תגית: קולנוע

אמש בפסטיבל הסרטים בחיפה, אנייס ורדה, "האושר": נפלא, שוב, ועדיין!

 

 

בשנות ה-60 בלונדון נהגו להקרין בבית הקולנוע שמעל סוויס קוטג' שני סרטים ברצף. כשהלכתי לראות את הסרט הצרפתי "גבר ואישה" של קלוד ללוש, שאת המוזיקה שלו כבר אהבתי מאוד, הופתעתי לגלות שלפניו יקרינו סרט אחר.

הייתה איזו אכזבה קלה: מי רוצה לראות סרט צרפתי שלא שמעתי עליו? באתי לראות את אנוק איימה ואת ז'אן-לואי טרנטיניאן, לשמוע את "Samba Saravah" ואת "Aujourd'hui C'est Toi"…

הסרט המקדים היה "האושר", של אנייס ורדה. ואחרי הצפייה המפתיעה בו, "גבר ואישה" נראה פתאום תפל, כמעט מיותר.

עם חשש וציפייה הגעתי אל ההקרנה של "אושר" בפסטיבל הסרטים בחיפה. האם ההתפעמות, הפליאה, הסחרור, שחשתי בגיל שש עשרה יתחלפו באכזבה? והרי היו סרטים וספרים שכל כך אהבתי, ומפגש מחודש אתם מקץ כמה עשרות שנים הביך ואפילו הכעיס (למשל: הסרט "המלך ואני" הגזעני להחריד, או הספר "מכרות המלך שלמה" היהיר, האלים, השובניסטי והמזעזע מכל בחינה אפשרית).

אבל לא. אנייס ורדה לא אכזבה גם הפעם. "האושר" הוא לא רק סרט יפהפה, הוא גם מעורר מחשבות ותמיהות. השאלה שהוא מציג בפני הצופים היא – מהו אושר?

בתחילתו של הסרט התשובה כמעט ברורה: אושר הוא אהבה. זאת שבין פרנסואה ותרז, נגר ותופרת יפים להפליא, מאוהבים, הורים לשני ילדים פעוטים ומתוקים. מגלמים אותם אן-קלוד דרואו, קלייר דרואו, אוליבייה דרואו, סנדרין דרואו. (הילדים הם בתם ובנם של השחקנים המגלמים את פרנסואה ותרז, ולכן, חרף גילם הפעוט – הם כבני שלוש ושנה וחצי – האינטראקציה בינם לבין הוריהם שעל האקרן טבעית ומלבבת, וברור שהבמאית לא הייתה צריכה להתאמץ מאוד כדי להפיק מהם את המתיקות התמימה ואת הקשר הקרוב עם הוריהם האמיתיים והמשוחקים) .

תרז ופרנסואה אוהבים לטייל עם הילדים שלהם. הנופים המרהיבים של הטבע בצרפת, היער, ההרים, מצטלמים נפלא. תרז קוטפת פרחים. הם חוזרים הביתה. תרז לשה לחם. פרנסואה מגלף גושי עץ.  הכול חושני כל כך, עד שאפשר כמעט להריח את הניחוחות של מה שאנחנו רואים.

ואז קורה דבר שהופך את החיים של המשפחה הזאת על פיהם. פרנסואה מכיר מרכזנית יפהפייה ומרשה לעצמו להיסחף אתה. הוא מסביר לה שאת אשתו הוא אוהב מאוד. שאילו פגש אותה לפני שהכיר את תרז, היה נושא אותה לאישה. אבל מה לעשות, הוא תפוס. בניסיון לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, הוא מספר לאשתו על האהבה הנוספת בחייו ומבטיח לה שלא יגרע ממנה מאומה.

בסצנה מופלאה תרז נעתרת לבקשתו לנהל קשר אהבה נוסף. היא שמחה בשבילו, על כך שהוא מאושר. הם מתעלסים שוב ביער, לצד הילדים המתוקים שלהם, שישנים מתחת לכילה. הכול כל כך מקסים ויפה ומושלם, הכול מתנהל על מי מנוחות. אבל כשפרנסואה מתעורר משנתו השלווה, אחרי ההתעלסות, הוא מגלה שתרז אינה לצדו. בשקט בשקט, בלי דרמות, בלי סצנות של קנאה וכאב, היא הטביעה את עצמה.

מה יקרה עכשיו עם הילדים? בסרט משנת 1965 ברור שגבר לא יכול לטפל בילדים. מי תלוש את הבצק? מי תיקח אותם לגן? מי תשכיב אותם לישון? המשפחה מתכנסת, הסבים והסבתות, הדודים והדודות, כולם מתנדבים לקחת את הילדים אליהם.

אבל אין צורך.

אהובתו של פרנסואה מגיעה, והיא לוקחת על עצמה את כל התפקידים. היא לשה את הבצק. משכיבה את הילדים לישון. לוקחת אותם לגן. ויוצאת לטיולים משפחתיים עם פרנסואה ואתם, לטבע, ליער, שרק הוא השתנה: הירוק הצהיב, הסתיו הגיע, והוא מצטלם כל כך יפה!

הכרתי פעם משפחה כזאת: ימים אחדים אחרי שמישהי הושלכה מתוכה, לא מרצונה, ואחרת תפשה את מקומה בקלילות ובטבעיות, התכנסו כולם לארוחה משותפת. האישה החדשה ישבה במקומה של האישה הקודמת, ואיש לא חש בחסרונה של המגורשת. אדרבא, הייתה אפילו מי שהפטירה: "איזה יופי שכולנו כאן ביחד".

אז מהו האושר? מראית עין? מילוי של צרכים? מפגש עם סביבה יפה? הכחשה והתעלמות? או השלמה עם מציאות שאי אפשר לשנות אותה?

ּ

אנייס ורדה, מתוך קליפ שבו היא מברכת את באי הפסטיבל

היום בפסטיבל הסרטים בחיפה, "פטרה": שווה צפייה

 

 

הסרט נפתח בכותרת המבשרת: "פרק שני". רגע, תוהים הצופים: מה קרה לפרק הראשון?

מיד אחרי הכותרת הזאת מגיעה כותרת המשנה המסבירה כי הפרק יעסוק בהתאקלמותה של פטרה בבית שאליו הגיעה. ואז ממשיכים להגיע הפרקים עם כותרות המשנה, שמסכמות את מה שעתיד להתרחש על האקרן. והתכסיס המתוחכם והשונה הזה פועל היטב!

קודם כול, מתגלה שגם אם יודעים את העיקר לכאורה, בכל פרק, למשל – שדמות מסוימת תתאבד בו – המתח והסקרנות אינם נפגעים. אדרבא, הם אפילו מלובים במידה רבה, כי אמנם ידוע מה יקרה, אבל לא מדוע, ואיך, ומה תהיה התוצאה של מה שיקרה.

"הפרק הראשון" מגיע בהמשך. ואז מדלגים שוב על החמישי, מגיעים אל השישי אחרי הרביעי, ואחרי זמן מה חוזרים אליו. איזה יופי!

הטכניקה הזאת בעצם מוכרת היטב. מעטים כיום הספרים או הסרטים שהעלילה שלהם מתקדמת באופן כרונולוגי, בלי פלשבקים. בתורת הספרות הרוסית מבחינים בין הכרונולוגיה לבין התוכן העלילתי באמצעות המילים "פבולה", כלומר – הרצף הכרונולוגי, ו"סוז'ט", כלומר – האופן שבו העלילה מוצגת בפועל, עם כל דילוגי הזמנים.

הסוז'ט בסרט שלפנינו מרהיב. המעברים בין הווה לעבר מגבירים את המתח, ויוצרים הפתעות רבות וקיצוניות כל כך, עד שהן מזכירות כמעט את הדרמות שאופרות סבון מתאפיינות בהן. אלא שהיצירה שלפנינו אינה קלישאתית והדרמה קיצונית אמנם, ובכל זאת, איכשהו, אמינה.

יש בו דמות אחת קיצונית מאוד, שהרוע שלה לא מובן. האם, בדומה ליאגו של שייקספיר, לא תמיד אפשר להסביר רוע תככני ומרושע כל כך?

אי אפשר, כמובן, להשוות בין הסרט לבין "אותלו", לא במורכבות ולא בעומק, מדובר בכל זאת בסרט קולנוע שיש בו רידוד מסוים בעיצוב הדמויות והעלילה, ובכל זאת אי אפשר שלא לתהות מה מניע אדם כמו ז'אומה, הפסל המפורסם המניע את העלילה, להתאכזר כל כך אל הסובבים אותו, כולל בני המשפחה הקרובים אליו ביותר.

עניינו העמוק של "פטרה" הוא בתוצאותיו של השקר, ובמה שמתרחש כשהאמת מוסתרת. מסתבר שסודות שנחשפים מאוחר מדי יכולים להיות מסוכנים מאוד.

סרט שכדאי בהחלט לראות.

אמש בפסטיבל הסרטים בחיפה, "אהבה בימים קרים": רק לכאורה משובח

 

 

 

ילדה צוענייה עם צמות שחורות ופנים מלוכלכות שרה שיר נוגה על אהבה אסורה. זה קורה זמן לא רב אחרי שמלחמת העולם השנייה הסתיימה. ויקטור, מוזיקאי פולני ובת זוגו, משוטטים בין כפרים פולנים נידחים ומקליטים את התושבים שרים שירי עם, כדי לתעד אותם.

חלפו כמה שנים. עתה השנה היא 1949. השיר נשמע שוב. הפעם שרות אותו שתי מועמדות ללהקת הפולקלור הפולנית הייצוגית שוויקטור מקים. הן מבצעות אותו בשני קולות, בלי שום ליווי מוזיקלי, באלתור של הרגע האחרון, ומצליחות להתקבל ללהקה.

תחילת שנות ה-50. השיר נשמע שוב, והפעם הוא שונה, חגיגי. הלהקה כולה מופיעה אתו בוורשה, אחרי אימונים מפרכים, בפני מכובדי המפלגה הקומוניסטית.

גלגוליו של השיר נמשכים לאורך שנים רבות  בסרטו החדש של הבמאי הפולני המוערך פאבל פאבליקובסקי, יוצרו של הסרט עטור השבחים "אידה". בכל פעם הוא נשמע שונה, בהתאם לנסיבות ולרוח הזמן שבו הוא מבוצע. השיר מתלווה אל גלגולי האהבה הבלתי אפשרית של שני גיבורי הסרט ויקטור וזוּלָה, אחת משתי הזמרות ששרו אותו ב-1949 באודיציה ללהקה. מדוע, בעצם, הקשר ביניהם כל כך בלתי אפשרי? הרי שניהם בסך הכול פנויים, מאוהבים, מוכשרים. אז מה הבעיה?

לכאורה – המציאות ההיסטורית היא זאת שכופה עליהם קשיים בלתי אפשריים. אימת החיים בפולין בשנות ה-50 תחת השלטון הסובייטי מבוטאת היטב בסרט. בתום ההקרנה, במסגרת פסטיבל הסרטים בחיפה, עלתה המפיקה לבמה והשיבה על שאלות. אחד הצופים סיפר שהוא חי בפולין באותה תקופה, ואמר שיוצרי הסרט לא יכלו לדייק יותר. הסצנה שבה נתבעים מנהלי הלהקה לשיר שירי עם שמהללים את "יושב הראש המהולל" ואת ההישגים המופלאים של המפלגה הקומוניסטית, ראויה לציון. מאיפה ימצאו "שירי עם" כאלה? האם העם שר שירי שבח על תנובת החלב וטוב לבו של סטלין? מסתבר שכאשר אין ברירה הכול אפשרי, וההופעה שבה מגוללים את תמונתו של סטלין מעל חברי הלהקה השרים בדרמטיות סובייטית, מכאיבה יותר משהיא משעשעת.

המפיקה משוחחת עם הקהל

ויקטור מבקש למלט את עצמו מהחיים הסובייטיים. הוא מציע לזולה להצטרף אליו. האם תיעתר לבקשתו? מה יקרה להם?

העלילה מגוללת את כל פרקי החיים שלהם, ועושה זאת, לכאורה בתחכום: בין כל אחד מהשלבים נותר פער שאת פרטיו מתבקש הצופה להשלים בעצמו: מה קרה בין 1952 ל-1954? מה קרה בין פרקי הזמן האחרים? בכל פעם אנחנו פוגשים את ויקטור וזולה אחרי שחלפו כמה שנים, והמפגש המחודש מלמד אותנו משהו על מה שהתרחש בחייהם בינתיים.

כל המתואר כאן מעורר מן הסתם תחושה שמדובר בסרט משובח. אלא שלטעמי משהו משום מה לא פועל כיאות. נתחיל בכך שזולה, שאמורה להיות מעין פאם פאטל מסתורית, מרתקת וקסומה, פשוט מעצבנת. לא השחקנית, היא מגלמת את התפקיד כיאות, והביצוע הג'אזי שלה לשיר החוזר היה בעיני מקסים ונוגע ללב. זולה הדמות קפריזית ומרגיזה. המחוות שהיא עושה, האקטינג אאוט שלה, ההפרזות, הקיצוניוּת, התגובות ההרסניות, פשוט עלו לי על העצבים.

גם סופו של הסרט, שהמפיקה הגדירה אותו "סוף טוב" בעיני יוצריו, נראה לי מקומם ומעוות.

מכל מקום, במאי הסרט זכה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן 2018  והסרט נבחר לייצג את פולין בתחרות האוסקר. הוא יצא להקרנה מסחרית. מוזמנים מספר לי מה דעתכם!

היום בפסטיבל בחיפה, סרטה של אנייס ורדה, "עוברת אורח": כך נראית יצירת מופת!

 

"הזוכה בפרס הגדול בפסטיבל ונציה [ב-1985], 'עוברת אורח' הוא סרטה המצליח ביותר של אנייס ורדה והסרט שהפך את סנדרין בונר לכוכבת." כך נכתב בלשונית "פרטים נוספים" על הסרט, באתר של פסטיבל הסרטים בחיפה, 2018.

בשנה שעברה זכינו להתענג על סרטה התיעודי החדש של אנייס ורדה, "אנשים ומקומות", והשנה נערכת לכבודה בפסטיבל בחיפה רטרוספקטיבה.

