אני רוצה להתווכח עם הסוף של הסרט “שבע ברכות”.

אתחיל ממנו. מודה: לא יכולתי להתגבר על היבבה החנוקה שהרעידה אותי, כשצפיתי בסצנה האחרונה. לא ידעתי בוודאות אם מה שעורר אותה היה רק מה שנראה מולי על המסך, או השילוב בינו לבין הרקע האישי שלי. כנראה – שניהם.

ועם זאת כן: אני רוצה להתווכח עם מה שהוצג בפנינו. עם אי הנוחות שחשתי, ועם תחושת הצרימה שהתעוררה בי.

למען האמת, גם בחלקיו הראשונים של הסרט הרגשתי אי נוחות רבה. בדיעבד הבנתי שהייתה מכוונת. שהיוצרים ביקשו בפירוש לעורר אותה.

אנחנו פוגשים שם משפחה מרוקאית חמה וקולנית, תוססת ודביקה, נלהבת ועליזה, לכאורה – קבוצת אנשים קרובים ומעורבים מאוד זה בחייו של זה. היה קשה בהתחלה לשאת את כל הרעש, ואת השמחה הזאת, העולה על גדותיה.

אבל לאט לאט המהומה הולכת ושוככת. זה קורה בד בבד עם חשיפתם של הסודות האיומים שהמשפחה הזאת, הנהדרת־לכאורה, מסתירה.

לא מדובר רק בסוד הראשי, שהוא כבר גלוי לקהל מראש, כי עליו דובר רבות עוד לפני שהסרט יצא אל האקרנים: סיפורה של אישה שבילדותה מסרה אותה אימה לאחותה חשוכת הילדים.

מארי, הילדה, גדלה. היא כבר בת ארבעים. והיא נמצאת במרכזה של העלילה ומניעה אותה. התמונה הראשונה בסרט היא חתונתה עם ישראלי־לשעבר, בניגוד לה – ממוצא אשכנזי –שגר בצרפת. הוריו באו להשתתף בשמחה, אבל עד מהרה אביו פורש מהחגיגה המתמשכת: שבע הברכות שנערכות, כל אחת מהן בארוחת ערב משפחתית, כל פעם אצל מישהו אחר: אצל ההורים של הכלה, אצל אחיה ואחיותיה.

ומה מתברר? שכל האהבה הקולנית הזאת היא בעצם העמדת פנים אחת גדולה. הצביעות נחשפת לא רק בהקשר של הסיפור העיקרי: סיפורה של מארי שמסרו אותה, כאילו שהייתה חבילה נטולת רגשות ורצונות, הלוך ושוב לדודתה כדי “לפצות” אותה על כך שאין לה ילדים. האמת מתגלה לא רק כשרואים את חוסר הרגישות של האחים והאחיות, שנהנים לשבת בנוכחותה של מארי ולהעלות ביחד זיכרונות ילדות משותפים שנמנעו ממנה. היא אמנם גרה בשכנות להם, אבל “השתייכה” לבית שבו לא היו ילדים נוספים. “בת” יחידה, לא ממש מאומצת – הרי ידעה מי הוריה הביולוגיים, וראתה את אחיה ואחיותיה חיים ביחד, אמנם במחסור כלכלי, אבל בתוך הווי משפחתי חמים. חוסר האהבה נגלה לא רק כשמבינים עד כמה אמה ואחיה ואחיותיה לא מבינים – לא רוצים להבין! – את מצוקתה של מי שחשה שנידו אותה על לא עוול בכפה – “הרי הייתי ילדה כל כך טובה!” היא זועקת במר נפשה. לא רק כששומעים אותם תוקפים אותה – מה את רוצה? לך היה הכול: לדודתה ולדודה היה כסף, היא זכתה בהשכלה ובתואר אקדמי. היא היום מנהלת בנק בפריז, בניגוד להם שאם יש לאחת מהם “תואר” הוא זה של מלכת יופי מקומית (ועוד “של השמנות”…).

אחיה ואחותה רואים בה מתלוננת סדרתית. כועסים עליה. מצפים שתשכח את מה שחוותה כעוול מתמשך. הרי זה היה לפני ארבעים שנה! מה את רוצה עכשיו…?

גם אמה כועסת עליה. ברגע של רתחה מודיעה אמה של מארי כי עד שהגיעה (עשר שנים לא ראו אותה) כדי להתחתן “בחיק המשפחה”, הכול היה בסדר, כולם חיו בשלום, ורק היא בבואה הורסת הכול, ואז תוקעת האם את הסכין: “גם היום הייתי מוסרת אותך!”

אין סיכוי שתתנצל. אין סיכוי שתבין. אין סיכוי שתבקש סליחה. אין סיכוי שתבחין בכאב, שתכיר בו.

גם היום הייתי מוסרת אותך.

אבל החלק שהכי זעזע אותי – למרות שגם הדברים הללו בלתי נסבלים בעליל – היה אירוע צדדי לכאורה, אבל כזה שיש בו משנה משמעות בעיני: אחת מבנות משפחתה של מארי משוועת לילד נוסף, כדי שבתה לא תהיה בת יחידה. היא לא מצליחה להרות. היא מצאה סוף סוף פונדקאית. אבל אין לה כסף לממן אותה! והיא פונה אל בני המשפחה ה”חמים” וה”אוהבים” וה”קרובים” ומבקשת שיעזרו לה. שכל אחד יתרום, כמידת יכולתו.

אהה. האמת מתגלה. זאת משפחה רק לארוחות משותפות. לא לעזרה הדדית! הם נסוגים. הם מתקוממים נגד הרעיון. ומתחילים להעלות תירוצים לסירובם: לא נאה להם שהילד יגדל בתוך רחם של אישה זרה, ועוד גויה! וחוץ מזה, ממלמלים, גם לי אין כסף…

רגע השיא של הסרט מתרחש באותה סצנה. מארי מתפרצת: אולי אחד מכם ימסרו לה את הילד שלו, כדי לפתור לה את הבעיה? היא מנסה לגרום להם להבין את עוצמת העוול שנגרם לה. לשווא. אוזניהם אטומות. עיניהם לא רואות. אין הבנה. אין הזדהות.

ולכן הסצנה האחרונה בסרט עצבנה אותי.

מארי מגיעה שוב לביקור בישראל, אחרי עוד פרידה ממושכת. אמה כבר דמנטית, חיה בבית אבות.

אבל כשהיא רואה את מארי, דווקא אותה, היא מזהה! מארי נמסה מהתרגשות. שמחה. ויושבת לידה, דומעת, מחייכת. ומורחת לאמה לק.

פיוס.

על מה? איך? מדוע? מה פתאום?

זה הסוף שנבחר: סוף “מנחם”, סוחט דמעות, אבל לא אמין! לא אמין!

בן זוגי אמר לי – אל תחשבי שהוא יחזיק מעמד, ה”פיוס” הזה. הרי שום דבר אמיתי לא נאמר! הרי הכול – חוסר ההבנה, ההכאבה, האדישות, נשארו כפי שהיו. נראה את מארי בעוד זמן מה, הוא הוסיף, נראה איך יהיו היחסים שלה עם בני המשפחה האטומים והמאכזבים האלה. אבל לא נראה. הסרט הסתיים…

אחד מקני המידה לאיכותו של סרט הוא לדעתי משך הזמן שהוא ממשיך להטריד את המחשבות. הסרט הטורקי Cici, כלומר – מתוקונת, מבית היוצר של נטפליקס, הוא אם כן יצירה איכותית, שכן למחרת הצפייה עוד המשכנו לדון בו, לתהות, לעורר שאלות ולמצוא להן תשובות. 

במרכז הסרט מצויה משפחה שחוזרת פעמיים אל הכפר שבו החלו חייה והסתיימו עם מות האב. נותרו האם, שמה הָאוָוה, ושלושת ילדיה – שני בנים ובת בכורה. בתחילתו של הסרט אנחנו מתוועדים אל היחסים ביניהם, בעיקר בין הבעל והאב לבין אשתו, שיש לה סיבות כבדות משקל לכעוס עליו: הוא נוהג בבניו, במיוחד בקָדיר, האח הבינוני, ביד נוקשה מדי. האם שואפת שהילדים יזכו להשכלה גבוהה, שתאפשר להם לצאת מהכפר ולחיות חיים טובים מאלה הצפויים לאיכרים פשוטים. האב מתנגד בכל תוקף. ואז מתרחש אירוע משנה חיים, שנשאר חתום בלבם של הילדים והאם.

כעבור שלושים שנה הם חוזרים אל הבית הכפרי, והפעם מלווים אותם אנשים רבים, שכן קָדיר, שנמשך תמיד אל המסרטה הביתית של אביו, נהפך ליוצר קולנוע, והוא מגיע עם צוות גדול כדי לצלם סרט שמתבסס על החיים שהיו להם בכפר, בבית שאותו לא מכרו. באמתחתו מצויים קטעי סרטים ביתיים רבים שהוא ואביו צילמו, והוא מתבסס עליהם כדי לנסות ולספר את הסיפור על אודות המשפחה שמעסיק אותו כל השנים. אמו מסוייגת, אחותו ובתה המתבגרת תומכות בו ומנסות לעזור לו ביצירת הסרט. 

אבל משהו משתבש, כפי שמסתבר שנתיים אחרי כן, כששני האחים והאחות מגיעים שוב, עם האם, אל הבית. האח הצעיר מגיע עם אשתו ובנו. האם כבר זקנה ודמנטית, ובתה מטפלת בה באהבה רבה. חלקו האחרון של הסרט מתרחש כמעט בהווה, ליתר דיוק – בעיצומה של מגפת הקורונה, כלומר – לפני כשנתיים. (מעניין לראות איך המגיפה החלה “לככב” ביצירות, למשל ברומן French Braid של אן טיילר או בסרט Help, המתאר את קוצר ידה המחריד של מערכת הבריאות הבריטית במהלך המגיפה). 

כאן, בשלב הזה ובאופן מפתיע, נחשף בלי דעת סוד קשה מאוד, משהו שחלק מהדמויות כבר יודעות, אבל לא מבינות. כל החוטים נקשרים פתאום, והתמונה מתבהרת ומתבררת, והיא מותירה את האנשים הללו מזועזעים עד עמקי נשמתם: איך לא ידעו? איך לא תיארו לעצמם? איך חיו במשך שנים רבות בשקר?

 הסרט מתנהל באיטיות ובמתינות, אבל אינו משעמם אף לרגע, לא מעט בזכות משחקה המופלא של מי שמגלמת את האווה בזקנתה. כמעט בלי לדבר, בתנועות מעטות ובעיקר בהבעות פנים, מצליחה השחקנית לבטא קשת של רגשות: כעס, כאב, טינה, אשמה. 

עם זאת, הסרט אינו חף מבעיות. כך למשל לא ברורה דמותה של האחות בבית החולים שטיפלה באב כשאושפז. מה היה בה שהיא מעסיקה כל כך את מחשבותיה של האווה? למעשה היא די שולית בסיפור, ובכל זאת היא זוכה למבט ממוקד ומתמשך. 

גם נוכחות אשתו ובנו של האח הצעיר, שמגיעים אתו אל הבית בחלק האחרון, אינה מפותחת די הצורך. אמנם האישה משמשת מעין עֵדה מזועזעת למה שמתרחש לנגד עיניה, אבל בעצם אנחנו לא יודעים עליה כמעט דבר. היא מעין סטטיסטית במחזה.

אפילו דמותו של ג’מיל, ילד שאבי המשפחה החליט לטפל בו וצירף אותו אליהם, בעצם אינה מפותחת. אנחנו יודעים עליו רק שהוא יתום ובודד, ושהוא מיטיב לשיר. הוא מופיע שוב ושוב, שתקן ומבויש. תפקידו – להניע את העלילה, ולהוסיף לה עוד ממד של החמצה ושל מפח נפש. אבל מי הוא? מה יש בו, מלבד המבט החיצוני של הדמויות האחרות? 

חרף ההסתייגויות הקלות, הצפייה בסרט מעניקה חוויה עמוקה ומשמעותית. 

בלשון העם נהוג לתאר במילה “טרגדיה” כל מאורע חיים כואב: “טרגדיה: צעיר חרדי נכה נהרג בתאונה קטלנית”, “טרגדיה: קשישה נספתה כתוצאה משריפה בדירת מגורים באשקלון”, וכן הלאה. אבל משמעותה של הטרגדיה במובנה הספרותי שונה ומורכב יותר.  

דורותיאה קרוק, בספרה יסודות הטרגדיה, מונה, בעקבות הפואטיקה של אריסטו, את “האלמנטים של הטרגדיה” שהם בעיניה יסודיים ואוניברסליים: המעשה המביש, הסבל, הידיעה, האישור-המחודש. 

הטרגדיה הקלאסית מתרחשת תמיד בתוך המשפחה. כך בטרגדיה היוונית: אנטיגונה (ובחלק מהזמן גם איסמניה אחותה) מתמרדות נגד הצו של דודן המלך שאוסר לקבור את אחיהן; מדיאה רוצחת את ילדיה כדי להתנקם באביהם, בעלה הבוגד… וכך גם אצל שייקספיר: אמו של המלט שותפה לרצח אביו ולניאוף עם אחיו של האב, דודו של המלט. המלך ליר אינו מבין כי דווקא קורדליה, בתו הצעירה, ישרה והגונה יותר מאחיותיה, מנשל אותה מירושתו, וכשהאמת האיומה מתחוורת לו, כבר מאוחר מדי. 

סרטו החדש של פלוריאן זלר (יוצרו של הסרט המופלא, זוכה פרס האוסקר, “האב”), נקרא “הבן”. הוא מבוסס על מחזה שכתב. זהו סיפור טרגי, שמתרחש בתוך המשפחה. הוא נפתח בתמונה משובבת נפש: אם לתינוק רכונה מעל עריסתו ושרה לו, כדי להרדימו. פיטר, אביו של הפעוט מגיע הביתה מהעבודה, מביט בתמונה הנוגעת ללב: אשתו היפה ובנו הקטן, ברגע של איחוד ורוגע. האישה מסמנת לו להתרחק, שמא התינוק יתעורר. האב נסוג אל חדר אחר בבית, ושם מנהל שיחת עבודה עניינית. הכול מתנהל על מי מנוחות, ונראה שמדובר במשפחה צעירה ומאושרת.

אל תוך השלווה הזאת פורצת דמות נוספת, שמביאה אתה את תחילתה של הטרגדיה: אשתו לשעבר של פיטר מגיעה במפתיע ומשתפת את בעלה לשעבר בדאגותיה: התברר לה שבנם המשותף, ניקולס, נער מתבגר, לא הגיע במשך החודש האחרון לבית הספר. האם חסרת אונים. אין לה מושג מה לעשות, ואיך לעזור לניקולס, היא מבקשת את עזרתו של פיטר. הוא מבטיח להגיע לדירתה ולדבר עם הבן.

מכאן מתפתחת עלילה לופתת, שנעשית מזעזעת יותר ויותר. מסתבר שגם כשמדובר בשלושה אנשים שיש להם הרבה מאוד רצון טוב: למשל, לאחר הסתייגות קלה אשתו הצעירה של פיטר, מסכימה שבנו יעבור לגור אתם. מי יטפל בו בפועל? מי יאיץ בו לקום בבוקר ולצאת ללימודים בבית הספר החדש? כמובן שלא האבא – הוא עובד! איך יגיב הבן לאינטראקציה עם האישה שבגללה עזב אביו את הבית, את אמו? 

זהו המעשה המביש בטרגדיה שלפנינו: פירוק המשפחה, בגידתו של האב, עזיבתו. הסבל הוא זה של האישה שנעזבה, ושל בנם המשותף. ניקולס מיטיב לתאר אותו, שוב ושוב. הסבל הוא גם המצב הנפשי שנקלע אליו, וגם תוצאותיו: השפעתו על שלושת המבוגרים שמנסים לעזור לו. מדובר באנשים טובים. הם משתפים פעולה, משתדלים להבין זה את זה ואת הבן, עושים במיטב יכולתם כדי להציל אותו מהכאב הנורא שהוא חש, שלא את כל צדדיו ומשמעויותיו הם מסוגלים להבין. 

על “הידיעה” ועל “האישור־מחדש”, כפי שהם מתרחשים בסרט לא אכביר מילים, כדי לא לפגוע בחווית הצפייה של מי שטרם ראו אותו. מדובר בסרט מומלץ מאוד: הוא חף (כמעט) מצרימות, סרט אמריקני שאינו דומה למרבית הסרטים ההוליוודיים הקלישאתיים. אומר רק שמדובר בחווית צפייה מטלטלת, שמעוררת מחשבות רבות. 

כשהיא דנה בדמויות בטרגדיה, מסבירה לנו דורותיאה קרוק בספרה כי “ממה שמתארע להן יש בידינו לקנות לנו ידיעה של גורל האדם, שהיא מלאה, שלמה ומוסמכת, בהשוואה עם זו שאנו יכולים להסיקה מתוך נסיון חיינו שלנו; ודבר זה הוא המבטיח את האפקט הקאתארטי של הטראגדיה. משום שאנו יודעים באמת, משום שעינינו הוארו באמת, לאחר שהועמדנו פנים אל פנים מול המציאות והתבוננו בה בהתמדה ובשלמות, אנו יכולים לבסוף להגיע לכלל פיוס עמה.”

אכן, “עינינו הוארו” בעקבות הצפייה בסרט. 

סרטה של אורית פוקס רותם הוא הישג אמנותי מופלא ויוצא דופן. כשיצאנו מההקרנה מיהרתי לקרוא עליו, וכל כך הבנתי את הדברים שצוטטו מפי אנשים בקהל בארצות הברית שהתקשו להאמין כי לא מדובר בסרט תיעודי! 

גם אנחנו, שישבנו כאן בקהל בישראל וצפינו בסרט לא הצלחנו להאמין שאנחנו צופים בסרט מבוים ומתוסרט, ושהנשים המשחקות בו הן שחקניות שמגלמות תפקיד. הן כל כך משכנעות, כל כך אותנטיות, עד שקשה לקלוט איך הבמאית (שהיא, כאמור, גם התסריטאית), הצליחה להפיק מהן עוצמה כזאת של משחק.

ייתכן שאיפשרה להן לאלתר, ובכל מקרה – התוצאה מפעימה. 

אין פה כמעט עלילה: אנחנו פוגשים קבוצה של נשים, כולן עובדות עיריית חדרה, שקיבלו הזדמנות להשתתף בקורס צילום, כדי לקבל גמול השתלמות, שיוסיף להן משהו למשכורת. יש ביניהן יהודיות, ערביות, וגם נציגה של העלייה מברית־המועצות לשעבר. הגיל שלהן מגוון: בת שבעים ושלוש וצעירה בשנות העשרים לחייה. חלקן נשואות, אחרות רווקות או גרושות, יש מישהי שהיא “בפרק ב'”, כלומר נשואה שנית. אחת מהן מעידה ברגע מסוים, לתדהמתה של המשתתפת המבוגרת העוטה חיג’ב, שהיא “אוהבת גם נשים וגם גברים”. מגוון האפשרויות מעיד על מה שאפשר למצוא בכל חברה אנושית.

רונה, בגילומה של דאנה איבגי, היא המדריכה שהגיעה ללמד אותן לצלם. הקורס נפתח על מי מנוחות: כל אחת מהן יושבת מול המצלמה ומספרת על עצמה – מניין באה, ומה החלום שלה. בהזדמנות זאת הן לומדות קצת להפעיל את המצלמה: זום אין, צילום בינוני, צילום מרחוק, ורונה מסבירה להן מה האפקט של כל אחד מהמצבים.

אבל בזכות בקשתה שיספרו למשתתפות האחרות מה החלום שלהן, כל אחת מהן חושפת טפח מעולמה האישי הפנימי, ממצוקותיה ומתקוותיה. 

לאן זה יתפתח מכאן ואילך? האם המפגשים יהפכו לסוג של דינמיקה קבוצתית תרפויטית? לרגעים נדמה שכן, אבל אורית פוקס רותם מסרבת ללכת בשבילים הנוחים של מה שכבר ראינו בעבר. היא לא תציג בפנינו את מה שצפוי, אלא תפתיע – את הדמויות ואותנו, הקהל הצופה בהן, ותשבור את המהלכים של העלילה. אכן, בדרך כלל כשנשים מתקבצות ביחד מתפתח תהליך של תמיכה הדדית: כשאחת מספרת על כאב או אכזבה, האחרות מזדרזות לתמוך, להבין, להזדהות. זאת התנהגות אופיינית מאוד, שכל אישה שהתנסתה אי פעם במפגש קבוצתי עם נשים אחרות יכולה להעיד עליה. אבל בסרט שלפנינו לא מדובר רק במצוקות אישיות־נשיות, שכן המבנה של הקבוצה – יהודיות וערביות – מזמן לא רק תמיכה אלא גם התנגשויות, לא רק הרמוניה, אלא גם חיכוך, לא רק הזדהות, אלא גם אי־הבנות. 

כאמור, אין לכאורה עלילה, אבל יש בכל זאת התפתחות מפתיעה, ויש קונפליקטים מרתקים ומעוררים מחשבה. 

נעים ומרענן במיוחד לצפות בסרט שאין בו אף דמות גברית אחת, אם כי הגברים נמצאים שם, גם בהיעדרם. אחד הקריטריונים של  “מבחן בקדל”, זה שבודק את רמת הייצוג הנשי ביצירות אמנותיות, הוא – אם יש בסרט סצנה שבה לפחות שתי נשים משוחחות ביניהן על נושא שאינו גבר. בסרט הנשים הללו מרבות לדבר על הגברים שבחייהן. זה קורה כבר באחת הסצנות הראשונות, המזעזעות, שבהן התבקשו להביא הקלטה של אירוע בחייהן. אחת מהן מביאה הקלטה של נחירות (מתברר שהן דווקא לא של בעלה…) ואחרת – הקלטה מבעיתה של אלימות בין בעל לאישה. 

ובכל זאת, על המסך אנחנו רואים רק נשים. שומעים על החלומות שלהן. מלווים את התפתחות הקשרים ביניהן, לומדים להכיר אותן, ואז, בהכרח, נפרדים מהן, אבל הן נשארות אתנו עוד זמן רב אחרי תום הסרט. 

