הספרון הצנום הזה, סיפורי ילדים הוא הפתעה קטנה ומתוקה; הוא משעשע, יוצא דופן, ומשמח מאוד.
יש בו שבעה סיפורונים, שכל אחד מהם אוצר בתוכו תימהון, כולם מעוררי מחשבות ומעלים חיוכים.
כבר בשמו של הספר טמונה חידה, או בעצם – הפתעה. סיפורי ילדים? הסיפורים ודאי אינם מיועדים לילדים, אבל, כמו שכתב מתרגם הספר, חנן אלשטיין, באחרית הדבר הנושאת את הכותרת "הרחבת תחום הדמיון", אין מדובר בסיפורים על "דמויות של מבוגרים המקיימים את תביעות החברה המערבית הנורמטיבית"; הם "אינם מעשיים, תכליתיים ויצרנים", ורובם נראים "לא בשלים נפשית, כמצופה מבני אדם בגילם". הסיפורים, אם כן, אינם מיועדים לילדים, אלא הם עצמם כמו־ילדים, שכן "הם ניחנים בסקרנות ראשונית, בתולית, הקודמת לכל מחשבה תועלתנית". הסיפורים נראים "אחוזי פליאה תמיד לנוכח מה שנתפס כידוע לכול ומובן מאליו: עובדות מדעיות והיסטוריות, מוסכמות לשוניות ותקשורתיות, ותופעות קוגניטיביות ופסיכולוגית מוכרות".
אכן, הסיפורים מכילים ומביעים כל כך הרבה פליאה ילדית (לא "ילדותית"!), שהם בהחלט מעלים על הדעת ילדים בשלב שהם עדיין תמימים וסקרנים. הסיפור "השולחן", למשל, הזכיר לי מאוד את השאלות שנהגו לשאול אותי תלמידיי בשנים שלימדתי אנגלית. גיבור הסיפור מוגדר "איש זקן" שהגיע למצב שבו הוא "לא אומר עוד אף מילה", ויש לו "פנים עייפות, עייפות מכדי לחייך ועייפות מכדי לכעוס". הוא תוהה יום אחד מדוע נושאים עליהם דברים שונים במציאות הסובבת אותו את השמות שהוצמדו להם. מדוע "שולחן" הוא "שולחן" דווקא? ו"למה המיטה לא נקראת תמונה"? ובכן, הוא מתחיל לשנות את שמותיהם של הדברים.
"למיטה הוא קרא תמונה.
לשולחן קרא שטיח.
לכיסא קרא שעון.
לעיתון קרא מיטה.
למראה קרא כיסא.
לשעון קרא אלבום תמונות.
לארון קרא עיתון.
לשטיח קרא ארון.
לתמונה קרא שולחן.
ולאלבום התמונות הוא קרא מראה".
וכך פיתח האיש שפה פרטית. על הדעת עולים, כמובן, דבריו של לודוויג ויטגנשטיין, שלפיהם לא תיתכן שפה פרטית, כי כדי לבחון את קיומה של שפה יש לבדוק איך היא פועלת בעולם. אם אינה פועלת – למשל, אם לפקודה אחת מסוימת אנשים מגיבים בדרכים שונות ואקראיות, הרי שאין לה בעצם משמעות. למעשה היא בכלל לא קיימת, כי אינה משקפת את המציאות. שפה פרטית, שבה אדם מנסה להביע את תחושותיו אינה אפשרית, שכן הזולת יכול רק לשער, אבל לעולם לא לדעת בדייקנות ובוודאות, מה אדם אחר חש. תחושות הן, בהגדרתן, עניין פרטי לחלוטין. כמו כן הראה ויטגנשטיין ששפה פרטית־אישית המיועדת רק לאדם עצמו אינה אפשרית, כי היא אינה באמת "פרטית". אם אדם משתמש במילים ובמשפטים, זולתו יוכל להבין אותם (גם אם לא לדעת בדייקנות מוחלטת אילו תחושות הם מביעים), ואם אין ברשותו של אדם מילים אלא רק תחושות, הרי שוודאי שאין שפה…
את מה שוויטגנשטיין הסביר בהגותו, פטר ביכסל מציג בסיפורו: אותו אדם זקן שמאס במילים המקובלות, שלא הבין עוד מדוע סדרת צלילים מסוימת מביעה רגש, או מתארת חפץ, ובחר "לערבב" בין המילים המוכרות, הגיע למצב שבו שכח את המילים המקובלות, והפסיק להבין את זולתו. ו"זה לא היה נורא כל כך". כי "הרבה יותר גרוע היה שהם כבר לא יכלו להבין אותו". הוא סיים את חייו כאדם עצוב, ש"לא אמר עוד שום דבר", רק שתק, ודיבר "רק עם עצמו"…
מדוע הזכיר לי הסיפור את תלמידי? כי לא פעם, כשלימדתי אותם כלל דקדוקי חדש, או מילים שלא הכירו, נהגו לשאול אותי – "אבל למה?"