איזה סרט מופלא! קשה מאוד לתאר אותו ובעצם אין צורך ואולי אפילו אסור, כי אי אפשר שלא לעשות לו עוול אם מנסים "לסכם" אותו.

כך, במילים מעטות, הוא מתואר באתר של הפסטיבל: "מונה ברז'רו מתה. גופתה הקפואה מתגלה בעיצומו של החורף בתעלה בדרום צרפת. מכאן חוזר הסרט לשבועות שהובילו אל מותה, ואנו עדים לחייה העצובים כשהיא נודדת ממקום למקום, מחפשת עבודות זמניות או מחסה. מונה עצמאית, אבל השאיפה הזו לחופש היא שמובילה בסופו של דבר למותה."

לא, איש לא ידע לעולם מיהי אותה מונה. מדוע נפלטה מהחברה המתוקנת. איך נטשה, או ננטשה, מתי בעצם אבדה, האם יש בכלל בעולם מישהו שהיא חסרה לו, מישהו שהייתה יקרה לו, מישהו שדואג לה, רוצה לדעת מה שלומה, מישהו שהיה רוצה בטובתה. היא משוטטת, מאבדת בהדרגה את נכסיה המעטים, עד לסופה הידוע מראש, מהרגע הראשון של הסרט.

"אני יודעת עליה משהו," נשמע קול בתחילתו של המסע המתחקה אחרי ימיה האחרונים של מונה. האם זהו הקול הכול יודע של הבמאית, בוראת הסרט, שזכותה לעבור בין האנשים האחרונים שאתה נפגשה מונה, "לראיין" אותה ולחדור גם אל צפונות נפשם, אל ייסורי המצפון שהם חשים (ובצדק!), אל מעט החסד שחלקם ידעו להעניק לה, אבל לא במידה מספקת?

זאת לא רק יצירת אמנותית מופתית, אלא גם מסמך חברתי נוקב: מה עולה בגורלם של מחוסרי הבית, האנשים החיים בשולי החברה, איך הם מוצאים לעצמם פת לחם בשעת רעב, מי מנצל את מצבם הרעוע ואת אומללותם, ומי מסוגל להושיט להם יד ולו לזמן מה?

ומה החברה מסוגלת לעשות למענם?

ממליצה מאוד למי שרק יודע כיצד לעשות זאת, לשים את ידו על עותק של הסרט ולצפות בו.

היום בפסטיבל הסרטים של חיפה, "חולי יום ראשון": מזויף!

 

 

"החוויה מתגמלת [… ] סיפור משוחק להפליא ומבוים ברגישות…" כך כתבה נירית אנדרמן בהמלצות של גלריה,  עיתון הארץ. אני נאלצת להביע הסתייגות.  לטעמי מדובר ביצירה שכולה זיוף אחד גדול.

הקצב אכן אטי מאוד,  אטי מדי (!), אבל לא זאת הבעיה. לא התובענות-לכאורה, של מה שמתרחש,  אלא התחושה המתמדת שמה שרואים לא אמין.  לגמרי לא.

מדובר בסרט ספרדי,  הפקה של נטפליקס,  שאינם נוטים לאפשר לסרטים שלהם להשתתף בפסטיבלים.  במקרה הזה הייתי מעדיפה לצפות בסרט בבית,  ואין ספק שעד מהרה הייתי עוברת לאחד אחר,  או מכבה את הטלוויזיה.

התסריט טומן בתוכו הבטחה:  אנבל, אישה עשירה מאוד, מגלה בין המלצרים שמשרתים את אורחיה בסעודה חגיגית, שהיא מכירה את אחת המלצריות:  זאת בתה,  שאותה נטשה כשהילדה הייתה בת שמונה,  ומאז לא שמרה אתה על קשר.  מה יקרה עכשיו?  טמון כאן לכאורה חומר נפץ רגשי.  הבת הנטושה כמו מאיימת על אמה,  ותובעת ממנה רק דבר אחד: לבלות עשרה ימים במחיצתה. עורכי הדין של האישה מזדרזים להחתים את הבת על התחייבות שלא תיצור עוד שום קשר עתידי עם האם, והבת אינה מהססת לשתף פעולה. אבל מה בעצם מפחיד כל כך את האם?  הרי בעלה יודע על הבת הנטושה,  וגם לבתם המשותפת הם מספרים עליה.  אז מה בכלל האיום?

ומה יקרה עתה? הבת, כמובן, כועסת מאוד. האם כמובן, מרגישה אשמה מאוד. אבל אם היא אדם שמסוגל לחוש ייסורי מצפון עמוקים כל כך, אם יש בה מידה רבה כל כך של אמהות, איך זה שנטשה את הבת מלכתחילה?

אמנם יוצרי הסרט לא נגררו לקיטש הוליוודי, אבל בכל זאת, חרף מאמציהם לדייק, הם נכשלים, לטעמי. לא האמנתי ליחסים ביניהן. לא האמנתי לפתרון המובא בסופו של הסרט, שנראה לי לא אמין מכל בחינה שהיא. לא הבנתי מה מקומם של חלק גדול מהפרטים, ומה תפקידם. דוגמה קטנה: הבת שואלת את אמה מדוע העניקה לה את שמה, קיארה. כי זה היה השם של בתו של מרצ'לו מסטרויאני. אז מה? ביצירת אמנות אמיתית יש סיבה לכל פרט. שום דבר אינו מקרי. אי אפשר למחוק שום קו בציור של גדולי האמנים, בלי שהמכלול ישתבש. בסרט שלפנינו התעוררה בי התחושה שחלק מהפרטים יכלו להיות, או לא להיות, ושום דבר מהותי לא היה משתנה. (מה למשל תפקידו של השכן ששומר על הכלבה של קיארה?)

אמנם מופיעים בסרט גם פרטים שמתגלים כסמליים, או כנבואיים (למשל – קיארה רואה אווז גווע, מנסה להאכיל אותו, וכשהיא נוכחת שאין לו סיכוי, היא הורגת אותו: רמז מטרים אך לא ממש מעודן, גם בדיעבד).

על כל זאת נוסף גם הקצב האטי מדי. אפשר היה לקצר את הסרט בחצי, ושום דבר לא היה משתנה.

מי שמבקש לבדוק עם איזו תגובה הוא מזדהה יותר, זאת של מבקרת הסרטים של הארץ, או זאת שלי, יכול לצפות בסרט בנטפליקס. הוא נקרא אחרת בפסטיבל: "חולי יום ראשון" או "המחלה של יום ראשון". מוזמנים לספר לי.

היום בפסטיבל הסרטים בחיפה, "שלושה זרים זהים": חזק, חשוב, מחריד!

 

"Nature or nurture"?  – תורשה או סביבה? מה משפיע יותר על טבעם של בני אדם, וכפועל יוצא – על גורלם: המטען הגנטי שאתו  נולדו, או המשפחה שבה גדלו? השאלה המרתקת הזאת מעסיקה חוקרים, פסיכולוגים, אנשי חינוך, סתם הורים, שכן התשובה לה הרת גורל: האם מי שמגדל ילד "אשם" כשהוא נכשל או אומלל? האם, לעומת זאת, מותר לו להתגאות כשהילד מצליח, או מאושר, ולקחת לעצמו את הקרדיט לכך?

הסרט התיעודי "שלושה זרים זהים" נוגע בשאלה הזאת באופן ייחודי, יוצא דופן ומסעיר, בכאב הבלתי נסבל שהוא מסב.

תחילתו של הסרט שמחה מאוד, ועד שלב מסוים לא היה אפשר להימנע מלצחוק ולחייך. השמחה נעלמת אחרי זמן מה וככל שהסרט מתקדם, כך גוברים הכעס והזעזוע. בתום הסרט, עלתה בקי ריד, אחת משני המפיקים, על הבמה וענתה על שאלות הקהל. אחת מהן הייתה, אם המהפך באווירה שמייצר הסרט היה מתוכנן.

היא השיבה בחיוב. אבל ברור לגמרי שהתכנים העולים בו מכתיבים את התחושה שהוא מעורר.

הסיפור בתחילתו, כאמור עליז, ואפילו מבדח. גבר צעיר מדבר אל המצלמה ומספר כיצד ביום הראשון שבו הגיע לקולג' שבו התכוון להתחיל ללמוד, קיבלו אותו סטודנטים רבים בטפיחות על השכם ובשמחה גלויה. הקרבה היתרה הפתיעה אותו, ובצדק – מי מצפה לחביבות ולגילויי שמחה מופגנים כל כך כבר ביומו הראשון בקולג'? ואז התבררה התעלומה. במקום למד בשנה הקודמת צעיר שנראה בדיוק כמוהו. עד מהרה התבררה התעלומה: שני הצעירים היו מאומצים, שניהם נולדו באותו יום ובאותו מקום, ונולדו לאותה אם.

עד כאן הפתעה, שמחה, צחוקים.

הסיפור הלך והסתבך כשבעקבות חשיפה תקשורתית "נולד" לשניים אח נוסף, כלומר – הם היו בעצם שלישייה, ואומצו במשפחות שונות, כלומר, הופרדו זה מזה בגיל חצי שנה.

השמחה עדיין שוררת על המסך ובקרב קהל הצופים. השלישייה מתפרסמת. הם מופיעים בתוכניות בטלוויזיה, לבושים בבגדים זהים, ומפגינים התנהגויות, שפת גוף, תנועות זהות. הם חוגגים את היחד שלהם. מדגישים את מה שמשותף ביניהם: כולם מעשנים מרלבורו. כולם עסקו בעבר בהיאבקות. כולם נמשכים לנשים בוגרות. אז מה – התפישה שלפיה הגנטיקה קובעת הוכחה? לא משנה היכן גדלת, בסופו של דבר נועדת לעשן מותג מסוים של סיגריות?

במשך זמן מה הם ממשיכים לחגוג את האיחוד המחודש, אבל אז מתגלעים ההבדלים ביניהם. הם לא יכולים להמשיך לדבוק במכנים המשותפים השטחיים שבאמצעותם הזדהו זה עם זה.

אם כך, אולי בכל זאת הסביבה היא הקובעת את אופיו ואת גורלו של האדם?

כל השאלות הללו מסתברות כעניין של מה בכך לאור מה שמתגלה ככל שהסרט נמשך.

מכאן – אזהרת ספוילר!

מסתבר ששלושת האנשים הללו היו למעשה חלק מניסוי שערך פסיכיאטר ניצול שואה, פיטר נויבאור, שביקש לגלות את התשובה לשאלה – חינוך או תורשה. בשיתוף פעולה עם סוכנות אימוץ שאנשיה היו יהודים ושפעלה בקרב האוכלוסייה היהודית בארצות הברית, הופרדו תאומים רבים – איש אינו יודע עד היום כמה מהם – וביניהם גם בובי ספרן, אדי גאלנד ודייוויד קלמן, ילדי השלישייה – ונמסרו לאימוץ במשפחות שמשתייכות למעמדות חברתיים שונים: משפחה עשירה, משפחה מהמעמד הבינוני ומשפחת צווארון כחול. במקרה של השלישייה הניסוי בחן גם את ההורים המגדלים. סגנונם כהורים נבחן באמצעות שלוש ילדות שאותן אימצו שלושת זוגות ההורים כמה שנים לפני שקיבלו לידיהם את ילדי השלישייה. לאורך השנים נשלחו שוב ושוב חוקרים שעקבו אחרי הילדים, צילמו אותם וכתבו עליהם דוחת תצפית. להורים, שלא ידעו מאומה על כך שמדובר למעשה בשלישייה שהופרדה, ולא ידעו כמובן שמדובר בניסוי "מדעי", הסבירו שזהו מעקב שנועד לבחון את גדילתם של הילדים המאומצים.

כמה מחריד. כמה מזוויע. כמה לא נתפש. כך – לערוך ניסוי בבני אדם, בלי ידיעתם, להתאכזר, להפריד אחים, להתעלם לגמרי מהצרכים והרגשות שלהם! כשנודע על כך בדיעבד לאחד האבות המאמצים הוא הכריז בכאב שהוא ואשתו היו מאמצים בשמחה וברצון את כל השלושה!

תוצאותיו של המחקר המזוויע מעולם לא התפרסמו. את הנתונים ניסו להסתיר מפני העולם, ומפני האנשים שעליהם ערכו את הניסוי, בארכיון חתום.

אז מה בכל זאת קובע, חינוך או תורשה?

הניסוי השפיע, לפחות על חייו של אחד מבני השלישייה, באופן טרמינלי, ולשאלה אין תשובה ניצחת, זולת ההבנה שהסביבה מאפשרת, כנראה, לתורשה להתבטא, או בולמת אותה.

ואת זה ידענו, בעצם, עוד לפני שהתחילו להתעלל בתינוקות הללו.

"בשנות השישים והשבעים אף אחד לא חשב שיש בניסוי כזה פגם מוסרי", קובעת אחת מעוזרותיו של הפסיכיאטר בחיוך מבודח וזחוח. הוודאות שבה כנראה גם עכשיו היא אינה מבינה מה עוללו, מפחידה.

היום בפסטיבל הסרטים בחיפה, "בשם האישה": אולי לא אמנותי, אבל בהחלט מעניין

 

 

 

השיר "You make me feel like a woman"  מתנגן בסופו של הסרט. הוא העניק לו את שמו: "בשם האישה", שברוח ה-MeToo# נוגע בסוגיה אקטואלית מאוד: ההתמודדות של אישה שחווה הטרדה מינית במקום העבודה.

נינה, אישה צעירה במשפחה חד הורית, עוברת עם בתה לכפר קטן בלומברדיה. מקום העבודה הקודם שלה כרסטורטורית של רהיטים נסגר, והיא שמחה מאוד להתקבל למשרה של חדרנית בבית מרפא פרטי. מקום העבודה המסוים הזה נעשה חשוב לה במיוחד, כי בתה התאקלמה בבית הספר המקומי, וגם מכיוון שחלק מהשכר שהיא מקבלת מתבטא במקום מגורים. היא מקיימת אמנם זוגיות טובה עם גבר שאוהב אותה ומנסה לשכנע אותה לעבור לגור אתו ולהישען עליו כמפרנס, אבל חשוב לה לשמור על עצמאותה.

