אַל תְּחַכִּי לְעֵדֶן אוֹ לַשְּׁאוֹל
אַתְּ מֵתָה, שָׁלוֹם, adieu, זֶה הַכֹּל.
הַנֶּצַח מְחַכֶּה? אֲהָהּ, אָכֵן,
עַתָּה רַק רִקָּבוֹן וְזֶבֶל דָּשֵׁן
רַק מַק, מַק, מַק, אַכְזָר נוֹכֵח
כְּשֶׁאַת נָעָה לְאָחוֹר מֵהַחַי אֶל הַצּוֹמֵחַ
כֵּן כָּמוּבָן שֶׁאֲקוֹנֵן רַעְיָתִי
כִּי אַתְּ אֵינֵך אִתִּי,
אַף כִּי הַקִּיּוּם לֹא יִתְאָרֵךְּ בִּזְכוּת יָגוֹן
וְאֵין שׁוּם צַעַר שֶׁמִּלֵּט
נִשְׁמַת חַיִּים מִגּוּף שֶׁמַּת.
“קינה של ביולוג לרעייתו”
“אז ויקטוריה בקהאם לא קראה ספר מימיה.” במילים הללו נפתח מאמר שכתבה לפני כעשר שנים הת’ר לייסי, בעלת טור בעיתון האנגלי הנחשב “גארדין”. המאמר נקרא “עריצות הקריאה” ולייסי יצאה בו להגנתה של ויקטוריה בקהאם שזמן מה לפני כן העידה על עצמה שאינה נוהגת לקרוא ספרים, וזכתה בשל כך לקיתונות של לעג. לייסי עצמה מעידה בסופו של הטור על כך שהיא דווקא כן נוהגת ואוהבת לקרוא, ואפילו מרבה לעשות זאת, ובכל זאת היא מעניקה לבקהאם, ואתה כמובן לכל מי שאינו חובב ספרים, מעין פטור מוסרי: “אני סבורה שישנם רבים שאינם קוראים ספרים,” היא כותבת, “וזה לא מעיד על כך שיש בהם איזשהו פגם.” היא מוסיפה ומספרת על אמה, שהספרים היחידים שקראה אי פעם היו אלה שנאלצה לקרוא כשהייתה תלמידה, ומאז שסיימה את הלימודים “ניערה את אבק הספרות מעל רגליה באנחת רווחה, ומעולם לא הביטה עוד באף ספר.” ואמה אינה היחידה. לייסי מצטטת ידוענים בריטים שהצטרפו לוויקטוריה בקהאם והכריזו שספרים משעממים אותם, הם מסרבים לקרוא, ואינם רואים בכך כל פסול.
“מה קרה?” שואלת הת’ר לייסי. “ממתי מכסה קבועה של חומר קריאה רציני וראוי נהפכה לעניין מחייב? ומי בכלל מחליט מה ראוי? אילו ויקטוריה בקהאם בלעה מנה קבועה של ספרות נשים מתקתקה (“צ’יק ליט”), או מותחנים אלימים ושטופי דם (הרי גם אלה ספרים), האם מישהו היה סבור שהרגלי הקריאה שלה נאותים, אף על פי שחומר הקריאה החביב עליה באמת הוא עיתוני אופנה?”
מאמרה של הת’ר לייסי שאפשר אולי לכנות אותו גם “בשבחי הבּוּרוּת” מעלה על הדעת את הסיפור “קריאת קיץ” שכתב הסופר האמריקני-יהודי ברנרד מלמוד.
הדמות הראשית בסיפור, המתרחש בתחילת שנות החמישים באחד מרובעי העוני של ניו יורק, הוא צעיר בשם ג’ורג’ סטויונוביץ’. שמו מעיד עליו שהוא כנראה בן למשפחת מהגרים, ככל הנראה ממזרח אירופה. אמו מתה, אביו פועל קשה יום שעובד בשוק הדגים ואחותו מלצרית בבית קפה אי שם בברונקס. האבא והאחות משכימים קום כל בוקר כדי לצאת לעבודה, ורק ג’ורג’ המובטל נשאר בבית. הוא כמעט בן עשרים ורוב היום הוא מסתובב חסר מעש, מדי פעם מקשיב למשחקי כדורגל המשודרים ברדיו, מציץ בעיתוני הרכילות שאחותו מביאה מבית הקפה, לפעמים, כשמתחשק לו, מסדר קצת, אף על פי שחובת הטיפול בבית מוטלת על אחותו, גם אם היא עובדת קשה והוא בטל ממעשים. ג’ורג’ מתקשה להשלים עם מצבו העגום. הוא משועמם. אין לו כמעט כסף. אחותו מקציבה לו אמנם מדי פעם כמה סנטים ממשכורתה, אבל אין בכך די כדי לאפשר לג’ורג’ להזמין פעם מישהי לצאת אתו לסרט ולהפיג את הבדידות. ג’ורג’ אינו שבע רצון גם מהשכונה שבה הוא גר. הוא חולם לשפר את תנאי חייו. כמה היה רוצה לגור בבית נאה עם מרפסת באזור ירוק שנטועים בו עצים, לא ברחובות המהבילים הללו, שהמדרכות בהן שבורות, ששום דבר לא צומח בהם, שיש בהם רק בטון ואבן. מדי ערב יוצא ג’ורג’ לטיול קצר, חולף על פני החנוונים היושבים בפתחי החנויות כדי להתאוורר מהחום והלחות, יוצא מתוך שכונת העוני, עד שהוא מגיע לאיזה גן ציבורי קטן, שם הוא נח מחוסר המעש שלו וחולם על עתיד טוב יותר.
איך יוכל להתקדם בחיים? איך יוכל לפרוץ את מעגל העוני ולממש את מה שמכונה “החלום האמריקני” כלומר – להתעשר? לפי הסיפור השער האפשרי היחיד שיכול להיפתח בפניו הוא – אם ירכוש השכלה. כלומר – אם יתחיל לקרוא. כולם – ג’ורג’, בני משפחתו והשכנים יודעים זאת. אבל ג’ורג’ הפסיק את הלימודים. יום אחד נמאס לו והוא קם ועזב את בית הספר. ברור שלא היה אז מי שיבלום אותו, יעודד אותו להתגבר על הקושי והאתגר שמציבים הלימודים. אביו מתמודד עם קשיים בכך שהוא בוכה. אחותו כמעט בת גילו. בני משפחה אחרים, מלבד האימא שמתה, אינם מוזכרים. מאז שג’ורג’ ברח מבית הספר הוא עסק בכל מיני עבודות מזדמנות – נער שליחויות, פועל בבית חרושת – שבכולן מאס. מדוע אם כן אינו משלים את חוק לימודיו? יש לו הרבה הסברים, בעצם – תירוצים. למשל: הוא לא אוהב שאומרים לו מה לעשות. וחוץ מזה – התלמידים האחרים יהיו צעירים מדי, יחסית אליו. למעשה יש לו לג’ורג’ תירוצים לכל הבטלנות הנרפית שלו: אמנם היה רוצה לעסוק בנגרות כתחביב, אבל איפה ימצא מקום לעשות זאת? אמנם היה רוצה להיות משכיל יותר – אבל איך יוכל להתגבר על הרתיעה שלו מפני קריאה? הוא מבין היטב שרק מי שמסוגל לקרוא יוכל להתפתח, אבל אין לו כוחות נפש לאלץ את עצמו לפעול בהתאם.
השינוי מתחולל כשאחד השכנים, מר קָטָנְזָרָה – גם הוא מן הסתם מהגר או בן למהגרים, כנראה מאיטליה, כך מעיד עליו שמו – פוגש את ג’ורג’ ומאתגר אותו. קטנזרה מתעניין בג’ורג’. למעשה הוא היחיד שעושה זאת. אף אחד אחר בשכונה או בבית אינו פונה אל הצעיר הזה בשאלות, אינו תוהה למעשיו, אינו מבקש לדעת מה שלומו. מאז ומתמיד חיבב מר קטנזרה את ג’ורג’. כשהיה ילד נהג לתת לו כמה מעות כדי שיקנה לעצמו ממתקים.
ערב אחד כשהוא נתקל בג’ורג’ המשוטט כדרכו בלי שום תכלית, הוא מבקש לדעת מה בעצם ג’ורג’ עושה עם עצמו. וג’ורג’, שנבוך להודות בבטלנותו, מספר פתאום שהוא קורא.. המון. שיש לו רשימה של מאה ספרים שלקח מהספרייה, ובכך הוא שקוע. מר קטנזרה מתעניין מאוד. הסיפור מרמז על כך שהאיש משכיל יותר מאשר תושבי השכונה האחרים: הוא נוהג לקרוא עיתון “נחשב”, הניו יורק טיימס. והוא מציע לג’ורג’ לשוחח אתו על כל הספרים הללו. האם הוא מבין שג’ורג’ משקר? האם מטרתו הסמויה להשפיע על הצעיר, לעודד אותו, להביא לכך שיתחיל באמת לקרוא?
לכל השאלות האלה משיב הסיפור תשובות סמויות ולא ישירות. אבל שאלה אחרת נשארת ללא מענה: מה קרה בעולם מאז שברנרד מלמוד כתב את “קריאת קיץ”? איך ייתכן שבאמצע המאה הקודמת הייתה ההשכלה המפתח הברור והמובן מאליו להצלחה בחיים, ואילו כיום ויקטוריה בקהאם ודומיה הם אלה שקובעים את הלך הרוח הציבורי? מדוע עיתונאית כמו הת’ר לייסי מוצאת לנכון להסביר שקריאת ספר דומה לכל תחביב אחר – היא אפילו מציעה חלופות שקולות: קניית בגדים, רכיבה על סוסים, תיעוד המספרים המופיעים על קרונות רכבת, בישול, חקר מערות?
רבים מבין תלמידי בית ספר תיכון שנהגתי בעבר לתת להם לקרוא את המאמר של הת’ר לייסי כמעין התגרות – משום מה האמנתי שידונו אותו לכף חובה ויבוזו לו – הגיבו אליו להפתעתי ולצערי בהסכמה. עד שהפסקתי לתת להם אותו, שמא אני משיגה בדיוק את ההפך ממה שתכננתי: מעודדת אותם לחשוב שהקריאה באמת לא חשובה כל כך, במקום לעורר בהם תחושה של התקוממות כנגד מה שנאמר במאמר.
“אני עצמי לעולם לא אדע את ההבדל בין ורסצ’ה לגוצ’י, (ולעולם גם לא יהיה לי אכפת מה ההבדל)”, כותבת הת’ר לייסי, אבל מזדרזת להסביר שאין לדעתה שום הבדל בין עיסוק באופנה לבין קריאת ספרים. המשמעות המובלעת: גוצ’י וטולסטוי שווים. אין סולם ערכים של גבוה ונמוך, חשוב ולא חשוב, רב משמעות ושולי. אין מי שההיכרות עם עולמו תורמת ומעשירה יותר ממי שרק מקשט את המציאות. ומכאן שאין מי שמשפיע באמת על הזולת באמירתו, באמנותו, בנפשו המורכבת ורבת הפנים. אין הבדל בין מוצרט ללהקת פיקוד מרכז. אין. פשוט אין.
“כל משיח נכשל ברגע שהוא מנסה לגאול את עצמו.”
“משיח שמגיע, לא מועיל לאף אחד. תקווה שמתגשמת היא כבר חצי אכזבה.”
“נסים לא מוכיחים שום דבר, חוץ מאשר לאלה שאת האמונה שלהם אפשר לקנות ממש בזול.”
השאלה “מה היה קורה אילו?” אינה לגיטימית או קונסטרוקטיבית בחיי היומיום ואף לא בספרי ההיסטוריה. בספרות, לעומת זאת, היא יכולה לחולל פלאים.
