אמש בפסטיבל הסרטים בחיפה, הסרט הבולגרי "כיוונים"

"החוקים הם בשבילנו, לא בשבילך," מתריס בנקאי עשיר באוזני נהג מונית שנדרש לשלם חוב לבנק. הנהג, כך מסתבר בהמשך, הוא בעצם בעל מפעל קטן שנאלץ להשלים הכנסה. ועכשיו הבנקאי מאיים עליו. כשהוא מנסה להתווכח, מסביר לו הבנקאי שבזה הרגע הוכפל חובו. הוא כבר לא חייב מאה, אלא מאתיים אלף. והחוק, כפי שהוא מבהיר לו, לא יעמוד לצדו. אם לא ישלם, יאבד הכול, מפעל, בית, רישיון לנהוג. "בתך תהיה זונה," הוא צווח. לפני כמה רגעים ראינו את הילדה, היא יפהפייה עדינה, בת שתיים עשרה, שמתכוננת לבחינה במתמטיקה ומבקשת מאביה דמי כיס. את הכסף שנתן לה אתמול כבר שילמה לביקור במוזיאון. רואים שהיא בבת עינו. שהוא חרד לה ואוהב אותה. ראינו גם מה הוא חושב על נערות בזנות: בשאט נפש וזעם הוא מחזיר תלמידת בית ספר שביקשה ממנו לקחת אותה לבית מלון בתואנה שהיא חייבת לעזור לסבתה, למקום שממנו אסף אותה וגם נוזף בה על עיסוקה, כשהוא מבין מה כוונותיה. מה יעלה בגורלו? איך יתמודד עם האיום למוטט אותו ואת משפחתו?

כך נפתח הסרט הבולגרי "כיוונים", מלאכת מחשבת קולנועית. אם סברנו כי נהג המונית ובתו יעמדו במרכז הסיפור – טעינו. עד מהרה מתברר כי העלילה עוברת בין דמויות רבות, שמשתלבות אלה באלה כמו משבצות קטנות בפסיפס, וביחד יוצרות תמונה כוללת. כל אחת מהמשבצות מרתקת ונוגעת ללב בפני עצמה, כל אחת היא סיפור בזעיר אנפין, אבל הסך הכול יוצר תמונה מלאה.

כל הסיפורים מתרחשים במשך לילה אחד בתוך מוניות שונות. נהגים ונהגת אחת אוספים את נוסעיהם, חלקם מזדמנים, חלקם מוזמנים. אנחנו חולפים ביניהם, מתוודעים אליהם ואל הנוסעים השונים. ברקע שומעים רוב הזמן שידורים מהרדיו, המדווחים על מה שאנו, הצופים, ראינו במו עינינו כבר בתחילתו של הסרט: ברגע שנהג המונית הראשון חזר למכוניתו, ראה את הבנקאי יוצא מבית הקפה שבו נפגשו, שמע אותו מנחה את עובדיו לעקל את ביתו ואת רכושו של חייב, הוא מאבד את העשתונות, שולף מתא הכפפות של מכוניתו אקדח, יוצא, יורה והורג את הבנקאי. נשמעת ירייה נוספת. מהשידורים ברדיו נודע לנו כי הנהג ניסה להתאבד, ומצבו אנוש.

ברדיו משדרים לא רק חדשות ועדכונים, אלא גם תגובות של מאזינים שמתקשרים ומביעים את דעתם. ממש כמו בתוכניות הלילה בישראל.

וזאת לא נקודת הדמיון היחידה, שמזכירה עד פחד את המציאות המוכרת לנו כל כך. ואולי את מה שעדיין צפוי לנו, אם הפערים החברתיים הבלתי נסבלים בישראל יוסיפו ויתרחבו, ואם אנשים ירגישו ייאוש גובר והולך.

