תגית: ברית המועצות

אן אפלבאום, "גולאג, סיפורם של מחנות הריכוז הסובייטיים": האם יום אחד נשאל מי אנחנו?

"לראשונה נתקלתי בבעיה לפני שנים אחדות, כשחציתי את גשר קארל בפראג שזה עתה עלתה על דרך הדמוקרטיה. לאורך הגשר, אתר תיירות מרכזי, היו אומני רחוב וסוחרים, ומדי חמישה מטרים לערך ניצב מישהו שניסה למכור בדיוק את מה שניתן לצפות שמישהו ימכור באתרים כאלה, שנראים בעצמם כמו גלויות נוף – ציורי רחובות יפים, תכשיטים במחירי מציאה ומחזיקי מפתחות עם הכיתוב – 'פראג'. בין היתר הוצעו למכירה שלל מזכרות של הצבא הסובייטי: כומתות, אותות, אבזמי חגורות וסיכות קטנות, תמונות פח של לנין וברז'נייב, מהסוג שתלמידים סובייטים נהגו להצמיד לתלבושת האחידה.

הדבר היה מוזר בעיני. מרבית רוכשי המזכרות הסובייטיות היו אמריקנים ומערב אירופים, אין ספק שכולם היו נחרדים למחשבה שישאו צלב קרס, אך איש לא התנגד לשאת את סמל הפטיש והמגל על חולצת טריקו או על כובע. זו היתה אבחנה שולית, אך לפעמים דווקא אבחנות שוליות כאלה מלמדות בצורה הטובה ביותר על מצב רוח תרבותי. הלקח לא יכול היה להיות חד יותר: בעוד שסמלו של רצח המוני אחד ממלא את ליבנו חלחלה, סמלו של רצח המוני אחר מעורר בנו צחוק."

התיאור והתמיהה מופיעים בפרק ההקדמה של הספר המרתק גולאג: סיפורם של מחנות הריכוז הסובייטיים, זוכה פרס פוליצר, שתרגומו לעברית יצא לאור ב-2004 (באנגלית הוא הופיע שנה לפני כן).

תשובתה של אפלבאום, המופיעה מיד אחרי אותה תהייה, מעניינת לא פחות מהשאלה:

"את האדישות של התיירים בפראג ביחס לסטליניזם אפשר להסביר, בין השאר, בהיעדר דימויים בתרבות העממית במערב. המלחמה הקרה אמנם הולידה את ג'יימס בונד ושלל ספרי מתח, או קריקטורות של רוסים מהסוג המוצג בסרטי רמבו, אך לא יצירות שאפתניות דוגמת 'רשימת שינדלר' או 'בחירתה של סופי'. סטיבן ספילברג, כנראה הבמאי המוביל בהוליווד (אם נרצה ואם לא), בחר ליצור סרטים על מחנות הריכוז של יפן ('אימפריית השמש') ועל מחנות הריכוז הנאציים, אך לא על מחנות הריכוז הסטליניסטיים. אלה לא עוררו את דמיונה של הוליווד כמו האחרים.

גם התרבות הגבוהה לא גילתה פתיחות רבה יותר לנושא. המוניטין של הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר הוכתמו קשות עקב תמיכתו קצרת הימים והגלויה בנאציזם – התלהבות שהתפתחה לפני שהיטלר ביצע את מעשי הזוועה הגדולים שלו. לעומת זאת, שמו של הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר[1] לא נפגע כהוא זה עקב תמיכתו האגרסיבית בסטליניזם בשנים שלאחר המלחמה, כאשר לרשות כל מתעניין עמדו שפע ראיות למעלליו של סטלין".

אכן, תהייה מעניינת.

גם את התשובה האפשרית, הכמעט מובנת מאליה – לכאורה! – מביאה בפנינו המחברת: "האמת הפשוטה היא שהאידיאלים הקומוניסטים – צדק חברתי, שוויון לכול – קוסמים לרוב הגדול במערב הרבה יותר מתורת הגזע וניצחון החזק על החלש מבית מדרשם של הנאצים".

לאורך ספרה עב הכרס, 593 עמודי טקסט בעברית, מבהירה אפלבאום מדוע מי שמתייחס בסלחנות לזוועות הגולאגים טועה טעות מרה.

הקריאה מרתקת, מפחידה, ולפעמים מחרידה כל כך, עד שעל חלק מהתיאורים ויתרתי ודילגתי, שמא המורא יכריע אותי.

הסבריה של אפלבאום נפתחים בתובנה פשוטה: מאחר שהגולאגים לא הונצחו כמעט בתצלומים ובקטעים קולנועיים, בניגוד למחנות הריכוז הגרמניים, לא נותר מהם כמעט בזיכרון הקולקטיבי דימוי ויזואלי ו"בלי תמונות לא היה סיכוי להבנה ראויה".

כמו כן, העובדה שברית המועצות, לצד ארצות הברית ושאר בנות הברית, הביסה את הרוע הצרוף, את היטלר, מקשה לדעתה של אפלבאום להביט בעיניים פקוחות על הרוע של ברית המועצות עצמה. "איש אינו רוצה לחשוב שהבסנו רוצח-המונים אחד בעזרתו של אחר!"

נקודה נוספת: "עוצמת התעמולה בברית המועצות הייתה כזו, שהיה בה כדי לשנות את תפיסת המציאות".

אבל יש להכיר בעובדות: יש קווים משותפים רבים בין מחנות הריכוז הנאציים והגולאגים. למשל – הדה-הומניזציה המכוונת, שאחת ממטרותיה הייתה להקל על הנוגסים והרוצחים לבצע את מעלליהם, אם כי, בניגוד למחנות הריכוז הנאציים, בגולאגים לא הייתה קבוצת אסירים שנדונה למוות ודאי מעצם כך שהם נמנים עם בני עם מסוים. כמו כן, בגולאגים הגלגל יכול היה בקלות להתהפך. הרודפים יכלו תוך זמן קצר להיכלא ולמצוא את עצמם בצדם של הנרדפים. מערכת הגולאגים גם לא אורגנה בכוונה "לייצור המוני של גופות", אם כי התוצאה הייתה זהה – מאות אלפים, אם לא יותר, הומתו ברעב, מקור, הזנחה, מחלות, ומעבודה קשה עד בלתי אפשרית.

לאורך הספר כולו מראה אפלבאום בפירוט את העולם המטורף, ההפוך, שיצר את הגולאגים. "משנת 1917 ואילך התהפכו כל ערכיה של חברה שלמה: שוד הוצג באור זוהר במונח 'הלאמה', ורצח נעשה חלק מקובל במאבק למען הדיקטטורה של הפרולטריון," זאת כבר בתחילת הדרך, עוד לפני תחילת שלטונו של סטלין, כשלנין "שלח אלפים לבתי הכלא […] אך ורק בשל עושרם משכבר הימים או תוארם האריסטוקרטי", העניין לא נראה לציבור "מוזר או חריג", וזאת רק דוגמה אחת קטנה.

דוגמה אחרת לעולם ההפוך ששרר אז בברית המועצות: הבולשביקים, שדגלו כביכול בשיפור גורלם של החלכאים והנדכאים, לא הוטרדו כלל מהניסיון לחסל עמים שלמים, לא-רוסיים, שהיו חלק מהאימפריה. אנשים נשפטו לא בשל מעשיהם, אלא על פי זהותם.

בעולם ההפוך של הגולאגים ציפו מהאסירים להכיר טובה למעניהם ולהמשיך לאהוד את המשטר. את האכזריות, ואת אופיים האמיתי של המחנות, ניסו להסתיר "במסווה של עגה כלכלית" שאתה הצדיקו כל דבר, אפילו מוות. "הכול נעשה לטובת הכלל הרחבה יותר".

בעולם ההפוך של הגולאג, האסירים הפליליים לא נחשבו פושעים יותר מאשר האסירים הפוליטיים, שהיו כביכול "האויבים האמיתיים של המשטר", אם כי רובם היו אויבים מדומים, שכן מעולם לא ביצעו באמת שום עבירה פוליטית.

בעולם ההפוך של הגולאג רופא רחום הסביר לאסיר מה לעשות כדי לפתח תסמיני מחלה, שבמקרים מסוימים זיכו אותו אולי במנוחה ובאוכל, וכדבריה של אפלבאום: "בעולם החופשי רופא לא היה נחשב אדם טוב אם גרם למטופליו בכוונה למחלה; במחנה רופא שכזה נחשב לקדוש לכל דבר."

את העובדה הבולטת ביותר שנגלית בספר אפשר לסכם במשפט אחד ממצה: "מטרתו העיקרית של הגולאג הייתה כלכלית"!

מיליוני בני האדם שנשלחו לגולאגים – רובם המוחלט באשמות שווא – נועדו בעיקר, אולי בעצם אך ורק, לשמש כוח עבודה זול שיקדם את תוכניותיו הגרנדיוזיות של סטלין (ביניהן – הכרייה המיותרת לחלוטין של תעלת הים הלבן, שבוצעה, ממש כך, בידיים חשופות). הם נוצלו, "ובלשונו של מרקס, נעשו לחומר". בהקשר זה יש פרט שבעיני הקוראת הישראלית נתפס כקוריוז: מסתבר שמפקדו רב העוצמה של "סולוביצקי", הגולאג הראשון, מחנה ששימש אחר כך דגם לכל המחנות האחרים, היה יהודי יליד חיפה בשם נפתלי פרנקל, שהגיע כאסיר, אבל הצליח להתקדם בחיים… על פי השמועות, בהגיעו למחנה כאסיר, העז פרנקל לכתוב מכתב לאחד מראשי המשטרה החשאית והסביר לו מדוע המחנה התעשייתי – האסירים הועסקו ביערנות, חקלאות וייצור לבנים – אינו יעיל, ומה אפשר לעשות כדי לתקן את כשליו. אחרי שהתמנה למנהל נעשו המפעלים רווחיים מאוד. "הכול זיהו את פרנקל עם מסחור המחנה". (אחת השיטות הקטלניות שהנהיג הייתה "אכול כפי עבודתך", שעל פיה מנות המזון של האסירים נקבעו בהתאם לכמות העבודה שהשלימו).