אז מה היה קורה אילו הובסה מדינת ישראל במלחמת העצמאות? אילו הוכנעה גרמניה באמצעות פצצת אטום על ברלין? אילו הוחלט לספק לפליטי יהדות אירופה מקלט זמני שתוקפו מוגבל, במקום כלשהו בעולם, אלסקה לדוגמה, ואילו שני מיליון יהודים ממזרח אירופה התיישבו שם ושחזרו כמיטב יכולתם את החיים שהכירו בעיירות הקטנות של אוקראינה ופולין?
הספר איגוד השוטרים היידים מאת מייקל שייבון מתאר את המציאות החלופית הזאת לפרטיה. השפה השלטת ביישוב היהודי באלסקה היא יידיש. הרחובות והמוסדות נקראים על שם דמויות מוכרות מהמציאות הקודמת: מקס נורדאו, איינשטיין, זמנהוף. הטלפונים הניידים מכונים “שופר”, סיגריות הן “פפירוס”, שלומיאל מכונה (המילה כתובה כמובן באנגלית) “שליימל”, כמו גם מילים רבות נוספות ביידיש (ובעברית). באחרית הדבר לספר באנגלית מופיעה רשימה ארוכה של המילים הללו, המשובצות בספר, עם פירושיהן לאנגלית: דיבוק, גבאי, קדיש, קיביצר, קלייזמרים, ורבות אחרות. היהודים הניצולים שהגיעו לאלסקה אחרי מלחמת העולם השנייה – “פרטיזנים לשעבר, מתנגדים, צלפים קומוניסטים, ציונים שמאלנים, חבלנים” – הקימו מערכת תת קרקעית של תעלות, כמו בוורשה הנצורה, לקראת האפשרות שיסולקו בכוח גם ממקום המקלט הנוכחי, כאשר “מציליהם יבגדו בהם”, אבל צאצאיהם כבר לקו בשאננות ונחלשו, לאחר שהתחילו להרגיש בנוח בארצם החדשה, אבל הסתבר להם שטעו. כיום, על פי הרומן, הם מצויים במרחק של שבועות מעטים מהמהפך, מהגירוש. “גברים נוטים לבכות […] לאחר שחיו זמן רב בתחושה של צדק וביטחון, ואז מתחוור להם שכל אותו זמן, ממש מתחת לרגליהם, שוכנת תהום.” כל אחד מהם יצטרך למצוא לעצמו פתרון, היהודי הנודד יחפש לו מקום מקלט חדש. חלקם מתכננים להגר לאפריקה. למדגסקר. אחרים – לארץ ישראל הרחוקה כל כך, שהערבים שולטים בה. רוח של קדרות שורה עליהם. רק מעטים יזכו להיקלט כאזרחים אמריקניים מהמניין. בתוך המציאות הזאת משגשגים היהודים מחסידות ורבובר (שאותה המציא שייבון בספרו). אלה יהודים חובשי כובעים שחורים, שחיים במובלעת קיצונית ואלימה, ועסוקים מאוד, בכובד ראש מעורר השתאות, במה שנקרא “עירוב”: המומחה שלהם, ה”מייבין”, שולט בצוות גדול של מותחי חוטים המאפשרים לתושבי המקום לטלטל חפצים, גם בשבת, בתוך תחומי האי שבו הם גרים. עיקר מאבקיהם של בני העדה התמקדו עד כה באינדיאנים שאותם הם מגרשים כדי לזכות בשטחי מחייה נרחבים יותר, אבל עתה, כך מסתבר בהדרגה, הם מתכננים להגר לארץ ישראל, ולא סתם כך, אלא לבנות בירושלים את בית המקדש השלישי. לצורך כך יצטרכו כמובן לפוצץ ולהרוס את כיפת הסלע על הר הבית, האתר הקדוש למוסלמים, שנבנה לפי המסורת היהודית על “אבן השתייה”: המקום שממנו נברא העולם, ושעליו התרחשה עקידת יצחק.
הסיפורים הנובעים מכך נשמעים מופרכים לחלוטין ומוזרים מאוד: החסידים היהודים באלסקה מגדלים להם, באיזה אתר נידח וסודי, עדרי פרות. הם חייבים להצליח במשימה המורכבת והחשובה: עליהם להביא לעולם את העֶגלה האדומה המושלמת, שרק אם תימצא, תתאפשר הבנייה של בית המקדש, כי לאחר שתישחט ותישרף ישמש אפרה לטיהור באי בית המקדש. גילוי עדר הפרות הללו, התובנה לשם מה מגדלים אותן, הם אחד מנקודות השיא ברומן, שנכתב כספר מתח – יש בו תעלומת רצח ובלשים הדולקים אחרי הרוצחים ומנסים לפענח את מניעיהם ואת זהותם.
איגוד השוטרים היידים זכה בשנה שראה אור, ב2007, בשני פרסים חשובים בתחום המדע הבדיוני: בפרס הוגו ובפרס נבולה. למרבה הצער, הסיפור שנראה כל כך פנטסטי ובדיוני לכאורה, נשען על המציאות במידה רבה יותר מכפי שהקוראים הרציונליים היו רוצים לדעת או לקבל.
במאי 1997 התפרסם בכתב העת האמריקני ניוזוויק המאמר שכותרתו הייתה “סיפורה המוזר של העגלה האדומה“. הכותב פתח בתיאור “בעיותיה” של עגלה שהומלטה בישראל באיזה כפר יהודי קטן בגליל: נחילי הזבובים המזמזמים ברפת ומציקים לה. העגלה, כך הוסיף, אינה מודעת למחלוקת שעוררה כשבאה לעולם, שכן צבעה האדום המוחלט יוכל לאפשר את בניית בית המקדש. למזלה של אותה עגלה, מלודי היה שמה, צמחו ברבות הימים כמה שערות לבנות בזנבה, ומאחר שלא הייתה עוד עגלה אדומה מושלמת, איבדה את “הזכות” להישחט, ואנחנו, תושבי האזור, ניצלנו מהאפשרות הממשית מדי, מן הסתם, שחמומי המוח המשיחיים יחליטו לממש את חלומם ולצורך כך יעשו את מה שמייקל שייבון מתאר בספרו – יפוצצו ויחריבו את כיפת הסלע.
“‘לא מעניין אותי מה שכתוב,'” אומר מאיר לנדסמן, גיבורו הראשי של הספר, “‘לא אכפת לי מה הובטח כביכול לאיזשהו אידיוט בסנדלים, הטוען לפרסום רק משום שהסכים לשחוט את בנו לטובת איזה רעיון מטומטם. לא מעניינות אותי העגלות האדומות, האבות, הארבה. אוסף העצמות היבשות בחול. המולדת שלי נמצאת בכובע שאני חובש ובתיק של אשתי לשעבר.”
הדברים הישירים, הבוטים (המושחזים!) הללו מבטאים היטב את רוחו של הספר. הוא משעשע ושנון מאוד. כמעט בכל עמוד אפשר למצוא משפט שמעורר מחשבה, או צחוק. הנה כמה דוגמאות: תרנגולת מופלאה פנתה אל השוחט שהניף לעברה את הסכין והכריזה בארמית על בואו של המשיח. היו לה עוד כמה נבואות, “אבל,” כך מסופר, “התרנגולת המופלאה לא הזכירה את המרק שבו הופיעה, לאחר שהושתקה, ממש כמו אלוהים עצמו.” בן תערובת שנולד לאם אינדיאנית ונאלץ לעבור בנעוריו אל בני משפחת אביו היהודי (לימים מתגלה לו שאותו אב הוא זה שהרג את אמו!) מתואר כך: “פניו הרחבות נוצרו כדי לשמוח, אך למדו את אמנות היגון.” על שחקני שחמט (יש למשחק תפקיד חשוב בעלילה) חושב מישהו כך: “בעבר עלה בדעתו שמלבד הומואים, רק שחקני שחמט מצאו דרך אמינה לגשר, בעוצמה אבל בלי אלימות קטלנית, על התהום הפעורה בין כל שני גברים.” אמו של מישהו “מזמנת אותו באמצעות התדר העל-קולי שאותו הקדישה הממשלה לאמהות יהודיות, במקרה שארוחת הצהריים מוכנה.” מבחינתו של לנדסמן, הגיבור, “גן-עדן הוא קיטש, אלוהים הוא מילה והנפש, היא, במקרה הטוב, המטען לסוללה שלך”, ולדעתו “כל דור מאבד את המשיח שלא היה ראוי לו.” הדוגמאות שאפשר לצטט ולראות בהן אפוריזמים, רבות מאוד.
מייקל שייבון בחר בהומור ובז’אנר של סיפור בלשי שכרוכות בו, כדרכם של ספרים כאלה, הרבה פעולות “גבריות” – מרדפים, יריות, מאבקי כוח – כעטיפה קלילה שנועדה להכיל דברים קשים, ואפילו אכזריים, שאותם ביקש לומר. כשפותחים את העיתון או צופים בטלוויזיה ורואים שוב ושוב את הפרובוקציות הסובבות את העלייה להר הבית (ואת תוצאות הדמים הבלתי נמנעות שלהן), ואת הסרטון שהופץ לאחרונה מתוך חתונה שבה חבורה של פסיכופתים יהודים מנופפים בכלי נשק ודוקרים את תמונתו של פעוט בן שנה וחצי שנשרף למוות ביחד עם שני הוריו, קשה, למרבה האימה, לראות בספר הזה מסע אל מציאות חלופית ובדיונית.
את הספר קראתי בשפת המקור, ואת הציטוטים הרשיתי לעצמי לתרגם מאנגלית בעצמי.
מורה מימי בית הספר התיכון בליטא; מרצה איטלקי צעיר; סטודנט הודי; חבר קיבוץ נשוי – אין לדעת על מי מהגברים הללו, שבהם הייתה לאה גולדברג מאוהבת בשלב כלשהו בחייה, נכתב השיר “נפרדנו כך”. לנו, הקוראים זהותו חשובה הרבה פחות מאשר מה שהותירה הפרידה ממנו: השיר המנציח את הרגע.
אחד מאהוביה הבלתי אפשריים של לאה גולדברג היה דטטריה פדקה, סטודנט הודי שגם הוא, כמוה, למד בבון שבגרמניה. פדקה למד פיזיקה, ולאה גולדברג פגשה אותו ב1932 כשנסעה להשלים את הדוקטורט שלה בספרות.
“אדם מעניין מאוד. יש לו ידיעות גדולות בפילוסופיה וספרות, אף על פי שהנהו מתמטיקאי. חי מאד, חכם ועליז… כנראה נעשה עוד פעמים רבות טיולים,” כתבה עליו ביומנה והוסיפה כעבור כמה ימים: “הייתי רוצה שיהיה לי בן כזה כמו שהאדם הזה נראה בעיני עתה”.
גולדברג הייתה אז בת 21. התאהבותה בפדקה גמלה אותה מהאהבה הנכזבת רבת השנים למורה שלה מבית הספר התיכון בליטא. אבל גם לאהבה הזאת, כמו לכל אלה שבאו אחריה, לא היה צפוי שום עתיד בעולם המוסכמות והשגרות, היה ברור מלכתחילה שפדקה ישוב לארצו ובכך יסתיים הקשר שגם במהלכו ספגה גולדברג רגעים של כאב: בסיפור “בסמטת העכברים” תיארה הסופרת חוויה של עלבון פומבי שדומה לה ספגה כנראה מפדקה שכזה פִלרטט בנוכחותה עם אישה אחרת. גם הגברים האחרים בחייה לא השביעו אותה נחת. חלקם לא השיבו לה כלל אהבה, ועם האחרים נקטע הקשר באבו, או שהנחיל לה כאב. כך למשל נסעה פעם לאיטליה, לא קרואה, בעקבות מרצה צעיר שהתאהבה בו, ושם מצאה אותו בזרועותיה של אישה אחרת. גם אהבתה לחבר הקיבוץ הנשוי לא התממשה, אפילו לא אחרי שהתאלמן, ונותרה חשאית לחלוטין: בניו גילו אותה לאחר מותו לאחר שפתחו קופסה ובה ערימת מכתבים שחשפה את הסיפור.
