לפני כמה שנים הלכתי לרחוב מיכאל וולך, שנקרא על שם אביה של יונה וולך. לראשונה הלכתי לשם לא כדי להיכנס שם לסופרמרקט, או לאסוף את הבת שלי מהגן. התכוונתי, לשם שינוי לחפש את הבית שיונה וולך נולדה, גדלה וגרה בו, עד שעזבה, ואז חזרה. מהבית הזה ברחוב וולך היא יצאה בספטמבר של שנת 1985, היא הייתה אז בת 41, לדרכה האחרונה: לאשפוז שממנו כבר לא שבה.

אני גרה בקריית אונו, לסירוגין, כבר יותר משלושים שנה. כשעברתי לשם לראשונה, בקיץ של שנת 1981, יונה וולך המשוררת עדיין חיה. היא כבר הייתה חולה בסרטן השד, שהתכחשה לו וסירבה לטפל בו. "כואב לי כמו צביטה", היא סיפרה, אבל לא הסכימה לעבור ביופסיה בגוש שהתגלה.

יונה וולך כמשוררת כבר הייתה אז מיתוס. בנובמבר של שנת 1981 היא הופיעה, למשל, לצד כותבים אחרים, באירוע שארגנה אגודת הסופרים. בניגוד לשתיקה שהשתררה באולם כשזלדה עלתה לקרוא משיריה, את עלייתה של וולך ליוו התלחשויות נלהבות של תמיכה והתנגדות.

ב־1981 הייתי עדיין מנותקת מה"אני הכותבת" שבי, ובמידה מסוימת גם מה"אני הקוראת". שנים אחרי שהתחברתי שוב, אחרי שקראתי את הביוגרפיה שיגאל סרנה כתב על יונה וולך, הרגשתי פתאום צורך לראות היכן גדלה יונה וולך. איך הבית "שלה" נראה כיום.

את ימיו האחרונים של "כפר אונו", כך כונתה קריית אונו בילדותה ובנעוריה של יונה וולך, זכיתי להספיק להכיר בשנות השמונים: השנים האחרונות, לפני שנהפכנו לעיר. המתחם שבו שוכנת כיום שכונת המגורים המודרנית שבה אנחנו גרים נקרא אז "פרדס רייספלד" – שדה בור ענקי שגבל עם רחוב וולך. כיום פרושה עליו, לצד הבתים, מדשאה רחבת ידיים, עם ספסלים, מתקני משחקים לילדים ושורה של בתי קפה הומים.

הסיפור הראשון שכתבתי, בספר הראשון שלי, שהתפרסם ב־1989, מתרחש בשדה הזה. הוא מסתיים במעין קינה על מה שכיניתי "השדה המובס": שדה שנבנו עליו בתים. כשכתבתי אותו עדיין לא יכולתי להעלות בדעתי עד כמה אהיה צודקת: שהשדה אכן יובס, ושאני עצמי אגור ממש קרוב אל עץ השקמה הבודד, העתיק, ושכול מה שהיה בין הרחוב שגרתי בו לבין רחוב וולך יעלם:  פרחי הבר, שבלולים והרמשים המעופפים, עדר העיזים שבדואי הוביל למרעה, הסוסה והסייח שרבצו ליד שיירי מבנה מתקופת הבריטים… כל אלה נשארו רק בזיכרון.

כולנו הכרנו גם את ההריסות המפויחות והשרופות של בית הקולנוע שהיה שייך לאמה של יונה, ופעל בימי ילדותה ונעוריה. כיום גם השרידים ההם כבר לא קיימים. אין להם עוד זכר.

ראיתי צילומים מימי ה"הראשונים", המייסדים של היישוב (אמש, 17.7.2025, חגגה קריית אונו 85 שנים להיווסדה!), שהוריה של יונה נמנו עמם. הבתים אז היו בסיסיים מאוד: קובייה פשוטה, עירומה. ברבות הימים נוספה לה גינה עסיסית, שהקיפה את הבית ושהעניקה ליונה השראה לחלק משיריה.

