חיסין, ודובנוב הם מבחינתנו כיום שמות של רחובות, ושרתוק הוא כמובן שם המשפחה המקורי של מי שבנו, משה שרת, יהיה ראש הממשלה השני של מדינת ישראל. אבל חיסין, דובנודב ושרתוק היו שלושה חברים, אנשים בשר ודם, שנולדו בסוף המאה ה-19 ומתו בתחילת המאה-20, שלושה שהגיעו לארץ ישראל התיידדו בה אך עזבו אותה כעבור כמה שנים, ושניים מהם חזרו אליה.

תיאור המניעים שהביאו אותם להגר הלוך ושוב מרוסיה, שם נולדו, מרתק. 

כל השלושה היו מחוברים מאוד לתרבות הרוסית. דיברו רוסית, אהבו מאוד את הספרות של ארץ הולדתם, ולמעשה היו בני דור שביקש להתערות בחברה ולהיות חלק ממנה.  

שלושתם החליטו לעזוב בצעירותם, רק אחד מהם היה כבר בן יותר מ-20, בעקבות פוגרומים וגילויי אנטישמיות שהבהירו להם כי אינם שייכים  לרוסיה ואינם רצויים בה. אפשר ללמוד על כך ישירות מחלקו השני של הספר, שמכיל את מכתביהם זה לזה, והם המקורות הישירים לכל מסקנותיה של אניטה שפירא. 

שלושתם היו ציונים עוד לפני שהמילה נטבעה. שנים רבות אחרי שהגיעו לארץ ישראל כתב הרצל את מדינת היהודים והמושג “ציונות” בא לעולם. הם, אלה המכונים “הביל”ויים”, ראו בו “מתופף”: אותו מוזיקאי שהולך בראש המחנה ורועם בתופיו, הן כדי לעודד את ההולכים אחריו, והן כדי להכריז על בואם באוזני זולתם. 

“הסיפור של שלושת הרעים,” כותבת שפירא, “הוא סיפורה של תנועה לאומית בהיווצרותה, בצעדיה הראשונים, בעוד לא ידוע אם היא תצליח ותהיה תנועה בעלת משמעות היסטורית, או שתיכשל כפי שנכשלו מאות תנועות קיקיוניות שהונעו על ידי חלום. אפשר אפילו שהכינוי ‘תנועה’ הוא מוגזם והיה ראוי להשתמש במושג ‘רעיון לאומי טריטוריאלי’. בהיסטוריה היהודית היו לא מעט משיחי שקר שביקשו תיקון לעם היהודי על ידי השבתו למולדתו ההיסטורית. […] הסיפור של שלושת הרעים נותן אשנב לכוח הקסם של רעיון משנה מציאות. כזה היה גם הקסם של הסוציאליזם והקומוניזם. אלה היו אמונות הגאולה הגדולות של המאה העשרים. הסיפור גם מעיד על הקושי לקיים אמונה בעוד המציאות מנוגדת לה.

“בתקופת חיבת ציון היה דרוש דמיון עשיר ואמונה עזה, משיחית בעוצמתה, כדי להאמים שמהתנועה הדלה, חסרת המנהיגות, הענייה במשאבים, חסרת הניסיון הפוליטי, תנועה פרובינציאלית וחסרת השראה בהתנהלותה עתידה לצמוח תנועת עם שתשנה את פני ההיסטוריה היהודית”. 

עוד טוענת שפירא בדברי הסיכום של ספרה: “תנועה לאומית לא נוצרת בחלל ריק: היא באה לענות על צורך […] כל גל עלייה לארץ הונע על ידי גל של פוגרומים: ב-1882, ב-1903, וב-1905.” 

וכך שרתוק שב לישראל אחרי שחזר לרוסיה ושהה שם שוב עשרים שנה, “וספק אם היה עולה לארץ אלמלא התחוללו הפרעות בחרסון.”

השלושה יכלו להגר גם לאמריקה, כמו רבים אחרים, אבל “הבחירה שהם בחרו בארץ הנידחת והבלתי מפותחת, בממשל העות’מאני העוין ובשכנים ערבים שלא  הסבירו פנים הייתה בחירה שמעידה על כוחו של הרעיון ועל שרידותו בתנאים שתנועות דתיות ומשיחיות לא עמדו בהם”. 

שפירא תוהה “מה היה איפוא אותו דלק פנימי שהמשיך להצית להבה בליבו של חיסין, שניסה וחזר וניסה וחזר ונכשל במאמציו להתיישב בארץ ישראל?” וטוענת כי סיפורו “מאיר את הקושי של האינטליגנציה היהודית-הרוסית להתיישב בארץ הקשה, ללא תרבות אירופית, ללא חיי רוח.” אמנם “ליבו היה ברוסיה, תרבותו הייתה רוסית, ובכל זאת הוא דבק בארץ הזאת ולא הרפה ממנה. הוא היה קרוע בין הלב, שהיה ברוסיה, ובין השכל, שאמר לו שארץ ישראל היא המקום ליהודים.”

“זו הייתה תנועה משיחית ללא משיח, מסע צלב של ילדים,” היא כותבת כשהיא מתארת את הגעתם לארץ ישראל בנעוריהם, לא בשלב שבו שניים מהם חזרו אליה כבר כאנשים בוגרים.

תיעוד ההתחלה של ההתחלה, הצעדים הקטנים, הראשונים לגמרי, של ההתיישבות, כשלא היה ברור לאיש מה עוד יתפתח מהמהלכים הללו, אם בכלל, מרתק. הביל”ויים היו, כידוע, אנשי “העלייה הראשונה”. מדהים לקרוא כי “אנשי העלייה השנייה, שהגיעו לאחר רבע מאה,” יכלו “לכעוס ולהתמרמר” כנגדם, שכן “כבר הייתה קיימת תשתית ציונית-התיישבותית מסוימת בארץ.”

בהקשר זה אי אפשר שלא לחשוב על המערכון המפורסם של חבורת לול:

הביל”ויים נאלצו להיעזר בכספו של הברון רוטשילד, ובסיבוב הראשון שלהם בארץ ישראל יכול היה הגורל להתגלגל אחרת לגמרי אלמלא סירבו לעשות שקר בנפשם: הם כתבו לברון אדמונד דה רוטשילד מכתב ובו פירטו את עיקרי השקפת עולמם כדי לשכנע אותו לעזור להם. חלק מהם רצו לשלוח לו את התקנון המלא שלהם. אחרים הפצירו בהם להשמיט את הסעיפים שייראו לו קיצוניים מדי, אבל בסופו של דבר שלחו אליו גם את הסעיפים שבהם נכתבה החלטתם לאסור על רכוש פרטי בקרב חברי הקבוצה, ועל האיסור להינשא שיחול עליהם. “הברון נרתע מהקיצוניות השתפנית שנשקפה אליו ממנו, אותה פירש כאנרכיזם, ומאז לא היה מוכן לסייע לביל”ויים. גורלה של ביל”ו היה יכול להתגלגל אחרת אלמלא גברה הטהרנות האידיאליסטית על הפרגמטיזם הפשרני.” כל מחשבה היסטורית בדיעבד על “מה היה אילו” היא כמובן חסרת משמעות, שהרי כך היה ולא אחרת, ובכל זאת כשקוראים על כך קשה להימנע מתהיות מעין אלה…

השרטוט של שלושת החברים הקרובים הללו, חיסין, שהיה לימים הרופא של אחוזת בית (והונצח בכתביו של נחום גוטמן), שרתוק, לימים (ושנים רבות אחרי מותו) אביו של ראש ממשלת ישראל, ודובנוב, אחיו של ההיסטוריון הנודע, והמעקב אחרי הקשרים ביניהם, מעניין מאוד. 

הסדרה המשובחת “מתיר עגונות” אינה חדלה להפתיע. כל פרק מסיט את תשומת הלב לעניין חחדש, מתמקד בבעיה לא צפויה, ואז נע הלאה, אל פרקים נוספים, מגוונים בסוגיות שהם מעלים, ומעוררים תמיד סקרנות רבה.

מדובר אמנם בסדרה קאמרית קטנה לכאורה, אך שוב ושוב מתרחשות בה תפניות דרמטיות מאוד. במרכזה בני הזוג יוסף וחנה מוראד. הוא רב שעוסק בהתרת עגונות: פועל למען נשים שמבקשות להתגרש, אך הבעלים שלהן מסרבים לתת להן גט.

בפרקים הראשונים העלילה מתמקדת בו ובפעילותו, ולצופה החילוני היא עלולה להיראות קצת זרה, אם לא מופרכת: מה בעצם אכפת לנשים הללו אם “זכו” בגט המיוחל? מה מפריע להן להמשיך בחייהן ולהתעלם מהגושפנקה הדתית? האם הסוגייה יכולה באמת לעניין את מי שדקדוקי הדת אינם מעסיקים אותה?

ובכן, קודם כל, אנחנו נשאבים אל מצוקתן של הנשים ובהחלט מתחילים להזדהות אתן. ושנית – די מהר מתברר שהסדרה לוקחת אותנו לעניינים אחרים. בראש ובראשונה – ליחסים הזוגיים שבין יוסף וחנה. מה קורה שם ביניהם? אילו סודות הולכים ונחשפים? איזה אור שופכים הגילויים עליהם בפרט ועל העולם שהם חיים בו בכלל? האם יוכלו לגשר על הפערים שנפערים ביניהם? האם זוג אוהב שהמציאות מתנכלת לו בתביעותיה הסותרות יוכלו לגבור עליה?

אחת ממעלותיה הרבות של הסדרה היא משחקם של אביב אלוש, בתפקיד הרב יוסף מוראד, אביגיל קובארי, ששיחקה בסרט “פרה אדומה”, בתפקיד חנה, עלמה דישי, כאחת הנשים העגונות (אישה פתיינית, יש לציין…), ולירז חממי, בתפקיד אחותו של יוסף מוראד. כמה מהסצינות עשויות טוב כל כך, עד שקשה להאמין שמדובר בדרמה ולא בתיעוד. כך למשל זאת שבה יוסף מוראד סועד עם משפחתו בערב שבת, ואחותו לועגת לו כשנודע לה שהוא מטפל בדוד שכיב מירע, ולא פחות מכך – זאת שבה אותה אחות תוקפת אותו ומגלה לו שהוא יודעת סוד שניסה להסתיר מפניה.

אלה רק סצינות שוליות, אבל הן משכנעות מאוד. כאמור, בראש ובראשונה יש לשבח את המשחק של שתי הדמויות הראשיות, אביב אלוש ואביגיל קובארי. אלוש משכנע מאוד בדמות שהוא מגלם: אדם מלא חמלה ושופע טוּב שנקלע למצבים שאינם בשליטתו אבל משתדל להתמודד אתם בתבונה ובכבוד, וקובארי, שמגלמת את העדינות והנחישות המיואשת של חנה אשתו.

שניים מיוצרי הסדרה, יוסי מדמוני ודוד אופק, יצרו באמצע שנות התשעים את הסדרה הבלתי נשכחת “בת ים ניו יורק”. בסדרה “מתיר עגונות” ניכרת מאוד בקיאותו של יוסי מדמוני בתכנים הדתיים ובעולמן של הדמויות המוצגות בה. הוא נולד במשפחה דתית, נכד ונין לרב. עם זאת, יש להדגיש: הדת אמנם תופסת בסדרה מקום של כבוד, אבל היא בעצם רק הקולב שעליו תלויות השאלות העמוקות שהיא שואלת. למשל: מה מקומו של אמון בין בני אדם? האם הוא קיים תמיד? מה קורה כשלמישהו נדמה שמעלו באמונו? ועוד שאלה: מה נושאת בחובה המחויבות המשפחתית? האם בני אדם מחויבים לה עד לכדי בגידה בעצמם, בצרכים שלהם ואפילו בשלומם הפיזי? ועוד אחת: האם אהבת אמת יכולה לגבור על קונפליקטים עמוקים בהשקפות עולם שונות ואפילו סותרות של בני זוג? ובעיקר: מה מקומם של האמת והשקר בחייהם של בני אדם, והאם הסתרות והעמדות פנים מיטיבות אתם, גם אם הן מכסות על אמיתות קשות. 

בכלל, הסדרה עוסקת בסוגיות מהמציאות הישראלית בהווה. למשל – בפערים האמיתיים או המדומים בין “אשכנזים” ל”מזרחיים”; בין דתיים לחילונים, בין דתיים לחוזרים בשאלה. הסדרה נוגעת קלות גם במצוקתם החברתית של הומואים, ובזאת של עניים שנאלצים להתמודד עם ביריונים מהשוק האפור. כאמור – שפע מגוון, משכנע, ועשוי היטב. המתח נשמר עד הפרק האחרון, שחושף סודות מפתיעים ומעוררי מחשבה.

מומלץ בחום. 

 

מחר לפני 75 שנים, ב-27 בינואר 1945, שחרר הצבא האדום את מחנה הריכוז אושוויץ. ב-2005 הוחלט באו”ם לקבוע את התאריך כיום השואה הבינלאומי. ההחלטה כוללת קריאה לארצות העולם לטפח את לימודי השואה ואת זכרה ולגנות תופעות של גזענות ושנאת זרים.

כזכור, התכנסו בשבוע שעבר בירושלים מנהיגי עשרות מדינות שהגיעו כדי לציין את יום השואה הבינלאומי. 

כדאי מאוד לקרוא בהקשר זה את דבריו הנכוחים והצורבים של פעיל זכויות אדם, עו”ד איתי מק, שהסביר בעיתון הארץ מדוע, כדבריו, “אין לי מה לחפש במכבסת ‘ים ושם'”. בין היתר כתב עו”ד מק כי ההתכנסות היא “התגשמות חלומם הגזעני של ויקטור אורבן וזאיר בולסונרו על עולם לבן שמתבסס על הזהות היודו־נוצרית. למעט נשיא ארגנטינה, אין בין משתתפי האירוע נציגים ממדינות אמריקה הלטינית, מאפריקה או מזרח אסיה, ולא במקרה,” והוסיף וכתב כי “לאחר מלחמת העולם השנייה, וכלקח משואת יהודי אירופה, הסכימה הקהילה הבינלאומית על שורה של אמנוֹת שנועדו לעגן את ההכרה וההגנה על זכויות האדם והאזרח הבסיסיות, למנוע ג’נוסייד ואפליה, ולהגן על פליטים. האמנות הללו לא היו מושלמות, אך הן נתנו תקווה ששבועת ‘לעולם לא עוד’ לא תהיה לשווא.”

עוד כתב עו”ד מק כי “במשך עשרות שנים לאחר שחרור מחנה אושוויץ, רוב המדינות הללו לא רק ששתקו שוב לנוכח שורה ארוכה של מעשי טבח, אונס, העלמה ועינויים של המונים, אלא סייעו באופן אקטיבי לביצוע הפשעים. חלק ממדינות המערב המשיכו לנהל משטרים קולוניאליסטיים וניאו־קולוניאליסטיים. בשל אינטרסים כלכליים ובמסגרת המלחמה הקרה והמלחמה בקומוניזם, רוב מדינות המערב מכרו נשק ותמכו במשטרים צבאיים שביצעו פשעים נגד האנושות ורצח עם.”

הכנס המפואר, שלווה בסעודות מהודרות, אבל שלניצולי שואה שעדיין חיים בקרבנו כמעט לא היה בו מקום, זכה לקיתונות של ביקורת, ולממים ברשת. 