פדקה וגולדברג שמרו כמה שנים על קשר, אחרי שהוא שב להודו, והיא לליטא, ואז שוב לתל אביב. במרוצת הזמן הפסיקו גם להתכתב, אבל פדקה שב והופיע ביצירתה. יש הסוברים כי שירה “סליחות” הפותח במילים “בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹח/וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי…” שהתפרסם מאוד לאחר שעודד לרר הלחין ויהודית רביץ שרה אותו, נוצר בעקבות סיפור אהבתה לפדקה, וכי פירוש השורה “באת כלילה הבא אל האוח” מדבר על האהוב ההודי, שבאהבתו הגופנית העניק לה את היכולת לראות.
שיר אחר שכתבה מתאר פרידה של בני זוג אוהבים:
נִפְרַדְנוּ כָּךְ / לאה גולדברג
נִפְרַדְנוּ כָּךְ,
הֵיטֵב הֵיטֵב חָרָה לִי
הָעֲרָפֶל בֵּינֵנוּ כְּחוֹמָה
זֹאת הַטִּיפָּה
שֶעַל יָדֽי נוֹתְרָה לִי
טֽיפַּת סַגְרִיר וַדַאי הִיא,
לֹא דִּמְעָה.
לַדּוֹר הַזֶּה
הַבֶּכִי הוּא כְּלִימָה
הוּא לֹא יִבְכֶּה
עַל אַהֲבָה גוֹסֶסֶת
בְּיוֹם הַדִּין
וּבְלֵילוֹת הַחֶסֶד
אָדִיש וְגֵא
הוּא לֹא יוֹרִיד דִּמְעָה.
נִפְרַדְנוּ כָּךְ:
הָרְחוֹב הָמָה הָמָה
דְּחַפָנִי אֵיזֶה הֵלֶךְ
וּמִנֶּגֶד הָעֲרָפֶל תָּלוּי כְּהִינוּמָה.
מֵאַיִן בְּלִבִּי חֶדְוָה חוֹגֶגֶת,
אוּלַי בְּכֹל זֹאת
זוֹ הָיְתָה דִּמְעָה
מבט אחד בשיר מגלה שהפרידה מתרחשת באיזו עיר הומה. המראה המצטייר מעלה על הדעת כרך אירופי, ביום חורפי, ברחוב סואן. אפשר כמעט לשמוע את תנועת המכוניות, או איזו חשמלית חולפת; את ההמיה העירונית, אנשים חולפים על פני זוג הנאהבים שאת הרגע הזה יזכרו כל ימי חייהם, ולעוברים והשבים אלה שעות של שגרה שאין בהן כל חשיבות מיוחדת. אחד מעוברי האורח, איזה “הלך”, נתקל מבלי משים בדוברת. הוא ממהר למחוז חפצו ואפילו לא חש בנגיעה הלא רצויה הזאת, שגם היא, כמו הפרידה, תישאר צרובה בזיכרון. הנאהבים עומדים על המדרכה. אולי בפתחה של תחנה של הרכבת שתרחיק אחד מהם לעד. בעוד רגע ייגמר הסיפור שלהם. בעוד רגע לא יהיו עוד בני זוג אלא רק זיכרון רחוק, שיר שייכתב. אבל עכשיו, עוד רגע קט אחד, הם עדיין ביחד. וראה זה פלא. הם אפילו עטופים להרף עין בהינומה – לא הינומת כלולות, אלא כיסוי ערפילי, מעושן, עירוני, שספק עוטף ומסתיר אותם מפני העולם, וחרף ערפיליותו, אין בו די: הם אינם מסתגרים במקום מוגן שבו יוכלו לממש את אהבתם, אפילו לא להתחבק, לגעת, להתקרב. ההינומה היחידה שתהיה להם אי פעם מאפשרת להם רק לחוש את העצב שאולי כלל אינו משותף.
הדוברת מתאבלת על האהבה הגוססת. היא מביטה בו באיש השומר על הבעת פנים גאה, קפואה, נזהר לשמור על איפוק, חייב להפגין אדישות. ופתאום מתרחש דבר שמשנה הכול: על כף ידה המושטת – האם כדי לגעת בכל זאת, למרות צו האיפוק? האם כדי להיאחז, או ללפות את כף היד האחרת? – היא חשה בטיפה אחת. והיא מנסה לשכנע את עצמה: לא ייתכן. זאת רק טיפה של גשם. אבל בסופו של השיר היא כבר יודעת, ומתמלאת חדווה: לא גשם. דמעה. אם כך – גם הוא. אם כך – היה. אם כך העצב שייך לשניהם, ולאהבה, גם אם אין לה עתיד, גם אם אפילו ההווה שלה הולך ומסתיים, היה לפחות עבר ממשי ומשותף. ידיעה שאפשר לקחת אותה, להתרפק עליה, להתנחם בה. אמנם אבד, אבל לפחות התקיים.
בתמונה המצוירת בשיר “נפרדנו כך” אני רואה תמיד בעיני רוחי מצד אחד את לאה גולדברג הצעירה, אישה שהתכחשה ליופייה ולא הייתה מסוגלת להבחין בו בבבואתה, ומהצד האחר את מי שכינתה “ההודי הקטן” שאתו הרבתה לרקוד בימים היפים שהיו להם בבון. לחברתה מינה לנדוי כתבה, אנו רוקדים תכופות. ניתנה האמת להיאמר – במחולות עשיתי חיל,” ולשוחח על “נושאים פסיכולוגיים, פילוסופיים וספרותיים, שבהם,” כך העידה, “אני יותר שומעת ולומדת, מאשר מדברת.” (הדברים מתועדים בספר “נערות עבריות”, שהופיע ב2009 בספריית פועלים, בעריכתם של ו יפעת וייס וגדעון טיקוצקי).
אני רואה את שניהם ניצבים, עטופים במעיליהם – הרי זהו יום סגרירי בגרמניה. בעוד כמה שנים תפרוץ כאן מלחמה איומה שתסחוף אתה את אירופה, אבל להם אין מושג מה צופן העתיד הקרוב והרחוק. הוא חזר להודו, שם, כך התלונן בפניה במכתביו, ניסו לשדך אותו לאישה הודית וכפו עליו להתחיל מיד ללמד באוניברסיטה. “בעונת הגשמים אני ניגש לעבודתי וכל זה אינו משמח,” כתב לה. גולדברג לא נישאה מעולם. היא אהבה גברים שלא התמסרו לה. כתבה ספרים וסיפורים שילדים ומבוגרים ממשיכים לאהוב זה שנים רבות כל כך. היא הרצתה, הקימה חוג לספרות באוניברסיטה, לימדה, ובעיקר – כתבה שירים. אבל הנה הם כאן, בשיר, עדיין מכורבלים במעיליהם, שולחים מבט אחרון, והיא אינה יודעת איזה רגש מנצח עכשיו בקרבה: הצער על הפרידה או החדווה על הדמעה המאשרת שזכתה לקבל במתנה, והעניקה אותה גם לנו.
ואילו השחפים, מסתבר שהם עניים מדי במוח ובלב ללעוג להכנות שהוא עושה. בָּאוּשֶׁן אינו מסוגל להגיע אליהם. אבל הוא שולח את נביחתו, את קולו המרעים אליהם על פני המים. זה מגיע אליהם, ואף הוא הרי דבר מוחשי, הסתערות המכה אותם בהלם ואשר כנגדה אין הם מסוגלים להחזיק מעמד זמן רב. אמנם הם מנסים זאת, הם נשארים במקומם, אבל בשורות קהלם הרוחש עוברת תזוזה של אי שקט. הם מסבים את ראשיהם, אחד ועוד אחד מחלצים את כנפיהם על כל צרה שלא תבוא, ולפתע הם נוסקים אל על ברעש בכל המונם, כתמרת ענן לבנה, שקול קרקור מר נפש ופטליסטי עולה ממנה, ובָּאוּשֶׁן אץ על הסלעים לכאן ולכאן כדי להבריח ולהפיץ אותם לכל עבר ולוודא שיישארו בתנועה: כי התנועה היא בעיניו העיקר, שלא ישבו, שיעופו, במעלה הנחל ובמורדו, כדי שיוכל לדלוק אחריהם.
הוא שועט לאורך הגדה, ממרחק הוא שוטף את האפיק לכל אורכו, שהרי בכל מקום יושבים ברווזים, מקוריהם תחובים להם בנעימות זלזלנית תחת כנפיהם, ובכל מקום שאליו הוא מגיע הם ממריאים ונסים מפניו, כך שהמחזה אמנם נראה כמו טאטוא של רצועת החוף, כולה והקמת מהומה עליזה בה גולשים ונוחתים בחבטה על המים, המערסלים ומסובבים אותם בבטחה, או מתעופפים מעליו בראשים מתוחים, שעה שבאושן, במרוצתו על החוף, מודד את כוח רגליו בכבוד כנגד עצמת אבדותיהם.
הוא כל כך מוקסם ואסיר תודה כשהם רק מעופפים, כשהם נותנים לו הזדמנות לתחרות ריצה נפלאה במעלה הנחל ובמורדו, והם מכירים מן הסתם את משאלות לבו ולעתים מפיקים מהן תועלת. פעם ראיתי אימא ברווזה אחת עם אפרוחיה − זה היה באביב, ה חל כבר היה ריק מעופות, זו נשארה אצלנו עם עולליה, שטרם היה בכוחם לצאת למסע, ושמרה עליהם באיזו שלולית בוצית שנותרה מן ההצפה האחרונה ומילאה שקערורית של אפיק הנחל היבש. שם פגשה את באושן − אני צפיתי במחזה מן הדרך העליונה. הוא זינק אל השלולית, התרוצץ וניתר בתוכה בנביחות ובתנועות פראיות, רדף אחרי משפחת הברווזים והפיץ אותה באימה לכל עבר. מובן שהוא לא נגע לרעה באף אחד מבני המשפחה, אבל זרע בהם חרדה שלא ידעה גבול ומידה, כך שהאפרוחים, שהיו מכים בבדלי כנפיהם, פרחו לכל עבר, אבל על הברווזה צלחה אז אותה רוח של גבורה אימהית, שלמען הגן על גוזליה היא מטילה עצמה בעיוורון ובתעוזה גם כנגד החזק שבאוייבים, ובאומץ לב אחוז שיכרון, שדומה כי הוא חורג מגבול הטבעי, עלה בידיה להטיל בו בלבול ולהניסו כל עוד נפשו בו. בנוצות סמורות ובמקור פעור להחריד, עטה ברפרוף כנפיים פעם אחר פעם ותקפה את פניו של באושן, הסתערה עליו בגבורה שוב ושוב, כשהיא משמיעה קולות נשיפה, ואמנם גרמה במראה החלטיותה מעוות הצורה לרתיעה מוכת תדהמה של אויבה, אף שלא היה בכוחה לאלצו ממש ובאופן מוחלט לנסיגה, כי תמיד התקדם מחדש בהשמיעו קולות. לפיכך החליפה הברווזה את שיטתה ובחרה בדרך הפיקחות, כיוון שעוז הנפש הסתבר כבלתי מעשי. מן הסתם הכירה את באושן מפעמים קודמות, את חולשותיו את מאווי לבו הילדותי. היא זנחה את עולליה לנפשם − היא עשתה זאת למראית עין, חיפשה את מפלטה בתחבולות, היא המריאה אל על וחצתה את הנחל במעוף, “נרדפת” על ידי באושן, נרדפת, כפי שהוא דימה, אך לאמתו של דבר היא הוליכה אותו, כשהיא מחזיקה ברצועת השוטים של להיטותו. היא עפה בכיוון הזרם, אחר כך נגד כיוונו, הלאה, הלאה, כשבאושן דוהר לידה כבתחרות ריצה, עפה מרחק כה רב במורד הנחל ומן השלולית עם האפרוחים, עד שבעודי ממשיך בטיולי אבדו מעיני לגמרי גם הברווזה וגם הכלב. מאוחר יותר חזר הפתי ומצא שוב את דרכו אלי, מותש לגמרי מן הריצה ובנשימה משתנקת. אבל כששבנו ועברנו ליד השלולית המותקפת הייתה זו מפונה מיושביה…
תומס מאן, סיפורים מאוחרים, מגרמנית: יעקב גוטשלק, ספרית פועלים הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר
רגע אחד לפני שהסיפור שרקמה נגה אלבלך מגיע אל סופו, קורעת פתאום הסופרת את חוטיו. דמותה האמיתית מופיעה במפתיע, היא פונה ישירות אל הקורא, ומודיעה: “גם אני יוצאת החוצה עכשיו.” היא מתארת את עצמה: “פדחת אדמונית, אחריה נגלים פנים מנומשות. צוואר דק מזדקר מעל לדף. זאת אני. לא צעירה במיוחד, לא זקנה, תתרשמו בעצמכם”. היא מספרת על החדר שבו היא יושבת, כנראה משרד באיזו הוצאה לאור, מספרת על הספרים הרבים המונחים על המדפים המקיפים אותה, מציינת את העונה שבה היא כותבת (בסתיו), מודיעה שהסיפור שהיא כותבת עומד להסתיים, נזכרת באירוע קטן שהתרחש בילדותה ומודה שבחלק הזה של הספר שלה היא “מחבלת בקסם”, במין תעלול פוסט מודרני.
