“היינו יכולים להיות מעצמת־על איתנה ולכפות את רצוננו על מדינות רבות” אמר ב־1991 משתתף, שמו לא הוזכר, בספרה של סבטלנה אלכסייביץ’. אותו דובר ביקש ממנה במפגיע שתשמור על האנונימיות שלו, שכן רק זמן קצר לפני השיחה אתה עוד נמנה עם המנגנון השולט בקרמלין. 

אלכסייביץ’, זוכת פרס נובל לספרות ב־2015, פיתחה סוגה ייחודית, השוכנת בשטח האפור שבין כתיבה ספרותית לכתיבה עיתונאית: בכל אחד מספריה ראיינה עשרות רבות של אנשים, שאת דבריהם תיעדה כמעט כפי שהם, בלי שום מעורבות שלה, למעט הערות ביניים קצרות כמו “היא שותקת”, או, לכל היותר, “הוא מראה לי מחברת שבתוכה רשם ציטוטים מתוך החיבורים של הקלסיקונים המרקסיסטים. אני מעתיקה לי ציטוט אחד מתוך כתבי לנין…” וכן הלאה. 

 על שניים מספרים אחרים שלה, הפנים הלא נשיות של המלחמה, שיצא לאור לראשונה ברוסית ב־1985 ועסק בתרומתן של נשים לוחמות במלחמת העולם השנייה ועל הניצולים האחרונים, ההיסטוריה המדוברת של ילדים במלחמת העולם השנייה שיצא לאור לראשונה ברוסית ב־1993, כתבתי בעבר.

לאחרונה ראה אור בעברית הספר שלפנינו. הוא הופיע לראשונה ברוסית ב־2013. יש לזכור אם כן כי אינו משקף את העמדות השוררות כיום ברוסיה, כי הוא כבר כבן עשר.

עם זאת, אפשר ללמוד ממנו רבות על הלכי רוח עמוקים מאוד שממשיכים כנראה להתקיים ברוסיה, ויכולים אולי להסביר את המניעים לכמה מההתרחשויות העכשוויות, ליתר דיוק – למלחמה על אוקראינה – ואת מקורותיהם בנפש הרוסית.

אלכסייביץ’ מתמקדת בספר בדברים השונים והמגוונים שאמרו לה מרואייניה זמן קצר אחרי שברית המועצות קרסה והתפרקה. מה חשו? איך דיברו?

אמנם הדעות שהביעו אינן הומוגניות, אבל הרוח הכללית העולה מהמונולוגים המצוטטים בספר היא של אובדן, צער ואכזבה על התפוררותה של ברית המועצות. איך ייתכן שכך איבדו את האימפריה? איך יכול להיות שירדו מנכסיהם? 

קשה לקלוט שגם שנים רבות אחרי שסטלין, העריץ המחריד, גדול הרוצחים שחיו במאה ה־20 (והתחרות על המקום הראשון לא הייתה פשוטה), האיש שטבח בעשרות מיליונים, לא רק אויבים מחוץ, אלא גם מיליונים רבים מבני ארצו, העריץ שהנהיג פולחן אישיות מבעית, זוכה עדיין בהערצתם של רבים!

מי שקרא ספרים מתקופת שלטונו, למשל את תקוות השיר, ספרה המופלא של נדייז’דה מנדלשטם, שמתאר בפרוטרוט את ההתנכלות, ההתעללות, ובסופו של דבר – הרצח של בעלה, המשורר אוסיפ מנדלשטם (“אם מוציאים להורג בגלל שירים, סימן שיש להם עוצמה”), לא ישכח לעולם את שלל הזוועות המתוארות בו, את הרדיפות, הטרור, האימה, ובכל זאת – מספרה של אלכסייביץ’ אפשר להיווכח שרבים התגעגעו לאותם זמנים.

פשוט בלתי נתפש!

ובעצם – מבהיר כנראה את סוד כוחו של פוטין כיום. 

“הערגה לצאר היא במנטליות שלנו, בתת־מודע שלנו. בגנים,” אומר אחד הדוברים שאלכסייביץ’ מצטטת בספרה, “כולם זקוקים לצאר. באיוואן גרוֹזְנִי, המכונה באירופה איוואן האיום, שהטביע את עריה של רוסיה בנהרות של דם והובס במלחמת ליבוניה, נזכרים ביראת כבוד.”

“אנו זקוקים לצבא גדול וחזק, תראו על איזה שטחים אנחנו חולשים! אנחנו גובלים בחצי עולם. מביאים אותנו בחשבון כל עוד אנחנו חזקים. אם ניחלש שום ‘מחשבה חדשה’ לא תשכנע אף אחד.” (כשקראתי את הדברים הללו נזכרתי בספרו של פרופ’ דוד פסיג, 2048, שבו הוא מסביר את הרציונל העומד מאחורי ההתקפה הרוסית על אוקראינה. הספר, שראה אור ב־2010, חוזה כמעט במדויק את מה שמתרחש כעת, ומנתח את הסיבות או ליתר דיוק, את המניעים של פוטין). 

רבים מהדוברים בספרה של אלכסייביץ’ כועסים על אובדן האידיאלים שליווה את התמוטטות האימפריה שלהם. מאוכזבים מהחומרנות שהפכה לערך. “אנחנו חיים בעידן שפל. ריק. הכול קורס תחת תלי הסמרטוטים והווידיאוטייפים. איפה המדינה הגדולה? אם יקרה משהו, היום כבר לא ננצח אף אחד, וגאגרין לא ימריא לחלל.”

על קריסתה של ברית המועצות הם אומרים שהמדינה הסובייטית הייתה “מקור לגאווה”. אבל אז “בבת אחת לא נותר מזה כלום. כלום! הם התעוררו בבוקר, הביטו בחלון וראו דגל זר מתנוסס מעליהם. הם במדינה זרה. הם זרים.”

בהקשר זה מעניין להיזכר בספר העיון המרתק של מאשה גסן The Future is History שראה אור באנגלית ב־2018. גסן מסבירה בו איך המשטר הטוטליטרי השתלט שוב על רוסיה, וברומן המרתק לא פחות של אחיה, קית’ גסן, A Terrible Country, שמתאר בפרוזה את מציאות החיים במוסקבה ב־2008, את השתלטות הקפיטליזם על החברה הרוסית, את האלימות הסמויה והגלויה, ואת הפערים המזעזעים בין עשירים מאוד – אוליגרכים! – לבין שאר האוכלוסיה, שירדה ברובה מנכסיה המעטים, כל אלה כשבע עשרה שנים אחרי הראיונות שערכה סבטלנה אלכסייביץ’ עם רוסים מאוכזבים, שאפילו לא ידעו עדיין עד לאן יתדרדרו החיים בארצם. 

ועם זאת, נראה שכאשר הם מדברים על הימים הטובים, ימי סטלין (!), שבהם “אהבנו, אהבנו עד בלי די את מולדתנו הטובה מכולן!” הם נוסטלגיים. ובעיני ההגדרה הנכונה ביותר לנוסטליה היא – געגועים אל מה שלא היה באמת במציאות.

הם מספרים על המטבחים בדירות הקטנטנות שבהם נהגו להתכנס, לשתות ולהתווכח עד שעות הלילה המאוחרות, ואז לקום בבוקר לעמל יומם, אפופים בתחושה של משמעות.

איך הם “שוכחים” את התורים האינסופיים ללחם, או לכל מוצר אחר? את הקושי העצום שהיה בברית המועצות למצוא אוכל, לבוש, כל דבר שהוא. שהרי בברית המועצות לא השתמשו במושג “לקנות”. המילה הייתה – “להשיג”. 

כשברית המועצות קרסה הכרתי ישראלים שהתחילו לקבל שיחות טלפון מקרובי משפחה שלא פגשו עשרות שנים, ואלה הציפו אותם עם רשימת בקשות: תשלחו לי נעלי עקב אדומות. תשלחו לי ג’ינס, במידה זאת וזאת… 

כשהחלו להגיע העולים החדשים של תחילת שנות ה־90 אני זוכרת היטב את ההשתוממות שלהם: בני זוג שרק לפני יומיים או שלושה היגרו לישראל ראו אותי פותחת את המקפיא בביתי כדי להוציא ממנו משהו, ונשנקו מרוב התפעמות: “כמה אוכל! אילו אריזות יפות!” 

כשישראלית אחת חזרה פעם הביתה ביחד עם חברתה, תיירת מברית המועצות לשעבר, ונאנחה: “אין מה לאכול…” ואז ארגנה בכמה דקות ארוחת צהריים מתוך השקיות שבמקפיא, אמרה לה חברתה בהשתוממות: “אצלנו כשאומרים שאין מה לאכול, אין מה לאכול!”

אבל “החופש התגלה כתחייתו של הרעיון הבורגני”, אומר אחד המשתתפים בספרה של אלכסייביץ’. “הרעיון שזכה ברוסיה לבוז מאז ומעולם. חופש הצרכנות, הוד רוממותה, רוממות האופל.”

ואולי הכי נורא, הכי יכול להסביר את המלחמה באוקראינה, הוא הציטוט: “מה ערכם של חיי אדם בעיני מי שמותם של מיליונים הוא זיכרון חי בשבילו?”

מלחמת העולם השנייה, סטלין ורציחותיו, שוב אינם “זיכרון חי” לבני הדור הנוכחי. אבל ייתכן שמשהו נטבע ונחתם אצלם בדי־אן־איי. משהו שמאפשר, ואפילו מצדיק, את הזוועה שמתרחשת שוב, ממש בימים אלה, על סף דלתם. 

“אנחנו אנשי מלחמה,” אומר אחד המרואיינים. “תמיד נלחמנו או התכוננו למלחמה הבאה. מעולם לא חיינו אחרת. ומכאן הפסיכולוגיה ‘המלחמתית’. גם חיי שלום אצלנו דמו לשגרה צבאית. התופים הכתיבו את הקצב, הדגל התנוסס אל על… הלב הלם בחוזקה… בני האדם לא הבחינו בעבדותם ואולי אפילו אהבו אותה.” 

אללי.

יש צורך להסביר מדוע הדברים האלה מפחידים אותי שבעתיים?

תרגמה מרוסית: פולינה ברוקמן

קית’ גסן הוא אחיה של מאשה גסן, שכתבה את ספר העיון המרתק  The Future Is History: How Totalitarianism Reclaimed Russia שבו תיארה כיצד ומדוע השתלט שוב המשטר הטוטליטרי על רוסיה. 

גסן האח כתב רומן מרתק, שמתאר את רוסיה מזווית שונה, אישית לכאורה. כתיבתו של גסן משכנעת כל כך, עד שנדרש לי זמן מה ולא מעט שכנוע עצמי כדי להבין שבעצם לא מדובר בתיאור ביוגרפי של חוויותיו האישיות, אלא בפיקשן. 

ברומן מספר אנדי, צעיר יהודי יליד רוסיה שהיגר בילדותו לארצות הברית, או שמא אנדריי, כפי שהוא נקרא בארץ הולדתו, על ביקור ממושך שערך במוסקבה. העילה לביקור היא הכורח להגיע אל סבתו המזדקנת, לדאוג לה ולטפל בצרכיה, שכן אחיו הבכור דימה, ששב מזמן לרוסיה, נאלץ לנוס ממנה עקב הסתבכויות כלכליות. 

למעשה – אנדי די שמח לעזוב את אמריקה לזמן מה. הוא נכשל במאמציו למצוא משרה באקדמיה: אנדי למד ספרות רוסית והוא משתוקק בכל מאודו להיעשות מרצה מן המניין באיזושהי מכללה או אוניברסיטה; אמו נפטרה, אביו נשא אישה אמריקנית והקים משפחה חדשה, ואחיו, דימה, מתרוצץ בעולם כאיש עסקים שמוקד ההתעניינות שלו הוא עשיית כסף. 

הרומן נפתח ברגעים שבהם המספר נוחת בשדה התעופה במוסקבה, ונתקל במציאות הלא מוכרת לו של רוסיה, בשנת 2008: האלימות הסמויה והגלויה, הפערים המזעזעים בין עשירים מאוד – אוליגרכים! – לבין שאר האוכלוסיה שירדה ברובה מנכסיה המעטים. 

בעבר הקומוניסטי הכול היו עניים באותה מידה, ובה בעת הייתה להם עבודה מובטחת. אמנם לא היה אפשר כמעט להשיג מוצרים, אבל כשאלה הגיעו, ידם של הבריות השיגה לקנות אותם, ואילו עתה הכול קיים ובשפע, אבל יקר, יקר מדי. סבתו נעשקה ואיבדה את רכושה, למשל את הדצ’ה שהייתה לה, ושאליה אהבה לנסוע כל קיץ, ומבעלה נגזלו מניות הנפט שהיו לו, לפני שהלך לעולמו. הסבתא נאלצת לפיכך לקמץ בכל הוצאותיה. סוודר ורוד ויפה שהיא חושקת בו עולה כמעט כמו כל הכנסתה החודשית, ואפילו כשהיא קונה אוכל עליה להצטמצם ולחשוב על כל הוצאה. 

ההזנחה ניכרת בכול. במקומות שהיו פארקים וגינות ציבוריות אפשר לראות גרוטאות מושלכות, וזה עוד טוב, כי במוסקבה אנשים עוד יכולים להרשות לעצמם לזרוק דברים ששוב אינם זקוקים להם, בעוד שבקייב למשל, לשם נוסע אנדי לביקור, אין ברחובות אפילו רהיטים ישנים. איש אינו יכול להרשות לעצמו לזרוק שום דבר. 

בשלב מסוים נקלע אנדי אל חבורה של “מהפכנים” שמכנים את עצמם “אוקטובר”, על שם המהפכה הבולשביקית. לתדהמתו הם פוקחים את עיניו להבין כי האויב המשותף לכול, לא רק ברוסיה, הוא אותם עשירים מופלגים שסוחטים את כל מי שהם יכולים.

העת היא – ימי המשבר הפיננסי העולמי. אנדי יודע כי גם באמריקה “אנשים מושכים את חסכונותיהם מהבנקים ושואלים את עצמם איזה ירקות שורש כדאי להם לקנות, שמא חנויות ייסגרו עד סוף החורף”. ברוסיה מתחולל פיחות מהיר, שבעטיו אנשים מאבדים בבת אחת חלק ניכר ממשכרם. 