למשל – "מת בארץ":

הַמֵּת הַיָּפֶה כְּבָר הָיָה מָצוּי בְּגַנִּי
פּוֹרֵחַ, שְׁטוּף זְהַב-אוֹר וְרֵיחַ מַיִם
בְּגֹבַהּ גֻּמָּה לְאַגָּס נָח מֵת נֶהְדָּר.
שְׁבִילִים זְרוּיֵי חוֹל רַךְ בָּהִיר
עִטְּרוּ לַדֶּשֶׁא, הַכֹּל רָאִיתִי חָדָשׁ
מֵת מַתָּנָה שָׁם נָח וְחִכָּה לִי.
אָבִיב יָם-תִּיכוֹנִי מֻקְדָּם וְעוֹמֵד
בַּלָּאט, הִסִּיעַ אוֹתִי כְּפַרְפָּר לְאָן
שֶׁכְּאֵב מָתוֹק הִפְצִיעַ כְּמוֹ שַׁחַר.
וְגָהַרְתִּי מֵעַל אֻמְלָלִי הַמַּרְהִיב
הַלָּבָן וְדָמוֹ עִגּוּל יָפֶה בְּיוֹתֵר
לוּחַ לִבּוֹ, צַוָּארוֹ אָהַבְתִּי כָּרֶגַע.
יָכֹלְתִּי לְקוֹנֵן לָשִׁיר לְהַקְפִּיא
מֵת שֶׁלִּי, אֵין שִׁירִים בְּדָמִי
הָאָרֶץ הוֹרִישָׁה שִׁירִים לְמֵת אַחֵר.
תּוֹדָה וּבְכִי מֵתִי שֶׁלִּי יְפֵהפֶה
הַצָּפוּי בְּמוֹ עֵינַי עָמַדְתִּי לִרְאוֹת
אֵיךְ יֹפִי בִּתְנַאי כְּהֶרֶף זְוָעָה.

בפשט יונה כותבת בשיר הזה על האגס שנשר מהעץ בגינה, פרי שנשר לתוך הגומה, מחכה לה לכאורה כמעין מתנה, אבל הוא "מת". היא מתארת את היופי שלו, מקוננת עליו, ומבקשת "להקפיא" אותו בשיר (כמו שייקספיר שמבטיח לאהובו, בסונטה 18: כָּל עוֹד עֵינָם שֶׁל בְּנֵי אָדָם פְּקוּחָה / הַשִּׁיר הַזֶּה יִחְיֶה – וְגַם דְּמוּתְךָ").

אבל מי שמכיר את שיריה של וולך, ואת קורות חייה, מבין כמובן שלא מדובר רק על אגס, ומבחין גם בדרש – בעצם כתבה וולך על אביה המת, שמופיע ברבים משיריה.

למשל בשיר –

"אַבָּא אֲנִי כּוֹבֶשֶׁת אֵיפֹה
אַתָּה מִתְאַבֵּךְ עַכְשָׁו וְכַמָּה
אֲנָשִׁים שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת בְּעֶצֶם
אֵיפֹה הֵם מִתְאַבְּכִים עַכְשָׁו".

"כובשת"?

יש בשיר בסך הכול  ארבע שורות, אבל אפשר להבחין בכישרון המופלא של יונה וולך, בתחכום שלה כמשוררת. נחזור למשל למילה "כובשת". מה משמעותה כאן? "כובשת" שטח של מישהו אחר, כלומר – מילה של אלימות וכוח? או אולי להפך, כובשת את רגשותיה – מילה של זהירות ואיפוק? ואולי שני הפירושים נכונים, בו זמנית? יש כמובן גם משמעויות נוספות, שטוענות את המילה בעוד משמעויות: כובשת את ליבו של מישהו… כובשת את פניה בקרקע, במבוכה… 

ומה עם המילה "מתאבך"?