ואז שבה הסופרת ונעלמת, מחזירה אותנו אל עוד שני פרקים קצרים, וחותמת בהם את העלילה שבדתה.
התחבולה הזאת, ההַזָּרָה שהיא מייצרת, מעלה על הדעת את מה שברטולד ברכט כינה “אפקט הניכור”. המחזאי הקומוניסט יליד גרמניה נקט בו באמצעים שונים במחזות שכתב וביים, כי האמין שיש להרחיק את הצופה מהאשליה ולמנוע ממנו את ההזדהות עם הדמויות, כדי שלא ייסחף לתוך העלילה וכדי שיזכור תמיד שאינו צופה במציאות, אלא בחיקוי שלה. ברכט התנגד לריאליזם, כי סבר שעל התיאטרון לחנך כנגד תודעה כוזבת שנקשרה בעיניו בתפיסות פשיסטיות. ברכט האמין שאסור לאפשר לצופה לאבד את שיקול דעתו, אסור שיתמכר לבדיה, כי על היוצרים לדאוג לכך שיישאר “אובייקטיבי” וימשיך להפעיל את שיקול דעתו, גם – ואולי במיוחד – כשהוא יושב באולם התיאטרון.
האומנם פוסעת נגה אלבלך בעקבותיו של ברכט? הנובלה סילנד מנסה בלי ספק לגעת בסוגיות חברתיות. עלילתה מתרחשת בבית דירות ישראלי מאוד המאוכלס בדמויות שכולנו מכירים: נתן, פקיד בנק בדימוס, גליה, מורה בבית ספר יסודי, שכניהם התוקפניים מדי, שמעודדים את ילדיהם לרוקן את החול מתוך הנעליים שלהם בפתח דירתם של אחרים. אנו נעים בין בית הדירות לכיתתה של גליה, שם אנו פוגשים את תלמידיה, משתתפים בכמה שיעורים ובאספת ההורים שהיא מעבירה. כל אלה התרחשויות ריאליסטיות לחלוטין, וככל שהן נחשפות לפנינו, קשה להבין לאן חותר הסיפור ומה הוא טומן בחובו. ואז מתגנבת לתוך המציאות היומיומית כל כך נימה אחרת – פתאום אנחנו פוגשים איזו אמירה שקשורה במצוקה גלובלית, בעוול וברשע שגיבורי סיפורנו מבקשים לתקון: עובד זר, מהגר עבודה, פליט חסר בית, נקלע אל חייהם. איך יעזרו לו? האם יטלפנו לקו-לעובד כדי להתייעץ? ייפנו למשטרה, כדי להגן עליו? אולי יפקירו אותו לגורלו?
מכאן העלילה מתפתחת מעט, אבל נתקעת מיד; נעה במערבולות, מנסה לפרוץ, ושוב ושוב נבלמת. רעיונות מתחילים ונעצרים. חוטים נטווים ונמוגים. כך למשל אנחנו נרמזים לרגעים שנתן מגלה את הכפיל שלו; את “האני האחר”, בן דמותו הזר, אבל הרעיון נזנח באבו. וגליה – מה בדיוק קורה אתה? לאן תוביל אותה התנהגותה השערורייתית? מה יקרה לקשר שלה עם דנה, תלמידה שאחיה מעורב מאוד (אולי מעורב מדי?) בחייה? ומה בעצם התפקיד של השכנים? הילדים רוקנו את החול, הרגיזו את נתן, ניקו את החול, הפסיקו לנקות אותו – אז מה? ומה בכלל פשר הדימוי שהעניק לספר את שמו: סילנד, “פלטפורמה צבאית לשעבר, ליד חופי אנגליה” שאיזה אנגלי הכריז עליה כעל מדינה ששטחה 30 מ”ר?
הסיפור גדוש בהתחלות מסקרנות, שכולן כתובות היטב, אבל אף אחת מהן אינה מתפתחת. שום רעיון אינו מגיע למיצוי ואפילו לא מתממש. התחושה המתעוררת היא שאלה רק קרעים, שהם מעניינים כשלעצמם, אבל דומה כאילו נתלשו מכאן ומשם וצורפו כמו בשמיכת טלאים מבולגנת, שאינה לובשת צורה סופית מגובשת. לכן גם הופעתה הפתאומית של הסופרת אינה נתפסת כאמצעי להזרה, אלא כעוד רעיון שהגיע לא ברור מניין, ואוחה לתוך הסיפור בתפרים גסים.
על גב הספר נכתב כי במפגש בין הדמויות המתקיימות בו “נסדקים גבולות הבית”, והן מייצרות “טריטוריה פרטית של חסד” באמצעות “מחווה קטנה, נדיבה ואמיצה.” התיאורים הללו נחווים, למרבה הצער, יותר כהצהרת כוונות, מאשר כפרשנות לכתוב.
בסיומו של הסרט תהיתי מה היה קורה אילו החליט גיבור הסרט, גבר בן ארבעים ושלוש ששמו פוסי (Fúsi, באיסלנדית) “לקחת את עצמו בידיים”, פצח במשטר אכילה נבון, התחיל ללכת ואז לרוץ, הוסיף לכך אימונים סדירים בחדר כושר – אולי בעצם נרשם לניתוח האלקטיבי הנפוץ ביותר כיום, לפחות במדינתנו: ניתוח קיצור קיבה – ובתום התהליך המייסר-אך-אפשרי היה מפחית חלק ניכר ממשקלו?
(במציאות הישראלית הוא היה יכול לככב באתר Y-net שזה זמן רב מעודד, בעצם – מטיף! – לירידה במשקל).
האם חייו היו שונים לחלוטין? האם כל הסבל שלו נובע מממדי גופו הענקי?
גונר ג’ונסון, השחקן המגלם את דמותו של גיבור הסרט, הופיע בעבר בטלוויזיה האיסלנדית בתוכנית סטירית. במאי הסרט סיפר כי כתב את התפקיד במיוחד בעבורו. מעניין איך נראים חייו האמיתיים של השחקן, ש”תרם” את גופו רחב הממדים לגילומו של פוסי. האם הם שונים מאלה של הדמות הבדויה?
בתמונה הפותחת את הסרט (שזכה בפרסים הראשונים בפסטיבל טרייבקה על הסרט הטוב ביותר, התסריט הטוב ביותר והשחקן הטוב ביותר), רואים את פוסי יושב ליד השולחן במטבח הקטן בביתו, ואוכל קערה ובה דגני בוקר. (לא ארוחה שיכולה להסביר את הגודל המופרז של גופו. למעשה, לאורך כל הסרט לא רואים אותו זולל וסובא, ולא רואים שהאכילה חשובה לו במיוחד. שגרת חייו כוללת אמנם מנה מסוימת שהוא נוהג להזמין כל יום שישי במסעדה תאילנדית, אבל הארוחה הקבועה הזאת אינה יכולה להסביר את עודף המשקל שלו). החריגות של פוסי מתבטאת לא רק בממדי גופו, אלא גם בכך שהוא ממשיך לגור עם אמו. יש לו רק חבר אחד. עמיתיו בעבודה מציקים לו ואפילו מתעללים בו. הוא מתעניין באמת רק בעניין אחד: משחקי מלחמה, שמשחזרים את קרב אל עלמיין, במלחמת העולם השנייה. הוא אוהב גם לשחק במכונית צעצוע שהוא מפעיל באמצעות שלט, מסיע אותה ברחבה הסמוכה לביתו.
אבל, כך אנחנו לומדים לאורך הסרט, חרף התנהגותו המוזרה, שתיקותיו הממושכות, ההשלמה שלו עם ההתעללות שהוא עובר, פוסי הוא אדם טוב לב ורגיש, קשוב אל זולתו, שם לב לרגשותיהם של הסובבים אותו, ויודע גם להגיב בנדיבות עצומה, ולתת מעצמו למי שזקוק לעזרה. אכן, את מרב הנתינה הוא מגיש לאישה צעירה ויפה שהוא מתאהב בה, אבל לא רק לה. הוא קשוב גם לילדה קטנה שגרה בקומה שמתחתיו ושנראית צמאה לתשומת לב ולמגע אנושי. הוא נענה לצרכיה, ועושה זאת בעדינות ובאנושיות נפלאות.
הוא, אם כך, אדם נפלא. שרואה. שמבין. שיודע מה לעשות כשהוא נתקל בסבל אנושי. הוא גם מוכשר מאוד בעבודות כפיים: יודע לתקן דברים. והוא סובלני וסבלני: כשמתעללים בו הוא מעדיף לא להגיב, אבל ברגע מסוים, כשההתעללות מוגזמת, הוא יודע גם להתנער ממנה. יש לו גם ערכים מוסריים: כמשנסים “לסדר” לו מגע מיני בתשלום, הוא מסרב לשתף פעולה.
האם אדם כזה יוכל לזכות באהבה שהוא ראוי לה? האם אישה צעירה ויפה שתקבל ממנו כל כך הרבה תדע להעריך אותו באמת, להתמסר לו, לזכות בכל מה שהוא יכול להעניק לה? או שגורלו של גבר שמן כל כך נחרץ, ואין לו שום סיכוי לחיות באושר?
והאם זאת השאלה שהסרט הזה מנסה להשיב עליה?
ברגעים מסוימים במהלך ההקרנה עלה בדעתי הסיפור “העץ הנדיב” שכתב שלדון אלן (“של”) סילברסטיין. בסיפור המקורי באנגלית מדובר על העץ לא כit , אלא כshe, כלומר – כנקבה: שוב ושוב היא נותנת לילד, לנער, לאיש הצעיר ולזקן את כל מה שיש לה: עלים, תפוחים, ענפים, ובסופו של דבר גם את גזעה הגדוע, לנוח עליו. והיא מאושרת בכל פעם שמתאפשר לה לתת משהו מעצמה.