אנדי מבין כי פוטין אכן מאמץ שיטות סובייטיות של דיכוי ושליטה בכלי התקשורת, אלא שהוא עושה את זה לא לטובת ההמונים, אלא בשירות הקפיטליזם, הרווח בעולם כולו ושנגדו יש להיאבק, כמו “הסטודנטים הרדיקליים ביוון, הפועלים במפעלי המכוניות בספרד, עובדי תעשיית הנפט בקזחסטן, ועובדי האקדמיה בארצות הברית שרק לאחרונה החלו לפתח מודעות חברתית.”  

הקפיטליזם הדורסני מפלה ולמעשה אינו מעניק הזדמנויות שוות לכול. האם המדינה חייבת לממן השכלה לכול? ודאי שכן! משיב חברו החדש של אנדי. ממש כשם שהיא חייבת לפתח מערכת תחבורה לכול! אבל על פי השיטה הקפיטליסטית, הנטייה היא להפריט. 

“הבנתי שלא ההורים שלי הם הבעיה”, מתחוור לו כשהוא חושב על התלאות והייסורים שעברו עליהם באמריקה, “הבעיה היא הקפיטליזם, ופוטין הוא קפיטליסט מסוג מסוים מאוד,” הוא קובע, ומוסיף: “קפיטליסט נחש”. 

את סבתו נישלו באמצעות קנוניות שבהן שיתפו פעולה, בלי שהתכוונו לכך, הקפיטליזם והקומוניזם. “הקומוניסטים הלאימו את המשאבים הלאומיים. כשהמדינה קרסה והתמוטטה, היא מכרה את השליטה על הנפט תמורת פרוטות לכמה מקושרים. זאת הייתה מדיניות מפורשת של הרפורמטורים הרוסים: יצירה של מגה-קפיטליזטים, אלה שמכונים כיום אוליגרכים, שתפקידם היה להפוך את הכלכלה הרוסית למודרנית ולמשוך את המדינה אל העתיד.

אנדי מודה כי כל חייו התנגד לסוציאליזם. “כך גידלו אותי”. אביו הצביע בארצות הברית לרפובליקנים, מאז שקיבל את הזכות לבחור. הוא עצמו נטה בבגרותו להיות ליברל, אבל נעצר בנקודה הזאת. סוציאליזם היה מבחינתו מחוץ לתחום. הוא ובני משפחתו זכרו היטב את הזוועות הסובייטיות, את האלימות הסטליניסטית, וידידיו האמריקנים הסוציאליסטים נראו לו “טיפשים או תמימים”. 

אבל עכשיו, לנוכח מה שמתחוור לו ברוסיה, הוא חש שאולי יש בכל זאת משהו בסוציאליזם ובערכיו. גם אם נכשל בברית המועצות. שהרי בשיטה הנוכחית הכסף אינו מגיע לכיסיהם של הפועלים, וככל שאלה עובדים קשה יותר, כך הקפיטליסטים, ורק הם, מתעשרים יותר. 

לא קשה להשליך את מסקנותיו על המציאות המוכרת לנו מאוד מקרוב ובימינו, לא ברוסיה שלפני עשר שנים ולא בארצות הברית בתקופת השפל הכלכלי שחוותה אז. כאן, בישראל, בימינו, מנשלים אנשים מבתיהם הדלים שבהם גרו במשך עשרות שנים כדי לבנות מגדלים ולהעשיר את קופותיהם של העשירים המופלגים. כאן, בישראל, מאפשרים לעשירים לנכס את שדות הגז שיכלו להעניק לכולנו רווחה. כאן, בישראל, מדברים על העושר שאמור “לחלחל” כלפי מטה, אל העובדים שמייצרים אותו, אבל בינתיים אלה רק עובדים קשה יותר, וחלומם לרכוש וביטחון כלכלי, למשל – לדירה משלהם – הולך ומתפוגג. כאן, בישראל, הורים נאלצים לאכסן את התינוקות הרכים שלהם במעונות יום שבהם מתגלות שוב ושוב זוועות מעוררות פלצות. כאן, בישראל, הצעירים עובדים קשה מדי ומרוויחים מעט מדי. כאן. עכשיו. וכן, כאן, בישראל, עולים מברית המועצות לשעבר נוטים לכיוון הימין הכלכלי. ממש כמו אביו הרפובליקאי של אנדי.

האם יש לקרוא את הספר A Terrible Country כדי להבין זאת?

הספר לא תורגם לעברית, לפיכך תרגמתי את הציטוטים. הנה קישור אליו באמזון קינדל. 

עדכון: הספר תורגם לעברית. הנה קישור לe-vrit:

“הספר 1984 מאת ג’ורג’ אורוול הוא שוב רב-מכר”, דווח בינואר 2017 בניו יורק טיימס, ולכן “המוציא לאור הדפיס עשרות אלפי עותקים של הספר.” 

גם בישראל הוחלט לאחרונה להוציא לאור מהדורה מחודשת של הספר, והקריאה החוזרת בו מבהירה מדוע. הרומן הדיסטופי הגאוני נראה פתאום רלוונטי ומשמעותי להבעית. לא פלא שרבים כל כך חוזרים אליו, קוראים אותו ומן הסתם – נחרדים (ועדיין אי אפשר שלא לתהות אם התובנות שהספר מספק יניעו אנשים לחשוב, ואם אינו פונה, למרבה הצער, רק אל המשוכנעים-מלכתחילה). 

אכן, רבים כבר קראו אותו מן הסתם בעבר. בעברית הוא ראה אור לראשונה ב-1950. באנגלית – ב-1949. אפשר למצוא בו הדים רבים למציאות הרווחת של התקופה שבה נכתב, שנתיים אחרי תום מלחמת העולם השנייה, בימים שבהם הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסקי עוד הייתה זיכרון טרי ומעורר אימה, מוראות השלטון הסובייטי חלחלו אל התודעה, והחשש מפני השתלטות סובייטית על חלקים נרחבים של העולם היה בשיאו. חלק מהתחזיות האפוקליפטיות של אורוול לא התגשמו (עדיין?). כך למשל, ערים גדולות ברחבי העולם לא הושמדו בשנות ה-60 מהטלתן של פצצות אטום נוספות ומאזן האימה נשמר בינתיים. בהווה התרחקנו (ואולי בכלל לא בצדק!) מהאימה ששלטה בתודעה הציבורית בסוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50, כשהציבור חרד מפני סכנותיה של מלחמה גרעינית. (הד לאותה אימה אפשר לראות בספרה של הסופרת הקנדית אן מארי מק’דונלד, מעוף העורב). אדרבא, מי שנעוריהם עברו עליהם בשנות ה-60 זוכרים ימים שבהם תחושת ההבטחה (שגם אליה מתייחס אורוול בספרו) גברה. שוב, כמו לפני מלחמות העולם, האמנו שמה שכינינו “הקִדמה” עתיד לשפר את מצבה של האנושות; שבני האדם למדו את הלקח משתי המלחמות האיומות מכול, ושמעתה ישאפו לכונן חברות צודקות ושוויוניות. 

אורוול ראה בעיני רוחו עתיד שונה לאנושות. הוא תיאר מציאות שתתרחש כמה עשרות שנים אחרי זמנו, שבה כל בני האדם יחיו בחברה טוטליטרית ודכאנית, שעוקבת לא רק אחרי מעשיו של הפרט, אלא חודרת גם אל מחשבותיו ושולטת בהן. חברה שנשענת על הפחדה; על צמצום השפה ועל “שיחדש”, שנועד להקשות על בני האדם לחשוב באופן מעמיק, שיפוטי וביקורתי; על מצב מלחמתי מתמיד; על מעמדות שהפערים ביניהם קיצוניים, ועל טיפוח השנאה.

האם מופרך לחוש כי אורוול רק טעה בכמה שנים? שלתהליכים שחזה נדרשו כמה עשרות שנים יותר מכפי שראה בעיני רוחו?

ה”פרולים” שבספר – קיצור למילה “אנשי הפרולטריון”, שהם בני המעמד הנמוך ביותר בחברה – מכורים להימורים ולשעשועים המוניים ומטמטמים שמוקרנים להם בטלוויזיה. אין להם יכולת לחשוב, כי המפלגה, ובראשה “האח הגדול”, מקפידה לשמר אותם בורים. יצירות ספרות מצמצמים ומפשטים, “מתרגמים” אותן לשפה הפשוטה שבה “אין צורך” במילים נרדפות ובעצם אסור בכלל להשתמש בהן. כמו בסרטו של פרנסואה טריפו “פרנהייט 451” (כמו גם, כמובן, בגרמניה הנאצית) מתנהל גם “ציד ספרים והשמדתם”. בסרט השמדת הספרים  נמנעת, כי בני אדם לומדים אותם בעל פה. בספר, לעומת זאת, מתבדה האשליה שלפיה השמדת הספרים לא תשנה כלום, כי לכאורה “גם אם ייעלם העותק האחרון, נוכל לשחזר אותו כמעט מילה במילה”. בספר זה כבר לא יקרה. כל הספרים יושמדו ואיש לא יזכור אותם עוד. אמנם במציאות חיינו עדיין לא שורפים ספרים ולא משמידים אותם, אבל אין ספק כי הססמה “בורות היא כוח”, שאותה מפיצה המפלגה השלטת ב-1984, צוברת כיום תאוצה במציאות. רמז לכך אפשר לראות בהתפארותה של שרת התרבות בממשלת ישראל האחרונה, שהתרברבה בריש גלי בכך שמעולם לא קראה יצירה של צ’כוב.   

שקרים וסתירות אינם מבלבלים את הציבור: בספר “מתברר שנערכו אפילו הפגנות להודות לאח הגדול על שהגדיל את הקצבת השוקולד לעשרים גרם בשבוע. ורק אתמול […] הכריזו שההקצבה תקוצץ לעשרים גרם. האם הם באמת מסוגלים לבלוע את זה, אחרי עשרים וארבע שעות בלבד? כן, הם בלעו את זה.” (ואצלנו – “לא יהיה כלום כי לא היה כלום”?)

אנשי המנגנון המפלגתי בספר שקועים כל העת בשינוי העבר (ממש כפי שהיה נהוג בברית המועצות!): כל זכר או אזכור של אנשים ש”אויידו”, כלומר, נרצחו, מסולק ומושמד מכל התיעוד. אין מציאות אחת משותפת ומוצקה, כי האח הגדול קובע מה “באמת” קרה. בכלל, אין עובדות. הסכום של שתיים ועוד שתיים יכול להיות חמש, אם כך יוחלט. ו”השקר הנבחר יעבור לארכיון הקבוע ויהיה לאמת”. 

על  הקשר בין המציאות ברוסיה הסובייטית לבין תיאוריו הבדיוניים של אורוול אפשר לקרוא בספרה המרתק של מאשה גסין The Future Is History: How Totalitarianism Reclaimed Russia, שם היא מספרת איך נתבע הציבור בברית המועצות לחשוב מחשבות סותרות בעת ובעונה אחת, לשקר, ובה בעת לדעת את האמת, להחזיק בשתי דעות שמבטלות זו את זו, ולהאמין בשתיהן.

כפל המחשבה וסתירותיה שב וחוזר. “למה הם אף פעם לא צועקים ככה על דברים בעלי משמעות?” תוהה וינסטון, גיבור הרומן, בימים שמתקיימים בו עדיין ניצנים של מחשבה עצמאית והרהורי כפירה. הוא משיב לעצמו: “רק כשתתעורר מודעותם הם יתחילו להתמרד, ורק אחרי שיתמרדו תוכל מודעותם להתעורר”. (האם הסרט “מלכוד 22” שאב את השראתו מהמלכוד המתואר כאן ברומן?).

כשקראתי על “הדור הצעיר – אנשים שגדלו בעולמה של המהפכה ולא הכירו דבר אחר, שמקבלים את המפלגה כדבר נתון שאינו ניתן לשינוי” חשבתי על הדורות שגדלו בישראל בעשרים השנים האחרונות, על אלה שאין להם כנראה היכולת לחשוב על ראש ממשלה אחר, הנה בחרו שוב לאחרונה בנתניהו, אף על פי שתלויים נגדו שלושה תיקים הנושאים חשדות לשחיתות בקנה מידה מבעית, אף על פי שחמק ממתן תשובה לשאלה מדוע אישר לגרמנים למכור למצרים צוללות מתקדמות בתואנה המוזרה שמדובר בסוד שאסור היה לשר הביטחון ולרמטכ”ל לדעת עליו. (על הקשרים המבעיתים בין מעלליו אפשר לשמוע בקטע הווידיאו הזה.  כל מילה שנאמרת בו מרתקת ומבעיתה! אחרי כל מה שנחשף הדעת נותנת כי איש לא יבחר עוד בנתניהו, ולא היא). 

אחת הטכניקות שאותן נוקטת המפלגה בספר היא ההפחדה המתמשכת. טילים נופלים על האוכלוסייה, וג’וליה, אהובתו של וינסטון, חושדת כי בעצם “אין שום מלחמה. את טילי הנפץ שנופלים על לונדון יום-יום משגרת קרוב לוודאי ממשלת אוקיאניה עצמה, ‘פשוט כדי שאנשים ימשיכו לפחד.'” כשקוראים את הדברים הללו אי אפשר שלא לחשוב על תושבי ערים בעוטף עזה שהצביעו בהמוניהם למפלגת הליכוד, למעשה – לממשלה שבמהלך כהונתה הם ממשיכים לספוג שיגורים בלתי פוסקים של טילים, בלוני תבערה ומרגמות. 

טכניקה נוספת לצבירת כוח המתוארת בספר היא – ליבוי השנאה. ואצלנו? “הערבים נוהרים”, “מה זה צ’חצ’חים”, “הם מפחדים” וכן הלאה וכן הלאה, ססמאות שמחרחרות שנאה ומלבות ומטפחות אותה. יש בספר קטע מרהיב בעוצמתו: במהלך נאום שנישא באוזני ההמונים משתנים בבת אחת הפרטים: “דבר בקולו או במחוותיו” של הנואם לא השתנה, “וגם לא תוכן הדברים. אבל פתאום השמות היו אחרים. בלי שנאמרה מילה חלף בקהל גל של הבנה. אוקיאניה נלחמת במזרסיה! כעבור רגע הייתה המולה עצומה. כל הכרזות והדגלים שמקשטים את הכיכר שגויים! לפחות על חצי מהם מצוירים הפרצופים הלא נכונים! מעשה חבלה! הסוכנים של גולדשטיין פעלו פה! היו כמה רגעי תזזית, כרזות נתלשו מהקירות, דגלים נקרעו לגזרים ונרמסו. […] בתוך שתיים שלוש דקות הכול נגמר. הנואם, צוואר המקרופון עדיין בידו, כתפיו שלוחות לפנים, ידו הפנויה גורפת באוויר, פשוט המשיך לנאום. עוד דקה ושוב בקעו מהקהל שאגות זעם חייתי. השנאה המשיכה ללא שינוי, רק היעד השתנה.” [ההדגשה שלי, עע”א]. השנאה עצמה חשובה. לא תכניה. 

