השבוע בפסטיבל הסרטים בחיפה, הסרט האיטלקי "אמה"

לפני ההקרנה הוזמן הבמאי האיטלקי, סילביו סולדיני, שגם השתתף בכתיבת התסריט ל"אמה", להציג אותו בפני הקהל. סולדיני סיפר כיצד יצר בעבר סרט תיעודי על עיוורים, אחרי שהכיר כמה כבדי ראייה והתיידד אתם, ואז החליט ליצור פיצ'ר, שיראה לקהל הצופים עד כמה עיוורים מסוגלים לתפקד ולפעול, לחיות חיים מלאים, לא פחות מאנשים רואים.

הבמאי עם המתורגמנית

מבחינתי, ההקדמה הזאת הייתה מיותרת, ופגמה בחוויית הצפייה, שכן לאורכו של הסרט חשתי שלא מדובר בסיפור עם עלילה ודמויות שמתפתחות, שמגיעות לאיזה שיא, תפנית ושינוי, אנשים בדויים שבמעשה האמנותי קורמים עור וגידים ונהפכים לדמויות שאנו נקשרים אליהם, רוצים בטובתם ודואגים להם, אלא במעין הצהרה. התחושה הייתה שלשחקנים יש תפקיד: להראות לי משהו. לשכנע אותי. להעביר את המסר. יש ז'אנר כזה בספרות, בעיקר בזאת הנכתבת לילדים, אבל גם ברומנים "רגילים": הסופר לוקח על עצמו סוגיה שראויה בעיניו ל"טיפול": למשל – מה קורה כשהורים מתגרשים. או כשנולד תינוק חדש במשפחה. או כשנאלצים לעבור דירה. הסיפור "מלמד" את הקורא איך להתמודד, מראה לו שתחושותיו מוכרות וגם מסמן לו מה לעשות עם הקשיים המתוארים. גם סופרת כמו ג'ודי פיקו נוקטת שיטה דומה: היא לוקחת "נושא": השתלות אברים, היחס לפילים, גזענות, יחסים לסביים, וכן הלאה, וסביבו רוקמת את הרומן.

"אמה" הוא לכאורה סרט על אישה עיוורת, אוסתיאופתית במקצועה, שאכן מתפקדת לעילא ולעילא במציאות, בקרב אנשים רואים. הסרט נפתח בשיחה שבה לא רואים את המשתתפים. היא מתנהלת מוזיאון המיועד לאנשים רואים. מכניסים אותם לחדר אפל לגמרי, כדי שיחוו את מה שלא-רואים חשים. אחד הדוברים, בהמשך מסתבר שזהו תיאו, פרסומאי, רואה אותה זמן מה אחרי שהם יוצאים מהמוזיאון, הוא מזהה את קולה, ואז גם מתפעל ממראהָ. היא מושכת ומסקרנת אותו. אכן, אמה יפהפייה ומעוררת הערכה ביכולתה להתנהל בעולם, חרף עיוורונה.

מכאן העלילה די צפויה. מי יופתע אם יגלה שתיאו מתאהב? שבני הזוג עוברים טלטלות ותהפוכות, קרבה, פרידה, אכזבות, הבטחות, עד הסוף הדי-ידוע-מראש?

לאורך הדרך אנחנו אכן לומדים על חייהם של עיוורים. רואים את הקשיים שלהם. מבינים איך הם פותרים אותם. את רובם. לא את כולם. לומדים להעריך את מי שמצליחים אפילו לצחוק ממצבם, ולא להתייאש.

ובכל זאת: על מי הסרט? האם הוא על אמה? לכאורה כן. עליה, על חברתה כבדת הראייה, על תלמידתה בת השמונה עשרה הזועמת על מצבה ומסרבת ללמוד איך להיות עיוורת מתפקדת (דווקא היא זאת שמשתנה לקראת הסוף, לומדת משהו, במהלך העלילה, וכתוצאה ממה שקורה לאמה). אבל במבחן בקדל "אמה" נכשל. מדובר במבחן פמיניסטי שבו בודקים אם יש בסרט סצנות שבהן לפחות שתי נשים ששמן הפרטי ידוע משוחחות ביניהן על נושא שאינו גבר… מלבד סצינה אחת, שבה אמה מנסה להפיח בתלמידתה אמון בעצמה ורצון ללמוד שיש לה סיכוי לחיות חיים מלאים, אם רק תסכים לשתף פעולה, הנשים ב"אמה" עוסקות בעיקר בתיאו. האם יחזור? האם הוא רציני? מה כוונותיו? האם נעלם? האם יש לאהבתה של אמה סיכוי?

אמה בסרט היא אובייקט, אף על פי שמעמדה מסווה היטב, כי היא עיוורת עצמאית, שחיה לבדה, שעורכת קניות, מבשלת, יוצאת לעבודה, מלמדת, מנהלת קליניקה משלה, שם היא בודקת פציינטים ומטפלת בהם. אבל למעשה היא מושא ההתייחסות של תיאו. הוא במוקד. חשוב להבין מה הוא מרגיש. מה הוא רוצה. מה הוא יצליח לעשות כדי להשתנות ולהיות מסוגל לאהוב אישה עיוורת ולחיות אתה.

עם כל זאת,  יש להודות שהסרט הצליח לעשות את מה שהבמאי רצה: להראות שעיוור "אינו חצי בן אדם", כלשון הנכים המפגינים לאחרונה בחוצות ישראל.

הסרט באתר פסטיבל הסרטים בחיפה 2017

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s