קיימות פרשנויות רבות הנוגעות ביחסים שבין העץ לילד. הפרשנות הדתית רואה בסיפור רמז לאהבה נוצרית שאינה מותנית בדבר. הפרשנות הסביבתית רואה בספר הטפה לכך שעלינו להפגין אחריות כלפי הסביבה ולא לנצל את משאבי הטבע ולהרוס אותם. על פי הפרשנות הנפוצה ביותר, העץ מסמל את אמו האוהבת של הילד, זאת שמוכנה להעניק לו תמיד והכול, בלי לצפות לשום תמורה, וגם כשהוא מתרחק ממנה היא ממשיכה לאהוב אותו ולייחל רק לכך שיואיל בטובו לבקר אותה וימשיך לקחת ממנה את כל מה שיש לה.
יש מי שהסיפור מקומם אותם. הם סבורים שה”אימא” נוהגת בילד כבתינוק תמידי. הוא אינו מביע שום הכרת תודה ואינו חש שום הזדהות אתה ועם צרכיה. תביעותיו אינסופיות והוא מצדו אינו נותן מאומה. האם זהו סיפור על אנוכיות או על נתינה? על ניצול או על נדיבות?
כמו העץ בסיפור גם פוסי בסרט ממשיך לתת הכול, ממש עד הרגע האחרון, גם הוא אינו מצפה למאומה בתמורה, וגם הוא נראה בתמונה האחרונה מחייך בשמחה. האם זהו מראה פניה של אהבת אמת?
את השאלה נותיר בלי מענה, לא לפני שנאמר כמה מילים על שמו של הסרט. במקור האיסלנדי הוא קרוי על שם דמותו של הגיבור. באנגלית הוא נקרא “Virgin Mountain” כלומר – “הר בתול”, ובעברית “לב רחב”. שני השמות, באנגלית ובעברית, מפרשים את הסרט באופן מקומם. השם האנגלי פשוט מרושע. הוא יכול היה להישמע מפי אחד מעמיתיו המתעללים של פוסי, אלה שלועגים לו, תוהים בפניו ובקול רם, איך גבר שאלה ממדי גופו יכול לקיים יחסי מין. האם לגיטימי להעניק לסרט הרגיש הזה שם כל כך מקניט? בעברית, לעומת זאת, “מסכם” השם את דמותו. אהה, מבין הצופה. יש לו לב רחב (כמו גם גופו). כאילו שבלי השם הלא נחוץ הזה לא היינו מסוגלים להגיע למסקנה הנכונה.
המגמה הזאת, של שינוי שמות כש”מאזרחים” סרטים בארצות אחרות מרגיזה כבר הרבה עשרות שנים. זכור למשל כיצד תרגמו את שם סרטו של אנטוניו משנת 1966, “Blow Up”, כלומר – הגדלה של תצלום (שיש לה משמעות מהותית בסרט), אבל גם – התפוצצות, וגם – התרגזות, הכול בביטוי אחד קצר – ל”יצרים”, שאמור היה, מן הסתם, לעורר את סקרנותם של הצופים הפוטנציאליים. ואולי אין בררה, אלא לשנות כך. האם הקהל הישראלי היה נוהר לסרט שנקרא, בפשטות, “פוסי”?
הייתי כבת שש באותו לילה, כששכבתי במיטתי חמה ונינוחה, שרויה בנועם שבין ערות לשינה, וחלומות הילדות הבהירים מרחפים סביבי ברצף מהיר כפיות קסומות. חשתי משהו נע מתחת לשמיכות, כמו יד ענקית, קרה וגסה, ממששת את גופי, כמחפש. בו-בזמן סכרה יד אחרת את פי לבל אצרח, קרה וגסה וגדולה כמו היד הראשונה.
הם נשאו אותי לחדר האמבטיה. אינני יודעת מה היה מספרם, ואינני זוכרת את מראה פניהם או אם היו גברים או נשים. דומה היה שהעולם נעטף ערפל כהה שמנע ממני לראות. ואולי הניחו כיסוי כלשהו על עיני. אני רק זוכרת שהייתי מפוחדת ושהם היו רבים, ושמשהו שדמה ללפיתת ברזל אוחז בידי ובזרועותי ובירכי, עד שלא יכולתי להתנגד או אפילו לזוז. אני זוכרת גם את המגע המקפיא של אריחי חדר האמבטיה מתחת לגופי הערום, וקולות לא מוכרים והמהום שצליל מתכתי צורם קוטע אותו מפעם לפעם, צליל קרצוף שהזכיר לי את הקצב המשחיז את סכינו לפני שהוא שוחט כבש לכבוד העיד.
דמי קפא בעורקי. חשבתי שגנבים פרצו לחדרי וחטפו אותי ממיטתי. הם התכוונו לשסף את גרוני, כמו שתמיד קורה לילדות לא ממושמעות כמוני בסיפורים שסבתי הזקנה מהכפר אהבה כל כך להשמיע באוזני.
אימצתי את אוזני לקלוט את צליל הקרצוף המתכתי. ברגע שפסק, לבי כמו פסק לפעום אתו. לא יכולתי לראות, ואיכשהו נדמה היה לי שהפסקתי גם לנשום. אבל בעיני רוחי ראיתי את הלהב מתקרב אלי יותר ויותר. משום מה לא התקרב אל צווארי כפי שציפיתי, אלא לחלק אחר של גופי. אי-שם מתחת לבטני, כאילו תר אחרי משהו החבוי בין ירכי. באותו רגע תפסתי שירכי פוסקו לרווחה, ושתי רגלי מורחקות בכוח זו מזו, לפותות באצבעות פלדה שלא הרפו לרגע מן הלחץ. חשתי שהסכין או התער נע היישר אל גרוני, ואז, לפתע, צנח הלהב המתכתי החד אל בין ירכי, ושם קטע פיסת בשר מגופי.
צרחתי מכאב למרות היד ההדוקה שאטמה את פי, משום שהכאב לא היה סתם כאב, הוא היה כלהבה חורכת שפילחה את כל גופי. לאחר כמה דקות ראיתי שלולית דם אדומה על ירכי.
לא ידעתי מה חתכו מגופי, ולא ניסיתי לגלות. רק בכיתי, וקראתי לאמי לעזרה. אבל הזעזוע הקשה מכל היה כשהסתכלתי סביבי ומצאתי אותה עומדת לצדי. כן, זו הייתה היא, לא יכולתי לטעות, אמי בשר ודם, בקרב כל הזרים האלה, מדברת אליהם ומחייכת אליהם, כאילו לא נטלו זה עתה חלק בטבח בתה.
נשאו אותי אל מיטתי. ראיתי אותם תופסים את אחותי, שהייתה צעירה ממני בשנתיים. בדיוק כשם שתפסו אותי כמה דקות קודם. צעקתי בכל כוחי. לא! לא! יכולתי לראות את פני אחותי לפותים בידיים הגדולות והגסות. חוורון מוות היה נסוך עליהם ועיניה השחורות והגדולות פגשו את עיני לשבריר רגע, מבט של אימה חשוכה שלעולם לא אוכל לשכוח. כעבור רגע נעלמה מאחורי דלת חדר האמבטיה. המבט שהחלפנו כאילו אמר: “עכשיו אנו יודעות מה הדבר. עכשיו אנו יודעות מהו שורש אסוננו. נולדנו למין מיוחד, המין הנשי. מראש נגזר עלינו לדעת סבל, מראש נגזר שידיים קרות ואכזריות יתלשו חלק מגופנו.”
משפחתי לא הייתה משפחה מצרית נבערת. אדרבא, הורי זכו להשכלה מעולה.
נַואל אס-סעדאוִי, מאחורי הרעלה, נשים בעולם הערבי, מאנגלית: שפי פז, מסדה.
באחד הימים הראשונים לעבודתה כמורה מחליפה ביקשה הגברת ס’ מתלמידי כיתתה החדשה להביא את “הפריט החביב עליהם ביותר בעולם” ולספר לחבריהם מה משמעותו בשבילם. אחרי שכל הילדים הציגו את מה שהביאו, הראתה להם המורה את החפץ שלה: זוג נעלי ריצה. אחד הילדים עיקם את אפו כמי שנגעל מהריח שהדיפו הנעליים. כל הילדים התגלגלו מצחוק.
הסופר גארי שטיינגרט המתאר את הסצנה הזאת, שהתרחשה בילדותו, מתעכב על התדהמה שחש נוכח תגובתה של המורה: היא לא נבהלה, לא נעלבה, לא פרצה בבכי, כפי שחשש, אלא הצטרפה אל הילדים, וצחקה ביחד אתם. “היא צחקה מעצמה ונותרה ללא פגע,” אמר הילד לעצמו, כמי שנפתחה בפניו דלת אל תגלית מרעישה שבמידה רבה תשנה את חייו: אותו אירוע חשף בפניו את הכוח שיש באירוניה עצמית ובהומור שאדם מפנה כלפי עצמו.
אכן, בספרו האוטוביוגרפי כישלון קטן (ידיעות ספרים, מרס 2015), מרבה הסופר לשעשע, ולכאורה צוחק בעיקר מעצמו. הוא מתעד את ילדותו בברית המועצות, את ההגירה לארצות הברית, את השנים הראשונות והמאמצים להתערות באמריקה, וגם, אבוי, את אהבותיו הראשונות, התנסויותיו המיניות, את החברים שהיו ולא היו לו, וגם את התהליך שבו נעשה סופר. גארי שטיינגרט נולד ב-1972. כלומר, כשספרו האחרון (קדמו לו שלושה רומנים, שהראשון בהם ראה אור ב-2002) הופיע לראשונה בארצות הברית היה גארי בן 42. גיל די צעיר כדי לכתוב אוטוביוגרפיה שמתעדת בדקדקנות ובפרוטרוט – שמשלב מסוים נעשה ממש מתיש – את כל מה שעבר עליו בחיים! שטיינגרט מצטט מכתבים שכתבו לו אהובות וחברים, מצטט אפילו את עצמו – החל בסיפורו הראשון, מגיל תשע, וכלה בקטעים מתוך הרומן הראשון שלו. לא זו בלבד, אלא שכל פרק נפתח בתצלום שלו עצמו, שאותו הוא מתאר, מגיב, ומסביר מה היו הנסיבות שבהן צולם וגם מה הרגיש באותו זמן. שטיינגרט מפליג בהערות שבני אדם נוהגים בדרך כלל לשמור אותן בינם לבין עצמם: “אני שונא את השיער שלי”; מספר שכשהחליט לכתוב את הרומן הראשון שלו ידע בדיוק מה יהיה נושאו: “כשאתה בן עשרים ואחת יש רק נושא אחד. הוא מופיע במראה בכל בוקר, מחזיק בידו מברשת שיניים.”