טכניקה נוספת שמאפשרת שליטה על ההמונים היא השמירה על פערים חברתיים, ועל עוני נפוץ ונרחב. “חברה מעמדית תיתכן רק על בסיס עוני ובורות”. כדי לשמר את העוני “חובה לייצר סחורות, אבל אין חובה להפיץ אותן” ולשם כך דרושה “לחימה מתמדת”, שכן “מעשה המלחמה היסודי הוא ההרס, לא בהכרח של חיי אדם, אלא של תוצרי העמל האנושי.” לשם כך דואג השלטון לכך ש”האווירה החברתית היא כשל עיר במצור” שיש בה כל העת “מודעות למצב המלחמה, ולכן לסכנה” והיא “גורמת להפקדת כל הכוח בידי מעמד קטן” עד שנדמה כאילו זהו “תנאי טבעי והכרחי להישרדות. (האם הכיר ג’ורג’ אורוול את “מר ביטחון” הישראלי? האם כשכתב על תושב המציאות שתיאר בספרו כי “יש צורך שהוא יהיה קנאי, פתי ונבער שהרגשות השולטים בו הם פחד, שנאה, חנופה מתרפסת ושיכרון הניצחון”, לא תיאר בעצם מציאות אחרת, עכשווית וקרובה?).

אורוול חוזה את הפיתוח הנרחב של אמצעים להשמדה המונית, וכי לשם כך יגייסו פיזיקאים וביולוגים. (מי לא שמע על המכון למחקר ביולוגי בנס ציונה ובכלל, על הפיתוח המתמשך של לוחמה ביולוגית המתרחש במדינות רבות בעולם?) 

לא רק את המציאות הפוליטית הזכיר לי הספר, אלא גם תופעות המוכרות לי מקרוב, כאלה ששייכות לכאורה רק למרחב הפרטי (אבל הרי ידוע כי האישי הוא פוליטי. גם וינסטון עצמו ער לכך: כשהוא נפגש עם ג’וליה אהובתו ומתנה אתה אהבים הוא אומר לעצמו שזהו “רגע של ניצחון. זו הייתה מהלומה שהם חלקו למפלגה. זה היה מעשה פוליטי). הנה כמה דוגמאות:

אנשים החיים בחברה המתוארת ברומן אינם מסוגלים לחשוב על פשע או לדווח עליו, “כי אין מילים לבטא אותו”. כך גם, כידוע לי למרבה הצער, ילדים שנפגעים בתוך המשפחה אך אינם מסוגלים לבטא את הפגיעה או לספר עליה, בהיעדר מילים. 

גם המאמצים לשנות את העבר מוכרים לי מחיי האישיים: “הוא השתנה בלי הרף”, יודע וינסטון, כי “לא רק תקפות החוויה אלא עצם קיומה של המציאות החיצונית נשללו בשתיקה על ידי הפילוסופיה שלהם.” גם בני משפחות של נפגעי גילוי עריות “משנים” את העבר, מתארים אותו אחרת מכפי שהיה, מתכחשים לעובדות. 

אפילו את התופעה המתוארת בספר, זאת שבה שקועים בני אדם “בהונאה מודעת” כאשר הם “מספרים שקרים במצח נחושה” ומחליטים “להכחיש את קיומה של המציאות האובייקטיבית ובו בזמן להבחין במציאות” שהם מכחישים. מוכרת לי היטב, לדאבוני. המושג שטובע אורוול היא “דוּחֶשֶׁב”: חשיבה שיש בה סתירה פנימית מובנית. והוא מסביר: “אפילו השימוש במילה דוּחֶשֶׁב דורש להפעיל דוּחֶשֶׁב. כי כשאדם משתמש במילה הזאת הוא מודה שהוא מסלף את המציאות”. כמי שעברה בילדותה גילוי עריות שמעתי בבגרותי ממי שעמדה מנגד את המשפט המטורף-לכאורה: “אני לא יכולה להאמין למה שאני יודעת”. הנה דוגמה מרהיבה לדוּחֶשֶׁב: אם כן – את יודעת? אבל את לא מאמינה למה שאת יודעת? הייתכן? מסתבר שהלוליינות הרגשית והתודעתית הזאת שאורוול מתאר אכן לגמרי אפשרית. 

וינסטון מנסה להיאחז בחוקי הטבע הסובב אותו: “העולם המוצק קיים, חוקיו לא משתנים. האבנים קשות, המים רטובים, עצם שדבר אינו תומך בו נופל לכיוון מרכז כדור הארץ”. והנה התפרסם לאחרונה בהארץ מאמר מוזר למדי שכותרתו: “בפיזיקה, בפילוסופיה ובחקר הקוגניציה, שלוש תיאוריות חדשות מציתות את הדמיון – ומציעות נימוקים לאפשרות שיסודות הקיום אינם אלא אשליה”. המאמר מצטט מחקר הסותר לכאורה את כל התפיסות החד משמעיות שלנו. בין היתר נכתב שם כי “שלוש הצעות חדשות — שמגיעות מחקר הקוגניציה, מהפיזיקה התיאורטית ומהפילוסופיה של המדע — מותחות לקצה את אופק תפיסתנו. האחת טוענת שהמציאות בהכרח שונה מהאופן שבו אנו תופסים אותה; השנייה, שחוקי הטבע עצמם אינם אלא המצאה; ולפי השלישית, המציאות, חוקי הטבע, ואנחנו, כלל לא קיימים.” כותב המאמר משיא לקוראיו עצה: “להחזיק חזק בזמן הקריאה” של דבריו. בי התעוררה בעקבות קריאת המאמר התחושה שהאח הגדול נוסח אורוול נכנס להילוך גבוה יותר בניסיונותיו להשפיע על התודעה של כל אחד מאתנו.  

לא מפתיע שבימים שבהם יועצת קרובה של נשיא ארצות הברית ודוברת מטעמו לא היססה לשלוף את המושג “עובדות אלטרנטיביות”, במקום להתמודד עם העובדות עצמן, מזדרז הציבור לקרוא שוב את 1984.

כמה טוב שבהוצאת עם עובד החליטו להפיץ שוב את הספר החשוב הזה. מומלץ גם למי שכבר קראו אותו בעבר לשוב אליו! 

George Orwell 1984

לעברית: ארז וולק

גנרל גורבטוב תיאר כיצד שלח מכתב לא מצונזר לאשתו מתוך רכבת משא, בשיטות שהוזכרו גם בפי רבים אחרים. ראשית, הוא רכש בדל עיפרון מאחד האסירים הפליליים:

“נתתי לאסיר את הטבק, לקחתי ממנו את העיפרון, וכשהרכבת יצאה שוב לדרך כתבתי מכתב על גבי נייר הסיגריה ומספרתי כל פיסת נייר. אחר כך הכנתי מעטפה מעטיפת המחורקה והדבקתי אותה בעזרת לחם רטוב. כדי שהרוח לא תישא את המכתב שלי אל בין השיחים שלצד המסילה, הוספתי למשקלה קרום לחם שקשרתי בחוטים ששלפתי מתוך המגבת שלי. בין המעטפה לפירורי הלחם תחבתי שטר של רובל וארבעה ניירות לעטיפת סיגריות, ועל כל אחד מהם כתבתי: למוצא הישר של המעטפה, אנא הדבק בול על המעטפה ושלח אותה. כאשר עברנו דרך תחנה גדולה התקרבתי אל חלון המשאית שלנו והפלתי את המכתב…”

כעבור זמן לא רב אשתו קיבלה את המכתב.

Gulag: A History by Anne Applebaum

גולג, סיפורם של מחנות הריכוז הסובייטיים, לעברית: כרמית גיא

“לראשונה נתקלתי בבעיה לפני שנים אחדות, כשחציתי את גשר קארל בפראג שזה עתה עלתה על דרך הדמוקרטיה. לאורך הגשר, אתר תיירות מרכזי, היו אומני רחוב וסוחרים, ומדי חמישה מטרים לערך ניצב מישהו שניסה למכור בדיוק את מה שניתן לצפות שמישהו ימכור באתרים כאלה, שנראים בעצמם כמו גלויות נוף – ציורי רחובות יפים, תכשיטים במחירי מציאה ומחזיקי מפתחות עם הכיתוב – ‘פראג’. בין היתר הוצעו למכירה שלל מזכרות של הצבא הסובייטי: כומתות, אותות, אבזמי חגורות וסיכות קטנות, תמונות פח של לנין וברז’נייב, מהסוג שתלמידים סובייטים נהגו להצמיד לתלבושת האחידה.

הדבר היה מוזר בעיני. מרבית רוכשי המזכרות הסובייטיות היו אמריקנים ומערב אירופים, אין ספק שכולם היו נחרדים למחשבה שישאו צלב קרס, אך איש לא התנגד לשאת את סמל הפטיש והמגל על חולצת טריקו או על כובע. זו היתה אבחנה שולית, אך לפעמים דווקא אבחנות שוליות כאלה מלמדות בצורה הטובה ביותר על מצב רוח תרבותי. הלקח לא יכול היה להיות חד יותר: בעוד שסמלו של רצח המוני אחד ממלא את ליבנו חלחלה, סמלו של רצח המוני אחר מעורר בנו צחוק.”

התיאור והתמיהה מופיעים בפרק ההקדמה של הספר המרתק גולאג: סיפורם של מחנות הריכוז הסובייטיים, זוכה פרס פוליצר, שתרגומו לעברית יצא לאור ב-2004 (באנגלית הוא הופיע שנה לפני כן).

תשובתה של אפלבאום, המופיעה מיד אחרי אותה תהייה, מעניינת לא פחות מהשאלה:

“את האדישות של התיירים בפראג ביחס לסטליניזם אפשר להסביר, בין השאר, בהיעדר דימויים בתרבות העממית במערב. המלחמה הקרה אמנם הולידה את ג’יימס בונד ושלל ספרי מתח, או קריקטורות של רוסים מהסוג המוצג בסרטי רמבו, אך לא יצירות שאפתניות דוגמת ‘רשימת שינדלר’ או ‘בחירתה של סופי’. סטיבן ספילברג, כנראה הבמאי המוביל בהוליווד (אם נרצה ואם לא), בחר ליצור סרטים על מחנות הריכוז של יפן (‘אימפריית השמש’) ועל מחנות הריכוז הנאציים, אך לא על מחנות הריכוז הסטליניסטיים. אלה לא עוררו את דמיונה של הוליווד כמו האחרים.

גם התרבות הגבוהה לא גילתה פתיחות רבה יותר לנושא. המוניטין של הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר הוכתמו קשות עקב תמיכתו קצרת הימים והגלויה בנאציזם – התלהבות שהתפתחה לפני שהיטלר ביצע את מעשי הזוועה הגדולים שלו. לעומת זאת, שמו של הפילוסוף הצרפתי ז’אן פול סארטר[1] לא נפגע כהוא זה עקב תמיכתו האגרסיבית בסטליניזם בשנים שלאחר המלחמה, כאשר לרשות כל מתעניין עמדו שפע ראיות למעלליו של סטלין”.

אכן, תהייה מעניינת.

גם את התשובה האפשרית, הכמעט מובנת מאליה – לכאורה! – מביאה בפנינו המחברת: “האמת הפשוטה היא שהאידיאלים הקומוניסטים – צדק חברתי, שוויון לכול – קוסמים לרוב הגדול במערב הרבה יותר מתורת הגזע וניצחון החזק על החלש מבית מדרשם של הנאצים”.

לאורך ספרה עב הכרס, 593 עמודי טקסט בעברית, מבהירה אפלבאום מדוע מי שמתייחס בסלחנות לזוועות הגולאגים טועה טעות מרה.

הקריאה מרתקת, מפחידה, ולפעמים מחרידה כל כך, עד שעל חלק מהתיאורים ויתרתי ודילגתי, שמא המורא יכריע אותי.

הסבריה של אפלבאום נפתחים בתובנה פשוטה: מאחר שהגולאגים לא הונצחו כמעט בתצלומים ובקטעים קולנועיים, בניגוד למחנות הריכוז הגרמניים, לא נותר מהם כמעט בזיכרון הקולקטיבי דימוי ויזואלי ו”בלי תמונות לא היה סיכוי להבנה ראויה”.

כמו כן, העובדה שברית המועצות, לצד ארצות הברית ושאר בנות הברית, הביסה את הרוע הצרוף, את היטלר, מקשה לדעתה של אפלבאום להביט בעיניים פקוחות על הרוע של ברית המועצות עצמה. “איש אינו רוצה לחשוב שהבסנו רוצח-המונים אחד בעזרתו של אחר!”

נקודה נוספת: “עוצמת התעמולה בברית המועצות הייתה כזו, שהיה בה כדי לשנות את תפיסת המציאות”.

אבל יש להכיר בעובדות: יש קווים משותפים רבים בין מחנות הריכוז הנאציים והגולאגים. למשל – הדה-הומניזציה המכוונת, שאחת ממטרותיה הייתה להקל על הנוגסים והרוצחים לבצע את מעלליהם, אם כי, בניגוד למחנות הריכוז הנאציים, בגולאגים לא הייתה קבוצת אסירים שנדונה למוות ודאי מעצם כך שהם נמנים עם בני עם מסוים. כמו כן, בגולאגים הגלגל יכול היה בקלות להתהפך. הרודפים יכלו תוך זמן קצר להיכלא ולמצוא את עצמם בצדם של הנרדפים. מערכת הגולאגים גם לא אורגנה בכוונה “לייצור המוני של גופות”, אם כי התוצאה הייתה זהה – מאות אלפים, אם לא יותר, הומתו ברעב, מקור, הזנחה, מחלות, ומעבודה קשה עד בלתי אפשרית.