הנה למשל אחד מהם: 

זאת בעקבות הודעתו של ראש עיריית ירושלים: 

האם אפשר בכלל שלא למצוא טעם לפגם בחגיגות השואה הללו?

באותו עניין, ראוי לקרוא גם את  דבריו של איתי לנדסברג נבו שכתב, בין היתר, באתר זמן ישראל:

“כבוד הנשיא ריבלין. האולם הזה היה צריך להיות מלא בניצולי שואה. את מנהיגי המדינות הללו ואחרים שקצרה היריעה מלפרט את מחדליהם, היית צריך להלביש בחליפות מלצרים כדי שיגישו לניצולים כוס תה וארוחה חמה.

היית צריך לקחת אותם, את כולם, באוטובוס לא ממוזג לבתיהם של ניצולים שעדיין לא מצליחים לחמם את ביתם כאן בחורף במדינת ישראל. שם היית צריך להעמיד בפינה את ראש ממשלת ישראל ורעייתו החייכנית ולהוקיע אותם על יחסה של מדינת ישראל לניצולי אושוויץ.

75 שנה אחרי, לפחות הניצולים היו צריכים לחיות כמלכים ונשיאים.”

 

ב-6 בדצמבר 2019 הוזמנה קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, לבקר לראשונה באושוויץ ולשאת שם דברים. ראש ממשלת פולין, מתיאוש מורבייצקי נלווה אליה. כידוע, פולין מנהלת בשנים האחרונות קמפיין שנועד לשנות את הנרטיב המקובל שלפיו האוכלוסייה המקומית שיתפה פעולה עם הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה. הפולנים רואים בעצמם קורבנות, וראש ממשלת פולין לא היסס אפילו לטעון בפומבי שגם יהודים שיתפו פעולה: “לנאצים היו משתפי פעולה פולנים, כשם שהיו משתפי פעולה יהודים”, העז לומר בוועידת מינכן,  בפברואר 2018.

דבריה של אנגלה מרקל, שהסבירה כי בעיניה גרמניה והיא בלבד אחראית לזוועות שהתרחשו באושוויץ התקבלו אם כן בפולין בחיוב רב.

להלן נאומה, בתרגום שלי מאנגלית:

“לא קל לעמוד כאן ולפנות אליכם בתפקידי כקנצלרית הרפובליקה של גרמניה. אני חשה בושה על הפשעים הברבריים שביצעו כאן גרמנים, פשעים שהדעת אינה סובלת. עלינו להחריש לנוכח זוועות המעשים שנעשו כאן בנשים, גברים וילדים, שהרי מי יכול למצוא את המילים שיבטאו את היגון על כל האנשים שהושפלו, עונו ונרצחו כאן?

ועם זאת, עם כל הקושי שמתעורר במקום הזה, המייצג יותר מכול מקום אחר את הפשעים החמורים ביותר נגד האנושות שבוצעו, אסור ששתיקה תהיה התגובה היחידה. המקום הזה מחייב אותנו לשמר את הזיכרון. עלינו לזכור את הפשעים שנעשו כאן ולקרוא להם בבירור בשמם.

אושוויץ. השם מייצג את מיליוני היהודים האירופיים שנרצחו בשואה בשל הבגידה בכל ערכי התרבות. מחנה אושוויץ מייצג גם את רצח העם של הצוענים, את הסבל והרצח של האסירים הפוליטיים מתוך שכבת המשכילים הפולנים ושל לוחמי המחתרת, של שבויי המלחמה מברית המועצות ומארצות אחרות, של הומואים, נכים, של אינספור אנשים אחרים מרחבי אירופה. הסבל שסבלו באושוויץ, מותם בתאי גזים, מרעב, קור ומגיפות, הניסויים הרפואיים-לכאורה שעברו, עבודות הכפייה עד התשה גמורה – כל מה שהתחולל כאן הוא מעבר ליכולת ההבנה האנושית.

לפחות מיליון ומאה אלף בני אדם, מרביתם יהודים, נרצחו במחנה אושוויץ לבדו בשיטתיות ובאכזריות. לכל אחד מהאנשים הללו היה שם, כבוד אנושי ייחודי, היסטוריה, סיפור אישי. עצם גירושם לכאן, צפופים בתוך קרונות בקר, ומה שקרה בהגיעם, תהליך הסלקציה על הרמפה, כל אלה נועדו לעשוק מהם את אנושיותם, לשלול את כבודם ואת הייחודיות שלהם.

לאתר הזה העניק ארגון אונסקו העולמי את השם הרשמי “אושוויץ בירקנאו – מחנה הריכוז וההשמדה הנאצי-גרמני (1945-1940)”. חשוב לדעת שזהו שמו המלא. העיירה אושווינצים שכנה בפולין, אבל באוקטובר 1939 סופח אושוויץ לרייך הגרמני. אושוויץ היה מחנה השמדה גרמני שהפעילו גרמנים. חשוב לי להדגיש זאת. חשוב לזהות את הפושעים באופן ברור ונחרץ. אנו הגרמנים חבים זאת לקורבנות, ולעצמנו. זיכרון הפשעים, זיהוי הפושעים והנצחה מכובדת וראויה של זכר הקורבנות הם לעד באחריותנו. זאת אחריות שאינה מוטלת בספק, והיא שייכת לחלוטין לארצנו. המודעות היא באחריותנו, היא חלק בלתי נפרד מזהותנו הלאומית והיא מגדירה אותנו כחברה נאורה וליברלית, כדמוקרטיה וכמדינה שמתבססת על שלטון החוק.

חיים יהודיים משגשגים כיום בגרמניה. אנו זוכים ליחסים ידידותיים רחבי טווח עם מדינת ישראל. לא נוכל לראות בכך דבר מובן מאליו. זוהי מתנה יקרת ערך. למעשה, זהו מעין נס. אבל הוא לא יוכל להפוך את הקערה על פיה ולמחות את מה שקרה. לא נוכל להשיב את היהודים שנרצחו. תמיד יישאר בתוך החברה שלנו חלל גדול. חוק היסוד של הרפובליקה של גרמניה נכנס לתוקף לפני 70 שנה. הוא נושא בחובו את הלקחים שלמדנו מתוך זוועות העבר. אבל עלינו לדעת גם שכשם שכבודו של הפרט, החירות, הדמוקרטיה ושלטון החוק הם ערכים יקרים, כך הם גם פגיעים מאוד. לכן עלינו לחזק ולהגביר, לשמור ולהגן על הערכים הבסיסיים הללו, הן בקיומנו המשותף, היומיומי, והן בפעילות הממשלתית ובשיח הפוליטי.

בימינו אין מדובר בסתם רטוריקה. בימינו הכרחי לומר את הדברים בבירור, כי אנחנו חווים גזענות מדאיגה, חוסר סובלנות גובר והולך, וגל של פשעי שנאה. אנחנו עדים למתקפה על הערכים הבסיסיים של דמוקרטיה ליברלית, לרוויזיוניזם היסטורי מחודש שמזין סוגים של עוינות, המופנית כלפי קבוצות מסוימות.

עלינו לשים לב במיוחד לאנטישמיות, המאיימת על החיים היהודים בגרמניה ובאירופה כולה. כמו כן, עלינו לקבוע שוב בבהירות: לא נסכים להשלים עם האנטישמיות. כולם חייבים לחוש ביטחון בביתם, בגרמניה ובאירופה. אושוויץ במיוחד משמש אות אזהרה ומחייב כל אחד מאתנו לדריכות מתמדת, כדי לשמר את האנושות ולהגן על כבודו של שכננו.

כפי שכתב פרימו לוי, שנולד בטורינו לפני 100 שנה, ניצול אושוויץ ומחנה מונוויץ’, שם היה עובד כפייה: “זה קרה, לכן זה יכול לקרות שוב.”

אסור לנו לעצום את עינינו ולאטום את אוזנינו כשאנו עדים לפגיעה מילולית, להשפלה או להפחתת ערכו של אדם. עלינו להתעמת עם מי שמעודדים דעות קדומות או מסיתים לשנאה נגד אנשים שאמונתם או מוצאם שונים משלנו. האחריות מוטלת על כתפי כולנו. והאחריות הזאת כוללת את הזיכרון. אסור לנו לשכוח. אסור לשרטט שום קו הפרדה שינתק אותנו מהעבר, ואסור להפחית מערכו. במילותיו של נוח פלוג, ניצול אושוויץ והנשיא לשעבר של ועדת אושוויץ הבינלאומית: “זיכרון […] דומה למים: הוא חיוני לחיים ומוצא את דרכו לחללים חדשים ולאנשים שונים […] אין לו תאריך תפוגה ואי אפשר לקבוע שעסקו בו די או מיצו אותו.”

עלינו להכיר תודה מיוחדת לעדויות הרבות של הניצולים. הזיכרון חיוני לחיים וכדבריו של נוח פלוג, הוא מחפש, וגם מוצא, דרכים. לפיכך אני שמחה מאוד לקדם את פניהם של כמה מהנוכחים כאן היום.

במשך השנים דיברתם לא פעם על הסבל שהיה מנת חלקכם, והיום סיפרתם לנו עליו שוב. מי יכול להעלות בדעתו כמה עוצמה נדרשת כדי לחיות מחדש, שוב ושוב, את החוויות המכאיבות הללו, ואפילו כדי לשוב למקום הזה? אתם חולקים את סיפורכם כדי שהצעירים ילמדו ממנו. אתם אוזרים עוז וכוח כדי לקדם את הפיוס. הפגנתם גדולה אנושית של ממש. אני אסירת תודה על האפשרות לשמוע אתכם וללמוד מכם.

בקרוב נציין 75 שנים לשחרור מחנה אושוויץ. ככל שחולף הזמן, מתמעטים העדים שיכולים לספר את סיפורם. זאת הסיבה לדבריו הנכוחים של הסופר נוויד קרמני[1]: “[…] כדי לוודא שהזיכרון נשמר צמוד אל ציוני הזיכרון, אל אבני הנגף[2] ואל טקסי הזיכרון החקוקים בלבבותינו, חשוב שהדורות הבאים יראו במו עיניהם את המקומות שבהם כתשה גרמניה את הכבוד האנושי; חשוב שייסעו לארצות שנשטפו בדם.”

במקומות רבים ניסו הפושעים לטשטש את העקבות – במחנות השמדה כמו בלזץ, סוביבור טרבלינקה, במקומות כמו מאלי טרוסטינץ[3], באבי יאר, או אלפי מקומות אחרים ברחבי אירופה, שם נרצחו יהודים, צוענים ורבים אחרים, לפעמים תושבי כפרים שלמים.

אבל כאן באושוויץ אנשי האס-אס לא הצליחו למחות כל זכר למה שעוללו. המקום משמש עדות למה שקרה ויש לשמר אותו. כל מי שמגיע לאושוויץ ורואה את מגדלי השמירה, את גדרות התיל, את הצריפים ואת תאי המעצר, את מה שנותר מתאי הגזים והכבשנים, לא יוכל לעולם לשכוח. כפי שכתב קרמני: “הדברים חקוקים בלבבות.”

לפני עשור יזם שר החוץ הפולני ולדיסלב ברט ושבסקי, בעצמו אסיר פוליטי באושוויץ, את הקמת קרן אושוויץ-בירקנאו.  מר ציבינסקי[4], אני מבקשת להביע תודה עמוקה לך ולכל אנשי הקרן שמשימת חייהם היא לשמר את המקום הזה כיד זיכרון ומרכז לתיעוד. הייתי רוצה גם להודות לכל המעורבים בשחזור ושימור הפרויקטים. אתם עובדים במסירות רבה כדי להבטיח שהמקום הזה ימשיך לשמש עדות. בתי הלבנים שוחזרו כדי להבטיח שיישמרו לאורך זמן. חפרתם, הקמתם קירות תומכים ואוהלי הגנה, שימרתם את בגדיהם של הקורבנות. יש צורך להגדיל מאוד את מימון פעולותיה של הקרן ב-25 השנים הבאות. גרמניה תתרום תרומה משמעותית. על כך החליטו אמש ביחד כל ראשי הממשלות של הבּוּנדֶסלֶנדֶר[5]. הודות לקרן, כמו גם הודות למדריכים הבינלאומיים הרבים, ממקום הזיכרון הזה אפשר גם ללמוד, לזכור ולהיות ערים למה שקרה. המקום מביע בעוצמה כה רבה את המסר “לעולם לא עוד!” על כך אני אסירת תודה מעומק לבי.

עם זאת, שום דבר לא יוכל להשיב את הנספים, את אלה שנרצחו כאן. שום דבר לא יוכל לשנות את הפשעים שהתבצעו כאן, אלה שאין להם תקדים. הם חלק מההיסטוריה הגרמנית, והם יישארו כאלה. את ההיסטוריה הזאת יש לחזור ולספר, כדי שנמשיך לעמוד על המשמר ונוודא שפשעים כאלה לא יחזרו, גם לא בקנה מידה קטן יותר, וננקוט צעדים נחושים נגד הגזענות והאנטישמיות בכל הופעותיה המתועבות.

את ההיסטוריה הזאת יש לספר כיום, כך שבעתיד נוכל להגן על כבוד האדם באשר הוא, ונכבד את זכר הנספים. אנו זוכרים את האנשים שגורשו לאושוויץ מארצות רבות ברחבי אירופה. אנו זוכרים כאן במיוחד את הקורבנות הפולנים הרבים, בהם האסירים הפוליטיים, שבשבילם נבנה מחנה אושוויץ מלכתחילה. אנו זוכרים את ששת מיליוני היהודים שנרצחו, כמיליון מהם באושוויץ-בירקנאו. אנחנו זוכרים את הצוענים שגורשו, עונו ונרצחו. זוכרים את קורבנות הירי ההמוני. זוכרים את מי שגורשו לגטאות, את מי שהסתתרו וחששו לחייהם, את מי שנאלצו לנוס מבתיהם. זוכרים את מי שאיבדו את כל מה שהיה להם: חברים ובני משפחה, את ארצם ואת מולדתם, את תקוותיהם ואת תוכניותיהם, את האמון, שמחת החיים, והכבוד העצמי. זוכרים את מי ששוטטו במשך שנים אחרי המלחמה, ואת אלה שנאלצו לשהות במחנות עקורים.

השפעת הזוועות על השורדים הייתה עצומה. מרגוט פרידלנדר סיפרה בכתבי הזיכרון שלה איך נאלצו ללמוד מחדש שהם יצורי אנוש בעלי שם. רבים לא הבינו מדוע בכלל שרדו: מדוע לא אחותי הקטנה? מדוע לא חברי הטוב? מדוע לא אמי או בעלי? לרבים נודע רק כעבור זמן, לפעמים גם זה לא, איך יקיריהם נרצחו. פצעים כאלה אינם מגלידים לעולם.

לפיכך אני מבקשת להודות מעומק לבי למי שמצליחים לדבר על התנסויותיהם, לחלוק את זיכרונותיהם ואת כאבם ולטפח את הפיוס. אני מרכינה ראש בפניהם. אני מרכינה ראש בפני קורבנות השואה. אני מרכינה ראש בפני בני המשפחות שלהם. אני מודה לכם מאוד שהזמנתם אותי לכאן היום.”

אפשר אם כן לראות כי הקנצלרית מרקל הכתה על חטא שחטאו קודמיה, בני עמה, והדגישה את הצורך לזכור ולא לשכוח. יש להעריך ולכבד אותה על עמדתה הנחרצת, גם אם פטרה את משתפי הפעולה הרבים, לא רק את הפולנים, שבלי סיועם לא היו מן הסתם הנאצים מצליחים לרצוח מיליונים רבים כל כך.

