טאהא מוחמד עלי, וה”נקמה” שלו

רוכל בשוק בנצרת יושב בחנותו הקטנה, שבה הוא מוכר זה עשרים שנה מזכרות לצליינים. הוא בן ארבעים. כשהתיירים פוקדים את החנות, הוא מתפנה אליהם ומשרת אותם. כשהחנות ריקה ממבקרים, הוא רכון מעל ניירות. כותב שירים. בבית הספר למד אמנם רק ארבע שנים, אבל הוא משלים את השכלתו בכוחות עצמו. מרבה לקרוא. בתוך עשרים שנה יפרסם את שיריו, שיתורגמו לתשע שפות בהן סינית, רוסית, ספרדית, צרפתית ואיטלקית, ויפרסם אותם בעשרות כתבי עת בעולם. ב-2005, יזכה בפרס “טבע” בפסטיבל השירה במטולה, שם, בגיל שבעים וארבע, יעלה לאטו אל הבמה, ירכיב את משקפיו. ויקרא משיריו: ” לָקַח לִי שִׁשִּׁים שָׁנָה תְּמִימוֹת עַד שֶׁהֵבַנְתִּי, / כִּי הַמַּיִם הֵם הַטּוֹב שֶׁבַּמַּשְׁקָאוֹת,/ וְכִי הַלֶּחֶם הוּא הַטָּעִים בַּמַאֲכָלִים”, יאמר, ויוסיף ויסביר שלדעתו “אמנות צריכה לשמח אנשים”. על הסכסוך בין יהודים לערבים יאמר: “אני מקווה שהשלום יגיע ונוכל לשמוע יותר ויותר שירים של שני העמים, אני מקווה – ואני יודע שזה חלום – שיום יגיע והמשוררים, הציירים והמוסיקאים ינהלו את המדינה. נתן זך ומחמוד דרוויש יהיו השליטים; הם ודאי יתווכחו ביניהם, אבל זה בטח יהיה על ענייני דקדוק”.

טאהא מוחמד עלי נולד ב-1931 בכפר ספוּ‏רִיֶ‏ה שבגליל. במלחמת העצמאות, הוא היה אז בן שבע-עשרה, ברח עם משפחתו ללבנון. את האדמות החקלאיות של הכפר קיבלו לידיהם קיבוץ הסוללים ומושב ציפורי. טאהא ובני משפחתו חזרו כעבור שנה, אבל נאלצו להשתקע בנצרת, במרחק של כשישה קילומטרים מהמקום שבו שכנו בעבר בתיהם. הקרב לכיבוש ספוּ‏רִיֶ‏ה לא היה קל. כוחות צה”ל נתקלו בהתנגדות עזה, עד שמטוס של חיל האוויר הישראלי הפציץ את הכפר, ורק אז, בעקבות הבהלה, נמלטו מרבית תושביו. מאוחר יותר גורשו ממנו כמאה זקנים שנשארו בבתיהם.

במקום שבו גרו עד 1948 כ-5,000 תושבים בכ-1,200 מבנים, משתרע כיום גן לאומי, מיוער בחלקו. יש בו מבנים עתיקים מהתקופה הביזנטית והרומאית, כולל בית כנסת עתיק מהמאה ה-5, ובו רצפת פסיפס יפהפייה, שרידי יישוב יהודי מימי בית שני ומצודה רומית ששימשה כבית ספר של ילדי ספוּ‏רִיֶ‏ה. כיום מוצגים במצודה ממצאי החפירות הארכיאולוגיות באזור. לא הרחק משם מצויים גם שרידי בית הקברות המוסלמי של היישוב.

שלוש שנים אחרי שפרצה מלחמת העצמאות ביקשו תושבי הכפר רשות לשוב לבתיהם. מושל הגליל הוציא צו לפיו מדובר בשטח סגור. בקשתם נדחתה גם בבית המשפט העליון.

המילה “נקמה”, כותרתו של השיר שכתב בן הכפר, טאהא מוחמד עלי, מבהילה. גם השורות הראשונות של השיר מאיימות. אבל חייבים לקרוא אותו עד סופו, כדי להבינו:

נקמה

לִפְעָמִים

מִתְחַשֵּׁק לִי לְהַזְמִין לְדוּ-קְרָב
אֶת הָאִישׁ
שֶׁרָצַח אֶת אָבִי
וְהָרַס אֶת בֵּיתִי
וְשִׁלֵּחַ אוֹתִי עֵירֹם וְעֶרְיָה
לְכָל הָרוּחוֹת שֶׁל עוֹלַם
הַבְּרִיּוֹת הַצַּר.
שֶׁאִם יַהַרְגֵנִי
וּמָצָאתִי מְנוּחָה נְכוֹנָה
וְאִם אֲחַסְּלֵהוּ
מָצָאתִי נְקָמָה.

