מצוות "ואהבת לרעך כמוך" מבטאת את שלילתה הקיצונית של התוקפנות הטבועה באדם וזו דוגמה מצוינת לדרכו הלא פסיכולוגית של האני העליון של התרבות.
קיומה של המצווה הזאת היא מחוץ לגדר האפשר. שפעה מופלגת כל כך של אהבה עשויה רק להפחית את ערכה, אבל אין היא עשויה להחדיל את הרעה.
התרבות מתעלמת מכל אלה. היא מזכירה שוב ושוב, כי ככל שקשה יותר לקיים את המצווה, כך גדולה יותר זכותו של מי שמקיים אותה. אבל מי שנוהג לפי צו זה בתרבות ימינו אינו אלא מקפח את עצמו לעומת מי שמתעלם ממנו.
אכן, מה גדולה המכשלה שהתוקפנות נותנת לפני התרבות, אם עלולה ההגנה מפניה לאמלל אדם ממש כתוקפנות גופה? המוסר המתקרא טבעי אין לו כאן להציע לך דבר מלבד הסיפוק הנרקיסיסטי שתהיה בעיני עצמך טוב מזולתך. המוסר הנשען על הדת מעלה, בהגיעו לנקודה זו, את ההבטחה לעולם טוב יותר בבא. אבל דעתי היא, כי תוכחת המוסר תהיה לשווא כל עוד לא יראה בעל המידות הטובות את שכרו כבר בעולם הזה.
כשאומרים: "ואהבת לרעך כמוך" למה בדיוק מתכוונים? לאהוב כל נברא בצלם, יהיה אשר יהיה, גם מי שפוגע בך ומסכן את חייך וחיי משפחתך? גם מי שעויין בגלוי את דרך חייך, מזלזל בהשקפותיך ובאמונותיך ומאחל לך כל רע? האם מרמזים כאן לתורתו של ישו, להגיש את הלחי השנייה, לאהוב את אויבך? יש משהו מעוות ומסולף בדרך מחשבה כזאת, שמנוגדת לכל הטבעי וההגיוני. אפשר לקבל גישה זו כשמדובר ב"רעך שהוא כמוך", שרואה עין בעין כמוך ומוכן לכבד את דעותיך גם כשצצים ביניכם חילוקי דעות, אבל להצהיר על אהבה למי שרוצה ברעתך, זאת כבר צביעות, וכך גם לגבי ה"אחדות" המזוייפת שמנסים לכפות עלינו. לא תיתכן אחדות כזאת בין אנשים, שחלקם מתנשאים על החלק האחר, מזלזלים בו ומאחלים לו מוות בייסורים, ויהיו אלה נוח'בות של חמאס, נוער גבעות או רבנים משיחיים וחסידיהם.
כמה עצוב וכמה נכון ומדוייק. מציאות חיינו, 6/25 מוכיחה זו. כתבתי על כך בבלוג שלי – https://myreadingpoetry.blogspot.com/2025/06/511.html