יש תמיד לזכור גם את העומדים מהצד. את אלה שלא שיתפו פעולה, אבל גם לא התנגדו. כדבריו של אלי ויזל, חתן פרס נובל לשלום: “האדישות היא תמיד חברה לאויב, שכן היא מיטיבה עם התוקפן – לעולם לא עם קורבנו.”

אנגלה מרקל נולדה תשע שנים אחרי שמלחמת העולם השנייה הסתיימה. היא ידועה בהשקפת העולם הליברלית שלה. כך למשל הנהיגה בארצה בשנים האחרונות מדיניות הגירה מתירנית, התחייבה להעניק מקלט כללי בגרמניה לסורים שברחו ממלחמת האזרחים והפסיקה לאכוף את תקנת דבלין שבה נקבעו באירופה נהלים לקליטת מהגרים. לא מופרך להניח כי עמדתה כרוכה ברגשות האשם והבושה שהיא חשה כגרמניה, אלה שביטאה בעוצמה רבה בנאומה באושוויץ.

גילויי האנטישמיות והגזענות שנעשו שוב שכיחים ברחבי העולם מעוררים את השאלה אם אנגלה מרקל מבטאת עדיין את קולו של הקונצנזוס שמכיר בזוועות שהתחוללו על אדמת אירופה, ומבקש לזכור אותם כדי שלא יקרו שוב.

ומה חלקה של מדינת ישראל?

[1] סופר ומזרחן ממוצא פרסי, נולד ב-1967 בגרמניה

[2] שְטוֹלְפֶּרשְטַיין: פרויקט הנצחה בערים שונות באירופה, שיצר האמן גונטר דמניג. עשרות אלפי אבני הנגף שקועות במדרכות בערים שונות, כדי להזכיר לעוברים ושבים את קורבנות המשטר הנאצי.

[3] תשלובת של כמה מחנות עבודות כפייה ומחנות השמדה ליד מינסק שבבלארוס, שם נרצחו, יותר ממאתיים אלף איש, בהם כ-65,000 יהודים.

[4] היסטוריון ומנהלו של מוזיאון אושוויץ-בירקנאו.

[5] 16 המדינות הפדרליות שמהן מורכבת גרמניה.

ברשימה שפרסם בשנת 2014 בכתב העת יקינתון (!) – ביטאונם של היקים בישראל – שב אוריאל [הסופר והמתרגם אריה אוריאל] וסיפר את סיפור השיר. הנה קטע מדבריו:

עבר זמן רב מאז. בית מספר 15 ניצב אמנם עדיין באותו מקום ברחוב ארנון, אך לאה גולדברג עזבה אותו ועברה לירושלים לפני שנים רבות. היא נפטרה לפני למעלה מארבעים שנה. בחזית הבית בגובה הקומה השנייה נקבע שלט המציין שהמשוררת גרה שם. לחצר האחורית וגם לגינת ה-Hyazinthe [יקינתון] אין כל זכר, הכול השתנה שם: אותו חלק אחורי של הבניין מרוצף כולו והפך יחד עם אולם הבוילר התת-קרקעי ועם דירתה [של] לאה גולדברג לחלק מיחידה דו-קומתית גדולה. גם הילד עזב את הבית וגם עליו לא פסחו השנים: היום הוא כבר בן למעלה משמונים. כשעבר לפני זמן רב ברחוב ילדותו, ניגש לבית מספר 15 כדי להעיף שוב מבט במעקה המרפסת של סבא וסבתא, השריד היחיד שנותר מאותו עבר קסום. אלא שבמחצית הדרך נתקל בגדר נעולה. מאוכזב, חזר ויצא לרחוב. עמדה מדריכה עם קבוצת מטיילים וסיפרה להם על לאה גולדברג. אחת המטיילות העירה: “מעניין באיזו דירה היא גרה”. המדריכה אמרה: “אני חייבת להודות על האמת, אני לא יודעת בדיוק”. מטיילת אחרת הצביעה על שלט הזיכרון שבחזית הבית ואמרה בהתלהבות: “שם למעלה בקומה השנייה. זאת בטח הדירה של לאה גולדברג, שָׂמוּ שָׁם אפילו שלט על הקיר”. היא פנתה אל המדריכה: “אולי נעלה ונבקש לראות את הדירה?” המדריכה ענתה: “אין לנו זמן, אנחנו חייבים להמשיך בסיור”.

הילד לשעבר חשב בליבו: “בדירה שעליה מותקן השלט גרנו אני ומשפחתי, והקיר הזה הוא קיר החדר שבו ביליתי את שנות ילדותי ונעוריי, את השלט התקינו שם כדי שהעוברים והשבים יראו אותו, אבל לאה גולדברג לא גרה בחזית, אלא בדירה אחורית, בקומה הראשונה, מול הגינה שלי”. לרגע תהה אם יש מקום להתערב ולהבהיר את הדברים לקבוצת המטיילים, אך במחשבה שנייה חזר בו. הוא אמר לעצמו, שמי שבאמת רוצה לדעת, די שיעיין בספרה של המשוררת ידידי מרחוב ארנון. בעמוד 10 כתוב שם בפירוש: “אני גרה בקומה א’ ובקומה ב’ גרים אריה ואחותו”.

כל העובדות המפורטות לעיל הגיעו לכותב שורות אלה ממקור ראשון ומהימן ביותר: בעברו הרחוק היה כותב שורות אלה, הוא עצמו, אותו ילד מקומה ב’ ששתל את היקינתון בגנו הקטון אל מול חלונה של המשוררת לאה גולדברג.

“פרופסור דוד אסף הוא מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל ומתמחה בתולדות יהודי מזרח אירופה ותרבותם”, נכתב על גב הספר המקסים, שיר הוא לא רק מילים, פרקי מסע בזמר העברי, שראה אור לאחרונה. כמו כן נכתב על אסף כי “הוא גם בעל הבלוג ‘עונג שבת‘”. 

כמי שלא פעם גלשה אל הבלוג בחיפושים אחרי האוצרות הרבים שאפשר למצוא בו: מקורות וסיפורי שירים, עטתי על הספר שלפנינו כמוצאת שלל רב, ולא התאכזבתי! הבלוג “עונג שבת” הוא מקור לא אכזב לידע “בכל דבר הנוגע ליהודים בפרט וענייני מדינה, ספרות ומדע בכלל”, והספר “נולד על אדני בלוג ‘עונג שבת'”.

הקריאה בו היא עונג צרוף.

שבעה עשר פרקי הספר, המחולקים לחמישה שערים: “ביידיש זה לא תמיד מצחיק”, “הבו לנו יין”, “בצעדי ריקוד”, “על מפת הארץ” ו”לא רק לילדים”, עוקבים אחרי גלגוליהם של שירים מוכרים ופחות מוכרים, החל בשיר “אלף בי”ת” שהפרק עליו נקרא “‘חדר קטן, צר וחמים?’ השיר ששינה את דימוי של החדר”, וכלה באחרון, “ארץ הצבר” שכותרת הפרק שלו היא “הייתה או לא הייתה?”

הספר מלווה בעשרות איורים מופלאים. כך למשל הפרק המוקדש לשירה של לאה גולדברג “פזמון ליקינתון” אינו מוקדש רק להרבה מאוד פרשנויות, העמקות, תגובות, ביאורים ומעקב היסטורי מרתק אחרי תהליך היווצרו, אלא גם לאיורים הרבים והשונים שליוו את השיר לאורך השנים. כל אחד מהם זוכה לאינטרפרציה והארה. וזה כל כך מעניין, ואפילו מרגש!

אסף מראה כיצד השירים השונים משקפים את מציאות החיים שבה נכתבו. כך למשל הוא חושף את האידיאליזיה של מוסד החדר, כפי שהיא נראית בשיר “אלף בי”ת” (חדר קטן צר וחמים / ועל הכירה – אש”, כך הוא נפתח באחת הגרסאות), ואת המציאות הקשה שהתקיימה באמת: המלמדים שהיו ברובם אנשים אלימים שנכשלו בחיים (מסתבר, על פי אסף, כי “המילה ‘מלמד’ זוהתה בפתגם, בבדיחה ובשיר העממי עם טיפש ושלומיאל”)  והוציאו את זעמם על הילדים. אפילו החדר עצמו, הוא מספר, שם התקיימו הלימודים, היה רחוק מהתיאור המקסים שבשיר. לרוב היה מקום מטונף, קר ומשמים, שבו ילדים סבלו במשך רוב שעות היום. 

מרתקים הסיפורים הכרוכים בשיר, שנהפך למין “ססמה חשאית, עתיקת יומין, שמוכרת רק ליהודים ומקשרת ביניהם גם אם הם זרים זה לזה”. אסף מבסס את ההארה על כמה וכמה אנקדוטות שבהן רואים כיצד השיר משמש יהודים להזדהות זה בפני זה. למשל – בסיפור “שני תרנגולים” של שלום עליכם, שבו שני יהודים נקלעו לקרון רכבת ותשוקתם לברר אם האיש שאתו מצאו את עצמם בקרון יהודי מצאה את פתרונה בכך שאחד מהם החל להמהם את השיר, והאחר הצטרף אליו.

 מעניינים מאוד גלגוליהם של השירים השונים, שאסף עוקב אחריהם בשקדנות ובדקדקנות של חוקר. למשל, השיר “אל”ף בי”ת” הופיע גם ברוסית, בברית המועצות, שם דובר בו על כך ש”הידע הוא חירות, הידע הוא אור; בלעדיו – עבדות!” ובצרפתית, שם הילדים אינם לומדים בחדר סגור, אלא בחיק הטבע, מתחת לעץ… לעומת זאת,  בגרסתו של זאב ז’בוטינסקי, “הפרחים שמוענקים לתלמידים כפרס על הצלחתם הומרו לדגל” והשיר עוסק ב”חזון הקמת כוח מזוין יהודי”… משעשע ומאלף להיווכח איזה מגוון של אמיתות יכול שיר ילדים אחד לשקף. כדבריו של אסף: אפשר לראות כיצד “שיר מוצלח אחד יכול לנדוד ברחבי העולם ולשקף אירועים היסטוריים שונים לגמרי”. 

אחד הסיפורים המסעירים שמלווים שיר אחר, “לזכר הרוגי דרוהוביץ”, מעורר מחשבות נוגות על עוצמתם של אירועים משני חיים וקטלניים שנשכחו ברבות הימים, ואיך אפשר לצפות שאנשים בהווה ילמדו מההיסטוריה, אם כלל אינם זוכרים אותה.  מדובר באירוע קשה שהתרחש ב-1911 בעיר דרוהוביץ ששכנה באותה עת בשולי האימפריה האוסטרו-הונגרית. יעקב פויירשטיין,  יהודי עשיר ורב עוצמה, שלט שלטון עריץ בעיר, בגויים וביהודים כאחת, וכשביקשו היהודים למחות נגד הזיופים שהתקיימו בקנה מידה גדול ביום שנערכו שם הבחירות המקומיות, שילח בהם פויירשטיין חיילים שלא אפשרו להם להצביע, ובהמשך גם ירו בהם והרגו ופצעו רבים. פויירשטיין אמנם נאלץ לנוס מהעיר, אבל חי לו בשלווה עד שהלך לעולמו בשיבה טובה, שש עשרה שנה אחרי אירוע הדמים. (באותו הקשר מעניין לציין גם כיצד דיבר ביהירות באחת מישיבות מועצת העיר, בשנת 1907, כשמנהל הגימנסיה הפולני התנגד לאחת מהצעותיו של פויירשטיין וזה השיב לו בתוקפנות ארסית: “אתם הפולנים, מה לכם פה? קחו לכם את כנסייתכם ואת אולם הסוקול ולכו לעזאזל”. את התשובה המקוממת, נכתב בספר הזיכרון לקהילת דרוהוביץ שממנו מצטט אסף, “הפולנים לא שכחו” וב-1918 כשמדינת פולין הוקמה, “החליפו את שם הרחוב שהיה נקרא על שמו, רחוב יעקב פויירשטיין, בשם ‘רחוב הנריק סנקביץ'”. כמה מזעזעת ההתנהגות הזחוחה והאלימה של פויירשטיין!). 

מעניין מאוד מחקרו של אסף, שמביא גלגולים שונים לשיר, ובכל אחד מהם מופיעה דמות נשית, אך שמה משתנה בכל גרסה: מי הייתה במציאות אותה אישה צעירה? (בין היתר מופיע תצלום פוסט מורטם של גנסיה שפאק, אחת הנרצחות באירוע). 

עוד דוגמה לעניין הרב שהמחקר שערך אסף על השירים, מקורותיהם וגלגוליהם, אפשר לראות בפרק המוקדש לשיר “מיין שטעטעלע בעלז”. על איזו עיירה נכתב השיר ומדוע? התשובה מפתיעה ומשעשעת. לאן התגלגל השיר וכיצד? מי חיבר אותו ומי העתיק ממנו? מסתבר בין היתר שהשיר תורגם לפולנית, שכן זכה לפופולריות רבה “עד שהתיאטרון הפולני קינא קנאה גדולה בציבור היהודי” ואז “פתאום הופיע זמר פולני והתחיל בשיר הנעים ובניגון המתוק”. משעשע במיוחד לקרוא כי “כעבור זמן יכולים היו כבר למצוא גם עיוור פולני, עומד ברחובות העיר האריסטוקרטיים ביותר ושר את ‘בעלז’ לפי סגנונו וטעמו הוא…” 

גלגולים נוספים ומזוויעים של השיר: לא פעם אילצו קלגסים נאצים את היהודים לשיר אותו כחלק ממנגנון ההשפלה, ההתעללות והרצח. 

מאוחר יותר, אחרי השואה, “שוב נותק השיר מן ההקשר המקורי שבו נוצר ונהפך להיות שיר הספד לקהילות ישראל שחרבו”. אכן, כך אנחנו מכירים אותו כיום: שיר שנוהגים להשמיע אותו בימי הזיכרון לשואה. 

אסף מרבה לאתר אי דיוקים הקשורים בשירים השונים. כך למשל הוא מספר כי השיר “שמש ערב גוועת” העניק את שמו לסרט מפורסם של זוכה פרס האוסקר, הבמאי והשחקן הרוסי ניקיטה מיכאלקוב “שמש בוגדנית”. כותב אסף: “עלילתו של הסרט מתרחשת בקיץ 1936, והוא נפתח בקטע שבו מנגנת התזמורת את השיר ברוסית; זאת הייתה כמובן טעות היסטורית קטנה, כי השיר הגיע לברית המועצות רק ב-1937…” 

בשיר אחר הוא מציין כי “בהדפסה השנייה של השיר [“בין גבולות”] (1949) נפלה טעות בניקוד של המילה ‘חשוכי’ שבצירוף ‘בלילות חשוכי כוכבים’. המילה נוקדה בשי”ן ימנית, כביכול לשון חושך, וטעות זו חדרה מאז לנוסחים המושרים. אלא שכוכבים אינם יכולים להיות חשוכים, והניקוד הנכון צריך היה להיות בשי”ן שמאלית, ‘חשוכי כוכבים’, כפי שנוקד אל נכון בהדפסה הראשונה”. 