הלוואי ש”סינמה סבאיא” יזכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר, ויישלח לייצג אותנו בפרס האוסקר. אין ראוי ממנו!

ברגעים הראשונים נבהלתי: איימי עם הגברת מארץ’ בטיול שלהן באירופה? כבר? מה עם “חג מולד ללא מתנות אינו ראוי לשמו”?  עם “מה נורא להיות עניים”, של מג, עם איימי שמעקמת את האף, ורוטנת – “איני סבורה כי הוגן הוא כי לנערות רבות יש דברים נאים בשפע רב, ולאחרות אין מאומה”, עם באת’ שתמיד מרוצה ומרגיעה את אחיותיה – “הרי יש לנו אבא ואמא וכולנו חיות בצוותה”? עם משחק הצליינים? והרי ג’ו היא זאת שנאלצת בהתחלה לארח חברה לגברת מארץ’, ואיימי אמורה להתחבב על הגבירה העשירה בעוד הרבה פרקים, רק אחרי שבאת’ תחלה בשנית? 

ומה פתאום ג’ו כבר נפגשת עם העורך והוא מסכים לקנות ממנה סיפורים?

אבל כעבור כמה דקות הכול התבהר: הסרט, בניגוד לספר, אינו מתנהל כרונולוגית. קטעים מהעבר נרקמים לתוך ההווה, עד שהם נפגשים ויוצרים קו עלילה ברור, כנראה שגם למי שלא קרא את הספר עשרות פעמים כמוני בנעורי (וכמו נערות רבות אחרות).

נשים קטנות היה ספר פולחן. עד כדי כך שבספר אבא ארך רגליים הסופרת ג’יין ובסטר אומרת מפי הגיבורה שלה, ג’ודי, הלא היא ירושה אבוט שגדלה בבית יתומים, שהיא חייבת לקרוא את נשים קטנות כדי שתוכל להבין על מה מדברות חברותיה לקולג’, שכן הספר הוא חלק מעולמן התרבותי. 

הסרט נפלא. הרבה יותר מרגש וסוחף מכפי שאפשר לצפות. הוא מפיח רוח חיים באירועים קטנים מתוך הספר ולפעמים אפילו מיטיב ממנו לעשות זאת, מעצם טבעו. כך למשל ההצגות שג’ו נהגה להפיק ביחד עם אחיותיה קמות לתחייה בסרט, חביבות ומשעשעות כפי שאנחנו אמורים לראות אותן בעיני רוחנו. גם נשפי הריקודים והתלבושות הזכורות כל כך לטוב. כיף למשל לראות את השמלה הוורודה, המושאלת, שמג לבשה בנשף, לא רק לקרוא עליה… 

המוקד בסרט, ובכך הוא משנה מעט את כובד המשקל של הספר, הוא בשאיפותיה של ג’ו לכתוב. מן הסתם השינוי מוצדק, שהרי האלמנטים האוטוביוגרפיים שבספר מובהקים. כמו ג’ו גם לואיזה מיי אלקוט נהגה לכתוב מחזות קטנים שבהם השתתפו בנות המשפחה, וכמו ג’ו, גם היא אהבה לקחת לעצמה את תפקידי הגברים. 

כמו שמתואר בסרט, המוציא לאור לא התפעל מכתב היד של נשים קטנות ורק אחרי שנתן אותו לאחייניתו, שהתלהבה מאוד, החליט להוציא אותו לאור ב-1868. בסרט העניין הפמיניסטי תופס מקום נרחב: האם יש לאישה אפשרות להגיע לעצמאות בזכות עצמה, או שמוטל עליה לכוון את עצמה רק לכך שתתפוס לעצמה בעל עשיר, ותבטיח את עתידה? 

איימי שואפת להיות ציירת, אבל בשלב מסוים מחליטה שאין לה כישרון מספיק בולט, ובינוניות לא מעניינת אותה. מג הבכורה מפגינה כשרון משחק וביום חתונתה ג’ו מנסה לשכנע אותה לברוח, לוותר על חיי נישואים, לפתח קריירה של שחקנית. מג מסרבת ומסבירה לה שהיא דווקא רוצה להיות רעיה ואם. שזאת השאיפה שלה. 

בשלב מסוים אפילו ג’ו כמעט נכנעת, נמלכת בדעתה ומוותרת על הצהרותיה שהיא לא רוצה להינשא לעולם, שכן החופש שלה, האפשרות לכתוב, חשובים יותר מכול. 

המפגש הארס פואטי שמתרחש בסופו של הסרט מקסים: העורך תובע מג’ו “האמיתית” להביא לכך שג’ו “הכתובה” תינשא, כי אף אחת לא תרצה לקרוא ספר שהגיבורה שלו נשארת רווקה. האם ג’ו “האמיתית” תיעתר לתביעתו? האם “תשיא” את בת דמותה? האם היא עצמה תינשא? 

בזכות ההצלחה המסחררת של נשים קטנות לואיז מיי אלקוט הצליחה לפרוע את כל החובות של בני משפחתה. היא אפשרה לאחותה הצעירה ללמוד ציור באירופה, ואפילו קנתה למשפחה בית בקונקורד. היא המשיכה לכתוב, אפילו הוסיפה שני ספרי המשך לספרה המפורסם ביותר. היא לא נישאה ולא היו לה ילדים. 

אי אפשר שלא לתהות מה הייתה יכולה להיות דעתה על הסרט. האם חלמה שספרה ימשיך להכות גלים יותר ממאה וחמישים שנה אחרי שראה אור לראשונה?  

לדעתי הייתה שמחה מהסרט, שזכה השנה בפרס האוסקר לעיצוב תלבושות. לי, על כל פנים, גאו לאורכו בעיניים דמעות של התרגשות.  

הציטוטים שלעיל (ובהם, כמובן, העברית הארכאית של סוף שנות ה-50) לקוחים מהספר נשים קטנות בהוצאת יהושע צ’צ’יק הוצאת ספרים בע”מ (ללא תאריך), תרגם מאנגלית שלמה ערב

בסוף, ממש אחרי התמונה האחרונה, מופיע ציטוט מתוך עלובי החיים, ספרו של ויקטור הוגו שהעניק לסרט את שמו. משהו על כך שאין צמחים גרועים, יש רק גננים גרועים. הווה אומר: את האשמה יש להטיל תמיד על דור המבוגרים, לא על הילדים, אם אלה גדלו להיות אלימים, “טעוני טיפוח”, סרבני חינוך.

בית ספר בפריז, ששוכן בשכונת המהגרים מונפרמיי, נקרא על שם ויקטור הוגו. שם מתרחשת עלילת הסרט. אנו פוגשים ילדים שרובם נולדו כנראה בצרפת, אבל הוריהם או סביהם הגיעו מאפריקה, או מארצות ערב. האם המשפחות הללו התערו בסביבתן החדשה? האם הם רואים בעצמם צרפתים?

הסרט נפתח בתמונה שמעוררת את התחושה שכן: אלה צרפתים של ממש. שכן הם חוגגים בהתלהבות סוחפת ניצחון של נבחרת הכדורגל הצרפתית במונדיאל של שנת 2018, שועטים ברחובות בהמוניהם, שרים בעוז את המרסייז, שטופי שמחה שאין לה שיעור. 

רק בסופו של הסרט נזכרנו באילו מילים מתוך ההמנון הצרפתי בחר היוצר להתמקד: “עָרִיצוּת נֶגְדֵּנוּ צוֹעֶדֶת / דֶּגֶל דָּם הִיא לָנוּ תִּשָּׂא”, וגם: “צָעוֹד נִצְעַד
עַד דָּם טָמֵא / שַׁדְמוֹת צָרְפַת יַרְוֶה.” כן, רק בסוף הן מקבלות משמעות שונה לחלוטין. לא המנון, לא הזדהות עם צרפת ועם מורשתה. הזעם שנחשף במילות המרסייז, אותו זעם שכיוונו הבורגנים בימי המהפכה הצרפתית נגד בני מעמד האצולה של עמם, מופנה כיום כלפי צרפתים באשר הם. ובאופן ישיר ומיידי – כלפי מי שמייצג אותם בשטח, השוטרים שחיים ברובע, ומנסים להשליט בו סדר. שלא לומר – טרור ואימה.   

הסרט מלווה צוות של שלושה שוטרים כאלה. שניים ותיקים, אחד מהם צרפתי והאחר בן למהגרים מאפריקה, ואחד חדש, שמו סטפן, צרפתי גם הוא, שמזדעזע מהאלימות שחבריו לצוות נוהגים בה כלפי תושבי הרובע בכלל, וכלפי הילדים בפרט.

הוא “השוטר הטוב”: מי שינסה לתווך, לפשר, להרגיע, מי שמבין ללבם של התושבים, סולד מאלימות משטרתית מיותרת, ומנסה להיאבק נגדה, כבר ביומו הראשון בתפקיד. 

מה הוא יגלה? לאן יתגלגלו הדברים? איך ומתי יבין את עוצמת השנאה המופנית אפילו כלפיו, אף על פי שהוא חדש ולא הספיק לפגוע באף אחד, להפך, הוא מייצג לכאורה עמדה שפויה, מתונה ומזדהה?

הסרט בעיקר שואל שאלות, אבל אינו משיב על רובן. הוא משאיר אותנו פעורי פה ומזועזעים לנוכח מה שנגלה לעינינו, ומותיר אותנו עם התהייה – מה עתיד להתרחש בהמשך. איך אפשר יהיה לרכך את הקשיים, להרגיע את הרוחות, לאפשר חיים משותפים במקום שבו מתרחשת הסתה בלתי פוסקת, ושנאה שיש לה, כך מסתבר, מקורות מאוד מוצדקים. 

צריך תמיד להאשים את המבוגרים בעליבותם של הילדים, מסביר לנו ויקטור הוגו: בכך שצמחו להיות אלימים כל כך, בכך שכנראה יהיו בקרוב פושעים (למען האמת, אפשר כבר עכשיו, בהווה המתואר בסרט, לתאר אותם ככאלה, גם אם יש להם סיבות טובות להתנהגותם). 

סרט הביכורים של לאדג’ לי זכה לתשואות בפסטיבל קאן וגרף את פרס חבר השופטים. לי מעולם לא למד קולנוע. הוא עצמו תושב מונפרמיי, וסיפור חייו מרתק: הוא נולד במאלי והיגר עם הוריו לצרפת בילדותו. לי קנה מצלמה כשהיה בן שבע עשרה, והחל, כמו אחת הדמויות בסרט, לתעד את מה שמתרחש בשכונה ולהתעמת עם שוטרים. לא פעם נעצר, ואף נידון פעם אחת למאסר. הוא מכיר אם כן מקרוב ומבפנים את כל מה שהוא מתאר בסרט. התוצאה: יצירה מותחת, סוחפת ויוצאת דופן.

“עלובי החיים” נמצא ברשימה “הארוכה”: עשרת הסרטים המועמדים לפרס האוסקר בקטגורית הסרט הזר. הוא מייצג, כמובן, את צרפת. 

יאמר לשבחו של הסרט שיש בו לא מעט קטעים משעשעים מאוד. הוא מתחיל בסצנה שעוררה בקהל פרצי צחוק מוצדקים: הגיבור, פייר-פול, צעיר שהוא דוקטור לפילוסופיה שעובד כנער שליח, מסביר לבת הזוג שלו, פקידה בבנק, מדוע רק מטומטמים יכולים להצליח כאנשי מכירות: אם, נאמר, תפקידך למכור שואבי אבק ואת טיפשה, תוכלי לספר לקונה הפוטנציאלית ששואב האבק יסב לה אושר. מכיוון שאת טיפשה, תאמיני בשטויות שאת אומרת ולכן תשכנעי אותה לקנות. אבל אם את אדם נבון, תביני שאף שואב אבק אינו יכול לגרום לאושר ולכן תיכשלי במשימה… 

אז מי, אם כן, חכם? למי החוכמה יכולה להועיל? 

פייר-פול ממשיך להסביר: רוב הסופרים הדגולים, כמו גם הפילוסופים הנחשבים, היו שוטים גמורים. והוא נותן דוגמאות: טולסטוי למשל לא הרשה לאריסיו להתחסן, מה זה אומר עליו? והפוליטיקאים? כולם מטומטמים. הגרוע מכולם, הוא, כמובן, דונלד טראמפ. “אבל עשרות מיליוני אמריקנים הצביעו לו” מנסה חברתו לסתור את דבריו. “ברור,” הוא משיב בלי היסוס, “אהבלים מתים על מטומטמים”…

הסרט נקרא במקור “The Fall of the American Empire”, כלומר: נפילתה של האימפריה האמריקנית, (ולא של אימפרית הכסף!). הוא מעין המשך לקודמו, “The Decline of the American Empire” כלומר – ירידתה של האימפריה האמריקנית, שגם אותו יצר דניס ארקנד הקנדי מקוויבק (הסרטים  דוברים צרפתית), ב-1986. אז  עקב ארקנד אחרי קבוצת ידידם אינטלקטואלים מהמחלקה להיסטוריה של אוניברסיטת מונטריאול, שדנו בסוגיות מיניות שונות, ביניהן בגידות בחיי הנישואים, מין קבוצתי וזנות. 

הסרט שלפנינו מתמקד בסוגיית ההון השחור: פייר-פול נקלע בטעות לזירה של שוד מזוין (גם הסצנה הזאת הניבה פרצי צחוק רועמים בשל הפער בין האלימות הרצחנית לתמימותו המופתעת של העד לה), וברגע אחד של התלבטות, לנוכח שקים מופקרים שמכילים מיליוני דולרים, נדרש להחליט איך לנהוג: האם לנוס על נפשו? להתקשר למשטרה? ואולי פשוט לקחת לעצמו את הכסף? 

אבל מה בדיוק אפשר לעשות עם כל שטרות המזומנים הללו? 

הון שחור בממדים עצומים מסתובב בעולם ומגיע למקלטי מס שונים ועלומים. שותפים לו ארגוני טרור, פושעים שמחביאים את סודותיהם, שליטים ונושאי משרה מושחתים, מעלימי מס, בעלי הון ממדינות לא יציבות, מחביאי נכסים בהליכי גירושין ועוד – כולם חייבים להשתמש בכספם בלי להשאיר עקבות, תוך שהם עוקפים את המנגנונים הרשמיים והמוכרים. 

אנחנו כצופים עוברים מניפולציה רגשית מוכרת ונושנה בקולנוע: אנחנו מזדהים עם הפושעים ושמחים לאידה של המשטרה הכושלת שרודפת אחריהם וכל הזמן נשארת צעד אחד מאחוריהם. אנחנו רוצים שהם יצליחו לרמות את הממסד ושהמשטרה המגינה עליו (ועלינו…) תיכשל. 

אנחנו אמורים גם להזדהות עם ההתאהבות של פייר-פול ביצאנית צמרת יפהפייה, מהוקצעת ואלגנטית, שחיה לכאורה בשלום ועם הרבה כבוד עצמי עם עיסוקה. וזאת נקודה שתמיד מפריעה לי כשהיא מוצגת כך, הן בספרות והן בקולנוע. גלוריפיקציה של זנות היא תמיד מעשה לא מוסרי, שכן היא מעניקה לגיטימציה לניצול ואונס “מרצון” לכאורה. מי שקרא את ספרה של ענת גור מופקרות  כבר יודע איזה סבל עובר על נשים שנקלעו לחיי זנות, עד כמה הן קורבנות ופגועות מילדות. 

עם זאת, וחרף ההסתייגות, קשה להתעלם מכך שמדובר בסרט שהוא קודם כול, כאמור, משעשע מאוד, ושנית – מהדיון הסמוי שהוא עורך בעניין הזרמים התת קרקעיים שמתקיימים בעולם ההון בלי שרובנו, האנשים הפשוטים החיים ממשכורת, יוכלו בכלל לשער איך הם מתנהלים. 

הסצנה שבה אחד מעשירי הארץ מעביר כספים בין כל מיני תחנות ברחבי העולם, והכול באצטלה של קרן שנועדה לסייע לילדים נזקקים, מצחיקה מצד אחד, ומצד שני מעוררת מחשבות נוגות על מעלימי המס ועל המחיר שכולנו משלמים בגללם, במישרין ובעקיפין. 

הסרט מבוסס על מקרה אמיתי: ב-2010 התרחש במונטריאול שוד מזויין בחנות בגדים. שני אנשים נמצאו הרוגים באירוע שהיה כנראה קשור במריבה בין כנופיות. 

“התחלתי לפנטז על מה שקרה שם,” סיפר ארקנד, “שאלתי את עצמי מדוע זה קרה כך… ומה היה קורה אם מישהו היה מוצא את עצמו פתאום בעלים של שקים גדושים בכסף מזומן. מה יוכל לעשות אתו? איך זה ישפיע על מעמדו החברתי?”

כדי ליצור את הסרט ביקר הבמאי במקומות שבהם משכנים הומלסים, כדי ללמוד על חייהם ומצוקותיהם. אכן, אלה מופיעים בסרט ומעוררים מחשבות על הפערים הבלתי אפשריים שבין העשירים לעניים מאוד. הפערים הללו מצדיקים מן הסתם את השם “נפילתה של האימפריה”, ואין בעצם צורך לנקוב רק בשמה של אמריקה. הרי פערים כאלה מתקיימים למרבה הצער בעולם כולו. 

אחרי שסרטו “רופא הכפר” יצא אל האקרנים, החליט הבמאי הצרפתי תומא לילטי, רופא בהכשרתו שאף עבד זמן מה במקצוע, שסרטו הבא יתאר את תהליך ההכשרה לרפואה. כמו בישראל (שבה המחסור ברופאים הולך ומחמיר), גם בצרפת רף הקבלה ללימודי רפואה גבוה מאוד, והסטודנטים נדרשים להשקעה כמעט אינסופית. כפי שאומר מישהו בסרט שלפנינו, “אם אומרים לסטודנט למשפטים שעליו ללמוד בעל פה את ספר הטלפונים, הוא שואל ‘מדוע?’. אם אומרים זאת לסטודנט לרפואה, הוא שואל ‘למתי?'”… 

“שאלתי את עצמי מדוע יש מחסור רב כל כך של רופאים בפריפריה”, סיפר לילטי על תהליך היצירה של סרטו, “ואז התחלתי לעבור על המספרים במאגרי הנתונים הזמינים לציבור.”

לילטי אמר כי הגיע למסקנה שהבעיה אינה נובעת מכך שהרופאים הצעירים מעדיפים לעבוד רק במקומות הנחשבים, אלא מאופן ההכשרה שלהם. מאחר שגם הוא למד רפואה, הוא יודע כיצד הכול נראה מבפנים. 

“הרגשתי שאולי חווייותי כסטודנט לרפואה הן רק סימפטום של בעיה עמוקה יותר. רציתי להראות את הלחץ העצום שמופעל על הסטודנטים הצעירים, ואיך משפיעה עליהם התחרות המטורפת, בצורה כמעט אלימה. אלה חוויות שמותירות את חותמן לכל החיים.”

אכן, הסרט מציג את ההשקעה האדירה הנדרשת מסטודנטים לרפואה, שבמשך תקופה ארוכה מקדישים את כל זמנם ומרצם ללימוד ושינון אינסופי, ואז ניגשים לבחינה שנמשכת כמה שעות וחורצת את גורלם. הלחץ הרב מתחיל כבר בבית הספר התיכון, שכן הציונים שישיגו בבחינות הבגרות יאפשרו רק למעטים להתחיל את הלימודים באוניברסיטה, שם ילך מספרם ויפחת בתהליך סינון מפרך.

האם ההשקעה מוצדקת? האם אפשר להבין את משאלת הלב של פרחי הרפואה הללו?

כשחושבים על תנאי העבודה של רופאים צעירים בישראל, אלה שנדרשים לאורך שנים רבות למשמרות אינסופיות ומתישות תמורת שכר שאינו הולם את מידת ההשקעה, התשובה המסתמנת היא שלא, אין לכך בעצם הצדקה של ממש. אלא אם מבינים את האמירה העמוקה יותר שעולה מהסרט: הרצון להיות רופא הוא למעשה צורך נפשי עמוק: passion. תשוקה שאין לה הסבר הגיוני. מי שנולד עם התשוקה הזאת לא ירתע משום מאמץ כדי לממש את ייעודו ולהיות רופא.

 הסרט מדגים זאת בפנינו בעוצמה: אנו פוגשים בו שני סטודנטים. האחד מוכשר הרבה יותר מהאחר. אלא שדי בהתחלה ברור לגמרי שהוא לא באמת שם. בלבו לא מפעמת התשוקה העצומה הזאת. הוא מצליח בלימודים, וההצלחה אמנם משמחת אותו מאוד, איך לא, אבל בתוך תוכו הוא יודע שלא נולד להיות רופא. לעומת זאת ידידו, שמתקשה ממנו בלימודים, חייב להיות רופא, יהא המחיר אשר יהא. אצלו הצורך טוטלי. 

ובכן, הסרט הוא בעצם על משמעות. הוא עונה על השאלה המתקבלת לכאורה על הדעת – בשביל מה? הרי לא הגיוני להתאמץ כל כך. ההשקעה רבה מדי והתמורה דלה יחסית, לפחות ככל שמדובר ברופאים צעירים. אבל מי שחייב להיות רופא אינו יכול להתווכח עם העובדות החיצוניות. וזאת תשובה שנכונה כנראה לכל עניין בחיים, לא רק כשמדובר בבחירה במשלח יד. כל מה שמעניק לנו פשר ומשמעות, ראוי שנתאמץ ונסבול בשבילו. כל כך פשוט… 

מעבר לעצם הנושא שבו הסרט עוסק, הוא מרתק, כי מעניין לראות את החיים האוניברסיטאיים בצרפת. לילטי סיפר שההווי הסטודנטיאלי המוצג בו קרוב למציאות: “השתמשנו בסצינות כמעט דוקומנטריות בלוקיישנים האותנטיים, למשל בסצינות המבחן, בכיתות. ניסינו להשיג קצב של ההתרחשות ושל הדיונים כפי שהם קורים בחיים. המטרה היתה להגיע לסרט נטורליסטי, ובה בעת להרגיש כל הזמן את התחושה של הספירה לאחור שבה הסטודנטים מצויים. צילמנו בכיתות, בספרייה, במסדרונות ובכל המקומות כפי שהם בווילפינט, ששם יש כמה מכינות ומכללות. היה לי חשוב מאוד להעביר את התחושה האותנטית של חוויית ההיבחנות בחלל הענק והמנוכר, את המתח, את הקהל העצום שמקיף כל אחד מהסטודנטים. כולם שומעים כל רחש של נקישת עט, וכל רעש עלול להוציא מריכוז. למרבה המזל נתנו לנו לצלם בזמן מבחני אמת. כך צילמנו את החלל ואת הסטודנטים כקבוצה, מרחוק.” 