לאורך הספר כולו מראה אפלבאום בפירוט את העולם המטורף, ההפוך, שיצר את הגולאגים. “משנת 1917 ואילך התהפכו כל ערכיה של חברה שלמה: שוד הוצג באור זוהר במונח ‘הלאמה’, ורצח נעשה חלק מקובל במאבק למען הדיקטטורה של הפרולטריון,” זאת כבר בתחילת הדרך, עוד לפני תחילת שלטונו של סטלין, כשלנין “שלח אלפים לבתי הכלא […] אך ורק בשל עושרם משכבר הימים או תוארם האריסטוקרטי”, העניין לא נראה לציבור “מוזר או חריג”, וזאת רק דוגמה אחת קטנה.

דוגמה אחרת לעולם ההפוך ששרר אז בברית המועצות: הבולשביקים, שדגלו כביכול בשיפור גורלם של החלכאים והנדכאים, לא הוטרדו כלל מהניסיון לחסל עמים שלמים, לא-רוסיים, שהיו חלק מהאימפריה. אנשים נשפטו לא בשל מעשיהם, אלא על פי זהותם.

בעולם ההפוך של הגולאגים ציפו מהאסירים להכיר טובה למעניהם ולהמשיך לאהוד את המשטר. את האכזריות, ואת אופיים האמיתי של המחנות, ניסו להסתיר “במסווה של עגה כלכלית” שאתה הצדיקו כל דבר, אפילו מוות. “הכול נעשה לטובת הכלל הרחבה יותר”.

בעולם ההפוך של הגולאג, האסירים הפליליים לא נחשבו פושעים יותר מאשר האסירים הפוליטיים, שהיו כביכול “האויבים האמיתיים של המשטר”, אם כי רובם היו אויבים מדומים, שכן מעולם לא ביצעו באמת שום עבירה פוליטית.

בעולם ההפוך של הגולאג רופא רחום הסביר לאסיר מה לעשות כדי לפתח תסמיני מחלה, שבמקרים מסוימים זיכו אותו אולי במנוחה ובאוכל, וכדבריה של אפלבאום: “בעולם החופשי רופא לא היה נחשב אדם טוב אם גרם למטופליו בכוונה למחלה; במחנה רופא שכזה נחשב לקדוש לכל דבר.”

את העובדה הבולטת ביותר שנגלית בספר אפשר לסכם במשפט אחד ממצה: “מטרתו העיקרית של הגולאג הייתה כלכלית”!

מיליוני בני האדם שנשלחו לגולאגים – רובם המוחלט באשמות שווא – נועדו בעיקר, אולי בעצם אך ורק, לשמש כוח עבודה זול שיקדם את תוכניותיו הגרנדיוזיות של סטלין (ביניהן – הכרייה המיותרת לחלוטין של תעלת הים הלבן, שבוצעה, ממש כך, בידיים חשופות). הם נוצלו, “ובלשונו של מרקס, נעשו לחומר”. בהקשר זה יש פרט שבעיני הקוראת הישראלית נתפס כקוריוז: מסתבר שמפקדו רב העוצמה של “סולוביצקי”, הגולאג הראשון, מחנה ששימש אחר כך דגם לכל המחנות האחרים, היה יהודי יליד חיפה בשם נפתלי פרנקל, שהגיע כאסיר, אבל הצליח להתקדם בחיים… על פי השמועות, בהגיעו למחנה כאסיר, העז פרנקל לכתוב מכתב לאחד מראשי המשטרה החשאית והסביר לו מדוע המחנה התעשייתי – האסירים הועסקו ביערנות, חקלאות וייצור לבנים – אינו יעיל, ומה אפשר לעשות כדי לתקן את כשליו. אחרי שהתמנה למנהל נעשו המפעלים רווחיים מאוד. “הכול זיהו את פרנקל עם מסחור המחנה”. (אחת השיטות הקטלניות שהנהיג הייתה “אכול כפי עבודתך”, שעל פיה מנות המזון של האסירים נקבעו בהתאם לכמות העבודה שהשלימו).

לעבודות הכפייה היו שורשים בהיסטוריה הרוסית. כך נבנתה במאה ה-18 העיר סנט פטרסבורג. “רבים מתו במהלך הבנייה, ואף על פי כן נעשתה העיר סמל לקדמה ולאירופיזציה. השיטות היו אכזריות, אך האומה ככלל הפיקה מהן תועלת.”

כאמור, חלק מהתיאורים קשים מנשוא, במיוחד אלה שקשורים בילדים, בתינוקות שהופרדו בכוח מאמם, באלה שמתו מרעב ובשל ההזנחה שנכפתה על האמהות.

מחריד גם הפרק העוסק בגורלן של נשים שלא רק נאנסו, אלא גם כונו אחר כך בכינויי גנאי (ומעלה על הדעת את סיפורה של אידה פינק, “בתולה לא יכולה להיות זונה?”). כדבריה של אפלבאום: “סיפורה של רוז’נביץ’, כמו גם זה שמביא הרלינג, עשוי להצטייר כסיפור של הידרדרות מוסרית. לחלופין ניתן לכנותו ‘סיפור של הישרדות'”.

קשים מנשוא גם הפרקים המתארים את הרעב. את עבודת הפרך. את התנהגותם החייתית והמבעיתה של האסירים פליליים. את ההתאבדויות. ובכל זאת, יש בספר גם נחמות. למשל – הסיפורים על התנהגותם החומלת ומצילת החיים של רופאים ואחיות. או אלה שמעלים על נס את כוחה של האמנות להעניק לבני האדם פשר ורצון לחיות. כך למשל את מי שהיטיב לספר סיפורים זיכו האסירים בתנאים מועדפים, כמידת יכולתם. (תיאור האסירים המאזינים לעמית משכיל שיכול לשחזר באוזניהם ספרים שקרא ולעורר את עניינם וסקרנותם הזכיר לי את הקטע “מה הסכנה שמפניה צריך סופר להישמר” מתוך הספר Aspects of a Novel, מאת א”מ פורסטר).

חלפו ארבע עשרה שנה מאז שהספר שלפנינו התפרסם לראשונה. ב-2003 ברית המועצות כבר לא הייתה קיימת זה שתים עשרה שנה. ולדימיר פוטין, נשיא רוסיה, היה אמור לשמש בתפקידו רק שתי קדנציות שאורכן ארבע שנים, אבל בקשתו להאריך כל קדנציה לשש שנים התקבלה ב-2012. הוא נבחר לאחרונה לנשיא זו הפעם הרביעית, והושבע לתפקיד במאי 2018. סמכויותיו עצומות.

בספר The Future Is History: How Totalitarianism Reclaimed Russia שראה אור בניו יורק לפני כשנה, מתארת המחברת מאשה גסן, אזרחית ארצות הברית אך ילידת ברית המועצות, איך המשטר הטוטליטרי השתלט שוב, להערכתה, על רוסיה.

אמנם, ככל הידוע, אין כיום גולאגים כמו אלה הסובייטים המתוארים בספר, אבל דברי הסיכום של אן אפלבאום מצמררים:

“ככל שניטיב להבין עד כמה חברות שונות הפכו את שכנותיהן ואת אזרחיהן מבני אדם לחפצים, ככל שניטיב לדעת את הנסיבות הספציפיות שהובילו לכל אפיזודה של טבח המוני ורצח המוני, כך ניטיב להבין את הצד האפל של הטבע האנושי שלנו. ספר זה לא נכתב ‘כדי שהדברים לא יקרו שוב’, כמאמר הקלישאה. ספר זה נכתב משום שאין כמעט ספק שהם יקרו שוב.” (ההדגשה שלי, עע”א). אפלבאום גם מסבירה מדוע: “פילוסופיות טוטליטריות קסמו, ויוסיפו לקסום, למיליונים רבים. השמדת ‘האויב האובייקטיבי’, כדבריה של חנה ארנדט, נותרה יעד בסיסי של דיקטטורות רבות. עלינו לדעת מדוע, וכל סיפור, כל ספר זיכרונות, כל מסמך בהיסטוריה של הגולאג, הוא חלק מפאזל, חלק מההסבר. בלעדיהם נתעורר יום אחר ונגלה שאיננו יודעים מי אנחנו”.

ומה אתנו? האם אנחנו עדיין יודעים מי אנחנו? מפתה לחתום את הרשומה בבית מתוך שירה של חוה אלברשטיין:

ומה פתאום את שרה חד גדיא?
אביב עוד לא הגיע ופסח לא בא.
ומה השתנה לך מה השתנה?
אני השתניתי לי השנה
ובכל הלילות בכל הלילות
שאלתי רק ארבע קושיות
הלילה הזה יש לי עוד שאלה
עד מתי יימשך מעגל האימה
רודף הוא נרדף מכה הוא מוכה
מתי ייגמר הטירוף הזה
ומה השתנה לך מה השתנה?
אני השתניתי לי השנה
הייתי פעם כבש וגדי שליו
היום אני נמר וזאב טורף
הייתי כבר יונה והייתי צבי
היום איני יודעת מי אני.

[1] אגב, לא רק סארטר העניק לגיטימציה לזוועות. גם הסופר הרוסי מקסים גורקי ביקר בגולאג וכתב חוות דעת חיובית ואוהדת שבה שיבח את יפי הנוף ואת המבנים הציוריים והתפעל מתנאי החיים של האסירים, ואפילו הציג את האלימות הממסדית “כחלק הגיוני וטבעי של הסדר החדש”.

Gulag: A History by Anne Applebaum

לעברית: כרמית גיא

בחודש דצמבר, 1949, התכנסה בתל אביב עצרת של חברי המפלגה הקומוניסטית בישראל כדי לחגוג את יום ההולדת ה-70 של יוסיף סטלין, נשיא ברית המועצות. גם במוסקבה חגגו את יום ההולדת בהתכנסות חגיגית ובנאומים שבהם לא הסתפקו בדברי ברכה. מולוטוב, סגן ראש הממשלה, הכריז למשל כי “ארצות רבות בעולם בשלות לקומוניזם” והבטיח שאם תפרוץ מלחמת עולם שלישית, היא “תסתיים במיגור האימפריאליזם בעולם”.

בתל אביב אמר אחד הנואמים כי “התאספנו לחוג את חג הולדתו של סטלין, יחד עם עמי ברה”מ, ארצות הדמוקרטיה העממית ומיליוני אנשים בעולם כולו, הצמאים לשלום ושחרור סוציאלי. זה 25 שנה עומד סטלין כיורשו של לנין בראש המדינה הסובייטית. רב חלקו בפתרון בעיותיה העצומות של מדינת הפועלים. הוא הטביע את חותמו על התפתחותה בימי שלום כבימי מלחמה. בתקופה המכרעת של המלחמה האנטי-פשיסטית היה סטלין מצביאה הגדול של ברה”מ, שהוביל את הצבא האדום לניצחון עד שערי ברלין. מדינת ישראל קמה בעזרתה של ברה”מ. אנו שולחים את ברכתנו היהודית המסורתית ‘יזכה לשיבה טובה’. נזכה כולנו לחזות בניצחון המהפכה הסוציאליסטית בעולם כולו.”

בשנות ה-30 מתו מרעב מיליונים מתושבי ברית המועצות (על פי הערכות של היסטוריונים נספו אז בין 3 ל-10 מיליון אוקראינים) ומיליונים נמקו בגולאגים, שם נכלאו גם לא מעט תושבים זרים שנקלעו לארצם, נלכדו בהאשמות שווא ונכלאו במחנות ששימשו לכאורה להענשת פושעים פליליים ופוליטיים, אבל בעצם נועדו לספק כוח עבודה עצום וזול מאוד, כדי לממש את הפנטזיות הגרנדיוזיות של סטלין. למשל את הכרייה של תעלת הים הלבן שעלתה בחייהם של כ-12,000 – 25,000 אסירי גולאג, שנאלצו לחפור אותה בידיים, בתנאים של רעב וקור מסמרי שיער.

מאות אלפי בני אדם מתו בגולאגים, שסטלין דגל כמובן בקיומם. באחד מנאומיו מ-1938, שנשא בפני נשיאות הסובייט העליון, בחן סטלין את האפשרות “לעודד” את האסירים, בלי לשחרר אף אחד: “האם איננו יכולים לחשוב על דרך אחרת לגמול להם על עבודתם – עיטורים וכיוצא באלה? איננו פועלים כהלכה, אנו פוגעים בעבודת המחנה. שחרור האנשים הללו אולי נחוץ, אך מנקודת המבט של הכלכלה הלאומית, זה משגה… נשחרר את הטובים ביותר ונותיר את הגרועים ביותר.”

מעניין לא פחות הנאום שנשא בפוליטביורו ב-19 באוגוסט, 1939, כלומר – פחות משבועיים לפני שהגרמנים פלשו לפולין ומלחמת העולם השנייה פרצה.

בנאום אמר כי “שאלת המלחמה והשלום תלויה לחלוטין בעמדה שתנקוט ברית המועצות. אנחנו,” כך הסביר, “בטוחים שאם נחתום על חוזה הגנה הדדית עם צרפת ובריטניה, גרמניה תיסוג מפולין ותעדיף הסדר עם ארצות המערב. המלחמה תימנע, אבל זה יסכן את ברית המועצות.

לעומת זאת, אם נסכים להצעה של גרמניה, ונחתום על הסכם של אי לוחמה אתה, אין ספק שהיא תפלוש לפולין והמעורבות של צרפת ובריטניה לא תוכל להימנע. ארצות אירופה יחוו תהפוכות וקשיים חמורים, ואז נוכל להישאר מחוץ לקונפליקט, ולתכנן מתי מתאים לנו להצטרף למלחמה.

ניסיון 20 השנה האחרונות מוכיח כי בעת שלום המפלגה הקומוניסטית אינה חזקה די הצורך כדי שהבולשביקים יוכלו להשתלט על מוקדי הכוח. דיקטטורה של המפלגה מתאפשרת רק בעקבות מלחמה גדולה.

ברור לגמרי מה עלינו לעשות: עלינו להיעתר להצעה הגרמנית, לסרב לאנגלים בנימוס ולשלח את נציגי המשלחת שלהם בחזרה הביתה.

לא קשה לחזות את חשיבות המהלך ואת ההישגים שיהיו לנו בעקבותיו. ברור לנו שפולין תושמד עוד לפני שאנגליה וצרפת יספיקו להיחלץ לעזרתה. ואז גרמניה תוותר לנו על חלק מפולין. היתרון המיידי הוא שנגיע עד לשערי ורשה, כמו גם לגליציה האוקראינית.