אחד הנוסעים שעולה על מוניתה של הנהגת, למשל, הוא רופא. מתפתחת ביניהם שיחה שמבהירה לנו איך הרופא קשור לסיפור של נהג המונית והבנקאי. כמו כן, הוא מספר לה שזהו הלילה האחרון שלו בבולגריה. הוא מהגר לגרמניה, שם כבר מצא עבודה. "זאת אבקואציה, לא אימיגרציה," הוא אומר לה, כלומר – פינוי, לא הגירה. הוא, כמו רבים בבולגריה (ובישראל?) חש שאין לו עתיד בארצו, ושהוא בעצם נאלץ לעזוב אותה. ועוד הוא אומר לה שבבולגריה כל האנשים מתאפיינים בכך שהם, כדבריו, "אופטימיסטים". אין לטעות ולהבין כי הוא מתכוון לשבח את בני ארצו. הוא ממשיך ומסביר: "כל הריאליסטים והפסימיסטים כבר עזבו". ולא שהוא צופה שיהיו לו חיים מאושרים בגרמניה. "אין מהגרים מאושרים," הוא מסביר, מפוכח, ובעצם – מיואש. רוב המגיבים ברדיו אומרים דברים דומים. הם מדברים על חוסר תוחלת. מבינים את המניע לרצח. מישהו תוהה – מה עוד נותר לנו? לשרוף את עצמנו? (אפשר לא לחשוב על משה סילמן שהצית את עצמו במהלך ההפגנות של המחאה החברתית ב-2011?) מאזין אחר אומר בהבנה ובהזדהות, "פעם אנשים התאבדו. עכשיו הם רוצחים בנקאים".

מאזין מטורלל מתקשר לרדיו ומסביר מדוע הבולגרים הם העם הנבחר, ומדוע מכל העולם רוצים להשמיד אותם.

אחר מתקשר ומכריז כי המהגרים הם בעייתה הגדולה של בולגריה – הכספים הציבוריים הולכים אליהם, במקום לבולגרים.

סוציולוג מתקשר ומסביר שאלימות נהפכה לדרך לפתרון בעיות, בגלל המשבר החברתי בבולגריה.

"אין מדינה," אומר מישהו. "אנשים לוקחים את החוק לידיים, כי אין בפני מי להתלונן."

וישנם כמובן גם האמידים. אלה שנוח וטוב להם. אותם מייצג נוסע שעולה על אחת המוניות ומסביר כי המתלוננים הם סתם בכיינים, כי "אין עניים בבולגריה", רק עצלנים ובטלנים, ושילכו לעבוד במקום לצפות שהחברה תעזור להם. (זוכרים את האיש שהסביר לאחרונה לנכים המפגינים שהם עצלנים וצעק על אדם שיושב בכיסא גלגלים "לך לעבוד!" זוכרים שמנכה שמצליח לעבוד מנכים את קצבת הנכות?)

אפילו הטפה דתית מוכרת עולה בסרט. נהג מונית שהוא בעצם כומר שנאלץ להשלים הכנסה אומר לנוסע שהוא לוקח לבית החולים, שם הוא אמור לעבור השתלת לב, שעליו לתת לאלוהים למלא את לבו. "איזה לב, זה שהולך למות, או החדש? "שואל החולה. "אלוהים לא היה יכול להשאיר את שנינו בחיים? איפה אלוהים היה כשאשתי מתה מסרטן, כי התרופות היו יקרות מדי?" (סל התרופות, מישהו? התרמות של חולים שקופות החולים מסרבות לממן את הטיפול בהם, כי התרופות אינן מופיעות ברשימה?) ועוד צועק אותו איש: "אתה רואה את העניים שמחטטים בזבל?" ("ניצולי שואה" וגם זקנים סתם, שמראים אותם מדי פעם בטלוויזיה, את חדריהם המעופשים, הג'וקים, ההזנחה, הייאוש, וכן, גם את החיטוט בפחי הזבל?)

הסרט "כיוונים" איננו מניפסט חברתי. הוא קודם כל יצירת אמנות. הוא יוצר דמויות ומצבים אמינים ונוגעים ללב. למשל – נהג המונית שמצליח להניא מתאבד מלקפוץ אל מותו. למשל – נהג המונית שסיפורו מתכתב עם "יגון" של צ'כוב: הוא מספר שוב ושוב לנוסעיו על בנו שמת לא מזמן, ואף אחד אינו מקשיב לו, אף אחד לא מתעניין ביגון.

"כיוונים" אינו מאפשר לנו להסיט את המבט. הוא מראה לנו, לכל אורכו, איך נראית חברה במשבר, ומה חשים האנשים שחיים בה, ועושה זאת באמצעות הקסם שמאפשר קולנוע משובח.

הסרט "כיוונים" באתר של פסטיבל הסרטים בחיפה 2017

תגובה אחת בנושא “אמש בפסטיבל הסרטים בחיפה, הסרט הבולגרי "כיוונים"”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s