הכול כל כך שונה מהמציאות האוניברסיטאית בישראל, ולכן הסרט מעורר סקרנות ועניין, גם מהבחינה הזאת. 

דקות אחדות אחרי שהסרט התחיל גילינו ששתינו מתאפקות שלא לפרוץ בבכי. ואולי אפילו לא הצלחנו במשימה. כן, ישבנו בסלון. על השולחן שלפנינו חיכו גביעי היין והקעריות עם הפיצוחים, והבטנו בזעזוע במה שהתרחש מולנו על מסך הטלוויזיה.

“איך שהוא עבד עלינו!” אמרה חברתי ואני הצטרפתי אליה בשקט, “כן, איזה תרגיל מלוכלך שהוא עשה לנו!”

זאת הייתה הקרנה פרטית של “סיפור נישואים”, סרט אמריקני חדש לגמרי שהוויקיפדיה מגדירה אותו “דרמה קומית” (למען האמת, לא ברור לי מה הצד הקומי שבסרט). למעשה, התעתדנו לצפות בו ביחד, שני זוגות, באולם הקולנוע הקרוב, כשגיליתי שהוא מוקרן גם בנטפליקס. אם כך, איזו סיבה יש לנו לטרוח, לנסוע, לקנות כרטיסים, לשבת בחושך וסביבנו אנשים זרים שנוהגים לעתים מזומנות להגיב בקול אל מה שהם רואים על המסך (כן, כך קורה לא פעם באולם המרהיב והאלגנטי כל כך שבבית התרבות בסביון: אישה לא צעירה במיוחד יושבת קרוב אלינו ומלהגת: מעירה הערות, מפרשת ומבהירה בקול את תובנותיה הלא נחוצות לאיש)? בשביל מה, אם אפשר להישאר בבית, על הספה הנוחה, ולהשמיע כאוות נפשנו את ההערות, הפרשנויות וההבהרות שהנוכחים אינם מתרעמים עליהן?

חוויית הצפייה הייתה מענגת, ולא רק בזכות הנוחות של הצפייה בבית: הסרט עצמו כובש, מכאיב ומציף. מצאתי את עצמי נאנחת, בוכה (משלב מסוים כבר בגלוי…) וקוראת אל הטלוויזיה קריאות בנוסח “לא! לא! די! מה אתם עושים, תפסיקו עם זה!” 

הגעתי אליו כדרכי, טבולה ראסה, לפיכך לא ידעתי עליו מאומה, למעט שמו המבטיח: “סיפור נישואים”. אבל בעצם מדובר על סיפור גירושים. ואפשר בקלות לטעות, כי בתחילתו של הסרט, כמו שחברתי ואני אמרנו זו לזו בכאב, הוא מפעיל על הצופים תכסיס רגשי יעיל מאוד: הוא מצליח, בלי מאמצים גדולים במיוחד, להביא בפנינו בצורה המשכנעת ביותר, את אהבתם העמוקה, האמיתית, של בני הזוג ניקול וצ’רלי. הוא במאי תיאטרון, היא שחקנית. הוא מנהל של להקה קטנה בניו יורק. היא, שהגיעה לשם בשעתו מלוס אנג’לס, חולמת לחזור לחוף המערבי, “הביתה”, למקום שבו גרות אמה, אחותה ואחייניה. יתר על כן, היא שואפת לפתח קריירה עצמאית. לשחק לאו דווקא תחת פיקודו של בעלה, אולי אפילו לביים, לבטא את כישרונותיה ולמצות אותם. לא להיות בעיקר רעייה מטפחת ואימא לבנם המשותף.

הם אוהבים זה את זה. ממש. מאוד. בהתחלה קשה להבין מה בעצם מניע אותם להיפרד. ועד הסוף ממשיכה להתקיים התקווה שמדובר בסך הכול באי הבנה שאפשר לטפל בה. שאם רק… שאולי… שהלוואי… כן, ממש עד התמונה האחרונה בהחלט נמשכת התחושה שלא מדובר כאן במקרה אבוד. ועם זאת, הסכסוך הולך ומתברר, והסיבות לו מתבהרות ומקבלות תוקף. אנחנו עוקבים אחרי ההתדרדרות בתהליך הפרידה. כמעט כל מי שהיה במצב דומה מכיר את זה מקרוב: את מה שקורה כשעורכי הדין נכנסים לתמונה. את אובדן השליטה הכמעט בלתי נמנע. את המאבק האלים שמתפתח בין שני אנשים שאינם אלימים וממש לא מתכוונים לפגוע זה בזה. שניים שיצאו לדרך מלאים בכוונות טובות, אבל הגיעו לסופה אחרים מכפי שהיו בתחילתה. כמו שנהוג לומר – כשפותחים במלחמה אי אפשר אף פעם לדעת איך היא תסתיים.

מעלתו הגדולה של הסרט במשחק המופלא של כל הדמויות. סקרלט ג’והנסון מגלמת את דמותה של ניקול: שבירה, אומללה, נגררת, ועם זאת גם נחרצת, זועמת וחד משמעית. אדם דרייבר מגלם את בעלה ומיטיב להציג את דמותו של גבר שמשוכנע בכוונות הטובות של עצמו, ובעצם הוא אטום לגמרי, כלל לא מבין מה התפקיד שמילא בדרך לקריסת הנישואים שלו. את רגעי ההתפכחות והתדהמה שלו, כשהוא מתחיל לקלוט מה באמת קורה, משחק דרייבר בכישרון רב. מעולה גם לורה דרן בתפקיד עורכת הדין: הברקודה המתחזה לאישה מלאה באמפתיה. היא מפליאה להציג את הפער בין החביבות שנראית על פני השטח לבין מה שמסתתר מתחתיה. 

בארצות הברית המועצה הארצית לביקורת סרטים וטיים מגזין בחרו בסרט כאחד מעשרת הטובים של השנה. הוא יצא אל האקרנים בנובמבר 2019 והגיע לנטפליקס בתחילת דצמבר. 

מומלץ בחום!

ב-1979 ניסו שתי משפחות שחיו במזרח גרמניה לערוק בחשאי למערב. “בלון”, הסרט שלפנינו, משחזר את ניסיון הבריחה ההירואי שלהם באמצעות בלון פורח שיצרו בכוחות עצמם.

במהלך הצפייה בסרט עלה על דעתי השיר “עשב” של קרל סנדברג (כאן בתרגום שלי): 

עִרְמוּ אֶת הַגּוּפוֹת לַגֹּבַהּ בְּאוֹסְטֶרְלִיץ וּווֹטֶרְלוּ,
גִּרְפוּ אוֹתָן מִתַּחַת, וּתְנוּ לִי לִפְעֹל –
אֲנִי הָעֵשֶׂב. אֲנִי מְכַסֶּה אֶת הַכֹּל.

וְעִרְמוּ אוֹתָן לַגֹּבַהּ בְּגֶטִיסְבֶּרְג
וְעִרְמוּ אוֹתָן לַגֹּבַהּ בְּאִיפְּר וּבְּוֶרְדֶן,
גִּרְפוּ אוֹתָן מִתַּחַת וּתְנוּ לִי לִפְעֹל.
שְׁנָתַיִם, עָשׂוֹר, נוֹסְעִים יִשְׁאֲלוּ אֶת הַכַּרְטִיסָן:
מָה הַמָּקוֹם הַזֶּה?
אֵיפֹה אֲנַחְנוּ?

אֲנִי הָעֵשֶׂב.
תְנוּ לִי לִפְעֹל.

עלה על דעתי גם הסרט הסיני “לחזור הביתה”.

בשיר סנדברג מספר על כך שהזמן מכחיד ומעלים את שדות הקרב של העבר. העשב כיסה מזמן את הגופות, איש אינו יכול עוד לראות את הזוועה שהתרחשה שם פעם, עד כי תיירים שחולפים במקום תוהים “מָה הַמָּקוֹם הַזֶּה? / אֵיפֹה אֲנַחְנוּ?”

בסרט הסיני שחזרו היוצרים את מציאות החיים בסין בימי “מהפכת התרבות”: העוני המחפיר, התלבושות האחידות שאנשים נאלצו ללבוש, העליבות, הייאוש, ומנגיד אותם עם המציאות העכשווית בסין המפותחת, שנראית שונה מאוד, מערבית, מודרנית. 

לא יאומן לראות את ההתגייסות של כוחות השטאזי שנועדו לסכל בריחות כאלה. את המאמצים העצומים שהשקיעו בכך. את אלפי המוחות, החיילים, השוטרים, החוקרים, שגייסו את כל כוחם כדי לאתר את מתכנני הבריחה ולמנוע אותה מהם. 

באחד הרגעים המעניינים בסרט מדבר בכיר בשטאזי עם אחד החיילים ו”בודק” אותו: בוחן את נאמנותו למשטר. אותו בכיר מנסה למשוך את החייל בלשונו ושואל אותו מדוע בעצם מתאמצת כל כך המדינה למנוע בריחות. הרי המשטר הסוציאליסטי שואף להיטיב עם אזרחיו, חותר לשוויון ולצדק, ואם יש כאלה שמעדיפים לוותר על כל הטוב הזה, מדוע שלא ניתן להם להסתלק? לרגע אפשר לחשוב שהבכיר הזה מתכוון למה שהוא אומר, אבל לא. זאת רק שיטת דיכוי נוספת: הבדיקות הבלתי פוסקות שנועדו לחשוף בוגדים פוטנציאלים. 

“בלון” משחזר כאמור אירוע אמיתי, שהתרחש בגרמניה המזרחית ב-16 בספטמבר, 1976 (אפשר לקרוא עליו בוויקיפדיה). והנה, עשר שנים אחרי כן, נפלה החומה בברלין, וכל מי שרצה יכול היה לעבור לצד המערבי ובחזרה, בלי שום הפרעה. במהלך הצפייה בסרט, כמו גם בזמן שביקרתי בברלין וראיתי את ההנצחה הרבה לאותם ימים, לא יכולתי  שלא לחשוב על כל אותו הבל מרושע, על כל אותו בזבוז משווע של אנרגיה, שנועדו למטרה אחת: למנוע מבני אדם לעבור מצד לצד, כרצונם. 

גרמניה המזרחית קרסה בעיקר מכיוון שהשיטה הכלכלית נכשלה. המדינה נהפכה לחדלת פרעון לאחר שנטלה הלוואות רבות מגרמניה המערבית, ולא הצליחה להחזיר אותן.

כמה אנשים קיפחו את חייהם כשניסו לברוח ממנה? האם הודה מישהו, אפילו בפני עצמו ובדיעבד, שלא היה ערך בכל הדיכוי והרדיפה, שהרי בסופו של דבר הכול נכשל? 

האם גם הקונפליקטים שנראים כיום לא פתירים, אזורי המלחמה האלימים, יהיו בעוד אי אלה שנים רק זיכרון רחוק, יישכחו לגמרי, כמו בשיר של סנדברג, או שיהפכו לאתרי תיירות מצולמים כמו צ’ק פוינט צ’רלי בברלין, מקום שהיה נקודת הביקורת הבולטת ביותר לאורך חומת ברלין, במעבר בין מזרח גרמניה למערבה, שם התרחש בין היתר ב-1961 עימות צבאי אלים בין טנקים סובייטים ואמריקנים, וכיום הוא אטרקציה למבקרים שבאים ומצטלמים עם שחקנים שמחופשים לחיילים?

האם עוד חומות יופלו ואיש לא יזכור את האלימות שסבבה אותן? 

הסרט “בלון” פועל היטב על העצבים של הצופים. אמנם גם מי שלא קרא עליו מראש, כמוני, שאוהבת, כבר סיפרתי לא פעם, להגיע טבולה ראסה, יכול היה לשער שסופו יהיה “טוב”, ושהבורחים יצליחו להגיע למערב (אחד הרגעים החזקים בסרט – לא ספוילר, הרי הכול ידוע! – הוא זה שבו ממש לקראת הסוף שניים מהבורחים נתקלים בחיילים במדים ושואלים אותם: “כאן המערב?”, ואלה משיבים בתמימות, “לא, כאן בוואריה,” שהרי “מערב” הוא כמובן מצב  יחסי בלבד…). בכל זאת מצאתי את עצמי מתקשה לנשום, יושבת על קצה הכיסא, מבוהלת, מתוחה… 

בראיון עם במאי הסרט הוא אמר כי “יש דור צעיר שבקושי מכיר או מתעניין במה שקרה במזרח גרמניה. אני משווה את זה לבני הדור שלי שהתקשו להבין מדוע שבעים שנה ויותר לאחר המלחמה הם היו צריכים להתעמת עם הזוועות שביצעו הנאצים. גם אני חשבתי כך בצעירותי. חשבתי שנולדתי ב-1968 ומה זה קשור אלי. זה היה דור אחר שדפק את כל העניינים אז. אבל ככל שהתבגרתי ההיסטוריה הקרובה מעניינת אותי יותר ויותר. אני בוחן את מה שקרה ואת השפעתו על בני האדם. זו הסיבה שניסינו לעשות את פיסת ההיסטוריה הזו של מזרח-מערב בדרך הכי אותנטית שיכולנו, אבל יחד עם זאת מהנה ומלהיבה כך שאת הסרט יראו אנשים בכל הגילאים גם כשהוא יצא למסכים וגם בעוד שלושים שנה”.

והוא צודק. הסרט מהנה, וכנראה שגם מלמד, את מי שלא מכיר את מה שהיה אז. 

כשרוצים מאוד, הכול אפשרי. אפילו להקים מחדש בהרף עין בניינים שנהרסו כליל. ככה זה בקולנוע. 

הסרט הצרפתי “לולה ואחיה” מדגים זאת בחן, חביבות ואנושיות. לולה ושני אחיה, בנואה ופייר, מאוחדים כמו אחים אוהבים וקרובים, אבל יודעים גם להתקוטט זה עם זה – כמו אחים. לא ברשעות, אלא בחום ואכפתיות אמיתיים. ואנחנו הצופים הולכים שבי אחריהם, ואחרי הסרט שמביא אותם אלינו בהומור ובאינספור קריצות. 

כל אחד מהשלושה מתמודד עם בעיות של היומיום – האם לולה תמצא אהבה וזוגיות ותממש את תשוקתה להיות אימא? האם האח המובטל ימצא עבודה? האם האח שנושא אישה בפעם השלישית יצליח הפעם? 

השאלות הללו מטופלות בתערובת של קלילות ורגש, צחוק ודמעות, הומור ופגיעוּת. 

כל כך הרבה נועם יש בסרט, שאינו מזייף, גם כשהוא משקר. הרי במציאות כשהורסים מרחוק בניין רב קומות בנגיעת כפתור שמפעילה את הדינמיט, אי אפשר לאתחל אותו מחדש, אי אפשר להתחרט ולהחזיר את הגלגל לאחור, תרתי משמע, בניגוד לסרט שבו אפשר לעשות בדיוק את זה, שהרי בתמונה שמוקרנת לאחור מה שנפל שב ומתרומם ומה שנשבר מיתקן. התמונה האחרונה הזאת, שמגיעה ממש בסופו של הסרט, היא סמלית. היא מספרת לנו שאנשים יכולים להימלך בדעתם ושאפשר לתקן גם את מה שנשבר. 

נעים להאמין לאהבה המוצגת בפנינו. לאנשים המסורים הללו. לרגישות הלא סנטימנטלית שלהם. עוקצים ומחבקים, מלגלגים ודואגים, מותחים ביקורת ומטפלים, ובעיקר, כל הזמן, באמת טובים זה אל זה!

לאורך כל הסרט נשמעו מהקהל צחקוקים. לא פרצי צחוק מתגלגלים, לא מדובר בקומדיה, אלא בשפע של שנינויות קטנות. למשל: אחד האחים אופטיקאי. הוא בודק לקוחה שיושבת עם הפנים בתוך מכשיר מיוחד. הוא פוקד עליה לעצום את עין ימין. ואחרי כן את עין שמאל. “אני לא רואה כלום,” היא אומרת והוא משיב – “זה נורמלי”…

הם כל כך סימפטיים ונחמדים, כל כך מתחשבים, כל כך בני אדם, הלולה הזאת, האהוב החדש והמקסים שלה, שני אחיה, האחיין שלה, אפילו אשתו החדשה של אחד האחים, שנראית בהתחלה מעצבנת, מתגלה כאדם חביב, בסופו של דבר. 

הסרט אומר לנו שוב ושוב – אני לא לוקח את עצמי ברצינות רבה מדי. אני מוכן לצחוק, לא מהזולת, אלא מעצמי. ואני רוצה להראות לכם שיש בעולם משפחות שמצטיינות ביופי ובאחווה. שקונפליקטים יכולים להיפתר. שהאהבה יכולה לנצח. שיהיה כיף!

מה אפשר להגיד על זה? רק שזהו מסר שנעים ומשמח לחוות אותו, גם אם הוא נמשך רק לאורכו של סרט קולנוע אחד, לא “גדול”, אבל בהחלט מהנה…   

הסרט מתחיל למעשה בסוף: קולה הדובר של המספרת מסביר לנו על עצמה שהיא נרצחה, ואנחנו אף רואים את את הצילום של גופתה, כפי שנמצאה על המדרכה ברחוב בברלין.

הצילום אותנטי: תיעוד של קורבן לרצח שהתרחש בגרמניה ב-7 בפברואר, 2007. אחיה הצעיר ביותר של חאתוּן “איינור” סורוקו, צעירה בת 23 ממוצא טורקי-כורדי, ירה בה למוות “על רקע כבוד המשפחה”.

הסרט מעניק לאותה אישה צעירה קול. היא מספרת את סיפורה. מתארת איך זה קרה. מה הייתה השתלשלות המהלכים המזוויעים שהביאו לסופה, כמו בספר העצמות המקסימות מאת אליס סיבולד, שגם בו מדברת הנרצחת ומספרת על המקרה שלה.

איינור האמיתית, כמו זאת שבסרט, אולצה להפסיק את הלימודים בבית הספר ובגיל שש עשרה לנסוע לכפר בטורקיה שממנו הגיעה משפחתה ולהינשא שם לבן דודה. עד מהרה גילתה שהוא אלים ונסה מפניו, עם תינוק בן יומו.

בסרט היא בורחת כשהיא בהיריון מתקדם. במציאות ובסרט בני משפחתה שבברלין אינם מקבלים אותה בסבר פנים יפות, הם רוצים שתשוב אל גבר שהותיר בגופה צלקות מחרידות המעידות על העינויים שעברה במחיצתו.

הסרט עוקב אחרי מאמציה של איינור לשקם את חייה. להשתחרר מהכפייה והעוול. להיות עצמאית. לחיות. לללמוד. להתפרנס. לגדל את בנה בכבוד. למצוא זוגיות ואהבה.

כל אלה יכלו להתאפשר, בזכות כוחות הנפש המופלאים שלה, וכמעט קרו. כמעט. הבעיה העיקרית הייתה שאיינור לא מצאה בתוכה את הכוח האחד והיחיד שהיה נחוץ כדי שתוכל לחיות ולממש את עצמה: היא לא הייתה מסוגלת לוותר על הרצון שלה במשפחה. לא הייתה מוכנה להינתק מהם, גם כשהתאכזרו אליה, גם כשהתנכרו לכל צרכיה, גם כשסירבו להבין מי היא, מה רצונותיה, כיצד מכתיבה לה אישיותה לנהוג, מה היא מבקשת לעשות בחייה.

זאת הבחירה האיומה: חירות וחיים, או אשליה של משפחה. אילו רק השלימה עם המציאות! אילו רק הבינה שבנסיבות מסוימות ה”אין” מבטיח חיים וה”יש” מוביל למוות! אילו רק ידעה עוד בחייה שמשפחה מרעילה היא משפחה ממאירה ומסוכנת, ששומר נפשו ירחק, תרתי משמע ובפועל: לנוס, להציל את עצמה ואת עתידו של בנה הקטן. אבל לא, איינור, במציאות ובסרט, נפלה קורבן לצורך העמוק, הבסיסי, המייסר, במשפחה. באהבת הוריה, אחיה ואחיותיה. שכולם, למעט אח אחד, מעלו באמונה, בגדו בה באופן השפל והמחפיר ביותר.

הסרט מכאיב מאוד, דווקא מכיוון שהוא עשוי היטב. לתוך הדרמה המבוימת הושתלו כמה קטעי וידיאו קצרצרים מחייה של איינור האמיתית. צעירה מקסימה, מוכשרת, מלאת תקוות ורצונות, שקיפחה את חייה על מזבח “הכבוד” המתועב של בני משפחתה האפלים.

כמה נשים כאלה לא נרצחו (עדיין?), כי מלכתחילה הן מוותרות על הכול? כמה נשים כמוה נרצחו, ולא שמענו עליהן כמעט דבר, לא הכרנו את הדרך שעשו, לא ידענו מאומה על המאמצים שלהן להשתחרר?

ועד מתי נשים (והילדים הקטנים שלהן!) ישלמו את המחיר על הפנטיות הדתית המעודדת גברים לפגוע בהן?

בברלין לא שכחו אותה. בימי השנה להירצחה פעילים חברתיים מגיעים ומניחים זרים לזכרה, ומנסים להיאבק למען זכותן של נערות להימנע מנישואים כפויים, ולמנוע מקרים נוספים של “רצח על כבוד המשפחה”.

גם הסרט שלפנינו הוא יד לזכרה, והנצחה של דמותה. הסרט לא מאפשר למשפחתה להכחיד את זיכרה.