גרמניה תעניק לנו חופש פעולה בארצות הבלטיות ותכיר בדרישתנו לקבל את בסרביה. היא מוכנה להכיר באינטרסים שלנו ברומניה, בולגריה והונגריה. המצב עם יוגוסלביה עדיין לא ברור. הפתרון תלוי בעמדה שתנקוט איטליה […].

כל זאת, אם גרמניה תנצח במלחמה. אבל עלינו לבחון מה יקרה אם היא תובס. במקרה כזה הסובייטיזציה של גרמניה תהיה בלתי נמנעת, ותקום ממשלה קומוניסטית. אל לנו לשכוח כי גרמניה סובייטית תסכן אותנו מאוד אם היא תיווצר בעקבות תבוסה של גרמניה. אנגליה וצרפת יוסיפו להיות חזקות, יכבשו את ברלין וישמידו את גרמניה הסובייטית. לא נוכל להגיש עזרה אפקטיבית לחברינו הבולשביקים בגרמניה.

לפיכך מטרתנו היא שגרמניה תמשיך במלחמה זמן רב ככל האפשר, כדי שאנגליה וצרפת יותשו עד כדי כך שהן לא יהיו עוד בעמדה שתסכן את גרמניה הסובייטית.”

מכאן הסביר סטלין את מה שכינה “עמדתנו”: על ברית המועצות להישאר נייטרלית, ולחכות. לא זו בלבד, אלא שהיא גם תגיש לגרמניה סיוע כלכלי מוגבל, כזה שלא יחליש את הכלכלה שלה עצמה, או את צבאה. בה בעת על ברית המועצות לשכלל את התעמולה הקומוניסטית בארצות המערב, ולעבור לנקיטת צעדים מחתרתיים. “עמיתינו הצרפתים יאלצו להקריב את עצמם”, אמר, והוסיף: “עלינו להסכים לקורבנות הללו בלי שום היסוס.”

עוד הסביר סטלין כמה חשוב שהמלחמה תימשך זמן רב ככל האפשר.

החלופה, ניצחון של גרמניה, לא נראתה לו מסוכנת במיוחד, שכן בכל מקרה גרמניה תוחלש מאוד. כמו כן, היא תשקע בניצול הקולוניות והטריטוריות שתכבוש, ועיסוקיה הרבים ימנעו ממנה לתקוף “אותנו”. ובכלל, בצרפת הכבושה המפלגה הקומוניסטית תהיה חזקה מאוד, ומהפכה קומוניסטית תהיה בלתי נמנעת. ואז “נוכל לנצל את המצב, להיחלץ לעזרתה של צרפת ולהפוך אותה לבת ברית שלנו. בנוסף, כל האומות שייפלו בחלקה של גרמניה המנצחת יהיו בנות ברית שלנו. כך יזדמן לנו כר פעולה נרחב ליזום מהפכות ברחבי העולם.”

סטלין סיכם את נאומו: “הצגתי בפניכם את שיקולי. אני חוזר ואומר: האינטרס של ברית המועצות, מולדת הפועלים, הוא שתפרוץ מלחמה בין הרייך לבין הקפיטליזם הצרפתי-אנגלי. חשוב מאוד לעשות הכול כדי שהמלחמה תימשך זמן רב ככל האפשר, כדי להחליש את שני הצדדים. לכן חיוני שנסכים להצעת גרמניה, ואז נפעל כדי שהמלחמה, ברגע שתוכרז, תימשך עד למקסימום. עלינו לחזק את הכלכלה ואת התעמולה בארצות הנִצות, כדי להתכונן ליום שבו המלחמה תסתיים.”

בתכנונים האסטרטגיים שלו, שדמו כנראה בעיניו למעין משחק שחמט, דן סטלין למוות, באומדן גס, כ-70, אולי אפילו 85 מיליון איש. ביניהם היו כמובן עשרות מיליוני אזרחים של ברית המועצות, שכן, כידוע, היטלר לא פעל על פי התכנונים של סטלין, ובקיץ של שנת 1941 הפתיע אותו כשתקף את ברית המועצות במה שמכונה “מבצע ברברוסה”. ועם כל זאת, ארבע שנים אחרי תום המלחמה עדיין איחל אזרח ישראלי לסטלין “שיבה טובה”.

גורבצ’וב החל ללמוד מה קרה בתקופת הטרור הסטליניסטי, זאת משום שבגלל גילו הבוגר עוד הספיק לשמוע את חרושצ’וב נואם בפני המפלגה, וגם מכיוון שראה את קרונות הבקר שנשאו שבויי מלחמה רוסיים אל הגולג, אחרי “המלחמה הפטריוטית” [מלחמת העולם השנייה, עע”א]. אבל מה שראה כשבחן את הארכיונים במהלך הפרסטרויקה הפך את קרביו.

הוא ראה ש[בשלב מסוים] חתם סטלין אישית על פקודות הוצאה להורג לארבעים וארבעה אלף בני אדם, אנשים שלא הכיר, שאת התיקים שלהם לא קרא, אם בכלל היו תיקים כאלה. הוא פשוט חתם על רשימות ארוכות של שמות, כנראה מכיוון שנהנה מהתהליך.

גורבצ’וב נתקל בראיות לכך שהמשטרה החשאית ערכה תחרויות רשמיות, שבמהלכן בדקו מי יכול לעבור על רשימת תיקים במהירות הרבה ביותר. על כל אחת מהן רשמו את האות הראשונה למילה “הוצאה להורג”. הוא ראה ראיות לכך שבימים מסוימים נגזר דינם של אלפי אנשים.

ב-22 בנובמבר 1937, אישרו סטלין ושניים מיועציו הקרובים ביותר, ויאצ’סלב מולוטוב ואנדריי ז’דנוב, שתים עשרה רשימות שהגיש להם הנקו”ד. הרשימות כללו  1,352 איש, שהוצאו להורג.

ב-7 בדצמבר הם חתמו על שלוש עשרה רשימות ובהן 2,297 אנשים, שמתוכם 2,124 הוצאו להורג.

ב-3 בינואר, 1938, הם הצטרפו לשני פקידי ציבור בולשביקים רמי דרג, קלימט וורושילוב ולזאר קגנוביץ’, וביחד חתמו על עשרים ושתיים רשימות עם 2,547 שמות, שמתוכם הוצאו להורג 2,270 איש.

ב-10 ביוני, 1938: עשרים ותשע רשימות, 2,750 איש, 2,371 הוצאו להורג.

12 בספטמבר, 1938: שלושים ושמונה רשימות, 4,825 הוצאו להורג.

היו תאריכים ומספרים רבים כל כך, שלא היה אפשר לזכור אותם, או למצוא בהם פשר. בחלק מהרשימות היה הרכב האנשים ספציפי.

ב-20 באוגוסט, 1938, חתמו סטלין ומולוטוב ביחד על רשימה של חמש עשרה נשים שסווגו “נשות אויבים”. עשר מהן היו עקרות בית ושתיים – סטודנטיות. כולן הוצאו להורג. בעליהן, שנאסרו בשלב מוקדם יותר, הוצאו אחרי כן להורג. רשימות אחרות נראו לגמרי שרירותיות, גם אם המוח התאמץ למצוא בהן היגיון כלשהו.

לידיה צ’ורובסקיה, סופרת שבעלה הפיזיקאי הוצא להורג ב-1938 והוא בן שלושים ואחת, זעמה כנגד הניסיון הזה למצוא משמעות באבסורד:

“האמת הייתה פרימיטיבית ועקובה מדי בדם. השלטון תקף את אזרחיו בלי שום סיבה נראית לעין, הכה, עינה והוציא אותם להורג. איך היינו אמורים להבין את הסיבה לגחמות הללו? אם קולטים שלא הייתה שום סיבה, שהם עשו זאת “ככה סתם”, שהרוצחים רצחו רק משום שזאת הייתה משימתם; הלב, גם אם שום קליע לא חדר לתוכו, נקרע.”

***

“לבני אדם הכי קשה ללמוד על עצמם,” כתב אלכסנדר אטקינד, אחד החוקרים המעמיקים ביותר, שבחן את החוויה התרבותית הפוסט סובייטית. אטקינד כתב על הזוועה הייחודית לתקופה הסובייטית:

‘הקורבנות והפוגעים השתייכו לאותן משפחות, לאותן קבוצות אתניות ולאותן שושלות… אם בשואה חיסלו הנאצים את האחר, הטרור הסובייטי היה התאבדותי. אופיו של הטרור, שהיה כרוך בפגיעה עצמית, לא אִפשר את קיומם של שלושה סוגי האנרגיה המאפיינים עולם פוסט-אסוני: השאיפה הקוגניטיבית ללמוד על האסון; הרצון הרגשי להתאבל על הקורבנות; והרצון לחפש צדק ולנקום בפוגעים… האופי התאבדותי של הפשעים הסוביטיים לא אִפשר את הנקמה, והקשה מאוד על הלימוד.”

איך המשטר הטוטליטרי השתלט שוב על רוסיה?

בספר  The Future Is History: How Totalitarianism Reclaimed Russia שראה אור בניו יורק לפני שנה, משיבה מאשה גסן (Masha Gessen), עיתונאית יהודייה ילידת רוסיה ואזרחית ארצות הברית, על השאלה. היא עושה זאת באופן מקורי ומרתק, בספר עב כרס, 555 עמודים אורכו (באנגלית, הוא לא תורגם לעברית), שבו היא עוקבת אחרי המהלכים ההיסטוריים, ולצדם גם אחרי קורות החיים של שבעה צעירים, ילידי שנות ה-80, ובמידה מסוימת גם אחרי אלה של בני משפחתם הקרובים. הסיפור האישי המשתלב בסיפור הכללי מרתק, שכן הוא פותח צוהר אל המציאות הפרטית, אל מה שעבר על אנשים ועל השפעתה הישירה של ההיסטוריה על חייהם.

אחת הדמויות שהיא חוקרת היא ז’אנה, בתו של בוריס נמצוב, מדינאי רוסי ממוצא יהודי שכיהן כסגן ראש ממשלת רוסיה, והיה לימים לאחד ממתנגדיו העיקריים של פוטין, עד שנרצח ביריות במרכז מוסקבה.

באחרית הדבר לספרה מספרת גסן כיצד דלתה מגיבוריה את סיפוריהם האישיים, חקרה וראיינה אותם, שאלה אותם אינספור שאלות, והשתמשה בחומרי החיים שסיפקו לה כדי לבסס את הרקע להתרחשויות. גסן עוקבת בפרטי פרטים לא רק אחרי חייהם של אותם שבעה אנשים פרטיים, אלא גם אחרי המהלכים שבהם ברית המועצות התפרקה, אחרי השנים המעטות שבהן הייתה אשליה שרוסיה פונה לקראת משטר דמוקרטי, ואחרי התחדשות השלטון הטוטליטרי.

התובנות שהיא מעלה בספר רבות לאינספור, מרתקות, ולפעמים גם מפחידות את מי שקורא אותן בעיניים פקוחות אל מציאות חיינו.

בפרקים הראשונים מתארת גסן בפרוטרוט את החיים ברוסיה הסובייטית. את הכורח התמידי של האזרחים לחוש תמיד, כעניין של חיים ומוות, “לאן נושבת הרוח”, ואת הפסיביות הכנועה של אנשים שבמשך שנים רבות “אפשרו לממשלה לסכן את חייהם ולא עשו דבר” (היא מדגימה זאת בין היתר באמצעות סיפור אסון הכור הגרעיני בצ’רנוביל).

“הומו סובייטיקוס”, כפי שהיא מכנה את האזרח הסובייטי, נאלץ להיות סתגלן, שכן כל חריגה מהנורמה “השתייכה לאחת משתי קטגוריות: עבריינות או מחלת נפש”. ברוסיה הסובייטית לא היה מקום לפסיכולוגיה. כל התנהגות אנושית הוסברה באמצעות כלי אחד פשוט: התיאוריה הביהביוריסטית של פבלוב, הדוגלת בסיבה ותוצאה. בניגוד לתפיסה הסוציאליסטית, לא היה ברוסיה הסובייטית שום שוויון בין האזרחים: “מדינה שנולדה מתוך מחאה נגד אי שוויון יצרה את אחת השיטות הנוקשות והסבוכות ביותר של זכויות יתר שהעולם ראה אי פעם”. גסן מתארת בפרוטרוט את המעמדות ואת הפריבילגיות המופלגות שזכו בהן (שנטלו לעצמם!) החזקים, כלומר – מי שנמנו עם המנגנון השולט. הייתה לכך אפילו רציונליזציה: “את העיקרון המרקסיסטי של ‘כל אחד עובד על פי יכולתו, כל אחד מקבל על פי צרכיו’ החליפו בגישה פרגמטית יותר…”, שכן “יותר מכול, העריכו הבולשביקים את עצמם”. המדינה התערבה בכל פרט בחיי האזרחים. כך למשל, כשביקשו להגדיל את האוכלוסייה, עודדו את האזרחים לקיים יחסי מין מחוץ לנישואים.

השינוי הגיע כשאקטיביסטים החלו להתנהג בצורה לא סובייטית. למשל – לא בלמו את עצמם, ולא נבהלו, אלא התעלמו מהאיומים שהפנו נגדם. אחד האנשים המייצגים את הכוחות החדשים שהתעוררו בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 היה חוקר בשם לֶבָדָה, מראשוני הסוציולוגים הרוסיים, בשלהי קיומה של ברית המועצות. לֶבָדָה התקשה מאוד לקיים את מחקריו הראשונים, שכן שנים של צייתנות וקונפורמיות שיתקו את היכולת לשאול שאלות ולהשיב עליהן: “איך אפשר לנהל שיחה שהשפה הנדרשת לקיומה אינה קיימת?” מרתק לראות כיצד לֶבָדָה וצוות חוקריו לימדו את עצמם לעקוף את הקשיים. אחת השאלות שהם ניסחו למשל הייתה “איך לדעתך יש לנהוג עם קבוצות חריגות באוכלוסייה” (כלומר – “רוקרים” ו”היפים”: מי שמגדלים שיער ושרים לצלילי גיטרה חשמלית, והומואים). מהתשובות לשאלה הופתעו החוקרים לגלות כי האדם הסובייטי החל להיפתח יותר אל הזולת: “רק” שליש מהמשיבים סברו שיש להשמיד את ההומואים…

אחד הניתוחים המעניינים של אותו סוציולוג עסק במצבו הנפשי של האדם הסובייטי, שמעוצב מתוך עמדות סותרות שבהן הוא מחזיק בו זמנית. למשל: מצד אחד חייו הנפלאים של האזרח הסובייטי נובעים במידה רבה מגודלה העצום של ארצו. מצד שני, ברור לכול שהרוסים נעלים יותר על בני כל הקבוצות האתניות האחרות. “הסתירות המהותיות הללו,” הסביר לבדה, “אילצו את האזרח הסובייטי לחלק את התודעה שלו למקטעים שיכילו אותן.” כדי לחזק את טענתו שאל לֶבָדָה מושג מתוך ספרו של ג’ורג’ אורוול, 1984: “doublethink” – “דוחושב”: היכולת לחשוב מחשבות סותרות בעת ובעונה אחת, לשקר, ובה בעת לדעת את האמת, להחזיק בשתי דעות שמבטלות זו את זו, ולהאמין בשתיהן.