הכול טוב בחייה, עד שהמנהל שלה תוקף אותה מינית. "הטרדה?" שואלת אותה אישה מבוגרת, אחת מהאורחות בבית המרפא שנינה מיודדת אתה, "פעם קראנו לזה מחמאה".

המשפט האקראי הזה אומר הכול. מה שפעם נחשב חיזור לגיטימי, גם אם הוא נעשה בניגוד ברור לרצונה של האישה, גם אם הוא לווה באיום מרומז, כשמדובר בעובדת שכפופה לגבר "המחזר", גם אם היה בו יותר מנופך של אלימות, אינו מקובל עוד על נשים. שינו את כללי המשחק. נשים רבות, לא כולן, כפי שיתברר לנינה עד מהרה, אינן מוכנות עוד להיות קורבן לגחמות של גברים בעלי עמדה, שיש בכוחם לפגוע בנשים ובמטה לחמן.

אכן, לא כולן נאבקות. רבות ממשיכות להיכנע, מתוך פחד, מתוך חשש לאבד את ההטבות שמעניק להן המנוול הנצלן, מתוך אינרציה קורבנית שיש צורך בכוחות נפש רבים כדי לגבור עליה.

נשים שפעילות באיגוד העובדים מתגייסות לעזרתה של נינה. אחת מהן מסבירה לה כי בחרה לעבוד בתחום שהוא מבחינתן של הפעילות "לב המאפליה ועל סף הסיבולת שלנו": פגיעות מיניות בעבודה.

"לפני שנשנה את העמדות של הגברים," היא אומרת לנינה, "אנחנו חייבות לשנות את העמדה של עצמנו", כלומר – של הנשים.

הסרט שלפנינו הוא עוד נדבך שנועד לשנות עמדות בקרב הציבור כולו, גברים ונשים כאחת. יש בו מסר שמעודד נשים להיאבק, לא לוותר ולא להיכנע.

מאחר שיש לו מסר (חשוב אמנם!) הוא קצת מגמתי מדי, ולכן אינו דומה באמת ליצירה אמנותית.

עם זאת, כדאי לצפות בו. אמנם הוא לא מעניק חוויה אסתטית מיוחדת במינה, אבל הוא בהחלט מעניין.

היום בפסטיבל הסרטים בחיפה, "מריה קאלאס במילותיה": נפלא!

המלצה לכל מי שמבקש לעצמו מפגש עם קסם יוצא דופן: רוצו לסרט הזה!

"מריה קאלאס במילותיה" הוא סרט תיעודי שיצר טום וולף. במשך שלוש שנים נסע וולף בעולם ואסף קטעי וידיאו וצילומים, הקלטות פרטיות, מכתבים אינטימיים וקטעי ארכיון נדירים, שכולם ממוקדים בזמרת המופלאה, מריה קאלאס. דמותה, המשתקפת מכל התיעוד הזה, ובו לא מעט ראיונות שנערכו אתה, פשוט מקסימה. המפגש אתה מבהיר מהי גדולה של אמן אמיתי, אישה שכישרונה נשגב, והיא לא רק כריזמטית ושופעת חן יוצא דופן, אלא גם צנועה באמת, ועם זאת מכירה בערך עצמה ויודעת היטב מה היכולות שלה (וגם מה הגבולות שלהם).

הקטעים המופלאים ביותר הם כמובן אלה שבהם היא שרה. והם רבים. לא מדובר אם כך בסרט מציצני, אם כי הוא נוגע גם בדרמה הגדולה של חייה של קאלאס, אהבתה רבת השנים לאריסטוטל אונסיס שבגד בה ומעל באמונה כשנשא לאישה את ז'קלין קנדי האלמנה, בלי לספר על כך מראש לקאלאס, בת זוגו באותה עת, שקיוותה כל הזמן להינשא לו. גם מהסיפור הכאוב הזה מצטיירת מריה קאלאס בגדולתה. השחקנית פאני ארדן מקריאה את אחד ממכתביה של קאלאס לאונסיס, והוא כל כך נוגע ללב, כל כך מרגש ומפעים, כל כך מלא באהבה אמיתית וטוטלית, עד שאי אפשר שלא להתפעל ממנה ולכאוב ביחד אתה את מה שאבד לה. (אם כי אונסיס חזר אליה, וכדבריה – הרומן ביניהם לא צלח, אבל הידידות והאהבה גברו על הכול). לא, הסיפור על כל זאת אינו מסתכם ברכילות, אלא הוא מאפשר לנו להבין את דמותה, את עומק הרגשות שלה ואת יופיים.

כבר בראיון הראשון אצל דיוויד פרוסט האנגלי, שמובא בתחילת הסרט – הוא נערך בתחילת שנות השישים – אומרת קאלאס כי היא מצטערת שלא הקימה משפחה, שלא היו לה ילדים. והיא חוזרת על אותו צער גם בתקופה מאוחרת יותר בחייה.

ועם זאת, היא אינה מזלזלת בכישרון החד פעמי שזכתה לו. כל חייה עבדה קשה מאוד כדי לשכלל ולטפח אותו, וידעה להעריך את אהבת הקהל. "ככל שהקהל אוהב אותי יותר, כך אני מחויבת לתת לו יותר," היא אומרת, והקהל אכן מעריץ אותה.

אחת הסצנות המרגשות מתרחשת במטרופוליטן, לשם שבה להופיע אחרי היעדרות שנמשכה שבע שנים. אנשים חיכו במשך שעות ארוכות כדי לקנות כרטיסים לקונצרט. ולמצלמה הסבירו את גדולתה של הזמרת, את עוצמת הכישרון והכריזמה שלה. וכשעלתה על הבמה, עוד לפני שפתחה את פיה, פרצו בתשואות שנמשכו עשר דקות! (לא יכולתי שלא להיזכר במחזה דומה שהתרחש בישראל כשחוה אלברשטיין הופיעה בפעם הראשונה אחרי היעדרות ממושכת מאוד. התשואות שקידמו את פניה העלו דמעות לא רק בעיניה, כפי שהודתה אז באוזנינו).

כמה טוב להיווכח שהראיות ליופי כזה קיימות ונשמרות, וכמה משמח לצפות בהן!

היום בפסטיבל הסרטים בחיפה, "בדיוק כמו הבן שלי": חשוב אבל אטי מדי

 

 

 

"מי אתה?"

"הבן שלך, איסמאיל."

"אין לי בן…"

שיחת הטלפון הזאת מופיעה באחת הסצנות הראשונות בסרט שיצר במאי איטלקי, עם שחקנית קרואטית, ושחקנים האזריים, חלקם אלמונים, ושצולם בחלקו באיראן. שמו של הסרט: "בדיוק כמו הבן שלי". הוא מבוסס על סיפור חיים אמיתי של במאי קולנוע האזרי שסיפר כי כשהוא נתקל במקרה ברחוב בצעירים האזריים, הוא שואל אותם מניין באו, מאיזה חלק של אפגניסטן, ואם במקרה הגיעו מהאזור שלו… "אולי אצליח לפגוש מישהו שמכיר את המשפחה שלי… אני כל הזמן מחפש מישהו שיוכל לספר לי עליהם."

קוסטנצה קואטריליו, במאי הסרט שהשתתף גם בכתיבת התסריט, התבסס על סיפורו.

שני ילדים האזריים נמלטו מארצם, בעידודה של אמם, כדי להינצל מהרדיפות ומהאפשרות הוודאית כמעט שירצחו, במוקדם או במאוחר. "כשהיינו ילדים הלכנו תמיד לכל מקום בנפרד, כדי שאם אחד מאתנו יירצח, האחר יישאר להורינו," מספר איסמאיל לבת הזוג הקרואטית שלו.

התלאות שעברו אחרי שנמלטו מסמרות שיער. ועתה, כשהם כבר שני גברים בוגרים, שיכולים להיבנות באירופה, בארצם החדשה, נודע להם שאמם חיה. והדאגה לשלומה מדריכה את צעדיהם ומאלצת אותם, כמעט בעל כורחם, לשוב לפקיסטן, לשם תבוא אמם במיוחד. הם מבקשים לפגוש אותה, ואחרי כן  בעצם יש  להציל אותה.

מעניין לציין שסרט אחר, "מה יגידו כולם", עוסק גם הוא בצעירה ממוצא פקיסטני שגדלה בנורבגיה ומוצאת את עצמה, בניגוד לרצונה, בפקיסטן, שטרור מחריד שולט בה.

השחיתות, הנחשלות, העזובה והאלימות השוררות בפקיסטן, על פי שני הסרטים הללו, מחרידות, ואי אפשר שלא להתכווץ כשמבינים לאן נקלעים הצעירים הללו, ומה יעלה בגורלם.

בסופו של הסרט עולה שקופית שמספרת על גורלם של ההאזרים, על היותם אחד העמים הנרדפים ביותר בעולם, כדברי הכתוב. "את יודעת מה המחיר של אלמנה האזרית?" אומר איסמאיל לחברתו הקרואטית בציניות ובכאב שאין להם שיעור: קודם הורגים את הגברים, ואז אפשר למכור את הנשים. זוועה!

אחת הסצנות החזקות ביותר בסרט מופיעה לקראת סופו, כשמראים לנו קבוצה של נשים אבודות כאלה, שמחכות בחוסר אונים לגורלן הבלתי נמנע.

סיפורו של הסרט רב עוצמה וחשוב, אבל אליה וקוץ בה: מהלכו אטי מאוד. אטי מדי. לרגעים מתעורר הרצון להאיץ בו, לבקש שיקצר קצת את המסע האינסופי כמעט על פניהם של הגיבורים, על מעשי היומיום שלהם, שאין בעצם צורך להאריך בהם כל כך.

הסרט הוקרן היום בפסטיבל הסרטים בחיפה

סרט הקולנוע "מה יגידו כולם": מי יציל את הנשים מדיכוי?

מי הסוכנים המחמירים ביותר של דיכוי נשים? למרבה הפלא, ובניגוד לציפיות, מסתבר שלא פעם מדובר לא בגברים, אלא דווקא בנשים עצמן, באמהות שמייצגות את תרבות הדיכוי ומיישמות אותה, בעיקר כשמדובר בבנותיהן הצעירות.

אפשר היה להיווכח בכך למשל בספר  מאחורי הרעלה, נשים בעולם הערבי, שם תיארה המחברת, רופאה מצרייה בשם נַואל אס-סעדאוִי, איך הנשים הן אלה שבוגדות בילדות שלהן, מאלצות אותן לעבור מילה, ועושות זאת בברוטליות מבעיתה.

הד לכך אפשר לראות בסרט הקולנוע "מה יגידו כולם", שאותו כתבה וביימה אירם האק, קולנוענית נורבגית ממוצא פקיסטני.

הסרט מספר על נישה, נערה שמוצאה דומה לזה של היוצרת: גם היא ילידת נורבגיה, וגם הוריה הוריה היגרו מפקיסטן כדי להעניק לילדיהם חינוך, השכלה וסיכויים לעתיד טוב. כמו ילדי מהגרים רבים, נישה חיה בקונפליקט בלתי אפשרי. החברה הנורבגית שבה גדלה מציגה בפניה ערכים וצורות התנהגות מערביים שהוריה אינם מסוגלים לקבל. ההורים רוצים חשיפה מבוקרת ומצונזרת לתרבות המערבית שאליה הצטרפו רק לכאורה. למעשה, הם חיים במעין מובלעת פקיסטנית, בתוך נורבגיה. קבוצת ההתייחסות שלהם היא בני המולדת, וכולם דוגלים בערכים שהביאו אתם משם. החופש המאפיין את חייהם של בני הנוער הנורבגיים אינו מקובל על ההורים, ילידי פקיסטן. ליתר דיוק – הם מסרבים לקבל את האפשרות שבתם בת השש עשרה תתנהג כמו בני גילה הנורבגיים. (מן הסתם, אחיה של נישה זוכה ליחס אחר). מצפים ממנה לשוב הביתה מיד בתום יום הלימודים בבית הספר, לא להתרועע עם בני גילה, וודאי שלא להתקרב בשום צורה אל אף נער צעיר.

הפער בין אורחות החיים, בין המציאות הסובבת את נישה ובין ההקפדה היתרה שאליה היא חשופה בביתה, מוליד קונפליקט בלתי נמנע.

מה יקרה אם נישה תתאהב? אם צעיר נורבגי יחזר אחריה, והיא תיענה לחיזוריו?

הסרט מביא בפנינו את הסיפור שבו שני ההורים מפגינים לכאורה חזית אחידה של דיכוי הלבלוב וההתבגרות הנשית של בתם, אבל למעשה מתברר, ככל שהעלילה מתקדמת, שסוכנת הדיכוי האמיתית היא האם. היא זאת שמועלת באמונה של הבת, והיא זאת שמובילה מאחורי הקלעים מהלכים לפגיעה קשה ביותר בבתה, אם כי האב הוא זה שמיישם אותם.

קשה ומכאיב לראות איך אישה שבעצמה עברה דיכוי, מאמצת את ההשקפה שפגעה בה, וממשיכה להפעיל אותה כלפי הדור הבא. נראה כי תהליך השחרור אינו יכול בדרך כלל להגיע מבפנים, ויש צורך בהתערבות מבחוץ כדי להביא לשינוי. במקרה שלפנינו החברה הנורבגית היא זאת שתשנה את גורלה של הנערה. די ברור שנישה, כמו נשים צעירות  הדומות לה, כבר תנהג באופן שונה כלפי בנותיה, ומדובר, אם כן, בתהליך שהולך ומתמשך. (גם מחברת הספר מאחורי הרעלה, נשים בעולם הערבי, שאמה כפתה עליה מילה, פעלה במשך שנים כדי למנוע את מילת הנשים, לתמוך בשמירה על זכויותיהן, ובעיקר לחנך אותן ולהביא לכך שהן עצמן יתקוממו נגד הדיכוי שלהן ושל בנותיהן, במקום לתמוך בו ולשמר אותו).

"מה יגידו כולם" הוא סרט נוגע ללב ומשכנע. הוא הוצג לראשונה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-42 בטורונטו, והוגש מטעם נורבגיה לתחרות האוסקר, במסגרת הסרט הזר. 

סרט הקולנוע "שרוכים" האם יזכה בפרס אופיר?