לעבודות הכפייה היו שורשים בהיסטוריה הרוסית. כך נבנתה במאה ה-18 העיר סנט פטרסבורג. "רבים מתו במהלך הבנייה, ואף על פי כן נעשתה העיר סמל לקדמה ולאירופיזציה. השיטות היו אכזריות, אך האומה ככלל הפיקה מהן תועלת."

כאמור, חלק מהתיאורים קשים מנשוא, במיוחד אלה שקשורים בילדים, בתינוקות שהופרדו בכוח מאמם, באלה שמתו מרעב ובשל ההזנחה שנכפתה על האמהות.

מחריד גם הפרק העוסק בגורלן של נשים שלא רק נאנסו, אלא גם כונו אחר כך בכינויי גנאי (ומעלה על הדעת את סיפורה של אידה פינק, "בתולה לא יכולה להיות זונה?"). כדבריה של אפלבאום: "סיפורה של רוז'נביץ', כמו גם זה שמביא הרלינג, עשוי להצטייר כסיפור של הידרדרות מוסרית. לחלופין ניתן לכנותו 'סיפור של הישרדות'".

קשים מנשוא גם הפרקים המתארים את הרעב. את עבודת הפרך. את התנהגותם החייתית והמבעיתה של האסירים פליליים. את ההתאבדויות. ובכל זאת, יש בספר גם נחמות. למשל – הסיפורים על התנהגותם החומלת ומצילת החיים של רופאים ואחיות. או אלה שמעלים על נס את כוחה של האמנות להעניק לבני האדם פשר ורצון לחיות. כך למשל את מי שהיטיב לספר סיפורים זיכו האסירים בתנאים מועדפים, כמידת יכולתם. (תיאור האסירים המאזינים לעמית משכיל שיכול לשחזר באוזניהם ספרים שקרא ולעורר את עניינם וסקרנותם הזכיר לי את הקטע "מה הסכנה שמפניה צריך סופר להישמר" מתוך הספר Aspects of a Novel, מאת א"מ פורסטר).

חלפו ארבע עשרה שנה מאז שהספר שלפנינו התפרסם לראשונה. ב-2003 ברית המועצות כבר לא הייתה קיימת זה שתים עשרה שנה. ולדימיר פוטין, נשיא רוסיה, היה אמור לשמש בתפקידו רק שתי קדנציות שאורכן ארבע שנים, אבל בקשתו להאריך כל קדנציה לשש שנים התקבלה ב-2012. הוא נבחר לאחרונה לנשיא זו הפעם הרביעית, והושבע לתפקיד במאי 2018. סמכויותיו עצומות.

בספר The Future Is History: How Totalitarianism Reclaimed Russia שראה אור בניו יורק לפני כשנה, מתארת המחברת מאשה גסן, אזרחית ארצות הברית אך ילידת ברית המועצות, איך המשטר הטוטליטרי השתלט שוב, להערכתה, על רוסיה.

אמנם, ככל הידוע, אין כיום גולאגים כמו אלה הסובייטים המתוארים בספר, אבל דברי הסיכום של אן אפלבאום מצמררים:

"ככל שניטיב להבין עד כמה חברות שונות הפכו את שכנותיהן ואת אזרחיהן מבני אדם לחפצים, ככל שניטיב לדעת את הנסיבות הספציפיות שהובילו לכל אפיזודה של טבח המוני ורצח המוני, כך ניטיב להבין את הצד האפל של הטבע האנושי שלנו. ספר זה לא נכתב 'כדי שהדברים לא יקרו שוב', כמאמר הקלישאה. ספר זה נכתב משום שאין כמעט ספק שהם יקרו שוב." (ההדגשה שלי, עע"א). אפלבאום גם מסבירה מדוע: "פילוסופיות טוטליטריות קסמו, ויוסיפו לקסום, למיליונים רבים. השמדת 'האויב האובייקטיבי', כדבריה של חנה ארנדט, נותרה יעד בסיסי של דיקטטורות רבות. עלינו לדעת מדוע, וכל סיפור, כל ספר זיכרונות, כל מסמך בהיסטוריה של הגולאג, הוא חלק מפאזל, חלק מההסבר. בלעדיהם נתעורר יום אחר ונגלה שאיננו יודעים מי אנחנו".

ומה אתנו? האם אנחנו עדיין יודעים מי אנחנו? מפתה לחתום את הרשומה בבית מתוך שירה של חוה אלברשטיין:

ומה פתאום את שרה חד גדיא?
אביב עוד לא הגיע ופסח לא בא.
ומה השתנה לך מה השתנה?
אני השתניתי לי השנה
ובכל הלילות בכל הלילות
שאלתי רק ארבע קושיות
הלילה הזה יש לי עוד שאלה
עד מתי יימשך מעגל האימה
רודף הוא נרדף מכה הוא מוכה
מתי ייגמר הטירוף הזה
ומה השתנה לך מה השתנה?
אני השתניתי לי השנה
הייתי פעם כבש וגדי שליו
היום אני נמר וזאב טורף
הייתי כבר יונה והייתי צבי
היום איני יודעת מי אני.

[1] אגב, לא רק סארטר העניק לגיטימציה לזוועות. גם הסופר הרוסי מקסים גורקי ביקר בגולאג וכתב חוות דעת חיובית ואוהדת שבה שיבח את יפי הנוף ואת המבנים הציוריים והתפעל מתנאי החיים של האסירים, ואפילו הציג את האלימות הממסדית "כחלק הגיוני וטבעי של הסדר החדש".

Gulag: A History by Anne Applebaum

לעברית: כרמית גיא

איך גזר סטלין מוות על עשרות מיליוני בני אדם במשחק השחמט האסטרטגי ששיחק

בחודש דצמבר, 1949, התכנסה בתל אביב עצרת של חברי המפלגה הקומוניסטית בישראל כדי לחגוג את יום ההולדת ה-70 של יוסיף סטלין, נשיא ברית המועצות. גם במוסקבה חגגו את יום ההולדת בהתכנסות חגיגית ובנאומים שבהם לא הסתפקו בדברי ברכה. מולוטוב, סגן ראש הממשלה, הכריז למשל כי "ארצות רבות בעולם בשלות לקומוניזם" והבטיח שאם תפרוץ מלחמת עולם שלישית, היא "תסתיים במיגור האימפריאליזם בעולם".

בתל אביב אמר אחד הנואמים כי "התאספנו לחוג את חג הולדתו של סטלין, יחד עם עמי ברה"מ, ארצות הדמוקרטיה העממית ומיליוני אנשים בעולם כולו, הצמאים לשלום ושחרור סוציאלי. זה 25 שנה עומד סטלין כיורשו של לנין בראש המדינה הסובייטית. רב חלקו בפתרון בעיותיה העצומות של מדינת הפועלים. הוא הטביע את חותמו על התפתחותה בימי שלום כבימי מלחמה. בתקופה המכרעת של המלחמה האנטי-פשיסטית היה סטלין מצביאה הגדול של ברה"מ, שהוביל את הצבא האדום לניצחון עד שערי ברלין. מדינת ישראל קמה בעזרתה של ברה"מ. אנו שולחים את ברכתנו היהודית המסורתית 'יזכה לשיבה טובה'. נזכה כולנו לחזות בניצחון המהפכה הסוציאליסטית בעולם כולו."

בשנות ה-30 מתו מרעב מיליונים מתושבי ברית המועצות (על פי הערכות של היסטוריונים נספו אז בין 3 ל-10 מיליון אוקראינים) ומיליונים נמקו בגולאגים, שם נכלאו גם לא מעט תושבים זרים שנקלעו לארצם, נלכדו בהאשמות שווא ונכלאו במחנות ששימשו לכאורה להענשת פושעים פליליים ופוליטיים, אבל בעצם נועדו לספק כוח עבודה עצום וזול מאוד, כדי לממש את הפנטזיות הגרנדיוזיות של סטלין. למשל את הכרייה של תעלת הים הלבן שעלתה בחייהם של כ-12,000 – 25,000 אסירי גולאג, שנאלצו לחפור אותה בידיים, בתנאים של רעב וקור מסמרי שיער.

מאות אלפי בני אדם מתו בגולאגים, שסטלין דגל כמובן בקיומם. באחד מנאומיו מ-1938, שנשא בפני נשיאות הסובייט העליון, בחן סטלין את האפשרות "לעודד" את האסירים, בלי לשחרר אף אחד: "האם איננו יכולים לחשוב על דרך אחרת לגמול להם על עבודתם – עיטורים וכיוצא באלה? איננו פועלים כהלכה, אנו פוגעים בעבודת המחנה. שחרור האנשים הללו אולי נחוץ, אך מנקודת המבט של הכלכלה הלאומית, זה משגה… נשחרר את הטובים ביותר ונותיר את הגרועים ביותר."

מעניין לא פחות הנאום שנשא בפוליטביורו ב-19 באוגוסט, 1939, כלומר – פחות משבועיים לפני שהגרמנים פלשו לפולין ומלחמת העולם השנייה פרצה.

בנאום אמר כי "שאלת המלחמה והשלום תלויה לחלוטין בעמדה שתנקוט ברית המועצות. אנחנו," כך הסביר, "בטוחים שאם נחתום על חוזה הגנה הדדית עם צרפת ובריטניה, גרמניה תיסוג מפולין ותעדיף הסדר עם ארצות המערב. המלחמה תימנע, אבל זה יסכן את ברית המועצות.

לעומת זאת, אם נסכים להצעה של גרמניה, ונחתום על הסכם של אי לוחמה אתה, אין ספק שהיא תפלוש לפולין והמעורבות של צרפת ובריטניה לא תוכל להימנע. ארצות אירופה יחוו תהפוכות וקשיים חמורים, ואז נוכל להישאר מחוץ לקונפליקט, ולתכנן מתי מתאים לנו להצטרף למלחמה.