אם מפרקים אותה נוכחים שהיא בעצם מאחה בתוכה שתי מילים אחרות: מת אביך…

ועוד דבר: אין בשיר סימני פיסוק, ולפיכך אפשר לקרוא אותו בקריאה מעגלית חוזרת – "עכשיו אבא אני כובשת איפה אתה…"

או שיר אחר, שעוסק גם הוא ביתמות של וולך:

  בְּכָל שָׁנָה בַּקַּיִץ
  אָבִי בֶּן שְלֹשִים וְשֵש שָנִים
  שוּב מֵת בְּאוֹתָה צוּרָה
  נוֹפֵל מְלוֹא קוֹמָתוֹ
  עַל הָאָרֶץ
  הַצְּחִיחָה
  אֲבָנִים וֲעֲשָבִים יְבֵשִים
  וְקִלּוּחֵי הַדָּם
  זוֹרְמִים   
  עִם הַחַיִּים.
  בְּכָל שָנָה בַּקַּיִץ
  אָבִי שוּב צָעִיר
  בֶּן שְלֹשִים וְשֵש
  פּוֹרֵחַ בְּשִיא חַיָּיו
  מֵת שוּב
  עַל הָאָרֶץ
  בְּכָל שָנָה בַּקַּיִץ
  הַיַּתְמוּת פּוֹרֶשֶת כָּנָף
  וְצִלָּהּ עַל הָאָרֶץ.
  תָּמִיד אָבִי 
  לֹא מִתְבַּגֵר
  נִרְאֶה אוֹתוֹ דָּבָר
  שָלֵם וְנָאָה
  כְּאוֹת הַחַיִּים.

 

 יונה התייתמה מאביה כשהייתה בת ארבע. הוא נפל בקרב עם הלגיון הירדני, ביולי 1948. היא חשה שהוא משול לפרפר, המופיע בשיר "מת בארץ". זה שאורך חייו נמשך, כידוע, רק ימים אחדים: קצר "כהרף זוועה". בכל שנה, כך היא כותבת כאן, היא נזכרת בו בקיץ, משחזרת בעיני רוחה את מה שקרה, רואה אותו שוב ושוב נהרג: ממש תיאור של פלשבק, שקורה לנפגעי טראומה, כי טראומה מטבעה לא מתפוגגת לעולם, היא לא זיכרון שיכול להיטשטש, היא נוכחת תמיד, עולה מחדש, תוקפת: "הַיַּתְמוּת פּוֹרֶשֶת כָּנָף" ומטילה צל חוזר, היא רואה את אביה נופל, ואת קילוחי הדם הזורמים ממנו ומכלים את חייו.

וולך סירבה להסכין עם תיאורי גבורה של אביה, שאימה ביקשה להתפאר בהם. "שמענו כבר הכול על הבעל הגיבור שלך. פשוט שחטו אותו" אמרה פעם לאימה, "ובכלל", היא הוסיפה, "מה היתה הגבורה שם?"

 אז מה מצאתי בכתובת של הבית שבו גרה פעם משפחת וולך? ראיתי שינוי עצום. צפוי. כמו שדה הבור "שלנו" שנהפך לשכונה: במקומו של הבית הקטן, הצנוע, שוכנת "וילה" מפוארת. הצמחייה העוטרת אותו נשתלה לנוי, צמד דקלי וושינגטוניה תמירים, ניצבים כמו זקיפים. קשה לדמיין את הגינה עתירת עצי הפרי המניבים שעטפה פעם את הבית. גם הוא עצמו נחרב, ופינה מקום לבנייה מחודשת, מודרנית, מפוארת.

את השיר הבא יונה לא הייתה מן הסתם יכולה לכתוב אילו גרה בבית שניצב שם כיום, על חורבות הבית הישן והגינה:

תְּכֵלֶת סְמִיכָה עוֹמֶדֶת בַּעֲלֵי הַצַּפְצָפָה
וְאוֹר גָּדוֹל נָח עַל סְמוּכוֹת הַשּׁוֹשַּנִּים,
שְׁנֵי עֲצֵי פִּלְפֵּל מְסֻבָּכִים וַעֲנֵפִים זֶה בָּזֶה
בְּגִילִי, רַכִּים בְּהִוָּלְדִי, לִכְבוֹדִי
אֲפוּפִים עֲדִינוּת מְרֻסֶּסֶת. כְּתִפְרְחוֹתֵיהֶם

שָׁט זְהַב דְּבוֹרִים כֵּהֶה, מְרַצֵּד בַּחֲלִיפִין
יוֹצֵא וְעוֹלֶה, בָּא בְּתוֹךְ הַקִּשּׁוּטִים
מַבְכִּיר אִוְשַׁת זִמְזוּם מָלֵא בְּחוּשׁ
רוֹטֵט וְשׁוֹקֵעַ, נָע לָצוּף בַּפָּנִים
לְפַעְפֵּעַ אַהֲבָה רוֹחֶצֶת כָּזֹאת.