“האדם הסובייטי לא עבר אינדוקטרינציה. למעשה, לא היו לו דעות משמעותיות על שום דבר. עולמו הפנימי הורכב מסתירות, מטרתו הייתה לשרוד, והאסטרטגיה שלו הייתה – משא ומתן תמידי – ההפצה האינסופית של משחקי ‘דוחושב'”.

גסן מתארת את תחילת תהליך הפרסטרויקה: יציאתה של ברית המועצות מאירופה המזרחית. לטענתה, גורבצ’וב, שהחל בכך, לא העלה בדעתו שהתוצאה תהיה התפרקותה של ברית המועצות.

אחד השמות החשובים ביותר עולה לראשונה בהקשר זה: “סוכן של הקג”ב שהוצב במזרח גרמניה, בעיר דרזדן, סיפר לימים כי החוויה הייתה מפחידה ומשפילה. שמו של הסוכן היה ולדימיר פוטין”.

מרתק לעקוב אחרי התהליך שבו ילצין תפש את מקומו של גורבצ’וב, ואיך פוטין הצליח לכבוש לעצמו עמדה של כוח, ולקרוא על הבלבול שבו חיו רוסים בתקופת הביניים הראשונה: “השאלה ‘האם ברית המועצות עדיין קיימת?’ פתחה באותם ימים כל שיחה.” מאחר שגסן עוקבת בספר אחרי חיי היומיום של שבעת גיבורי הספר, אנחנו חווים את התהליכים שהתרחשו גם מתוך הפרספקטיבה האישית שלהם. כך למשל, כשהתחולל ניסיון למרד נגד גורבצ’וב, אנו רואים זאת מנקודת המבט של אותם אנשים שראו את הטנקים, ולומדים מה חשבו ואיך הגיבו. דוגמה אחרת: כשברית המועצות התפרקה, “מאשה ואמה נסעו ברכבת לפולין, וברשותן דרכונים תקפים של מדינה ששוב אינה קיימת.”

באוגוסט 1991 ניסו נאמני המשטר הסובייטי לבצע פוטש, מאחר שהתנגדו לצעדי הפתיחות שאותם נקט מיכאיל גורבצ’וב. השידורים הרגילים הופסקו, ובטלוויזיה הוקרן “אגם הברבורים”. מאשה גסן מתארת זאת, כאמור, מנקודת המבט של כמה מהדמויות שאחריהן היא עוקבת. אפשר לראות את הרישום שהותירו אותם ימים בציור “אגם הברבורים” של זויה צ’רקסקי, שאת תערוכת היחיד שלה במוזיאון ישראל  כדאי מאוד לראות.

מי שחשב שהתפרקותה של ברית המועצות תבטיח לרוסים שלטון אחר, דמוקרטי, התבדה. גסן מתארת את התהליך הקצר יחסית שבו הבחירות הדמוקרטיות נהפכו לפארסה, הצגה והעמדת פנים. “הן נראות כמו דמוקרטיה מערבית, אבל התחושה שעוררו דמתה יותר לברית המועצות”. המחאה הציבורית הנרחבת דוכאה בכוח. רוב המתנגדים למשטרו של פוטין הועלמו, או עזבו את רוסיה. התחושה של רבים ברוסיה היא כי “אין עתיד”.

אחרי שנמצוב נרצח נשאלה בתו אם אביה איים על משטרו של פוטין. “כמובן,” היא אמרה. “יש לכם השקפה דו ממדית כל כך על העולם. עליכם להביט לעומק הדברים. לבחון את המשטרים הטוטליטריים ברחבי העולם. המתנגדים יוצאים לגלות. תראו כמה אנשים עזבו את רוסיה, כמו קספרוב, או שהם בכלא, או במעצר בית, או שנרצחו… כל מי שיש לו דעה משלו, מאיים על המשטר הטוטליטרי”.

אחת הדמויות שגסן עוקבת אחריה מקרוב היא מרינה ארוטיוניאן, פסיכואנליטיקאית שמתארת את אחת המטופלות שלה, אישה שחיה בתחושה של מתח מתמיד.

ארוטיוניאן מסבירה: “המדינה כולה חיה בחרדה. זה התכסיס הנושן ביותר בספר – אפשר לשלוט באנשים שנתונים במצב תמידי של בעתה, כי היא גוזלת מהם את התחושה שיש להם שליטה. זאת לא חרדה מהסוג שמניע אנשים לפעולה ולהישגים. זאת חרדה שחורגת מעבר ליכולת האנושית. כמו מה שמרגיש הורה שבתו הנערה לא שבה הביתה בזמן. בבוקר כבר אזלו לך ההסברים ההגיוניים, אתה כבר לא יכול להעמיד פנים שהיא החמיצה את הרכבת האחרונה ונשארה לישון אצל חברה, ושהסוללה בטלפון שלה נגמרה. אתה נותר לבדך עם הפחד. שוב אינך מסוגל לשבת בשקט או לחשוב בהיגיון. אתה נסוג רגשית, ואחרי זמן מה אתה מסוגל רק לצרוח, כמו תינוק חסר אונים ומבוהל. אתה זקוק לאדם מבוגר, לדמות סמכותית. כמעט כל מי שייקח לידיו את השליטה יתאים. ואז, אם אותו אדם יבקש להישאר בשליטה, הוא ידאג שאתה תמשיך לחוש חסר אונים. המדינה כולה חשה חסרת אונים. יכולת להיווכח בכך אם הדלקת את הטלוויזיה. כולם צווחו שם כל הזמן. היו תוכניות שיח – כך הן נקראו – שבהן אדם אחד או שניים שייצגו לכאורה שני צדדים של סוגיה כלשהי צווחו זה על זה במשך שעה או חצי שעה…”

ההפחדה. החרדה. השליטה. הצווחות. האומנם אפשר לראות את כל אלה רק ברוסיה?

קישור לספר באמזון. בלחיצת כפתור אפשר לקנות אותו ולקרוא במחשב, בטלפון החכם, או בטבלט, באפליקציה של קינדל, שהיא עצמה חינמית. מומלץ בחום!.

אולג הוא פרמדיק. אשתו קטיה היא אחות בחדר מיון. האנשים שבהם השניים מטפלים אינם בקיאים בסולם ההיררכי של עולם הרפואה. מבחינתם כל מי שמטפל בהם הוא “רופא”. יחד עם זאת, גם אין למטופלים מושג באיזו מסירות – עד כדי סיכון עצמי – אולג מטפל בהם, וכמה בקיאות רפואית וידע נרחב הוא מפגין. מבחינת היכולת שלו היה ודאי יכול להיות רופא. הוא זה שמאבחן התקף לב במקום שבו הרופאה טועה לחשוב שמדובר בדלקת בלבלב. הוא יודע גם כיצד להתמודד עם חולים מדומים, לנטרל את תובענותם ובה בעת לעורר בהם את התחושה שהם זוכים לטיפול רפואי של ממש.

אבל מסירותו המופלגת נתקלת בשתי התנגדויות: לאשתו נמאס להרגיש שהוא מתעניין בחולים (ובשתיית אלכוהול) יותר מאשר בה, ולמנהל של שירותי החירום יש תביעות הנובעות מרפורמה רפואית ממלכתית חדשה. המנהל קובע נהלים שמתנגשים עם ההיגיון הבריא ועם הצרכים האמיתיים של המטופלים. כך למשל, נאסר על צוות האמבולנס להקדיש לכל מטופל יותר מעשרים דקות, ועליהם להגיע רק אל מי שהמוקד שולח אותם. “ואם אני נתקל בתאונת דרכים, אני אמור להתעלם מהפצועים?” שואל אחד מעמיתיו של אולג, והמנהל משיב שכן, כך בדיוק עליהם לנהוג.

אלה הדילמות העומדות בבסיסו של הסרט הרוסי “הפרעות בקצב הלב”, מאת הבמאי בוריס חלבניקוב. הסרט זכה עד כה בשלל פרסים, ביניהם – הפרס הראשון בתחרות “כרמל” בפסטיבל הסרטים חיפה  2017, פרס השחקן בפסטיבל קרלובי וארי ופרס השחקן בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בשיקגו. אפשר בהחלט להבין את השופטים שהעניקו לו את הפרסים, שכן מדובר ביצירה מדויקת מאוד. קל להיסחף אחרי הסרט, כי כל מה שמתרחש בו נראה מפורט ומגוון מאוד. הדמויות משכנעות, הסיטואציות אותנטיות, הכול מצטייר אמיתי, ממש כאילו שהמצבים וקטעי העלילה מתרחשים לנגד עינינו, ולא כסצנות מבוימות. אין בו קלישאות, ולכן אי אפשר לדעת מראש לאן הוא לוקח אותנו.

את הצופה הישראלית עניין במיוחד להיכנס אל חייהם של האנשים הללו. לראות מה מעניין אותם, איך הם מדברים זה עם זה, ובמיוחד – כיצד הם חיים. האמבולנס נשלח כל פעם לאזור מגורים אחר, לדירת מגורים שונות – פעם אל זקנה בודדה, פעם אל משפחה חד הורית שיש בה רק אימא וילדה קטנה ומבועתת, ובפעם אחרת אל משפחה שכוללת שלוש נשים מבוגרות וגבר. כמו כן, אנחנו “מוזמנים” שוב ושוב אל הדירה שבה גרים אולג וקטיה. מדהים להיווכח איך נראים החיים ברוסיה, כפי שהם משתקפים בסרט: הדירות, למשל, זעירות במידה בלתי נתפסת, נראות לא פעם ממש כמו בציוריה הנפלאים של זויה צ’רקסקי, שתיעדה את החיים ברוסיה הסובייטית. (אפשר, וכדאי מאוד, לראות אותם בתערוכת היחיד שלה, “פרבדה”, המוצגת בימים אלה במוזיאון ישראל).

כמו בסיפורים המוכרים על הווי החיים ברוסיה, גם בסרט אפשר לראות איך קבוצה של חברים מתארחת במטבח זערורי, איך הם מעבירים ביניהם בקבוקי משקה, שרים, צוחקים, מתלוצצים, והכול סביב שולחן שבממדיו המוכרים לנו כאן בישראל מספיק אולי לשני אנשים. הנה האינטימיות הרוסית, שמחת החיים, וגם השכרות הבלתי נמנעת.

“הפרעה בקצב הלב” הוא סרט סוחף. חסרונו היחיד בדמותה הלא לגמרי מפוענחת של קטיה, שמצטיירת כמעין נסיכה קפואה וכעוסה. רק בסצנה אחת לאורך הסרט היא מפשירה, מחייכת, שרה, אפילו משתטה, ורק אז אפשר להבין מדוע אולג מאוהב בה כל כך. ומדוע היא, כך מסתבר, אוהבת אותו, אף על פי שהיא מאיימת כל הזמן להיפרד ממנו?

דווקא הוא, שבתחילת הסרט נראה כמו שתיין דוחה, מתגלה בהדרגה במלוא עוצמתו. לקראת הסוף אי אפשר שלא להתפעל ממנו, מהעמדה המוסרית והרגשית שהוא מציג, ומהצורך העמוק שלו לחתור לאמת ולא לוותר עליה.

מדובר, אם כן, בסרט שבהחלט לא כדאי להחמיץ.

בשנות השמונים שודרה בארץ הסדרה “דקלוג” של היוצר הפולני קשישטוף קישלובסקי: עשרה סרטי טלוויזיה בשחור-לבן, שהתרחשו כולם באותה שכונה מגורים סובייטית: שיכוני עוני של רבי קומות שאכלסו אלפי אנשים קשי יום. בתודעה הוטבעה סביבת המגורים והאומללות האפרורית ונקשרה בחיים שברית המועצות יצרה לתושבים ולעמים שבהם שלטה.

הספר השעה לילה מתרחש במקום שונה, אבל במציאות דומה. אפילו העטיפה והצילום שעליה מזכיר את החוויה הוויזואלית של ה”דקלוג”: גם כאן שיכונים אפורים שדלותם ועליבותם זועקת.

אנה אנדריבנה − “אני משורר” היא קוראת לעצמה (ומחקה בכך את מרינה צווטייבה ואת אנה אחמטובה שטענו כי משורר הוא אדם נטול מגדר) היא בת, אם לשניים, ובעיקר סבתא. היא שקועה בתמרונים אינסופיים ובלתי אפשריים שנועדו לספק אוכל לנכדה האהוב, הרעב, ובה בעת להעניק מקום מקלט לבנה שיצא מהכלא, לבתה שיולדת שוב ושוב ילדים מחוץ לנישואים, ולאמה הסנילית, שמאושפזת במוסד פסיכיאטרי.

על פרטיות, על הצרכים שלה עצמה, אין כמעט מה לחלום. פעמיים קורה שהיא מגיעה לדירתה הזעירה ומגלה ששקט שורר בה. רק כשקוראים את תיאור תחושת הרווחה והאימה המלווים את השקט הלא צפוי אפשר להבין את מידת הקושי הכרוך במגורים המשותפים המאולצים הללו, שלושה דורות בכפיפה אחת, בשטח שאינו מותיר לאיש מרחב מחיה. (אורח החיים הזה, שרבים מתושבי ברית המועצות לשעבר הביאו אתם, מסב בלי ספק סבל רב, שטרם הובע די הצורך בספרות הנכתבת בעברית).

מפתיע להיווכח שעל אף הייסורים המתוארים ברומן שלפנינו, הוא אינו מסב לקורא כאב, אלא סוג של הנאה אסתטית, וזאת מכיוון שהוא מפתיע, רווי הומור, ובכל זאת – ססגוני מאוד.