ניסיון 20 השנה האחרונות מוכיח כי בעת שלום המפלגה הקומוניסטית אינה חזקה די הצורך כדי שהבולשביקים יוכלו להשתלט על מוקדי הכוח. דיקטטורה של המפלגה מתאפשרת רק בעקבות מלחמה גדולה.

ברור לגמרי מה עלינו לעשות: עלינו להיעתר להצעה הגרמנית, לסרב לאנגלים בנימוס ולשלח את נציגי המשלחת שלהם בחזרה הביתה.

לא קשה לחזות את חשיבות המהלך ואת ההישגים שיהיו לנו בעקבותיו. ברור לנו שפולין תושמד עוד לפני שאנגליה וצרפת יספיקו להיחלץ לעזרתה. ואז גרמניה תוותר לנו על חלק מפולין. היתרון המיידי הוא שנגיע עד לשערי ורשה, כמו גם לגליציה האוקראינית.

גרמניה תעניק לנו חופש פעולה בארצות הבלטיות ותכיר בדרישתנו לקבל את בסרביה. היא מוכנה להכיר באינטרסים שלנו ברומניה, בולגריה והונגריה. המצב עם יוגוסלביה עדיין לא ברור. הפתרון תלוי בעמדה שתנקוט איטליה […].

כל זאת, אם גרמניה תנצח במלחמה. אבל עלינו לבחון מה יקרה אם היא תובס. במקרה כזה הסובייטיזציה של גרמניה תהיה בלתי נמנעת, ותקום ממשלה קומוניסטית. אל לנו לשכוח כי גרמניה סובייטית תסכן אותנו מאוד אם היא תיווצר בעקבות תבוסה של גרמניה. אנגליה וצרפת יוסיפו להיות חזקות, יכבשו את ברלין וישמידו את גרמניה הסובייטית. לא נוכל להגיש עזרה אפקטיבית לחברינו הבולשביקים בגרמניה.

לפיכך מטרתנו היא שגרמניה תמשיך במלחמה זמן רב ככל האפשר, כדי שאנגליה וצרפת יותשו עד כדי כך שהן לא יהיו עוד בעמדה שתסכן את גרמניה הסובייטית."

מכאן הסביר סטלין את מה שכינה "עמדתנו": על ברית המועצות להישאר נייטרלית, ולחכות. לא זו בלבד, אלא שהיא גם תגיש לגרמניה סיוע כלכלי מוגבל, כזה שלא יחליש את הכלכלה שלה עצמה, או את צבאה. בה בעת על ברית המועצות לשכלל את התעמולה הקומוניסטית בארצות המערב, ולעבור לנקיטת צעדים מחתרתיים. "עמיתינו הצרפתים יאלצו להקריב את עצמם", אמר, והוסיף: "עלינו להסכים לקורבנות הללו בלי שום היסוס."

עוד הסביר סטלין כמה חשוב שהמלחמה תימשך זמן רב ככל האפשר.

החלופה, ניצחון של גרמניה, לא נראתה לו מסוכנת במיוחד, שכן בכל מקרה גרמניה תוחלש מאוד. כמו כן, היא תשקע בניצול הקולוניות והטריטוריות שתכבוש, ועיסוקיה הרבים ימנעו ממנה לתקוף "אותנו". ובכלל, בצרפת הכבושה המפלגה הקומוניסטית תהיה חזקה מאוד, ומהפכה קומוניסטית תהיה בלתי נמנעת. ואז "נוכל לנצל את המצב, להיחלץ לעזרתה של צרפת ולהפוך אותה לבת ברית שלנו. בנוסף, כל האומות שייפלו בחלקה של גרמניה המנצחת יהיו בנות ברית שלנו. כך יזדמן לנו כר פעולה נרחב ליזום מהפכות ברחבי העולם."

סטלין סיכם את נאומו: "הצגתי בפניכם את שיקולי. אני חוזר ואומר: האינטרס של ברית המועצות, מולדת הפועלים, הוא שתפרוץ מלחמה בין הרייך לבין הקפיטליזם הצרפתי-אנגלי. חשוב מאוד לעשות הכול כדי שהמלחמה תימשך זמן רב ככל האפשר, כדי להחליש את שני הצדדים. לכן חיוני שנסכים להצעת גרמניה, ואז נפעל כדי שהמלחמה, ברגע שתוכרז, תימשך עד למקסימום. עלינו לחזק את הכלכלה ואת התעמולה בארצות הנִצות, כדי להתכונן ליום שבו המלחמה תסתיים."

בתכנונים האסטרטגיים שלו, שדמו כנראה בעיניו למעין משחק שחמט, דן סטלין למוות, באומדן גס, כ-70, אולי אפילו 85 מיליון איש. ביניהם היו כמובן עשרות מיליוני אזרחים של ברית המועצות, שכן, כידוע, היטלר לא פעל על פי התכנונים של סטלין, ובקיץ של שנת 1941 הפתיע אותו כשתקף את ברית המועצות במה שמכונה "מבצע ברברוסה". ועם כל זאת, ארבע שנים אחרי תום המלחמה עדיין איחל אזרח ישראלי לסטלין "שיבה טובה".

מדוע אזרחי ברית המועצות-לשעבר לא יכלו להבין, להתאבל, לנקום?

גורבצ'וב החל ללמוד מה קרה בתקופת הטרור הסטליניסטי, זאת משום שבגלל גילו הבוגר עוד הספיק לשמוע את חרושצ'וב נואם בפני המפלגה, וגם מכיוון שראה את קרונות הבקר שנשאו שבויי מלחמה רוסיים אל הגולג, אחרי "המלחמה הפטריוטית" [מלחמת העולם השנייה, עע"א]. אבל מה שראה כשבחן את הארכיונים במהלך הפרסטרויקה הפך את קרביו.

הוא ראה ש[בשלב מסוים] חתם סטלין אישית על פקודות הוצאה להורג לארבעים וארבעה אלף בני אדם, אנשים שלא הכיר, שאת התיקים שלהם לא קרא, אם בכלל היו תיקים כאלה. הוא פשוט חתם על רשימות ארוכות של שמות, כנראה מכיוון שנהנה מהתהליך.

גורבצ'וב נתקל בראיות לכך שהמשטרה החשאית ערכה תחרויות רשמיות, שבמהלכן בדקו מי יכול לעבור על רשימת תיקים במהירות הרבה ביותר. על כל אחת מהן רשמו את האות הראשונה למילה "הוצאה להורג". הוא ראה ראיות לכך שבימים מסוימים נגזר דינם של אלפי אנשים.

ב-22 בנובמבר 1937, אישרו סטלין ושניים מיועציו הקרובים ביותר, ויאצ'סלב מולוטוב ואנדריי ז'דנוב, שתים עשרה רשימות שהגיש להם הנקו"ד. הרשימות כללו  1,352 איש, שהוצאו להורג.

ב-7 בדצמבר הם חתמו על שלוש עשרה רשימות ובהן 2,297 אנשים, שמתוכם 2,124 הוצאו להורג.

ב-3 בינואר, 1938, הם הצטרפו לשני פקידי ציבור בולשביקים רמי דרג, קלימט וורושילוב ולזאר קגנוביץ', וביחד חתמו על עשרים ושתיים רשימות עם 2,547 שמות, שמתוכם הוצאו להורג 2,270 איש.

ב-10 ביוני, 1938: עשרים ותשע רשימות, 2,750 איש, 2,371 הוצאו להורג.

12 בספטמבר, 1938: שלושים ושמונה רשימות, 4,825 הוצאו להורג.

היו תאריכים ומספרים רבים כל כך, שלא היה אפשר לזכור אותם, או למצוא בהם פשר. בחלק מהרשימות היה הרכב האנשים ספציפי.

ב-20 באוגוסט, 1938, חתמו סטלין ומולוטוב ביחד על רשימה של חמש עשרה נשים שסווגו "נשות אויבים". עשר מהן היו עקרות בית ושתיים – סטודנטיות. כולן הוצאו להורג. בעליהן, שנאסרו בשלב מוקדם יותר, הוצאו אחרי כן להורג. רשימות אחרות נראו לגמרי שרירותיות, גם אם המוח התאמץ למצוא בהן היגיון כלשהו.

לידיה צ'ורובסקיה, סופרת שבעלה הפיזיקאי הוצא להורג ב-1938 והוא בן שלושים ואחת, זעמה כנגד הניסיון הזה למצוא משמעות באבסורד:

"האמת הייתה פרימיטיבית ועקובה מדי בדם. השלטון תקף את אזרחיו בלי שום סיבה נראית לעין, הכה, עינה והוציא אותם להורג. איך היינו אמורים להבין את הסיבה לגחמות הללו? אם קולטים שלא הייתה שום סיבה, שהם עשו זאת "ככה סתם", שהרוצחים רצחו רק משום שזאת הייתה משימתם; הלב, גם אם שום קליע לא חדר לתוכו, נקרע."

***

"לבני אדם הכי קשה ללמוד על עצמם," כתב אלכסנדר אטקינד, אחד החוקרים המעמיקים ביותר, שבחן את החוויה התרבותית הפוסט סובייטית. אטקינד כתב על הזוועה הייחודית לתקופה הסובייטית:

'הקורבנות והפוגעים השתייכו לאותן משפחות, לאותן קבוצות אתניות ולאותן שושלות… אם בשואה חיסלו הנאצים את האחר, הטרור הסובייטי היה התאבדותי. אופיו של הטרור, שהיה כרוך בפגיעה עצמית, לא אִפשר את קיומם של שלושה סוגי האנרגיה המאפיינים עולם פוסט-אסוני: השאיפה הקוגניטיבית ללמוד על האסון; הרצון הרגשי להתאבל על הקורבנות; והרצון לחפש צדק ולנקום בפוגעים… האופי התאבדותי של הפשעים הסוביטיים לא אִפשר את הנקמה, והקשה מאוד על הלימוד."