התוצאה המצטברת מעוררת תחושה לא נוחה של מפגש עם גילויים מופלגים של נרקיסיזם, וחבל שכך. כי הספר הזה מוחמץ. עריכה אמיצה וקיצוץ של חלקים נרחבים מתוכו הייתה מותירה את מה שיש בו, כי חלקו הראשון של הרומן מצחיק ומרתק ברובו. אין ספק ששטיינגרט שנון מאוד. כמעט בכל עמוד בספר הוא לועג, מתלוצץ ועוקץ. אכן, במקומות רבים הוא מפנה את חיציו המושחזים כלפי עצמו, אבל לא פעם גם כלפי זולתו. הוריו, בעיקר, אבל לא רק הם, סופגים את האירוניה המושחזת שלו. אין בעצם אף אדם, גברים, נשים וטף, שהתקרב אי פעם לסופר בכל צורה שהיא, ולא זכה בספר הזה לתיאור מגחיך, ואפשר לומר את האמת: מרושע למדי. עד כדי כך שלפעמים מתעורר הרושם שזוהי רשעות לשמה, בלי שום סיבה טובה. הנה כמה דוגמאות קטנות: את שותפו לחדר בקולג’ הוא מכנה, רגעים אחדים אחרי שהוא פוגש אותו לראשונה “הבונה” – אותו מכרסם שמצטיין בבניית סכרים – רק משום שהוא חרוץ ומתמיד בלימודיו. הוא מתאר סטודנט אחר ואת אבר מינו הענקי, כפי שהתגלה לו במקלחת, אבל מגמד את דמותו של האלמוני שבא להתרחץ כשהוא מצויד בדלי פלסטיק קטן של ילדים. את המורים בקולג’ הוא מתאר כמקבץ של לוזרים. באופן כללי הוא מסביר שלהצחיק היה אסור, כי “הוטל עלינו לקדם את האנושות”. את חבריו לכיתה שמשתדלים להתרכז בלימודים הוא מתאר כך: “שקיקי רוק נתלים להם על הסנטר, העיניים שלהם מכוסות בשיירי השינה היחידה שהם יישנו אי פעם, עפרונותיהם נעים בביטחון קסום בתוך המחברות שלהם, והם מרדימים את הנוסחאות.” והוא תוהה: “מה גורם לכך שהם מחויבים כל כך? מי מסיק את האש בבתיהם? מה מחכה להם אם ייכשלו?” ומוסיף: “תמיד חשבתי שאבא הכה אותי יותר מדי, אבל אולי הוא לא הכה אותי מספיק?”
אכן, הדמויות העיקריות שעליהן מתעכב שטיינגרט הן אלה של הוריו. כותב על הטינה והאהבה שהוא חש כלפיהם. הכעס וההערצה. ההתפעלות והבוז.
החלק המרתק בסיפור הוא תיאור ההגירה. הפרידה מהמולדת ומהקומוניזם הגאה של הילד שנולד וגדל בלנינגרד, והמעבר אל ארצם של מי שראה בהם אויבים. “עדיין לא מרשים לי לדעת את מה שאבי יודע, כלומר: שכל הדברים היקרים לי שקריים ושגויים.”
שטיינגרט אמנם יהודי, אבל לתחושתו הוא קודם כול רוסי. מעניין לקרוא שאחת הסיבות העיקריות שהניעו את הוריו להגר מברית המועצות הייתה – רצונם לאפשר לבנם להיות יותר יהודי! על מדינת ישראל כותב שטיינגרט (למעשה, כמו על כל נושא אחר), בלגלוג מרוחק ומגחך. הבנים הישראלים בבית הספר היהודי שהוא לומד בו בניו יורק הם הפרועים והבוטים ביותר, וישראל בכלל מצחיקה אותו, רק משום שאביו מאמין בה בכל לבו, ומהמרחק הבטוח שאליו היגר, סבור שלעולם אינה טועה. כדי להיות יהודי באמריקה נאלץ שטיינגרט בהיותו בן שש או שבע, “לקבל את המתנה שכל ילד משתוקק אליה: ברית מילה”. תיאור החוויה מזעזע, אבל כמו תמיד שטיינגרט מתמודד עם מה שעוללו לו בעזרת הומור: “אני שוכב, עם אבר המין ההרוס שלי חשוף לעולם, ולמרבה התדהמה אנשים באים לבקר, כל בני המשפחה שלי באים לראות את הדבר האיום הזה שיש לי בין הרגליים. ‘נו, איך אתה מרגיש?’ הם שואלים…”
גם את הטראומות המשפחתיות הוא מתאר בצורה מצחיקה: למשל, הוא מסביר את הקלסטרופוביה שממנה הוא סובל כך: כשסבתו הייתה ילדה בת עשר הוטל עליה להשגיח בלילה על אחותה התינוקת. הקטנה נפלה מהעריסה ומתה. הוריה של בת העשר אילצו אותה להשתתף בהלוויה. מאז רדפו אותה ביעותים שמא תיקבר חיה. אותה בעתה רדפה גם את בתה, אמו של שטיינגרט. “ומאחר שאני אדם מודרני,” מסביר הסופר, “אני לוקח את החרדה הבין דורית הזאת והופך אותה למשהו יותר מעשי: אני פוחד להיקבר חי בתוך מיכל מתכת חתום, למשל קרון של רכבת תחתית, או מטוס.”
אין נושא או עניין ששטיינגרט אינו צוחק ממנו: אמו נעלבה כשילדה אותו, כי כשהאחות שיבחה אותה על מאמציה ללדת היא פנתה אליה בשם גוף לא רשמי, שמעיד על חוסר כבוד: “אמי רגישה לאבחנות האלה. היא ממשפחה טובה, היא לא סתם איזו יהודייה.” הוא מעיד עליה שהיא “נראית חצי יהודייה, אבל באותו מקום וזמן, היא יהודייה מדי.” על אביו הוא כותב כי “הפתרון שלו למרבית הבעיות קשור בקפיצה לתוך אגם קר.” על הפחדים שהם מחדירים לנפשו: “פעם דובר על דוֹד-זרם-חשמלי, עכשיו – על הציפורים שליד הים הבלטי. העולם נוקשה ולא מתחשב, ואתה יכול לסמוך רק על בני המשפחה שלך.”
קראתי את גרסתו המקורית של הספר באנגלית. מאחר שהוא רצוף מילים זרות – ברוסית ובעברית (בעניין השימוש הרב ברוסית המשובצת בטקסט האנגלי הוא מזכיר במידה רבה את אמנות הבישול הסובייטי, גם הוא ספר מלא הומור), אני מניחה שמשהו מהחן שלו אובד בתרגום. כששטיינגרט כותב כיצד הבנים הישראלים עסוקים ב”זין” שלהם, או כשהוא מצטט את השיר שהמורה שלו לעברית נהגה לשיר “ימין ושמאל…” וכותב את המילים הללו באותיות לטיניות, זה מצחיק. כנראה שהאפקט נעלם כשהמילים הללו מופיעות כחלק אורגני של הטקסט. (בעניין זה – את הקטעים המצוטטים לא לקחתי מתוך התרגום, אלא הרשיתי לעצמי חרות ותרגמתי אותם בעצמי מהמקור).
עם זאת אני מרגישה צורך להטיל ספק בשתי בחירות של המתרגם: הספר נקרא בעברית כישלון קטן. מאחר שהסופר מתרגם לאנגלית את הביטוי הפוגע שבו נהג אביו לכנות אותו ברוסית, ומאחר שהעברית מכירה בסיומת “צ’יק” כדי לבטא הקטנה, נדמה לי שמוטב היה לקרוא לספר “כישלונצ’יק”. כמו כן הביטוי “זב חוטם” שמתרגם את המילה האנגלית snotty – גם כך נהג האב לכנות את בנו – אפשר לדעתי להחליף במילה סְמָרְקָץ’. היא מביעה את עוצמת העלבון המיועד להגיע לאוזניו של הילד, ויש בה נופך הרבה יותר דיבורי. קל יותר לשמוע את האב אומר אותה לבנו, בניגוד ל”זב חוטם”, שהמנעד שלו גבוה והוא רחוק מאוד משפת היומיום המתועדת בספר.
את חלקיו האחרונים של הספר קראתי בדילוגים של קוצר רוח. יש בו אמנם לא מעט רגעים מרתקים ותובנות (לאחת מהן – “אנחנו משפחה של נרקיסיסטים” מתחשק להגיב בתהייה סרקסטית, נוסח “האומנם?”…), ויש בו המון תיאורים מבדחים ביותר, אבל בסיכומו של עניין, הוא פשוט מייגע ואפילו מביך.
בניגוד לדבריו של הסופר בטריילר שלהלן, הספר רחוק מאוד אפילו מהתואר ההיתולי “דיוקנו של האמן כמנץ’ צעיר” (שטיינגרט מתלוצץ כמובן, ומשתעשע עם הכותרת לספרו של ג’יימס ג’ויס דיוקנו של האמן כאיש צעיר, רומן בעל יסודות אוטוביוגרפיים שבו מתאר ג’ויס את צמיחתו כסופר). אפילו מההתבדחות הזאת נודף ריחה של היומרה הנרקסיסטית ששטיינגרט לוקה בה, ושפוגמת, בסופו של דבר, בהנאה שבקריאה.
השנה היא 1994. יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת עומדים על בימת הכבוד של טקס פרס נובל לשלום, שבו זכו שלושתם במשותף, בעקבות החתימה על הסכמי אוסלו. בקהל יושבים בני משפחותיהם, אפילו סוניה פרס – שהייתה ידועה בכך שאינה מתלווה לבעלה באירועים ציבוריים – נראית שם, נרגשת בעליל.
בין האנשים שזכו לכבוד הרב, לשבת בקהל ולצפות בטקס ההוא מקרוב, היה המשורר יהודה עמיחי, שיצחק רבין הזמין אותו כאורחו האישי. לא זו בלבד, אלא שרבין ציטט בנאומו בטקס את הבית הראשון משירו של עמיחי “אלוהים מרחם על ילדי הגן” מיד לאחר שדיבר על “המתח העצום שמתקיים ברגע שלפני הלחיצה על ההדק, לפני שהפתיל מתחיל לבעור; בדממה האיומה של הרגע יש לך עדיין זמן לתהות: האם באמת חייבים לפעול? האם אין אפשרות אחרת?”
ואז ציין רבין כי המשורר נוכח באולם, וקרא את השורות: אֱלֹהִים מְרַחֵם עַל יַלְדֵי הַגַּן, / פָּחוֹת מִזֶּה עַל יַלְדֵי בֵּית הַסֵּפֶר. / וְעַל הַגְּדוֹלִים לֹא יְרַחֵם עוֹד, / יַשְׁאִירָם לְבַדָּם, / וְלִפְעָמִים יִצְטָרְכוּ לִזְחֹל עַל אַרְבַּע / בַּחוֹל הַלּוֹהֵט / כְּדֵי לְהַגִּיעַ לְתַחֲנַת הָאִסּוּף / וְהֵם שׁוֹתְתֵי דָּם.
יהודה עמיחי היה אז בן שבעים. רבים ראו בו עצמו במשך שנים מועמד ראוי לזכות בפרס נובל לספרות. “למדנו ממנו שאפשר להגיד דברים עמוקים ורגישים במילים פשוטות, וללא הגבהה פאתטית: שאין צורך להרעים בתותחים ומוטב לדבר בלשון בני-אדם… גם בזכות ההומור שלו וגם בזכות האנדירסטייטמנט שלו. הוא יוצר תמיד הרגשה של ענווה אנושית אמיתית. לדעתי, הוא האדם הראוי ביותר בישראל לקבל פרס נובל לספרות. יש הרבה אנשים שיודעים שהוא היה כבר כמה פעמים ברשימה הסופית, והסיבה שלא קבל אינה עניינית אלא פוליטית,” כתב גרשון שקד, במוסף הארץ, בדצמבר של שנת 1999.
באחד משיריו המוקדמים (הוא הופיע לראשונה בספרו הראשון במרחק שתי תקוות בשנת 1960), הביע עמיחי, שהיה אז בן 36, את רגשותיו כלפי תהילה ופרסום, כלפי האפשרות שמישהו “נמשח למלך”:
לא כברוש
לֹא כַּבְּרוֹש,
לֹא בְּבַת אֶחָת, לֹא כֻּלִּי,
אֶלָּא כַּדֶּשֶא, בְּאַלְפֵי יְצִיאוֹת זְהִירוֹת-יְרֻקּוֹת,
לִהְיוֹת מֻסְתָּר כְּהַרְבֶּה יְלָדִים בַּמִּשְחָק
וְאֶחָד מְחַפֵּש.
וְלֹא כַּגֶּבֶר הַיָּחִיד, כְּבֶן-קִיש, שֶמְּצָאוּהוּ רַבִּים
וְעָשוּ אוֹתוֹ לְמֶלֶךְ.