הרומן נכתב כמונולוג ארוך המגיע מתודעתה של הסבתא, ומתבסס בלי ספק על חייה של הסופרת שאמרה פעם כי “הספרות הרוסית היא מעין דת – המתבססת על עמדתם המוסרית של סופרים, ועל הסבל שלהם.” חייה, אכן, לוו בסבל רב: אביה נטש את אמה שנה  אחרי שפטרושבסקיה נולדה, ב1938. בתקופת הטיהורים של סטלין נאסרו בני משפחת אמה וחלקם הוצאו להורג. בימי מלחמת העולם השנייה היא ואמה הצליחו לשרוד, אבל סבלו חרפת רעב, ואחרי המלחמה נאלצו בני המשפחה לגור בחדר אחד בדירה הגדולה שהייתה שייכת להם בעבר, ושאותה נאלצו לחלוק עם עשרות דיירים אחרים, בדומה למה שקורה ברומן שלפנינו.

עלילתו נעה לכל עֵבֶר, אל העבר, העבר הרחוק, ואפילו אל העתיד. יש בו זיכרונות של אירועים שהתרחשו, המתערבבים עם מה שאולי יקרה, קטעי יומן המלווים בהערות ציניות ומצחיקות מאוד, קטעי התרחשות שמתוארת בעודה קורית, ממש לנגד עינינו. הכתיבה וירטואוזית, מסחררת, ולרגעים גם מבלבלת ומתעתעת. לא תמיד ברור מיד על מה בדיוק חושבת הדוברת – על עצמה? על אמה? על חתניה או ילדיה או חבריהם? בכל מקרה, התמונות המצטיירות אינה מרפות, הן רודפות, נושכות, רגע אחד משעשעות, רגע אחר עוצרות נשימה. חזק במיוחד אחד המונולוגים שבאים לקראת הסוף: אנחנו עוקבים אחרי זרם המחשבות של אנה בשעה שהיא מתארגנת כדי לאסוף בלית ברירה את אמה מהמוסד שבו היא מאושפזת. לאן בדיוק תביא אותה? לדירת הזעירה שגרים בה כבר שלושה תינוקות ואמם? שבנה מבקש לחזור אליה? שלה עצמה אין בה מקום? אבל אם לא תיקח אליה את האם, תמות זאת באיזה בית חולים נידח, במרחק שלוש שעות נסיעה. וגרוע מכך: הקצבה שהיא מקבלת  בשמה תופסק, והרעב יגבר. הנה למשל קטע מתוך המונולוג המוטרף, הקדחתני, האותנטי כל כך: “אבל צריך לקחת לה משהו ללבוש, כן, כן, כן, והיא רזה, הבגדים שלי יתאימו לה, אח, וזה לא מכובס, מה לעשות, זה לא מכובס, והבגד ההוא קרוע, ולא נוח, אח, זה הרגע שבו המחסור מגיח החוצה, דלות ועוד פעם דלות, ודלות זה קודם כל לבנים, קרעי-קרעים מלכתחילה, איך אביא לה את זה, נו טוב, חזייה היא כבר לא צריכה, אף על פי שאצלם זה מקובל, יש זוג אחד של תחתוני טריקו, תודה לאל, כמעט חדשים, בתחתית, ממש בתחתית, למקרה שיבוא רופא, איזה אושר, עד דמעות, כן, ועכשיו?” וכך אנו מלווים אותה באריזה, בדרך, בחששות, באימה, בתקוות, בזוועה של המציאות הנגללת לעינינו ככל שהיא מתקדמת לעבר בית החולים.

הסופרת כותבת, כך נראה, הכול, כדי להביא אותנו אל הדוברת, ממש: “אל תתנועעי,” היא אומרת לזקנה, “אל תכופפי את הברכיים, אבל איך אסחב אותך, הו, סונצ’קה, תודה, גְלוּמְגְלוּמְגְלוּמְ, טיפות ולריאן זה נס, בחיים שלי לא שתיתי שום דבר חזק מוולריאן, אה, אח, סונצ’קה, אבל איך אסחב אותה, היא לא מסוגלת ללכת, אמרת שמכונית בדרך לכאן, אולי אפשר לומר לנהג שאנחנו לא צריכות מחוץ לעיר אלא הרבה יותר קרוב…” לרגעים נדמה שזהו לא מונולוג כתוב, אלא כזה שממש נאמר באוזנינו, כמו על במה. (אין ספק שאפשר לעבד את הסיפור הזה למונודרמה מרתקת!).

חלק אחר, שבו נוקטת הסופרת שיטה שונה, הוא זה שבו היא מצטטת קטעים מיומנה הנסתר של הבת שאותו מצאה במקרה, ועל מה שכתוב שם היא מוסיפה את הערותיה הלגלגניות: הבת כותבת:  “[הוא] שתה תה” האימא מוסיפה: “(גיהק, השתין, חיטט באף; א.א.)”; הבת כותבת: “[הוא] ישן שוב בשקט, ואני אהבתי אותו בנאמנות וברוך והייתי מוכנה לנשק לו את הרגליים – מה אני ידעתי? מה אני ידעתי?” האימא מגיבה: “(תרחמו על האומללה; א.א)”, וכן הלאה, לאורך כמה עמודים.

לצד הספציפיות של המקום (רוסיה הקומוניסטית, מוסקבה) והתקופה שבה מתרחשת העלילה (שנות הארבעים), השעה לילה נוגע גם בנושאים אוניברסליים – הקשר שבין סבתא לנכד, נאמנות בין בני משפחה קרובים, יחסים בין חמות לחתנה (באחד הקטעים המדהימים המספרת מופתעת מכך שחתנה אוהב את נכדו התינוק ומטפל בו, עד כדי כך שהיא חושדת בו שהוא גיי, ומזעזעת את בתה, וגם את הקוראת(!)…) ובין אמהות לבנות. יחד עם זאת, אי אפשר היה לשנות את הרקע שבו הסיפור מתרחש והוא משתלב בו כמרכיב בלתי נפרד ממנו: הדירות הצפופות מדי שהמתח גואה בהן, המבוגרים המיוסרים, הילדים כפויי הטובה, החשדנות (כשאנה פוגשת אישה שמצוידת בכל טוב, “כרטיס הגרלה, מכונית, סוכריות תוצרת חוץ”, היא אומרת לעצמה ברמז אילם “הכול ברור”, כלומר – ברור לה שהאישה היא פונקצונרית כלשהי של השלטון), הרעב, העוינות, קמצנותם של האנשים המקושרים שידם משגת והאוכל מצוי על שולחנם, הייאוש וחוסר התקווה של העניים, כל אלה הם מהותו של הרומן.

חרף מעלותיו, התעוררה בי מדי פעם במהלך הקריאה תחושה שלא את כל מה שהספר הזה מביע אני, כקוראת ישראלית, יכולה להבין לעומק. יש בו לא מעט רמיזות תרבותיות שהמתרגמת, דינה מרקון, הקפידה לבאר, אבל חלקן בכל זאת אובדות. כך, למשל, ציטוט מתוך  פושקין שאצל הקורא הרוסי מעורר מן הסתם עולם שלם של אסוציאציות, לקורא העברי נשאר מעורפל, גם אחרי ההנהרה: “רֵעוּת הבעל הכבדה”. (הוא לקוח מתוך התרגום הנחשב מאוד של שלונסקי לפואמה “יבגני אונייגין”). לעומת זאת, משחק ילדים שהמתרגמת מכנה אותו “אולרים”, מסבירה את חוקיו בהערת שוליים ומתארת כיצד שיחקו אותו, התקיים בעבר גם בישראל וכונה “כיבוש ארצות” או “שטחים”. (משום מה המילה מנוקדת בספר כך: אוּלרים, בשורוק, והניקוד הנכון הוא בחולם: אוֹלרים). יש גם סוגיות שאי אפשר כנראה לתרגם. אחת מהן, למשל, עולה כאן: “כבר התרגלתי אליו בלבי וקראתי לו ‘הנבלה שלנו’, כנראה כחריזה למילה העתידית ‘אבא’.” אני מניחה שברוסית המשפט הזה אינו סתום ומוזר, כי הוא רומז על חריזה כלשהי, שבעברית אינה קיימת. במקום אחר נפלה אולי טעות: המספרת שואלת את הנהג “‘סלח לי בטובך, איך תיסע?'” והוא משיב: “למוסד לחולים כרוניים מספר חמש.” האם מסתתרת כאן איזו אלוזיה לא מובנת, או שהמילה “איך” הייתה פשוט צריכה להתחלף במילה “לאן”? אין לדעת.

השעה לילה הוא הספר הראשון שרואה אור בהוצאה החדשה “לוקוס”, שהמקימה שלה, שירה חפר, הייתה שותפה בהוצאת “זיקית”, אך נפרדה ממנה לפני כמה חודשים.

“מטרת הסדרה היא להיות גשר המחבר את אוהבי הספר בישראל להתרחשות הספרותית בעולם בזמן אמת”, נכתב בדש האחורי של הספר שלפנינו. על הסופרת לודמילה פטרובסקיה, נכתב בדש הקדמי כי חרף גילה המופלג היא פנתה לאחרונה לקריירת זמרה, ומופיעה כזמרת במועדוני לילה ובאולמות גדולים ברוסיה וברחבי העולם. השעה לילה התפרסם לראשונה ב1992, “והקנה לה את שמה כסופרת חשובה”. הבחירה בו, חרף ההסתיגויות הקלות, מבשרת טובות.

מה קורה למי שרודף צדק במקום שבו שולט טרור? האם יש סיכוי לחולם תמים לגבור על האימה השוררת סביבו? האם כדי להצליח במשימתו יוכל לגייס את שיתוף הפעולה של הזרים שלמענם הוא פועל, או שאלה ייכנעו לפחד שבאמצעותו אילפו אותם לצייתנות עיוורת, ויסרבו להסתכן ולעזור לו? האם מי שהיה חייל נאמן ורצח שוב ושוב “למען המדינה” את כל מי שהגדירה בפניו כאויביה, גרמנים ואחרי כן גם את בני ארצו, יוכל לשנות את דרכיו, להתחיל לחשוב באופן עצמאי, להתכחש לעברו, להתפכח?

על כל השאלות הללו מנסה להשיב הספר ילד 44, רומן מתח שעלילתו מתרחשת בברית המועצות, בימי השלטון של סטאלין.

טיבו של ספר מתח שהוא פועל בתוך נוסחאות מוכנות מראש: ישנם בו תמיד הטובים והרעים, והטובים חייבים לנצח. ככל שהקריאה מתקדמת נהיר לו לקורא שההתרה קרבה ובאה, שיגיע הרגע שבו תישמע אנחת הרווחה וההקלה: הפשע פוענח, הרעים נתפסו ונענשו, ובא לעולם תיקון.

אבל בתוך החוקים הברורים הללו עדיין נותר מרחב פעולה שבתוכו יכולים להתרחש סיפורים בעלי ערך. הסוף אמנם צפוי, אבל הדרך אליו מרתקת.

הספר ילד 44 מיטיב ללכת בה. העלילה, שפרטיה מפתיעים כיאות ורצופים בלא מעט מהפכים מעוררי השתאות, היא בעצם מעין קולב שעליו מולבש העיקר: תיאור החיים המחרידים ששררו בברית המועצות בעשור שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, וכעבור עשרים שנה: ימי הרעב המצמית, הבלתי נתפס; המחיקה של כל מה שנראה אנושי וסביר; האימה המחרידה, המחלחלת לכל נקבובית; האובדן של כל מה שאמור להיות יציב; חוסר הביטחון המתמיד והתעתוע הבלתי פוסק: מי שחזק הוא בעצם חלש, מי שמעורר אמון הוא בוגד ומתחזה, רופאים שתפקידם להציל בני אדם מתעללים בהם. הספר מראה את מאבק ההישרדות המתמיד. את הדריכות. את הידיעה שאפילו המחשבות הכי כמוסות יכולות להיות מסוכנות, קל וחומר דברי ביקורת גלויים או מרומזים שנאמרים כנגד השלטונות. ואת השכנוע הפנימי של מי שהיו חלק ממנגנון האימים שהוא חיוני: “ההפחדה נחוצה. הפחד מגן על המהפכה.” הספר מתאר באופן משכנע ביותר את המורא שמטיל שלטון טרור, את הערעור המוחלט שהוא ממוטט גם את מי שמעמדם רם, אלה שנמנים עם שלוחי השלטון, כי אחת דינם: גם להם, כמו לכל האחרים, צפויים הרס, מפלה והשפלה. הם יידרשו לעבוד כל יום משעות הבוקר עד חצות הלילה, כי סטאלין מתקשה לישון, הם יתאכזרו לחלשים מהם, אבל במוקדם או במאוחר ימצאו את עצמם בדיוק במקום שבו היו קורבנותיהם עד לפני זמן לא רב, והם יבגדו בזולת כדי להגן על בני המשפחה שלהם, ואז יבגדו גם בבני המשפחה, כדי להציל את עצמם, אך לשווא.

ילד 44 נוגע בעיקרו בתרמית שבה עוסקת המדינה הטוטליטרית, וחושף את הפער המזעזע בין המציאות למראית העין המשווקת לתושבים. מדובר בו על עשרות ילדים שנרצחים ברחבי רוסיה במשך כמה חודשים. הדמיון בין המקרים מעיד על קיומו של רוצח סדרתי שאחראי לכולם, אבל החוקר שמנסה לחשוף את האמת נהפך לאויבו של השלטון, שהרי מעשים כאלה לא ייתכנו במקום שהחיים בו מוצגים כמושלמים, ומי שמנסה לטעון אחרת הוא פושע, שכן השליט אינו יכול להרשות לנתיניו לדעת את האמת. יספרו לציבור בדיות, יערפלו את תודעתו בהונאות, יבלבלו אותו בנתונים שקריים ויסתירו ממנו בכל דרך נתונים חשובים שאי ידיעתם יכול לפגוע בו, וכל זאת כדי לשמור על התדמית הרצויה לשלטון.

אחד ה”טובים” בספר מציג את הדילמה של מי שנאבקים נגד ההטעיה והתרמית. אלה שמבקשים לחשוף את האמת, למנוע את הפגיעה בקורבנות הבאים. וכך הוא שואל: “לא ככה זה מתחיל תמיד? יש לך מטרה שאתה מאמין בה, מטרה ששווה למות בשבילה. בתוך זמן קצר היא נעשית מטרה ששווה להרוג אנשים חפים מפשע בשבילה.”