היכן נמתח קו ההפרדה המבדיל בין מציאות לבדיה? בין געגוע לבין סיפור שמעבד אותו מחדש? בין זיכרון לאמנות?

בסרטו החדש מערבב הבמאי הספרדי המהולל פדרו אלמודובר בין כל אלה: מציאות ובדיה, געגוע וסיפור, מציאות ועיצובה. התוצאה: יצירת אמנות שמשתמשת בזיכרון כדי ליצור שלם חדש: סרט שסוחט את הלב. 

לכאורה מדובר ביצירה שמזכירה את השורות מתוך שיר של רחל: “רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי. / צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה…”, אלא שאצל שני היוצרים האישי מאוד הוא בעצם כללי, אנושי, ונוגע בכל מי שצופה או קורא, גם אם המצוקות האישיות המסוימות שהיוצר מתאר רחוקות ממנו. 

אכן, התחושה המתעוררת בצפייה היא שמדובר באוטוביוגרפיה גמורה. במרכזו של “כאב ותהילה” ניצב במאי קולנוע בשם סלבדור מאלו, ואי אפשר שלא לחשוד שמדובר בבן דמותו של אלמודובר. אפילו השמות של הבמאי הבדוי והבמאי שהמציא אותו דומים.

מאלו נקלע למשבר יצירה ושוקע בחידלון ובתוגה. הוא בודד מאוד. יש לו אמנם מנהלת אישית מסורה ואוהבת, ואישה אחרת מטפלת במשק הבית שלו, אבל בסופו של דבר הוא חי לבדו, שקוע בעצב שהסיבות לו הולכות ומתחוורות לאורך העלילה.

אל חייו חוזרות דמויות שונות מעברו: שחקן שכיכב לפני שלושים שנה באחד מסרטיו, עד שהסתכסכו קשות, אהוב שהקשר אתו נותק מזמן, גבר נאה תואר שהכיר בילדותו. חלק מהדמויות הללו שבות  “באמת”, והמילה נתונה במירכאות כי אין בסרט שלפנינו שום מציאות מוצקה, שכן אמנות, דמיון, עבר והווה, מתמזגים אלה באלה בלי הרף. אכן, דמויות אחרות – אמו, חברותיה – שבות אליו לכאורה רק בזיכרונותיו.

באחד מרגעי הסרט הבלתי נשכחים מסביר הבמאי אלמודובר, באמצעות הבמאי הבדוי שלו, אותו שחקן מהעבר, כי “שחקן אינו אמור לבכות על הבמה”: עליו להיראות כמי שנאבק בדמעות. רק אז יוכל לגעת ללבם של הצופים בו. 

את ההנחיה הזאת מקיים אלמודובר עצמו במלואה בסרט שלפנינו. לא כשחקן, אלא כיוצרו של הסרט, המקרב אותנו אל הדמעות, אל מקומם של הגעגועים, אל היופי והצער של הילדות, אל אכזבות ואל אהבה נושנה שלא צלחה, אך לעולם אינו שוקע ואינו מתמסר להן. העצב הוא אפשרות שרואים אותה, נוגעים בה, יודעים אותה, אבל לא מתמכרים לה. 

אלמודובר מתאר את הכול, כדרכו, בססגוניות וביופי מרהיב. הצבעוניות והאסתטיקה הם חלק בלתי נפרד מהתוכן. כך למשל היא מחברת בין “העבר” ו”ההווה”: וילון פסים שמופיע בביתו של הבמאי מהדהד בצבעוניותו את הווילון שהיה תלוי בפתח בית-המערה של ילדותו, והעיצוב המוקפד המתאים בין הצבעים של האריחים בתחנת רכבת שאליה נקלע הילד סלבדור מאלו ביחד עם אמו, שאותה מגלמת פנלופה קרוז, לבין השמיכה שהיא פורשת, מעיד על כך שמדובר ב”מציאות” אמנותית. אבל בעצם, הכול בסרט מעוצב! הרי אין באמת הווה או עבר, ואלמודובר מקפיד כל העת להדגיש את הערבוב הזה שבין בדיה למציאות, עד כדי כך כשבסופו של הסרט מתברר לנו שאכן, זיכרונות הילדות של סלוודור מאלו אינם אלא סרט שהוא מביים (בתוך הסרט שאלמודובר מביים!). 

הארס-פואטיקה שובה לב ומרתקת. מדוע “סלבדור מאלו” מתקשה ליצור?

האם אלמודובר מספר לנו כאן על משבר מחסום יצירה דומה שהוא עצמו חווה בשלב מסוים?

מי יגאל בלי דעת את מאלו ויחלץ אותו מהמשבר?

האם  בחייו של אלמודובר הופיע יש מאין, בעצם – בזכות האמנות שלו! – אהוב שחשיבותו כה רבה?

מדוע מתנסה מאלו בשימוש בהירואין? איך השימוש בסם מקשר אותו בתודעתו עם האהוב האבוד, ואיך הוא ניצל?

מדוע מאלו מרגיש אשם כלפי אמו?

האם אלמודובר מתמודד עם תחושת האשמה שהוא מתאר באמצעות הדמות שיצר? 

האם היצירה תעזור לכל אחד מהם בנפרד, ובעצם תאפשר להם – לגמרי ביחד! – להשתחרר, להירפא? 

כל השאלות וכל התשובות מתערבבות אלה באלה, והצופה הנפעם “נזרק” מכאן לשם, מסיפור אחד לסיפור אחר, מהֲבָנוֹת נסתרות ומהפתעות מפליאות, מהתרגשות להתפעמות ולהתפעלות מהמבנה המרובד, ורב הפנים. 

מנוול ונוכל או חלש אופי אומלל? קורבן, או אישה שיודעת לשמור על עצמה? אדם עצמאי שחייו מלאים, או מישהי שהבדידות מנחה את מעשיה, עד כדי התפשרות על העיקר? שמחת חיים אמיתית, או העמדת פנים?

הסרט “גלוריה בל” מציע לנו את כל האפשרויות הללו, ומראה לנו שכולן ייתכנו, זו לצד זו. 

גלוריה התגרשה לפני שתים עשרה שנה. היא עובדת בחברת ביטוח, גרה בדירה נאה, יש לה בן ובת בוגרים, נכד פעוט, חברות, היא מטפחת את עצמה: הולכת לפגישות קבועות במכון יופי ובמספרה, מוזמנת לאירועים של בני משפחתה, למשל לחגיגת יום ההולדת של בנה או לחתונת בתה של חברה קרובה, שם היא מתקבלת בחיבה. כמו כן, היא אוהבת לרקוד, ונוהגת ללכת למועדון ריקודים, שם היא מוצאת לפעמים בן זוג לריקוד זוגי, ואם זה לא קורה, היא שותה ליד הבר ורוקדת בגפה.

בכל אלה, בעבודה, במפגשים השונים, ברגע של קרבה עם חברה עמיתה בעבודה, אנחנו מלווים אותה, עוקבים אחרי חייה שנראים לכאורה מלאים ומספקים.

אבל מראית העין מטעה. כי ילדיה די אדישים אליה, פחות להוטים ממנה לקשר אתה, בקִרְבָה ובתכיפות שהייתה רוצה. חברתה לעבודה תפוטר בקרוב. בבר שבו היא רוקדת היא בעצם תרה אחרי גבר, מישהו שאתו תרקוד ואולי יזדמן לה גם לבלות אתו ערב. כשזה קורה, היא לא מצפה להמשך, וכשמתרחש הנס, וארנולד, גבר שהכירה בבר ולקחה אותו אליה ללילה של בילוי משותף, מטלפן אליה כעבור כמה ימים, היא מופתעת ושמחה כל כך: “אתה מזמין אותי לצאת אתך?” היא שואלת, ואינה חשה עד כמה פגיעותה נחשפת בשאלה התמימה הזאת.

ועכשיו הקשר עם ארנולד מתפתח. הם יוצאים לבלות ביחד. מתענגים זה מזה. הוא מקריא לה שירי אהבה. היא דומעת מהתרגשות. האם מצאה סוף סוף את אושרה? האם נגאלה מבדידותה?

האם ארנולד באמת גרוש, כפי שהוא מצהיר?

מי שצפה אתי בסרט היה נחרץ: “מהרגע הראשון ידעתי שארנולד נוכל”, פסק. ולי בכלל לא היה ברור. נוכל? לאו דווקא. חלש אופי ותלותי? כנראה שכן. גבר שלא יסב אושר לגלוריה שלנו? מסתבר.

מה שקורה אצל השכן שגר מעל דירתה של גלוריה הוא אות מטרים: ביום ובלילה בוקעות משם צעקות מחרידות של אדם שהולך ומאבד את שפיות דעתו. זה פס הקול המלווה את חייה של גלוריה. בכל פעם שהיא מנסה למצוא שלווה בביתה היא שומעת את זעקות השבר שלו. איומים. תביעות. טענות. “נתתי לך הכול! הרסת לי את החיים!” מלווים בצלילים של חפצים מתנפצים, פולשים אל תודעתה של גלוריה, מאיימים להציף אותה. אולי אפילו להשתלט על נפשה, לגרור אותה אליהם, למוטט אותה.

האם תיכנע להם? האם תאבד את יכולתה לשיר, לרקוד, למצוא בתוך עצמה חדוות חיים? 

במפגש הראשון שלה עם ארנולד, בבר, הוא שואל אותה אם היא תמיד צוחקת כך. כן, היא משיבה, ואז מסייגת – לא… 

כשהוא מראה לה תצלום של עצמו לפני שעבר ניתוח לקיצור קיבה ומשקלו היה מופרז מאוד, היא פורצת בצחוק סוחף, חביב, מחבב, לא לעגני. כשהיא קצה בהיענות הבלתי פוסקת שלו לתביעותיהן של בנותיו ואשתו (לשעבר?) ומשליכה את הטלפון הנייד שלו לתוך צלחת המרק המלאה שלו, היא פורצת בצחוק. היא אכן אדם עליז מאוד, שמסוגל ליהנות מהחיים, אבל אלה מסרבים לשתף אתה פעולה. מסרבים לאפשר לה לשמוח בהם.

ובכל זאת היא מתעשתת ומצליחה למצוא שוב בעצמה את הכוח. 

“גלוריה בל” סרט מקסים. ג’יליאן מור מגלמת להפליא את דמותה של גלוריה. הדרמה מעוצבת היטב בקווים דקים, מינוריים, בנקודות קטנות שמצטרפות לתמונה גדולה ומשכנעת. ארנולד ייכנע. אמנם, בניגוד לרצונו, לבנותיו. הוא הצליח לזחול לרגע מתוך הקיום האומלל, אבל הניתוח לקיצור קיבה ששיווה לו מראה מתוקן ואטרקטיבי, לא תיקן את תודעתו. הוא נגרר שוב, בעל כורחו, אל המציאות שממנה ניסה לנוס. לא עם גלוריה המטופחת והשמחה הוא נועד לחיות, אלא עם אלה שזועקות לעברה “רבע עוף!” כדברי הגנאי האולטימטיביים של נשים המקנאות בגזרתה של אישה נאה מהן.

גלוריה שוב רוקדת בגפה. אולי בפעם הבאה תצליח למצוא את אושרה. 

סרטו הקודם של מתן יאיר “פיגומים” היה בעיני יצירה מרגשת, מדויקת ומעוררת מחשבות. לפיכך מיהרתי לצפות בסרטו החדש, “בגרות Unseen”, שבעצם קדם ל”פיגומים”, אך יצא אל הקהל אחריו. לצערי, התאכזבתי. 

כמו ב”פיגומים” גם בסרט שלפנינו הדמות הראשית היא זאת של מורה צעיר, שאותו מגלם במאי הסרט, שגם כתב את התסריט. אין ספק שמתן יאיר בקיא במתרחש בבתי ספר תיכוניים בישראל. הוא עצמו מלמד בבית הספר התיכון “היובל” שבהרצליה, שם צולם הסרט, ובו מתרחשת עלילתו. 

יאיר יודע בדיוק איך נראים חייו של מורה בבית ספר תיכון. למשל איך מתנהלות ישיבות ציונים: מורים לוטשים מבט אל הצג שעליו מוקרנים הציונים, מורים מתדיינים על תלמידים, יש מי שמסנגר ויש מי שמוצא דופי, מי שמבקש להקל ומי שמבקש להקשות את היד, לטפח או להעניש, להבין או לכעוס (גם אני מכירה היטב את האווירה, שהרי שהייתי מורה ומחנכת במשך יותר מארבעה עשורים…). יאיר מכיר גם את האינטראקציות המתרחשות בתוך כיתת הלימוד. את עמדותיהם של התלמידים, שבמקרה הטוב נשענים לאחור ומצפים שיגישו להם “חומר”, ובמקרה הרע – מביעים התנגדות לתהליך שבו המבוגרים מנסים לשכנע אותם שמה שמוצע להם באמת חשוב ומשמעותי. 

הסרט אמין אמנם, אבל יש בו, לטעמי, לא מעט בעיות לא פתורות. למשל – מה בעצם האג’נדה שלו? להראות את חולשתו הרגשית של המורה, או את הצלחתו להגיע ללבם של תלמידיו? 

המורה שבסרט זוכה בסופו של דבר לתשורות הכרה קטנות מאת בני הנוער שלראשיהם הוא מתאמץ להחדיר בינה או לפחות הבנה. הוא מורה לספרות, ולאורך כל הסרט הוא מכין אותם לקראת בחינת הבגרות, ועוסק בעיקר בספר התפסן בשדה השיפון ובשירי “אנסין” שהתלמידים אמורים ללמוד איך “לנתח”.  אגב, לא בכדי נבחרה דווקא היצירה  התפסן בשדה השיפון: רומן העוסק בניכור שחש צעיר בן גילם של תלמידיו של מתן יאיר. האם ישכיל המורה לחבר אותם אל תחושותיו של הולדן? האם יזדהו אתו? 

אבל יש בעיה. בני הנוער שבכיתתו כמעט אינם מובחנים זה מזה. בניגוד לסרט “פיגומים”, שם נוצר קשר עמוק, משמעותי, מתמשך, של המורה ולכן גם שלנו, הצופים, עם אחד התלמידים שדמותו מורכבת ומתפתחת, בסרט שלפנינו אף אחד אינו מתבלט ואף אחד אינו תופס מקום של ממש. אולי רק הצעירה הפתיינית, ששונה מעצם היותה נערה בין בנים, ושנשיותה המודגשת מטרידה את מנוחתו של המורה. 

אנחנו מלווים את מאמציו “להנגיש” להם את ספרו של סלינג’ר. להסביר להם, למשל, בעזרת השוואות שידברו אליהם, את משמעותם של אמצעים ספרותיים (הוא משווה אותם לכלים שבעזרתם ספר מעצב שיער). המורה מנסה לגעת ללבם בעזרת השאלה – “מתי ראית בפעם הראשונה אדם מבוגר בוכה”. 

בני הנוער שבסרט משחקים, כמדומני, את עצמם. יאיר הצליח להוציא מהם טבעיות ואותנטיות מרשימים מאוד, ועל כך הוא ראוי לתשואות.

אבל, כאמור, לגמרי לא ברור מהו המוקד של הסרט. יחסיו של מתן יאיר עם אביו? עם התלמידים? עם עצמו?

מתעוררת תחושה של הרבה התחלות של סיפורים, שאף אחד מהם לא מוצה: למשל – אחד הנערים מתמחה בביצוע פעלולים קרקסיים. מי הוא? מדוע רואים אותו רק להרף עין? מה הסיפור שלו? 

הקטע המרגש ביותר בסרט מגיע ממש בסופו: שוב התחילה שנת לימודים. המורה לספרות נכנס לכיתה חדשה. שוב יצטרך לכבוש את לבם. שוב יצטרך לשכנע אותם שחשוב ללמוד ספרות. דבריו כשהוא מסביר לתלמידיו החדשים מה כוחה של ספרות, מה תפקידה, מה משמעותה, נוגעים ללבם (אני מקווה מאוד שכך גם במציאות…) ובלי ספק גם ללבם של הצופים. 

אז המורה מתן יאיר ימשיך במשימה הקשה מאוד שלו. כדי להזכיר לתלמידיו לכתוב על “הסחרחרה” שבספר הוא יביא להם אמצעי מוחשי שאותו אולי לא ישכחו: תיבת נגינה בצורת סחרחרה. הוא ידבר אל לבם. לא יתייאש. ימצא בנפשו את הכוח להמשיך, חרף הקשיים וחרף היותו – כך הוא מצטייר! – עלה נידף, גבר צעיר, מבוהל וחסר ביטחון, אולי רק לכאורה. 

ואנחנו נחכה ונצפה לסרטו הבא. שכן כישרונו מובהק ולא מבוטל, ואין ספק, גם אם הסרט שלפנינו אינו מהטובים, עוד צפויות לנו הפתעות מרשימות ומרגשות מאת היוצר המיוחד הזה. 

בכל מקרה, הסרט מוקרן רק בסינמטקים, ומספר ההקרנות מוגבל. חרף הסתיגויותי, אני חושבת שכדאי לצפות בו. 

נעים להמליץ על הסרט “המועדפת”, אם כי אינו זקוק דווקא לי. הוא זוכה להצלחה עולמית ולפרסים רבים (ומשמח לגלות שהפעם יש הסכמה עם המבקרים ועם מעניקי הפרסים). “המועדפת” היה מועמד לעשרה פרסי אוסקר ובטקס שנערך בפברואר השנה (2019) זכה בפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר.

אכן, אוליביה קולמן הפליאה לגלם את דמותה של אן, מלכת אנגליה, סקוטלנד ואירלנד בתחילת המאה ה-18. “הפליאה”, שכן מדובר בשחקנית צעירה ונאה שנראית בסרט מבוגרת, מכוערת, שמנה, תשושה, מבולבלת וחסרת אונים. כיעורה הוא עניין מדובר: המלכה ערה לו ומתייסרת ממנו. הוא גם מקור הכוח של אשת סודה, שרה צ’רצ’יל, הדוכסית ממרלבורו, דמות היסטורית שהתקיימה במציאות, כמו המלכה עצמה. המלכה ואשת החצר הן חברות ותיקות וקרובות משפחה. המלכה תלויה בשרה באופן מוחלט. שרה אינה מהססת לפגוע במלכה, לציין את כיעורה, להציע לה עזרה באיפור, להנחות אותה כיצד לנהוג, ולהשפיע על המהלכים הפוליטיים וההחלטות המדיניות. למעשה, היא המלכה בפועל.

מקור כוחה העיקרי של שרה צ’רצ’יל טמון לא רק בחולשתה הגופנית והנפשית של המלכה, אלא גם בקשר הלסבי שהן מקיימות. המלכה מאוהבת בשרה ותלויה בה. בתחילת הסרט היא מפתיעה את הדוכסית במתנה: ארמון רב הוד שבנייתו תחל בקרוב. מדובר בארמון בלנהיים, שאכן הוענק לג’ון ושרה צ’רצ’יל. אחד מצאצאיהם, שאף נולד בארמון, הוא וינסטון צ’רצ’יל, מי שכיהן כראש ממשלת אנגליה בתקופת מלחמת העולם השנייה. הארמון מצוי בבעלות משפחת צ’רצ’יל עד היום, והוכר כאתר מורשת עולמית של יונסק”ו.

חייה של הדוכסית משתנים כשאל הארמון מגיעה אביגייל מאשם, גם היא דמות היסטורית, קרובת משפחה של שרה צ’רצ’יל, צעירה ממעמד האצולה שירדה מנכסיה בשל התנהגותו הנלוזה של אביה. אביגיל עובדת כמשרתת, אבל עד מהרה מתגלה כאישה שיודעת היטב איך להתנהל בחצר המלוכה, ואיך להשתמש בתכסיסים שונים כדי להגן על עצמה ולרומם את מעמדה. היא מצליחה לזכות בתואר ברונית.

נוצר משולש שמורכב מהמלכה ושתי הנשים שמתאמצות לזכות בחסדיה, וכל אמצעי כשר לכך.

את מבחן בקדל שבודק אם סרט קולנוע עלילתי לוקה באפליית נשים “המועדפת” צולח בקלילות. כדי שסרט יעמוד במבחן חייבת להיות בו לפחות סצנה אחת שבה לפחות שתי נשים משוחחות ביניהן כשהנושא אינו גבר. בסרט שלפנינו הגברים זניחים, שוליים ומגוחכים. עד כדי כך שאביגיל אפילו לועגת למראה ה”מהודר” של אציל החצר המחזר אחריה, מראה שגברים באותה עת טיפחו בגנדרנות טווסית: הפאות הלבנות המסולסלות והפנים המאופרות בכבדות המוכרות לנו מציורי הדיוקנאות התקופתיים. הגברים משתדלים להשפיע ולקבוע אם אנגליה תמשיך להילחם נגד צרפת. ראש הממשלה ויושב ראש האופוזיציה נאבקים זה בזה, אבל הם חלשים. הנשים הן אלה שקובעות. וגם אם אחת מהן נישאת לאחד מהם, אין לכך שום משמעות אמיתית. משחקי הכוח, הדרמות החשובות, העוצמות הרגשיות, ההחלטות הרות הגורל, אינם נתונים בידי הגברים, אלא בידי נשים.

במציאות, כשהמלכה אן יצאה ב-1702 למלחמה נגד צרפת, כתב המלך לואיIV, “כנראה שאני מזדקן, אם נשים מתחילות להכריז נגדי מלחמה.”[1]

אפשר כמובן להבחין בסרט בלא מעט אנכרוניזמים. המלכה אן (האם באמת הייתה לסבית? מכתביה אל שרה צ’רצ’יל מרמזים שהייתה מאוהבת, אם כי אין ודאות שההתאהבות הביאה גם לקשר גופני. כך למשל, עוד לפני שאן ירשה את כס המלוכה מאחיה, היא כתבה לשרה צ’רצ’יל: “מוטב לי לגור אתך בבקתה, מאשר למלוך כקיסרית העולם, בלעדייך.”[2]) ודאי לא צווחה אל המאהבת שלה “fuck me” או “cunt” (מילה שבהיעדר חלופה טובה בעברית תורגמה “זונה”…)

שאלה אחת שמתעוררת בסרט נשארת מעניינת ולא פתורה: האם אמירת האמת המכאיבה היא אות לאהבה?

