כשפנה אלי יהודה ויזן, עורך סדרת ספרי העיון "כתבי מופת בפואטיקה ואסתטיקה" בהוצאת דרש ושאל אותי אם אני מוכנה לתרגם את המסה של ג'ורג' אליוט "רומנים מטופשים שכותבות גבירות" (Silly Novels by Lady Novelists) תהיתי: את כולו? כולל הדוגמאות? 

כן, השיב ויזן. 

קצת התפלאתי. המסה שכתבה אליוט (באוקטובר 1856) כוללת ציטוטים רבים מתוך רומנים בני זמנה. והרי איש אינו מכיר אותם כיום, אמרתי לעצמי. אז איזה ערך יש בציטוטים מתוכם? 

חשבתי (וטעיתי כל כך!) שדי בתכנים העיוניים שניסחה אליוט במסה שלה, שכן הם לבדם מבארים למה התכוונה. ובשביל מה "להוכיח" את דבריה בפני קהל שאין לו גישה אל הספרים הללו, וודאי שאין מי שמתעניין בהם כיום?

כאמור – טעיתי, ובדיעבד שמחתי שוויזן ביקש שאתרגם את המסה בשלמותה.

כי כשהתחלתי לתרגם הכול, הבנתי עד כמה הדוגמאות חשובות, וכמה תוקף ומשמעות הן מוסיפות לדבריה של אליוט. ובעיקר – כמה שהן משעשעות! במיוחד לאור ההערות והתגובות שמוסיפה להן אליוט.

כל אחד מהציטוטים נבחר כדי להדגים תופעה "ספרותית" שאינה יכולה אלא לעורר השתאות, וכולן מאפיינות כתיבה קלוקלת, עלובה ויומרנית שכולה בורות וחוסר כל כישרון כתיבה. 

למשל: אליוט מבקשת להראות כי הכותבות הללו פשוט לא מכירות את המציאות, הן "לא שוחחו מעולם עם אף סוחר", והיא מוסיפה בלגלוג – "אלא אם עשו זאת מחלון של כרכרה", שהרי מדובר בנשים אמידות שהכתיבה שלהן היא מעין תחביב או שעשוע. הן "מעולם לא התנסו בשום עוני", ועם זאת גם "אינן מדייקות בתיאור החברה הגבוהה שהן מן הסתם משתייכות אליה". בעצם, "אינן חושפות שום היכרות עם אף צורת חיים אחרת". שום דבר שהן מתארות אינו סביר. הנה למשל מונולוג של ילדה בת ארבע וחצי מתוך הספר פיצוי (בירור קצר העלה שכתבה אותו העיתונאית והסופרת האמריקאית אן המפטון ברוסטר). הילדה "מדברת בסגנון אוסיאני[1]", מציינת אליוט:

"הו, אני מאושרת כל כך, סבתא; ראיתי – ראיתי אדם מופלא כל כך; הוא כל מה שיפה – כמו ניחוח פרחים, והנוף בבן למונד; לא, יותר מכך – הוא דומה למה שאני חושבת ורואה כשאני מאושרת מאוד מאוד, והוא גם דומה לאימא, כשהיא שרה. והמצח שלו הוא כמו הים הרחוק ההוא," וכן הלאה… בסופו של הציטוט הארוך (הוא נמשך עוד ועוד), כותבת אליוט ביובש: "ההדגשות במקור"… 

בציטוט אחר, מתוך כתיבה נואלת של סופרת אחרת, כותבת אליוט בשנינות, בסוגריים: "האותיות המודגשות ואי החלוקה למשפטים הן של הסופרת האלמונית, ואנחנו מקווים שהן עוזרות לך להבין". (כמובן שלא…)

ציטוטים אחרים מדגימים קלישאות, גיבובים של "התפלספויות" מגוחכות, בלבול במטרות הכתיבה, ומראים כיצד איך הן אוספות כל מיני "שיירי אקראיים מתוך ספרים אחרים", "מכל הבא ליד" קטעים מתוך רומנים שאותן גבירות קראו. אליוט ממיינת את השטויות ה"ספרותיות" על פי זניה השונים של הכתיבה: "המבעבעת, הצדקנית, או הקפדנית". בפתיחת המסה היא מדגישה ש"יש לשים לב במיוחד לזן המערב את כל הטיפשויות גם יחד. זוהי מעין תרכובת של הבל נשי", ש"אפשר למצוא בתוכה את רוב הרומנים הללו". את הסוג הזה היא מכנה "זן הדעת והמגבעת" – רמז לכך שגיבורת הסיפור "היא לרוב יורשת עשירה, כנראה גם אצילה בזכות עצמה", והיא מתמודדת ("כנראה") "עם ברון מרושע, דוכס חביב, ובנו הצעיר והמפתה של מרקיז, כמאהבים". 

גונבה לאוזני השמועה שהסוגה המצליחה ביותר כיום (בארץ? בעולם?) היא זאת המכונה "ספרות רומנטית". 

