת שלושה חודשים, חיה זיסל, שמחבל ערבי, תושב מזרח ירושלים, רצח אותה. "הפיגוע הרצחני הזה הוא כתם קשה נוסף בהיסטוריה הכואבת של הטרגדיה הישראלית פלסטינית," אמר הנשיא, והוסיף כי הוא מבקש "לומר את המובן מאליו", שחשוב לומר אותו בימים שבהם יש מי שבקשים "לסחוף את כולנו למערבולת של חורבן וכאב": הוא מבקש להושיט אל שומעיו "יד אמיצה," בתקווה שידם תושט בחזרה לא רק אליו, אלא אל הציבור היהודי כולו.

ריבלין מצא לנכון לצטט את זאב ז'בוטינסקי שנשבע לעולם לא לפעול "בניגוד לעקרון שוויון-הזכויות",  ולא לנסות "לדחוק מישהו מארצנו", ובכך רמז כי הוא מתנגד לכל הסדר שבו יאבדו ערביי ישראל את זכויותיהם האזרחיות.

אמנם "מדינת ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי אשר שב לארצו לאחר אלפיים שנות גלות. זהו ייעודה", אבל היא "לעולם תהיה גם מולדתה וביתה של אוכלוסייה ערבית רחבה, המונה למעלה ממיליון וחצי ערבים, שהם למעלה מעשרים אחוזים מאזרחי המדינה. […] האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל איננה קבוצה שולית בחברה הישראלית," שהרי "מדובר באוכלוסייה שהיא בשר מבשרה של הארץ הזו", והיא "מגובשת בזהות לאומית ותרבותית משותפת שתמיד תהיה מרכיב יסודי בחברה הישראלית".

אמנם, לא בחרנו במצב העניינים הזה, הסביר ריבלין, אבל הוסיף כי "אנחנו נועדנו לחיות זה לצד זה, זה עם זה, אנחנו שותפי גורל. לא רק את הארץ אנו חולקים. אנו חולקים כלכלה אחת מערכת רווחה אחת מרחב ציבורי אחד. אנו נוסעים יחד בכבישים, ומשחקים יחד באצטדיוני הכדורגל." למרבה הצער "מעולם, לא הישרנו מבט למשמעות הדבר. מעולם לא לקחנו אחריות על עיצוב דרכנו המשותפת. העדפנו לתת לפחד, לשנאה, לבורות, ולעוינות, לנווט את ספינת יחסינו."

לאן השנאה מובילה

"ראו לאן השנאה מובילה אותנו," אמר, ופירט: "לבתי העלמין; לבתי החולים; לחיים בצל פחד", והפציר: "הגיע הזמן שכולנו נבין, שכאשר אנחנו נותנים לאלימות ולהסתה לנווט את חיינו- אנחנו משילים מעצמנו את האחריות לעתידנו, לחיי ילדינו ונכדינו".

ריבלין הסביר כי איננו תמים. הוא יודע ש"אין טעם להדחיק או להתעלם ממציאות היחסים בין המגזרים", שהרי מונחים בין ערבים ליהודים "משקעי עבר קשים", שכן "אנחנו משתייכים לשני עמים שחלומם ותמצית שאיפותיהם עומדים במידה רבה בסתירה זה לזה."

כמן כן, ברור לו שבציבור הערבי רבים "אינם מוכנים לקבל את הרעיון לפיו מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי." הקמת המדינה אינה "חלום שהתגשם" מבחינתם של הערבים. מה גם שהם כואבים את סבלם של אחיהם "מעברו השני של הקו הירוק"  והם עצמם "פוגשים לא אחת גילויים של גזענות והתנשאות מצד יהודים" .

חרף כל זאת, ריבלין סבור כי מאחר שאין לנו ברירה, נועדנו לחיות ביחד, יש לבסס אמון ושותפות בין יהודים וערבים במדינת ישראל. אם לא ננהג כך, ניאלץ "להיאבק עד קץ הימים".

שני הצדדים אינם יכולים להעמיד פנים שהצד האחר אינו קיים, וגם לא לקוות שיעלם פתאום. הסביר ריבלין. אין לנו ברירה, אלא למצוא את הדרך, שלא תושתת על אהבה, אלא על "ראיה מפוכחת של כבוד הדדי ושל מחויבות הדדית."

לציבור הערבי קרא להשלים עם קיומה של מדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי, ולוותר על התקווה שהיהודים יסתלקו מהארץ וייעלמו ממנה. אם לא יסכינו, "לא יהיה סיכוי לבנייתה של שותפות אמת."