שרה, כאמור, אינה מהססת לפגוע במלכה, ואז לנחם אותה. אביגיל מחניפה לה בלי הרף ובלי גבול. בתחילת הסרט המניפולטיביות של שרה מעצבנת ומעוררת תחושה שמדובר באישה שאין בה שום רגש אמיתי, נצלנית אופורטוניסטית ובלתי נסבלת. אבל אחרי שאביגיל נכנסת לתמונה ושרה מזהירה את המלכה ואומרת לה שאביגיל צבועה, שאינה אוהבת אותה באמת, מתעורר הספק. מי כאן בעצם הדמות החיובית? עם מי אני מזדהה? עם שרה שנראתה לי מנוולת גדולה, אבל אולי בסיכומו של דבר בכל זאת אוהבת? עם אביגיל שהגיעה במצב של אומללות ובדידות אחרי שאביה “הפסיד” אותה במשחק קלפים, ומצליחה “להסתדר” בניגוד לכל הסיכויים, ומפלסת לעצמה דרך, אל מוקדי הכוח וההשפעה? ואולי בעצם הדמות הקרובה ביותר ללב היא המלכה עצמה? אבל היא כל כך קפריזית, כל כך עלובה, כל כך מגוחכת. איך אפשר להזדהות אתה? ואיך אפשר בכלל, תוהה הצופה הדמוקרטית, להבין את כוחם הבלתי מוגבל של המלכים באותה עת?

השאלות נשארות, כאמור, פתוחות. אין בכך כדי להעיב על ההנאה מהסרט, שמצייר את אורחות החיים והמנהגים שששררו באותה עת בחצר המלוכה, למשל מירוצי האווזים, או “קרבות התפוזים” שמתנהלים עד היום באיטליה ובהם אנשים מיידים תפוזים זה בזה, אלא שבאיטליה כיום לא מדובר עוד בתחביב של בני אצולה…

[1] מתוך הספר BLENHEIM Battle For Europe by Charles Spencer. (מחבר הספר, צ’רלס ספנסר, אחיה של הנסיכה דיאנה, הוא רוזן וקרוב משפחה של משפחת צ’רצ’יל).

[2] שם

הנה סרט שעשתה אישה, והוא מביע בעדינות ובחוכמה מצוקה פרטית ואישית, אבל, כדרכן של יצירות אמנות משובחות, הפרטי מאוד מביע גם את הכללי, שכן רק מה שהכי ספציפי יכול לומר את מה שהכי אוניברסלי. 

הסרט מתרחש באתיופיה ב-1989, בעיצומה של מלחמת האזרחים שהתחוללה שם. מינה, נערה יהודיה בת שש עשרה גרה בבקתה דלה, שקירותיה מכוסים בקרעי עיתונים, ביחד עם סבתהּ ואחיה הפצוע, בשכונה שבפאתי אדיס אבבה, בירת אתיופיה.

מינה מאוהבת בבן של השכנים, אלי, שמסתתר ליד הנהר לא הרחק מביתו, בצלו של עץ תאנה מבודד. הצבא והשלטונות מגיעים מדי פעם לשכונה ו”אוספים” בכוח את צעירי המקום. המגויסים בכורח יודעים שרובם לא ישובו לעולם.

אמה של מינה כבר הצליחה לעלות לישראל, וסבתה ואחיה מנסים להצטרף אליה. מינה מתקשה להשתתף בתוכנית המשפחתית: היא מסרבת לוותר על אהובה, ומנסה לצרף אותו למסע, אבל הוא, כך מסתבר, נוצרי.

אחד המשפטים הראשונים שנשמעים בסרט הוא “כולם רוצים עכשיו להיות יהודים”. 

קשה שלא לחשוב על האירוניה המרה שמביע שוב ושוב גורלם של יהודים, מכל ארצות המוצא שלהם: שם הם מוגדרים זרים ושונים. כאן הם מופלים, כל אחד בתורו, בשל מוצאם (שלא לדבר על העמדות האנטי ציונית שלפיהן אין הצדקה לקיומה של מדינת ישראל. אם שם הם זרים, וכאן אסור להם להיות, מה אמור להיות גורלם-גורלנו?). 

היוצרים של “לול” בקליפ המפורסם שלהם היטיבו לבטא את האפליה העוברת מדור לדור של עולים:

 בחלקים רבים של הסרט מינה לובשת טי שירט דהוי שכתובה עליו בעברית המילה “ירושלים”, אך לא נראה שיש בה כמיהה כלשהי להגיע לארץ.

בריאיונות שהעניקה לעיתונים סיפרה יוצרת הסרט שגם היא, כמו מינה, ממש לא חלמה על הגירה לישראל.  “מבחינתי זה היה להתעורר לעולם חדש שבכלל לא רציתי, שלא פינטזתי עליו. זה היה כמו להתעורר מול קיר לבן. לא רציתי לצאת מהמיטה. אני זוכרת שרק בצהריים או בערב הסכמתי בסופו של דבר לצאת וללכת לאכול בחדר האוכל. וכשיצאתי מהחדר היה ברור לי שההליכה הזאת, שכל צעד שאני עושה, הוא הסכמה שלי לקבל את המציאות החדשה. והרגשתי כל כך רע שאני מקבלת את הדבר הזה. אני זוכרת את האור, זוכרת את המדרגות, זוכרת שבהתחלה ניסיתי לא להסתכל על שום דבר. ככה עשיתי את ההגעה שלי”, סיפרה בכתבה בעיתון הארץ. 

בתי (קיצור של בית לחם) אסמאמאווה, השחקנית הראשית בסרט המגלמת את דמותה של מינה, סיפרה בכתבה בעיתון ידיעות אחרונות על כך שאינה מצליחה לקבל אישור לעלות לישראל. “באתיופיה אני מחביאה את יהדותי כדי שלא יתנכלו לי”, אמרה בריאיון, “עכשיו מתברר שגם בישראל לא מקבלים אותי. אני לא פה ולא שם.”

אפשר לראות אם כן איך המציאות מתערבבת לתוך האמנות. השחקנית והדמות חוות מצוקה שקשורה ביהדותן ובהיותן חריגות בסביבה שבה הן חיות. 

עלמוורק דוידיאן מתכננת סרט המשך שיבטא את קורותיה של מינה ושל בני משפחתה אחרי העלייה לישראל ואת תלאות הדרך אליה, אבל השחקנית הראשית מתקשה לדבריה לקבל את אשרת הכניסה המיוחלת.

“עץ תאנה” היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה וזכה בפרס הצילום הטוב ביותר בפרס אופיר. כמו כן היה ובחמש קטגוריות בטקס פרסי אופיר. בפסטיבל טורונטו 2018 זכה הסרט בפרס הסרט הטוב ביותר שביימה אישה, ובפסטיבל לתרבות יהודית בוורשה זכה בפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר ובפרס הצילום הטוב ביותר. 

אכן, מדובר בסרט נוגע ללב וראוי. אפשר רק לקוות ש”הבעיה” שהתעוררה בעניינה של השחקנית הראשית תיפתר, שהיא תצליח לממש את רצונה לעלות לישראל, ושתמצא כאן את מקומה. לא רק בסרט ההמשך.  

 הפער בין דעתם של המבקרים הרשמיים לבין זאת של הקהל המבקר בבתי הקולנוע נגלה מיד. אלה משבחים ומרוממים, מעניקים פרסים ועוטפים בשלל מילות תואר נלהבות, אלה מרימים גבה, במקרה הטוב, או פשוט קמים ויוצאים מאולם הקולנוע במהלך ההקרנה, נסים ממנו על נפשם.

“מה דעתכם?” שאלתי ביציאה מהסרט את האנשים ששרדו עד סופו. לא היה אף אחד שהתפעל מהחוויה או שיבח אותה. “עבדו עלינו”, הפטיר אחד מהם…

עדות לכך אפשר לראות במה שכתבו  כמה צופים-מהשורה באתר “Seret”: “שומר נפשו ירחק – לא ללכת.” “סרט משעמם מופרע איטי וגרוע. מומלץ להתעלם מהפרסים והביקורות הטובות של מבקרי הקולנוע הפסבדו אינטלקטואלים.” “סרט נוראי… האנשים יצאו מהסרט… נשארתי לראות אולי משהו ישתנה…פנץ’…משו…?תחסכו לעצמכם את הזמן היקר… ובעיקר את העצבים…”. “סרט משעמם ומאכזב.”

וזאת לעומת המבקרים, ובראשם השופטים בפסטיבל ברלין השנה, שהעניקו ל”מילים נרדפות” את הפרס הראשי, דוב הזהב.

“מהפנט מטריל ומטריד,” כתב עליו אבנר שביט מאתר וואלה. “הסרט הכי ישראלי שיש”, קבע שמוליק דובדבני ב-ynet, ואורי קליין בעיתון הארץ כתב שהסרט הוא “אגרוף בפרצוף הישראלי”.

אכן, כפי שאפשר לראות בתגובות באתר Seret, יש צופים שהתקוממו נגד מה שחוו  כמתקפה של הסרט על ישראל: “ממש לא נהניתי, יש צדדים יפים להראות בישראל, זה ממש לא מאפיין את הארץ והאוכלוסייה”, או: “דמות המפתח בסרט לגבינו הישראלים היא לא יואב, כי אם ירון דרכו מעמיד נדב לפיד הבמאי מראה אל מולנו כאומר: ‘תסתכלו על עצמכם,ישראלים! אתם אלימים, גסי רוח ולאומנים!'” וגם: “לא יכולתי להשתחרר מהרושם שמראהו המזרחי של ירון איננו מקרי. הנה עוד במאי אשכנזי שמשתמש בדמות מזרחית כדי להמחיש את כל החולי בחברה הישראלית. לפיד, מרוב שמאלנות יפת נפש מתגלה כעוד אדם גזען.”

אני לא מסכימה שיש בסרט גזענות שמאלנית. לדעתי העניין המזרחי-אשכנזי בכלל לא קיים שם. כמו כן, עלי להודות שביקורת על ישראל אינה מבהילה אותי. יש בנו לא מעט היבטים שראויים לביקורת נוקבת. אבל בעיני לא רק שהסרט שלפנינו אינו תורם לביקורת הנכונה והלגיטימית, אלא הוא ממש פוגע במסר המיועד: הוא מגחיך אותו, עושה ממנו חוכא ואטלולא, ובכך משיג בדיוק את ההפך, שכן הוא מופרך, מזויף, מוגזם ולא אמין משום בחינה. 

על פניו של השחקן המגלם את גיבור הסרט, יואב, שברח מישראל בעקבות שירותו הצבאי, ומאז מסרב לדבר בעברית, נסוכה כל הזמן רק הבעה אחת, שהיא, לא נעים לומר ובאין שם תואר נאה יותר, הבעה של בּוֹק. כן, יאמרו אולי להגנתו, זאת בדיוק המטרה: להראות את האטימות הישראלית. ובכן, כשם שאסור ליצירה שמתארת שעמום לשעמם (הנה, למשל, המחזה “מחכים לגודו”, שאין בו רגע דל אחד, אף על פי שהוא מביא בפנינו את השעמום התהומי של דידי וגוגו), כך יצירה שמבקשת להדגים טמטום אינה רשאית לעשות זאת בצורה מטומטמת! התגובות של יואב לא משתנות בשום סיטואציה. מצילים אותו? הוא פוגש ישראלים דוחים? הצעירה הצרפתייה מפתה אותו? בן זוגה מציע להם להתחתן, כדי שיוכל להישאר בפריז? המורה לצרפתית מבקשת ממנו להקריא את מילות ההמנון הצרפתי? הוא מבשל, אוכל, מזדיין, יושב במועדון לילה או בשיעור צרפתית, תמיד תמיד תמיד עם אותה הבעה סתמית ומטופשת. והוא מי שאמור להיות נושא הדגל של המחאה נגד הישראליות הברוטלית?

וזאת בלי להגיע אל שלל הפרטים המופרכים בסרט. ההתרחשויות לא קוהרנטיות ולא סבירות. הכול קטוע, טעון בסמליות לא משכנעת, ופשוט ובעיקר – משעמם. הנה למשל הישראלי ש”מסמל” את התוקפנות הישראלית: מאבטח צעיר שהגיע מהארץ, וכדי להוכיח שהאירופיים אנטישמיים מתגרה בכל הכוח ביושביו של איזה בר או בנוסעי המטרו שמתעלמים ממנו באלגנטיות. הו, כמה אמיץ! אמרו לעצמם מן הסתם יוצרי הסרט. עכשיו נראה לכולם עד כמה הישראלים תוקפניים. ואני שואלת – האמנם? כך? האם אין מספיק התרחשויות מציאותיות שבהם אפשר לומר את הדברים ולשכנע באמיתותם? הכול צריך להיות כל כך מגוחך וילדותי? זה האגרוף המופנה כלפי הפרצוף הישראלי? זה מה שאמור לטלטל אותנו כדי שנבין איך אנחנו נראים? הרי הסצינה כל כך מנותקת במהותה, כל כך לא משכנעת!

אחד הגיבורים הראשיים בסרט הוא אבר המין של השחקן הראשי. מן הסתם חשיפתו החוזרת במצבי צבירה שונים אמורה להפגין נועזות ואומץ. הנה, סוף סוף, לכאורה, מרשים לעצמם היוצרים לעשות לשחקן גבר את מה שנהוג לעשות שנים רבות כל כך לשחקניות.

צר לי, גם התכסיס הזה סתם מגוחך. מי בכלל רוצה לראות איבר מין חשוף, לא משנה של איזה מגדר? המעשה האמנותי אמור לרמז על רבדים נסתרים, שאותם הצופה (או הקורא, אם מדובר ביצירה ספרותית) המשתתף במעשה חושף בכוחות עצמו. ברגע ש”הדבר האמיתי”, למשל אבר המין, מזדקר או מידלדל לנגד עיניו, אין עוד סוד לפענח ואין עוד עומקים לצלול בהם. כמה מיותר, אמרה לעצמה הצופה המיוגעת, להשכיב לעינינו את יואב ולגרום לו שיתקע לעצמו אצבע בפי הטבעת. מתריס? אמיץ? חתרני? לא. סתם מגוחך. נועזות לשם עצמה ומאמץ משעמם לזעזע. 

מסתבר אם כן, ולא בפעם הראשונה, שאין התאמה בין הדעות של הקהל הרחב לבין מעניקי הפרסים וקושרי הכתרים. 

את הסרט “מרי מלכת הסקוטים” מציגים כסרט פמיניסטי. האם הוא באמת כזה?

אכן, שתי הדמויות הראשיות, מרי מלכת סקוטלנד ואליזבת מלכת אנגליה, הן נשים. 

אכן, שתיהן מציגות לכאורה עמדת נשית: רצון להגיע להסדר מתוך הבנה הדדית. המאבק ביניהן נסוב סביב טענתה של מרי (שהייתה הנכדה של מרגרט טיודור, אחותו הבכורה של הנרי השמיני, מלך אנגליה שקדם לאליזבת), שהיא אמורה למלוך גם על אנגליה,  ולא רק על סקוטלנד.

מאחר שאליזבת לא נישאה ולכן לא היה לה יורש, תבעה מרי את הכתר אם לא לה אז לפחות לבן שייוולד לה. (היא עמדה על כך עוד לפני שהרתה ללדת). 

לאליזבת לא הייתה כמובן שום כוונה לוותר על הכתר, אבל בסרט היא מוצגת כמי שתביעתה של בת הדוד שלה להמליך את הבן שאכן נולד לה, למרי, מתקבלת על דעתה. “אתם הגברים כל כך אכזריים,” היא אומרת לאחד מיועציה, שממליץ לה להתנגד בכל תוקף לתביעותיה של מרי. 

מרי מוצגת כאדם יהיר ותובעני, אבל בין שתי המלכות, כך מציג הסרט, שוררת תחושה הדדית של קרבה נפשית עמוקה, מתוקף ההבנה שרק מלכה מסוגלת להבין מלכה, וגם בשל קרבת הדם שיש ביניהן.

ובכל זאת, “מרי מלכת הסקוטים” אינו באמת פמיניסטי. אכן, הוא עונה על הקריטריונים של  “מבחן בקדל”: אמנם, יש בסרט לפחות שתי דמויות של נשים, הן משוחחות ביניהן ונושא השיחה אינו גברים.  

אבל מסתבר שאין די בקריטריונים הללו. 

אכן, אליזבת אומרת בשלב מסוים שהיא הפכה לגבר (ייתכן שאת ההשראה לדבריה אלה שאבו יוצרי הסרט מהנאום המפורסם שנשאה באוזני צבאה באוגוסט 1588, ובו אמרה שיש לה אמנם “גוף של אישה רפת כוח”, אבל שלבה הוא זה “של מלך, ולא סתם מלך, אלא מלך אנגליה”: king, לא queen), אבל אין בעצם בסרט שום מסר פמיניסטי, ששואף, על פי האידיאולוגיה שלו, לשוויון פוליטי, חברתי וכלכלי, ולשוויון הזדמנויות לכול.

מה רואים בסרט? את שתי הנשים הפריווילגיות ביותר בעולם של אותה עת, שנאבקות ביניהן לא על טובת עמן, אלא על טובת עצמן. זהו בעיקרו מאבק של אגו. השאלה העיקרית היא – זכות השלטון של מי משתיהן גוברת? 

הסכסוך הדתי ששרר ביניהן – מרי הייתה קתולית, ואליזבת הייתה בתו של הנרי השמיני שפרש מהכנסייה כדי שיוכל להתגרש ולשאת את אן בוליין, אמה של אליזבת (שאותה הוציא להורג, כעבור זמן לא רב, אחרי שמאס בה…) מוזכר אמנם בסרט, אבל כמו בדרך אגב. מה הייתה עמדתה של מרי? האם חתרה להיעזר בכוחה כדי להיטיב עם בני עמה, או רק כדי לנצל אותם, לשלוח אותם להילחם למענה? 

האם הפגינה מרי טולרנטיות דתית, או שהבטיחה רק שפיכות דמים, בשם הקתוליות ובשל מאבקיה להגדיל את כוחה? ובמה היטיבה עם ג’יימס, בנה הקט שאותו עזבה כדי להגן על חייה? הוא אמנם ירש את הכתר ומלך על אנגליה ועל סקוטלנד, וייתכן שכמוה חשב שהמלכות חשובה מכול, אבל האם אנחנו, הצופים בני זמננו אמורים להתפעל מכך? לראות בזה מסר פמיניסטי? מה בעצם פמיניסטי כל כך בשתי נשים שנולדות מלכות ובעצם לא תרמו כלום לטובת העוצמה וזכויות היתר שמוקנות להן רק מתוקף היותן בנות לשושלת מסוימת?

ומניין בכלל שאבו (ושואבים גם כיום!) האנשים הללו את תחושת ה”מגיע-לי” העזה כל כך?

ייתכן שיש מי שרואים סממן פמיניסטי בחולשתה הגופנית של מרי הנאנסת לנגד עינינו בסרט (כך קרה גם במציאות, אצילי החצר שלה מרדו בכוחה, תקפו אותה, הרגו ידיד קרוב שלה ואחרי כן גם את בעלה, ולבסוף סילקו אותה מהכס). לטעמי אין די בסממן זה.

וחוץ מזה, הסרט מייגע למדי. הוא מתנהל באטיות, רובו כהה וקודר, וקשה למצוא בו אפילו דמות אחת שאפשר להזדהות אתה או לחבב אותה. מי שמכיר את ההיסטוריה ויודע מה עלה בסופו של דבר בגורלה של מרי, אינו יכול אפילו ליהנות מהעלילה ומנפתוליה.

הבמאי הגרמני, יוצרו של הסרט “חיים של אחרים” שזכה ב-2006 בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, עושה את זה שוב. הסרט החדש, “יצירה ללא מחבר”, אינו מעפיל אמנם לפסגות של קודמו (ביניהם יצר הבמאי גם מותחן אמריקני, “התייר”), אבל הוא בהחלט ראוי לתשומת לב.

כמו ב”חיים של אחרים” הציר המרכזי הוא כוחה של אמנות, יכולתה להשפיע, לזכך ולזקק את טבעם הנסתר של מי שיוצרים אותה וגם של מי שנחשפים לה.

בסרט הקודם התמקד פון דונרסמארק בתיאטרון, אם כי גם למוזיקה ולשירה היה מקום של כבוד ביצירה. בסרט שלפנינו הציר המרכזי הוא הציור. לא רק היצירה עצמה וכוחה להשפיע, אלא גם מה שסובב אותה: השיח העוסק באמנות, עולם המושגים ותפיסות העולם הנוגעים בה, וגם האופנות המשתנות הקשורות באופן הדוק וישיר אל השקפות העולם הפוליטיות הקובעות את הטון ומשפיעות על העשייה האמנותית, אם כי אינן שייכות לה או נובעות ממנה.

העלילה נפרשת על פני כמה עשרות שנים. היא מתחילה כשנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ומסתיימת בשנות ה-60. היא מתבססת על חייו של הצייר הגרמני יליד גרמניה המזרחית גרהרד ריכטר, יליד דרזדן.

כמו דודתו של גיבור הסרט, קורט ברנרט, גם דודתו של ריכטר, שהייתה חולת נפש, נכלאה במחנה ריכוז. כמו ריכטר, גם גיבור הסרט התפרנס מכתיבת שלטים. שניהם למדו באקדמיה לאמנות בדרזדן, ונאלצו לעסוק בתחילת דרכם בציורי קיר בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי (וזה מזכיר כמובן את ההצגה בסרט “חיים של אחרים”!), ושניהם ברחו למערב גרמניה בתחילת שנות ה-60. (אגב, בשני הסרטים מגלם אותו שחקן, סבסטיאן קוך, את התפקיד הראשי, אלא שב”חיים של אחרים” הוא הגיבור הנאצל, וכאן הוא מנוול ומרושע במידה שקשה לשאת. מוזר לעשות את המעבר הזה בין הדמויות, אם כי קוך מיטיב לגלם את שתיהן!)