"אני לא מפגר. יש לי צרכים מיוחדים", כואב גדי, גבר צעיר, את העלבון שמטיחה בו אישה זרה, כשהוא בסך הכול מנסה, ומצליח, להצחיק את בתה הקטנה, שכן כזה הוא: אדם חביב, מלא הומור ואמפתיה לזולת, רגיש ומשעשע.

ממש בסצינות הראשונות בסרט מתברר שגדי איבד את אמו. היא נהרגה במפתיע בתאונת דרכים, ומאחר שאין עוד מי שידאג לצרכיו (הוריו התגרשו בילדותו), אביו, בעל מוסך קשה יום ולא לגמרי בריא, נאלץ למורת רוחו הגלויה לקחת אותו אליו הביתה.

הסיפור, כדרכם של סיפורים, די צפוי. כבר היה מי שסיכם את כל העלילות האפשריות בכל הסיפורים הקיימים בעולם. העיתונאי והסופר האנגלי כריסטופר בוקר סיכם אותן בספרו  The Seven Basic Plots: Why We Tell Stories. יש לדבריו שבע עלילות בסיסיות שחוזרות על עצמן. אחת מהן היא "לידה מחדש: אירוע שמאלץ את הגיבור (או את הדמות הראשית) להשתנות, ולרוב – להשתפר".

אם כן, כל מי שצופה בסרט, ויש לו ותק כלשהו כצופה בסרטי קולנוע או כקורא ספרים, יכול להבין די מהר שהאב הקשוח והאנטיפת, שאינו מהסס להפגין את קוצר הרוח שהוא חש כלפי בנו, עוד ישתנה. שהבן הזה , הכביכול לא מוצלח, יכבוש את לבו, וודאי גם יתגלה כאדם מקסים, נוגע ללב וראוי לאהבה.

אף על פי כן, על אף הציפיות הברורות מראש, הסרט מצליח מאוד, שהרי העלילה היא רק השלד שעליו נבנה כל היתר. וכשאותו "כל היתר" מורכב, אנושי ורגיש, היצירה פועלת היטב, ונוגעת מאוד ללב.

היו אמנם כמה רגעים קצרים שבהם נאלצתי להשעות את הספק ולשכנע את עצמי שכן, מה שקורה על הבד סביר, אפשרי, מתקבל על הדעת. מאחר שהסרט סחף אותי, שמחתי לעשות זאת: להאמין להתרחשויות, לדמויות ולרחשי לבן. רגע של ספק התעורר למשל למראה אחת הוועדות הרפואיות. האם באמת יושבים בוועדות הללו, שחורצות גורלות, אנשים רכי לב כל כך, שמזילים דמעות למשמע הדברים הנאמרים להם? האם שינויי העמדה המוצגים בפנינו אינם מהירים וקיצוניים מדי? התשובה הניתנת בחפץ לב היא שזה ממש לא משנה, כי מוטב, נעים, ובהחלט אפשר, להישבות בקסמו של הסרט.

הקסם נובע במידה לא מעטה מהמשחק המופלא של שני השחקנים הראשיים, דובלה גליקמן, שמגלם את דמותו של האב, ונבו קמחי, שמגלם את דמותו של הבן. קמחי מפליא לעשות במלאכתו. קשה להאמין שמדובר בשחקן ולא בדמות אמיתית של גבר בעל צרכים מיוחדים. האינטונציות, גווני הקול, הבעות הפנים, שפת הגוף, מדויקים להפליא. אי אפשר לא לאהוב את הדמות שהוא מציג, וזה הישג של ממש.

"שרוכים" יתמודד השבוע בטקס פרסי אופיר על הזכות לייצג את ישראל באוסקר הקרוב, ונבו קמחי מועמד לפרס השחקן הראשי.

סרט הקולנוע "ג'ולייט, הגרסה הערומה": קומדיה רומנטית חביבה

מה קורה למי שפוגש במפתיע את מושא חלומותיו, האדם הנערץ עליו ביותר בעולם? תשובה לכך מעניקה סצנה בלתי נשכחת בסרט הישראלי "חולה אהבה בשיכון ג'" של שבי גביזון: "אוולין, אל תלכי, אוולין…" זועק כל לילה אל החושך חרפוף, בגילומו של שמיל בן ארי. כשאוולין חוזרת, כשהיא ניגשת אליו ומנסה לדבר אתו, נוכחותה הממשית רק מפריעה לו. הוא חייב להמשיך לערוג אליה לזעוק את שמה, כמו בשיר ההייקו "בקיוטו אני / ועדיין אני מתגעגע / לקיוטו". הכמיהה אינה נדרשת למימושה.

כך גם בסרט המלבב "ג'ולייט, הגרסה הערומה", המבוסס על ספר של ניק הורנבי. דנקן תומסון, מרצה ללימודי טלוויזיה במכללה ששוכנת בעיירת חוף באנגליה, סוגד לזמר רוק אמריקני שנהפך לאגדה אחרי שפרש והפסיק לשיר. תומסון מקים לזמר, טאקר קרואו, מעין מקדש במרתף של ביתו, ומייגע את אנני, בת זוגו, בהשמעות בלתי פוסקות של שיריו של הזמר, ובפרשנויות אובססיביות של חייו, שהוא עורך גם באתר אינטרנט המיועד למעריציו של הזמר, שם הם דנים בו בלי הרף ומפתחים עליו תיאוריות קונספירטיביות.

ואז קורה משהו מפעים ומשעשע, שאת פרטיו אין לחשוף מפאת החשש לספוילרים.

די אם נאמר שאנו עדים למפגש מאלף בין דימוי, אשליה ודמיון, לבין המציאות השונה מהם כל כך. הפער ביניהם מרתק ומעורר מחשבות על ההבדל שיש בין התדמית שיש לאנשים מפורסמים, לבין קיומם האמיתי, הכרוך בקשיים וקונפלקטים, בדיוק כמו לכל אדם אחר, אבל אינם נראים לעינם של מי שצופים בהם מרחוק ומעריצים אותם.

הצלחתו של הסרט נשענת במידה רבה על החן השופע של איתן הוק, המגלם את דמותו של הזמר, ושל רוז בירן, המגלמת את אנני.

אמנם עלילתו של הסרט צפויה למדי, שכן היא נשענת על תבנית שגורה, אבל מחפה עליה שפע של שנינות והומור אנגלי.

כדאי לראות!

 

סרט הקולנוע היפני "אהבתה מרתיחה את מי האמבט"

תחילתו של הסרט שובה את הלב:  ילדה יפהפייה ועצובה שחולקת את חייה עם אמה. בארוחת הבוקר רואים אותה מהורהרת, שקועה בעצמה, סובלת. היא לא רוצה ללכת היום לבית הספר.

עד מהרה מתברר מדוע: בסצנה חזקה מאוד, עדיין ברגעים הראשונים של הסרט, רואים אותה יושבת במקומה בכיתה, זמן קצר לפני תחילת השיעור. היא רואה את הבנות האחרות, חברותיה לספסל הלימודים, מגיעות, וכבר כולה מכווצת, מתכוננת לקראת הבלתי נמנע: כל אחת מהילדות, שבעצם אינן חברות אלא אויבות, חולפת לידה ונתקלת בכוונה בשולחן שלה. סבלה של הילדה, אזומי, קשה מנשוא. אבל אמה אינה מוותרת לה, מאלצת אותה להתמודד, ללכת בכל זאת לבית הספר, להתגבר, לא להיכנע לייאוש.

עד כאן הכול אמין ומשכנע. חבל שהיוצר, ריוטה נקאנו שכתב את התסריט וביים את הסרט, נסחף בהמשך למחוזות מופרכים ולא אמינים.

עניינו של הסרט בנטישה של אמהות, וככל שהוא מתקדם מסתבר שעוד ועוד דמויות שהן בעצם ילדות עזובות או אמהות נוטשות. יש גם אבא אחד נוטש, אבל הוא נשאר בשוליים, דמותו זניחה ולא חשובה.

התגליות השונות טומנות בחובן לא מעט הפתעות. כל מיני אמיתות חיים מתגלות, והסצינה ההתחלתית שבה אם ובת חולקות מידה לא מעטה של בדידות משותפת (די בהתחלה נודע לנו שאביה של הילדה, בעלה של אמה, נעלם לפני כמה חודשים) הולכת ומשתנה, עד שבסופו של הסרט מתמלא הקיום שלהן בעוד דמויות רבות, שכולן קשורות איכשהו באימא, בכוח ההשפעה הרב שיש לה על אנשים, בהשראה שהיא מעניקה להם כדי שילמדו לחיות כיאות, לנהל חיים שיש בהם משמעות וכוח, וידעו להיאבק באויביהם האמיתיים או המדומים.

כל זה נשמע נפלא. הבעיה שהתהליכים מואצים, די בסטירת לחי או בעלבון שהיא מטיחה באדם הניצב מולה כדי שישתנה לגמרי ויבין איך בדיוק עליו לנהוג מעתה ואילך.

במילים אחרות: יש משהו מופרך בהתפתחויות, ויותר מדי מעגלים נסגרים באופן מושלם, כך שלא נשארים קצוות פרומים או חידות שאין להן פתרון. לכל מרכיב בסרט יש הסבר מסודר שנקשר לשאלה כלשהי, והכול ביחד אמור להצטייר בשלמות נוגעת ללב, אבל המאמץ לטוות מארג שלם נכשל, כי חלק גדול ממה שקורה פשוט לא משכנע. סצינות מסוימות נחוות כאילו נלקחו מסרט הוליוודי שבלוני שבו נוצר איחוי מלאכותי של לבבות סדוקים. אפילו הסמליות שנקט הבמאי פשטנית מדי. בריאיון אתו הסביר כי יוצרי הסרט דיברו "על האם והבת ורצינו שלצופים יהיה דימוי של שתי הנשים הללו. האמא היא אדום והבת היא כחול בהיר. בדרך מסוימת הצבעים האלה מסבירים הרבה על הדמויות. באופן אישי אני אוהב את הצבע האדום. עבורי הוא מלא תשוקה ובעצם מושלם לדמות של האם מלאת האהבה. אני תמיד מודע לצבעים בסרט הזה."

עם כל ההסתיגויות, יש לציין לטובה את משחקה של האנה סוגיסאקי  (Hana Sugisaki), הילדה המגלמת את דמותה של אזומי. סוגיאקי משכנעת מאוד. על הבחירה בה סיפר הבמאי: "הילדה בסרט היתה מאוד אותנטית, גם באודישן היא היתה כזו. היא לא אהבה לעמוד בשקט אפילו לא לשנייה. בחרתי אותה דווקא בגלל זה. כולם מסביב התנגדו. כולם אמרו לי שיהיה לי מאוד קשה עם הילדה. והם צדקו (צוחק), היה לי קשה, אבל היא נתנה לי משהו שאף ילד שחקן לא יכול היה לתת. הצלחתי לקבל תגובות אמיתיות של ילדה. זה היה קשה ויחד עם זאת הנאה גדולה לביים את הילדה-שחקנית הזו".

מעלה נוספת של הסרט היא בצוהר שהוא פותח אל אורחות החיים ביפן (בהנחה שמה שמצטייר בו נאמן למציאות). מעניין לראות על איזה אוכל הם מתענגים, איך נראים בתי המגורים, בתי הספר ומנהגי האבלות שלהם, מה הם נוהגים ללבוש, מה מעסיק אותם. סרט כזה מספק את הצורך של מי שמעדיף להישאר במקומו, ובה בעת להתוודע אל מציאות חיים רחוקה.

הסרט זכה בפרסים רבים: בשלושה פרסי האקדמיה היפנית לקולנוע, בהם לשחקנית הראשית, שחקנית משנה ותגלית השנה, בפרס הסרט הטוב ביותר, השחקנית ראשית, שחקנית משנה והשחקנית מבטיחה בתחרות הוצ'י לקולנוע, בפרסים בשלושה פסטיבלים בינלאומיים: פסטיבל הקולנוע של טוקיו, פסטיבל הקולנוע בבוסן דרום קוריאה, ופסטיבל הקולנוע הבינלאומי במונטריאול, ובשני פרסי משחק בתחרות קינמה ג'ופו.

סרט הקולנוע "שאהבה נפשי" או "מרדנות"? (ואיך הוא נקשר לספר ההונגרי "התמימוֹת: רצח הנערות שהסעיר את הונגריה")

למרבה השמחה, אל הסרט "שאהבה נפשי" הגעתי, כדרכי, "טאבולה ראסה". לא ידעתי עליו דבר וחצי דבר. בטור בשבחי הקריאה התמימה  ניסיתי בעבר לתאר את החוויה המתאפשרת לטעמי כשהקורא (או הצופה!) אינו יודע מאומה על מה שצפוי לו. לדעתי רק כך, כשהוא מרשה ליוצר להוליך אותו, לרמוז, להטעות ולהפתיע, רק כשהוא מתמסר לתהליך ומרשה לו לפעול, יכול הצופה או הקורא לזכות במגע ישיר וראשוני עם היצירה.

למרבה הצער, נתקלתי לאחרונה בנסיבות אחרות בספוילר שכשמו כן הוא, שכן היה "הַרְסן" שפגע לי בחוויית הקריאה: מדובר בספר "התמימות: רצח הנערות שהסעיר את הונגריה", מאת הסופר ההונגרי סילארג רובין, שראה אור לאחרונה בעם עובד, בתרגומו של דוד טרבאי. בהקדמה, שאותה כתב המתרגם, תיאר טרבאי את סיפור המקרה המובא בספר לפרטיו, וגם הביא בפני הקורא, ליתר דיוק "סיכם", את ממצאיו של הכותב, שחקר את אותה פרשה. כשקראתי את הספר עצמו הרגשתי מרומה! אילו הובאו דבריו של המתרגם כאחרית דבר, הייתה יכולה להיות להם הצדקה, אבל במבוא? לפני שהקורא יודע משהו, הוא כבר מקבל את "השורה התחתונה"? במיוחד כשמדובר בסוג של חקירת רצח? אמנם הסופר מעבד את התהליך בדרכו, והיא מרתקת, אבל הפרטים, שלתחושתי "נתחבו" לגרוני, בלי שהתכוננתי לכך, בפירוש קילקלו לי. (אם כי הספר, כאמור, מעניין מאוד!). למי שמתכוון לקרוא אותו, ראו הוזהרתם… המלצתי היא – לקרוא את ההקדמה בסוף, לא מראש.