אֶלָּא כַּגֶּשֶם בְּהַרְבֶּה מְקוֹמוֹת
מֵעֲנָנִים רַבִּים, לְהִתְחַלְחֵל, לִהְיוֹת שְתוּי
פִּיּוֹת רַבִּים, לִהְיוֹת נָשוּם
כָּאֲוִיר בַּשָּנָה וּמְפֻזָּר כִּפְרִיחָה בָּאָבִיב.
לֹא הַצִּלְצוּל הַחַד, הַמְּעוֹרֵר
בְּשַּעַר הָרוֹפֵא הַתּוֹרָן,
אֶלָּא בִּדְפִיקוֹת, בְּהַרְבֶּה אֶשְנַבִּים
בִּכְנִיסוֹת צְדָדִיּוֹת, בְּהַרְבֶּה דְּפִיקוּת לֵב.
וְאַחַר-כָּךְ הַיְּצִיאָה הַשְּקֵטָה, כֶּעָשָן
בְּלִי תְּרוּעָה, שַר מִתְפַּטֵּר,
יְלָדִים עֲיֵפִים מִמִּשְחָק,
אֶבֶן בַּגִּלְגּוּלִים הָאַחֲרוֹנִים
לְאַחַר הַמּוֹרָד הַתָּלוּל, בַּמָּקוֹם שֶמַּתְחִיל
מִישוֹר הַוִּתּוּר הַגָּדוֹל, אֲשֶר מִמֶּנּוּ,
כַּתְּפִלּוֹת הַמִּתְקַבְּלוֹת,
עוֹֹלֶה אָבָק בְּהַרְבֶּה רִבּוֹא גַּרְגִּירִים.
וכך אומר המשורר: לא, אני לא רוצה לצמוח גבוה וצר, להיראות כמי שמנקב את השמים בחודי. אני מבקש להופיע בעולם בהמון נגיעות קלות, בצמיחות זעירות ורכות של אניצי עשב. אני רוצה להיות כמו ילדים משחקים, לא כמו גיבור אחד מנצח. אני לא רוצה לצאת מהבית לאחת המשימות הרגילות של החיים ולגלות פתאום שמרעיפים עלי כבוד, גדוּלה, כמו שקרה לשאול שיצא לחפש אתונות ונתקל במישהו שמשח אותו במפתיע למלך. אכן, שאול היה מורם מעם, גבוה, כמו ברוש, והוא אדם ש”נָתְנוּ לוֹ אֶצְבַּע וְלָקַח אֶת כָּל הַיָּד” – כתב עמיחי בשיר אחר המופיע באותו קובץ – בניגוד לו עצמו, המעיד כי ” נָתְנוּ לִי יָד, וְלֹא לָקַחְתִּי אֲפִילוּ זֶרֶת.”
הדובר בשיר – ובעצם עמיחי עצמו – רוצה אמנם שרבים ידעו ויכירו אותו, אבל בעדינות מרוָוה של טיפות גשם, רוצה שינשמו אותו ויתענגו על שיריו כמו ששואפים אוויר מבושם מפריחות אביב. הוא רוצה להעניק לזולת, לקוראיו, את מתנות מילותיו שיהיו נחוצות להם כמו מים ואוויר.
גם את מותו הוא רואה לא בקול תרועה רמה, לא בצלצול חד שהרופא נאלץ לזנק אליו, אלא בנסיגה אטית, רכה, מתוך ויתור והשלמה, כמו עייפות של ילדים ששיחקו די הצורך, כמו אבן שמתגלגלת מאליה, בלי לשלוט בתנועה של עצמה, כמו אבק שעולה לשמים, רך, מתפזר.
עמיחי לא זכה אמנם בפרס נובל, אבל קיבל פרסים רבים אחרים בישראל ובארצות אחרות (כמה מהם: הפרסים על שם עגנון, ביאליק, ברנר, פרס אביר-השירה בנורבגיה). הוא היה גם חתן פרס ישראל: הכבוד האולטימטיבי שמעניקה המדינה לנבחריה, בכל תחומי העשייה והיצירה.
ועם זאת, אין ספק שהפרס החשוב ביותר הגיע אליו כפי שביקש בתחילת דרכו האמנותית: הוא אחד המשוררים העבריים האהובים ביותר. מרבים לצטט את שיריו. עשרות מהם הולחנו, חלקם על ידי מלחינים שכתבו לשיריו מנגינות “רציניות” (למשל: מרק קופיטמן − “מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול”, יצירה למקהלה ותזמורת; דן אסיא − סימפוניה מס’ 5 המבוססת על שיריו של עמיחי; אבנר חנני− מחזור השירים “איש ירושלים אני” לבריטון ופסנתר על פי פואמות של עמיחי, ועוד רבים), וחלקם כפזמונים שאנשים מזמרים: “הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצר”, שהלחין מוני אמריליו; “דרך שתי נקודות”, שהלחין ושר שלמה ארצי; “שנינו ביחד וכל אחד לחוד”, שהלחין ושר חנן יובל, ועוד רבים אחרים. גם אם מי ששרים את השירים הללו אינם יודעים או שוכחים מי כתב אותם, גם אם לא תמיד זוכרים מי כתב את השורות שמרבים כל כך לצטט − “אל מלא רחמים. אלמלא היה האל מלא רחמים, היו הרחמים בעולם, ולא רק בו”; “גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות”; “כי אדם אתה ואל אדם תשוב.” − משאלתו של עמיחי התגשמה: הוא ממשיך, גם עכשיו, חמש עשרה שנה לאחר מותו, להרוות נפשות.
עם “עורבי הקרמטוריום” יכלו אנשי האס-אס לרדת למגרש, כשווים או כמעט כשווים. צחוק שטני נשמע מאחורי שביתת נשק זו: זהו זה, הגענו לשיא העידון, הצלחנו, אינכם כבר הגזע האחר, האנטי-גזע, אויבו הראשון של ה”רייך בן אלף השנים”: כבר אינכם העם דוחה האלילים. חיבקנו אתכם, השחתנו אתכם, גררנו אתכם לתחתית, כמונו. אתם כמונו, אתם יהירים: מזוהמים בדמכם כמונו. גם אתם, כמונו, וכקין, הרגתם את אחיכם. בואו, אנחנו יכולים לשחק יחדיו.
משטר לא אנושי מפיץ את אי-אנושיותו ומרחיבה לכל הכיוונים; גם, ובמיוחד, כלפי מטה; למעט התנגדויות של בעלי אופי מחושל במיוחד, הוא משחית את קורבנותיו ואת יריביו כאחד.
תחילתו של הרומן, חרף המוטו שלו − הלקוח, כך נכתב, מהקוראן: “דעו כי חיי העולם הזה הם רק משחקים ושעשועי שווא” − נראית תמימה למדי. חודש ספטמבר. אנו עולים לרכבת עמוסה לעייפה שנוסעת ליעד כלשהו בצרפת. התיאור חיוני מאוד, ומזמין את הקורא להשתתף בכל חושיו במתרחש. הצלילים: “גניחה של מתכת, טריקה חדה של דלתות,” התחושות הגופניות: “טלטול נעים על מחברי המסילות,” ובעיקר חוש הראייה: המספר סוקר את יושבי הקרון: “מולי יושבת נערה עם כתמי לידה על רגלה, כתמי לידה בצבע ענבים”… שום פרט אינו נסתר מעיניו: “גבר צרפתי ישן במושב הפינתי, מעיל כחול, מכנסיים כחולים. גוני הכחול אינם תואמים. הם שייכים לשתי חליפות שונות. הגרביים שלו בצבע אפור פנינה.” הוא מביט כמובן בחלון, ותיאור הנוף החולף בחוץ הוא מלאכת מחשבת: תחילה “בתי הפרוורים” שנראים כאילו הם “עפים לאחור”, עד שפריז נעלמת, ואז “צרפת הירוקה, הבורגנית”. משם – חלקות ארוכות בצבע החיטה ואז ארץ ירוקה, שטוחה, מתערסלת ופורייה” והוא מפרט: “החוות בנויות מאבן…”, “תעלות מפוארות כאזמרגד…”, “גבעות, לא גבוהות מאוד. צפצפות. מגרשי כדורגל ריקים…”
הקורא חש שהוא שם, אתו, עם המספר, חש במהירות הנסיעה, במראות המשתנים בלי הרף. ואז מתמקד המבט בנשים שיושבות בקרון. כבר הייתה ההיא, עם כתמי הלידה. ואחריה יש גם “נערה שותקת בעלת פנים ציפוריות,” שהגיבור כבר מאבחן אותה וקובע שאלה “פנים מלאות תשוקה,” ואפילו יודע כי הן “פנים של בחורה שאולי תעבור העירה.”
המספר עוקב אחרי כל תנועה של הנערה. “היא הוציאה מתיקה סוכריית קרמל. היא מסירה את העטיפה, מכניסה אותה לפיה, כדי להבטיח את שתיקתה. אצבעותיה משחקות בנייר, מגלגלות אותו באטיות, דוחסות את הגליל.”
בשלב זה כבר מתעורר הרצון להתערב ולומר לו – אולי תפסיק כבר לנעוץ מבטים כאלה. הנערה הזאת היא בן אדם, יש לה זכות לפרטיות, היא איננה נוף שחולף בחלון.
“היא נוגעת בשערה, תחילה מתחת לאוזן אחת, אחר כך מתחת לאחרת…”
באיזו זכות אתה פולש כך למרחב שלה?
“טבעת הנישואין שלה נראית מצופה אמייל.”
היא נשואה!
“אין לק על ציפורניה.”
האומנם? ומה עוד אתה כבר יודע עליה? ומה עוד תרשה לעצמך?
האמת חייבת להיאמר: בשלב הזה עברתי לעלעול מהיר קדימה, והנה, לא הופתעתי כשהגעתי אל הפסקה הבאה, (בעמוד 120):
“עד שהוא מסדר את הכרים מתחת לבטנה הבוהקת היא רטובה כל כך עד שהוא חודר היישר לתוכה בהינף מענג אחד. הם מתחילים לאט. כשהוא קרוב לשיא הוא מוציא את הזין שלו ונותן לו להירגע. ואז הוא מתחיל שוב, מנחה אותו ביד אחת, מזין אותו פנימה כמו כבל.”
(כמו מה?!)
אין לי מושג מי הם השניים הללו שאת פרטיו המדויקים כל כך של המשגל שלהם אנחנו מוזמנים לקרוא. הצלחתה (המסעירה?) של סדרת הגוונים האפורים מעידה כנראה על כך שיש קוראים שתיאורים כאלה מושכים את לבם (או אברים אחרים בגופם).
אותי, עלי להודות, התיאורים הללו משמימים ובה בעת מעוררים בי גיחוך. האם יהיו מי שיאשימו אותי בשמרנות פוריטנית? מן הסתם, כן. האם אפשר להסביר מדוע “בהינף מענג אחד” ו”מוציא את הזין שלו” נראים לי לא יותר מאשר מטופשים, אולי קצת מביכים בפשטנותם? למקרא התיאור הזה אני חושבת על ילד קטן שלמד לומר מילים גסות, והוא מסמיק מרוב הנאה “אסורה” כשהוא מתריס וצועק “טוסיק!” או מתבגר מחוצ’קן שהזיותיו המיניות פשטניות והוא מרגיש נועז כשהוא מדבר על “הזין שלו”.
תהייתי היא בעניין הבחירות של הספרייה לעם. האם ראוי שהאכסניה שבה שוכנים ספרי מופת אמיתיים (רק מהעת האחרונה − יצירת המופת של יובל שמעוני, קו המלח, אם להזכיר רק אחד מהם) תזמין אליה ספר כזה?
