ג'ק קורנפילד, "הלב הנבון": מה הקשר בין ניצולת שואה שסלחה למנגלה, לבודהיזם

"במקדש גדול, מצפון לסוּקוֹטאי, בירתה הקדומה של תאילנד, עמד פעם פסל בודהה ענקי ועתיק…"

כך נפתח הספר הלב הנבון שכתב הפסיכולוג הבודהיסטי, אמריקני, יהודי, ג'ק קורנפלד. ההתחלה, שנראית כמו משפט ראשון באגדה – ואולי הוא אכן כזה? – נמשכת בסיפור מרתק: במשך חמש מאות שנים זכה פסל החֵמר לטיפול מסור, "למרות שלא היה יצירת האמנות המרשימה והיפה ביותר של הבודהיזם התאילנדי". עד שיום אחד הבחינו הנזירים שהוא מתחיל להיסדק. למרבה הפליאה כשבחנו אותו היטב גילו שעמוק בתוך מעטה החמר עשוי הפסל זהב טהור.

הסיפור משמש דימוי בסיסי למה שבא בהמשך: ההבנה כי מעטה חיצוני מסתיר לפעמים תוכן יקר ועשיר הראוי לתשומת לב ולהערכה, וכדאי לכל אחד מהקוראים ללמוד כיצד להסיר את המעטֶה כדי לחשוף ולגלות את פנימו הסמוי מהעין, שכן "רבים מאתנו שכחו את מהות טבענו."

עלי להודות כי אלמלא קיבלתי את הספר במתנה, ודאי לא הייתי מגיעה אליו, ולא הייתי מתוודעת לדברים המרתקים שהוא צופן. עלי להודות שלא הִשַלְתי לאורך הקריאה את ספקנותי, במיוחד במקומות שבהם מספר לנו קורנפילד על גלגולי נשמות, על זיכרונותיו מגלגולים קודמים, ועל מעשים על-טבעיים "מוכחים", לדבריו,  שמודטים רציניים יכולים לבצע (אבל לא רק בקטעים הללו הייתי ספקנית), זאת לעומת החלקים שבהם קורנפילד מבסס את דבריו על עובדות מדעיות מוכחות, למשל – שפעולות חוזרות נטבעות בסינפסות שבמוח. עם זאת, חשתי שחלקים רבים בספר ראויים לתשומת לב ולהקשבה.

הספר מחולק לחמישה חלקים עיקריים, ובסיומו של כל אחד מהם מציע קורנפלד תרגול מעשי, שאמור להקנות לקורא את היכולת לאמץ לעצמו את העקרונות שהפרק פרש בפניו.

קורנפילד מבסס את כל מה שהוא כותב על התנסויות אותנטיות, חלקן מחייו, ואחרות ממפגשים עם מטופלים, או מסיפורים ששמע מאחרים. כמו כן, הוא שוזר בכתיבתו לא מעט סיפורים קצרים, ציטוטים מרתקים מאת מורים רוחניים, בראש ובראשונה – מבודהה. אי אפשר שלא להזדהות עם תיאורי המצוקה הרבים שהוא מעלה – למשל, זיכרונותיו מילדותו הפגועה, עם אב אלים ואם חלשה וכנועה שבמשך שנים רבות מדי השלימה עם האלימות שספגו, היא ובניה. קורנפילד מכיר מקרוב את "הכמיהה להיות חלק ממשהו ראוי ואמיתי", המתוארת בפרק הראשון, שכותרתו, בהמשך לסיפור על הבודהה המכוסה בחמר, מבטאת את הרצון למצוא "אצילות, הטוב המקורי שלנו".