מהציבור היהודי ביקש להבין, שהמיעוט הערבי לעולם לא יהיה ציוני ולא ישיר את ההמנון "בעיניים נוצצות". המחויבות ההדדית מחייבת את כל אזרחי המדינה לקבל את ריבונותה ואת  "כללי המשחק הדמוקרטי", ולבער את "היסודות החותרים תחתיה".

חשוב להפסיק את האפליה שהציבור הערבי בישראל סובל ממנה כבר שנים רבות "בתקציבים, בחינוך, בתשתיות, באזורי תעשייה ומסחר". שיקום אמונם במדינה נדרש, כי "עוני ותחושת קיפוח הם קרקע פורייה לקיצונות דתית ולאומית".

והכי חשוב – יש להתמודד עם החשדנות, השנאה והעוינות שבין המגזרים. שני הצדדים צריכים להכיר את התרבות והשפה של הצד האחר, כדי לעודד את ההבנה ההדדית. לשם כך יש "להיפגש. לדבר ולהקשיב". "אין לנו אפשרות אחרת"', מתרה ריבלין, כי "כינון השותפות הוא צורך קיומי".

ריבלין חתם את דבריו בכך שבא לכפר קאסם כדי להזדהות עם כאבם של התושבים, אבל "כנשיא מדינת ישראל, כנשיא שלכם, אני תובע גם מכם לשאת באחריות," ודרש מהם להשמיע "קול ברור כנגד האלימות והטרור", וכנגד הקיצוניים ש"מנסים לדרדר אותנו אל פי תהום". הוא הביע אכזבה מכך ש"הקול הזה לא נשמע. לא בצורה ולא בעוצמה ברורה מספיק", והבטיח לשומעיו שהוקעת האלימות הערבית, לא תחליש את מאבקם, כי "אינה ביטוי לחולשה, אלא ביטוי לעוצמה".

ההוכחה לצדקת דבריו, אמר, הם היושבים מולו בקהל, יהודים וראשי ערים ורשויות ערביים, שידם מושטת "לשכנות טובה" וציין כי "דווקא כפר קאסם, המקום שבו אירעה הטרגדיה הנוראה הזאת, הפכה במשך השנים לסמל של שכנות טובה, לסמל של שיתוף פעולה, להוכחה לכך שהשותפות בינינו, היא אפשרית."

"החובה הזאת," אמר, "מוטלת על כולנו. מכובדי. אני מאמין, שלצעירים וצעירות ערבים ויהודים, יש תפקיד קריטי ביכולתנו להישיר מבט אל העתיד". הוא הביע את אמונתו "שאם נפנים שאין לנו בררה אחרת; שאם נישא באחריות המשותפת לעתידנו, היחסים בינינו יוכלו להפוך ממוקד של חיכוך למקור של עצמה. לסמל, ליכולתם של ערבים ויהודים, ליכולתנו, בני אברהם, בני יצחק וישמעאל, ללמוד לחיות יחד".

נאומו של ראובן ריבלין התקבל ברגשות מעורבים. היו מי שמתחו ביקורת על כך שלא אמר מפורשות את המילה "טבח", אלא כינה את מה שאירע "הרג נפשע". אחרים ציפו לכך ליותר מכפי ששמעו מפיו של ריבלין. אחד הפצועים מאותו אירוע, גבר כבן 80, אמר שהוא מצפה "שהנשיא יכיר בטבח ויתנצל בשם מדינת ישראל ויכיר בנו בדיוק כמו נפגעי פעולות איבה." ח"כ  מטעם מר"צ  עיסאווי פריג' אמר כי "הגעתו לכאן של הנשיא ריבלין, נשיא המדינה הראשון שמגיע לציין את אירועי הטבח, חשובה ומבורכת, אך המדינה עדיין לא השכילה להכיר ולציין את האירוע הנפשע הזה כאירוע ממלכתי שיש ללמד וללמוד ממנו. ההכרה ובקשת הסליחה הן צעד הכרחי בדרך לעתיד של שותפות ודו־קיום".ראש העיר, עאדל בדיר, אמר שאין לדבר רק על יום של כאב וצער, אלא ראוי שיהיה זה גם "יום של חשבון נפש למדינה כולה".