כל השאלות הללו: האם המדינה מסתירה את האמת מפני התושבים? האם מטרה נכונה ומוסרית מצדיקה הרג של חפים מפשע? אינן יכולות שלא להדהד שאלות אחרות הנשאלות בתוך מציאות החיים של מדינה אחרת לגמרי, דמוקרטית ורחוקה בזמן ובמקום מרוסיה של אמצע המאה ה-20.

הספר ילד 44 היה מועמד לפרס בּוּקֶר בשנת 2008. תרגומו לעברית ראה אור ב2009, והוא עובד השנה לסרט קולנוע. לידיה של הקוראת הנאמנה הגיע רק בימים אלה, אבל היא יכולה להעיד על כך שערכו והעניין שהוא מעורר לא התפוגגו עם השנים שחלפו מאז שהופיע לראשונה.

בשלהי קיומה של האימפריה הסובייטית, זמן קצר לפני שברית המועצות התפרקה סופית ומסך הברזל, שנראה עד אז בלתי עביר ונצחי, התפוגג, הגיעה לישראל לביקור אזרחית מאחת הרפובליקות. פתאום אפשר ומותר היה לנסוע, לצאת ולשוב. התיירת מברית המועצות ביקרה אצל מארחיה הישראליים, חברים קרובים שעזבו את ארץ מולדתם כמעט עשרים שנה לפני כן, ולא האמינו שישובו עוד וייפגשו אתה.

בתום אחד הימים שבהם שהתה התיירת בישראל חזרו היא ומארחיה מיום ארוך של טיולים ברחבי הארץ. המארחת הפטירה בדאגה: “אין שום דבר לאכול בבית!”, ומיד שלפה מהמקפיא כמה שקיות של מזון קפוא, צ’יפס, שניצלים, לקט ירקות. תוך זמן לא רב הונחה על השולחן ארוחה מגוונת ומשביעה, שהדהימה את האורחת.

“אצלנו,” היא הפטירה חרש, “כשאומרים שאין שום דבר לאכול, הכוונה שאין, ממש אין כלום!”

הספר אמנות הבישול הסובייטי מתאר את החיים בברית המועצות, ואת התפוררותה של המעצמה, מנקודת מבט שעשויה להיראות שולית: אוכל, בישול והמאכלים הקשורים בהיסטוריה המודרנית של ארצה. אפילו שמו של הספר מטעה. עד כדי כך, שאיש שהבישול ממנו והלאה שאל אותי אם יש בו רק מתכונים, או שגם אותו הספר הזה יכול לעניין.

התשובה: זהו ספר מרתק, ולא רק למי שחובב בישול. אדרבא, במהלך הקריאה צוברים המאכלים השונים משמעות כמעט טרנסנדנטלית. אוכל בספר הזה הוא הרבה יותר ממזון שיש לו תפקיד פונקציונלי גרידא. הוא מבטא ומשקף תהליכים היסטוריים, תשוקות עמוקות, צרכים וגעגועים.

הספר עוקב אחרי קורות ברית המועצות, החל בעשור הראשון של המאה העשרים, ימי לנין, סטלין, חרושצ’וב, וכל המנהיגים שבאו אחריהם. כל עשור זוכה לפרק, והכותרות האירוניות מעידות על התוכן: הנה כמה דוגמאות: “שנות השלושים: תודה לך, החבר סטלין, על ילדותנו המאושרת”, “שנות השישים: קלחי תירס, קומוניזם, קוויאר”, “שנות השבעים: המיונז של מולדתי”… “האוכל”, מצטטת המחברת חוקר מסוים, “הגדיר את האופן שבו הרוסים התמודדו עם ההווה, דמיינו את העתיד והתחברו לעבר”.

אניה פון ברמזן גלתה ממוסקבה כשהייתה בת עשר, ביחד עם אמה, שהייתה כל חייה דיסידנטית מושבעת, התנגדה בכל לבה לקומוניזם ולכל מה שהביא עמו. המעבר לארצות הברית נועד, כך הסבירה האם לבני משפחתה שלבם נשבר בשל הפרידה הכפויה, להציל את בתה. מתיאור המציאות ברוסיה שלאחר התמוטטות האימפריה – אניה ואמה הגיעו לשם כמה פעמים לביקורי מולדת – אפשר להניח שאכן “הצילה” את חיי שתיהן. המחברת ואמה מצאו את מקומן בארצן החדשה, אבל תהליך ההתאקלמות, הגעגועים, השינוי החד שחוו, הקשיים המופלגים שאתם נאלצו להתמודד, שוברים את הלב.

הספר כולו חודר אל הלב

ובכלל, הספר כולו חודר אל הלב, גם כשהוא מתאר דמויות ותהליכים היסטוריים, שכן הכול נעשה כמו “מבפנים”, מתוך תחושה של שייכות עמוקה, כאילו המחברת נכחה ממש  בחדר שבו הסביר לנין כי “אנחנו אוהבים להגדיר כל איכר שיש לו מה לאכול כקולאק” (כלומר כעשיר מוצץ דם שדינו תלייה), השתתפה במאורעות ההיסטוריים שאת מהלכיהם היא מתארת: “רגע לפני שנרדמתי נזכרתי איך בפשיטה על ארמון החורף בזז ההמון האלים את מרתף היינות של שושלת רומנוב, שלפי הדיווחים היה הגדול ביותר בעולם והכיל את מיטב התוצרת. ממרחק של כמעט מאה שנים בירכתי אותם מעומק לבי”, ראתה ושמעה את סטלין דוחה בשאט נפש את אזהרותיו של המקור (האמין!) שהזהיר מפני מתקפתו של היטלר: “את ה’מקור’ הזה, נחר בבוז האסטרטג הגדול של המהפכה, כשהוא מסמן בלעג באצבעותיו את המירכאות, צריך לשלוח קיבינימט”, או ראתה את המתורגמן של סטלין התרשל בתפקידו וברגע שבו היה צריך לתרגם את דבריו של צ’רצ’יל לא הצליח לדבר כי מילא פיו באוכל. “השתררה שתיקה מביכה ובעקבותיה גיחוכים וצחוק. עיניו של סטלין רשפו. ‘מצאת לך איפה לאכול ארוחת ערב’, הוא סינן מבעד לשיניו החשוקות לעבר ברז’קוב האומלל. ‘זללן שכמותך, בושה וחרפה!'”

“תחי המהפכה הרוסית!”

הספר מצחיק מאוד. שנינותה של המחברת צצה בכל עמוד. הנה, למשל, היא מתארת ארוחה שבה ניסתה לשחזר תבשיל יוקרתי וקשה מאוד להכנה, ומספרת איך בעיצומו של התהליך “הייתי מוכנה לפשוט על ארמונות, לרסק ביצי פברז’ה. קיללתי את בני שושלת רומנוב, תחי המהפכה הרוסית!” היא מספרת על משלח היד של אביה שבשנות השבעים עבד במאוזוליאום שבו לנין נחנט. הוא עצמו לא הורשה להתקרב אל “הכוכב הראשי”, והותר לו רק להתאמן על גופתו של פושע שנחנק למוות, שאותה היא מכנה “גופת המחמד שלו”. ההומור של פון ברמזן ציני עד כאב, כשהיא מתארת מהלכים בלתי אפשריים בהיסטוריה הבולשביקית: “הייתה קבוצה חלשה שנדחקה לשולי ‘העתיד המזהיר’, קבוצה שנתפסה כמטרד חסר תקנה. במקרה היה מדובר ב-80% מהאוכלוסייה, באלה שהאכילו את רוסיה, באיכרים.” היא מצטטת בדיחות שהיו נפוצות בברית המועצות (“אתה יכול לחתוך לי מאה גרם נקניק?” פונה קונה לקצב. “אין בעיה, תביא את הבשר ואחתוך לך”…; “‘איך נראה היבול של שנת 1963?’ ‘כמו התסרוקת של חרושצ’וב'” שהיה, כזכור, קירח; מה היה אחד המוצרים שנוצרו “לזכר לנין”? מדריך טיולים לסיביר, לאלה שמספרים בדיחות על המנהיג…), מעירה הערות אגב נוקבות: “אלה היו אנשים שבידיהם המגואלות בדם היה נתון גורלה של שישית מאוכלוסייה העולם”, היא מסכמת את תיאור סעודות השחיתות של סטלין שבהן נהג, על פי מורשת הצארים, להתעלל באורחיו רמי המעלה, אילץ אותם להשתכר, לרקוד לפניו ריקודים מגוחכים, הניח עגבניות על כיסאותיהם. היא מנתחת זרמים ותופעות רבי השפעה על חיי הפרט במציאות הסובייטית: “המדינה הלאימה את כל המילים היפות והמשמעותיות, חברות, מולדת, אושר, אהבה, עתיד, תודעה, עבודה – בכל המילים הללו היה אפשר להשתמש רק בצירוף מירכאות אירוניות”, מתארת חלקים כאובים במציאות הסובייטית – מה למשל צפוי לזוג אוהבים, ולאן כבר יכולים חיזוריהם להביא אותם: “שיטוטים חסרי מטרה לאורך שדרות שטופות רוח ומזמוזים לוהטים ברחבות כניסה מוצפות בשתן חתולי, היחסים מתממשים. בין שיחים שורצי נמלים, אם מזג האוויר חמים דיו. לִידה נכנסת להיריון. אם איגור בחור הגון, הם הולכים למשרד הממשלתי לרישום מקרי מוות ונישואים. החיים המשותפים שלהם באושר ובעושר כוללים מעבר ל’חלל המגורים’  של המשפחה שלה או שלו. שם דרים בצפיפות אב שתיין, אם צרחנית, סבתא שתלטנית שהיא אלמנת מלחמה, אח קטן מציקן, חבר בתנועת הנוער ‘החלוצים הצעירים’. החלוץ הצעיר אוהב להציץ בזוג הטרי כשהם מתעלסים. מכאן חיי הנישואים רק הולכים ומשתפרים”. גם כשהתיאורים מצחיקים מאוד, האירוניה אינה מסתירה את הכאב. הנה למשל כשמתברר שאניה חולה, מנחמת הרופאה את אמה “בקול רגשני”, מזכירה לה שהיא עוד צעירה ולכן “‘יהיו עוד ילדים.’ אבל אימא לא רצתה עוד ילדים, מה גם שרפואת הנשים הסוציאליסטית הרסה את מערכת הרבייה שלה.” על התקופה שבה גדלה בברית המועצות היא מציינת ביובש, “לא חווינו טיהורים, לא מלחמה, לא דה-סטליניזציה שהעלתה על נס את הכנות. היינו שייכים לתקופה שבה אפילו חתולי רחוב ידעו שהתוכנית האוטופית הכבירה של המדינה היא לא יותר מאשר בדיחה.”

אחד מסממניו החינניים של אמנות הבישול הסובייטי הוא השימוש הרב שהוא עושה ברוסית, בתוך הטקסט העברי. מילים רבות מתועתקות אך מוסברות: הנה למשל ההבדל בין דַסְטָאט (להשיג במאמץ) לבין קוּפִיט שפירושו לקנות סתם, משבר הטילים עם קובה הוא קַריבְּסְקִי קְרִיזִיס, חוץ לארץ הנכספת היא זַגְרַנִיצָה, ושם החיבה (או הגנאי?) לחרושצ’וב הוא קוּקוּרוּזְנִיק, שנגזר מהמילה קוקורוזה, כלומר תירס, וזאת משום מאמציו הבלתי נלאים של המנהיג שעלה לשלטון אחרי מותו של סטלין להחליף את הלחם בתירס כמאכל הבסיסי של בני עמו.

סוגיה מעניינת במיוחד לקוראת הישראלית נוגעת בהשתייכותה הלאומית של פון ברמזן. אמה יהודייה. אביה רוסי. היא וגם אמה מרגישות רוסיות לחלוטין. עד כדי כך שכאשר היגרו לפילדלפיה התחוור להן שמיטיביהן היהודים המקומיים רואים בעין מאוד לא יפה את הצורך שלהן להציב עץ אשוח לכבוד חג המולד. (לא היה להם מושג, היא זועקת בלבה, שבברית המועצות אסור היה במשך שנים לחגוג את חג המולד!). לראשונה קיבלו חנוכייה, ולא ממש ידעו מה לעשות בה ולראשונה חגגו את ליל הסדר. אין ספק שתרבותן, השתייכותן, הזדהותן הרגשית העמוקה, נתונה לרוסיה ולהיסטוריה שלה. מנחם, סבה של פון ברמזן, היה קומוניסט מושבע עטור מדליות ממלחמת העולם השנייה, ששירת כקצין מודיעין בצי הסובייטי. אי אפשר שלא לתהות, חרף הרוסיות העמוקה והנלהבת שלהן, מה בכל זאת הייתה שפת האם שאליה נולדו בני משפחתן כמה דורות לפניהן (יידיש, לא כן?) ולאן וכיצד נעלמה המורשת הלאומית המקורית שלהן. “‘אנחנו לא יהודים'”, מסבירה אמה לילדים אנטישמיים בהירי שיער, “‘אנחנו ממוסקבה'”, ולא ברור אם היא חומדת לצון בחשאי, או שהיא עצמה מאמינה בכך: שהיא מוסקבאית יותר מאשר יהודייה.

בתקופה הראשונה, אחרי שגלו ממולדתן, אבד לה, לאניה, טעם החיים, תרתי משמע. “ללא הפאתוס הפוליטי, הכנסת האורחים ואותה הילה הרואית של מחסור, האוכל נהפך לעניין שולי”, כך סיפרה. הטעם, העניין, התשוקה, שבו אליה כשהחלה לשחזר מאכלים מאותה מולדת רחוקה, והחלה לכתוב ספרי בישול. אבל יוצא בלא כלום אי אפשר, ולכן גם את אמנות הבישול הסובייטי היא חותמת בכמה מתכונים השאובים מתוך מגוון הסיפורים שסיפרה והזיכרונות האישיים והכלליים, שהעלתה באוב. גם מי שאינו חובב בישול אינו יכול שלא ללכת שבי אחרי הספר, שמעניק שפע של ידע ועמו גם קרבה חוויתית אל המציאות הסובייטית שהייתה, ולמרבה השמחה איננה עוד.