רוסיה כמשל: מדוע משתמש השלטון בהפחדה

איך המשטר הטוטליטרי השתלט שוב על רוסיה?

בספר  The Future Is History: How Totalitarianism Reclaimed Russia שראה אור בניו יורק לפני שנה, משיבה מאשה גסן (Masha Gessen), עיתונאית יהודייה ילידת רוסיה ואזרחית ארצות הברית, על השאלה. היא עושה זאת באופן מקורי ומרתק, בספר עב כרס, 555 עמודים אורכו (באנגלית, הוא לא תורגם לעברית), שבו היא עוקבת אחרי המהלכים ההיסטוריים, ולצדם גם אחרי קורות החיים של שבעה צעירים, ילידי שנות ה-80, ובמידה מסוימת גם אחרי אלה של בני משפחתם הקרובים. הסיפור האישי המשתלב בסיפור הכללי מרתק, שכן הוא פותח צוהר אל המציאות הפרטית, אל מה שעבר על אנשים ועל השפעתה הישירה של ההיסטוריה על חייהם.

אחת הדמויות שהיא חוקרת היא ז'אנה, בתו של בוריס נמצוב, מדינאי רוסי ממוצא יהודי שכיהן כסגן ראש ממשלת רוסיה, והיה לימים לאחד ממתנגדיו העיקריים של פוטין, עד שנרצח ביריות במרכז מוסקבה.

באחרית הדבר לספרה מספרת גסן כיצד דלתה מגיבוריה את סיפוריהם האישיים, חקרה וראיינה אותם, שאלה אותם אינספור שאלות, והשתמשה בחומרי החיים שסיפקו לה כדי לבסס את הרקע להתרחשויות. גסן עוקבת בפרטי פרטים לא רק אחרי חייהם של אותם שבעה אנשים פרטיים, אלא גם אחרי המהלכים שבהם ברית המועצות התפרקה, אחרי השנים המעטות שבהן הייתה אשליה שרוסיה פונה לקראת משטר דמוקרטי, ואחרי התחדשות השלטון הטוטליטרי.

התובנות שהיא מעלה בספר רבות לאינספור, מרתקות, ולפעמים גם מפחידות את מי שקורא אותן בעיניים פקוחות אל מציאות חיינו.

בפרקים הראשונים מתארת גסן בפרוטרוט את החיים ברוסיה הסובייטית. את הכורח התמידי של האזרחים לחוש תמיד, כעניין של חיים ומוות, "לאן נושבת הרוח", ואת הפסיביות הכנועה של אנשים שבמשך שנים רבות "אפשרו לממשלה לסכן את חייהם ולא עשו דבר" (היא מדגימה זאת בין היתר באמצעות סיפור אסון הכור הגרעיני בצ'רנוביל).

"הומו סובייטיקוס", כפי שהיא מכנה את האזרח הסובייטי, נאלץ להיות סתגלן, שכן כל חריגה מהנורמה "השתייכה לאחת משתי קטגוריות: עבריינות או מחלת נפש". ברוסיה הסובייטית לא היה מקום לפסיכולוגיה. כל התנהגות אנושית הוסברה באמצעות כלי אחד פשוט: התיאוריה הביהביוריסטית של פבלוב, הדוגלת בסיבה ותוצאה. בניגוד לתפיסה הסוציאליסטית, לא היה ברוסיה הסובייטית שום שוויון בין האזרחים: "מדינה שנולדה מתוך מחאה נגד אי שוויון יצרה את אחת השיטות הנוקשות והסבוכות ביותר של זכויות יתר שהעולם ראה אי פעם". גסן מתארת בפרוטרוט את המעמדות ואת הפריבילגיות המופלגות שזכו בהן (שנטלו לעצמם!) החזקים, כלומר – מי שנמנו עם המנגנון השולט. הייתה לכך אפילו רציונליזציה: "את העיקרון המרקסיסטי של 'כל אחד עובד על פי יכולתו, כל אחד מקבל על פי צרכיו' החליפו בגישה פרגמטית יותר…", שכן "יותר מכול, העריכו הבולשביקים את עצמם". המדינה התערבה בכל פרט בחיי האזרחים. כך למשל, כשביקשו להגדיל את האוכלוסייה, עודדו את האזרחים לקיים יחסי מין מחוץ לנישואים.

השינוי הגיע כשאקטיביסטים החלו להתנהג בצורה לא סובייטית. למשל – לא בלמו את עצמם, ולא נבהלו, אלא התעלמו מהאיומים שהפנו נגדם. אחד האנשים המייצגים את הכוחות החדשים שהתעוררו בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 היה חוקר בשם לֶבָדָה, מראשוני הסוציולוגים הרוסיים, בשלהי קיומה של ברית המועצות. לֶבָדָה התקשה מאוד לקיים את מחקריו הראשונים, שכן שנים של צייתנות וקונפורמיות שיתקו את היכולת לשאול שאלות ולהשיב עליהן: "איך אפשר לנהל שיחה שהשפה הנדרשת לקיומה אינה קיימת?" מרתק לראות כיצד לֶבָדָה וצוות חוקריו לימדו את עצמם לעקוף את הקשיים. אחת השאלות שהם ניסחו למשל הייתה "איך לדעתך יש לנהוג עם קבוצות חריגות באוכלוסייה" (כלומר – "רוקרים" ו"היפים": מי שמגדלים שיער ושרים לצלילי גיטרה חשמלית, והומואים). מהתשובות לשאלה הופתעו החוקרים לגלות כי האדם הסובייטי החל להיפתח יותר אל הזולת: "רק" שליש מהמשיבים סברו שיש להשמיד את ההומואים…

אחד הניתוחים המעניינים של אותו סוציולוג עסק במצבו הנפשי של האדם הסובייטי, שמעוצב מתוך עמדות סותרות שבהן הוא מחזיק בו זמנית. למשל: מצד אחד חייו הנפלאים של האזרח הסובייטי נובעים במידה רבה מגודלה העצום של ארצו. מצד שני, ברור לכול שהרוסים נעלים יותר על בני כל הקבוצות האתניות האחרות. "הסתירות המהותיות הללו," הסביר לבדה, "אילצו את האזרח הסובייטי לחלק את התודעה שלו למקטעים שיכילו אותן." כדי לחזק את טענתו שאל לֶבָדָה מושג מתוך ספרו של ג'ורג' אורוול, 1984: "doublethink" – "דוחושב": היכולת לחשוב מחשבות סותרות בעת ובעונה אחת, לשקר, ובה בעת לדעת את האמת, להחזיק בשתי דעות שמבטלות זו את זו, ולהאמין בשתיהן.

"האדם הסובייטי לא עבר אינדוקטרינציה. למעשה, לא היו לו דעות משמעותיות על שום דבר. עולמו הפנימי הורכב מסתירות, מטרתו הייתה לשרוד, והאסטרטגיה שלו הייתה – משא ומתן תמידי – ההפצה האינסופית של משחקי 'דוחושב'".

גסן מתארת את תחילת תהליך הפרסטרויקה: יציאתה של ברית המועצות מאירופה המזרחית. לטענתה, גורבצ'וב, שהחל בכך, לא העלה בדעתו שהתוצאה תהיה התפרקותה של ברית המועצות.

אחד השמות החשובים ביותר עולה לראשונה בהקשר זה: "סוכן של הקג"ב שהוצב במזרח גרמניה, בעיר דרזדן, סיפר לימים כי החוויה הייתה מפחידה ומשפילה. שמו של הסוכן היה ולדימיר פוטין".

מרתק לעקוב אחרי התהליך שבו ילצין תפש את מקומו של גורבצ'וב, ואיך פוטין הצליח לכבוש לעצמו עמדה של כוח, ולקרוא על הבלבול שבו חיו רוסים בתקופת הביניים הראשונה: "השאלה 'האם ברית המועצות עדיין קיימת?' פתחה באותם ימים כל שיחה." מאחר שגסן עוקבת בספר אחרי חיי היומיום של שבעת גיבורי הספר, אנחנו חווים את התהליכים שהתרחשו גם מתוך הפרספקטיבה האישית שלהם. כך למשל, כשהתחולל ניסיון למרד נגד גורבצ'וב, אנו רואים זאת מנקודת המבט של אותם אנשים שראו את הטנקים, ולומדים מה חשבו ואיך הגיבו. דוגמה אחרת: כשברית המועצות התפרקה, "מאשה ואמה נסעו ברכבת לפולין, וברשותן דרכונים תקפים של מדינה ששוב אינה קיימת."

באוגוסט 1991 ניסו נאמני המשטר הסובייטי לבצע פוטש, מאחר שהתנגדו לצעדי הפתיחות שאותם נקט מיכאיל גורבצ'וב. השידורים הרגילים הופסקו, ובטלוויזיה הוקרן "אגם הברבורים". מאשה גסן מתארת זאת, כאמור, מנקודת המבט של כמה מהדמויות שאחריהן היא עוקבת. אפשר לראות את הרישום שהותירו אותם ימים בציור "אגם הברבורים" של זויה צ'רקסקי, שאת תערוכת היחיד שלה במוזיאון ישראל  כדאי מאוד לראות.

זויה צ'רקסקי, "פוטש", מוצג בתערוכת יחיד במוזיאון ישראל

מי שחשב שהתפרקותה של ברית המועצות תבטיח לרוסים שלטון אחר, דמוקרטי, התבדה. גסן מתארת את התהליך הקצר יחסית שבו הבחירות הדמוקרטיות נהפכו לפארסה, הצגה והעמדת פנים. "הן נראות כמו דמוקרטיה מערבית, אבל התחושה שעוררו דמתה יותר לברית המועצות". המחאה הציבורית הנרחבת דוכאה בכוח. רוב המתנגדים למשטרו של פוטין הועלמו, או עזבו את רוסיה. התחושה של רבים ברוסיה היא כי "אין עתיד".