הזהות בין קורט ברנרט וגרהרד ריכטר כה רבה עד שאפילו אחת התמונות “שלהם” זהה: “אמה (עירומה על המדרגות)” מופיעה גם בסרט. בשני המקרים מדובר באשתו של האמן: האמיתית – אמה, והבדויה – אליזבת.

מבקרי אמנות סבורים כי בדיוקן הזה שצייר ריכטר הוא מתכתב עם מרסל דושן. בסרט הבמאי שם את הפרשנות הזאת ללעג. האמן “שלו” מתכחש למשמעויות האמיתיות שיש לציוריו, הנוגעים בטראומות הקשות של ילדותו. הוא מעמיד פנים כאילו הדיוקנאות שצייר אינם קשורים אליו, אלא מתבססים על צילומים אלמוניים, ואנחנו, הקהל היושב באולם, מרגישים חכמים יותר מכל המומחים שאינם מבינים את כל מה שאנחנו מיטיבים לדעת.

בתחילת הדרך שיתף ריכטר פעולה עם במאי הסרט שהגיע אל ביתו, ושוחח אתו, כך מעיד הבמאי, במשך חודש. אפילו שמו של הסרט לקוח מהתיוג שמבקרי האמנות נהגו בשנות ה-70 לשים על יצירותיו של ריכטר, משום שסברו שהן “אינן סובייקטיביות”.

עם זאת, ריכטר, שידע סבל רב בחייו – חיילים רוסים אנסו את אמו, אביו התאבד, דודתו נרצחה – מתכחש לסרט, וטוען בדיעבד שהוא מתעב את יוצרו ואותו.

אכן, יש בסרט קטעים מיותרים לגמרי שאפשר היה לוותר עליהם. הוא ארוך מדי – נמשך 188 דקות – ואילו קיצצו אותו בשעה, שום דבר לא היה נגרע ממנו.

יש גם מי שמתחו נגדו ביקורת וטענו שהוא “קיטש”. ייתכן. אבל איכשהו, הקיטש הזה פועל, מרגש, ובכלל לא מביך.

באנגלית שמו של הסרט שונה. הוא נקרא “Never Look Away”: אל תסיט את מבטך, משפט שדודתו האהובה של קורט נהגה לומר לו, כך גם כשלקחו אותה בכפייה לאשפוז שממנו לא שבה.

התביעה הזאת, להביט, לראות, לדעת את האמת, לא לנוס מפניה ולא להתכחש לה, היא בעצם התביעה המוצבת בפני קורט האמן, עד שהוא לומד ומבין מה האמת שלו, מה הלוז של הווייתו, מה הכי חשוב לו, ומה הוא רוצה לספר לעולם.

הציורים שהוא מתעד בשחור לבן מתוך צילומים שיש להם מבחינתו משמעות רבה מאוד, ואחרי כן מערפל בקווקווים רכים, העלו על דעתי את ציורו של מונק “הילדה הגוועת” המעורפל בשל הדמעות של הצייר שתיעד את אחותו.

את התביעה לאמירת האמת מציג גם במאי הסרט בפני עצמו, ולעניות דעתי הוא הצליח במשימה.

הסרט מועמד לפרס האוסקר בשתי קטגוריות: הסרט הזר הטוב ביותר, והצילום הטוב ביותר.

שמו היה דונלד שירלי. היה לו כישרון ייחודי ויוצא דופן, שהתגלה עוד כשהיה פעוט: כבר בגיל שנתיים החל לנגן בפסנתר, ובגיל תשע הוזמן ללמוד מוזיקה בלנינגרד.  דרכו לקריירה בינלאומית של פסנתרן קלאסי מצליח ביותר הייתה אמורה להיות סלולה בפניו. אבל הייתה בעיה אחת גדולה: הוא היה שחור. (כך היה גם לנינה סימון, שביקשה להיות פסנתרנית קלאסית, אך בשל צבע עורה נאלצה לשנות כיוון.)

הסרט “הספר הירוק” מראה לנו איך נראו בשנות החמישים בארצות הברית חייו של אמן מבצע דגול שאיתרע מזלו להיוולד עם צבע עור “בעייתי”, כלומר, כהה מדי לטעמם של מי ששלטו בכיפה. כך למשל, בעידן ההפרדה הגזעית לא הותר לשחורים לשבת במסעדות או להתארח בבתי מלון שנועדו ללבנים בלבד. (זכור סיפורם של כמה מכוכבי הסרט חלף עם הרוח: הקרנת הבכורה נערכה באטלנטה, עירה של הסופרת, אבל לא כל הכוכבים נכחו בה: השחקנים השחורים התבקשו לא להגיע, כי אסור היה לשכנם בבית המלון ביחד עם קלארק גייבל וויוואן לי! כעבור שנה, כשהאטי מק’דניאל, השחקנית שגילמה את דמותה של המשרתת השחורה מאמי, זכתה בפרס האוסקר על תפקידה, הושיבו אותה בנפרד משאר השחקנים. אחרי הקרנת הבכורה כתבה לה הסופרת, מרגרט מיטשל, שיבחה אותה על משחקה, וחתמה במילים: “חבל שלא יכולת לשמוע את התשואות”…)

ובכן, דונלד שירלי, הפסנתרן המופלא, יצא לסיבוב הופעות בדרום ארצות הברית, ולא פעם הושפל, חרף השכלתו האקדמית הגבוהה (הוא היה דוקטור למוזיקולוגיה), כישרונו המובהק, שבזכותו הוזמן מלכתחילה להופיע, נימוסיו הטובים והיותו אדם תרבותי ונעים הליכות. 

במציאות, כמו גם בסרט, שכר שירלי את שירותיו של בריון שהתפרנס מעבודתו כמאבטח במועדוני לילה. 

כצפוי בסרטים מהסוג שלפנינו, אלה המוגדרים “דרמה קומית”, בזכות הקשר ביניהם, שנראה תחילה לא הולם ובלתי אפשרי, שני הגברים משתנים ולומדים משהו חשוב על עצמם ועל הזולת. 

אכן, עלילתו של הסרט צפויה למדי. ברגע שדון שירלי וטוני וללונגה, הנהג ושומר הראש השכיר שלו, יוצאים לדרכם אל מסע ההופעות של הפסנתרן, ברור לגמרי שהם יפיקו יותר מלקח אחד בזכות ההרפתקה המשותפת שלהם, שהם ייקשרו זה לזה בעבותות של חיבה עמוקה, ושהקשר ביניהם יתרום רבות לשניהם. עם זאת, הסרט מוצלח. נוסחאתי, ואף על פי כן – לא קלישאתי. העוולות הבין גזעיות שאנו נחשפים להן מקוממות עד מטריפות את הדעת. קשה להאמין – אך אין ברירה! – שכך באמת חיו באמריקה לפני שנים לא רבות כל כך. 

“יש צורך באומץ כדי לשנות את המציאות”, מסביר דון שירלי לשומר הראש שלו, עמו הוא מתיידד לאורך הסרט. גם אותו שומר ראש לקה בגזענות לפני שהכיר את דון שירלי, אבל היא מתפוגגת ונמוגה ככל שהם מתקרבים ומכירים זה את זה לעומק. אין ספק: היה צורך באנשים האמיתיים הללו, דון שירלי ושכמותו, שנאבקו ולא ויתרו, כדי שמשהו ישתנה ברבות הימים. לפחות על פני השטח. לפחות במידת מה. שהרי כיום אי אפשר להעלות על הדעת מצב כמו זה שבו איזה עשיר מופלג יזמין מוזיקאי לנגן בביתו המפואר, אבל יורה לו להשתמש בשירותים שממוקמים בתוך תא מט ליפול בחוץ, בגינה. אל לנו להשלות את עצמנו: הדרך עדיין לא הושלמה. הגזענות לא הוכחדה, אבל לפחות היא לא גלויה וודאי שאינה חוקית.

ניק ואללונגה, בנו של טוני ואללונגה, הוא זה שכתב את התסריט לסרט. שמו של הסרט לקוח משם של מדריך לנסיעות, “הספר הירוק לנהג הכושי” (The Negro Motorist Green Book), בקיצור – “הספר הירוק” – שכלל את היעדים, בתי המלון והמסעדות שאותם הותר לשחורים לפקוד. 

הסרט זכה בשלושה פרסי גלובוס הזהב: הסרט הקומי הטוב ביותר, שחקן המשנה הטוב ביותר והתסריט הטוב ביותר. 

ב-24 בפברואר ייקבע אם הסרט, שהוא אחד המועמדים לאוסקר, אכן יזכה בפרס הסרט הטוב ביותר. (אחד המועמדים המתמודדים נגדו הוא רומא של נטפליקס).  “הספר הירוק” מתמודד גם על פרס שחקן המשנה הטוב ביותר (השחקן מהרשלה עלי, שמגלם את דמותו של דון שירלי). 

בסרטי בלשים, כמו גם בספרי מתח, יש קונוונציה מקובלת: לא פעם מובא בפני הצופים או הקוראים בלש חוקר שנאלץ לפעול במתכונת של “פרש בודד”. הממונים עליו מתנכלים לו, אינם מבינים אותו, מצרים את צעדיו, מנסים לבלום אותו ובעצם מפריעים לו לפענח את הפשע ולתקן את המעוות.

הוא אינו מוותר, נאבק בכולם, ובסופו של דבר – כך מקובל! – מצליח: מפענח את הרצח. פותר את התעלומה. לוכד את האשמים. מכונן שוב את הצדק, חרף הקשיים הבלתי אפשריים שעמם נאלץ להתמודד.

עוד פרט בקונוונציה הבלשית: רגע קט לפני הסוף מתחולל מהפך מפתיע ומעורר השתאות. כל מה שחשבנו מתברר כשגוי. זהו אלמנט הכרחי בספר או סרט מתח ראוי לשמו. 

וכל אלה מתקיימים בסרט הדני יוצא הדופן “האשמים”: סרט הביכורים המדהים (במובן המקורי של המילה) של הבמאי השוודי גוסטב מולר. 

מפליאה במיוחד בסרט העובדה שהוא אמנם מציית בקפדנות לכל הקונווציות, ועם זאת הוא מקורי, מיוחד, יוצא דופן ושונה מאוד מכל מה שהורגלנו לראות. 

הוא שונה, כי הוא קאמרי: כולו נשען באופן מוחלט על שחקן אחד בלבד, יאקוב סדרגרן, שהבעות פניו אינן מגוונות במיוחד. סדרגרן מגלם את דמותו של אסגר הולם, שוטר במוקד החירום של המשטרה, שאמור, למחרת היום, לתת את הדין על מעשה שעשה, שטיבו מתברר רק בסופו של הסרט, והתהייה לגביו מגבירה את המתח. אז רואים את השוטר, ושומעים את השיחות שהוא מנהל בטלפון בתוך מוקד החירום, עדים לתושייה שהוא מפעיל, לחרדות שהוא חש, למחויבות הטוטלית שלו, לאנושיות שלו, ליכולת האלתור שלו, וגם לטעויות המזוויעות שהוא עושה, חרף כל הרצון הטוב שלו. וכל זה קורה במקום אחד, בלי לזוז ממנו ובלי לראות שום דבר אחר חוץ מאשר את הבעות פניו. והנה, חרף הצמצום לכאורה, חרף האיפוק המוחלט, חרף העובדה שהמצלמה מלווה רק את פניו בשוטים ארוכים מאוד, ולעולם אינה יוצאת מתחום החדר של מוקד החירום, הסרט מותח בעוצמות שקשה לתאר, עד כדי כך שהנשימה נעצרת לרגעים מרוב אימה וחמלה (מרכיביו הידועים של הקתרזיס, על פי אריסטו!). 

מאחר שהסרט יוצא דופן כל כך, קשה גם לסמוך על הידיעה המרגיעה בסרטי בלשים, שבהם החוקר חייב להצליח והסוף המרגיע יגיע. האם זה יקרה גם כאן? התהייה אם פתרון משביע רצון יתאפשר מלווה את הצפייה לכל אורכה, ולפיכך חריגותו של הסרט היא חלק מהמארג המוצלח כל כך שיוצר אותו. “מבחינת הצופים, אני חושב שהדרך הטובה ביותר להגיע לחוויה משמעותית היא לגרום להם לשבת דרוכים בקצה הכיסא,” הסביר הבמאי את עמדתו. אין ספק שהצליח במשימה!

אם התעוררו בלבי הסתייגויות באשר לנקודות לא אמינות לכאורה בהתרחשויות, שמחתי לדחות אותן מעלי בבוז. אז מה אם לא ממש סביר שכך יתנהלו העניינים במוקד החירום? אז מה אם אני לא מאמינה ששוטר אחד לבדו ינהל כך את הפרשה המתגלגלת לעינינו לבדו, בלי לשתף אף אחד מעמיתיו? אפשר להשתכנע שהמציאות הנפרשת לפנינו נכונה, ושכך “באמת” התנהלו העניינים. לרוב התהיות יש בסופו של דבר מענה סביר ומשכנע.

וכן, גם המהפך המסמר שיער מתרחש ברגע המתאים, והוא מפעים ומטלטל כדבעי. 

בקיצור – רוצו לראות!

מהו הדבר שכולם יודעים? האם “כולם” – משמע כל הדמויות המשתתפות בעלילה המוצגת בפנינו, או שמא המילה  “כולם” כולל גם אותנו, הצופים?

הסרט, יצירה חדשה של אסגאר פרהאדי, הבמאי האיראני זוכה האוסקר על הסרטים “פרידה”  ו”הסוכן”, מתחיל בשמחה משפחתית גדולה: לאורה היפהפייה (בגילומה של פנלופה קרוז) ילידת ספרד שהיגרה עם בעלה לארגנטינה, מגיעה לבית הוריה לביקור משמח במיוחד: החתונה של אחותה. היא מלווה בשני ילדיה – בתה בת השש עשרה ובנה הפעוט. 

כל בני המשפחה ששים לקראתה, והיא אליהם. ברור לגמרי שמדובר בקשרים אמיצים ואוהבים במיוחד. לאורה שמחה כל כך למפגש. מתלהבת מהאחיינית הקטנה שלה (עד כדי כך שאחד ממכריה בטוח שזאת בתה הקטנה), כולם מתחבקים בלי הרף, מחייכים זה אל זה, מאושרים לשוב ולהיפגש אחרי פרידה ארוכה. 

ואז מתחילה החגיגה האמיתית: החתונה. כמה שמחת חיים! איזו משפחתיות סוחפת, עליזה, כמה שהאנשים הללו מקבלים זה את זה, משתתפים באושר של הזוג הצעיר ותורמים לו!

אבוי. כל היופי הזה מתערער ונחרב בחטף. 

קורה משהו איום ונורא שממוטט את התשתית שעליה האנשים הללו מתהלכים לכאורה לבטח. לאט לאט מתברר שהכול אחיזת עיניים, שמתחת לפני השטח רוחשים כוחות הרסניים ואיומים, טינות נושנות, קנאה רושפת, אי הבנות, שנאה לא גלויה, ונכונות להכאיב עד בלי די, והכול במסווה של משפחה אוהבת. 

אז מה “כולם יודעים”? ש”כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה” ושאין באמת משפחות מאושרות? שאנשים אינם נוטים לשכוח ולמחול? שרגשות עמוקים – חיוביים או שליליים – אינם מתפוגגים לעולם? שמראית עין תמיד מכסה על אמיתות בלתי נסבלות? 

כן. בהחלט. כל זאת, ועוד. 

מקצבו של הסרט אטי, אבל אטיותו מוצדקת, שכן הבהלה, הכאב, הרחש התת קרקעי, נבנים בהדרגה, עד שהאמת הבלתי נסבלת נחשפת במפתיע, ואולי בעצם אינה מפתיעה באמת. 

״כולם יודעים״ פתח את פסטיבל קאן, וגם נבחר להשתתף בתחרות המרכזית שלו.

באמצע שנות החמישים עמדו תלמידי כיתת הבגרות בבית הספר על שם קורט שטֶפלבאואר בעיירה סטרוקוב שבאיזור ברנדנבורג, בגרמניה המזרחית, לפני בחינות הגמר. תעודת הבגרות הייתה חשובה מאוד לעתידם. רק אם יזכו בה יוכלו להמשיך ללמוד באוניברסיטה ולרכוש מקצוע יוקרתי, שיאפשר להם לחיות חיים סבירים של רווחה יחסית.

אלא שחייהם של תלמידי אותה כיתה משתבשים לחלוטין. זה קורה אחרי ששניים מהם חומקים לכמה שעות לברלין המערבית – החומה טרם הוקמה, והמעבר לברלין המערבית התאפשר, אם כי לא היה פשוט. בחלקה המערבי של העיר נודע להם על המרי ההונגרי נגד שלטון ברית המועצות. בשובם הם מספרים לחבריהם, ובעקבות זאת כל תלמידי הכיתה מוצאים דרך להאזין ביחד לשידור רדיו אסור, שמגיע מגרמניה המערבית. נודע להם ששחקן כדורגל הונגרי נערץ נהרג במהלך ההתקוממות.

במהלך ספונטני הם מחליטים לפצוח במחאה שקטה: דומייה של שתי דקות בתחילתו של שיעור היסטוריה. מכאן ואילך מתחוללים מהלכים מסמרי שיער, שאפשר לראות בהם את ביטויה של המערכת הקומוניסטית העריצה, שאינה מוכנה לראות בשום התנגדות מכל סוג שהיא מעשה משובה של צעירים, ועושה הכול כדי למעוך אותם במאמציה להביא לשיתוף פעולה מלא וציות מוחלט.

מעניין ללמוד על החיים בגרמניה כעשור אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה. לא מפתיע להיווכח שבחדרים האחוריים, האפלים, של כל משפחה של גרמנים הסתתרו שדים ושלדים אפלים ומחרידים. מה עשו הוריהם של בני הנוער הללו בתקופת המלחמה? והסבים שלהם? ההיסטוריה של אותה תקופה סיפקה אינספור אפשרויות לסיפורים קשים, שמעורבים בהם אכזריות, בגידות, סודות איומים ורמאויות מכל סוג אפשרי. בעצם – אין בסרט דמויות של “טובים”. מי שנלחמו נגד “הפשיסטים”, כלומר – נגד הנאצים, נהפכו בעצמם לפשיסטים לא קטנים, כלומר – לקומוניסטים נלהבים, שהשליטו טרור מחודש וישיר, נגד בני עמם.

הסרט מבוסס על ספר של דיטריך גארסטקה, שנכתב בעקבות מעשה אמיתי שהיה, וניסיונו האישי של הסופר. “האווירה באותה עת היתה של שמחת חיים מצד אחד ומתח ופחד מאיים מצד שני,” סיפר גארסטקה, שהוסיף ואמר כי “במשך כל הזמן שצפיתי בסרט אמרתי לעצמי “אה, כן, כך זה היה, כך זה התרחש.”

במאי הסרט סיפר כי לפני שחומת ברלין נבנתה האמינו רבים מתושבי מזרח גרמניה בסוציאליזם כמשטר חברתי טוב מהקפיטליזם. “לא רצינו להציג את הדימוי האפור של מזרח גרמניה,” הוא אמר, והסביר שזאת הסיבה לכך שהעבירו את צילומי הסרט לעיר שנקראה בעבר סטלין-שטאט, וכיום אייזנהוטנשטאט. “עיר המודל הזאת היתה מודרנית מאוד בשנת 1956,” (שנת ההתרחשות של הסרט), סיפר. “היא הוקמה כעיר פועלים, לצד תעשיית הפלדה, והציעה לתושבים תנאים שפועלים שחיו בחבל הרּוהר במערב גרמניה יכלו רק לחלום עליהם באותן שנים.” עוד אמר הבמאי: “מה שדמה בין המזרח למערב היה קשר השתיקה בנוגע למלחמה, ולמעורבות של אנשים שונים בתקופה ההיא ובמפלגה הנאצית ופשעי המלחמה שביצעו.”

אכן, הסרט עוסק אמנם בגרמניה המזרחית של אותה תקופה, אבל יותר מכך הוא נוגע בהתמודדותן של הדמויות עם עברן הלא רחוק.

ההבט הזה ריתק במיוחד את הצופה הישראלית. תמיד מעניין לחשוב על בני הדור השני, על איך הם מתמודדים עם מעשי הוריהם, עד כמה הם מסוגלים או אמורים לסלוח, או לדון לכף חובה, לכעוס, להתאכזב, ומה משמעות האמירה הקשה כל כך “אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר; וְשִׁנֵּי בָנִים, תִּקְהֶינָה.” (ירמיהו, ל”א, 28).

סרט הקולנוע “פתאום משפחה” מציף נושא חשוב מאין כמוהו: איך נראה אימוץ מנקודת מבטם של המאמצים ועם אלו קשיים הם נאלצים להתמודד.

הסרט הוקרן במפגש של עמותת פסיפס, שפועלת כדי לשפר את איכות החיים של ילדים מאומצים, הורים מאמצים ומשפחותיהם, ולקדם אותם.

באתר של העמותה כתוב כי היא “הגוף היחיד שנותן מענה כולל למשפחות מאמצות בשלבי הטרום והפוסט אימוץ,” וכן שהיא מעניקה למשפחות המאמצות “תמיכה וליווי מקצועי על ידי צוות רב מקצועי של מומחים בתחום האימוץ,” שאותם נותנים “הורים מאמצים, מאומצים בוגרים ואנשי מקצוע בתחום, המהווים צוות חשיבה ותמיכה בפעילות.”

קדם להקרנה של הסרט סיפורה המפעים של אם מאמצת שמגדלת עם זוגתה תשעה ילדים, חלקם ביולוגיים וחלקם מאומצים. הן גם משמשות משפחה אומנת לילדים שאיש אינו מוכן לטפל בהם: ילדה בת ארבע שסובלת מפיגור שכלי, ושני ילדי פליטים שנאלצו, לפני שנמסרו לאומנה, לשהות זמן ממושך בכלא עם הוריהם.

בשלב השאלות מהקהל הרימה יד אחת הנוכחות ותהתה אם הורים מאמצים בישראל זוכים לעזרה או להדרכה כלשהן מצד השלטונות. “אנחנו מאמצים חדשים,” סיפרה, “רק חצי שנה, ואנחנו מרגישים לגמרי לבד, בלי שום תמיכה.”