מה מטרתו האמיתית של הנאום

בחינה מקרוב של דברי הנשיא מלמדת שהנשיא ריבלין בא לכפר קאסם לא כדי להתנצל על העבר ועל הפצעים שהותיר, ולא כדי לפצות את הנפגעים, אלא כדי לדבר על העתיד, ובעיקר – כדי לשכנע את מאזיניו שאין להם ברירה אלא להשלים עם קיומה של מדינת ישראל; להסביר שמוטב להם לוותר על מאבק אלים שאין בו תוחלת, ושעליהם ללמוד לחיות בישראל כמיעוט בעל זכויות. אבל על גורל אחיהם, הפלסטינים הגרים בגדה המערבית, לא אמר הנשיא מאומה. הסוגיות החשובות ביותר נותרו פתוחות: האם הוא מייחל לכך שהמדינה תספח את שטחי יהודה ושומרון? האם יוענקו לפלסטינים זכויות שוות? האם הוא שואף למדינת כל תושביה, או חולם על שלטון שיפלה בין תושבי המדינה, בהתאם להשתייכותם הלאומית?

עיתון חירות 13.12.1956

עיתון דבר, 12.12.1956

מי הואשם, מדוע ובשל מה?

קיבוץ נחל עוז. יום ראשון, 29 באפריל, 1956, ערב ל"ג בעומר. ההכנות לחגיגה הגדולה, טקס הנישואים המשותף של ארבעה זוגות, בעיצומן. לפי התוכנית המקורית התכוונו הערב להינשא חמישה זוגות, אך את החתונה של אחד הזוגות נאלצו לדחות: החתן נפצע באחת ההפגזות האחרונות מעזה הסמוכה. הדחייה אינה מעיבה על השמחה הצפויה. אורח הכבוד שעתיד להגיע לחגיגה הוא הרמטכ"ל, רב אלוף משה דיין.

ואז מגיעה הודעה מהתצפיתנים: "ערבים קוצרים בשדה שליד הגבול." השכנים מעזה נוהגים להסתנן אל השדות ולגנוב מהם את היבולים שחברי המשק גידלו בעמל רב. כבר היו היתקלויות שבמהלכן נורו ערבים, "פדאיון" הם מכונים, כדי להבריחם. אחד החתנים, רועי רוטברג, צעיר יפה תואר ונעים הליכות, רכז הביטחון האזורי, אינו מהסס. הוא רותם את סוסתו ודוהר אל השדה. הסוסה חוזרת בלעדיו. עוברות כמה שעות. ההכנות לחתונה נמשכות. לקראת הצהריים נודע לחברים: רועי איננו עוד. כשגופתו הוחזרה, עוד באותו יום, נוכחו לדעת שעונה לפני שנרצח.

משה דיין הגיע ופסק: "לא מבטלים חתונה". וכך היה. החופות התקיימו. המסיבה בוטלה. האורחים, למעט הקרובים ביותר לחתנים ולכלות, התבקשו לשוב על עקבותיהם.

למחרת התקיימה ההלוויה. משה דיין הגיע שוב, ונשא הספד, שמילותיו כמו מהדהדות עד עצם היום הזה:

"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על רוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, בכדי שיוכלו לקרענו לגזרים. השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו.

אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו.

אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו כי דמנו לא יוגר לשווא ואתמול שוב נפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.

רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו; רועי – האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו."

את מי מאשים דיין בדבריו? לא את הרוצחים ולא את שנאתם. אותם הוא אפילו מבין: כבר שמונה שנים שהם יושבים במחנות פליטים, ועיניהם כלות כשהם רואים כיצד היהודים בונים בתים ומעבדים אדמות שהשתייכו להם עצמם בעבר. והוא מסביר: עלינו להיות דרוכים תמידית, כדי להתגונן מפני השנאה והקנאה של הנגזלים, וחזקים, כדי לתקוף, וכדי להתגונן.

החזון שהוא פורש בהספד ברור: את ה"א השאלה, המופיעה בדברים שאומר אבנר אל יואב," הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב?" (שמואל ב', פרק ב', פסוק 26) הוא השמיט. אין כאן מקום לתהיות, רק לקביעת עובדות. שום פשרה לא תיתכן. "זאת גזירת דורנו" הוא קובע במפגיע (כמה דורות חלפו מאז?), ומזהיר ומתריע: סופנו יבוא עלינו ברגע שהדריכות תוחלש להרף עין. אפילו את הנרצח, רועי רוטברג, שהועלה לאחר מותו לדרגת סגן, הוא כמו מאשים במובלע: רועי לא היה דרוך די הצורך, בעטיו של "האור שבלבו", ומכיוון ש"הערגה לשלום החרישה את אוזניו". כלומר – אין די אפילו ברכז ביטחון שביום כלולותיו יוצא אל אויביו. אמנם בגפו, אמנם בתחושה שיוכל להניס אותם בכוחו בלבד, ולכן הוא כמעט "אשם" בעיני הרמטכ"ל שלו.