אֲבָל…
אִם יִתְגַּלֶּה לִי
בְּמַּהֲלָךְ הַדּוּ-קְרָב
שֶׁיֵּשׁ לִירִיבִי
אִמָּא
שֶׁמַּמְתִּינָה לוֹ
אוֹ אַבָּא
שֶׁמַּנִּיחַ אֶת כַּף יְמִינוֹ
עַל כִּבְרַת הַלֵּב בְּחָזֵהוּ
בְּכָל פַּעַם שֶׁהַבֵּן שֶׁלּוֹ מְאַחֵר
אֲפִלּוּ רֶבַע שָׁעָה
מֵעֵבֶר לְמוֹעֵד שׁוּבוֹ –
אוֹ אָז
לֹא אֲהַרְגֵהוּ
אִם הִכְנַעְתִּי אוֹתוֹ.

זֹאת וְעוֹד…
לֹא אֲחַסְּלֵהוּ
אִם יִתְבָּרֵר לִי
שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַחִים וַאֲחָיוֹת
שֶׁנּוֹטִים לוֹ אַהֲבָה
וּמִתְגַּעְגְּעִים עָלָיו בְּלִי הֶרֶף;
אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ
אִשָּׁה הַשָּׂשָׂה לִקְרָאתוֹ
וִילָדִים
שֶׁאֵינָם אוֹהֲבִים כְּשֶׁהוּא נֶעֱדָר
וּשְׂמֵחִים בַּמַּתָּנוֹת שֶׁלּוֹ
אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ
יְדִידִים וּקְרוֹבִים
שְׁכֵנִים וּמַכָּרִים
חֲבֵרִים לְתָא-הַמַּעֲצָר
שֻׁתָּפִים לַחֶדֶר בְּבֵית-הַחוֹלִים
רֵעִים לְסַפְסַל-הַלִּמּוּדִים –
שֶׁמִּתְעַנְיְנִים בְּמַעֲשָׂיו
וּמַקְפִּידִים לוֹמַר לוֹ שָׁלוֹם.

אֲבָל אִם יִהְיֶה עֲרִירִי
כְּרוּת עֵץ-מִשְׁפָּחָה
שֶׁאֵין לוֹ לֹא אִמָּא וְלֹא אַבָּא
לֹא אַחִים וְלֹא אֲחָיוֹת
לֹא אִשָּׁה וְלֹא יְלָדִים
בְּלִי חֲבֵרִים וּקְרוֹבִים וּשְׁכֵנִים
בְּלִי מַכָּרִים
בְּלִי רֵעַ אוֹ עָמִית, בְּלִי יָדִיד לִרְפוּאָה…
לֹא אוֹסִיף
לִמְצוּקַת עֲרִירוּתוֹ
לֹא יִסּוּרֵי גְוִיעָה
וְלֹא עֶצֶב כִּלָּיוֹן.
רַק בָּזֹאת אֶסְתַּפֵּק:
אַעֲלִים עַיִן מִמֶּנּוּ
כְּשֶׁאֶתָּקֵל בּוֹ בָּרְחוֹב
וַאֲשַׁכְנֵעַ אֶת עַצְמִי
שֶׁהִתְעַלְּמוּת,
בִּפְנֵי עַצְמָהּ, גַּם הִיא
סוּג שֶׁל נְקָמָה.

מערבית: אנטון שמאס

המשך הקריאה מבהיר עד כמה לא אלים הוא, הדובר, שאינו מסוגל להתענג אפילו ממחשבות על נקמה. הוא אינו יודע לעשות דה-הומניזציה של אויבו, להתעלם מההקשר המשפחתי, החברי, של אותו אויב. איך יזמין לדו-קרב ויסכן את חייו של מי שמותו עלול להסב כל כך הרבה צער לאוהביו, אחיו, אשתו, שכניו. הדובר אינו מסוגל להעלות בדעתו שיכאיב אפילו למכרים רחוקים שיש לאויבו, אלה שרק מתעניינים בו מרחוק, אלה שרק נוהגים בו בנימוס, מברכים אותו לשלום כשהם נפגשים. אם כך, אולי יוכל לאויב ערירי, שאין לו ילדים? אבל מה יהא על הוריו? ואם אין איש בחייו, לא ידידים, לא ילדים, לא בת זוג, לא הורים, לא אחים, אם אין איש שיתאבל על מותו? גם באדם כזה לא יוכל הדובר לפגוע. כי איך יוכל להוסיף צער לאדם כה סובל?

השיר שלפנינו הוא ההפך הגמור מהציווי “הבא להורגך – השכם להורגו”. כל כולו פיוס ואהבת אדם. כל כולו יכולת לחוש את כאביו של הזולת, גם אם הוא אויב, ולהסתייג לגמרי מפני האפשרות שיגרום להם, או יוסיף עליהם.

לא, אומר טאהא מוחמד עלי. אין ביכולתי לנקום. אפילו לא במי שרצח את אבי והרס את ביתי. לכל היותר אהיה מסוגל להתעלם ממנו, אך לא אוכל בשום פנים ואופן להשיב לו כגמולו.

שירו של טאהא מוחמד עלי זוהר באור יקרות באזור שבו שכיחים כל כך מושגים כמו “נקמת דם” ו”פעולות תגמול” למיניהן.