אכן, היא נענתה: אין בישראל שום תמיכה ממוסדת בהורים מאמצים, השיבו לה הדוברת שעל הבמה ולצדה אחת המארגנות והיוזמות להקמת עמותת פסיפס. החברה שארגנה את המפגש הסבירה לשואלת שהיעדר התמיכה הוא שדרבן אותן מלכתחילה להקים את העמותה, והבטיחו לה שבתום הערב ישחחו אתה. אכן, אחרי ההקרנה אפשר היה לראות שכמה מהנוכחים, רובם כנראה הורים מאמצים, חלקם ילדים מאומצים (גם אמהות ביולוגיות שמסרו את ילדיהן לאימוץ מגיעות לפעמים למפגשים הללו, העידה המארגנת), כבר ניגשו אל המאמצים הטריים ושוחחו אתם. כל כך חשוב שהוותיקים מטים אוזן ושכם, מאזינים, משתפים מניסיונם ותומכים!

ייתכן שיהיו מי שיתהו מדוע בכלל זקוקים הורים מאמצים לתמיכה. הרי מדובר, בלי ספק, באנשים טובים ונדיבים, כאלה שעשו מעשה מופלא שכולו נתינה ורצון טוב: פתחו את לבם ואת ביתם לילד או ילדה שאין בעולם מי שיעניק להם את האהבה הבסיסית שכל אחד באשר הוא זכאי לה, שכל מי שיש לו הורים מרגיש שהיא מובנת מאליה, שבלעדיה אי אפשר לשרוד.

הסרט “פתאום משפחה” מציג כמה מהקשיים שאתם מתמודדים מאמצים שאין להם כנראה מלכתחילה מושג מה צפוי להם.

כי ילדים מאומצים, במיוחד כאלה שאומצו בגיל שבו כבר אינם תינוקות, ולכן הם זוכרים את הוריהם הביולוגיים ומתגעגעים אליהם (גם אם היו הורים פוגעניים, מזניחים, הרסניים), נוהגים באופן לא מודע לאתגר את המאמצים, כנראה כדי להיות בטוחים שאלה ראויים לאהבתם ושיוכלו לבטוח בהם. לשם כך, וכמובן שלא מתוך החלטה, מעמידים הילדים את ההורים המאמצים למבחן. האם יצליחו אלה להתגבר על הכעס הבלתי נמנע שמתעורר בהם? האם נדיבותם, אהבתם, החמלה שהם חשים, יגברו על הכול?

הסוגיה, כאמור, מורכבת מאין כמותה, וסרט כמו “משפחה פתאום” חשוב מאוד.

הבעיה שהוא עשוי בשטחיות, ורק לכאורה מתמודד עם הבעיות שהוא מבקש להציג. הוא סרט אמריקני, במובן הרע של המילה:  נוסחאתי, ומגחיך. המילה הראשונה המופיעה בשמו “פתאום משפחה”, מתאימה לו מאוד: “פתאום”. תהליכים שבמציאות לא יכולים שלא להימשך זמן רב, שנים, מואצים ומתרחשים בסרט בזריזות שאי אפשר להצדיקה רק בקוצר היריעה והזמן הנתון בידי היוצרים. שכן ראוי שאת מה שחווים המאמצים, המאומצים, והסובבים אותם – בני המשפחה המורחבת, חברי קבוצת התמיכה שהם משתייכים לה, הצוות המלווה מטעם רשויות הרווחה – יציגו במידה רבה יותר של כבוד, אמינות, אורך רוח ועומק.

הסרט אמור להיות מבדח, מן הסתם – כדי להקל על הצופים. אכן, נשמעו מקרב הקהל קולות צחוק, וגם אני מצאתי את עצמי צוחקת לפחות פעם אחת: כאשר המאמצת הפוטנציאלית מתמודדת עם ההתנגדות הדוחה של בני המשפחה המורחבת שלה לרעיון האימוץ, ומסבירה להם שיש כל כך הרבה ילדים בודדים בעולם, ילדים שאין להם משפחה, וש”ברגע הזה אני מקנאה בהם”… עם זאת, רוב החידודים והבדיחות היו, לפחות בעיני, תפלים למדי. הפריעו לי התגובות המוגזמות, הלא טבעיות, הלא משכנעות, של הדמויות, למצבים שמצריכים דקות אבחנה, רגישות ועדינות. ההפרזות, הפתרונות הקיצוניים, הבלתי אפשריים, לא שכנעו אותי (דוגמה קטנה: ההורים המאמצים מגלים שמישהו שולח לבתם הודעות טקסט מיניות. הם מגיעים למקום העבודה שלו, בבית הספר שבו היא לומדת, חובטים ובועטים בו עד זוב דם, ובה בעת שוכחים במכונית את שני הילדים הקטנים, אחיה ואחותה, שגם אותם הם מתעתדים  לאמץ. נו, באמת…).

עם זאת, לא היה רגע שבו לא חשבתי על קהל הצופים המסוים שנכח בהקרנה המיוחדת. הייתה ביניהם קבוצה של בני נוער, בני משפחה מאמצת אחת. לא יכולתי שלא לתהות מה הם חושבים לנוכח מה שמוצג בפניהם בסרט.

בתום ההרצאה המקדימה סיפרה המארגנת שאת ההקרנה המיוחדת יזמה אחרי שפגשה באקראי, בהקרנה מסחרית, את אחד מאותם מאומצים, והוא שב ואמר לה “זה בדיוק כמו המשפחה שלי”.

אם כך, אם הסרט עורר הזדהות כזאת בקרב מי שמכירים הכול מבפנים, אפשר כנראה להצדיק אותו, ובלי ספק חשוב לברך עליו ועל מה שהוא מספר לצופים.

מי הסוכנים המחמירים ביותר של דיכוי נשים? למרבה הפלא, ובניגוד לציפיות, מסתבר שלא פעם מדובר לא בגברים, אלא דווקא בנשים עצמן, באמהות שמייצגות את תרבות הדיכוי ומיישמות אותה, בעיקר כשמדובר בבנותיהן הצעירות.

אפשר היה להיווכח בכך למשל בספר  מאחורי הרעלה, נשים בעולם הערבי, שם תיארה המחברת, רופאה מצרייה בשם נַואל אס-סעדאוִי, איך הנשים הן אלה שבוגדות בילדות שלהן, מאלצות אותן לעבור מילה, ועושות זאת בברוטליות מבעיתה.

הד לכך אפשר לראות בסרט הקולנוע “מה יגידו כולם”, שאותו כתבה וביימה אירם האק, קולנוענית נורבגית ממוצא פקיסטני.

הסרט מספר על נישה, נערה שמוצאה דומה לזה של היוצרת: גם היא ילידת נורבגיה, וגם הוריה הוריה היגרו מפקיסטן כדי להעניק לילדיהם חינוך, השכלה וסיכויים לעתיד טוב. כמו ילדי מהגרים רבים, נישה חיה בקונפליקט בלתי אפשרי. החברה הנורבגית שבה גדלה מציגה בפניה ערכים וצורות התנהגות מערביים שהוריה אינם מסוגלים לקבל. ההורים רוצים חשיפה מבוקרת ומצונזרת לתרבות המערבית שאליה הצטרפו רק לכאורה. למעשה, הם חיים במעין מובלעת פקיסטנית, בתוך נורבגיה. קבוצת ההתייחסות שלהם היא בני המולדת, וכולם דוגלים בערכים שהביאו אתם משם. החופש המאפיין את חייהם של בני הנוער הנורבגיים אינו מקובל על ההורים, ילידי פקיסטן. ליתר דיוק – הם מסרבים לקבל את האפשרות שבתם בת השש עשרה תתנהג כמו בני גילה הנורבגיים. (מן הסתם, אחיה של נישה זוכה ליחס אחר). מצפים ממנה לשוב הביתה מיד בתום יום הלימודים בבית הספר, לא להתרועע עם בני גילה, וודאי שלא להתקרב בשום צורה אל אף נער צעיר.

הפער בין אורחות החיים, בין המציאות הסובבת את נישה ובין ההקפדה היתרה שאליה היא חשופה בביתה, מוליד קונפליקט בלתי נמנע.

מה יקרה אם נישה תתאהב? אם צעיר נורבגי יחזר אחריה, והיא תיענה לחיזוריו?

הסרט מביא בפנינו את הסיפור שבו שני ההורים מפגינים לכאורה חזית אחידה של דיכוי הלבלוב וההתבגרות הנשית של בתם, אבל למעשה מתברר, ככל שהעלילה מתקדמת, שסוכנת הדיכוי האמיתית היא האם. היא זאת שמועלת באמונה של הבת, והיא זאת שמובילה מאחורי הקלעים מהלכים לפגיעה קשה ביותר בבתה, אם כי האב הוא זה שמיישם אותם.

קשה ומכאיב לראות איך אישה שבעצמה עברה דיכוי, מאמצת את ההשקפה שפגעה בה, וממשיכה להפעיל אותה כלפי הדור הבא. נראה כי תהליך השחרור אינו יכול בדרך כלל להגיע מבפנים, ויש צורך בהתערבות מבחוץ כדי להביא לשינוי. במקרה שלפנינו החברה הנורבגית היא זאת שתשנה את גורלה של הנערה. די ברור שנישה, כמו נשים צעירות  הדומות לה, כבר תנהג באופן שונה כלפי בנותיה, ומדובר, אם כן, בתהליך שהולך ומתמשך. (גם מחברת הספר מאחורי הרעלה, נשים בעולם הערבי, שאמה כפתה עליה מילה, פעלה במשך שנים כדי למנוע את מילת הנשים, לתמוך בשמירה על זכויותיהן, ובעיקר לחנך אותן ולהביא לכך שהן עצמן יתקוממו נגד הדיכוי שלהן ושל בנותיהן, במקום לתמוך בו ולשמר אותו).

“מה יגידו כולם” הוא סרט נוגע ללב ומשכנע. הוא הוצג לראשונה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-42 בטורונטו, והוגש מטעם נורבגיה לתחרות האוסקר, במסגרת הסרט הזר. 

“אני לא מפגר. יש לי צרכים מיוחדים”, כואב גדי, גבר צעיר, את העלבון שמטיחה בו אישה זרה, כשהוא בסך הכול מנסה, ומצליח, להצחיק את בתה הקטנה, שכן כזה הוא: אדם חביב, מלא הומור ואמפתיה לזולת, רגיש ומשעשע.

ממש בסצינות הראשונות בסרט מתברר שגדי איבד את אמו. היא נהרגה במפתיע בתאונת דרכים, ומאחר שאין עוד מי שידאג לצרכיו (הוריו התגרשו בילדותו), אביו, בעל מוסך קשה יום ולא לגמרי בריא, נאלץ למורת רוחו הגלויה לקחת אותו אליו הביתה.

הסיפור, כדרכם של סיפורים, די צפוי. כבר היה מי שסיכם את כל העלילות האפשריות בכל הסיפורים הקיימים בעולם. העיתונאי והסופר האנגלי כריסטופר בוקר סיכם אותן בספרו  The Seven Basic Plots: Why We Tell Stories. יש לדבריו שבע עלילות בסיסיות שחוזרות על עצמן. אחת מהן היא “לידה מחדש: אירוע שמאלץ את הגיבור (או את הדמות הראשית) להשתנות, ולרוב – להשתפר”.

אם כן, כל מי שצופה בסרט, ויש לו ותק כלשהו כצופה בסרטי קולנוע או כקורא ספרים, יכול להבין די מהר שהאב הקשוח והאנטיפת, שאינו מהסס להפגין את קוצר הרוח שהוא חש כלפי בנו, עוד ישתנה. שהבן הזה , הכביכול לא מוצלח, יכבוש את לבו, וודאי גם יתגלה כאדם מקסים, נוגע ללב וראוי לאהבה.

אף על פי כן, על אף הציפיות הברורות מראש, הסרט מצליח מאוד, שהרי העלילה היא רק השלד שעליו נבנה כל היתר. וכשאותו “כל היתר” מורכב, אנושי ורגיש, היצירה פועלת היטב, ונוגעת מאוד ללב.

היו אמנם כמה רגעים קצרים שבהם נאלצתי להשעות את הספק ולשכנע את עצמי שכן, מה שקורה על הבד סביר, אפשרי, מתקבל על הדעת. מאחר שהסרט סחף אותי, שמחתי לעשות זאת: להאמין להתרחשויות, לדמויות ולרחשי לבן. רגע של ספק התעורר למשל למראה אחת הוועדות הרפואיות. האם באמת יושבים בוועדות הללו, שחורצות גורלות, אנשים רכי לב כל כך, שמזילים דמעות למשמע הדברים הנאמרים להם? האם שינויי העמדה המוצגים בפנינו אינם מהירים וקיצוניים מדי? התשובה הניתנת בחפץ לב היא שזה ממש לא משנה, כי מוטב, נעים, ובהחלט אפשר, להישבות בקסמו של הסרט.

הקסם נובע במידה לא מעטה מהמשחק המופלא של שני השחקנים הראשיים, דובלה גליקמן, שמגלם את דמותו של האב, ונבו קמחי, שמגלם את דמותו של הבן. קמחי מפליא לעשות במלאכתו. קשה להאמין שמדובר בשחקן ולא בדמות אמיתית של גבר בעל צרכים מיוחדים. האינטונציות, גווני הקול, הבעות הפנים, שפת הגוף, מדויקים להפליא. אי אפשר לא לאהוב את הדמות שהוא מציג, וזה הישג של ממש.

“שרוכים” יתמודד השבוע בטקס פרסי אופיר על הזכות לייצג את ישראל באוסקר הקרוב, ונבו קמחי מועמד לפרס השחקן הראשי.

מה קורה למי שפוגש במפתיע את מושא חלומותיו, האדם הנערץ עליו ביותר בעולם? תשובה לכך מעניקה סצנה בלתי נשכחת בסרט הישראלי “חולה אהבה בשיכון ג'” של שבי גביזון: “אוולין, אל תלכי, אוולין…” זועק כל לילה אל החושך חרפוף, בגילומו של שמיל בן ארי. כשאוולין חוזרת, כשהיא ניגשת אליו ומנסה לדבר אתו, נוכחותה הממשית רק מפריעה לו. הוא חייב להמשיך לערוג אליה לזעוק את שמה, כמו בשיר ההייקו “בקיוטו אני / ועדיין אני מתגעגע / לקיוטו”. הכמיהה אינה נדרשת למימושה.

כך גם בסרט המלבב “ג’ולייט, הגרסה הערומה”, המבוסס על ספר של ניק הורנבי. דנקן תומסון, מרצה ללימודי טלוויזיה במכללה ששוכנת בעיירת חוף באנגליה, סוגד לזמר רוק אמריקני שנהפך לאגדה אחרי שפרש והפסיק לשיר. תומסון מקים לזמר, טאקר קרואו, מעין מקדש במרתף של ביתו, ומייגע את אנני, בת זוגו, בהשמעות בלתי פוסקות של שיריו של הזמר, ובפרשנויות אובססיביות של חייו, שהוא עורך גם באתר אינטרנט המיועד למעריציו של הזמר, שם הם דנים בו בלי הרף ומפתחים עליו תיאוריות קונספירטיביות.

ואז קורה משהו מפעים ומשעשע, שאת פרטיו אין לחשוף מפאת החשש לספוילרים.

די אם נאמר שאנו עדים למפגש מאלף בין דימוי, אשליה ודמיון, לבין המציאות השונה מהם כל כך. הפער ביניהם מרתק ומעורר מחשבות על ההבדל שיש בין התדמית שיש לאנשים מפורסמים, לבין קיומם האמיתי, הכרוך בקשיים וקונפלקטים, בדיוק כמו לכל אדם אחר, אבל אינם נראים לעינם של מי שצופים בהם מרחוק ומעריצים אותם.

הצלחתו של הסרט נשענת במידה רבה על החן השופע של איתן הוק, המגלם את דמותו של הזמר, ושל רוז בירן, המגלמת את אנני.

אמנם עלילתו של הסרט צפויה למדי, שכן היא נשענת על תבנית שגורה, אבל מחפה עליה שפע של שנינות והומור אנגלי.

כדאי לראות!

תחילתו של הסרט שובה את הלב:  ילדה יפהפייה ועצובה שחולקת את חייה עם אמה. בארוחת הבוקר רואים אותה מהורהרת, שקועה בעצמה, סובלת. היא לא רוצה ללכת היום לבית הספר.

עד מהרה מתברר מדוע: בסצנה חזקה מאוד, עדיין ברגעים הראשונים של הסרט, רואים אותה יושבת במקומה בכיתה, זמן קצר לפני תחילת השיעור. היא רואה את הבנות האחרות, חברותיה לספסל הלימודים, מגיעות, וכבר כולה מכווצת, מתכוננת לקראת הבלתי נמנע: כל אחת מהילדות, שבעצם אינן חברות אלא אויבות, חולפת לידה ונתקלת בכוונה בשולחן שלה. סבלה של הילדה, אזומי, קשה מנשוא. אבל אמה אינה מוותרת לה, מאלצת אותה להתמודד, ללכת בכל זאת לבית הספר, להתגבר, לא להיכנע לייאוש.

עד כאן הכול אמין ומשכנע. חבל שהיוצר, ריוטה נקאנו שכתב את התסריט וביים את הסרט, נסחף בהמשך למחוזות מופרכים ולא אמינים.

עניינו של הסרט בנטישה של אמהות, וככל שהוא מתקדם מסתבר שעוד ועוד דמויות שהן בעצם ילדות עזובות או אמהות נוטשות. יש גם אבא אחד נוטש, אבל הוא נשאר בשוליים, דמותו זניחה ולא חשובה.

התגליות השונות טומנות בחובן לא מעט הפתעות. כל מיני אמיתות חיים מתגלות, והסצינה ההתחלתית שבה אם ובת חולקות מידה לא מעטה של בדידות משותפת (די בהתחלה נודע לנו שאביה של הילדה, בעלה של אמה, נעלם לפני כמה חודשים) הולכת ומשתנה, עד שבסופו של הסרט מתמלא הקיום שלהן בעוד דמויות רבות, שכולן קשורות איכשהו באימא, בכוח ההשפעה הרב שיש לה על אנשים, בהשראה שהיא מעניקה להם כדי שילמדו לחיות כיאות, לנהל חיים שיש בהם משמעות וכוח, וידעו להיאבק באויביהם האמיתיים או המדומים.

כל זה נשמע נפלא. הבעיה שהתהליכים מואצים, די בסטירת לחי או בעלבון שהיא מטיחה באדם הניצב מולה כדי שישתנה לגמרי ויבין איך בדיוק עליו לנהוג מעתה ואילך.

במילים אחרות: יש משהו מופרך בהתפתחויות, ויותר מדי מעגלים נסגרים באופן מושלם, כך שלא נשארים קצוות פרומים או חידות שאין להן פתרון. לכל מרכיב בסרט יש הסבר מסודר שנקשר לשאלה כלשהי, והכול ביחד אמור להצטייר בשלמות נוגעת ללב, אבל המאמץ לטוות מארג שלם נכשל, כי חלק גדול ממה שקורה פשוט לא משכנע. סצינות מסוימות נחוות כאילו נלקחו מסרט הוליוודי שבלוני שבו נוצר איחוי מלאכותי של לבבות סדוקים. אפילו הסמליות שנקט הבמאי פשטנית מדי. בריאיון אתו הסביר כי יוצרי הסרט דיברו “על האם והבת ורצינו שלצופים יהיה דימוי של שתי הנשים הללו. האמא היא אדום והבת היא כחול בהיר. בדרך מסוימת הצבעים האלה מסבירים הרבה על הדמויות. באופן אישי אני אוהב את הצבע האדום. עבורי הוא מלא תשוקה ובעצם מושלם לדמות של האם מלאת האהבה. אני תמיד מודע לצבעים בסרט הזה.”

עם כל ההסתיגויות, יש לציין לטובה את משחקה של האנה סוגיסאקי  (Hana Sugisaki), הילדה המגלמת את דמותה של אזומי. סוגיאקי משכנעת מאוד. על הבחירה בה סיפר הבמאי: “הילדה בסרט היתה מאוד אותנטית, גם באודישן היא היתה כזו. היא לא אהבה לעמוד בשקט אפילו לא לשנייה. בחרתי אותה דווקא בגלל זה. כולם מסביב התנגדו. כולם אמרו לי שיהיה לי מאוד קשה עם הילדה. והם צדקו (צוחק), היה לי קשה, אבל היא נתנה לי משהו שאף ילד שחקן לא יכול היה לתת. הצלחתי לקבל תגובות אמיתיות של ילדה. זה היה קשה ויחד עם זאת הנאה גדולה לביים את הילדה-שחקנית הזו”.

מעלה נוספת של הסרט היא בצוהר שהוא פותח אל אורחות החיים ביפן (בהנחה שמה שמצטייר בו נאמן למציאות). מעניין לראות על איזה אוכל הם מתענגים, איך נראים בתי המגורים, בתי הספר ומנהגי האבלות שלהם, מה הם נוהגים ללבוש, מה מעסיק אותם. סרט כזה מספק את הצורך של מי שמעדיף להישאר במקומו, ובה בעת להתוודע אל מציאות חיים רחוקה.

הסרט זכה בפרסים רבים: בשלושה פרסי האקדמיה היפנית לקולנוע, בהם לשחקנית הראשית, שחקנית משנה ותגלית השנה, בפרס הסרט הטוב ביותר, השחקנית ראשית, שחקנית משנה והשחקנית מבטיחה בתחרות הוצ’י לקולנוע, בפרסים בשלושה פסטיבלים בינלאומיים: פסטיבל הקולנוע של טוקיו, פסטיבל הקולנוע בבוסן דרום קוריאה, ופסטיבל הקולנוע הבינלאומי במונטריאול, ובשני פרסי משחק בתחרות קינמה ג’ופו.

למרבה השמחה, אל הסרט “שאהבה נפשי” הגעתי, כדרכי, “טאבולה ראסה”. לא ידעתי עליו דבר וחצי דבר. בטור בשבחי הקריאה התמימה  ניסיתי בעבר לתאר את החוויה המתאפשרת לטעמי כשהקורא (או הצופה!) אינו יודע מאומה על מה שצפוי לו. לדעתי רק כך, כשהוא מרשה ליוצר להוליך אותו, לרמוז, להטעות ולהפתיע, רק כשהוא מתמסר לתהליך ומרשה לו לפעול, יכול הצופה או הקורא לזכות במגע ישיר וראשוני עם היצירה.