צר לי, אבל אני מסרבת להתרשם אפילו מכך ש”לאורך כל דרכו הספרותית של סולטר גמרו המבקרים את ההלל על סגנון כתיבתו הדייקני והאלגנטי”, כפי שכתוב בפתחו של הספר, בדף המתאר את קורות חייו של המחבר. אני מעדיפה להאמין למראה עיני, שאינן מוצאות שום אלגנטיות בקטע המצוטט. גם טיפת אפור אחת קטנה יכולה להעכיר דלי שמלא בצבע לבן, ואת האפור הזה מוזמנים לקרוא חובבי הצבע. אני מעדיפה לעבור אל הספר הבא.
“לא הייתה שום הסתה נגד רבין”: את המשפט הזה, שנאמר בפסקנות ובביטחון, שמעו לאחרונה תלמידי בית ספר תיכון בישראל מפי מורה המופקד על חינוכם ועל השכלתם האזרחית.
יש כיום בישראל מי שיגיבו לדברים הללו בתדהמה ובזעזוע, ויש, למרבה האימה, גם לא מעטים שיהנהנו בהסכמה.
את אלה האחרונים לא נפגוש מן הסתם באולמות הקולנוע (המעטים כל כך) שבהם מוקרן סרטו החדש של עמוס גיתאי, “רבין, היום האחרון”. מי שאינם רוצים לדעת מה התרחש באותם ימים, מי שממשיכים לנהות אחרי המסיתים מאז, ודאי לא ינהרו בהמוניהם כדי לצפות בתיעוד של האמת המחרידה, שהייתה אמורה אז לזעזע את אמות הספים ולשנות את פני החברה הישראלית. היו מי שציפו והאמינו שהרצח יגרום להתפכחות. שהציבור יבין לאן יכולה ההסתה הפרועה להביא. לא כך קרה.
אחד הרגעים הקשים במיוחד בסרט איננו קשור ישירות ברצח, אם כי גם השחזור, ותיעוד שלוש היריות שקטלו את חייו של ראש הממשלה, קשים מנשוא. חמור ומזוויע לא פחות לראות את הקטע התיעודי שצולם זמן לא רב לפני הרצח. ראש הממשלה, יצחק רבין, עומד בכנסת ישראל ונאבק על זכותו לדבר, לגנות את ההסתה נגדו. המצלמה נעה לאטה, ועל אחד הכיסאות רואים את מי שירש את מקומו של רבין כראש ממשלה: בנימין נתניהו יושב לו שם, מחייך את חיוך הזדון הערמומי שלו, נראה כמי שנהנה מהמהומה המתרחשת לנגד עיניו. ממצוקתו של ראש הממשלה שמצטט בהשתאות את דברי הבלע שהוא נאלץ לשמוע. איך ייתכן שהוא – שהיה רמטכ”ל, שר ביטחון, שמשחר נעוריו נלחם למען המדינה − מואשם כבוגד, מוצג לבוש בכפייה או במדי אס-אס?
את הסרט “רבין, היום האחרון” חייבים לטעמי להקרין בדחיפות בכל בתי הספר בארץ. לא רק התלמידים צריכים לצפות בו, אלא גם המורים. לפני עשרים שנה לא מעטים מהם היו מן הסתם ילדים קטנים, ואולי זאת הסיבה שיש ביניהם כאלה שיכולים ומעדיפים לספר לעצמם כאוות נפשם סיפורים המנותקים מהמציאות. למשל − לקבוע בביטחון ש”לא הייתה אז הסתה”, ולא להתעמת עם העובדות שעמוס גיתאי מביא בפני צופיו: קטעי ההסתה מעל המרפסת בכיכר ציון. החיוך הזחוח של המסית הראשי, בנימין נתניהו. שלטי הנאצה. הפרצופים המעוותים משנאה שנראו בקהל. ההפגנה שבה התהלך ראש הממשלה הנוכחי ולא הרחק ממנו “ארון מתים” ועליו שמו של מי שירצח בקרוב.
הדעת אינה סובלת – ואין לה בררה אלא לסבול – את הידיעה ש”רצחת וגם ירשת” ייתכן. מי שהסית ועזר ליצור אווירה שבה התאפשר הרצח, יושב כיום זחוח ובטוח במעמדו ומתפאר בכך ש”כל מה שאני רוצה אני משיג”, וזאת אחרי שהצליח להסיט מדרכו עוד מכשול בדרך לחתימה על מתווה הגז שייטיב עם הטייקונים ויעשוק את הציבור, גם את התמימים שנהרו לקלפיות בעקבות ההסתה האחרונה, הפעם נגדי ערביי ישראל, הסתה שראש הממשלה “חזר ממנה” לאחרונה בחצי פה, כדי להקל על פגישתו עם נשיא ארצות הברית.
אי אפשר שלא לתהות: כיצד זה, אם אכן מצליח ראש הממשלה בכל מה שהוא רוצה, חתמו המעצמות על הסכם עם אירן? האם לא נאבק נגד אותו הסכם? ואיך ייתכן שיוקר המחיה בישראל מאמיר והולך ומחירי הדירות כבר מזמן נמצאים מחוץ להישג יד של מרבית הצעירים? האם בנימין נתניהו אינו רוצה בשינוי המצב? אלה רק כמה שאלות קטנות שמתעוררות נוכח דברי היוהרה הנפסדים הללו שלו, ואתם התשובה הניצחת: נראה שהוא צודק. את מה שבאמת חשוב לו, הוא משיג.
וכמה מהדברים שחשובים לו כל כך פירטה לאחרונה אושרת קוטלר בכתבה אמיצה ומזעזעת בערוץ 10. לפי הכתבה לא בִּּכְדִי ממשיך נתניהו לחלוש על ארבעה תיקים בממשלה, בנוסף על תפקידו כראש ממשלה. הכול מתוכנן, ונועד לכך שיוכל להשיג את מה שחשוב לו באמת. כך הצליח לדוגמה לסלק מתפקידם את הממונה על ההגבלים העסקיים, דוד גילה, את יו”ר רשות החשמל, אורית פרקש ואפילו את שר הכלכלה, אריה דרעי, שהתנגדו כולם למתווה הגז המוצע, בשל הנזק שייגרם בגללו לציבור.*
וזאת עוד לפני שמדברים על העילה שבגללה נרצח יצחק רבין: החתירה להסכמי שלום. בריאיון נוקב מאותם ימים המוצג בסרט הסביר רבין מה החלקים החשובים ביותר בעיניו בהסכם שיושג: השאלה מה בדיוק יקרה בעזה. הוא מסביר מדוע נסיגה חד-צדדית תהיה טעות, כי אי אפשר להשאיר ואקום שבו יתרחש כאוס. מי ידאג שם לאוכלוסיה המקומית, שאל רבין. מי יספק להם חשמל ומים, מי ידאג לבתי החולים? מה יקרה שם אם אנחנו לא נספק להם חמצן ותרופות? מי ישלם לפקידי הציבור משכורות? מי ייכנס לתוך החלל שאנחנו נפנה? על כל אלה, כך הסביר בחוכמה, במתינות, בשיקול דעת, חייבים לחשוב. וברור לחלוטין שטובתה של ישראל העסיקה אותו, כי הבין היטב שלא נוכל לחיות בשקט ובשלווה אם ניאלץ להמשיך להילחם כל הזמן, וששלום יתאפשר רק אם נחשוב גם על הצד השני, על שכנינו, על מה שנחוץ להם, כי החיים של כל מי שחי כאן, בין הים לנהר, שלובים אלה באלה, ואי אפשר לקרוע את האריג הזה בלי שכל הצדדים יינזקו.
אולם הקולנוע שבו ראיתי את הסרט היה מלא למחצה. אפשר לשמוח על המעטים שהיו בו, אבל דומה שאלה שהגיעו אינם מי שצריכים באמת לשמוע את דברו. ועם זאת, זהו סרט חשוב מאוד לכולם. גם אם המשוכנעים אינם זקוקים לשכנוע נוסף, מן הראוי שיצפו בו. משנתו סדורה. הוא מציג את כל מה שאִפשר את הרצח: את המחדל המעורר פלצות של שירותי הביטחון השונים. את האווירה ששררה בקרב ציבור מסוים, כולל הפולסא דנורא ודין רודף. את הלחשים והתפילות למותו של מנהיג נבחר. את האיומים על חייו, המוסווים והגלויים. לא הכול ידוע אפילו למי שחיה אז, שעקבה אחרי המתרחש, שאבלה כבר עשרים שנה על הרצח הבלתי נתפס. כך למשל חזקה מאוד הסצנה, בגילומה המצוין של דליה שימקו, שמשחקת תפקיד של פסיכולוגית עטוית שביס ש”ניתחה” את אישיותו של רבין ו”הוכיחה” שהוא “סכיזואיד”. איני יודעת אם סצנה כזאת אכן התרחשה במציאות, אבל בכל מקרה היא משכנעת מאוד באמיתותה, וגם אם המילים לא נאמרו במדויק, המסר ודאי עבר כפי שהוא מוצג בסרט. רודפי השלום, האנשים השקולים, אלה שחיפשו את הדרך להציל את מדינת ישראל מסכסוך הדמים המתמשך, נהפכו ל”מטורפים”. ואילו הפנאטים, מקדשי האדמה, מעודדי הרצח, נחשבו שפויים.
אי אפשר לנוס מפני הכאב הבלתי נסבל שמסב הסרט. כשיוצאים מבית הקולנוע מגיעים אל המציאות המייסרת לא פחות. האם באמת אבדה התקווה? האם לא תהיה לנו תקומה?
בתוכנית שהוצגה בערוץ 10 הזהיר ד”ר דורון נבות מהחוג למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, שחוקר את התנהלותו של בנימין נתניהו כבר עשרים שנה מפני “מצב הדמוקרטיה היום בישראל,” שהוא, לדעתו של נבות, “בנקודת השפל הכי גדולה שלו מאז שהמדינה קמה, והוא קשה,” מוסיף נבות ואומר, “בגלל המדיניות שראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, מוביל באופן שיטתי. מה שמאפיין את המדיניות של ביבי זה לרכז עוצמה.” בניגוד, כך מראה החוקר, לכל ראשי הממשלה הקודמים, שכיבדו את שלטון החוק, וחיזקו אותו, ואפילו הציבו כנגד עצמם אנשים שהתנגדו לדרכם. כך למשל, מנחם בגין, שבג”ץ קיבל החלטות שלא היו לרוחו, תמך בהן וקידם בבית המשפט העליון את אהרון ברק, אף על פי שלא נמנה עם המחנה שלו. נתניהו לעומתו, ולעומת כל קודמיו, מציב בעמדות בכירות “אנשים שבעצם לא מתאימים לתפקיד שלהם”, וזאת כדי לשמר את כל הכוח בידיו. נתניהו, כך מזהיר החוקר, גורם לכך “שלא צומחת כאן מנהיגות אמיתית”, ותוהה בחשש מה יקרה אחרי שביום מהימים יפנה נתניהו את מקומו. אז, כך הוא מסביר, נישאר “עם מערכת מרוסקת”, ולכן הוא חוזה שבעתיד מצבנו עוד יחמיר, “אם נשלים עם מה שקורה” כיום, עד כדי סכנה ממשית לקיומה של מדינת ישראל, גורס ד”ר דורון נבות.
לאן אפשר להפנות את קריאות האזהרה הללו? מה אפשר לעשות כדי שמי שמעזים לספר לבני הנוער שלנו שלרצח רבין לא קדמה הסתה, כדי שמי שאוזניהם מסרבות לשמוע ועיניהם עצומות מלראות, יתנערו, יקשיבו ויבינו את מה שמתרחש כאן, בתוכנו, ממש עכשיו?
הסכנות הגדולות של מתווה הגז – שכל אזרח חייב להכיר:
או שכל זה לא נכון, או שהמתווה הזה חסר כל הגיון – כלכלי, בטחוני ודמוקרטי.