הצפייה בסרט "שאהבה נפשי" הוכיחה לי שוב שההחלטה לא לדעת שום דבר מראש פועלת היטב מבחינתי, שכן חלק מההתרגשות שהוא עורר בי נבעה מכך שלא היה לי מושג "על מה" הוא, או במה הוא "עוסק".

לפיכך לא אחשוף גם כאן את מהותו (אם כי נוכחתי שבביקורות שהתפרסמו עליו – קראתי אותן כמובן בדיעבד – לא היססו רוב המבקרים לפרוש את הסיפור כמעט במלואו, ואפילו הקפידו לתאר באריכות את אחת הסצינות הכלולות בו!) אציין רק את התהליך העדין והמתעתע, שבו מתגלה לנו האמת המפתיעה על הדמויות. על החוכמה שבה חושף במאי הסרט הצ'יליאני, סבסטיאן לליו – שסרטו "אישה פנטסטית" זכה בשנה שעברה באוסקר – את הפרטים עליהן, על היחסים ביניהן ועל הדרמה של חייהן.

"אני מעריץ נשים, הייתי שמח להיות אישה," אמר הבמאי בריאיון שהעניק בשנה שעברה בהקשר של סרטו הקודם. אפשר בהחלט לחוש בכך גם בסרט הנוכחי. הוא מבוסס על  הרומן  מרדנות (Disobedience), שכתבה אישה, נעמי אולדרמן. (תהיתי אם השם שהוענק לסרט בעברית מוצדק. באנגלית שמו זהה לזה של  הרומן. אחרי שההקרנה הסתיימה, חברתי ואני "החלטנו" שכן, "שאהבה נפשי" הולם אותו כנראה אפילו יותר…). מרדנות הוא ספרה הראשון של אולדרמן, ילידת לונדון, שגדלה בקהילה יהודית אורתודוקסית. בעברית ראה הספר אור בהוצאת אופוס.

אישה אחרת, רייצ'ל וייס, ילידת לונדון, שגם מגלמת את אחת הדמויות הראשיות, הפיקה את הסרט.

שאהבה נפשי, כאמור, מעניק חוויה אסתטית ומשמעותית, ולא מעט חומר למחשבה ולדיון. עם זאת, עלי להודות שמבחינתי הקצב שבו התנהל היה לפעמים מבחינתי אטי מדי שלא לצורך, והיו כמה  סצינות שבהן התעורר בי הרצון ללחוץ על דוושת הגז כדי להאיץ אתו קמעא…

"Buena Vista Social Club: Adios": שלום ותודה!

כוכבכוכבכוכבכוכבכוכב לפני כמעט עשרים שנה הופיע הסרט הדוקומנטרי "בואנה ויסטה סושיאל קלאב". הבמאי וים ונדרס עקב בו אחרי האיחוד-מחדש של מוזיקאים קובניים, שאותו יזם ידידו, המוזיקאי האמריקני ריי קודר. הסרט תיעד את הצלחתם של המוזיקאים, שחלקם היו כבר בני תשעים, ואת הקונצרטים שלהם באמסטרדם ובקרנגי הול.

בשנה שעברה הופיע סרט המשך דוקומנטרי: "בואנה ויסטה סושיאל קלאב: אדיוס", שחוזר אל אותם מוזיקאים ומעמיק את ההיכרות שלנו אתם ועם חייהם, ובעיקר עם מה שחשו אז, במהלך היצירה של הסרט הקודם, ועם הנס שאירע להם, כשהעולם הכיר פתאום בכישרונם המופלא, והעניק להם בזקנתם שפע של אהבה והצלחה.

המפגש המחודש עם הדמויות הללו מרגש כל כך, עד שברגעים מסוימים הקשו הדמעות על הצופה לראות את מה שמתרחש על האקרן. (הסרט הגיע בהקרנה חד פעמית אל אולם התרבות בסביון). הפער הבלתי נתפס בין הכישרון לכישלון, ואז, לפתע –התיקון העצום, הלא צפוי, מסעיר את הנפש.

אחד מגיבורי הסרט, הזמר איברהים פרר, תָּמֵהָ: עכשיו? כשאני כבר בקושי יכול ללכת? כשהקול שלי כבר לא יפה כמו שהיה? צניעותו ועדינותו נוגעות ללב, שהרי הגיל לא פגע בכלל בקולו ובכישרונו. הוא מספר כיצד זומן בשעתו אל המפגש המפתיע, אחרי שנים של עוני שבהן, כך הוא מעיד, התייאש לגמרי מהמוזיקה. באותו יום עסק כמו תמיד בצחצוח נעליים, שכן על כך הייתה פרנסתו. וכשהזמינו אותו לבוא אל אולפן ההקלטות סירב תחילה, עד שהבין שישלמו לו. "הגעתי במחשבה שאהיה זמר מלווה," הוא מספר. בתצלום המופיע על עטיפת התקליט "בואנה ויסטה סושיאל קלאב" רואים אותו, כך מסופר בסרט הנוכחי, כפי שהגיע באותו בוקר לאולפן, אחרי ששטף את הפנים, אבל על חולצתו נותרו כתמים של משחת נעליים. ואז, באולפן, כשהחל לשיר, הדהים את כולם בקולו הצלול, המדויק, רב ההבעה, היפה כל כך!

רק את אומרה פורטונדו הוא לא הפתיע. היא, הגברת הראשונה של המוזיקה הקובנית, ידעה תמיד שאיברהים פרר הוא אחד מגדולי הזמרים בעולם. אבל, היא מסבירה, בשל מזגו העדין, בשל המתיקות של אופיו, הוא לא ידע להידחף, לא ידע להיאבק על מקומו, וברבות הימים נעלם ונשכח.

הסצינות המרגשות ביותר בסרט הן אלה שבהן השניים, אומרה פורטונדו ואיברהים פרר, שרים ביחד. שני הזקנים הללו, המלאים בעדנה, מביעים את אהבתם זה לזה ולמוזיקה בעוצמה שקשה כמעט להכיל.

"Dos Gardenias"
Written in 1945 by Cuban composer and pianist Isolina Carrillo

 

הסצינות המסעירות את הלב רבות. כך למשל מרגשת מאוד הסינה שבה נגן הלאוטה מספר כי במהלך ההקלטות השמיעו לו קטע מוזיקלי, וביקשו ממנו לנסות לחקות את הנגינה. הוא מספר כיצד הקשיב לסולו שהתבקש ללמוד ממנו, והבין פתאום שמדובר בנגינה שלו עצמו, בהקלטה מלפני שנים רבות. "זה אני!" הוא אומר בחיוך של מי שהציבו בפניו כביכול רף גבוה: את עצמו…

אחת הדמויות המרתקות בסרט החדש, כמו גם בקודמו, היא זאת של קומפיי סגונדו, גיטריסט, זמר, ומלחין. הקסם האישי של האיש, שהיה בן תשעים ושתיים כשצילמו את הסרט "בואנה ויסטה סושיאל קלאב", הוא אינסופי. חיוכו, שמחת החיים שלו, נותרים בזיכרון, כמו גם הרגעים הקטנים שהסרט הנוכחי מתעד: בוויכוח מוזיקלי עם אחד הנגנים הוא נוזף בו: "אתה לא זקן, אתה משוגע…" וכשהלה מסביר לו שהוא מנגן כבר עשרים שנה, מפטיר סגונדו, "ואני מנגן תשעים שנה"… "שלושה דברים אדם חייב לעשות בחייו," הוא אומר בחיוך שובה לב, ומסביר מדוע הוא הולך אל מותו כשהוא שלם עם עצמו: "לנטוע עץ, להוליד ילד ולכתוב ספר. אני עשיתי את שלושתם…"

בסרט פוגשים את המוזיקאים הנהדרים הללו, וגם נפרדים מהם, בתחושה של עצב מעורב בהכרת תודה על הזכות שנפלה בחלקנו להתוודע אליהם וליהנות מהמוזיקה שהותירו אחריהם.

חלפה כמעט שנה מאז שהסרט הוקרן בישראל, אבל אפשר לשכור אותו באמזון, תמורת 4.99$, או לקנות אותו תמורת 9.99$.

הנה הקישור. 

טרקים מתוך "בואנה ויסטה סושיאל קלאב":

מה הדימיון שיש בין פקיסטן וישראל?

"אהבתי מאוד להצטלם. בכל פעם שאימא שלי קנתה לי בגדים חדשים, לבשתי אותם, והצטלמתי," מספרת אישה צעירה שאת פניה לא רואים, אלא רק את תצלומי העבר שהיא אוחזת בידה. ואז מתברר שהיא אחת מהנשים הפקיסטניות שפניה הושחתו. ילדה מספרת שהמורה ניסה לאנוס אותה והיא התנגדה. אישה אחרת על גבר שסירבה לו. אחרות – על בעלים שהענישו, התנקמו, ניסו להיפטר.

בכל שנה מדווחים שם על כ-100 מקרים שבהם גברים שפכו חומצה על פניהן של נשים. "בשנייה אחת הוא הרס חיים שלמים", מספרת אחת הקורבנות בסרט התיעודי הקצר "Saving Face"שזכה ב-2012 בפרס האוסקר.

יוצרי הסרט מעריכים כי יש עוד מקרים רבים דומים שכלל אינם מדווחים. התופעה נפוצה עד כדי כך, שקיימות מרפאות מיוחדות שבהן מנסים לטפל בנפגעות, לאפשר להן לעבור ניתוחים קוסמטיים שישחזרו את תווי פניהן ויעניקו להן תקווה של חיים.

הסרט עוקב אחרי כמה מקרים מזעזעים: רופא פלסטיקאי פקיסטני, ד"ר מוחמד ג'וואד (Dr. Mohammad Jawad), שגר באנגליה מגיע מדי שנה לארץ מולדתו כדי לטפל בנפגעות. אחת הנשים שהוא מראיין חושפת את פניה והמראה מחריד. היא מספרת לו כיצד בעלה, גיסתה וחמותה התנפלו עליה, שפכו עליה חומצה, השליכו עליה כיריים בוערות, בניסיון להמיתה. "איפה את גרה עכשיו?" שואל הרופא שכבר נתקל באי אלה מקרים מזעזעים, אבל תשובתה מערערת אפילו את שלוותו: "בבית שלהם," היא אומרת, מתייפחת למראה תדהמתו, ומסבירה שאין לה ברירה, כדי לראות את ילדיה, היא נאלצה לשוב אל הבית שבו ניסו לרצוח אותה והותירו אותה פגועה עד אימה.

שניים מהגברים הפוגעים מתראיינים בסרט. מדהים לראות את אחד מהם, שניסה להרוג את אשתו הצעירה בעזרת אמו ואחותו. כמה תמים וביישן הוא נראה, מחייך בחביבות ומכחיש: הוא לא עולל מאומה. הוא מסביר שהיא זאת שהפילה על עצמה נר, באחד מהתקפי הזעם הרגילים שלה. הפער בין מעשיו להתנהגותו יכול להטריף את הדעת. שהרי אלימות נגד נשים אינה תופעה ייחודית לפקיסטן. שם משחיתים להן את הפנים, וכאן הורגים אותן. 17 גברים רצחו נשים שהיו בנות זוגם ב-2017, ו-126 נשים בעשור האחרון. בחלק גדול מהמקרים הספיקו הנשים להתלונן במשטרה על אלימות, אבל לא חייהן לא ניצלו. קיימים בארץ מקלטים לנשים נפגעות אלימות במשפחה. במקום להוציא את הגבר האלים, מנתקים את הקורבן מסביבתה הטבעית וממעגל החיים שלה. במקום לבודד אותו, מאלצים אותה להתגונן.

בימאית הסרט, שרמין אובייד-צ'ינו (Sharmeen Obaid-Chinoy), היא עיתונאית פקיסטנית שמקדישה את זמנה למאבק למען נשים. את השראתה ליצירת הסרט שאבה מאישה, גם היא נפגעת תקיפה של השחתת פניה באמצעות חומצה, שהתאבדה אחרי שעברה עשרות ניתוחים פלסטיים. לטענתה של הבמאית במידה רבה בזכות הסרט שיצרה, העביר הפרלמנט הפקיסטני חוק שאמור לעזור בהרשעה של הפוגעים. היא סיפרה שהתקשתה לזכות באמונן של הנשים שאותן תיעדה.

למרבה הצער, מסתבר שאחת מהן תבעה אותה לדין, בטענה שהבמאית החתימה אותה על מסמכים ריקים, ושבגלל הסרט בעלה סילק אותה מהבית ובני משפחתה ניתקו אתה כל קשר. הבמאית מצדה טענה כי אותה אישה הייתה אמורה להינתח אצל אותו רופא שתיעדה אותו מגיע מאנגליה, אבל סירבה. יחד עם זאת, נעתרה היוצרת לתביעתה של האישה שדרשה ממנה לא להציג אותו בפקיסטן.

אפשר לצפות בסרט בקישור כאן. (הכתוביות באנגלית). הוא נמשך 40 דקות.

עלמה דויטשר: פלא אמיתי!

כוכבכוכבכוכבכוכבכוכב כל מי שרוצה לזכות בשעה קסומה של אושר ותחושה שיש עדיין יופי בעולם, מוזמן לצפות בסרט "עלמה דויטשר, החיפוש אחר סינדרלה" (להלן קישור):

זהו סיפורה של עלמה דויטשר, מוזיקאית מחוננת וילדה יוצאת דופן ומיוחדת במינה.

כדי להבין את גדולתה חייבים לצפות בה בסרט, שמביא משהו מאישיותה הקורנת, מהמקוריות והכישרון החד פעמי, מעולמה הפנימי העשיר, ומהנועם והקסם שהיא מקרינה. מפעים ללמוד לא רק על כישרונה המוזיקלי המופלא, אלא גם על השפות שהחלה להמציא כבר כשהייתה בת ארבע, על המלחינים השונים ש"חיים" בתוכה, כל אחד עם סגנון ההלחנה האופייני לו, ולצפות בה יוצרת, מאלתרת, מנחה את מנצחי התזמורות ואת הנגנים שאתם היא עובדת כיצד עליהם לדייק בביצוע היצירות שלה.