למרבה הצער, נתקלתי לאחרונה בנסיבות אחרות בספוילר שכשמו כן הוא, שכן היה “הַרְסן” שפגע לי בחוויית הקריאה: מדובר בספר “התמימות: רצח הנערות שהסעיר את הונגריה“, מאת הסופר ההונגרי סילארג רובין, שראה אור לאחרונה בעם עובד, בתרגומו של דוד טרבאי. בהקדמה, שאותה כתב המתרגם, תיאר טרבאי את סיפור המקרה המובא בספר לפרטיו, וגם הביא בפני הקורא, ליתר דיוק “סיכם”, את ממצאיו של הכותב, שחקר את אותה פרשה. כשקראתי את הספר עצמו הרגשתי מרומה! אילו הובאו דבריו של המתרגם כאחרית דבר, הייתה יכולה להיות להם הצדקה, אבל במבוא? לפני שהקורא יודע משהו, הוא כבר מקבל את “השורה התחתונה”? במיוחד כשמדובר בסוג של חקירת רצח? אמנם הסופר מעבד את התהליך בדרכו, והיא מרתקת, אבל הפרטים, שלתחושתי “נתחבו” לגרוני, בלי שהתכוננתי לכך, בפירוש קילקלו לי. (אם כי הספר, כאמור, מעניין מאוד!). למי שמתכוון לקרוא אותו, ראו הוזהרתם… המלצתי היא – לקרוא את ההקדמה בסוף, לא מראש.

הצפייה בסרט “שאהבה נפשי” הוכיחה לי שוב שההחלטה לא לדעת שום דבר מראש פועלת היטב מבחינתי, שכן חלק מההתרגשות שהוא עורר בי נבעה מכך שלא היה לי מושג “על מה” הוא, או במה הוא “עוסק”.

לפיכך לא אחשוף גם כאן את מהותו (אם כי נוכחתי שבביקורות שהתפרסמו עליו – קראתי אותן כמובן בדיעבד – לא היססו רוב המבקרים לפרוש את הסיפור כמעט במלואו, ואפילו הקפידו לתאר באריכות את אחת הסצינות הכלולות בו!) אציין רק את התהליך העדין והמתעתע, שבו מתגלה לנו האמת המפתיעה על הדמויות. על החוכמה שבה חושף במאי הסרט הצ’יליאני, סבסטיאן לליו – שסרטו “אישה פנטסטית” זכה בשנה שעברה באוסקר – את הפרטים עליהן, על היחסים ביניהן ועל הדרמה של חייהן.

“אני מעריץ נשים, הייתי שמח להיות אישה,” אמר הבמאי בריאיון שהעניק בשנה שעברה בהקשר של סרטו הקודם. אפשר בהחלט לחוש בכך גם בסרט הנוכחי. הוא מבוסס על  הרומן  מרדנות (Disobedience), שכתבה אישה, נעמי אולדרמן. (תהיתי אם השם שהוענק לסרט בעברית מוצדק. באנגלית שמו זהה לזה של  הרומן. אחרי שההקרנה הסתיימה, חברתי ואני “החלטנו” שכן, “שאהבה נפשי” הולם אותו כנראה אפילו יותר…). מרדנות הוא ספרה הראשון של אולדרמן, ילידת לונדון, שגדלה בקהילה יהודית אורתודוקסית. בעברית ראה הספר אור בהוצאת אופוס.

אישה אחרת, רייצ’ל וייס, ילידת לונדון, שגם מגלמת את אחת הדמויות הראשיות, הפיקה את הסרט.

שאהבה נפשי, כאמור, מעניק חוויה אסתטית ומשמעותית, ולא מעט חומר למחשבה ולדיון. עם זאת, עלי להודות שמבחינתי הקצב שבו התנהל היה לפעמים מבחינתי אטי מדי שלא לצורך, והיו כמה  סצינות שבהן התעורר בי הרצון ללחוץ על דוושת הגז כדי להאיץ אתו קמעא…

 לפני כמעט עשרים שנה הופיע הסרט הדוקומנטרי “בואנה ויסטה סושיאל קלאב“. הבמאי וים ונדרס עקב בו אחרי האיחוד-מחדש של מוזיקאים קובניים, שאותו יזם ידידו, המוזיקאי האמריקני ריי קודר. הסרט תיעד את הצלחתם של המוזיקאים, שחלקם היו כבר בני תשעים, ואת הקונצרטים שלהם באמסטרדם ובקרנגי הול.

בשנה שעברה הופיע סרט המשך דוקומנטרי: “בואנה ויסטה סושיאל קלאב: אדיוס”, שחוזר אל אותם מוזיקאים ומעמיק את ההיכרות שלנו אתם ועם חייהם, ובעיקר עם מה שחשו אז, במהלך היצירה של הסרט הקודם, ועם הנס שאירע להם, כשהעולם הכיר פתאום בכישרונם המופלא, והעניק להם בזקנתם שפע של אהבה והצלחה.

המפגש המחודש עם הדמויות הללו מרגש כל כך, עד שברגעים מסוימים הקשו הדמעות על הצופה לראות את מה שמתרחש על האקרן. (הסרט הגיע בהקרנה חד פעמית אל אולם התרבות בסביון). הפער הבלתי נתפס בין הכישרון לכישלון, ואז, לפתע –התיקון העצום, הלא צפוי, מסעיר את הנפש.

אחד מגיבורי הסרט, הזמר איברהים פרר, תָּמֵהָ: עכשיו? כשאני כבר בקושי יכול ללכת? כשהקול שלי כבר לא יפה כמו שהיה? צניעותו ועדינותו נוגעות ללב, שהרי הגיל לא פגע בכלל בקולו ובכישרונו. הוא מספר כיצד זומן בשעתו אל המפגש המפתיע, אחרי שנים של עוני שבהן, כך הוא מעיד, התייאש לגמרי מהמוזיקה. באותו יום עסק כמו תמיד בצחצוח נעליים, שכן על כך הייתה פרנסתו. וכשהזמינו אותו לבוא אל אולפן ההקלטות סירב תחילה, עד שהבין שישלמו לו. “הגעתי במחשבה שאהיה זמר מלווה,” הוא מספר. בתצלום המופיע על עטיפת התקליט “בואנה ויסטה סושיאל קלאב” רואים אותו, כך מסופר בסרט הנוכחי, כפי שהגיע באותו בוקר לאולפן, אחרי ששטף את הפנים, אבל על חולצתו נותרו כתמים של משחת נעליים. ואז, באולפן, כשהחל לשיר, הדהים את כולם בקולו הצלול, המדויק, רב ההבעה, היפה כל כך!

רק את אומרה פורטונדו הוא לא הפתיע. היא, הגברת הראשונה של המוזיקה הקובנית, ידעה תמיד שאיברהים פרר הוא אחד מגדולי הזמרים בעולם. אבל, היא מסבירה, בשל מזגו העדין, בשל המתיקות של אופיו, הוא לא ידע להידחף, לא ידע להיאבק על מקומו, וברבות הימים נעלם ונשכח.

הסצינות המרגשות ביותר בסרט הן אלה שבהן השניים, אומרה פורטונדו ואיברהים פרר, שרים ביחד. שני הזקנים הללו, המלאים בעדנה, מביעים את אהבתם זה לזה ולמוזיקה בעוצמה שקשה כמעט להכיל.

הסצינות המסעירות את הלב רבות. כך למשל מרגשת מאוד הסינה שבה נגן הלאוטה מספר כי במהלך ההקלטות השמיעו לו קטע מוזיקלי, וביקשו ממנו לנסות לחקות את הנגינה. הוא מספר כיצד הקשיב לסולו שהתבקש ללמוד ממנו, והבין פתאום שמדובר בנגינה שלו עצמו, בהקלטה מלפני שנים רבות. “זה אני!” הוא אומר בחיוך של מי שהציבו בפניו כביכול רף גבוה: את עצמו…

אחת הדמויות המרתקות בסרט החדש, כמו גם בקודמו, היא זאת של קומפיי סגונדו, גיטריסט, זמר, ומלחין. הקסם האישי של האיש, שהיה בן תשעים ושתיים כשצילמו את הסרט “בואנה ויסטה סושיאל קלאב”, הוא אינסופי. חיוכו, שמחת החיים שלו, נותרים בזיכרון, כמו גם הרגעים הקטנים שהסרט הנוכחי מתעד: בוויכוח מוזיקלי עם אחד הנגנים הוא נוזף בו: “אתה לא זקן, אתה משוגע…” וכשהלה מסביר לו שהוא מנגן כבר עשרים שנה, מפטיר סגונדו, “ואני מנגן תשעים שנה”… “שלושה דברים אדם חייב לעשות בחייו,” הוא אומר בחיוך שובה לב, ומסביר מדוע הוא הולך אל מותו כשהוא שלם עם עצמו: “לנטוע עץ, להוליד ילד ולכתוב ספר. אני עשיתי את שלושתם…”

בסרט פוגשים את המוזיקאים הנהדרים הללו, וגם נפרדים מהם, בתחושה של עצב מעורב בהכרת תודה על הזכות שנפלה בחלקנו להתוודע אליהם וליהנות מהמוזיקה שהותירו אחריהם.

חלפה כמעט שנה מאז שהסרט הוקרן בישראל, אבל אפשר לשכור אותו באמזון, תמורת 4.99$, או לקנות אותו תמורת 9.99$.

הנה הקישור. 

“אהבתי מאוד להצטלם. בכל פעם שאימא שלי קנתה לי בגדים חדשים, לבשתי אותם, והצטלמתי,” מספרת אישה צעירה שאת פניה לא רואים, אלא רק את תצלומי העבר שהיא אוחזת בידה. ואז מתברר שהיא אחת מהנשים הפקיסטניות שפניה הושחתו. ילדה מספרת שהמורה ניסה לאנוס אותה והיא התנגדה. אישה אחרת על גבר שסירבה לו. אחרות – על בעלים שהענישו, התנקמו, ניסו להיפטר.

בכל שנה מדווחים שם על כ-100 מקרים שבהם גברים שפכו חומצה על פניהן של נשים. “בשנייה אחת הוא הרס חיים שלמים”, מספרת אחת הקורבנות בסרט התיעודי הקצר “Saving Face”שזכה ב-2012 בפרס האוסקר.

יוצרי הסרט מעריכים כי יש עוד מקרים רבים דומים שכלל אינם מדווחים. התופעה נפוצה עד כדי כך, שקיימות מרפאות מיוחדות שבהן מנסים לטפל בנפגעות, לאפשר להן לעבור ניתוחים קוסמטיים שישחזרו את תווי פניהן ויעניקו להן תקווה של חיים.

הסרט עוקב אחרי כמה מקרים מזעזעים: רופא פלסטיקאי פקיסטני, ד”ר מוחמד ג’וואד (Dr. Mohammad Jawad), שגר באנגליה מגיע מדי שנה לארץ מולדתו כדי לטפל בנפגעות. אחת הנשים שהוא מראיין חושפת את פניה והמראה מחריד. היא מספרת לו כיצד בעלה, גיסתה וחמותה התנפלו עליה, שפכו עליה חומצה, השליכו עליה כיריים בוערות, בניסיון להמיתה. “איפה את גרה עכשיו?” שואל הרופא שכבר נתקל באי אלה מקרים מזעזעים, אבל תשובתה מערערת אפילו את שלוותו: “בבית שלהם,” היא אומרת, מתייפחת למראה תדהמתו, ומסבירה שאין לה ברירה, כדי לראות את ילדיה, היא נאלצה לשוב אל הבית שבו ניסו לרצוח אותה והותירו אותה פגועה עד אימה.

שניים מהגברים הפוגעים מתראיינים בסרט. מדהים לראות את אחד מהם, שניסה להרוג את אשתו הצעירה בעזרת אמו ואחותו. כמה תמים וביישן הוא נראה, מחייך בחביבות ומכחיש: הוא לא עולל מאומה. הוא מסביר שהיא זאת שהפילה על עצמה נר, באחד מהתקפי הזעם הרגילים שלה. הפער בין מעשיו להתנהגותו יכול להטריף את הדעת. שהרי אלימות נגד נשים אינה תופעה ייחודית לפקיסטן. שם משחיתים להן את הפנים, וכאן הורגים אותן. 17 גברים רצחו נשים שהיו בנות זוגם ב-2017, ו-126 נשים בעשור האחרון. בחלק גדול מהמקרים הספיקו הנשים להתלונן במשטרה על אלימות, אבל לא חייהן לא ניצלו. קיימים בארץ מקלטים לנשים נפגעות אלימות במשפחה. במקום להוציא את הגבר האלים, מנתקים את הקורבן מסביבתה הטבעית וממעגל החיים שלה. במקום לבודד אותו, מאלצים אותה להתגונן.

בימאית הסרט, שרמין אובייד-צ’ינו (Sharmeen Obaid-Chinoy), היא עיתונאית פקיסטנית שמקדישה את זמנה למאבק למען נשים. את השראתה ליצירת הסרט שאבה מאישה, גם היא נפגעת תקיפה של השחתת פניה באמצעות חומצה, שהתאבדה אחרי שעברה עשרות ניתוחים פלסטיים. לטענתה של הבמאית במידה רבה בזכות הסרט שיצרה, העביר הפרלמנט הפקיסטני חוק שאמור לעזור בהרשעה של הפוגעים. היא סיפרה שהתקשתה לזכות באמונן של הנשים שאותן תיעדה.

למרבה הצער, מסתבר שאחת מהן תבעה אותה לדין, בטענה שהבמאית החתימה אותה על מסמכים ריקים, ושבגלל הסרט בעלה סילק אותה מהבית ובני משפחתה ניתקו אתה כל קשר. הבמאית מצדה טענה כי אותה אישה הייתה אמורה להינתח אצל אותו רופא שתיעדה אותו מגיע מאנגליה, אבל סירבה. יחד עם זאת, נעתרה היוצרת לתביעתה של האישה שדרשה ממנה לא להציג אותו בפקיסטן.

אפשר לצפות בסרט בקישור כאן. (הכתוביות באנגלית). הוא נמשך 40 דקות.

כל מי שרוצה לזכות בשעה קסומה של אושר ותחושה שיש עדיין יופי בעולם, מוזמן לצפות בסרט “עלמה דויטשר, החיפוש אחר סינדרלה” (להלן קישור):

זהו סיפורה של עלמה דויטשר, מוזיקאית מחוננת וילדה יוצאת דופן ומיוחדת במינה.

כדי להבין את גדולתה חייבים לצפות בה בסרט, שמביא משהו מאישיותה הקורנת, מהמקוריות והכישרון החד פעמי, מעולמה הפנימי העשיר, ומהנועם והקסם שהיא מקרינה. מפעים ללמוד לא רק על כישרונה המוזיקלי המופלא, אלא גם על השפות שהחלה להמציא כבר כשהייתה בת ארבע, על המלחינים השונים ש”חיים” בתוכה, כל אחד עם סגנון ההלחנה האופייני לו, ולצפות בה יוצרת, מאלתרת, מנחה את מנצחי התזמורות ואת הנגנים שאתם היא עובדת כיצד עליהם לדייק בביצוע היצירות שלה.

בוויקיפדיה בעברית מוגדרת עלמה “ילדת פלא בתחום המוזיקה הקלאסית”, וגם “מלחינה, פסנתרנית וכנרת בריטית”. בגיל שנתיים ידעה עלמה לזהות תווים, ובגיל ארבע, כפי שמעיד אביה, כבר החלה לנגן בפסנתר יצירות לא מוכרות – מנגינות “ששמעה” בראש.

היא הספיקה עד גיל 12 להלחין כמה יצירות. המרשימה שבהן היא האופרה “סינדרלה”, שבוצעה בגרסה בימתית מלאה בווינה בדצמבר 2016 (את ההפקה הזאת מלווה הסרט), וכעבור שנה גם בקליפורניה. בגירסתה של דויטשר ההתאמה בין סינדרלה לנסיך אינה מוצאת את פתרונה בעזרת נעל, אלא בזכות כך שהנסיך משורר וסינדרלה מלחינה, והם מצליחים למצוא זה את זה.

דויטשר הסבירה למראיין מה-BBC שלא סתם בחרה בסינדרלה-מלחינה: לא על עצמה חשבה, אלא על נאנרל, אחותו של מוצרט, שאותה, בניגוד לאחיה, לא עודדו לפתח קריירה מוזיקלית, ואפילו בלמו אותה. (בהקשר זה, אי אפשר, כמובן, שלא לחשוב על אחותו הבדויה של שייקספיר, שאותה הביאה לעולם וירגי’ניה וולף במסה הפמיניסטית “חדר משלך“, בניסיון להסביר את המכשולים הבלתי אפשריים שעמדו בפני נשים יוצרות).

בחדרה של עלמה דויטשר תלויה תמונתה של נאנרל, לאות הזדהות עם גורלה, השונה כל כך מזה שלה עצמה, שכן ברור לגמרי שהוריה של דויטשר, הבלשן הישראלי-בריטי גיא דויטשר וחוקרת הספרות ג’ייני דויטשר, מטפחים באהבה רבה אותה ואת אחותה הצעירה ממנה, שגם היא מוזיקאית מחוננת. מרגש לראות את יחסי האחווה והפרגון ההדדי בין שתי האחיות: הן מנגנות ביחד יצירה לשני כינורות שעלמה חיברה, והלן, האחות הצעירה, עומדת לצדה כשהיא מנגנת בפסנתר ומעבירה למענה את הדפים. בתום הפרימיירה של האופרה מברכת האחות הצעירה את אחותה הבכורה והמוכשרת כל כך, ועושה זאת בחום ובהתפעלות שמחממים את הלב. נראה שהוריהן מצליחים לטפח לא רק את כישרונן של הבנות, אלא גם את אישיותן.

הסרט “עלמה דויטשר: למצוא את סינדרלה” הופק ב-BBC. הוא פרק בסדרה Imagine – “דמיינו”, ובה סרטים דוקומנטריים בנושאי תרבות. למרבה השמחה הסרט, כמו גם פרקים רבים אחרים בסדרה, זמין ביוטיוב. למרבה הצער, אין כתוביות בעברית.

“רציתי להציל את ארצי”, הוא מצטט את דבריה של האישה שבזכותה הוא חי, ומוסיף “ולדעתי היא הצליחה”. הדובר הוא סיומה שמשון שונהאוס יליד ברלין, היחיד מבני משפחתו שניצל מן הגירוש לאושוויץ. בזכות כישרונו כגרפיקאי פעל  במהלך המלחמה כזייפן דרכונים שסופקו למאות יהודים והעניקו להם זהות בדויה. עד יום מותו ב-2015, התגורר בשוויץ. בריאיון שהספיקו לערוך אתו רואים אדם שיש לו עדיין ניצוץ של הומור בעיניים ושמחת חיים ניכרת. את העובדה שהוא חי הוא חב לאישה שעליה הוא מדבר: גרמנייה תושבת ברלין, שבמהלך מלחמת העולם השנייה עשתה מעשה נדיר אבל משמעותי מאוד: היא הסתירה אותו, וכך הצילה אותו ממוות בטוח. כמוה, הוא סבור שלא רק אותו ואת גופו החד-פעמי הצילה, אלא גם את ארצה: ליתר דיוק – את מצפונה. אותה גרמנייה הוכיחה שבימים שבהם שלט בארצה רוע בלתי נתפס, היו גם אנשים אחרים, נדירים ואמיצים.

הסרט “הבלתי נראים” הוא סיפורם של ארבעה יהודים ילידי ברלין שעירם נהפכה בשבילם למקום המסוכן ביותר בעולם, ובעולם כולו לא היה להם מקום אחר, בטוח יותר. ב-19 ביוני 1943 הכריז שר התעמולה הגרמני, יוזף גבלס, שברלין “נקייה מיהודית”. הוא לא ידע שבעיר מסתתרים 7,000 יהודים. מתוכם שרדו בתום המלחמה כ-1,700. אין ספק שלאף אחד מהם לא היה סיכוי אלמלא עזרו להם גרמנים מתנגדי המשטר, כאלה שהסכימו לתת להם מקלט, בחלק מהמקרים – אצלם בבית, חרף הסיכון לא רק למסתתרים, אלא גם להם עצמם ולבני משפחתם. כך ניצל גם אויגן הרמן פרידה, יליד 1926. אמו היהודייה גידלה אותו עם בעלה, אביו החורג, שהיה נוצרי. האם ניצלה ממאסר ומהגירוש “מזרחה” כלומר – לפולין ולאושוויץ, אבל בנה בן ה-16 נחשב יהודי, וחייו היו בסכנה. משפחה גרמנית הסתירה אותו, ובשלב מסוים הוא הצטרף לחבורת של פעילים שבשנתיים האחרונות של המלחמה פיזרו בברלין עלונים שבהם עדכנו את תושבי העיר וסיפרו להם על פשעי הנאצים. (פעילותם מזכירה כמובן את הספר לבד בברלין מאת האנס פאלדה).

העזרה לא התבטאה רק במעשי הצלה והסתרה. באחת הסצנות בסרט מראים כיצד גרמנייה תושבת ברלין תוחבת לכיסו של יהודי בחשאי חפיסת סיגריות, זאת אחרי שהכרטיסן בחשמלית פוקד עליו לקום על רגליו: אמנם אותו צעיר יהודי רשאי לנסוע לעבודה, כי תרומתו למפעל לייצור נשק חיונית והוא גר במרחק שמקנה לו את הזכות, “אבל זה לא אומר שמותר לך לשבת”, מטיח בו הכרטיסן. בחפיסת הסיגריות שהאישה נותנת לו, כך הוא מסביר כעבור שנים רבות, ביקשה לאותת לו שהיא בעדו, שהיא מתנגדת למדיניות הנאצית שהכרטיסן ביטא בנוכחותה בברוטליות.

“הבלתי נראים” הוא סרט שמשולבים בו, לצד השחזור הקולנועי, קטעי ארכיון קצרים מאותה תקופה (הם מעלים על הדעת את התיאורים המחרידים בספר