בשם הסקרנות שהם ידעו שעלי לטפח, כמורה ראויה, בשם חופש הביטוי וזכויות האזרח בכלל והתלמיד בפרט, הם תבעו ממני תשובה לשאלה שאין לה בעצם משמעות. "למה – 'מיטה'?" למה "bed"?
אם "העזתי" לומר פשוט – "ככה!" הם התקוממו. "ככה זאת לא תשובה!" ידעו לתקוף, כי הרי זכותם לקבל מענה לסקרנותם…
לא נותר לי אלא לנסות להסביר להם את ההבדל בין שפה פרטית למוסכמות, ומדוע הפרה של כללים דקדוקיים שנקבעו במרוצת השנים אינה מבטאת את חירות הפרט, או דמוקרטיה מחשבתית, אלא רק גורמת לבלבול ולחוסר יכולת לתקשר – ממש כמו שקרה, בקיצוניות, כמובן, לאיש הזקן בסיפור שלנו.
גם הסיפורים האחרים משובבים את הנפש באבסורד הטמון בהם. למשל – הסיפור "הממציא": איש שנהג להמציא דברים שכבר קיימים, ולא הבין מדוע אינו זוכה לתשואות… "את כל מה שראה בעיר – הוא המציא מחדש". הסיפור מסתיים בסיכום מפתיע כשלעצמו: "למרות זאת, כל חייו הוא היה ממציא אמיתי, כי גם דברים שכבר יש, קשה להמציא, ורק ממציאים מסוגלים לזה."
משעשע!
נהניתי במיוחד מהסיפור "אין דבר כזה אמריקה", שבמרכזו מלך אומלל, בודד ומשועמם, כי "אף אחד אף פעם לא אמר לו: 'חתיכת דביל, אידיוט, ראש בטטה,' ואת כל מה שהם אומרים לו היום – הם כבר אמרו לו אתמול"… וגם מהסיפור "האיש שיש לו זיכרון", שהזדהיתי אתו מאוד, במיוחד עם התמיהה של אותו בעל זיכרון מצוין לנוכח אנשים שנוסעים למקומות אחרים ומתרחקים מבתיהם – לשם מה? הוא תוהה, הרי בכל בוקר "הם עולים פה לרכבת ובכל ערב חוזרים לפה", אז למה? זה כי יש להם בעיה של זיכרון…?
משפט בסיפור "אין דבר כזה אמריקה" הזכיר לי ציטוט מספר האי נחת של פסואה. שם – "אילו נסעתי, הייתי מוצא העתק חיוור של מה שכבר ראיתי בלי לנסוע". כאן, בספר שלפנינו – "האנשים משתעממים, לכן האנשים שגרים איפשהו מדמיינים לעצמם שברצלונה יפה, והאנשים בברצלונה רוצים לנסוע לאיפשהו"…
אז אני מוסיפה: ש – כן! כל מקום בעולם הוא חוץ לארץ של מישהו. אפילו ישראל…
הוצאת מקום לשירה, 2025
תרגם: חנן אלשטיין
67 עמ'
והנה, אני הולך לקנות את הספרון, בזכותך. ותודה רבה לך.
שאלות דומות הוצבו בפניי ע"י תלמידיי [מורה לספרות]. ודווקא בספרות, כידוע לנו, בטח בשירה, יש מקום לשתי הבריכות [ביאליק, הבריכה]. וביאליק לא הכיר את ויטגנשטיין, אבל ידע והכיר את הסוגיות הלשוניות המורכבות מבחינה פילוסופית.
תודה רבה על ההמלצה
מקווה שתיהנה!