אי אפשר אם כן שלא להעיר לאסף ולציין טעות משלו: בעמ’ 197 הוא כותב על השיר “קומה אחא” כי הוא “היה עד מהרה לזמר מוכר ואהוב. זהו ניגון סוחף, שבולטים בו אלמנטים ‘חסידיים’ כמו סינקופות (‘קפיצות’ חדות) וסקוונצות (חזרות על אלמנטים מלודיים קטנים, כגון במילים ‘אל תנוחה שובה שוב’, החוזרות על נעימת ‘קומה אחא סבה סב’, רק בגובה אחר'”. 

למען הדיוק, סינקופה היא הדגשה של פעמה חלשה באמצעות צליל חזק או ארוך ממשכה של אותה פעמה, וסקוונצה היא חזרה עם הזזה למעלה או למטה, כמו למשל בפתיחת השיר יונתן הקטן: היחידה הראשונה שאותה אנו שרים עם המילה “יונתן” (סול-מי-מי מוזזת טון למטה כשאנו שרים את המילה “הקטן” (פה-רה-רה)”.

אבל אלה כמובן דקדוקי עניות. הספר שלפנינו מאיר עיניים, מרתק ואפילו מרגש! 

“היא משקרת, היקרה בנשים המשוררות, אלזה לסקר-שילר, אבל זהו הכזב הקדוש. היא נולדה על מכסה אותה האוניה הרומאית אשר הובילה בשלשלאות את שבויי־יהודה המדממת לחג הפורום ברומא…”

כך נכתב במדור לספרות של עיתון דבר בפברואר, 1926. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמה של לסקר-שילר הופיע בעברית, בעיתון ישראלי. הכותב היה המשורר אורי צבי גרינברג (המוכר בכינוי אצ”ג), שניסה כביכול לסתור את דבריה של המשוררת. היא כתבה – ”נולדתי בתבאי (מצרים), גם אם באתי לעולם הארץ הריין. עד גיל 11 ביקרתי בבית הספר, נעשיתי רובינזון, חייתי חמש שנים במזרח ומאז נהפכתי לצמח“. אצ”ג החליף אם כן דמיון בדמיון: לא במצרים, אלא כאחת הגולות שלאחר חורבן הבית. במאמרו  ניסה אצ”ג לשכנע את הקוראים (ואותה עצמה) שהמשוררת הדגולה, שהייתה אז בת 57 ועדיין חיה בגרמניה וכתבה בגרמנית, היא בעצם משוררת עברייה.

לסקר-שילר כונתה “מלכת האקספרסיוניזם” כלומר – אמנית שמביעה את רגשותיה בעוצמה, לא רק בשירים, אלא גם במחזות ובציור.

רק בסוף שנות ה-30, כשנאלצה לנוס מאימי המשטר הנאצי, הגיעה לסקר שילר לארץ ישראל והשתקעה בירושלים.

“מה לעשות לך אחותי הגדולה באשכנז?” שאל אותה אצ”ג במאמרו, כלומר – מה יש לך לעשות בגרמניה? ולא ידע מה צפוי לה.

בשנה שאחרי הופעתו של המאמר של בעיתון דבר מת עליה בנה. עליו ועל מותו כתבה את השיר “ילדי”, (כאן בתרגומו של נתן זך):

שוב ושוב אתה עתיד למות לי/ עם השנה החולפת, ילדי –// כאשר העלווה נמוגה/ והענפים נעשים צרים… עדיין נאנחים מתוכי שירי הערש/ ששילחו אותך מתייפחים אל תרדמת המוות…// ועיניי שוב אינן פונות/ אל העולם.// ירק העלים מכאיב להן,/ –אבל הנצחי חי בקרבי.// אהבתי לךָ היא הצלם,/ שהותר לאדם לעשות מאלוהיו… מעולם לא שיערתי שהמוות/ עוקב אחריךָ, ילדי”.

כשהגיעה לישראל היו חייה של לסקר שילר רצופים בשברון לב וסבל. היא השתקעה בירושלים ונהגה להתהלך ברחובות העיר ולדבר אל עצמה. אפשר לקבל הצצה על בדידותה ממה שסיפרה לאה גולדברג בספרה פגישה עם משורר על מפגש קצר אתה:

“הלכנו לבית הקפה זיכל. ומיד בכניסתנו ראיתי את אלסה לסקר-שילר יושבת אצל אחד השולחנות. בית הקפה היה כמעט ריק, היא ישבה במקומה הקבוע, אפורה כעטלף, קטנה, אביוניה מכונסת בעצמה. ופתאום היה בי שוב כל הדי השיחה של לפנות הערב, ופתאום גדלה בי שבעתיים הרגשת האשמה. העניות הנוראה הזו, הבדידות המטורפת הזו של המשוררת הגדולה. האם לא הייתי גם אני חייבת להיות דלה, גלמודה וכמעט מנודה כמוה, אילולא עשיתי שקר בנפשי כל הימים, אילולא חטאתי לאמת, לטוהר לשירה? הלא הייתה ישיבתה הנוראה הזו סבל, לכל החיים של אי צדק, שחיינו אנחנו, האחרים, הכותבים לעיתים חרוזים מצלצלים? שני משוררים ראיתי בערב ההוא, ושניהם היו בודדים בדידות טראגית, חיים בעולם שחור ונורא. ואני – אנה אני באה לפניהם עם החיים ה׳נורמלים׳ שלי? ידעתי, שעליי לעשות משהו למענה, כאן לאלתר תכף ומיד- ולא ידעתי מה. לא יכולתי לגשת אליה סתם כך, אני לא הכרתיה היכרות אישית והיא לא ידעה כלל מי אני. ואילו ידעה, מה זכאית אני להגיד לה? ברגע ההוא נכנס נער קטן לבית הקפה ועל הטס נשא סיגליות למכירה.

׳אני רוצה לתת לה סיגליות׳, אמרתי לחברתי.

קניתי מהילד צרור סיגליות, ובצעדים לא בטוחים, בהרגשה שפני לוהטות מחמת התרגשות ובושה כפני ילדה מבית ספר ניגשתי אל אלזה לסקר-שילר והושטתי לה את הסיגליות.

היא הרימה את ראשה רק מעט ומבטה חלף על פני כעל איזה חפץ מטריד.

׳זה בשבילך,׳ אמרתי לה.

קולה הנמוך הבא כמעבר לעולם הזה, אך ספוג איזו איבה סתומה נזף בי: ׳מה את רוצה ממני!׳

׳זה בשבילך,׳ חזרתי על דברי.

ושוב אמרה ביתר תרעומת: ׳מה את רוצה ממני?׳

אזי פטפטתי בשפה רפה: ׳אני אוהבת את שיריך׳.

פניה רחבו ואורו, בעיניה חלף איזה ברק מתוק של הבנה, היא הושיטה את ידה ולקחה את הסיגליות בלי אמירת תודה.

ברחתי,  אבל חברתי הייתה מציצה ומספרת לי: ׳היא מריחה כל העת ומחייכת, מריחה ומחייכת׳.”

לאן אם כן השתייכה באמת המשוררת? יהודה עמיחי תרגם לעברית את שירה “ליד באר מולדתי” שאילן וירצברג הלחין ועפרה חזה שרה; שיר המביע געגועים לא רק אל איש אוהב, אלא גם אל מקום לא מוגדר, כזה שלידו “נִצָּב מַלְאָךְ”:

אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת צְעָדֶיךָ
נֶאֱנָחִים מִבֵּין הַמְּשׁוּכוֹת
אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת צְעָדֶיךָ
וְאַתָּה מְחַפֵּשׂ אוֹתִי

לְיַד בְּאֵר מוֹלַדְתִּי נִצָּב מַלְאָךְ
הוּא שָׁר אֶת שִׁיר אַהֲבָתִי
וְאַתָּה מְחַפֵּשׂ אוֹתִי
אַתָּה מְחַפֵּשׂ אוֹתִי

וְעֵינַי הֵן טִפּוֹת כְּבֵדוֹת וַאֲפֵלוֹת
בְּתוֹךְ נַפְשִׁי יִפְרְחוּ
בִּמְתִיקוּת מַבָּטֶיךָ
וּמִתְמַלְּאִים בִּנְדוֹד עֵינַי
אֶל תוֹךְ הַשֵּׁינָה

לְיַד בְּאֵר מוֹלַדְתִּי…

הבאר כאן היא מקום שממנו דולים לא רק מים, אלא גם זיכרונות וגעגוע אל מתיקות המבטים ואל החיפוש המתמשך שאין ולא יכולה להיות לו תשובה.

בשיר אחר, “הפסנתר הכחול”, שתרגם נתן זך, אפשר לראות כמיהה דומה:

יֵשׁ לִי בַּבַּיִת פְּסַנְתֵּר כָּחֹל
וְאֵינִי יוֹדַעַת אַף תָּו.

מֵאָז חָדַל הָעוֹלָם לַחְמֹל
בְּאֹפֶל הַמַּרְתֵּף הוּא נִצָּב.

אַרְבַּע יְדֵי כּוֹכָב פּוֹרְטוֹת כִּתְמוֹל –
בְּסִירָתָהּ שׁוֹרְרָה אֵשֶׁת הַיָּרֵחַ בְּשָׁמָיו –
כָּעֵת סוֹאֲנִים הָעַכְבָּרִים בְּמָחוֹל.

שְׁבוּרָה מַעֲרֶכֶת הַפְּסַנְתֵּר עַל קְלִידָיו…
אֲנִי מְבַכָּה אֶת הַנִּפְטֶרֶת בְּכָחֹל.

הוֹ, מַלְאָכִים יְקָרִים, פִּתְחוּ לִי
– שֶׁאָכַלְתִּי מֵהַלֶּחֶם הַמַּר –

עוֹד בְּחַיַּי אֶת דֶּלֶת הַשָּׁמַיִם
גַּם בְּנִגּוּד לַגְּזָר.

הדוברת מספרת על פסנתר אבוד שקיים לכאורה בביתה אך לה אין יכולת לנגן עליו. היא חשה שוב בקיומם של מלאכים, הפעם הם אלה שיכולים לפתוח למענה “אֶת דֶּלֶת הַשָּׁמַיִם”, אל המקום שאליו תוכל לנוס מכל “הַלֶּחֶם הַמַּר” שהוא מנת חלקה במקום שבו היא נמצאת “מֵאָז חָדַל הָעוֹלָם לַחְמֹל”.

אלזה לסקר שילר הלכה לעולמה ב-1945 ונקברה בהר הזיתים בירושלים. מצבתה נהרסה, אבל לימים שבו ושיקמו אותה. משאלתו של אורי צבי גרינברג התגשמה: אלזה לסקר-שילר הגיעה לישראל ונשארה בה.

הקדמה המהוללת שלנו מאפשרת לדמותו של הרוצח הסדרתי לפעול, ולנו להעלות על הדעת, על המסך והנייר, את מפעלותיה המחרידים. היא קיימת כי אנחנו צופים בה ומצפים לה. היא רודפת אותנו בסיוטי הלילה, בעוד הטלוויזיה שלנו מחזרת אחריה בשידורי הערב. היא הגרסה המודרנית של איש הזאב[i] והערפד, המפלצת מתחת למיטתנו הקולקטיבית, שאותה יצרנו במו ידנו.

[i] שבעצמו היה – לפחות במקרה אחד – רוצח סדרתי (פרק 9)

האם אינאונות, או עצירות וכמיהה לשלשול, יכולים להיות נושאים לשיר? האם כמעט כל הרהור שחולף בתודעה מצדיקים את הנצחתו בשורות קצרות ומחורזות? 

תשובתי לשאלה הראשונה היא כי לדעתי – כן, ייתכן, בתנאי שהשיר עשוי כיאות, והוא מציית לחוקים שהתחייב אליהם, ואילו לשנייה – לא בטוח.

ספר שיריו  החדש של אהרן שבתאי מבטיח רבות, ולטעמי גם מאכזב לא מעט. הוא מבטיח מכיוון שהמשורר לקח על עצמו משימה ראויה: לכתוב בחלקו הראשון של הספר מחזור סונטות המוקדשות לאישה אהובה, דגנית, שהקשר אתה, כך אפשר אולי להבין מהשירים, לא עלה יפה. 

ההבט הרכילותי של השירים לא מעניין ולא חשוב. בין אם קשר האהבה נמשך ובין אם לאו, משהו ממנו הונצח בשירים העוגבים על דמותה של דגנית, ששמה מוזכר לפרקים, כמו גם פעם אחת שמה של אהובה אחרת, טניה, שגם לה הקדיש המשורר בעבר שירים ארוטיים.

הכתיבה של מחזור סונטות הולמת את מי שנודע כמתרגמם של האפוסים הקלאסיים האיליאדה והאודיסאה של הומרוס, והיא מעוררים ציפייה דרוכה: האם עלה בידיו לשמור על הכללים של הסונטה? ארבע עשרה שורות, חריזה מוקפדת, וציות לא מתפשר למשקל השירי?

התביעות הללו אינן עניין של מה בכך. במחזור הסונטות של שייקספיר, למשל, אפשר להיווכח בגאונותו של המשורר, שהקפיד בהן על פנטמטר יאמבי, כלומר: עשר הברות שבהן ההברה השנייה מוטעמת תמיד. כמו כן שמר שייקספיר באדיקות על מבנה חריזה קבוע: את ארבע עשרה השורות של הסונטה חילק לשלושה בתים של ארבע שורות שנחרזות א-ב-א-ב / ג-ד-ג-ד / ה-ו-ה-ו ושתי השורות האחרונות, המכונות “a rhyming couplet” כלומר – צמד מחורז – מגיעות בסופו של הסונטה ובדרך כלל מציגות היפוך, הפתעה, או הדגשה חריפה של מה שנכתב לפניהן.

כמובן שאי אפשר לתבוע מאף אחד לכתוב כמו שייקספיר, אבל אפשר בכל זאת להאמין שגם משורר שאינו גאון כמוהו יקפיד על הכללים שחלק מהם הוא רשאי לקבוע לעצמו. בסונטה החלוקה לבתים יכולה להשתנות. כך למשל בסונטה הפטררכית החלוקה היא לבית ראשון של שמונה שורות ובית שני של שש ותבנית החריזה שונה מזאת של הסונטה השייקספירית (מחזור השירים של אליזבת בארט בראונינג סונטות מן הפורטוגזית הן דוגמה מובהקת לסונטות כאלה).

שבתאי בחר במבנה של שני בתים של ארבע שורות, ושניים של שלוש שורות. בסדר גמור. זכותו המלאה. הוא שומר על המבנה הזה, כמו גם על חריזה נאותה בהחלט. 

הבעיה מתעוררת עם המשקל שאינו אחיד, אינו מוקפד, ולפעמים התוצאה אפילו קצת מצחיקה, שכן בשל אי ההקפדה נוצרות מילים שההטעמה שלהן מוזרה.

הנה למשל דוגמה אחת קטנה, ויש רבות כמוה: בבית האחרון בשיר “לונדון” מתעורר דחף לקרוא את השיר “באותו” במילרע, כדי שהמשקל “יסתדר” כיאמבי:

בְּאוֹתוֹ לַיְלָה כְּשֶׁחָלַמְתְּ הִשְׁמַעְתְּ צְרִיחָה

כמו כן, מספר ההברות בשירים אינו קבוע. הוא משתנה משורה לשורה ומבית לבית. הנה למשל הבית הראשון בשיר הראשון שבספר, “לדגנית שוקן”: 

לא אֲנַסֶּה לִכְתּב לָךְ בְּמִלִים מִשֶׁלִי
אֶשְׁאַל אֶת מָה שֶׁמָּצוּי כְּדֵי לְהִתְקָרֵב,
לְאִשָׁה כָּמוֹךְ יָכֹלְתִּי לָגֶשֶׁת כְּסֵפֶר אוֹ כְּלִי,
כְּמוֹשַׁב אַסְלָה שֶׁחָשׁ אֶת בְּשָׂרָהּ הֶעָרֶב. 