בוויקיפדיה בעברית מוגדרת עלמה "ילדת פלא בתחום המוזיקה הקלאסית", וגם "מלחינה, פסנתרנית וכנרת בריטית". בגיל שנתיים ידעה עלמה לזהות תווים, ובגיל ארבע, כפי שמעיד אביה, כבר החלה לנגן בפסנתר יצירות לא מוכרות – מנגינות "ששמעה" בראש.

היא הספיקה עד גיל 12 להלחין כמה יצירות. המרשימה שבהן היא האופרה "סינדרלה", שבוצעה בגרסה בימתית מלאה בווינה בדצמבר 2016 (את ההפקה הזאת מלווה הסרט), וכעבור שנה גם בקליפורניה. בגירסתה של דויטשר ההתאמה בין סינדרלה לנסיך אינה מוצאת את פתרונה בעזרת נעל, אלא בזכות כך שהנסיך משורר וסינדרלה מלחינה, והם מצליחים למצוא זה את זה.

דויטשר הסבירה למראיין מה-BBC שלא סתם בחרה בסינדרלה-מלחינה: לא על עצמה חשבה, אלא על נאנרל, אחותו של מוצרט, שאותה, בניגוד לאחיה, לא עודדו לפתח קריירה מוזיקלית, ואפילו בלמו אותה. (בהקשר זה, אי אפשר, כמובן, שלא לחשוב על אחותו הבדויה של שייקספיר, שאותה הביאה לעולם וירגי'ניה וולף במסה הפמיניסטית "חדר משלך", בניסיון להסביר את המכשולים הבלתי אפשריים שעמדו בפני נשים יוצרות).

בחדרה של עלמה דויטשר תלויה תמונתה של נאנרל, לאות הזדהות עם גורלה, השונה כל כך מזה שלה עצמה, שכן ברור לגמרי שהוריה של דויטשר, הבלשן הישראלי-בריטי גיא דויטשר וחוקרת הספרות ג'ייני דויטשר, מטפחים באהבה רבה אותה ואת אחותה הצעירה ממנה, שגם היא מוזיקאית מחוננת. מרגש לראות את יחסי האחווה והפרגון ההדדי בין שתי האחיות: הן מנגנות ביחד יצירה לשני כינורות שעלמה חיברה, והלן, האחות הצעירה, עומדת לצדה כשהיא מנגנת בפסנתר ומעבירה למענה את הדפים. בתום הפרימיירה של האופרה מברכת האחות הצעירה את אחותה הבכורה והמוכשרת כל כך, ועושה זאת בחום ובהתפעלות שמחממים את הלב. נראה שהוריהן מצליחים לטפח לא רק את כישרונן של הבנות, אלא גם את אישיותן.

עלמה דויטשר ואחותה הלן

הסרט "עלמה דויטשר: למצוא את סינדרלה" הופק ב-BBC. הוא פרק בסדרה Imagine – "דמיינו", ובה סרטים דוקומנטריים בנושאי תרבות. למרבה השמחה הסרט, כמו גם פרקים רבים אחרים בסדרה, זמין ביוטיוב. למרבה הצער, אין כתוביות בעברית.

קלאוס רפלה, "הבלתי נראים": האם אנשים בודדים יכולים להציל את מצפונו של עם שלם?

"רציתי להציל את ארצי", הוא מצטט את דבריה של האישה שבזכותה הוא חי, ומוסיף "ולדעתי היא הצליחה". הדובר הוא סיומה שמשון שונהאוס יליד ברלין, היחיד מבני משפחתו שניצל מן הגירוש לאושוויץ. בזכות כישרונו כגרפיקאי פעל  במהלך המלחמה כזייפן דרכונים שסופקו למאות יהודים והעניקו להם זהות בדויה. עד יום מותו ב-2015, התגורר בשוויץ. בריאיון שהספיקו לערוך אתו רואים אדם שיש לו עדיין ניצוץ של הומור בעיניים ושמחת חיים ניכרת. את העובדה שהוא חי הוא חב לאישה שעליה הוא מדבר: גרמנייה תושבת ברלין, שבמהלך מלחמת העולם השנייה עשתה מעשה נדיר אבל משמעותי מאוד: היא הסתירה אותו, וכך הצילה אותו ממוות בטוח. כמוה, הוא סבור שלא רק אותו ואת גופו החד-פעמי הצילה, אלא גם את ארצה: ליתר דיוק – את מצפונה. אותה גרמנייה הוכיחה שבימים שבהם שלט בארצה רוע בלתי נתפס, היו גם אנשים אחרים, נדירים ואמיצים.

הסרט "הבלתי נראים" הוא סיפורם של ארבעה יהודים ילידי ברלין שעירם נהפכה בשבילם למקום המסוכן ביותר בעולם, ובעולם כולו לא היה להם מקום אחר, בטוח יותר. ב-19 ביוני 1943 הכריז שר התעמולה הגרמני, יוזף גבלס, שברלין "נקייה מיהודית". הוא לא ידע שבעיר מסתתרים 7,000 יהודים. מתוכם שרדו בתום המלחמה כ-1,700. אין ספק שלאף אחד מהם לא היה סיכוי אלמלא עזרו להם גרמנים מתנגדי המשטר, כאלה שהסכימו לתת להם מקלט, בחלק מהמקרים – אצלם בבית, חרף הסיכון לא רק למסתתרים, אלא גם להם עצמם ולבני משפחתם. כך ניצל גם אויגן הרמן פרידה, יליד 1926. אמו היהודייה גידלה אותו עם בעלה, אביו החורג, שהיה נוצרי. האם ניצלה ממאסר ומהגירוש "מזרחה" כלומר – לפולין ולאושוויץ, אבל בנה בן ה-16 נחשב יהודי, וחייו היו בסכנה. משפחה גרמנית הסתירה אותו, ובשלב מסוים הוא הצטרף לחבורת של פעילים שבשנתיים האחרונות של המלחמה פיזרו בברלין עלונים שבהם עדכנו את תושבי העיר וסיפרו להם על פשעי הנאצים. (פעילותם מזכירה כמובן את הספר לבד בברלין מאת האנס פאלדה).

העזרה לא התבטאה רק במעשי הצלה והסתרה. באחת הסצנות בסרט מראים כיצד גרמנייה תושבת ברלין תוחבת לכיסו של יהודי בחשאי חפיסת סיגריות, זאת אחרי שהכרטיסן בחשמלית פוקד עליו לקום על רגליו: אמנם אותו צעיר יהודי רשאי לנסוע לעבודה, כי תרומתו למפעל לייצור נשק חיונית והוא גר במרחק שמקנה לו את הזכות, "אבל זה לא אומר שמותר לך לשבת", מטיח בו הכרטיסן. בחפיסת הסיגריות שהאישה נותנת לו, כך הוא מסביר כעבור שנים רבות, ביקשה לאותת לו שהיא בעדו, שהיא מתנגדת למדיניות הנאצית שהכרטיסן ביטא בנוכחותה בברוטליות.

"הבלתי נראים" הוא סרט שמשולבים בו, לצד השחזור הקולנועי, קטעי ארכיון קצרים מאותה תקופה (הם מעלים על הדעת את התיאורים המחרידים בספר ברלין סוף), וגם ראיונות עם ארבעה מהניצולים. הם מספרים על מה שעבר עליהם, ואז האירועים מוצגים בפנינו: הפרידה מההורים, החיפוש הקדחתני אחרי מחסה זמני או קבוע, השעות שבהן נאלצו חלקם לשוטט בעיר במשך ימים שלמים, כי רק בלילות היה להם מקום מפלט, האימה שמא ייתקלו באדם שמכיר אותם, הצורך לסגל לעצמם הליכה ועמידה של אנשים "רגילים", כלומר – של גרמנים לא יהודים, ובמילים אחרות: לא להיראות מבוהלים ומפוחדים.

ארבעת הניצולים היו צעירים מאוד. היו להם יכולת הישרדות יוצאת דופן, תושייה וכוחות נפש מרשימים. כך למשל, במסווה של אלמנות מלחמה גרמניות, מצאו שתיים מהם מחסה כמשרתות בביתו של קצין בוורמכט. בסצנה מעוררת פלצות רואים אותן משמשות כמלצריות במסיבה שעורך הקצין לחבריו. כולם משתכרים, ושתי הצעירות היהודיות עומדות ומוזגות להם עוד ועוד משקאות, עד שאחד מהם נועץ בהן מבט חשדני – "את נראית יהודייה", הוא אומר, והיא אינה מאבדת את העשתונות ומשיבה מיד "הרי לא נשארו יהודים בברלין". התגובה של הנוכחים – פרץ צחוק פרוע – מרחיקה מעליהן את הסכנה.

תחושת הנרדפות שהסרט מביע עזה מאוד. קשה לקלוט איך ביום אחד איבדו הצעירים הללו את כל האחיזה במציאות המוכרת והבטוחה שבה גדלו, ואיך מצאו את עצמם בסביבה מוכרת, ועם זאת עוינת ומסוכנת כל כך. אז מה נדרש כדי שצעירה יהודייה בברלין, בשנת 1944, לא תיתפס ותירצח? הנה סיפור נוסף, זה של האני לוי, גם היא ילידת ברלין. עד שהמלחמה פרצה גרה האני עם הוריה בקרויצברג. אביה נפטר ב-1940 בעקבות עבודות הכפייה שבהן אולץ לעסוק. שנתיים אחרי כן הלכה גם אמה לעולמה. האני הייתה בת 17 כשהצליחה להתחמק ממאסר, בעזרת מכר לא יהודי. ימים ארוכים שוטטה בעיר, ובלילות מצאה מקלט בבית קולנוע, עד שערב אחד שאלה אותה הכרטיסנית בפליאה מדוע היא שבה ורואה את אותו סרט. ברגע של שבירה סיפרה לה האני שהיא יהודייה נרדפת, ומוכרת הכרטיסים החליטה בו ברגע להעניק לה מחסה. עד תום המלחמה הסתתרה האני בביתה. מאז שנת  1946 היא מתגוררת בפריז. בתום הסרט עולה כתובית המספרת לנו שהיא סבתא רבתה מאושרת לנינים רבים.

נעים לשמוע על מי שהצליחו לשרוד. אלה סיפורים מרשימים ומעוררי השתאות. אסור כמובן לשכוח שרוב הנרדפים נתפסו ונרצחו, אבל עניינו של הסרט בניצולים ולא פחות מכך – במצילים, שכולם הוכרו כחסידי אומות עולם, וטוב שהסרט מביא בפנינו את שמותיהם, מעשיהם וגבורתם, שאסור לה להישכח.

הסרט "מורשת נאצית – מה שעשו אבותינו": האם מוצדק שבן יתנער מאביו?

בעבר, בימים שלימדתי את המחזה "כולם היו בני" של ארתור מילר, נהגתי להקדים את קריאת הטקסט בשאלה שהפניתי אל בני הנוער היושבים מולי: האם, שאלתי אותם, יכול לקרות משהו שיגרום לכם לנתק קשר עם מישהו מבני המשפחה שלכם?

התשובה השגורה הייתה – מה פתאום. אין מצב. ואם, הקשיתי, היה נודע לכם שאותו בן משפחה עבריין? לא, לא, כמובן שהיינו תומכים בו. ואם לא סתם עבריין, אלא פושע ממש? התגובות נשארו די יציבות. רוב הנוכחים הצהירו שבכל מקרה לא ינטשו הורה, אח או בן דוד, גם אם יתגלה להם שפשע.

ואז החמרתי את השאלה: ואם יתגלה שהוא אנס? כאן כבר ראיתי כמה הבעות פנים מוטרדות, ספקניות, אבל רבים המשיכו לתמוך בבן משפחה שכזה. אנס סדרתי? שפגע בילדים?

ואולי – תהיתי – פושע מלחמה? נאצי? רוצח המונים? אהה. בשלב הזה נותרו עדיין בני נוער שהכריזו על נאמנות מוחלטת, לא משנה מה. אבל רבים מהם השתתקו.

כשגמרנו לקרוא את המחזה חזרתי אל השאלה, שלא כולם זכרו. שכן בסופו מתגלה כי ג'ו קלר, אבי המשפחה הנערץ, פשע כנגד בני עמו, במהלך מלחמה: בעיצומה של מלחמת העולם השנייה גרם האיש למותם של כמה עשרות טייסים אמריקניים, לאחר שהורה לשותף שלו במפעל לייצור חלקי מטוסים לשלוח חלקים פגומים, אף על פי שהיה ער לסכנה. לאחר מעשה עוד הגדיל לעשות, כשהפליל את השותף והעמיד פנים שידו לא הייתה במעל. כריס, בנו של ג'ו קלר, מתקשה מאוד להתמודד עם פשעיו של אביו. עם העמדת הפנים הצדקנית שלו, ועם חוסר הנכונות שלו לקבל על עצמו את האחריות למעשיו. ויחד עם זאת, כריס מחליט לא להסגיר את אביו לשלטונות, כדי שייתן את הדין. ג'ו קלר הוא זה שמטיל על עצמו עונש מוות: הוא מתאבד, כשהוא מבין את המשמעות העמוקה של התנהגותו, ואת השלכותיה: בסוף המחזה נודע לו שבנו האחר, לארי, שבניגוד לכריס היה בטוח שאביהם אשם, התאבד, כי לא היה מסוגל להתמודד עם הגועל והזעם. אז מה דעתכם על כריס? על לארי? על ג'ו קלר, נהגתי תמיד לשאול.

הסרט "מורשת נאצית: מה שעשו אבותינו" מציג דילמה דומה, ושתי צורות התמודדות של בנים שנאלצים לחיות עם הידיעה שאביהם הוא פושע מלחמה.

פיליפ סנדס, עורך דין יהודי, פעיל זכויות אדם שמשפחתו נספתה בשואה, פוגש את ניקלס פרנק ואת הורסט פון וכטר. אביו של ניקלס היה הנס פרנק, המושל הכללי של פולין הכבושה, שפיקד על גירוש יהודי פולין לגטאות ועל ארבעה מחנות מוות. פרנק נידון למוות והוצא להורג בנירנברג. אוטו פון וכטר שירת בכמה תפקידים, בין היתר היה ראש המנהל האזרחי במחוזות קרקוב וגליציה. ניקלס פרנק מגנה את אביו כפושע מלחמה, ואילו הורסט פון וכטר משוכנע שאביו היה בן אדם הגון וטוב, כי הוא עזר לאוקראינים בגליציה, ושחרר אותם מהכיבוש הסובייטי.