אחרי שנמצוב נרצח נשאלה בתו אם אביה איים על משטרו של פוטין. "כמובן," היא אמרה. "יש לכם השקפה דו ממדית כל כך על העולם. עליכם להביט לעומק הדברים. לבחון את המשטרים הטוטליטריים ברחבי העולם. המתנגדים יוצאים לגלות. תראו כמה אנשים עזבו את רוסיה, כמו קספרוב, או שהם בכלא, או במעצר בית, או שנרצחו… כל מי שיש לו דעה משלו, מאיים על המשטר הטוטליטרי".

אחת הדמויות שגסן עוקבת אחריה מקרוב היא מרינה ארוטיוניאן, פסיכואנליטיקאית שמתארת את אחת המטופלות שלה, אישה שחיה בתחושה של מתח מתמיד.

ארוטיוניאן מסבירה: "המדינה כולה חיה בחרדה. זה התכסיס הנושן ביותר בספר – אפשר לשלוט באנשים שנתונים במצב תמידי של בעתה, כי היא גוזלת מהם את התחושה שיש להם שליטה. זאת לא חרדה מהסוג שמניע אנשים לפעולה ולהישגים. זאת חרדה שחורגת מעבר ליכולת האנושית. כמו מה שמרגיש הורה שבתו הנערה לא שבה הביתה בזמן. בבוקר כבר אזלו לך ההסברים ההגיוניים, אתה כבר לא יכול להעמיד פנים שהיא החמיצה את הרכבת האחרונה ונשארה לישון אצל חברה, ושהסוללה בטלפון שלה נגמרה. אתה נותר לבדך עם הפחד. שוב אינך מסוגל לשבת בשקט או לחשוב בהיגיון. אתה נסוג רגשית, ואחרי זמן מה אתה מסוגל רק לצרוח, כמו תינוק חסר אונים ומבוהל. אתה זקוק לאדם מבוגר, לדמות סמכותית. כמעט כל מי שייקח לידיו את השליטה יתאים. ואז, אם אותו אדם יבקש להישאר בשליטה, הוא ידאג שאתה תמשיך לחוש חסר אונים. המדינה כולה חשה חסרת אונים. יכולת להיווכח בכך אם הדלקת את הטלוויזיה. כולם צווחו שם כל הזמן. היו תוכניות שיח – כך הן נקראו – שבהן אדם אחד או שניים שייצגו לכאורה שני צדדים של סוגיה כלשהי צווחו זה על זה במשך שעה או חצי שעה…"

ההפחדה. החרדה. השליטה. הצווחות. האומנם אפשר לראות את כל אלה רק ברוסיה?

קישור לספר באמזון. בלחיצת כפתור אפשר לקנות אותו ולקרוא במחשב, בטלפון החכם, או בטבלט, באפליקציה של קינדל, שהיא עצמה חינמית. מומלץ בחום!.

בוריס חלבניקוב, "הפרעה בקצב הלב": מדוע הוא מזכיר את עבודותיה של זויה צ'רקסקי

אולג הוא פרמדיק. אשתו קטיה היא אחות בחדר מיון. האנשים שבהם השניים מטפלים אינם בקיאים בסולם ההיררכי של עולם הרפואה. מבחינתם כל מי שמטפל בהם הוא "רופא". יחד עם זאת, גם אין למטופלים מושג באיזו מסירות – עד כדי סיכון עצמי – אולג מטפל בהם, וכמה בקיאות רפואית וידע נרחב הוא מפגין. מבחינת היכולת שלו היה ודאי יכול להיות רופא. הוא זה שמאבחן התקף לב במקום שבו הרופאה טועה לחשוב שמדובר בדלקת בלבלב. הוא יודע גם כיצד להתמודד עם חולים מדומים, לנטרל את תובענותם ובה בעת לעורר בהם את התחושה שהם זוכים לטיפול רפואי של ממש.

אבל מסירותו המופלגת נתקלת בשתי התנגדויות: לאשתו נמאס להרגיש שהוא מתעניין בחולים (ובשתיית אלכוהול) יותר מאשר בה, ולמנהל של שירותי החירום יש תביעות הנובעות מרפורמה רפואית ממלכתית חדשה. המנהל קובע נהלים שמתנגשים עם ההיגיון הבריא ועם הצרכים האמיתיים של המטופלים. כך למשל, נאסר על צוות האמבולנס להקדיש לכל מטופל יותר מעשרים דקות, ועליהם להגיע רק אל מי שהמוקד שולח אותם. "ואם אני נתקל בתאונת דרכים, אני אמור להתעלם מהפצועים?" שואל אחד מעמיתיו של אולג, והמנהל משיב שכן, כך בדיוק עליהם לנהוג.

אלה הדילמות העומדות בבסיסו של הסרט הרוסי "הפרעות בקצב הלב", מאת הבמאי בוריס חלבניקוב. הסרט זכה עד כה בשלל פרסים, ביניהם – הפרס הראשון בתחרות "כרמל" בפסטיבל הסרטים חיפה  2017, פרס השחקן בפסטיבל קרלובי וארי ופרס השחקן בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בשיקגו. אפשר בהחלט להבין את השופטים שהעניקו לו את הפרסים, שכן מדובר ביצירה מדויקת מאוד. קל להיסחף אחרי הסרט, כי כל מה שמתרחש בו נראה מפורט ומגוון מאוד. הדמויות משכנעות, הסיטואציות אותנטיות, הכול מצטייר אמיתי, ממש כאילו שהמצבים וקטעי העלילה מתרחשים לנגד עינינו, ולא כסצנות מבוימות. אין בו קלישאות, ולכן אי אפשר לדעת מראש לאן הוא לוקח אותנו.

את הצופה הישראלית עניין במיוחד להיכנס אל חייהם של האנשים הללו. לראות מה מעניין אותם, איך הם מדברים זה עם זה, ובמיוחד – כיצד הם חיים. האמבולנס נשלח כל פעם לאזור מגורים אחר, לדירת מגורים שונות – פעם אל זקנה בודדה, פעם אל משפחה חד הורית שיש בה רק אימא וילדה קטנה ומבועתת, ובפעם אחרת אל משפחה שכוללת שלוש נשים מבוגרות וגבר. כמו כן, אנחנו "מוזמנים" שוב ושוב אל הדירה שבה גרים אולג וקטיה. מדהים להיווכח איך נראים החיים ברוסיה, כפי שהם משתקפים בסרט: הדירות, למשל, זעירות במידה בלתי נתפסת, נראות לא פעם ממש כמו בציוריה הנפלאים של זויה צ'רקסקי, שתיעדה את החיים ברוסיה הסובייטית. (אפשר, וכדאי מאוד, לראות אותם בתערוכת היחיד שלה, "פרבדה", המוצגת בימים אלה במוזיאון ישראל).

Zoya Cherkassky-Nnadi Soviet Childhood זויה צ'רקסקי, ילדות סובייטית

כמו בסיפורים המוכרים על הווי החיים ברוסיה, גם בסרט אפשר לראות איך קבוצה של חברים מתארחת במטבח זערורי, איך הם מעבירים ביניהם בקבוקי משקה, שרים, צוחקים, מתלוצצים, והכול סביב שולחן שבממדיו המוכרים לנו כאן בישראל מספיק אולי לשני אנשים. הנה האינטימיות הרוסית, שמחת החיים, וגם השכרות הבלתי נמנעת.

"הפרעה בקצב הלב" הוא סרט סוחף. חסרונו היחיד בדמותה הלא לגמרי מפוענחת של קטיה, שמצטיירת כמעין נסיכה קפואה וכעוסה. רק בסצנה אחת לאורך הסרט היא מפשירה, מחייכת, שרה, אפילו משתטה, ורק אז אפשר להבין מדוע אולג מאוהב בה כל כך. ומדוע היא, כך מסתבר, אוהבת אותו, אף על פי שהיא מאיימת כל הזמן להיפרד ממנו?

דווקא הוא, שבתחילת הסרט נראה כמו שתיין דוחה, מתגלה בהדרגה במלוא עוצמתו. לקראת הסוף אי אפשר שלא להתפעל ממנו, מהעמדה המוסרית והרגשית שהוא מציג, ומהצורך העמוק שלו לחתור לאמת ולא לוותר עליה.

מדובר, אם כן, בסרט שבהחלט לא כדאי להחמיץ.

לודמילה פטרושבסקיה, "השעה לילה": מה יכול לשעשע בדלותם של קשי יום

בשנות השמונים שודרה בארץ הסדרה "דקלוג" של היוצר הפולני קשישטוף קישלובסקי: עשרה סרטי טלוויזיה בשחור-לבן, שהתרחשו כולם באותה שכונה מגורים סובייטית: שיכוני עוני של רבי קומות שאכלסו אלפי אנשים קשי יום. בתודעה הוטבעה סביבת המגורים והאומללות האפרורית ונקשרה בחיים שברית המועצות יצרה לתושבים ולעמים שבהם שלטה.

הספר השעה לילה מתרחש במקום שונה, אבל במציאות דומה. אפילו העטיפה והצילום שעליה מזכיר את החוויה הוויזואלית של ה"דקלוג": גם כאן שיכונים אפורים שדלותם ועליבותם זועקת.

אנה אנדריבנה − "אני משורר" היא קוראת לעצמה (ומחקה בכך את מרינה צווטייבה ואת אנה אחמטובה שטענו כי משורר הוא אדם נטול מגדר) היא בת, אם לשניים, ובעיקר סבתא. היא שקועה בתמרונים אינסופיים ובלתי אפשריים שנועדו לספק אוכל לנכדה האהוב, הרעב, ובה בעת להעניק מקום מקלט לבנה שיצא מהכלא, לבתה שיולדת שוב ושוב ילדים מחוץ לנישואים, ולאמה הסנילית, שמאושפזת במוסד פסיכיאטרי.

