כמה שהן נוגעות ללב, מצחיקות, חכמות! איזה עונג לקרוא את אחת עשרה המסות שקובצו בספר המידות הקטנות מאת נטליה גינזבורג, סופרת איטלקיה שהעזה לכתוב על עצמה באחת מהן שהיא "סופרת קטנה, קטנה מאוד". אין לדעת אם התכוונה לכך באמת, שהרי לא ייתכן שלא ידעה כי היא סופרת ענקית. את הפסקנות בהערכה העצמית הזאת מיתנה בהמשך דבריה: "אני מעדיפה לחשוב שאף אחד לא יהיה כמוני, קטנה ככל שאהיה, יתושית-פשפשית ספרותית ככל שאהיה. מה שחשוב הוא השכנוע העמוק שמדובר במלאכה, במקצוע, בדבר שעושים כל החיים". הווה אומר – אני אמנם קטנה, אבל ייחודית וחד פעמית.

המסה המרתקת שממנה לקוח הציטוט נקראת "המקצוע שלי", המקצוע "שאוֹכֵל את הטוב ביותר ואת הרע ביותר בחיינו", זה ש"הרגשות היפים והמכוערים ביותר צפים בְּדַמוֹ ללא הבחנה" והוא "ניזון מאתנו וגדל בקרבנו: הכתיבה". בסופה של המסה מתארת גינזבורג את שלל הסכנות הטמונות בכתיבה: ההתייצבות מול הדף הלבן היא מצב שיש בו הסכנה "לרצות להיות ציפור שיר". כמה אירוניה עצמית, כמה הומור, ואיזו חוכמה! גינזבורג מזהירה במשפט הזה את כל מי שכותב שלא להתיימר, שלא להתבלבל, שלא לשאוף לצורות ביטוי "נשגבות" ורחוקות ממנו. סכנה אחרת שהיא מונה: "הסכנה לרמות במילים שאינן נמצאות בתוכנו", ועוד אחת: "הסכנה לשטות ולהונות". הייתי לוקחת את המסה הזאת לכל סדנת כתיבה ומציעה לכל מי שמבקשים לכתוב, לקרוא אותה.

המסות שונות זו מזו, אבל כולן מרתקות ומלהיבות מאוד. השתיים העוסקות באנגליה, "אנגליה: שבח וטרוניה" ו "La Maison Volpé" משעשעות מאוד. היא מתארת בהן למשל את לונדון, ומשווה אותה לערים באיטליה:

"על רקע קירות הבתים אדומי הלבנים נראים העלים הקטנים והירוקים של העצים כעיטור עדין בגוון ירוק בהיר.

מדי פעם אפשר לראות ברחוב עץ מרהיב, עטוי פריחה ורודה בהירה או דווקא ניצתת בעוז, קישוט נאה לרחוב. אך כשמביטים בו מתקבל הרושם שהוא לא נמצא שם במקרה, אלא תוצאה של תוכנית מחושבת ומדויקת. והעובדה שהוא לא שם באופן מקרי, אלא תוצאה של תוכנית מחושבת ומדויקת, נוסכת ביופיו עצב.

באיטליה, עץ הפורח בלבה של עיר הוא בגדר הפתעה משמחת. הוא יימצא שם במקרה, הודות לצמיחה עליזה וספונטנית מהאדמה, ולא בזכות החלטה מחושבת שעליו להיות שם.

בלונדון, עיר שחורה-אפורה, הוסיף האדם כמה צבעים בדייקנות ומתוך תכנון. אפשר למצוא לפתע בחזית בניין דלת כחולה, אדומה או ורודה בין אחיותיה השחורות. האוטובוסים שמפלחים את האוויר האפור צבועים אדום. אלו צבעים שבכל מקום אחר היו עליזים מאין כמותם, אבל לא כאן; הם נטועים במקומם באופן כה מכוון ומדויק, שהם מזכירים חיוך רפה ועצוב של אדם שאיננו יודע לצחוק".

צחקתי.