לצערי, כבר בפרק הראשון צץ בלבי פקפוק. קורנפילד מתאר את התמימות הילדית שלדבריו "מצויה בכל אדם ואדם". הרעיון מקסים ושובה את הלב, והוא למעשה הנחה בסיסית שאפשר לפגוש אותה לאורך הספר כולו. זוהי כמובן תפיסה המנוגדת לרעיון המופיע במקרא (בראשית ח', כ"א), לפיו "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו". (מעניין לציין כי גדולי הפרשנים – רש"י בראשם – לא ביארו את הפסוק המקראי הזה, מן הסתם מכיוון שמשמעותו נראתה להם מובנת מאליה). מדבריו של קורנפילד אפשר להבין כי הבודהיזם אינו מכיר ברוע בסיסי, מולד, בפסיכופתיה, בסדיזם. שוב ושוב הוא מלמד אותנו שאפשר, באמצעים שונים, להביס את הרוע. באחד הסיפורים הוא מתאר, למשל, את התנסותה של אישה שנסעה לטיול במזרח התיכון, ומצאה את עצמה יום אחד "מוקפת המון אנשים צווחים, שואגים ומאיימים להשליך אבנים עליה ועל חבריה, רק מכיוון שהם אמריקאים". אחרי הבהלה הראשונית, המובנת, הייתה לאישה תובנה: "היא הבינה איך מרגישים בני⁻אדם שנתקלו בבוז ובשטנה בגלל המוצא שלהם, העדפותיהם המיניות או מינם". ואז "משהו נבקע בתוכה ונפתח, והיא הרגישה כאילו היא בנעליהם של מיליוני המדוכאים בכל רחבי העולם, כולל האנשים שהפגינו כלפיה שנאה באותו הרגע." עד כאן עדיין אפשר – גם אם בקושי – לקבל ואפילו לכבד את כוחו של הבודהיזם למתן תגובות ולאפשר לקורבן-בכוח של אלימות להזדהות עם מי שעלול בעוד רגע לפגוע בו. אבל קשה שלא להטיל ספק רציני בהמשך: "בזכות כמה מחוות לבביות", כך כתוב, הצליחו האישה וחבריה "להמשיך בדרכם ללא פגע." האם העובדה שאיני מסוגלת לראות בעיני רוחי את המהלכים המתוארים מעידה על שכבת חמר שמכסה על לבי, כפי שיגידו עלי ודאי המאמינים, או על פיכחון וראייה מציאותית של הסיטואציה?

כמעט כל הסיפורים הקצרים בספר מסתיימים באותו אופן: שוב ושוב מתוארות מצוקות מסוגים שונים, וכולן נפתרות באורח כמעט מופלא, כשהסובלים מהן נוהגים על פי ה"שיטות" השונות המתוארות בו. למשל, בפרק "התמרת שורשי הסבל" הקורא לומד איך לשנות את אורח המחשבה הקבוע שלו, איך לוותר על התשוקה ולאפשר במקומה לנדיבות להציף את הלב, כי "כל סוג של נתינה מביא אתו ברכה." אחד הסיפורים הנלווים – סיפור מרגש, יש לומר – הוא על איכר שיבול התירס שלו נשא כל שנה פרסים, והוא נהג לחלק את זרעיו לשכניו, בחינם. כשנשאל מדוע הוא נוהג כך הסביר כי בעצם הוא דואג לעצמו. "הרוח נושאת את האבקנים ומפזרת אותם בין השורות של כולם. אם השכנים שלי מגדלים תירס מאיכות נמוכה, תהליך ההפריה הטבעי מוריד את איכות התירס שלי." יכולה אם כן להיות לנדיבות תועלת ישירה בעולם המעשה, מעבר לכך שבזכותה "הלב שופע", ואנו חשים כי  "מתרחבת תחושת הטוב הפנימי שלנו." הסיפור שמגיע באותו פרק לסופו הטוב הוא זה של ארתור, שסבל מתשוקה להצליח בעסקים והיה "כפייתי לגמרי לגבי הרעיון שהוא עומד לעשות ערימה של כסף במהירות". בתום המפגש הבודהיסטי, אחרי שלמד "להניח לתשוקה שלו לגדול בתוכו", עד שחש שהוא מתרוקן בעטיה, כאוב בגופו, נזקק ופגום, הונחה ארתור לתת לתחושות הקשות הללו להתרחב, למלא את החדר ואז את העולם. תוך כדי כך "פחתה התנגדותו", הוא החל לחוש חלק מהחלל הסובב אותו, התמלא בתחושות טובות, והחל לחשוב על מה שאהוב עליו: "הכלב שלו, טיול ביער, ביתו והשכונה שלו, חברים", וכך נפרד מהתשוקה, "ראה שהוא יכול לאהוב אותם בלי לחוש מחסור", רק מכיוון ש"בפתיחות הזו הוא היה מחובר באופן טבעי אליהם ואל כל הדברים. הוא הרגיש שזהו סוג הקשר שאליו כמה כל חייו."