שורה ראשונה: 13 הברות. שורה שנייה: 13 הברות. שורה שלישית: 16 הברות. שורה רביעית: 14 הברות. 

אלה רק שתי דוגמאות קטנות, אבל מייצגות.

המבנה, אם כן, מאכזב. אין ספק ששבתאי יודע את המלאכה, ומן הסתם החליט במודע לוותר על דיוק במשקל. אם כך, מדוע בכלל בחר בסונטה שמעצם טבעה היא בעלת מבנה קבוע ומוכתב מראש?

מה באשר לאמירה הפיוטית שבשירים? 

אי אפשר להתכחש ליופיים המסוים, הנוגע ללב, שנובע לא פעם מהחריזה: הנה למשל הבית החותם את השיר “לידי נח כל החן”:

וּבְשֵׁשׁ הִתְעוֹרַרְתִּי, וְרָאִיתִי לְצִדִי אֶת הַטַּבַּעַת
שֶׁעַל אֶצְבָּעֵךְ, עִם מַנְדָּלָה, שֶׁעָשִׂית מִזָהָב כָּתֹם,
אַתְּ, כָּל חֵן וְרֹךְ וְטוֹב וְזֹךְ וּמֶתֶק וְְתֹם.

החריזה של “כתום” ו”תום” מדויקת, מפתיעה ויפה להפליא.  

שבתאי מצליח בחלק גדול מהשירים להביע תחושות מעודנות, גם כשהוא כותב על הגוף וצעריו. הנה למשל השיר “מה מתסכל יותר”: 

מַה מִתַסְכֵּל יוֹתֵר, שֶׁאֵין עוֹד הַשְׁרָאָה
לִכְתֹב שִׁירִים, אוֹ שֶׁהַזַּיִן לֹא עוֹמֵד?
כָּתַבְתִּי דַי, אֲנִי חוֹשֵׁב, זוֹ לֹא שׁוֹאָה
לָתֵת בְּשֶׁקֶט לַמַּבָּט לְהִצְמֵד 

אֶל כַּף יָדֶךְ שֶׁבְּכַפִּית נוֹשֵׂאת לַפֶָה
מֵהַצְלַחַת יוֹגוּרְט וּפִלְחֵי מִשְׁמֵשׁ,
וּמְרִימָה לְסֶרוּגִין סֵפֶל קָפֶה.
וּבְגִילִי גַּם לֹא נוֹרָא לְהִשְׁתַּמֵשׁ 

בִּלְשׁוֹנִי בְּלִי לְתַקְתֵּק מִלִים,
מוּטָב שֶׁתִּתְרַגֶל לְהִסְתַּפֵּק רַק בְּמַגָּע
כְּשֶׁאַתְּ שׁוֹכֶבֶת וְנֶחְשׂף הַגַב 

וּלְמַטָה אֲחוֹרַיִךְ, וּמֵרֹב עֶרְגָה
כְּשֶׁהִיא נוֹגַעַת בָּךְ, דֶּרֶךְ אַגַּב
הַזִיִּן נֶעֶמָד וְגַם הַשִׁיר נִכְתָּב.

כן, אינאונות יכולה כמובן לשמש נושא לשיר. ובכלל, אפשר כמובן לכתוב על הגוף שירים מופלאים. הנה לדוגמה שיר שפול ורלן וארתור רמבו כתבו במשותף, ודורי מנור תרגם בווירטואוזיות ובדייקנות, כדבריו: “בשישיית אנאפסטים, עם הפסק קטן באמצע, כי לנוח – צריך”: 

מסתמא: אפשר לכתוב שירה יפהפייה “אפילו” על פי-הטבעת. הבעיה שמתעוררת בעיני בשיריו של אהרן שבתאי אינה הנושאים שהוא בוחר, אלא האופן שבו הוא כותב עליהם.

חלקו השני של הקובץ, שנקרא “אהרן”, מאכזב עוד יותר. המשורר פונה אל עצמו בשירים בשורות קצרצרות, שיש בחלקן לטעמי נופך לא קל של נרקיסיזם וסתמיות. הנה למשל השיר “האויב”: 

אוֹיֵבוֹ שֶׁל אַהֲרן
הוּא הָעֲצִירוּת 

וּבַעֲלֵי בְּרִיתוֹ
הֵן הַשָּׁעוֹת
שֶׁזוֹכְרוֹת לַעֲבר 

וְכוֹסוֹת מַיִם.
וּבְהֶקְשֶׁר זֶה 

גַּם הַבֶּרֶז,
הָמוֹשָׁב, וְהָאַסְלָה

וְכָלָּם נִרְתָּמִים
לְהָבִיא אֶת אַהֲרן
אֶל הַשְׁלְשוּל.

השירים בחלק הזה מיוסרים ונואשים, בכך אין שום ספק, ועדיין נותרת השאלה אם כל בדל של הרהור ראוי להיקרא שיר. לא עצם הנושא בעייתי, אלא הטיפול בו, שהרי אין בשיר שלפנינו שום נסיון לשכלול או לרבדים נסתרים, אין מה לפענח ובמה להתעמק. what you see is what you get: תיאור של עצמו כשהוא סובל מעצירות וחולם על שלשול. הקריאה של השיר מעוררת את הרצון לשאול בסופו: אז מה? 

יאמר לשבחו של הסרט שיש בו לא מעט קטעים משעשעים מאוד. הוא מתחיל בסצנה שעוררה בקהל פרצי צחוק מוצדקים: הגיבור, פייר-פול, צעיר שהוא דוקטור לפילוסופיה שעובד כנער שליח, מסביר לבת הזוג שלו, פקידה בבנק, מדוע רק מטומטמים יכולים להצליח כאנשי מכירות: אם, נאמר, תפקידך למכור שואבי אבק ואת טיפשה, תוכלי לספר לקונה הפוטנציאלית ששואב האבק יסב לה אושר. מכיוון שאת טיפשה, תאמיני בשטויות שאת אומרת ולכן תשכנעי אותה לקנות. אבל אם את אדם נבון, תביני שאף שואב אבק אינו יכול לגרום לאושר ולכן תיכשלי במשימה… 

אז מי, אם כן, חכם? למי החוכמה יכולה להועיל? 

פייר-פול ממשיך להסביר: רוב הסופרים הדגולים, כמו גם הפילוסופים הנחשבים, היו שוטים גמורים. והוא נותן דוגמאות: טולסטוי למשל לא הרשה לאריסיו להתחסן, מה זה אומר עליו? והפוליטיקאים? כולם מטומטמים. הגרוע מכולם, הוא, כמובן, דונלד טראמפ. “אבל עשרות מיליוני אמריקנים הצביעו לו” מנסה חברתו לסתור את דבריו. “ברור,” הוא משיב בלי היסוס, “אהבלים מתים על מטומטמים”…

הסרט נקרא במקור “The Fall of the American Empire”, כלומר: נפילתה של האימפריה האמריקנית, (ולא של אימפרית הכסף!). הוא מעין המשך לקודמו, “The Decline of the American Empire” כלומר – ירידתה של האימפריה האמריקנית, שגם אותו יצר דניס ארקנד הקנדי מקוויבק (הסרטים  דוברים צרפתית), ב-1986. אז  עקב ארקנד אחרי קבוצת ידידם אינטלקטואלים מהמחלקה להיסטוריה של אוניברסיטת מונטריאול, שדנו בסוגיות מיניות שונות, ביניהן בגידות בחיי הנישואים, מין קבוצתי וזנות. 

הסרט שלפנינו מתמקד בסוגיית ההון השחור: פייר-פול נקלע בטעות לזירה של שוד מזוין (גם הסצנה הזאת הניבה פרצי צחוק רועמים בשל הפער בין האלימות הרצחנית לתמימותו המופתעת של העד לה), וברגע אחד של התלבטות, לנוכח שקים מופקרים שמכילים מיליוני דולרים, נדרש להחליט איך לנהוג: האם לנוס על נפשו? להתקשר למשטרה? ואולי פשוט לקחת לעצמו את הכסף? 

אבל מה בדיוק אפשר לעשות עם כל שטרות המזומנים הללו? 

הון שחור בממדים עצומים מסתובב בעולם ומגיע למקלטי מס שונים ועלומים. שותפים לו ארגוני טרור, פושעים שמחביאים את סודותיהם, שליטים ונושאי משרה מושחתים, מעלימי מס, בעלי הון ממדינות לא יציבות, מחביאי נכסים בהליכי גירושין ועוד – כולם חייבים להשתמש בכספם בלי להשאיר עקבות, תוך שהם עוקפים את המנגנונים הרשמיים והמוכרים. 

אנחנו כצופים עוברים מניפולציה רגשית מוכרת ונושנה בקולנוע: אנחנו מזדהים עם הפושעים ושמחים לאידה של המשטרה הכושלת שרודפת אחריהם וכל הזמן נשארת צעד אחד מאחוריהם. אנחנו רוצים שהם יצליחו לרמות את הממסד ושהמשטרה המגינה עליו (ועלינו…) תיכשל. 

אנחנו אמורים גם להזדהות עם ההתאהבות של פייר-פול ביצאנית צמרת יפהפייה, מהוקצעת ואלגנטית, שחיה לכאורה בשלום ועם הרבה כבוד עצמי עם עיסוקה. וזאת נקודה שתמיד מפריעה לי כשהיא מוצגת כך, הן בספרות והן בקולנוע. גלוריפיקציה של זנות היא תמיד מעשה לא מוסרי, שכן היא מעניקה לגיטימציה לניצול ואונס “מרצון” לכאורה. מי שקרא את ספרה של ענת גור מופקרות  כבר יודע איזה סבל עובר על נשים שנקלעו לחיי זנות, עד כמה הן קורבנות ופגועות מילדות. 

עם זאת, וחרף ההסתייגות, קשה להתעלם מכך שמדובר בסרט שהוא קודם כול, כאמור, משעשע מאוד, ושנית – מהדיון הסמוי שהוא עורך בעניין הזרמים התת קרקעיים שמתקיימים בעולם ההון בלי שרובנו, האנשים הפשוטים החיים ממשכורת, יוכלו בכלל לשער איך הם מתנהלים. 

הסצנה שבה אחד מעשירי הארץ מעביר כספים בין כל מיני תחנות ברחבי העולם, והכול באצטלה של קרן שנועדה לסייע לילדים נזקקים, מצחיקה מצד אחד, ומצד שני מעוררת מחשבות נוגות על מעלימי המס ועל המחיר שכולנו משלמים בגללם, במישרין ובעקיפין. 

הסרט מבוסס על מקרה אמיתי: ב-2010 התרחש במונטריאול שוד מזויין בחנות בגדים. שני אנשים נמצאו הרוגים באירוע שהיה כנראה קשור במריבה בין כנופיות. 

“התחלתי לפנטז על מה שקרה שם,” סיפר ארקנד, “שאלתי את עצמי מדוע זה קרה כך… ומה היה קורה אם מישהו היה מוצא את עצמו פתאום בעלים של שקים גדושים בכסף מזומן. מה יוכל לעשות אתו? איך זה ישפיע על מעמדו החברתי?”

כדי ליצור את הסרט ביקר הבמאי במקומות שבהם משכנים הומלסים, כדי ללמוד על חייהם ומצוקותיהם. אכן, אלה מופיעים בסרט ומעוררים מחשבות על הפערים הבלתי אפשריים שבין העשירים לעניים מאוד. הפערים הללו מצדיקים מן הסתם את השם “נפילתה של האימפריה”, ואין בעצם צורך לנקוב רק בשמה של אמריקה. הרי פערים כאלה מתקיימים למרבה הצער בעולם כולו. 

בהערת השוליים הראשונה הופתעתי: “כדי להקל עליכם ולחסוך מכם את החיפוש בוויקיפדיה, להלן אי אילו פרטים”, נכתב שם, ואז יש הסבר על מחוז בצפון איראן, וסופו מנוסח באופן שכלל לא דומה לסגנון של ויקיפדיה: “כדי לדמיין אותו תחשבו על הנופים הצפופים של אָנֶסי הצרפתית, של שווייץ או של אירלנד: ירוקים, מחושרי ערפל וגשומים. האגדה מספרת שכשהמוסלמים הגיעו למאזנדראן הם צעקו ‘הו! אנחנו בגן עדן!'”

מה? תהיתי, כמה מוזר! איזו מין הערת שוליים זאת, שיש בה מידע המוגש בנימה של שיחת רעים? ואז הבנתי: לא המתרגמת הוסיפה את ההערה, אלא היא חלק מהרומן. מעין ספק השתובבות מקורית, ספק תחכום, המאפשרים לכותבת להוסיף נתונים, ושפע של פרטי מידע משמעותיים.

יפה!

מקוריות הכתיבה של נגאר ג’וואדי ברומן שלפנינו מתבטאת לכל אורכו של הספר המרתק. ג’אוודי, כמו גיבורת ספרה, נולדה באיראן וב-1981, בילדותה, נסה מארצה ומעברה וביחד עם הוריה ואחיותיה עברה לגור בפריז. ג’אוודי, כמו גיבורת ספרה, קימיה סאדר, אינה רואה בעצמה “פליטה” או “מהגרת”, אלא גולה. זיכרונותיה מאיראן, המובעים באמצעות הדמות הראשית בספר, מלאים באהבה וגעגוע. המשפחה נאלצה לנוס, שכן חייהם היו נתונים בסכנה. אביה של קימיה סאדר, כמו גם של הסופרת, היה מתנגד המשטר. תחילה פעל נגד השאח, ואחרי ההפיכה החומייניסטית, שאכזבה את שוחרי החירות כמוהו וכמו אשתו, אמה של קימיה, הוא המשיך להיות פעיל אופוזיציה ולספוג את שנאתם של כל הצדדים: עכשיו הוא “הותקף מכל העברים. חסידי השאח, שהשתקעו בפריז ובלוס אנג’לס, טענו שמסר את הארץ למולות והרג את גנרל רחמאני; המולות, ששלטו באיראן, ראו בו כלי שרת של המערב ושרץ אינטלקטואלי. השמרנים, אלה הקרובים לבזארי, מתחו ביקורת על האתיאיזם האדוק שלו ועל התנגדותו הקיצונית לאיסלמיזציה של המדינה; הקומוניסטים, המפוזרים ברחבי אירופה, התייחסו אליו כאל בוגד בורגני וסוכן של ה-CIA. כל הקבוצות האלה המטירו עליו גידופים מעל דפי העיתונים ובתחנות הרדיו שלהן. כולם שלחו לו מכתבי איומים.”

מרתק לקרוא על החיים באיראן, כפי שהם משתקפים ברומן. כל מי שמבקש להבין את רצף האירועים שהובילו למצב הנוכחי יכול למצוא זאת בספר, שהוא, כפי שאפשר לראות כבר מהערת השוליים הראשונה, תערובת של פיקשן ועובדות, מקור בלתי אכזב של ידע והבנה.