על פרטיות, על הצרכים שלה עצמה, אין כמעט מה לחלום. פעמיים קורה שהיא מגיעה לדירתה הזעירה ומגלה ששקט שורר בה. רק כשקוראים את תיאור תחושת הרווחה והאימה המלווים את השקט הלא צפוי אפשר להבין את מידת הקושי הכרוך במגורים המשותפים המאולצים הללו, שלושה דורות בכפיפה אחת, בשטח שאינו מותיר לאיש מרחב מחיה. (אורח החיים הזה, שרבים מתושבי ברית המועצות לשעבר הביאו אתם, מסב בלי ספק סבל רב, שטרם הובע די הצורך בספרות הנכתבת בעברית).

מפתיע להיווכח שעל אף הייסורים המתוארים ברומן שלפנינו, הוא אינו מסב לקורא כאב, אלא סוג של הנאה אסתטית, וזאת מכיוון שהוא מפתיע, רווי הומור, ובכל זאת – ססגוני מאוד.

לודמילה פטרושבסקיה

הרומן נכתב כמונולוג ארוך המגיע מתודעתה של הסבתא, ומתבסס בלי ספק על חייה של הסופרת שאמרה פעם כי "הספרות הרוסית היא מעין דת – המתבססת על עמדתם המוסרית של סופרים, ועל הסבל שלהם." חייה, אכן, לוו בסבל רב: אביה נטש את אמה שנה  אחרי שפטרושבסקיה נולדה, ב1938. בתקופת הטיהורים של סטלין נאסרו בני משפחת אמה וחלקם הוצאו להורג. בימי מלחמת העולם השנייה היא ואמה הצליחו לשרוד, אבל סבלו חרפת רעב, ואחרי המלחמה נאלצו בני המשפחה לגור בחדר אחד בדירה הגדולה שהייתה שייכת להם בעבר, ושאותה נאלצו לחלוק עם עשרות דיירים אחרים, בדומה למה שקורה ברומן שלפנינו.

עלילתו נעה לכל עֵבֶר, אל העבר, העבר הרחוק, ואפילו אל העתיד. יש בו זיכרונות של אירועים שהתרחשו, המתערבבים עם מה שאולי יקרה, קטעי יומן המלווים בהערות ציניות ומצחיקות מאוד, קטעי התרחשות שמתוארת בעודה קורית, ממש לנגד עינינו. הכתיבה וירטואוזית, מסחררת, ולרגעים גם מבלבלת ומתעתעת. לא תמיד ברור מיד על מה בדיוק חושבת הדוברת – על עצמה? על אמה? על חתניה או ילדיה או חבריהם? בכל מקרה, התמונות המצטיירות אינה מרפות, הן רודפות, נושכות, רגע אחד משעשעות, רגע אחר עוצרות נשימה. חזק במיוחד אחד המונולוגים שבאים לקראת הסוף: אנחנו עוקבים אחרי זרם המחשבות של אנה בשעה שהיא מתארגנת כדי לאסוף בלית ברירה את אמה מהמוסד שבו היא מאושפזת. לאן בדיוק תביא אותה? לדירת הזעירה שגרים בה כבר שלושה תינוקות ואמם? שבנה מבקש לחזור אליה? שלה עצמה אין בה מקום? אבל אם לא תיקח אליה את האם, תמות זאת באיזה בית חולים נידח, במרחק שלוש שעות נסיעה. וגרוע מכך: הקצבה שהיא מקבלת  בשמה תופסק, והרעב יגבר. הנה למשל קטע מתוך המונולוג המוטרף, הקדחתני, האותנטי כל כך: "אבל צריך לקחת לה משהו ללבוש, כן, כן, כן, והיא רזה, הבגדים שלי יתאימו לה, אח, וזה לא מכובס, מה לעשות, זה לא מכובס, והבגד ההוא קרוע, ולא נוח, אח, זה הרגע שבו המחסור מגיח החוצה, דלות ועוד פעם דלות, ודלות זה קודם כל לבנים, קרעי-קרעים מלכתחילה, איך אביא לה את זה, נו טוב, חזייה היא כבר לא צריכה, אף על פי שאצלם זה מקובל, יש זוג אחד של תחתוני טריקו, תודה לאל, כמעט חדשים, בתחתית, ממש בתחתית, למקרה שיבוא רופא, איזה אושר, עד דמעות, כן, ועכשיו?" וכך אנו מלווים אותה באריזה, בדרך, בחששות, באימה, בתקוות, בזוועה של המציאות הנגללת לעינינו ככל שהיא מתקדמת לעבר בית החולים.

הסופרת כותבת, כך נראה, הכול, כדי להביא אותנו אל הדוברת, ממש: "אל תתנועעי," היא אומרת לזקנה, "אל תכופפי את הברכיים, אבל איך אסחב אותך, הו, סונצ'קה, תודה, גְלוּמְגְלוּמְגְלוּמְ, טיפות ולריאן זה נס, בחיים שלי לא שתיתי שום דבר חזק מוולריאן, אה, אח, סונצ'קה, אבל איך אסחב אותה, היא לא מסוגלת ללכת, אמרת שמכונית בדרך לכאן, אולי אפשר לומר לנהג שאנחנו לא צריכות מחוץ לעיר אלא הרבה יותר קרוב…" לרגעים נדמה שזהו לא מונולוג כתוב, אלא כזה שממש נאמר באוזנינו, כמו על במה. (אין ספק שאפשר לעבד את הסיפור הזה למונודרמה מרתקת!).

חלק אחר, שבו נוקטת הסופרת שיטה שונה, הוא זה שבו היא מצטטת קטעים מיומנה הנסתר של הבת שאותו מצאה במקרה, ועל מה שכתוב שם היא מוסיפה את הערותיה הלגלגניות: הבת כותבת:  "[הוא] שתה תה" האימא מוסיפה: "(גיהק, השתין, חיטט באף; א.א.)"; הבת כותבת: "[הוא] ישן שוב בשקט, ואני אהבתי אותו בנאמנות וברוך והייתי מוכנה לנשק לו את הרגליים – מה אני ידעתי? מה אני ידעתי?" האימא מגיבה: "(תרחמו על האומללה; א.א)", וכן הלאה, לאורך כמה עמודים.

לצד הספציפיות של המקום (רוסיה הקומוניסטית, מוסקבה) והתקופה שבה מתרחשת העלילה (שנות הארבעים), השעה לילה נוגע גם בנושאים אוניברסליים – הקשר שבין סבתא לנכד, נאמנות בין בני משפחה קרובים, יחסים בין חמות לחתנה (באחד הקטעים המדהימים המספרת מופתעת מכך שחתנה אוהב את נכדו התינוק ומטפל בו, עד כדי כך שהיא חושדת בו שהוא גיי, ומזעזעת את בתה, וגם את הקוראת(!)…) ובין אמהות לבנות. יחד עם זאת, אי אפשר היה לשנות את הרקע שבו הסיפור מתרחש והוא משתלב בו כמרכיב בלתי נפרד ממנו: הדירות הצפופות מדי שהמתח גואה בהן, המבוגרים המיוסרים, הילדים כפויי הטובה, החשדנות (כשאנה פוגשת אישה שמצוידת בכל טוב, "כרטיס הגרלה, מכונית, סוכריות תוצרת חוץ", היא אומרת לעצמה ברמז אילם "הכול ברור", כלומר – ברור לה שהאישה היא פונקצונרית כלשהי של השלטון), הרעב, העוינות, קמצנותם של האנשים המקושרים שידם משגת והאוכל מצוי על שולחנם, הייאוש וחוסר התקווה של העניים, כל אלה הם מהותו של הרומן.

חרף מעלותיו, התעוררה בי מדי פעם במהלך הקריאה תחושה שלא את כל מה שהספר הזה מביע אני, כקוראת ישראלית, יכולה להבין לעומק. יש בו לא מעט רמיזות תרבותיות שהמתרגמת, דינה מרקון, הקפידה לבאר, אבל חלקן בכל זאת אובדות. כך, למשל, ציטוט מתוך  פושקין שאצל הקורא הרוסי מעורר מן הסתם עולם שלם של אסוציאציות, לקורא העברי נשאר מעורפל, גם אחרי ההנהרה: "רֵעוּת הבעל הכבדה". (הוא לקוח מתוך התרגום הנחשב מאוד של שלונסקי לפואמה "יבגני אונייגין"). לעומת זאת, משחק ילדים שהמתרגמת מכנה אותו "אולרים", מסבירה את חוקיו בהערת שוליים ומתארת כיצד שיחקו אותו, התקיים בעבר גם בישראל וכונה "כיבוש ארצות" או "שטחים". (משום מה המילה מנוקדת בספר כך: אוּלרים, בשורוק, והניקוד הנכון הוא בחולם: אוֹלרים). יש גם סוגיות שאי אפשר כנראה לתרגם. אחת מהן, למשל, עולה כאן: "כבר התרגלתי אליו בלבי וקראתי לו 'הנבלה שלנו', כנראה כחריזה למילה העתידית 'אבא'." אני מניחה שברוסית המשפט הזה אינו סתום ומוזר, כי הוא רומז על חריזה כלשהי, שבעברית אינה קיימת. במקום אחר נפלה אולי טעות: המספרת שואלת את הנהג "'סלח לי בטובך, איך תיסע?'" והוא משיב: "למוסד לחולים כרוניים מספר חמש." האם מסתתרת כאן איזו אלוזיה לא מובנת, או שהמילה "איך" הייתה פשוט צריכה להתחלף במילה "לאן"? אין לדעת.

השעה לילה הוא הספר הראשון שרואה אור בהוצאה החדשה "לוקוס", שהמקימה שלה, שירה חפר, הייתה שותפה בהוצאת "זיקית", אך נפרדה ממנה לפני כמה חודשים.

"מטרת הסדרה היא להיות גשר המחבר את אוהבי הספר בישראל להתרחשות הספרותית בעולם בזמן אמת", נכתב בדש האחורי של הספר שלפנינו. על הסופרת לודמילה פטרובסקיה, נכתב בדש הקדמי כי חרף גילה המופלג היא פנתה לאחרונה לקריירת זמרה, ומופיעה כזמרת במועדוני לילה ובאולמות גדולים ברוסיה וברחבי העולם. השעה לילה התפרסם לראשונה ב1992, "והקנה לה את שמה כסופרת חשובה". הבחירה בו, חרף ההסתיגויות הקלות, מבשרת טובות.