זוהי רק דוגמה אחת מני רבות לטיפולים מוצלחים ברוח הבודהיזם שקורנפילד מעיד עליהם. (למרבה הצער, הדיווחים המרנינים הללו העלו בדעתי סיטואציה שמתוארת כאן: "האמת הפחדנית"). הוא עצמו מציין לפחות פעם אחת כי תיאור הנקודה המסכמת של אחד הטיפולים "מתקתקה מכדי להיות סוף הולם לסיפור", אבל אותם סופים שנראים מתוקים מדי חוזרים שוב ושוב.

אחד העקרונות החשובים המתוארים בספר הוא הצורך להפריד בין כאב וסבל. כאב הוא חלק בלתי נמנע של החיים. לעומת זאת, את הסבל הנגרם בעטיו של הכאב אפשר לתלות בעמדה שנוקט כל אדם כלפי ההתנסויות השונות בחייו: "יש קץ לסבל, לא קץ לכאב, אלא שחרור מכוחו".

דוגמה מעניינת לכך אפשר לראות בסיפור שעורר לאחרונה פולמוס ציבורי: אווה מוזס-קור, ניצולת שואה, אומרת שסלחה ליוזף מנגלה, שערך ניסויים בגופה ובגוף של אחותה התאומה, כששתיהן היו בנות עשר. בריאיון ששודר לפני ימים אחדים בערוץ 10 הסבירה מוזס-קור את עמדתה: "אנחנו לא יכולים לשנות את מה שקרה. זה מה שטרגי. אבל אנחנו יכולים לשנות את היחס שלנו למה שקרה". היכולת שמצאה בתוכה לסלוח, כך הסבירה, העצימה אותה, ושיחררה אותה מאושוויץ. דבריה עוררו לא מעט כעס, ולא רק בקרב ניצולים. אלי ויזל הגיב לפני כמה שנים ואמר: "מדי פעם שואלים אותי אם אני סולח. מי אני שאסלח? אני לא אלוהים. אני לא מאמין באשמה קולקטיבית… לא, אני לא יכול לסלוח."

נדמה לי שלא כל מי שצפה בריאיון אתה שם לב שאווה מוזס-קור אינה מסתפקת בתחושת הסליחה שלה. היא מביעה סיפוק מכך שאחד הפושעים הנאצים, אוסקר גרוניג – היא ביקשה שיפסיקו את ההליכים המשפטיים נגדו לאחר שהועמד לדין בהיות בן תשעים ושלוש – חתם על הצהרה שבה הודה בפשעיו וביקש סליחה מקורבנותיו.

"בפעם הבאה שאתקל במכחיש שואה אתקע לו את המסמך הזה בפרצוף", אומרת אווה בארשת של ניצחון. וכאן מתגלה התמימות המופלאה שבה נתקלתי גם בספר שלפנינו. אווה מוזס-קור מאמינה כי בעזרת מסמך חתום תוכל להוכיח לבני שיחה שהשואה התרחשה. נראה שאינה מבינה כי שום ראיה לא תגיע ללב או למוח של פסיכופת, שמסרב להכיר באמת (כשם ש"מחוות לבביות" לא יבלמו התקפה אלימה שכבר החלה?).