אנחנו פוגשים את קימיה לראשונה במרפאה גניקולוגית, שם היא מקווה לזכות בטיפול שיאפשר לה להרות. במרוצת הקריאה מתברר לנו מדוע היא נאלצת לפנות לטיפולים כאלה, במקום להרות בשיטה הרגילה. הרומן כולו כתוב כקונטרפונקט בין שתי עלילות: ההווה, במרפאה, שבו נחשפים לאט לאט סודות עכשוויים, והעבר, שמפליג אל הדור הרביעי שקדם לחייה של קימיה: אל נור, סבתא רבתא שלה, שנולדה בהרמון של פיאודל עשיר; אל דודיה של קימיה, האחים של אביה; אל סבתה מצד אמה, שהוריה היו ארמנים. ההווה והעבר נעים בשני צירי עלילה ונפגשים ומשתלבים להפליא בסופה. את העלילה מחזיק גם איזה סוד נרמז שפרטיו מתגלים רק בסופה: מה שהיא מכנה “האירוע”, שמוזכר כבר בעמודים הראשונים: “האירוע העקוב מדם שהתרחש ברובע ה-13 של פריז ב-11 במרס 1994. הוא פתח את מהדורת החדשות של ערוץ פראנס 2. הוא מילא את כל העיתונים למחרת, כתבות גדושות במידע כוזב ומעוטרות בתצלומים שלנו, כשעינינו מחוקות תחת מלבנים שחורים. אולי ראיתם אותי באחד מהם,” היא פונה ישירות אל קוראיה, “אולי עקבתם אחרי הפרשה”. תיאור האירוע הוא נקודת המפגש בין ההווה בפריז והעבר האיראני, שעליו אנחנו לומדים רבות.

הנה למשל מה שנודע לנו על האיראנים: “האיראני לא אוהב בדידות ולא שקט (כאשר כל צליל מלבד הקול האנושי, אפילו המולה של פקק תנועה, נחשב אצלו שקט). אילו רובינזון קרוזו היה איראני, הוא היה מת מייד עם הגיעו לאי ובזה היה נגמר הסיפור”.

או גם: “כפי ששחרזאדה השתמשה בדיבור כדי לשים קץ לנקמה העקובה מדם של המלך שאהריאר בנשות הממלכה, כך האיראני מרגיש כלוא בדילמה הקיומית והיומיומית – לדבר או למות. לספר, לבדות, להמציא ולשקר בחברה רוויית איומים ושחיתות, במקום שבו יציאה פשוטה מהבית כדי לקנות גוש חמאה עלולה להסתיים בסיוט, פירושם להישאר בחיים. פירושם לסכל את הפחד, למצוא נחמה בכל מקום שבו היא מצויה במפגש אנושי, בהכרה, בחיכוך החיים שלך בחייו של הזולת. פירושם גם לרכך את הפחד, לפייס אותו ולמנוע ממנו לפגוע בך. בעוד שהשתיקה, ובכן, השתיקה משמעה לעצום עיניים, לשכב בתוך הקבר ולהוריד את המכסה.”

ג’וואדי, באמצעות בת דמותה, מסבירה לנו כי “ברבות הזמן והמרחק, העולם שלהם כבר לא זורם בעורקי, גם לא השפה, המסורות, האמונות ואפילו הפחדים שלהם,” ואז היא מוסיפה: “רק הסיפורים”.

ברומן שלפנינו היא מזכה אותנו באפשרות לחלוק אתה את הסיפורים הללו. והם מרתקים, לא רק מכיוון שהם מעניקים לנו חריר הצצה אל העם האיראני ואל התקווה שהכוחות שייצגו הוריה של ג’וואדי, המורדים, המתנגדים לכל עריצות וטרור, יצליחו לגבור.

כשנולדה אחותה הבכורה של הגיבורה הספרותית, סירב אביה לחשוב על ילד נוסף, כי – כך הסביר – אינדירה גאנדי הייתה בת יחידה, והוא חשש שמא אם ייוולד לבתו אח או אחות, “ייפגע עתידה ויחד אתו עתידה של איראן”, שכן ייעד אותה, כמעט כמובן מאליו, לגדולות.

אין לי ספק שג’וואדי מספרת כאן על אביה ועל תפיסת העולם שלו. אז אולי היא, הסופרת הגולה, לא תשנה את גורלה של איראן, אבל היא לפחות מספרת לנו עליה ואולי משנה באמצעות הרומן את נקודת המבט שלנו על ארצה ומעוררת בנו מידה מסוימת של חמלה והבנה.

אפשר להבין מקרוב יותר את ההפגנות נגד המשטר האיראני והזעם של האזרחים שמדווחים עליו כלי התקשורת אחרי שנודע כי איראן אחראית להפלת המטוס האוקראיני ולהריגתם של 176 נוסעיו. המפגינים הם בני דמותה של הסופרת ושל הוריה, שאותם למדנו להכיר מהרומן שלפנינו.

Négar Djavadi DÉSORIENTALE

מצרפתית: רמה איילון

איש האס-אס וייס מאנטוורפן, רוצח מועד ואדם שהעינויים היו לו להרגל ממש, שילם בחייו. מה עוד יכול צימאון הנקם הנקלה שבי לדרוש? אבל אם אמנם רואה אני את צפונותי, אין מדובר פה בנקמה ואף לא בכפרה. חוויית הרדיפה היתה ביסודו של דבר חווייה של בדידות מוחלטת. מה שאני מבקש הוא להשתחרר מהרגשת הנטישה של אז, שלא פגה עד היום. כשעמד איש האס-אס וייס מול כיתת היורים, התבררה לו האמת המוסרית של פשעיו. ברגע ההוא הוא היה יחד אתי – ולא הייתי עוד בגפי עם הקת של האת. ברגע שהוציאו אותו להורג, כך מבקש אני להאמין, הוא רצה בדיוק כמוני להשיב את הזמן לאחור, לבטל את מה שקרה.

 Jean Améry
Jeneseits von Schuld und Sühne

תרגם מגרמנית: יונתן ניראד
הוסיפה מבוא והערות שוליים: אילנה המרמן

האם יש טעם לצפות בסדרת טלוויזיה “שמבוססת על מקרה אמיתי”? השבוע הסביר מבקר הטלוויזיה של עיתון הארץ, ניסן שור, מדוע חבל על הזמן, במובן המקורי של המילה: “למה לבזבז שעות ארוכות על צפייה בסדרות שמבוססות על סיפור אמיתי? פשוט תקראו את הערך המתאים בוויקיפדיה ותחסכו זמן יקר.”

אבל בעקבות הצפייה בסדרה המדוברת מאוד של נטפליקס “כשהם רואים אותנו” (“When They See Us”) השתכנעתי שלפעמים יש ערך דווקא בעיבוד דרמטי של פרשות שקווי המתאר שלהן ידועים מראש, ואם לא, אפשר להתעדכן בקלות רבות בוויקיפדיה, כפי שמציע ניסן שור.

כי יש דברים שקשה, אולי אפילו אי אפשר להבין, אם לא “רואים” אותן מגולמים לא רק בעלילה, אלא בעיקר מעיני הדמויות שחוו את האירועים. אמנם מדובר כמובן בעיבוד, אבל כשהוא עשוי היטב, הוא מפיח חיים בעובדות היבשות והידועות.

הסיפור כמובן מוכר היטב: חמישה נערים, הצעיר שבהם רק בן 14, הואשמו בתקיפה אלימה ביותר ובאונס של אישה צעירה שרצה בפארק. במשפט נקבע שאשמתם הוכחה לכאורה, אף על פי שלא נמצאו שום ראיות פורנזיות שקשרו אותם לזירה. ראיות כאלה נמצאו למכביר, אבל לא נקשרו לאף אחד מהם. טענת החוקרים המשטרתיים והתביעה הייתה שמן הסתם היה שם נער שישי שהצליח להתחמק ולא נתפס.

ארבעה מהנערים נכלאו במוסד לעבריינים צעירים. החמישי, קורי וייז, נשלח לבית סוהר רגיל, שם עבר תקיפות אלימות ומחרידות של אסירים ושהה במשך זמנים ארוכים מאוד בצינוק, שם אמנם לא הותקף, אבל דעתו כמעט נטרפה עליו בשל הבידוד הממושך והניתוק מהחברה האנושית.

הסדרה מתעדת בארבעה פרקים את כל המהלכים שהובילו בסופו של דבר לזיכוים המוחלט של הנערים: שתיים עשרה שנה לאחר שהורשעו הודה אסיר עולם אחר כי הוא זה שתקף לבדו את האישה, אבל אפילו אז התהליך נמשך: נדרשו עוד שלוש עשרה שנים כדי שהחמישה יזכו לא רק בניקוי שמם אלא גם בפיצוי כספי על סבל של שנים רבות ועל עוול מתמשך. האם אפשר בכלל לפצות על האובדן? על הזוועות? על החיים שהוסטו ממסלולם? על הצלקות שנותרו חקוקות בנפשם ובגופם?

בספרו מעבר לאשמה ולכפרה, ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה כתב ז’אן אמרי, שפעל נגד הנאצים בבלגיה, נתפס ועונה, על מה שלמד מהתנסויותיו: “עם המהלומה הראשונה של השוטר, שאי אפשר להתגונן מפניה ושום יד עוזרת לא תהדוף אותה, מקיץ הקץ על חלק מחיינו, ושוב אין לו תקומה בעולם”. האם הנערים הצעירים הללו, שזכו להכרה בעוול שנעשה להם, יכלו להתאושש ממנו באמת? כנראה שלא. לא באמת. לא ממש.

הפרק המעניין ביותר בסדרה הוא החמישי: מפגש של המראיינת המפורסמת אופרה וינפרי עם הבמאית, צוות השחקנים ועם חמשת הגברים שזוכו.

קשה לתאר את עוצמתו של המפגש: הבמאית שמסבירה את הרציונל ליצירת הסדרה: הרצון להביא לידיעת הציבור את העוולות, שכן, לדבריה, לא מדובר במקרה בודד אלא במבנה האינהרנטי של המערכת המשפטית בארצות הברית, שנועדה למעשה להפלות ולהתעלל. השחקנים, שמסבירים כיצד ניגשו לעבודה על הדמויות שגילמו: כל אחד מהם נפגש עם האדם שאת דמותו לבש בסרט, והשתדל (והצליח!) לייצג אותו כמיטב יכולתו. נגעו ללבי דבריו של  אסנטה בלאק הצעיר, למעשה בעצמו רק ילד, שגילם את קווין ריצ’רדסון בן הארבע עשרה. “רציתי להביע את המתיקות והתמימות שלו”, אמר השחקן. התרגשתי מדבריה של השחקנית שהסבירה כי אנשים מצפים מנפגעי טראומה ש”ישאירו את העבר מאחור”, אבל שזאת ציפייה לא מציאותית, כי השכחה אינה עניין שנתון לבחירה, והתרגשתי מאוד לראות עד כמה השחקנים שצפו בדמויות האמיתיות שגילמו הזדהו, פרצו בבכי, התרפקו זה על זה, כששמעו על הקשיים והמצוקות.

חמשת הגברים שזוכו סיפרו גם שהסדרה פקחה לא רק את עיני הצופים, אלא גם את עיניהם, שהרי אף אחד מהם לא ידע מה הסיפור המלא של האחרים. רק מהסדרה נודעו להם הקשיים המיוחדים שאתם התמודד קורי וייז. נראה שלא במקרה הוא היחיד מביניהם שלא נשא אישה ולא הקים משפחה. כיום הוא פעיל זכויות אדם ומרבה להרצות על ההתנסות שלו. כשהוא מתראיין אצל אופרה וינפרי אפשר בהחלט להבחין בעוצמת הפגיעה שהוא נפגע.

חמשת הנערים הודו בפשע שלא ביצעו. הפרק הראשון מוקדש כולו לתיעוד המהלכים שהובילו לכך. האלימות המשטרתית. החוקרת הראשית שפסקה מהרגע הראשון שהם אשמים והובילה את אנשי הצוות שלה לכך שיסחטו מהילדים הללו הודאה, בכל אמצעי ובכל דרך.

אי אפשר כמובן שלא לחשוב בהקשר הזה על רומן זדורוב האומלל, היושב בכלא כבר שלוש עשרה שנה, על לא עוול בכפו. גם ממנו נסחטה הודאה. גם לגביו אין שום ממצאים פורנזיים שקושרים אותו לזירת הפשע שהייתה עקובה מדם. טביעות אצבע, טביעות נעל שטופות בדם שאינן שלו. שערות שאינן שלו. חתך משונן מסכין שלא הייתה בידו. שחזור פגום בעליל. סתירות בין השחזור שעשה לבין מה שידוע על הרצח. כל אלה לא הספיקו עד כה כדי לשחררו מהמאסר ולפתוח בחקירה י סודית יותר כדי למצוא את מי שבאמת רצח את תאיר ראדה. העוול זועק לשמים! 

קווי הדמיון בין פרשת הנערים המתועדת בסדרה של נטפליקס לבין מציאות חייו האומללים של רומן זדורוב אינה נותנת מנוח. מי שעדיין לא בטוח בחפותו של רומן זדורוב מוזמן לגלוש באתר האמת היום מי רצח את תאיר ראדה” ולהשתכנע. השאלה רק מתי רשויות החוק ישתכנעו סוף סוף ויודו שטעו טעות המחפירה, או אולי גרוע מכך – הפלילו חף מפשע בזדון.

“אדם היודע גלות מהי, למד על החיים כמה דברים, אבל דברים אחרים רבים עוד יותר נהיו לו לשאלות שאין עליהן מענה. אחד הדברים שלמד היא הכרה הטריוויאלית במחשבה ראשונה, שאין שיבה, שגן גם אם תשוב אל מקום בחלל, את הזמן העבוד לא תשיב לך לעולם”, כתב עוד ז’אן אמרי בספרו. אם וכאשר תכיר המדינה בעוול שנעשה לרומן זדורוב, את השנים שבהן אילצה אותו לגלות מחייו לא יוכל איש להשיב לו. 

אי אפשר שלא להתחיל מהסוף, שמעלה על הדעת את השורות החותמות את אחד משיריה של זלדה: “לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם / וְנָתַן לוֹ / מוֹתוֹ”. שֵׁם כמשמעות כוללת או סיכום במבט לאחור של חיים שהיו ותמו. שמו של ז’אן אָמרי כרוך בהתאבדותו, כשהיה בן 66. האם המסות שכתב מסבירות את החלטתו ואפילו חוזות אותה? האם הן אמורות להוכיח גם לנו, הקוראים אותן, שהעולם שאָמֶרי מתאר בהן הוא מקום בלתי אפשרי? האם יאוש הוא המתנה הכתובה שהותיר לקוראיו, בקול צלול שלא יתפוגג וממשיך לספר לנו כי העולם הזה, ליתר דיוק – החברה האנושית – הוא בלתי נסבל ומוטב להניח לו ולסגת ממנו?

“בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות; להכריע אם כדאי לחיות את החיים האלה, אם לאו, פירושו לענות על שאלת היסוד של הפילוסופיה. שאר השאלות באות אחר כך”, כתב אלבר קאמי בספרו המיתוס של סיזיפוס. 

כאמור, ז’אן אמרי הכריע. הוא התאבד ב-1978, שלושים ושלוש שנים מתום מלחמת העולם השנייה ומאז שהשתחרר ממחנה הריכוז ברגן בלזן, לשם נשלח לאחר שנתפס בבלגיה בגין פעולות מחתרתיות נגד השלטון הנאצי. 

“[…] יש איזו שותפות ביני ובין העולם שאת גזר דין המוות שלו שעדיין לא ביטל אני מקבל כמציאות חברתית”, כתב אמרי במסה “על הכורח ואי-האפשרות להיות יהודי”.