 

יונה וולך נודעה ברבים ככותבת מתריסה שהחצינה לא אחת את המיניות שלה, ולא רק בחייה האישיים. סגנית שר החינוך, מרים תעסה גלזר, כינתה אותה "בהמה מיוחמת" בעיקר בגלל השיר "תפילין" שוולך פרסמה ב־1982. בשיר היא הזכירה את "תשמיש הקדושה" הזה, התפילין, בהקשר של מיניות נשית. השיר  היה אכן פרובוקטיבי במפגיע, וזלדה, המשוררת החרדית שעד אז הייתה אתה ביחסי ידידות, ניתקה בעקבותיו את הקשר ביניהן.

אבל החושניות של המשוררת לא הוקדשה רק לפרובוקציות. היא כתבה גם  את השורות הענוגות האלה:

"בְּנָקִיק נִסְתָּר בְּצוּקִים
אַיָּלָה שׁוֹתָה מַיִם
מַה לִּי וְלָהּ
אֶלָּא צוּקֵי לִבִּי
אֶלָּא מַעְיַן חַיַּי
אֶלָּא נִסְתָּר
אַיָּלָה
מַה לִי וְלָהּ
אֶלָּא אַהֲבָתִי.

השיר מזכיר כמובן את הפסוקים מספר תהילים, פרק מ"ב: "כְּאַיָּ֗ל תַּעֲרֹ֥ג עַל־אֲפִֽיקֵי־מָ֑יִם / כֵּ֤ן נַפְשִׁ֨י תַעֲרֹ֖ג אֵלֶ֣יךָ אֱלֹהִֽים׃ צָמְאָ֬ה נַפְשִׁ֨י לֵאלֹהִים֮".

מאז שקראתי אותם לראשונה, לפני עשרות שנים, הם מהדהדים בליבי. אין בי אף שמץ של אמונה דתית, אבל הערגה לטרנסנדנטלי, בנוסח "הצליין החילוני" של יצחק אוורבוך אורפז מובנת לי, והתקיימה מן הסתם גם בנפשה של וולך.

מי שכתבה את "הַנָּח אַתָּה גַּם אֶת הַתְּפִלִּין עֲבוּרִי / כְּרֹךְ אוֹתָם עַל יָדַי / שַׂחֵק אוֹתָם בִּי / הַעֲבֵר אוֹתָם מַעֲדַנּוֹת עַל גּוּפִי / חַכֵּךְ אוֹתָם בִּי הֵיטֵב / בְּכָל מָקוֹם גָּרֵה אוֹתִי" וכן הלאה, הייתה בלי ספק נטולת כל רליגיוזיות במובנה הממוסד, הדתי. אבל המשוררת ידעה שגם אם "מה לי ולה" – האילה מתקיימת בצוקי לבה, המעיין הוא מעיין חייה הנסתר, ובעצם – האילה זאת היא עצמה. זאת שבעת ובעונה אחת מתבוננת, מתקיימת אך גם נעדרת.

עצם קיומו של הערב הזה, שבו אנחנו משתתפים עכשיו, ארבעים שנה אחרי מותה של יונה וולך, מעיד שהיא נוכחת מאוד, עד היום. עד עכשיו.

כמו כן, למרות מה שנתפס בחייה כפרובוקטיביות קיצונית מדי, למרות שהעזה לגעת בסמלים "קדושים", שמה מונצח לפחות בשבעה יישובים שקראו רחוב על שמה, בהוד השרון, כפר סבא, ראש העין, רמלה, מזכרת בתיה, עפולה, נתניה.

בקריית אונו רחוב וולך כבר היה קיים. הקימו אם כן גן פסלים ע"ש יונה וולך בקצה המזרחי של הרחוב הנקרא על שם אביה.