תגובותיהם של השניים, שבתחילת הסרט מציגים את עצמם כידידים וכמי שמחבבים זה את זה, והעימות הבלתי נמנע ביניהם, מרתקים. פרנק מנסה להוכיח לפון וכטר שאביו היה פושע, ומצפה ממנו להכיר באמת ולהתנער מהאב. ניקלס פרנק חד משמעי בעמדתו. הוא נושא על כתפיו תחושת אשמה כבדה על מעשים שלא הוא עשה. אי אפשר שלא לחוש שההתנערות שלו מאביו פוטרת אותו מכל אחריות, כי כשנדרשת ממנו הכרעה מוסרית הבחירה שלו ברורה לחלוטין. לעומת זאת הורסט פון וכטר, הבן הנאמן לאביו, מתפתל בלי הרף.

בהתחלה הוא מנסה להציג את עצמו באור חיובי. כך למשל הוא מספר שבנעוריו החליט להשתחרר ממשפחתו, בחר לעבוד כשוליה של אמן ("יהודי!" הוא מדגיש, ומסביר עד כמה הפרט הזה חשוב לו), ואפילו צייר בעצמו ציורים מזעזעים של הוצאות להורג. לכאורה הוא מבין, כועס, מתקומם נגד הנאציזם ופשעיו. אבל בהמשך מתברר שכאשר הדברים מגיעים אל אביו, הוא נשמע שונה. מקומם. מדאיג. מעורר סימני שאלה. בעצם – מרגיז מאוד. לא רק את הצופים בסרט, אלא גם את ניקלס פרנק, שבסופו של דבר מחליט להתנער ממנו.

באחת הסצנות הבלתי נשכחות לוקח פיליפ סנדס את שני הבנים אל העיירה שבה גרו כל בני המשפחה שלו, עד שנרצחו. הם נכנסים ביחד אל בית הכנסת ההרוס ואחרי כן הולכים אל האתר שבו נשארו קבורים כל תושבי העיירה היהודים, אחרי שנורו.

ניקלס פרנק מזועזע. בעדינות ובאנושיות הוא שואל את צאצאם של הנרצחים מה הוא מרגיש. מה המקום הזה אומר לו. אפשר לראות עד כמה קשה לו.

הורסט פון וכטר לעומתו מנסה כל הזמן לעשות רציונליזיות. בית הכנסת עוד יתמלא באנשים, הוא "מבטיח", ומוסיף ואומר: "אני לא רוצה להיתקע במקום הזה, מלא בושה וכאב," וגם, למרבה הזוועה, שהוא "גאה" להיות שם (!). מי היו היורים, הוא מבקש לדעת, ומוסיף שהיו שוטרים (לא אביו!), שאת שמותיהם היה רוצה לדעת. הוא רואה במקום שדה קרב, כי כאן, במקום הזה בדיוק, התנהלו קרבות קשים מאוד במלחמה העולם הראשונה (!).

הסרט כולל לא רק ראיונות, אלא גם קטעי וידיאו ישנים ותצלומים מהאלבומים המשפחתיים. אפשר לצפות בו ביוטיוב (הקישור להלן), אם כי איכותו ירודה משהו. הוא זמין בנטפליקס.

לוקה גואדנינו, "קרא לי בשמך": האם יש לציבור זכות לא לדעת

מוצאי שבת. אולם הקולנוע בקניון של קריית אונו. בקהל יושבים שנים עשר אנשים שהגיעו לצפות בסרט עטור השבחים "קרא לי בשמך". בטבלת המבקרים של עיתון "הארץ" הוא מופיע במקום השישי בין הסרטים המומלצים ביותר. רוב המבקרים העניקו לו ארבעה עד חמישה כוכבים, וגם הטריילר עורר תחושה שמדובר ביצירה ראויה ומושכת את הלב: סיפור אהבה בין שני גברים, על רקע הנופים היפהפיים של איטליה. נשמע טוב, נכון?

בערך באמצע הסרט פרשו שישה מהצופים, ועד מהרה נסו עוד שניים על נפשם. ברגע הסיום נשארו רק הנחושים, הסובלניים או המנומסים ביותר. כותבת שורות אלה נמנית עמם, אם כי, יש להודות, קינאתי בנמלטים והשתוקקתי מאוד להצטרף אליהם… הפער בין השבחים, הציפיות, והמועמדויות לפרס האוסקר (לסרט הטוב ביותר, לתסריט המעובד, לשחקן הראשי ולשיר המקורי), לבין הסרט שהוקרן בפנינו, היה בלתי נסבל.

לכאורה יש בו ב"קרא לי בשמך", כל המרכיבים שיכולים להפיק יצירה קסומה: סיפור אהבה, משחק מעולה, בעיקר של טימותי שלמיי, המגלם את דמותו של נער בן שבע עשרה שמתאהב באסיסטנט של אביו הפרופסור, וכאמור – הרקע של איטליה, עיירת הנופש שאליה מגיעים כל קיץ בני המשפחה של אֶליוֹ, הנער המאוהב. הבעיה מתחילה בליהוק של אוליבר, הסטודנט האמריקני שאֶליוֹ מתאהב בו. את דמותו מגלם ארמי האמר, שנראה בשנות השלושים או אפילו הארבעים לחייו. (אגב, רק גילו של אֶליוֹ נמסר. הוא אומר במפורש שהוא בן שבע עשרה. גילו של אוליבר אינו מצוין!). סיפור האהבה אינו מתרחש אם כן בין שני צעירים שווים או לכל הפחות קרובים זה אל זה בגילם, אלא באדם מבוגר ש"נעתר" לפיתוי, אבל בעצם מתחיל בו ביוזמתו, בנגיעות וברמזים שמציתים תשוקה בנער הצעיר ממנו בהרבה. קשה שלא לחוש שמדובר בעצם בניצול. אמנם התסריט מדגיש מאוד את ההתאהבות של אֶליוֹ, ואת מאמציו-לכאורה של אוליבר לא לאפשר את הקשר המיני ואפילו לבלום אותו, אבל הוא בכל זאת מתרחש, והצפייה בו מטרידה. קשה שלא להביא אל הסרט את השקפת העולם שלפיה האדם המבוגר אמור לשלוט ביצריו ולא להרשות לעצמו להיסחף לתוך קשר שמוּעד לפגוע בצעיר ממנו. מה גם שלכל אורך הסרט מודגשת משיכתו של אוליבר לנשים, הוא מפלרטט לא רק עם אֶליוֹ אלא גם עם צעירות שנקלעות בדרכו, אפילו ברגעים שאמורים להיות מוקדשים רק לקשר הזוגי שלו עם הנער המאוהב בו. האם מדובר באמת בסיפור אהבה נוגע ללב, או בפתיינות חסרת לב? האפשרות השנייה מכאיבה יותר, אך אולי נכונה ואמתית. אבל לא זה מה שאנחנו מתבקשים לראות כאן, שהרי לקראת סופו של הסרט אביו של אֶליוֹ מאשר את הקשר של בנו עם הסטודנט המבוגר, ומעניק לו תוקף של סיפור אהבה, לא של פגיעה. לי הייתה תחושה שזאת תוספת לא משכנעת, שתפקידה לנופף באצבע מתריסה לעבר מי שיגָנו את הקשר, כדי לומר להם שהם טועים. הנה האב בכבודו ובעצמו מסביר לבנו שהוא בר מזל, כי הוא, האב, מעולם לא חווה אהבה כזאת (ואומר גם שאשתו, אמו של הנער, אינה מבינה מה באמת קרה בין בנה לבין הסטודנט של בעלה)! האם זאת באמת שיחה ראויה ונוגעת ללב, כפי שאנחנו מתבקשים לחשוב, או שמדובר בעצם בבגידה של האב באשתו, ובעצם גם בבנו? האבא מספר לבן שבעצם אינו אוהב את אמו (חרף הקרבה המודגשת המובאת בפנינו?) וזה אמור לרגש אותנו?

ניחא. אז מדובר בקשר לא נאות ובבלבול בין אהבה לפתיינות ובגידה. אבל זאת לא הבעיה העיקרית. הקושי הממשי שחשתי נבע מהתחושה המלאכותית, הלא אמינה, שהסרט עורר בי לכל אורכו. מדוע, למשל, מופגנת כל כך יהדותם של הגיבורים? מה משמעותה? איזה טעם יש בה? במה היא אמורה לתרום? הפרט שמוצג כאילו יש בו משמעות כלשהי הוא בעצם סתמי לחלוטין, כי אינו מוביל לשום מקום, ואינו מפותח בשום צורה. כמו כן, העלילה מתנהלת באטיות רבה, שמטרתה העיקרית, כך נראה, היא לאפשר לגיבור האמיתי של הסרט – הנוף של איטליה – לככב. הבעיה שמקומות יפים שתרומתם לסרט אינה ברורה מתחילים כעבור זמן מה לייגע. נוף בסרט עלילתי שאינו משרת שום אמירה מזדקר כמו עוד פרט סתמי, ולכן מיותר ומעצבן.

ואי אפשר לא להזכיר את אחת הסצנות הקשות בסרט. היא אמורה כנראה לבטא חושניות מופלגת ומרטיטה. מדובר בקטע שבו מרבית הצופים נסו מהאולם, זה שבו אֶליוֹ הצעיר, השטוף בתשוקה מינית, אונס אפרסק. ברגעים כאלה מתחשק לקרוא בקול ולומר "זכותו של הציבור לא לדעת ולא לראות את כל הפנטזיות העולות בדעתם של יוצרים". יש ודאי מי שרואים בסצנה הזאת ביטוי לחושניות מופלגת. הצופים במוצאי שבת בקריית אונו העדיפו לוותר לא רק עליה, אלא גם על כל מה שבא בעקבותיה. נראה שלאיש מהם לא היה באמת אכפת מה יעלה בגורלם של גיבורי הסרט.

שלומי אלדר, "ארץ זרה" – לצפות! ואין שום צורך במילים נוספות.

הסרט התיעודי  "ארץ זרה" אינו זקוק להסברים או לפרשנויות נלוות. הוא מדבר בשם עצמו, וכל מי שיש לו עוד מצפון, חייב לצפות בו.

נאמרים ונראים בו דברים שחובה על כולנו להקשיב להם ולראות אותם, בתשומת לב מלאה. הם קורעים את הלב, אבל אסור לברוח מפניהם. פשוט אסור!

אזכיר רק קטע אחד קצר מתוך הסרט (שאורכו שעה ורבע): את דבריו של ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש, הגניקולוג הפלסטיני, כמה שעות אחרי ששלוש מבנותיו נהרגו בעזה כשפגז צה"לי פגע בביתו: "זה המסר…", הוא אמר, "מהרופא הפלסטיני, ממחנה הפליטים ג'בליה… שנולד וגדל שם, ועבד בכל לבו, בכל רצונו האמיתי, ואני שליח של שלום…"

אבו אל-עייש דיבר אל מצלמות הטלוויזיה במקום פומבי, בבית החולים שיבא. בעודו מתנה את כאבו, ועומד, באצילות נפש בלתי נתפסת, על עמידתו האיתנה למען השלום, ואמונתו הלא מעורערת שהסדר בין ישראל לפלסטינים אפשרי, התפרצה נגדו ישראלית ותקפה אותו, נוכח המצלמות. את הבעת הפנים שלו, המיוסרת, המופתעת, המזועזעת, נוכח התוקפנות שהוא נאלץ לספוג בשעה שהוא ממשיך להושיט יד אל ישראל, למרות האובדן המחריד שספג זה עתה, לא אשכח לעולם. אני זוכרת אותה מאז, מהחדשות ששודרו בטלוויזיה.

לא רק כאב אפשר לראות בפניו, אלא גם נחישות. ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש ממשיך להיות פעיל שלום.

לאחר שזכה בפרס הסרט הדוקומנטרי בפסטיבל חיפה, ושודר בטלוויזיה ב"כאן 11", הוא מופיע ביוטיוב במלואו. הריהו:

אלירן אליה, סרט הקולנוע "מוטלים בספק": מדוע הוא סרט כה עוצמתי

ב"משל המערה" הידוע של אפלטון תיאר הפילוסוף בני האדם שכלואים בתוך מערה חשוכה. פניהם מופנות אל קיר, שעליו מוקרנים הבהובים וצללים. אין לאנשים הללו מושג שלא את המציאות הם רואים, אלא את השתקפותה.

קולנוענים רבים (ביניהם כריס מרקר ואורסון וולס) השוו את משל המערה לאמנות הקולנוע: גם שם בני אדם יושבים בחושך וצופים בדימויים שמוקרנים על המסך, ויוצרים סיפור שאיננו המציאות. ההבדל העיקרי טמון בכך שבקולנוע הצופים יודעים שהם רואים בדיה, ומודעים להבדל בינה לבין האמת. כלומר – בין מה שהם רואים על המסך, לבין החיים שמחוץ לאולם.

עד שמגיע סרט כמו "מוטלים בספק", שכמו בקסם מופלא ומתעתע נע בין אמת לבדיה, בין דמיון לתיעוד, בין שיקוף מדויק של המציאות לעיצוב אמנותי ומתוכנן שלה.

כדי לעשות זאת, משתמש הסרט באמנות הקולנוע, במעשה ארס פואטי: זהו סרט שמראה לנו איך הקולנוע מסוגל לייצג בני אדם, להציג אותם, ובה בעת גם להביא אותם לפנינו באופן שבו הדמות והשחקן נראים כאילו התערבבו, ולא ברור עוד איפה מתחיל הקולנוע ואיפה הוא נגמר.