את המסה “רגשי טינה” סיים במילים: “אנחנו הקורבנות צריכים ‘לגמור’ עם האיבה הרטרואקטיבית הזאת, במשמעות שהיתה לפנים למילים ‘לגמור מישהו’ בעגה של מחנה-הריכוז, כלומר להרוג. אנחנו צריכים לגמור בקרוב, וגם נגמור. ועד אז אנחנו מבקשים ממי שהטינה שלנו טורדת את מנוחתם שיתאזרו בסבלנות”. כמה מחרידות שתי המילים הללו, “וגם נגמור”, ומעוררת את השאלה – בעצם, את הוודאות! – האם יש בהן רמז, הבטחה ואיום, או אולי – אזהרה, קריאת תיגר, האשמה והטחה של זעם. 

היה לו, לז’אן אמרי, על מה לכעוס. השם שבו כתב את המסות שלפנינו לא היה זה שאתו נולד ב-1912, בגרמניה. אז היה הנס מאייר, בן לאב יהודי ואם קתולית. הוא שינה את שמו לז’אן אמרי, שם שצלצולו צרפתי, כשנאלץ לנוס מארצו, ולהכיר בזהות שלא הכיר ולא הזדהה אתה: יהדותו. את אביו היהודי לא פגש כמעט, שכן נהרג כחייל של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, במלחמת העולם הראשונה. לא היה לו אם כן שום קשר רגשי או תודעתי לשורשיו היהודים. הוא רק ידע עליהם כמה פרטים ביוגרפיים: בעבר הרחוק היה לו אי שם איזה סבא דובר עברית. אל העם היהודי, כך הוא מספר, הצטרף בפועל באחת ביום שקרא לראשונה את חוקי נירנברג, והבין שהם חלים עליו. 

עם זאת הזדהה עם גורל העם היהודי וחרד לו, גם בתום מלחמת העולם השנייה: “אין להוציא מכלל אפשרות שיהודים שוב יושמדו בהמוניהם,” כתב. “מה יקרה אם ארצות ערב, המקבלות כיום משלוחי נשק ממזרח וממערב, ינחלו ניצחון מוחלט במלחמה עם מדינת ישראל הקטנה? מה יהיה על היהודים – ולא רק על השחורים – אם ישתלט על אמריקה פשיזם צבאי?” עוד הסביר: “כשמדינאי ערבי כלשהו דורש למחוק את ישראל מעל המפה, אני נחרד עד עומק לבי, אף שמימי לא ביקרתי במדינת ישראל ואיני חש כל רצון לחיות בה. הסולידריות עם כל היהודים שחירותם, זכותם לשוויון ואף קיומם הפיזי נתונים בסכנה היא גם, אבל לא רק, תגובה על האנטישמיות […] הסולידריות הזאת היא חלק מאישיותי ונשק במאבק על השבת הכבוד.” 

אמרי אינו יכול לשכוח את זהותו היהודית, בין היתר בשל המספר שנחקק על זרועו ומזכיר לו אותה מדי יום: “על אמת ידי השמאלית חקוק המספר של אושוויץ. קצר הוא לקריאה מן החומש ומן התלמוד, ובכל זאת יש בו מידע ממצה יותר”, כתב ביובש. בזעם. 

לא התאפשרה לו, לאמרי, שום נחמה של השתייכות עמוקה, שורשית. כך למשל תיאר כיצד ידיד יהודי שהאזין בחברתו לביצוע היצירה “הפליט מוורשה” של ארנולד שנברג, התרגש והזדעזע עד עומק נשמתו כשהמקהלה השמיעה את “שמע ישראל”. לו עצמו החוויה הייתה נטולת כל משמעות רגשית. “התרבות היהודית אינה נחלתי” כתב. תרבותו הייתה גרמנית. אבל גרמניה הקיאה אותו לצמיתות וללא שום אפשרות של כפרה, שכן בניגוד לגולים גרמנים לא יהודים שאחרי המפלה של גרמניה וכינונו של שלטון שונה יכלו לשוב לארצם, ממנו, כך חש, נמנעה האפשרות הזאת. העם הגרמני נידה אותו ושלל ממנו לא רק את העתיד, אלא גם את עברו. כשהפכו אותו לזר נרדף בארצו גזלו ממנו אפילו את הזכות להתגעגע למולדתו, להתרפק על כל מה שהכיר ואהב, להשתייך! מבחינתו מה שקרה לא היה “תאונת עבודה בהיסטוריה הגרמנית”. לפיכך סירב לאמץ מין סובלנות וסלחנות אינסטנט, ועמד על זכותו לחוש “שנאה עיקשת”. סירב לפיוס שלא האמין בכנותו. 

אמרי כתב דברים דומים מאוד לאלה של ג’מייקה קינקייד בספרה מקום קטן. אצלה: “דבר לא יכול להעלים את זעמי – לא התנצלות, לא סכום כסף גדול, לא מותו של הפושע – כי את העוול הזה אי אפשר לתקן לעולם, ורק הבלתי אפשרי יכול להשקיט אותי: האם תימצא דרך לגרום למה שקרה לא לקרות?” אצלו: “לא נעלם ממני שנטירת טינה היא מצב שאינו רק בלתי טבעי, יש בו אף סתירה לוגית. כל אחד ואחד מאתנו ממוסמר אל הצלב של עברו ההרוס, והצלב הזה תובע באופן אבסורדי שהבלתי הפיך ייהפך, שגלגל המאורעות יושב לאחור, והטינה חוסמת את פתח היציאה אל הממד האנושי האמיתי, אל העתיד. אני יודע, תחושת הזמן של מי שלכודים ברגשי טינה מהופכת, משובשת, שכן הם דורשים את הבלתי אפשרי משתי בחינות: חזרה אל מה שהיה ואיננו, ומחיקה של מה שקרה”. 

בשנים הראשונות, כך סיפר, בימים שבהם נדמה היה לו שהעולם מזדהה אתו ומתעב את מה שקרה בגרמניה, שיש בגרמניה “קולות של חרטה” יכול היה להתמודד עם הכעס. אבל עד מהרה נוכח כי “דיברו פחות ופחות על חרטה”. יתר על כן, העולם קיבל את גרמניה. “תחילה התקבלה גרמניה המנודה אל קהילת העמים, אחר כך חיזרו אחריה, לבסוף היה צורך להתחשב בה במשחק-הכוחות בלי כל רגשות”. ואז נתקל שוב ושוב בגילויי אנטשימיות. הנה דוגמה אחת מיני רבות שתיאר: שיחה שניהל ב-1958 עם סוחר מדרום גרמניה בארוחת בוקר בבית מלון. “האיש ניסה לשכנע אותי, לא בלי שבירר תחילה בנימוס אם אני יהודי, שאין עוד גזענות בארצו. העם הגרמני אינו שומר טינה לעם היהודי, אמר. כהוכחה הביא את מדיניות הפיצויים הנדיבה של ממשלתו, שזכתה, כך טען, להערכה רבה גם מצד מדינת ישראל הצעירה.” והוא מוסיף: “חשתי רע מאוד מול האיש ההוא, שכולו שלֵו ושאנן: הייתי בעיניו כשיילוק זה, התובע את ליטרת הבשר שלו”. אין לו עוד “לשון משותפת עם האנשים [הגרמנים]”, אף על פי שהם “אדיבים להפליא כולם”. הוא חושד בנימוס היתר שלהם. בציניות, במעין חיוך כאוב, הוא מסביר: “ייתכן שרבים מאתנו, הקורבנות, איבדו את חוש הטקט לחלוטין. הגירה, התנגדות, כלא, עינויים, מחנה ריכוז – כל אלה אין בהם כדי להצדיק ויתור על הטקט, ואף לא נועדו להצדיקו. אך יש בהם כדי לתת לו הסבר סיבתי.”

התביעה “לא להביט לאחור כי אם קדימה, אל עתיד טוב יותר, עתיד משותף”, אותו “המבט הרענן והבהיר הזה אל העתיד” שמסגלים בשמחה אלה שרק אתמול עוד התעללו, נמנע ממנו. כמו קורבנות העינויים של משטר פרנקו בספרד, שמספרים בסרט של  אלמודובר “השתיקה של אחרים” על תביעה דומה, על זעם דומה. כמו נפגעי תקיפה מינית במשפחה, שנתבעים “לפתוח דף חדש“, כך גם אמרי מסרב לשתף פעולה עם המנגנון שיהפוך אותו, לתחושתו “לשותפם של מעני. לא ולא,” הוא זועם, “רוצה אני שהם ישללו את עצמם וובשלילת עצמם יתחברו אלי”, כי רק כך, רק אם יענשו, יוכל לחוש שהבלתי הפיך נהפך. 

היושר, הישירות, הסירוב להתפשר ולהשלים עם העוול והרשע, ההבנה שלא, אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, הם אלה שהובילו את ז’אן אמרי.

האם מוטב היה לו אלמלא התאבד? 

 Jean Améry
Jeneseits von Schuld und Sühne

תרגם מגרמנית: יונתן ניראד
הוסיפה מבוא והערות שוליים: אילנה המרמן

 

 

 

 

 

 

 

 

השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. איש צעיר, בן 34, התהפך על משכבו ולא הצליח להירדם. תודעתו השמיעה שוב ושוב באוזני רוחו מילה אחת בלטינית: “”Excelsior” שפירושה – “גבוה יותר”. הוא קם מהמיטה וכותב שיר, שנהפך לאחת הקלאסיקות הנודעות ביותר בספרות האמריקנית והעולמית. 

שמו של האיש: הנרי לונגפלו, המשורר הרומנטי הפופולרי מאוד, שגם כיום, שנים רבות אחרי מותו ב-1882, לא איבד את אהבת הקוראים והערצתם. הוא היה ראשון היוצרים האמריקנים, ואחד המעטים מהם, שזכו להנצחה ב”פינת המשוררים” בקתדרלת ווסטמינסטר שבלונדון: פסלו הוצב שם ב-1884.   

שאול טשרניחובסקי, אחד מגדולי המשוררים העבריים, כלל את השיר בין תרגומיו הרבים לעברית. עם המילה הלטינית התמודד טשרניחובסקי בכך שתרגם אותה בפשטות למילה “קדימה!”, והיא גם שמו של השיר בעברית:

עֵת רַד הַלֵּיל בִּמְרוֹם הָהָר
בְּהַרְרֵי-אֶלֶף, דֶּרֶךְ כְּפָר
הָעֶלֶם מַעְפִּיל לַעֲלוֹת,
וּבְיָדָיו דֶּגֶל, וְעָלָיו אוֹת:
קָדִימָה!

מַרְאֵהוּ כָחוּשׁ, פָּנָיו – שֵׁשׁ,
וּבְרַק הַחֶרֶב לְעֵינָיו אֵשׁ,
וְצִלְצֵל פַּעֲמוֹן כֶּתֶם פָּז
לַנִּיב הַזָּר בִּשְׂפַת הַלָּז:
קָדִימָה!

בַּבָּתִּים רָאָה: לְאֵשׁ הָאָח
מְאֻשָּׁרִים יוֹשְׁבִים עָשִׁיר וְדָךְ,
מִמַּעַל הֵאִיר בְּרַק הַשְּׂנִיר…
מִבֵּין שִׂפְתוֹתָיו נִמְלַט שִׁיר:
קָדִימָה!

נְאֻם הַשָּׂב: “הַמִּשְׁעוֹל צָר:
יְרָא מִסַּעַר יַקְדִּיר הָר,
מִזֶּרֶם עַז כִּגְאוֹת הַיָּם!”
לוֹ עָנָה קוֹל מְצַלְצֵל וְרָם:
קָדִימָה!

הָעַלְמָה לוֹ תִתְחַנֵּן: “נָא
עַל לִבִּי נוּחָה, נָד וְנָע!”
וַתִּדְמַע עֵינוֹ-תְכֵלֶת אָז…
הוּא נֶאֱנַח, אַךְ עוֹד קוֹלוֹ עָז:
קָדִימָה!

“נְטֵה מֵאֹרֶן נָע וָשָׁח,”
הָאִכָּר לוֹ מֵרָחוֹק סָח:
“נְטֵה מֵחַשְׁרַת שֶׁלֶג וְסוּר.”
וַיַּעַן קוֹל מֵרֹאשׁ הַצּוּר:
קָדִימָה!

וַיְהִי בְּהִבָּקַע אוֹר בָּהָר,
וּנְזִירֵי מִקְלַט-סַן-בֶּרְנָר,
עֵת צָקוּ לַחֲשָׁם כִּבְכָל יוֹם,
הֶאֱזִינוּ קוֹל בָּהָר בָּרוֹם:
קָדִימָה!

וַיִּמְצָא כֶלֶב נֶאֱמָן אֵת
הָעוֹבֵר-אֹרַח שׁוֹכֵב מֵת
בֵּין רִגְבֵי קֶרַח עָבֶה, קָר,
וּבְיָדוֹ נֵס, בּוֹ אוֹת הַזָּר:
קָדִימָה!

בִּנְאוֹת-הַקֹּר בַּעֲרֹב הַיּוֹם
הוּא מֵת, אַךְ נֶחְמָד יִשְׁכַּב דֹּם;
וּמִשָּׁמַיִם, מְרוֹמֵי-עָל,
כְּכוֹכָב נוֹפֵל חָלַף קוֹל:
קָדִימָה!

לונגפלו מתאר בשירו איש צעיר שמנסה להעפיל אל ראש הר מושלג ועטוי קרח, בעיצומה של סופה: “סַּעַר יַקְדִּיר הָר”. אנשים שונים – “הַשָּׂב”, “הָעַלְמָה”, “הָאִכָּר” – מנסים לשכנע אותו לוותר על המשימה שכן היא קשה מדי, אבל הוא נחוש בדעתו להמשיך. עקשנותו עולה לו בחייו. אכן, בחיים נדרשת התמדה, אבל יש כנראה נסיבות שבהן מוטב לוותר, נרמז בשיר, ואדם נבון יודע מתי להפסיק.  

לונגפלו מיטיב לתאר בשיר את בדידותו של האיש המטפס על ההר, ואת הפער שבין מאמציו לבין זיכרון המראות העולים בתודעתו: האנשים היושבים בבתיהם, ספונים ליד האח המחממת. השורות הללו בשיר מעלות על הדעת את סיפורו של הנס כריסטיאן אנדרסן “מוכרת הגפרורים הקטנה”, שבו תיאר את הילדה האומללה הקופאת מקור ברחוב, בשעה שבבתים הסמוכים מתכנסות משפחות לחגוג בחדרים המחוממים את ערב השנה החדשה. מוכרת הגפרורים הקטנה הייתה לסמל של קיפוח, בדידות ועוול.

לשירו של לונגפלו אפשר למצוא הדים רבים בתרבות העולמית. הוא משמש כמוטו במוסדות שונים ברחבי העולם: למשל, בבית ספר בהודו, בנבחרת משחקי כדור בקנדה, ובאגודה אלפינית באיטליה.

אזכורים לו מופיעים גם בספרות, כמו למשל בספר המתח Something In the Water מאת שרלוט מק’לוד, בסדרת פיטר שנדי, שבו חש צעיר שסיים זה עתה לטפס על ההר בדחף להריע “!Excelsior”…

המוזיקאי והזמר האירי מייקל ויליאם באלף הלחין את השיר, ורבים אהבו לשיר אותו בסלונים התרבותיים באנגליה, בתחילת המאה ה-20.