מעניין לראות את אורח המחשבה הזה של אחד ממצביאינו, שאמנם מבין ללבם של הערבים ולמצוקתם, ובכל זאת אינו מגלה שום רצון ואינו רואה שום אפשרות, להגיע אתם להבנות. אדרבא, "הערגה לשלום" מסוכנת! לפי דיין אותה ערגה היא זאת שהחלישה את שמיעתו של רועי! הרמטכ"ל משוכנע שאסור אפילו לחלום על שלום, אבל אינו מזכיר את העתיד, את סופה של הדרך, את האפשרות לניצחון, את הסיכוי שיהיה פעם שלום.

האם אפשר להשוות את דבריו של דיין לאלה של וינסטון צ'רצ'יל במאי 1940, שלושה ימים אחרי שנכנס לתפקידו החדש כראש ממשלת בריטניה?  גם צ'רצ'יל לא הבטיח לעמו חיים קלים, במלחמה נגד הנאצים: "אני אומר: אין לי מה להציע לכם אלא דם, יזע ודמעות," קרא אז צ'רצ'יל בפרלמנט, אבל הוסיף ואמר, "מה מטרתנו? אענה במילה אחת: ניצחון".

נאומו של צ'רצ'יל נועד להפיח רוח קרב ואמונה בעתיד, ולסחוף אחריו את הציבור. אכן, הן דיין והן צ'רצ'יל לא השמיעו הבטחות שווא, אלא הדגישו את הצורך להתמיד ולהתעקש, ובכל זאת דבריהם שונים מהותית, לא רק בשל הנסיבות שבהן נאמרו הדברים. צ'רצ'יל השמיע את נאומו בפרלמנט, והם שודרו ישירות אל האומה. דבריו נועדו, והצליחו, לחזק את השומעים.  לשכנע אותם בצדקת דרכם. להבטיח להם שהדרך תיארך אמנם, אבל סופה – יהיה ניצחון.

דיין השמיע אותם ליד קבר טרי. דבריו, שהיו אמורים להיות הספד, נהפכו לנאום שאין בו הבטחה, אלא רק דרישה. לא על ניצחון דיבר דיין, אלא על הכורח שלא לוותר ולא להרפות את הדריכות, אפילו לא להרף עין ועל ההבנה שכך יימשכו, בלי שום תקווה או סיכוי לשינוי.

כחצי שנה אחרי הלוויה החל "מבצע קדש". עזה, כמו גם חלק ניכר מחצי האי סיני, נכבשה. רוצחיו של רועי רוטברג נתפסו, הובאו לדין ונגזרו עליהם עונשי מאסר עולם. כעבור זמן לא רב ובעקבות לחץ של ארצות הברית, נסוגה ישראל מכל השטחים שכבשה.

קברו של רועי רוטברג היה הראשון שנכרה בנחל עוז. בסרט התיעודי על רועי רוטברג  "האומנם קמל הפרח", שיצר איתן וצלר, מעיד אחד החברים כי בית הקברות שהוקם בקיבוץ שימש כמעין קריאה שאמרה לאנשים "זה המקום שלכם".

לימים, היה משה דיין, בתפקידו של שר החוץ בממשלתו של מנחם בגין, שותף למשא ומתן על הסכם השלום עם מצרים, שנחתם כעבור שנתיים. השלום עם מצרים יציב, אבל עזה לא נכללה בו.

בינואר 2013, חמישים ושבע שנה אחרי שרועי רוטברג נחטף ונרצח, נחשפה מנהרה פלסטינית בעומק של שלושה או ארבעה מטרים, בסמוך לנחל עוז. גורם צבאי העריך כי הייתה אמורה לשמש לתקיפה בתוך שטח ישראל, כלומר, לביצוע חטיפה או להחדרת חוליה לתוך המדינה.



תודה ליהושע גתי, על ספרו אמנות הרטוריקה: מיוון העתיקה ועד אובמה

עיתון דבר, 1 באפריל 1956         יואל מרקוס ביקר בנחל עוז,  שם פגש באקראי את רועי רוטברג "בן 20, נשוי ואב לילד". מרקוס שאל את רועי על הפלחים הערביים ומה קורה כשנפגשים אתם בשדה.