 

"ילד 44": איזו מין מדינה זאת, שמסתירים בה את האמת מפני התושבים?

מה קורה למי שרודף צדק במקום שבו שולט טרור? האם יש סיכוי לחולם תמים לגבור על האימה השוררת סביבו? האם כדי להצליח במשימתו יוכל לגייס את שיתוף הפעולה של הזרים שלמענם הוא פועל, או שאלה ייכנעו לפחד שבאמצעותו אילפו אותם לצייתנות עיוורת, ויסרבו להסתכן ולעזור לו? האם מי שהיה חייל נאמן ורצח שוב ושוב "למען המדינה" את כל מי שהגדירה בפניו כאויביה, גרמנים ואחרי כן גם את בני ארצו, יוכל לשנות את דרכיו, להתחיל לחשוב באופן עצמאי, להתכחש לעברו, להתפכח?

על כל השאלות הללו מנסה להשיב הספר ילד 44, רומן מתח שעלילתו מתרחשת בברית המועצות, בימי השלטון של סטאלין.

טיבו של ספר מתח שהוא פועל בתוך נוסחאות מוכנות מראש: ישנם בו תמיד הטובים והרעים, והטובים חייבים לנצח. ככל שהקריאה מתקדמת נהיר לו לקורא שההתרה קרבה ובאה, שיגיע הרגע שבו תישמע אנחת הרווחה וההקלה: הפשע פוענח, הרעים נתפסו ונענשו, ובא לעולם תיקון.

אבל בתוך החוקים הברורים הללו עדיין נותר מרחב פעולה שבתוכו יכולים להתרחש סיפורים בעלי ערך. הסוף אמנם צפוי, אבל הדרך אליו מרתקת.

child 44

הספר ילד 44 מיטיב ללכת בה. העלילה, שפרטיה מפתיעים כיאות ורצופים בלא מעט מהפכים מעוררי השתאות, היא בעצם מעין קולב שעליו מולבש העיקר: תיאור החיים המחרידים ששררו בברית המועצות בעשור שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, וכעבור עשרים שנה: ימי הרעב המצמית, הבלתי נתפס; המחיקה של כל מה שנראה אנושי וסביר; האימה המחרידה, המחלחלת לכל נקבובית; האובדן של כל מה שאמור להיות יציב; חוסר הביטחון המתמיד והתעתוע הבלתי פוסק: מי שחזק הוא בעצם חלש, מי שמעורר אמון הוא בוגד ומתחזה, רופאים שתפקידם להציל בני אדם מתעללים בהם. הספר מראה את מאבק ההישרדות המתמיד. את הדריכות. את הידיעה שאפילו המחשבות הכי כמוסות יכולות להיות מסוכנות, קל וחומר דברי ביקורת גלויים או מרומזים שנאמרים כנגד השלטונות. ואת השכנוע הפנימי של מי שהיו חלק ממנגנון האימים שהוא חיוני: "ההפחדה נחוצה. הפחד מגן על המהפכה." הספר מתאר באופן משכנע ביותר את המורא שמטיל שלטון טרור, את הערעור המוחלט שהוא ממוטט גם את מי שמעמדם רם, אלה שנמנים עם שלוחי השלטון, כי אחת דינם: גם להם, כמו לכל האחרים, צפויים הרס, מפלה והשפלה. הם יידרשו לעבוד כל יום משעות הבוקר עד חצות הלילה, כי סטאלין מתקשה לישון, הם יתאכזרו לחלשים מהם, אבל במוקדם או במאוחר ימצאו את עצמם בדיוק במקום שבו היו קורבנותיהם עד לפני זמן לא רב, והם יבגדו בזולת כדי להגן על בני המשפחה שלהם, ואז יבגדו גם בבני המשפחה, כדי להציל את עצמם, אך לשווא.

ילד 44 נוגע בעיקרו בתרמית שבה עוסקת המדינה הטוטליטרית, וחושף את הפער המזעזע בין המציאות למראית העין המשווקת לתושבים. מדובר בו על עשרות ילדים שנרצחים ברחבי רוסיה במשך כמה חודשים. הדמיון בין המקרים מעיד על קיומו של רוצח סדרתי שאחראי לכולם, אבל החוקר שמנסה לחשוף את האמת נהפך לאויבו של השלטון, שהרי מעשים כאלה לא ייתכנו במקום שהחיים בו מוצגים כמושלמים, ומי שמנסה לטעון אחרת הוא פושע, שכן השליט אינו יכול להרשות לנתיניו לדעת את האמת. יספרו לציבור בדיות, יערפלו את תודעתו בהונאות, יבלבלו אותו בנתונים שקריים ויסתירו ממנו בכל דרך נתונים חשובים שאי ידיעתם יכול לפגוע בו, וכל זאת כדי לשמור על התדמית הרצויה לשלטון.

אחד ה"טובים" בספר מציג את הדילמה של מי שנאבקים נגד ההטעיה והתרמית. אלה שמבקשים לחשוף את האמת, למנוע את הפגיעה בקורבנות הבאים. וכך הוא שואל: "לא ככה זה מתחיל תמיד? יש לך מטרה שאתה מאמין בה, מטרה ששווה למות בשבילה. בתוך זמן קצר היא נעשית מטרה ששווה להרוג אנשים חפים מפשע בשבילה."

כל השאלות הללו: האם המדינה מסתירה את האמת מפני התושבים? האם מטרה נכונה ומוסרית מצדיקה הרג של חפים מפשע? אינן יכולות שלא להדהד שאלות אחרות הנשאלות בתוך מציאות החיים של מדינה אחרת לגמרי, דמוקרטית ורחוקה בזמן ובמקום מרוסיה של אמצע המאה ה-20.

הספר ילד 44 היה מועמד לפרס בּוּקֶר בשנת 2008. תרגומו לעברית ראה אור ב2009, והוא עובד השנה לסרט קולנוע. לידיה של הקוראת הנאמנה הגיע רק בימים אלה, אבל היא יכולה להעיד על כך שערכו והעניין שהוא מעורר לא התפוגגו עם השנים שחלפו מאז שהופיע לראשונה.

"אמנות הבישול הסובייטי": מדוע אפילו חתולי רחוב ידעו שהתוכנית האוטופית הכבירה של המדינה היא לא יותר מאשר בדיחה

בשלהי קיומה של האימפריה הסובייטית, זמן קצר לפני שברית המועצות התפרקה סופית ומסך הברזל, שנראה עד אז בלתי עביר ונצחי, התפוגג, הגיעה לישראל לביקור אזרחית מאחת הרפובליקות. פתאום אפשר ומותר היה לנסוע, לצאת ולשוב. התיירת מברית המועצות ביקרה אצל מארחיה הישראליים, חברים קרובים שעזבו את ארץ מולדתם כמעט עשרים שנה לפני כן, ולא האמינו שישובו עוד וייפגשו אתה.

בתום אחד הימים שבהם שהתה התיירת בישראל חזרו היא ומארחיה מיום ארוך של טיולים ברחבי הארץ. המארחת הפטירה בדאגה: "אין שום דבר לאכול בבית!", ומיד שלפה מהמקפיא כמה שקיות של מזון קפוא, צ'יפס, שניצלים, לקט ירקות. תוך זמן לא רב הונחה על השולחן ארוחה מגוונת ומשביעה, שהדהימה את האורחת.

"אצלנו," היא הפטירה חרש, "כשאומרים שאין שום דבר לאכול, הכוונה שאין, ממש אין כלום!"

הספר אמנות הבישול הסובייטי מתאר את החיים בברית המועצות, ואת התפוררותה של המעצמה, מנקודת מבט שעשויה להיראות שולית: אוכל, בישול והמאכלים הקשורים בהיסטוריה המודרנית של ארצה. אפילו שמו של הספר מטעה. עד כדי כך, שאיש שהבישול ממנו והלאה שאל אותי אם יש בו רק מתכונים, או שגם אותו הספר הזה יכול לעניין.

התשובה: זהו ספר מרתק, ולא רק למי שחובב בישול. אדרבא, במהלך הקריאה צוברים המאכלים השונים משמעות כמעט טרנסנדנטלית. אוכל בספר הזה הוא הרבה יותר ממזון שיש לו תפקיד פונקציונלי גרידא. הוא מבטא ומשקף תהליכים היסטוריים, תשוקות עמוקות, צרכים וגעגועים.

הספר עוקב אחרי קורות ברית המועצות, החל בעשור הראשון של המאה העשרים, ימי לנין, סטלין, חרושצ'וב, וכל המנהיגים שבאו אחריהם. כל עשור זוכה לפרק, והכותרות האירוניות מעידות על התוכן: הנה כמה דוגמאות: "שנות השלושים: תודה לך, החבר סטלין, על ילדותנו המאושרת", "שנות השישים: קלחי תירס, קומוניזם, קוויאר", "שנות השבעים: המיונז של מולדתי"… "האוכל", מצטטת המחברת חוקר מסוים, "הגדיר את האופן שבו הרוסים התמודדו עם ההווה, דמיינו את העתיד והתחברו לעבר".

לנין וסטלין
סטלין ולנין – מנהיגי בריה"מ מרקס ואנגלס – מחברי המניפסט הקומוניסטי

אניה פון ברמזן גלתה ממוסקבה כשהייתה בת עשר, ביחד עם אמה, שהייתה כל חייה דיסידנטית מושבעת, התנגדה בכל לבה לקומוניזם ולכל מה שהביא עמו. המעבר לארצות הברית נועד, כך הסבירה האם לבני משפחתה שלבם נשבר בשל הפרידה הכפויה, להציל את בתה. מתיאור המציאות ברוסיה שלאחר התמוטטות האימפריה – אניה ואמה הגיעו לשם כמה פעמים לביקורי מולדת – אפשר להניח שאכן "הצילה" את חיי שתיהן. המחברת ואמה מצאו את מקומן בארצן החדשה, אבל תהליך ההתאקלמות, הגעגועים, השינוי החד שחוו, הקשיים המופלגים שאתם נאלצו להתמודד, שוברים את הלב.