סיפור המעשה, כך מקפיד הסרט להודיע לנו בתחילתו, מבוסס על אירועים אמיתיים, כנראה חוויה של הבמאי או התסריטאי. כדי לספר על אותה התנסות הוא מציג בפנינו דמות של במאי קולנוע שנדרש לבצע עבודות שירות עם קבוצה של בני נוער שגם עליהם הטילה החברה עונש על עבירות שביצעו. הוא מגיע כדי ללמד אותם קולנוע, והמפגש ביניהם מייצר עשייה קולנועית. הצעירים – בני הנוער מגלמים אותם בסרט עושים זאת בווירטואוזיות, או שמא הם משחקים את עצמם? (הסרט זכה בפרס אופיר גם על הליהוק) – מתפתים להיחשף בפני המצלמה. לאורך הסרט אנו מקבלים אותם פונים אלינו באופן ישיר, בקלוז אפ, מספרים לנו כל אחד ואחת בכמה מילים את סיפור החיים המחריד שלו או שלה. של הדמות? של השחקן? של שניהם בו זמנית?

בתחילת הסרט אפשר לרגע להאמין שאנו עתידים לצפות בגרסה הישראלית של "לאדוני באהבה": ז'אנר הסרטים המוכרים על מורה שמגיע אל חבורה של בני נוער פרועים ומתוסכלים, שהוא מצליח בקסמו האישי ובאהבת האדם שלו לרסן, ולשנות את חייהם.

אבל לא. "מוטלים בספק" לא ימכור לנו זיופים מתוקים, ולא ייקח אותנו בשמחה ובששון אל הסוף הרצוי לנו. לאורך הסרט מוטלים מוקשים שאינם מתפוצצים: האם יתרחש רצח בסצנה שבה שכן יורד אל הספסל מול דירתו כדי להשתיק את הצעירים היושבים שם ושותים? האם הוא יתרחש בסצנה שבה גבר מנוול עושק את אחד הצעירים? האלימות שם, כל הזמן, מצליחים לרסן אותה, אבל היא מבטיחה לבוא ולתת את ההופעה שלה. החוכמה של הסרט היא שלמופע האלימות הקשה ביותר אנחנו לא עדים. אנו רואים רק את תוצאותיה, הקורעות את הלב. לפעמים אין צורך להכביר במילים, לפעמים, גם בספרות, השתיקה מפחידה הרבה יותר.

גיבורי הסרט, בני הנוער שחייהם אבודים, הם אלה שמוטלים בספק. הם לא יודעים אם המציאות שהם חווים יכולה להיות אמיתית. האם ייתכן שנער יחשוד באמו שהיא מסממת אותו בחשאי, כדי שיהיה לה שקט? האם אפשרי שאמו של נער שזכה במלגת לימודים תעשוק אותו, ותוציא את כל הכסף על קניית ירקות? האם מתקבל על הדעת שאין לצעירים הללו שום עתיד, שום תקווה, שום אפשרות להיחלץ מתוך העוני, ההזנחה, האלימות, הבזבוז?

הם מנסים ליצור סרט שיספר להם על עצמם. הם מגיעים למצב שבו הם מנסים להבין אם הם עצמם קיימים, אם הם יכולים לחוש בקיומו של הזולת שלצדם.

עד שהמציאות מגיעה, וחובטת בכוח רב בנפשם ובלבם של הדמויות ושל הצופים. אבל אלה האחרונים מגיעים בכל זאת לרגע שבו האור באולם נדלק, ההבהובים על המסך נמוגים, הקהל קם על רגליו ויוצא מהאולם כדי לשוב אל חייו. ואילו הנער שמגלם את הנער שעליו מספר לנו הבמאי, מתחנן רק לדבר אחד: להתעורר מחלום הבלהות שהוא חייו האמיתיים.

"מוטלים בספק" הוא אחד הסרטים הישראליים העוצמתיים ביותר שראיתי בשנים האחרונות.

סרט תיעודי של נטפליקס, "את האורח הבא אין צורך להציג": מלאלה יוספזאי

מי שזקוק לאַנְטידוֹט יעיל כלומר – לתרופה נוגדת רעל – כנגד דבריו המתועבים של הרב אלי סדן, מוזמן לצפות בפרק הראשון בסדרה החדשה שעלתה לאחרונה בנטפליקס.

כזכור, הרב, שזכה לפני שנתיים בפרס ישראל, צולם בעת שהרצה לחניכיו במכינה הצבאית שייסד, ואמר להם כי "הפשע שהפמיניזם המודרני יוצר הוא לחנך את האישה להיות עצמאית, להיות בלתי תלויה בבעלה, לדאוג שיהיה לה הכנסה מספיק טובה. מסרסים את היכולת שלה להיות אישה טובה ואימא טובה. זה אסון, זו טרגדיה […] מחנכים אישה מגיל צעיר שהיא צריכה להיות עצמאית ומסרסים את הכוח הכי חשוב שיש לה – הכישרון והתבונה לבנות את הבית".

נטפליקס מעניקה במה למנחה הטלוויזיה הוותיק דיוויד לטרמן, בסדרת ראיונות ששמה "את האורח הבא אין צורך להציג". שיחתו  עם הצעירה הפקיסטנית מלאלה יוספזאי שזכתה בגיל 17 בפרס נובל לשלום היא מופת של הנאה צרופה.

מלאלה זכתה בפרס נובל בשל פעילותה למען השכלה של נערות ברחבי העולם. כשהייתה בת 15 ירה בה איש טליבן באוטובוס שבו נסעה בדרכה חזרה הביתה  מבית הספר. היא נפצעה פצעים אנושים, הוטסה לאנגליה, החלימה, והיא ממשיכה בפעילותה שהחלה בה כבר בגיל 11, תחילה – בבלוג שבו כתבה על זכותן של נערות לרכוש השכלה. כיום היא עסוקה בהקמה של בתי ספר, בעיקר במקומות שבהם עזרתה נחוצה, באפריקה ובאסיה.

מלאלה ניחנה באישיות קורנת. התבונה, האיפוק, חוש ההומור, הנועם הרב שהיא משדרת, לצד כושר המנהיגות יוצא הדופן והנחישות והמסירות לרעיון שהיא מטפחת מאז שהייתה ילדה, מרשימים ומעוררים השראה. השיחה שלטרמן מנהל אתה אינה מתמקדת רק בפמיניזם שלה, או במאבקה למען השכלה של נערות. לטרמן מתבדח אתה, שואל אותה שאלות אישיות, "אני רוצה שבסוף המפגש נהיה חברים," אומר והיא משיבה מיד, "אנחנו חברים!"

תגובותיה מרשימות ומרגשות מאוד. כך למשל, כשהוא שואל אותה מה דעתה על הנשיא טרמפ, היא עוקפת את המכשול באלגנטיות ומפתיעה את לטרמן האמריקני בתגובתה: "אני גרה באנגליה," היא עונה לו, "מה הדעה שלך עליו?…"

מרגש במיוחד לצפות בה כשהיא מסבירה מדוע חשוב כל כך שנערות ילמדו. במה הן יכולות לתרום לא רק לסביבתן הקרובה, אלא לאנושות כולה.

"מה יש לטליבן נגד השכלה של נשים?" שואל המראיין, "מהיכן זה מגיע? למה הם עושים את זה? ממה הם פוחדים?"

"הם משתמשים בשם האסלאם," היא משיבה, "הם אומרים 'זה מה שאלוהים אומר. זה מסר מאלוהים'. והם טועים לגביו לגמרי, לדעתי." היא מוסיפה ומסבירה: "הם יודעים שחינוך יכול להעצים נשים. הם זיהו את זה. כי הם יודעים שאם אישה תלמד בבית הספר, היא תהיה עצמאית. היא תקבל החלטות בעצמה. יהיה לה סטטוס משלה. היא תעבוד. היא תצא מהבית ותסגל זהות אישית. והם פשוט לא רוצים את זה. הם לא יכולים לקבל נשים כשוות. מה שממש חבל, הרעיון הזה."

מלאלה מוסיפה ומסבירה שמדובר פשוט בשנאת נשים. ברצונם של גברים לשמור על עליונותם ועל חולשתן של נשים. "הם רוצים שנשים לא יהיו חכמות, שהשכל שלהן יהיה חלש יותר, שלא יוכלו להחליט כמו גברים. זה פשוט שגעון גדלות ושנאת נשים נושנה. ואז מוצאים תירוצים: תירוץ תרבותי, תירוץ דתי, ומנסים למצוא איך לתמוך בעמדה הזאת."

האם יש טעם להראות את השיחה אתה לרב סדן? למרבה הצער, די ברור שלא.

מוטב להתמקד במלאלה. את נאומה בטקס הקבלה של פרס נובל חתמה במילים האלה: "ילדה אחת, מורה אחת, ספר אחד ועט אחד יכולים לשנות את העולם".

סרט של נטפליקס "גלוריה אולרד, פמיניסטית" מי מפחדת לומר "אני פמיניסטית"?

כמה כוח יש לאדם אחד? האם הוא יכול להשפיע על תהליכים היסטוריים, לשנות אותם, להטות את כיוונם? הסרט התיעודי "גלוריה אולרד, פמיניסטית" מבית היוצר של נטפליקס מוכיח שאישה אחת נחושה, מסורה ונחרצת, יכולה לפעול למען החברה, לשנות את מציאות החיים של אינספור אנשים ואת הלכי הרוח ותפיסות העולם הרווחות בסביבתה.

גלוריה אולרד היא עורכת דין אמריקנית שמגויסת כבר עשרות שנים למאבק למען זכויות אדם בכלל, ונשים בפרט. היא זאת שליוותה את המתלוננות נגד כוכב הטלוויזיה ביל קוסבי, כשזימנה את מסיבות העיתונאים שבהן ניצבו מול הכתבים והצלמים, וסיפרו איך קוסבי סימם ואנס אותן, ותמכה בהן כשנחשפו. יותר מחמישים הנשים שהתלוננו הוכיחו שקוסבי פעל על פי דפוס קבוע, והסתבר שלמסה המצטברת של המתלוננות היה משקל רב עוצמה: בעקבות הלחץ הודה קוסבי שאכן נהג לסמם נשים, אבל חוק ההתיישנות חל על רוב פשעיו.

גלוריה אולרד, כפי שאפשר לראות בסרט המרגש הנושא את שמה, לא הסתפקה בתמיכה רגשית. היא פעלה באופן נמרץ כדי לשנות את החוק, כדי שההתיישנות לא תחסום עוד את הדרך אל תביעה משפטית של נשים שנדרש להן זמן כדי לעבד את  מה שעברו. כידוע, גם בישראל חוק ההתיישנות מונע מנשים רבות לתבוע את הפוגעים בהן, והגיעה העת לבטל אותו. "למי החוק הזה מועיל?" תוהה אולרד, "ולמי הוא מזיק?" התשובה ברורה כל כך, ועמה ההבנה שמדובר בחוק מרושע שמונע את עשיית הצדק.

"שאלתי את עצמי מה אני רוצה להיות," מספרת אולרד על מחשבותיה בתחילת פעילותה כעורכת דין, "והחלטתי להיות חזקה." אכן – הדמות המצטיירת היא של לוחמת בלתי נלאית. אישה בעלת עוצמה מפעימה. כזאת שאינה פוחדת ואינה נרתעת, שפועלת לא רק במישור המשפטי, אלא גם במדיה – מתראיינת, מדברת, מסבירה – הכול כדי לשפר את המציאות.

בסרט היא מספרת גם מה גרם לה להיעשות לוחמת כה נועזת. איזו טראומה עברה, ואיך היא מאפשרת לה להבין נפגעות, ולנהוג בהן בכל כך הרבה אמפתיה וכבוד. איך החליטה להיאבק, ולא להיות קורבן. סיפורה האישי מחריד, אבל הכבוד העצמי שבו היא מספרת אותו, היכולת שלה להפיק כוח מהכאב ומהעלבון, מרשימים ומעוררים השראה.

מאבקיה עלו בהצלחה. היא הצליחה למשל להביא לכך שבחלק מהמדינות גברים ונשים יכולים להינשא לבני מינם, ומשפחות של נפגעי אלימות זוכות להשמיע את קולן. למשל, במשפט של או ג'יי סימפסון, שרצח את אשתו, היא דיברה בשם אחותה של הנרצחת והוריה, שעל פי החוק לא היו בכלל צד בהליך המשפטי.

אויביה מאשימים אותה שהיא עושה הכול בשביל הכסף, אבל אחת המתלוננות נגד ביל קוסבי מספרת שממנה ומחברותיה לא גבתה כל תשלום. אין ספק שהלהט שבו היא תומכת בנשים, לא רק בעולם המשפט אלא גם בפוליטיקה –  היא הייתה פעילה מאוד למען הילרי קלינטון – נובע מתחושה עמוקה של אחריות ושל אכפתיות. אחת החברות שלה מעידה כיצד דחקה בה לפעול למען נשים, וכעסה עליה מאוד כשהסבירה שלה אין זמן פנוי להקדיש למען הזולת.

אין ספק שבשל נכונותה להילחם בחירוף נפש למען זכויות שוות לנשים קנתה לעצמה אולרד לא מעט אויבים. יש אפילו מי שאומרים עליה שהיא מאיימת עליהם בתוקפנות שלה. אין לה קושי עם תדמיתה הציבורית: "אם ידעו שאני נחמדה, לא יפחדו ממני," היא אומרת בחיוך לאחת הנשים שאומרת עליה שהיא בעצם אדם חביב מאוד.

לקראת סופו של הסרט רואים אותה במפגש אקראי עם אחד משונאיה. הוא עומד מולה, תוקף ומנאץ אותה בגסות רוח שלא תיאמן, היא מקשיבה לו ומשיבה במתינות ובחיוך. אומרת לו שהיא מודה לו על כך שהוא משתמש בזכותו לדבר (!). מסבירה לו שאלוהים שהיא מכירה מכבד את כל בני האדם. מדגימה כיצד היא מסוגלת לנקוט גם סגנון דיבור מכיל, מנסה לפרוק את האיש מזעמו, וודאי שאינה יורדת לרמתו.

"גלוריה אולרד, פמיניסטית" הוא סרט מרתק (כאמור – זמין בנטפליקס!)  על אישה מרגשת, שמוכיחה שכן, אדם אחד נחוש וחדור מטרה, יכול לשנות את העולם לטובה.



"כפמיניסטית אני מאמינה בשוויון זכויות תחוקתי, חברתי וכלכלי לגברים ולנשים. לעתים קרובות אני שואלת מה את, אם אינך פמיניסטית? אדם גזען, חסר סובלנות וצר אופקים. הרי אין כאן מצבי ביניים, ממש כפי שאי אפשר להיות 'חצי בהיריון'."