את הרומן – או שמא נובלה? – אימה בהר יכול מן הסתם לכתוב רק מי שמכיר מקרוב את ההרים בשוויצריה, ויודע היטב איך הם נראים, איך הם משתנים, עד כמה הם מגוונים בחלקיהם השונים, בחילופי השעות והעונות, וכמה הרבה אפשר לספר עליהם ולתאר אותם.

ויש כמובן גם צורך בכישרון יוצא דופן כדי לכתוב יצירה כזאת. 

היו רגעים במהלך הקריאה שהרגשתי שאני צופה ברצף של דימויים חזותיים, לא מילוליים – תמונות שהן סטטיות, אך בה בעת גם נעות ומתחלפות, אולי מין סרט נוף קולנועי שמצוייר במילים בלבד.

הספר כולו הוא הישג אמנותי נדיר. 

יש בו, כמובן סיפור, עלילה, כפי ששמו מרמז. הוא נפתח במפגש של קבוצת כפריים שחיים ביישוב קטן למרגלות האלפים השווייצריים. (בשלב די מוקדם בסיפור מתחוור לנו שבעצם מי שמספר את הסיפור הם אנשי הכפר, כי מופיעים פעלים ושמות גוף בגוף ראשון רבים: "עמדנו", "מעלינו", "עלינו", "לנו"). הם מתלבטים אם לעלות אל ראש ההר הסמוך לכפרם, כדי למצוא שם לעדרי הכפר כרי מרעה חדשים, עשירים יותר. כבר עשרים שנה שאיש לא העפיל לפסגה, בעקבות אסון שאירע שם, אבל צעירי הכפר לא היו עדים למה שקרה אז, או שפשוט שכחו את הפרטים. כשנערכת הצבעה, רוב התושבים נעתרים להצעתו של ראש הכפר ומחליטים שמשלחת של שבעה גברים אמיצים (או חסרי מודעות והבנה) תיקח את הפרות, ובעוד שלושה חודשים ישובו לכפר, במצב כלכלי משופר.

אחד מהשבעה הוא ז'וזף, שאליו הלב יוצא במיוחד, שכן אנחנו מלווים את ההתלבטויות והחששות שמשמיעה אהובתו ויקטורין. היא כל כך רוצה שהוא לא יצטרף למשלחת! אבל הוא משכנע אותה: כך ירוויח די כסף והם יוכלו להתחתן ולקנות מיטה ומצעים. אהבתם, קרבתם, הדאגה ההדדית שלהם נוגעות ללב, ואנחנו כל כך רוצים להאמין שהפרידה ביניהם, שמתרחשת בדרך אל הפסגה, תהיה זמנית. ז'וזף מבטיח לאהובתו שמדי פעם תוכל לבקר אותו שם למעלה, וגם הוא יגיע למטה לביקורים, כך שממש כדאי להם לקחת על עצמם את הפרידה הזמנית.

כמה נוגעת ללב התהלוכה העולה אל ההר. שמחת תושבי הכפר. זרי הפרחים שהכינו הנשים הצעירות כדי לעטר את ראשי הפרות. ההתרגשות. הציפייה. התקוות.

וכמה עצוב ההמשך. שמו של הספר מרמז גם עליו.

לראשונה הבנתי למשל לאשורו את הביטוי "חבל על חלב שנשפך". לראשונה פגשתי יצירה שבה נוף – הר – עובר האנשה שביטוייה משכנעים כל כך, מפחידים ועוצרי נשימה: "'ראש הכפר, זה בגלל שרצית להילחם במשהו חזק ממך, […] והוא אכזרי כשהוא מתערב.' מן הסתם הוא דיבר על ההר. 'יש מקומות שהוא שומר לעצמו, יש מקומות שהוא לא מרשה לבני אדם להיכנס אליהם'".

כי הסיפור עצמו אינו אלא השלד שעליו נבנה העיקר: היופי המרהיב, עוצר הנשימה שבתיאורי המקום. 

חייבים כמובן לציין כאן את עבודתה של המתרגמת רמה איילון, שגם הוסיפה לספר אחרית דבר. אני לא קוראת צרפתית ולכן לא יכולתי להשוות את הטקסט למקור, אבל הקריאה הנעימה, השוטפת, וכאמור – היופי המאיר מכל פסקה ומכל עמוד, הם בלי ספק הישג גם שלה. 

הנה דוגמה: "כל שהיה עליה לעשות הוא להעמיד פנים שהיא בודקת את העשב הצומח שם. אנשי המשמר לא חשו בדבר. מזג האוויר היה עדיין נאה בשמיים, שנצבעו כחול כהה מקצהו האחר של העמק עד קצהו האחר, בין שני המדרונות המוריקים; היא הלכה במזג האוויר הנאה. הנחל זרם לצידה. דומה היה כי מפלס המים ירד במידה ניכרת בשבוע האחרון, שכן רוב השלג כבר נמס על הפסגות. המים גם החליפו צבע; מִלְבָנים עכורים הם נעשו שקופים כמו זכוכית של בקבוק, וחשפו את האבנים הגדולות שריצפו את קרקעית האפיק. מזמן לזמן הייתה טרוטה חולפת ביעף מעל האבנים, ואז תוחבת את ראשה מתחת לזיז התלוי מעל גדת הנחל, ומניחה לעצמה להתנדנד ברפיון עם זרם המים". (התיאור הזה מטרים אירוע טרגי שיתרחש בהמשך).

ועוד דוגמה (אחת מיני רבות מאוד!): "למעלה פגעו העיניים סוף־סוף במין ערפל חיוור שהמשיך שמיים דמויי אדמה רטובה; ואז, בזווית ישרה, הגיע הקרחון, מצועף באופן זה בחלקו העליון אך לא בתחתון, כך שהוא מאיר מקומות מסוימים בירוק, ואחרים בכחול. בכל מקום שעדיין היה בו שלג, הוא האיר בירוק; במקומות אחרים היה הכפור חשוף, וצבעו הזכיר את זה הנגלה כשמסתכלים מבעד לפיסת זכוכית כחולה. הקרחון הזדקר ובד בבד נפל; פנה כלפי מטה ובד בבד לא זע: אשד של אלף מטרים ויותר, שהפך לאבן בעודו שומר על המערבולת, הבעבוע, ההתנחשלות, התנופה, ההתרסקות וההפוגות; ולבסוף, בבסיסו, הוא המשיך כסדרו, בדמותו של פלג מים שנפלט מבעד לסדק אחרון, בין מה שנדמה כשני טפרים לבנים גדולים ששוליהם שחורים".

ועוד אחת (קשה להתאפק נוכח יופיים של הדברים!): "כוכבים המשיכו להפציע בשמיים, מתווים ריבועים, משולשים, פסים. לבסוף הופיעו כל הכוכבים; יכולת לראות שאפילו אחד לא חסר, אילו רק היה אפשר למנות אותם"…

כל כך יפה! מי צריך לנסוע לשוויצריה, כשאפשר לקרוא את התיאורים הללו ולהיות שם, כמעט במלוא החושים…

הוצאת ספריית רות, 2025
מצרפתית: רמה איילון
158 עמ'