השיר הניב גם פרודיות, עיבודים והתייחסויות שונות בתרבות הפופולרית. הוא מופיע במחזה “בעור שינינו” של תורנטון ויילדר, בסדרה של איורי יצירות מאת ג’יימס תרבר, באחד מפרקי העונות של סדרת הסרטים המצוירים “רוֹקִי ובּוּלווינְקֶל”, והעניק את שמו אפילו לחידת שחמט.

נראה אם כן כי מטפס ההרים הנחוש והכחוש שהטריד את שנתו של המשורר בקריאת העידוד שלו לעצמו ממשיך לחיות, גם אחרי שקפא למוות, בודד על הפסגה.

הַנָּהָר הַשּׁוֹעֵט – כֻּלּוֹ חוּם וּשְׁחַרְחַר,
עַל גַּב סֶלַע נִתַּךְ, וְשָׁאַג וְדָהַר,
בִּנְקִיקִים עוֹד סֵרֵק אֶת צַמְרוֹ הַנִּתָּז,
וּבְתֶלֶם  נָפַל לָאֲגַם, נֶאֱחַז.

בְּמִּגְבַּעַת שֶׁל רוּחַ וְקֶצֶף מֻצְהָב,
מִתְהַפֵּךְ, מִתְקַמֵּט, וְכֻלּוֹ רַחַשׁ רַב
בִּבְרֵכָה אֲפֵלָה שֶׁסִּבְרָהּ כֹּה נִזְעָף,
וְאֶת כֵּף הַיֵּאוּשׁ הוּא מַקִּיף כְּנִטְרָף,

הוּא שְׁטוּף טַל, וּבְטַל כָּל כֻּלּוֹ מְנֻקָּד,
בְּקִמְרוֹן הַמִּישׁוֹר שָׁם הַפֶּלֶג נִפְרַד,
בְּתוֹךְ סְבַךְ שֶׁל שָׁרָךְ וְאַבְרָשׁ מְפֻתָּל,
בֶּעָפָר מְעֻשָּׁן – שֶׁמִּגַּחַל הוּטַל.

מֶה הָיָה לוּ כָּל זֶה כְבָר הָיָה נֶאֱבַד,
לוּ נִשְׁלַל כְָּל הַלַּח, הַפָּרוּעַ, לָעַד?
אָנָּא תֵּן שֶׁיִּשְׂרֹד הַפָּרוּעַ, הַלַּח,
שֶׁיִּחְיֶה הַצּוֹמֵחַ, הַבָּר שֶׁיִּפְרַח.

1881

לעברית: עופרה עופר אורן ©

ראה אור לראשונה בחוברת הו! גיליון 18, אסופה משירת העולם מהומרוס ועד שירה עכשווית שאפשר לרכוש אותה ישירות מההוצאה, כאן. 

ממש לפני האנשלוס, נרשמו מעל אלף ושבע מאות התאבדויות בשבוע אחד. עד מהרה נעשה הדיווח על התאבדות אקט של התנגדות. עיתונאים מעטים עדיין העזו לכתוב “מוות פתאומי”, אבל פעולות תגמול זריזות מיהרו להשתיק אותם. הם חיפשו ניסוחים חבוטים אחרים, בלתי מזיקים. וכך מספר השולחים יד בנפשם נותר באפלה והשמות לא פורסמו. למחרת הסיפוח עדיין אפשר לקרוא ב-Neue Freie Presse ארבע ידיעות על פטירה: “בבוקר ה-12 במרץ, אלמה בירו, פקידה בת ארבעים, חתכה לעצמה את הוורידים בסכין גילוח ואז פתחה את הגז. ברגע זה ממש, הסופר קרל שלזינגר בן ה-49 ירה לעצמו כדור ברקה. גם הלן קוּנֵר, עקרת בית בת 69, שמה קץ לחייה אחר הצהריים, ליאופולד בֵּין, פקיד בן 36, קפץ מהחלון. המניעים למעשים אינם ידועים.” הידיעה השולית והשגרתית הזאת ממלאת אותך בושה. כיוון שב-13 במרץ אי־אפשר לא לדעת את המניעים שלהם. פשוט אי אפשר. למעשה לא צריך לדבר על מניעים, אלא על סיבה אחת זהה. 

ייתכן כי אלמה, קרל, ליאופולד והלן ראו מחלונם את היהודים שנגררו ברחובות. די שהבחינו באנשים שראשיהם גולחו כדי להבין. די שהבחינו בגבר שעוברי אורח ציירו על עורפו צלב טאו – צלב הצלבנים שעד לפני שעה הקנצלר שושניג עוד ענד על דש המקטורן שלו. אפילו לפני שזה קרה, די אם היו שומעים על זה, מנחשים, חוזים, מדמיינים את זה. די שהביטו באנשים המחייכים כדי לדעת. ואחת היא אם בבוקר ההוא הלן ראתה או לא ראתה את היהודים כורעים על ארבע בתוך ההמון השואג, אנוסים לקרצף את המדרכות לעיניהם הלעגניות של העוברים ושבים. אחת היא אם הייתה או לא הייתה עדה לסצנות השפלות שבהן צוו ללחוך עשב. מותה משקף אך ורק את מה שהרגישה, את הצער העמוק, את המציאות המחרידה, את הסלידה מעולם שנגלה לה במערומיו הרצחניים. כי אחרי הכול הפשע כבר היה כאן, בדגלים הקטנים, בחיוכי הנערות, בכל האביב הפרוורטי הזה. גם ברעמי הצחוק, בלהט משולח הרסן הזה הלן קונר ודאי חשה באיבה ובעונג. היא ודאי הבחינה, תוך קריסה נפשית, מאחורי אלפי הצללים והפנים, במיליוני האסירים העובדים בפרך. יכול להיות שהצליחה לראות, מאחורי הילולת הבלהות, את מחצבת הגרניט של מאוטהאוזן. ואז היא ראתה את עצמה מתה. נוכח החיוכים של בנות וינה ב-12 במרץ 1938, בצעקות ההמון, בריח פרחי הזכריני הרענן, בלב אותה חדווה מוזרה וכל אותו להט, היא ודאי נשטפה מרה שחורה. 

סרטים, קישוטי נייר, דגלונים. מה עלה בגורל אותן נערות שיכורות חושים? מה עלה בגורל החיוכים שלהן, השאננות שלהן? פניהן כה גלויות ועולצות! מה עלה בגורל כל אותה שמחה וצהלה של מרץ 1938? אם אחת מהן מזהה את עצמה במפתיע על המסך, על מה היא חושבת?

Éric Vuillard’ L’ordre du jour
מצרפתית: רמה איילון

סבטלנה אלכסייביץ, זוכת פרס נובל לספרות בשנת 2015, נודעת בזכות הז’אנר המיוחד של ספריה: ריאיונות עם מאות, (בעצם – כנראה אלפי) אנשים, שאת דבריהם היא מביאה כמות שהם, אך מקצצת אותם, ומצטטת מהם רק חלקים משמעותיים, ששופכים אור על תופעות שונות שעלו מתוך השיחות. כך למשל בספר הניצולים האחרונים, ההיסטוריה המדוברת של ילדים במלחמת העולם השנייה  שוחחה אלכסייביץ’ עם מי שהיו ילדים בברית המועצות בזמן מלחמת העולם השנייה. בספרים אחרים עסקה בסוגיות שונות: ההתאבדויות הרבות שאירעו בעקבות ההתפרקות של ברית המועצות, דברים שסיפרו לה ניצולים מאסון צ’רנוביל, עדויות ממלחמת אפגניסטן. בכל אחד מהספרים היא מביאה את נקודת המבט האישית של כל אחד מהמרואיינים הרבים שלה. 

בעקבות זכייתה בפרס נובל, התראיינה אלכסייביץ’ לבי-בי-סי והסבירה את הרציונל לעבודתה הספרותית: “האמת היא דבר שיתופי, שמורכב מהרבה אמיתות שונות”, אמרה והוסיפה: “בכל ספר אני לוקחת מאות אנשים, מגילאים ומקצועות שונים, כדי להסתכל על אירועים מנקודות מבט שונות. אני מכנה את זה ‘רומן בקולות'”.  

בספרה הראשון, הפנים הלא נשיות של המלחמה, שראה אור לראשונה ב-1985 ברוסית ונמכר במיליוני עותקים אחרי שתורגם לשפות שונות, ראיינה אלכסייביץ’ נשים שנלחמו במלחמת העולם השנייה. קשה לקבוע על כמה מרואיינות מדובר, כי לרובן לא יוחד פרק שלם. דברים שאמרו לה משובצים  בזה אחרי זה ברצף, ורק כותרת המשנה עם שמה של האישה, מקצועה ועיסוקה בתקופת המלחמה – אחות, קשרית, טייסת – מבחינה ביניהן. 

“רציתי להבין,” היא מסבירה בתחילתו של הספר, “איך אפשר להבחין בין מוות לרצח, ואיפה עובר הגבול בין האנושי ללא-אנושי”. עוד כתבה: “הרוע שבה אותי.  שלחתי מבט אל התהום כדי להבין משהו”. 

האישה הראשונה שעוררה את התעניינותה הייתה מנהלת חשבונות שהשתתפה במסיבת הפרידה ממנה, במפעל לייצור מכוניות שבו עבדה במשך עשרות שנים. לאלכסייביץ’ התברר כי במהלך המלחמה הייתה אותה אישה – שנראתה שנים רבות אחרי תום המלחמה כה מיושבת בדעתה ומכובדת – צלפית שזכתה באחד-עשר עיטורי כבוד ושהיא צלפה והרגה לפחות שבעים וחמישה חיילי אויב. איך אפשר לקשר בין המראה הרגיל כל כך של אותה אישה לבין ההיסטוריה הצבאית שלה? 

כך התחיל המסע. 

“מה קרה לבני האדם?” שואלת את עצמה אלכסייביץ’, “מה הם ראו והבינו שם, על המוות ועל החיים בכלל, ובסיכומו של דבר – על עצמם.” והיא מוסיפה: “אני כותבת היסטוריה של רגשות.” 

במקום אחר בספר היא מסבירה שבטיפה אחת של הוויה היא יכולה למצוא עולם ומלואו, ושהפרט הקטן, שאפשר ללמוד ממנו הרבה על הכלל, מעניין אותה הרבה יותר מאשר המכלול המהווה לכאורה תמונה שלמה. 

ובכן, ריאיון רודף ריאיון. בכולם מספרות הנשים על הזוועות שחוו בשדה הקרב. על הפצועים וההרוגים, על הסבל והכאב האינסופי, הלא נתפס. הנה כמה דוגמאות מייצגות שנחרתו בזיכרון: שלושה חיילים אויבים זה לזה, פצועים, שקפאו למוות, צמודים בעמידה על קרחון אדום ושחור מדם, שנסחף אתם עליו בנהר; צעיר גוסס שאת לבו הפועם ראתה המרואיינת, שהייתה אז אחות רחמנייה, מבעד לעורו הקרוע, והוא העניק לה ברגעי חייו האחרונים במתנה את הקמע שנתנה לו אמו, בתקווה שיעזור לה יותר מכפי שעזר לו; מפקד בכיר שהתעלף כשראה גיגית ובה רגליים וידיים קטועות; אחות שנפלה בשבי הגרמנים ומצאו למחרת את גופתה קטועת שדיים ועיניה מנוקרות – אין סוף לזוועות שהנשים מתארות. עוד ועוד ועוד.

ולצד תיאור הזוועות, גם התיאורים שממחישים עד כמה ששו הנשים אלי קרב כשהתנדבו להילחם, חלקן צעירות כל כך, רק בנות שש עשרה או שבע עשרה. כמה שנאו את הפולשים לארצן, כמה עידוד קיבלו רובן מהוריהן, להתגייס, להגיע לחזית. 

ועם זאת – התחושה של רבות מהן שחרף הצטיינותן בקרבות, חרף העיטורים שזכו לקבל, נגזלו מהן למעשה חדוות הניצחון ותפארתו, כי הגברים ניכסו אותם לעצמם. הן זחלו בעיצומו של הקרב, משכו חיילים פצועים – לא פעם הצילו כך גם אויבים, הן מדגישות! – וטיפלו בהם, אבל בשוך הקרבות תרומתן נשכחה. רק הגברים נשארו בתודעה כגיבורי המלחמה. עד כדי כך שאחת מהן, כך היא מספרת, הפסיקה לענוד את אותות ההצטיינות שזכתה בהם, כי חשה שהם מעוררים עוינות ואפילו לעג בקרב אזרחים ואזרחיות. 

חלק מהנשים שאלכסייביץ’ ראיינה השתוקקו לדבר. לפרוק את הזיכרונות. אחת מהן אפילו אמרה לה שזאת הסיבה היחידה ששרדה ונשארה בחיים: כדי לספר. אחרות היססו, מתוך החשש להיות שם שוב, בתוך הזוועות שחוו. אצל כולן, מעידה המראיינת, הדיבור השתנה לגמרי אם נכחו בשיחה מאזינים נוספים. אז הן התמקדו בסיפורי גבורה והתפארות. רק בארבע עיניים היו מסוגלות לחשוף חולשות, פחדים, כישלונות.

מהספר הבנתי עד כמה התופעה של רוסיות צעירות, נערות למעשה, שנלחמו אז, הייתה שכיחה: “רכבת אחת אחרי השנייה חלפה, ובכולן היו רק בחורות,” מספרת אחת המרואיינות, “הן שרו. הן נופפו לנו – חלק עם צעיפים, חלק עם כומתות. התברר: אין מספיק גברים, כולם נהרגו… או נפלו בשבי. אנחנו היינו צריכות למלא את מקומם.”

חלק מהסיפורים היו בלתי נסבלים מבחינתי, והזכירו לי את התיאור הלגלגני “יורים ובוכים”: אחת הנשים מספרת איך נהגה לנעול את בתה הפעוטה, כבת שנה, לבד בבית, במשך יום שלם, כדי לצאת לקרב. כשנעלה את הדלת “דאגה” אותה אימא להשאיר לתינוקת דייסה ואז – “הייתי חוזרת בערב, והיא אכלה, או לא אכלה. היא הייתה מכוסה כולה בדייסה. היא לא בכתה, רק הביטה בי”. איזו זוועה! אני מקווה שלא ציפו ממני שאריע לה על ההקרבה! אלכסייביץ’, בניגוד לי, אינה שופטת ואינה מביעה דיעה. רק מצטטת ומדווחת. מביאה דברים בשם אומרם. 

לאמיתו של דבר, בערך באמצע הספר הרגשתי שדי לי. שבעתי זוועות. שבעתי תיאורים בלתי נסבלים. הבנתי: המלחמה היא עניין מכוער מאוד. עוד יותר מכפי שעולה בדעת מי שלא היה שם. או הייתה. והיא לא מתאימה לאף אחד. גם לא לגברים. 

קראתי שהסרט “ג’ירפה” התבסס על משהו מתוך הספר שלפנינו. לא הצלחתי להתמיד בקריאה ולהגיע אל סופו, כך שאינני יודעת אם ההשפעה שלו על הסרט ישירה או שמדובר רק בהשראה שהעניק לו. 

הספר חשוב, אבל תכניו קשים מדי. 

ככל הידוע לי, הוא לא תורגם לעברית. את הציטוטים שלעיל תרגמתי בעצמי, מהתרגום לאנגלית. כרגיל, קראתי אותו בקינדל.