בשבוע הספר צבאו הקוראות הצעירות, כך דווח בתקשורת, על דוכני ההוצאות שמתמחות ב"ספרות" הזאת, ומהספרים הללו, מקוראותיהם, נובעות כנראה עיקר ההכנסות של המו"לים. יש להניח שהרומנים המכונים "רומנטיים" תואמים במדויק את זן "הדעת והמגבעת".

באשר לרווחים הכספיים המופלגים – גם על כך יש לג'ורג' אליוט מה לומר: לא במסה שתרגמתי, אלא באחת אחרת, שמופיעה גם היא בספר: "מלאכת הסופר", שאותה תרגם אביעד שטיר. את מי שכותבים ספרים קלוקלים שהורסים את טעמם של הקוראים, רק כדי להרוויח מהם כסף, משווה ג'ורג' אליוט ליצרנים של בדים המכילים חומרים רעילים, שעלולים לפגוע בבריאותו של מי שילבש את הבגדים התפורים מהם. יצרן מהסוג הזה היא מגנה: "באמת לא אכפת לו משום דבר, למעט הכנסתו". 

אליוט משוכנעת שעל כל סופר מוטלת החובה "לתעב ספרות רעה בכל ליבו, עד כדי כך שלא יוכל עוד ליצור אותה בשיוויון נפש, אפילו אם הזולת אינו מתעב אותה", כי הסופר חייב לדעת שהיא פשוט רעילה ומסוכנת לקוראיה! 

וזה לא שהיא מתנגדת לכך שסופרים ירוויחו כסף תמורת עבודתם! להפך! "לגיטימי שהוא [הסופר] יגבה את המחיר הגבוה ביותר שיצליח להשיג בכבוד תמורת מיטב עבודתו", אבל, היא מסייגת, "לא לגיטמי שהוא יזרז או יאלץ את עצמו להפיק עוד עבודה, ואפילו לא שיחזור שנית על עבודה שכבר נעשתה, על ידיו ועל ידי אחרים, כך שעבודתו אינה מרימה תרומה ממשית, וזאת רק כדי להביא את הכנסתו לרמה מנקרת עיניים". 

סופר, היא קובעת נחרצות, "חייב להוציא מרשימת מטרותיו את מטרת ההתעשרות" (ולכן גם אסור לו להיכנס למצוקה "שתכריח אותו להרוויח סכומי כסף גדולים כדי לשלם חשבונות").

אני יודעת שעמיתי הסופרים ירימו גבה לנוכח הדברים הללו, כי באמת, מי בכלל מנסה, או מסוגל, להתעשר מכתיבה?

אז זהו, שכותבי הרומנים הרומנטיים כנראה מצליחים בכך, ועוד איך! יש גם ידיעות על כותבים ש"עשו מכה" עם ספר ראשון שפרסמו באמזון. האתר מפרסם אפילו הנחיות – איך לכתוב רב־מכר שיניב רווחים מופלאים… ברור שהמטרה היא כספית גרידא.

כשהתחלתי לתרגם את "רומנים מטופשים שכותבות גבירות" חשתי הסתיגות מסוימת. האם אין לנו כאן עניין עם מיזוגניות עצמית? אישה שמרשה לעצמה ללעוג לבנות המגדר שלה, רק כי הן נשים? 

אבל לקראת הסוף הבנתי שנהפוך הוא. יהודה ויזן ציטט בהקדמה לספר את המסקנה החשובה מאוד שאליוט מגיעה אליה במאמר: "ברגע שאישה מגלה גאונות, או כישרון אמיתי, השבחים שהיא זוכה בהם מתמתנים, ואילו הביקורת מחמירה. נוצר מעין איזון תרמו־דינמי: כשכישרונה של אישה אפסי, השבחים העיתונאיים מגיעים לנקודת רתיחה; כשהישגיה בינוניים, הטמפרטורה מזכירה יום קיץ חמים, וכאשר הכותבת מצטיינת, ההתלהבות של הביקורת יורדת אל נקודת הקיפאון."

למעשה, אליוט מציגה עמדה אנטי מיזוגנית: היא מראה שסופרות חייבות להצטיין הרבה יותר מסופרים, כדי לזכות בהערכה. "נשים", היא כותבת, "יכולות בהחלט להשתוות לגברים", וממשיכה וכותבת על סופרות שכותבות "רומנים לא סתם טובים, אלא משובחים". לא זו בלבד, אלא שאלה "רומנים יקרי ערך ובעלי ייחוד, שונים מאוד מאלה שגברים מסוגלים ליצור".

אכן…

הספר שקיבץ וארגן יהודה ויזן מרתק, וגם, כאמור, משעשע מאוד בחלקו. מומלץ בחום!

[1] אוסיאן – משורר סקוטי בן המאה ה־18 שהשפיע על התנועה הרומנטית־לאומית באירופה.

הוצאת דחק, סדרת דרש, כתבי מופת בפואטיקה ואסתטיקה, 2025
עורך: יהודה ויזן
מתרגמים: עופרה עופר אורן, אביעד שטיר, שירלי פינצי לב.
77 עמ'

אפשר למצוא את הספר בחנויות הספרים. למשל – כאן, וגם – כאן