אלה, אם כן, הסתייגויותיי. עם זאת, עלי לזכור כי קריאת הספר הלב הנבון היא נגיעתי הראשונה בעולמה של תורה עתיקת יומין, שמיליוני בני אדם חיים על פיה, ולומר בענווה שיש בה, בלי ספק,  משמעות וטעם.

סיפורים רבים שהוא מביא מעוררים מחשבה ומרתקים. דוגמה אחת קטנה: סיפור על איש שהווטרינר הורה לו לתת לכלבו תרופה חשובה. האיש נהג לאחוז בכלב ולאלצו לבלוע אותה. הכלב התנגד כל פעם ונאבק, עד שפעם אחת הצליח להשתחרר והתרופה נשפכה. להפתעתו של האיש חזר הכלב וליקק אותה מהרצפה. הסתבר לו שהכלב לא התנגד לתרופה עצמה, אלא לאילוץ! אין ספק שזה סיפור שמוסר ההשכל שלו מאלף.

לאורך הקריאה סימנתי משפטים רבים, שאפשר ללמוד מהם לא מעט. הנה כמה מהם:

"המחשבות החוזרות ונשנות שלנו מעצבות את עולמנו. מתוך חמלה, החליפו מחשבות לא בריאות במחשבות בריאות".

"כשאתם נקלעים לריב או לסכסוך, עשו הפסקה, השהו את תגובתכם והכילו את המאבקים של כולם בחמלה".

"כאשר מתגלעים חילוקי דעות או סכסוכים, רצוי לבחון, האם אנחנו באמת רוצים לשמוע מה מטריד את הצד השני? האם אנחנו פתוחים לשמוע, ללמוד, לראות?"

"אם אנחנו רוצים לפעול בתבונה, עלינו לבחון את הכוונות שלנו כדי לוודא שאין בהן אשליה" (כדי להדגים את העיקרון הזה מספר קורנפילד על הורים שמרוב כוונות נוצריות נידו את בתם, כי ילדה ילד מחוץ לנישואים, ובהתנהגותם "לאו דווקא הלכו בדרכי ישו, שהטיף לאהבה למנודה").

"מתוך כוונה נובע מעשה, מכוח המעשה נובעים הרגלים. מההרגלים נובע האופי. מהאופי נובע הייעוד."

"כשאנחנו מרפים מהעמדה שבה אנחנו הסובלים, אנחנו משוחררים להביא ברכה לכל מקום שאליו נלך".

כל אלה רק מעט מהמשפטים שהדגשתי כדי לשוב אליהם. כאן הם מנותקים כמובן מההקשר המסודר והמקושר, וכדי לעמוד על ערכם כדאי לקרוא את הספר כולו. אז כן, אני שמחה שזכיתי להיוודע אליו.


THE WISE HEART, Jack Cornfield

מאנגלית: ברוך גפן

2 תגובות על ״ג'ק קורנפילד, "הלב הנבון": מה הקשר בין ניצולת שואה שסלחה למנגלה, לבודהיזם״

  1. תודה רבה עופרה יקרה, באמת פוסט מרגש ונבון ואני מסכימה עם כל מילה ומילה בו. ממש כתבת את הרהורי לבי. הלכתי וקראתי גם את הפוסט "האמת הפחדנית" (הפעם הראשונה שהגעתי אליו, משום מה) וגם הוא מאלף. והוא הזכיר לי, על דרך ההיפוך, את ניצה סקולניק ששמעתי עליה לא מזמן וראיתי בעקבות כך כמה סרטונים שבהם היא מדברת. מאוד מרגש ומלא תקווה. נזכרתי בה כי מישהי שמכירה אותה אישית אמרה לי שהיא (ניצה סקולניק) החלימה וחזרה לחיים הודות לפסיכולוגית מעולה שטיפלה בה טיפול ארוך. אני מניחה שיש עוד גורמים שסייעו להחלמתה אבל אין ספק שפגישה עם מטפל מתאים היא משמעותית מאוד ולא לכל אחד יש מזל לשלות את הפנינה היקרה.

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s