כך גם מתיאור ה"אוכל" האנגלי, למשל – העוגות ש"מתגלות כמאפה חול או פיח כשטועמים אותם", אבל אינן מסוכנות לבריאות, "הן בסך הכול מגעילות, אך בלתי מזיקות. זהו ודאי טעמן של העוגות הטמונות בקברי הפרעונים, לצד המומיות".

מסות אחרות, לעומת זאת, אינן מצחיקות, אלא חכמות מאוד, מאלפות ואפילו מכאיבות. כך למשל המסה "בנו של אדם" שבה מספרת גינזבורג על מה שקורה לנפש כשבני אדם מאבדים בית בנסיבות אלימות, במלחמה.

המסה "הוא ואני" משעשעת ונוגעת ללב. גינזבורג מונה בה את כל הניגודים שקיימים בינה ובין בעלה, ואיך, למרות הכול, הם חיים ביחד בהרמוניה מפתיעה.

המסה האחרונה, זאת שהעניקה לקובץ את שמו, "מידות קטנות", מאלפת. גינזבורג מסבירה לנו איך יש לחנך ילדים: "לא למידות הקטנות, אלא למידות הנעלות", ומפרטת את הדרכים לעשות זאת. למשל – "לנהוג במתינות כלפי עצמך ובנדיבות כלפי אחרים" כשמדובר בכסף, זה היחס הנכון כלפיו, כדי שלא יהפוך לערך בפני עצמו וכדי "לשמור על החירות מפניו". לעשירים היא מייעצת לא להעמיד פנים ולא לאלץ את ילדיהם להסתפק במועט באופן מלאכותי, כי "העמדת פנים אינה יכולה להיות מעשה חינוכי". אותם יש ללמד רק ש"כל הכסף שהם חוסכים בזכות כך [אם הם מקמצים בהוצאותיהם על עצמם] יועבר בלי תרעומת לאנשים אחרים", שכן "ההגנה האמיתית של העושר אינה פחד מפני העושר, מהארעיות שלו ומקלקול האופי שהוא עלול לגרום. ההגנה האמיתית של העושר צריכה להיות שוויון נפש כלפי כסף", והדרך היחידה ליצור זאת היא "לתת לנער כסף לבזבז ככל שהכסף אכן בנמצא. כך הוא ילמד לבזבז בלי נקיפות מצפון ובלי חרטה", ואם לא יהיה עשיר בעתיד, יהיה לו "קל יותר להסתדר בלי כסף ובזבוז" אחרי שלמד להוציא, אחרי שראה ש"כסף מעופף באוויר ומחליף ידיים", ואין בו שום דבר מרגש בפני עצמו.

אבל העצה הטובה ביותר שהיא נותנת להורים היא – לשחרר את הילדים שלהם לחיות את חייהם. "עלינו להיות דמויות בעלות משמעות בעיני הילדים שלנו, אך לא משמעותיות מדי, כדי שלא ינסו להיות זהים לנו, להעתיק את המקצוע שלנו ולנסות למצוא אותנו בבני הזוג שהם בוחרים. עלינו להיות עמם בקשר חברי, אך לא חברי מדי, כדי שלא יתקשו לרכוש חברים אמיתיים…" וכן הלאה. והכי חשוב: עלינו ללמוד מה הייעוד שלנו, מה "המטרה הפנימית של עצמנו". אם לא נבגוד בה, אם נוסיף לאורך השנים לאהוב אותה בלהט, נוכל לסלק את תחושת הבעלות שלנו על ילדינו ונאפשר להם להתפתח ולגדול. כמה חכם חשוב, ראוי וכתוב היטב.

הספר כולו מזמין מאוד לקרוא, וגם התרגום – מעשה ידיו של יונתן פיין (בלי שיכולתי להשוות למקור) – נראה מצוין [למעט הערה קטנה עד כדי קטנוניות: את המילה (bowler (hat מבטאים בּוֹאְלֶר ולא "בָּאוּלֶר" כפי שתועתק עם ניקוד…].