הספר כולו חודר אל הלב

ובכלל, הספר כולו חודר אל הלב, גם כשהוא מתאר דמויות ותהליכים היסטוריים, שכן הכול נעשה כמו "מבפנים", מתוך תחושה של שייכות עמוקה, כאילו המחברת נכחה ממש  בחדר שבו הסביר לנין כי "אנחנו אוהבים להגדיר כל איכר שיש לו מה לאכול כקולאק" (כלומר כעשיר מוצץ דם שדינו תלייה), השתתפה במאורעות ההיסטוריים שאת מהלכיהם היא מתארת: "רגע לפני שנרדמתי נזכרתי איך בפשיטה על ארמון החורף בזז ההמון האלים את מרתף היינות של שושלת רומנוב, שלפי הדיווחים היה הגדול ביותר בעולם והכיל את מיטב התוצרת. ממרחק של כמעט מאה שנים בירכתי אותם מעומק לבי", ראתה ושמעה את סטלין דוחה בשאט נפש את אזהרותיו של המקור (האמין!) שהזהיר מפני מתקפתו של היטלר: "את ה'מקור' הזה, נחר בבוז האסטרטג הגדול של המהפכה, כשהוא מסמן בלעג באצבעותיו את המירכאות, צריך לשלוח קיבינימט", או ראתה את המתורגמן של סטלין התרשל בתפקידו וברגע שבו היה צריך לתרגם את דבריו של צ'רצ'יל לא הצליח לדבר כי מילא פיו באוכל. "השתררה שתיקה מביכה ובעקבותיה גיחוכים וצחוק. עיניו של סטלין רשפו. 'מצאת לך איפה לאכול ארוחת ערב', הוא סינן מבעד לשיניו החשוקות לעבר ברז'קוב האומלל. 'זללן שכמותך, בושה וחרפה!'"

סלט אוליבייה

"תחי המהפכה הרוסית!"

הספר מצחיק מאוד. שנינותה של המחברת צצה בכל עמוד. הנה, למשל, היא מתארת ארוחה שבה ניסתה לשחזר תבשיל יוקרתי וקשה מאוד להכנה, ומספרת איך בעיצומו של התהליך "הייתי מוכנה לפשוט על ארמונות, לרסק ביצי פברז'ה. קיללתי את בני שושלת רומנוב, תחי המהפכה הרוסית!" היא מספרת על משלח היד של אביה שבשנות השבעים עבד במאוזוליאום שבו לנין נחנט. הוא עצמו לא הורשה להתקרב אל "הכוכב הראשי", והותר לו רק להתאמן על גופתו של פושע שנחנק למוות, שאותה היא מכנה "גופת המחמד שלו". ההומור של פון ברמזן ציני עד כאב, כשהיא מתארת מהלכים בלתי אפשריים בהיסטוריה הבולשביקית: "הייתה קבוצה חלשה שנדחקה לשולי 'העתיד המזהיר', קבוצה שנתפסה כמטרד חסר תקנה. במקרה היה מדובר ב-80% מהאוכלוסייה, באלה שהאכילו את רוסיה, באיכרים." היא מצטטת בדיחות שהיו נפוצות בברית המועצות ("אתה יכול לחתוך לי מאה גרם נקניק?" פונה קונה לקצב. "אין בעיה, תביא את הבשר ואחתוך לך"…; "'איך נראה היבול של שנת 1963?' 'כמו התסרוקת של חרושצ'וב'" שהיה, כזכור, קירח; מה היה אחד המוצרים שנוצרו "לזכר לנין"? מדריך טיולים לסיביר, לאלה שמספרים בדיחות על המנהיג…), מעירה הערות אגב נוקבות: "אלה היו אנשים שבידיהם המגואלות בדם היה נתון גורלה של שישית מאוכלוסייה העולם", היא מסכמת את תיאור סעודות השחיתות של סטלין שבהן נהג, על פי מורשת הצארים, להתעלל באורחיו רמי המעלה, אילץ אותם להשתכר, לרקוד לפניו ריקודים מגוחכים, הניח עגבניות על כיסאותיהם. היא מנתחת זרמים ותופעות רבי השפעה על חיי הפרט במציאות הסובייטית: "המדינה הלאימה את כל המילים היפות והמשמעותיות, חברות, מולדת, אושר, אהבה, עתיד, תודעה, עבודה – בכל המילים הללו היה אפשר להשתמש רק בצירוף מירכאות אירוניות", מתארת חלקים כאובים במציאות הסובייטית – מה למשל צפוי לזוג אוהבים, ולאן כבר יכולים חיזוריהם להביא אותם: "שיטוטים חסרי מטרה לאורך שדרות שטופות רוח ומזמוזים לוהטים ברחבות כניסה מוצפות בשתן חתולי, היחסים מתממשים. בין שיחים שורצי נמלים, אם מזג האוויר חמים דיו. לִידה נכנסת להיריון. אם איגור בחור הגון, הם הולכים למשרד הממשלתי לרישום מקרי מוות ונישואים. החיים המשותפים שלהם באושר ובעושר כוללים מעבר ל'חלל המגורים'  של המשפחה שלה או שלו. שם דרים בצפיפות אב שתיין, אם צרחנית, סבתא שתלטנית שהיא אלמנת מלחמה, אח קטן מציקן, חבר בתנועת הנוער 'החלוצים הצעירים'. החלוץ הצעיר אוהב להציץ בזוג הטרי כשהם מתעלסים. מכאן חיי הנישואים רק הולכים ומשתפרים". גם כשהתיאורים מצחיקים מאוד, האירוניה אינה מסתירה את הכאב. הנה למשל כשמתברר שאניה חולה, מנחמת הרופאה את אמה "בקול רגשני", מזכירה לה שהיא עוד צעירה ולכן "'יהיו עוד ילדים.' אבל אימא לא רצתה עוד ילדים, מה גם שרפואת הנשים הסוציאליסטית הרסה את מערכת הרבייה שלה." על התקופה שבה גדלה בברית המועצות היא מציינת ביובש, "לא חווינו טיהורים, לא מלחמה, לא דה-סטליניזציה שהעלתה על נס את הכנות. היינו שייכים לתקופה שבה אפילו חתולי רחוב ידעו שהתוכנית האוטופית הכבירה של המדינה היא לא יותר מאשר בדיחה."

סטלין – פיקניק בדאצ'ה

אחד מסממניו החינניים של אמנות הבישול הסובייטי הוא השימוש הרב שהוא עושה ברוסית, בתוך הטקסט העברי. מילים רבות מתועתקות אך מוסברות: הנה למשל ההבדל בין דַסְטָאט (להשיג במאמץ) לבין קוּפִיט שפירושו לקנות סתם, משבר הטילים עם קובה הוא קַריבְּסְקִי קְרִיזִיס, חוץ לארץ הנכספת היא זַגְרַנִיצָה, ושם החיבה (או הגנאי?) לחרושצ'וב הוא קוּקוּרוּזְנִיק, שנגזר מהמילה קוקורוזה, כלומר תירס, וזאת משום מאמציו הבלתי נלאים של המנהיג שעלה לשלטון אחרי מותו של סטלין להחליף את הלחם בתירס כמאכל הבסיסי של בני עמו.

סוגיה מעניינת במיוחד לקוראת הישראלית נוגעת בהשתייכותה הלאומית של פון ברמזן. אמה יהודייה. אביה רוסי. היא וגם אמה מרגישות רוסיות לחלוטין. עד כדי כך שכאשר היגרו לפילדלפיה התחוור להן שמיטיביהן היהודים המקומיים רואים בעין מאוד לא יפה את הצורך שלהן להציב עץ אשוח לכבוד חג המולד. (לא היה להם מושג, היא זועקת בלבה, שבברית המועצות אסור היה במשך שנים לחגוג את חג המולד!). לראשונה קיבלו חנוכייה, ולא ממש ידעו מה לעשות בה ולראשונה חגגו את ליל הסדר. אין ספק שתרבותן, השתייכותן, הזדהותן הרגשית העמוקה, נתונה לרוסיה ולהיסטוריה שלה. מנחם, סבה של פון ברמזן, היה קומוניסט מושבע עטור מדליות ממלחמת העולם השנייה, ששירת כקצין מודיעין בצי הסובייטי. אי אפשר שלא לתהות, חרף הרוסיות העמוקה והנלהבת שלהן, מה בכל זאת הייתה שפת האם שאליה נולדו בני משפחתן כמה דורות לפניהן (יידיש, לא כן?) ולאן וכיצד נעלמה המורשת הלאומית המקורית שלהן. "'אנחנו לא יהודים'", מסבירה אמה לילדים אנטישמיים בהירי שיער, "'אנחנו ממוסקבה'", ולא ברור אם היא חומדת לצון בחשאי, או שהיא עצמה מאמינה בכך: שהיא מוסקבאית יותר מאשר יהודייה.

בתקופה הראשונה, אחרי שגלו ממולדתן, אבד לה, לאניה, טעם החיים, תרתי משמע. "ללא הפאתוס הפוליטי, הכנסת האורחים ואותה הילה הרואית של מחסור, האוכל נהפך לעניין שולי", כך סיפרה. הטעם, העניין, התשוקה, שבו אליה כשהחלה לשחזר מאכלים מאותה מולדת רחוקה, והחלה לכתוב ספרי בישול. אבל יוצא בלא כלום אי אפשר, ולכן גם את אמנות הבישול הסובייטי היא חותמת בכמה מתכונים השאובים מתוך מגוון הסיפורים שסיפרה והזיכרונות האישיים והכלליים, שהעלתה באוב. גם מי שאינו חובב בישול אינו יכול שלא ללכת שבי אחרי הספר, שמעניק שפע של ידע ועמו גם קרבה חוויתית אל המציאות הסובייטית שהייתה, ולמרבה השמחה איננה עוד.