אולי, כשם שיש חיידקים טובים ורעים, יש גם לא־מודע טוב ורע, וכדאי לפעמים לנסות להגיע אל הלא־מודע־הטוב הזה כדי למצוא מעט נחמה. אין לי מושג איזו דרך מגיעה לשם: אולי בבדיקת חמץ של הנפש, שמישהו עוד עתיד להמציא.
גם אני השתתפתי בטקסים האלה, ודאי משום שהם ענו על צרכים חיוניים שלי. השמירה והדאגה על הפסח היו גם שמירה והגנה עלי, ודווקא במסגרת הקשוחה הזאת הרגשתי מוגן. בילדותי היו לי הרבה יותר לא־מודע והדחקות מאשר מודע.
ודווקא היום, כשאני מרשה לעצמי לאכול הכול (במגבלות הצמחונות), חסרים לי הטעמים המוגבלים של מאכלי הפסח. היו לנו המעדנים המיוחדים לחג: קומפוט תותים, למשל, או שוקולד רוזמרי שווייצרי, שכשרותו הייתה מהודרת יותר מאשר שוקולד עלית. היו גם טעמים אחרים שעד היום מעלים בפי רוק יותר מהמעדני המשובחים ביותר שטעמתי אחר כך בחיי: עוגת אגוזים של פסח, רטובה מדי וקצת שרופה, שנאפתה על הגז בסיר פלא; המרק הקר שאוכלים פעם אחת בשנה, בליל הסדר, מיד בתחילת "שולחן עורך": ביצים קשות קצוצות במי המלח של טבילת הכרפס; ה"סנדוויץ" של "כורך": מצה, חזרת, חסה וחרוסת; ואפילו סתם מצה שמורה, בעבודת יד.
[…]
היו לנו עוד הרבה החמרות: אם מאכל כלשהו נפל על הרצפה, הוא נזרק מיד (זה היה מצער במיוחד אם החליק מהיד תות, פרי יקר, שזה עתה החלה העונה שלו); כל הירקות שאפשר לקלף — נאכלו מקולפים בלבד; לא השתמשנו בירקות יבשים כמו שום. גם דברים שאינם ראויים למאכל כלב — זה הכלל ההלכתי לכשרות בפסח — היו צריכים הכשר מהודר, כמו מטהר אוויר לשירותים. במשך שנים, המטהר היחיד אצלנו נשאר מותג משנות השבעים, פְליט בריח לימון, שניחוחו תמיד עולה באפי כשאני נזכר בפסח. מאכלים חדשים לא נכנסו הביתה בפסח בקלות גם אם זכו בהכשר הבד"ץ. בקיצור, פסח היה חג השמרנות, שבו דבקים בכלל "חדש אסור מן התורה" — "חדש", במקור, הוא החיטה הטרייה, שאסור לאוכלה לפני הנפת העומר. אבל החת"ם סופר הפך את הביטוי הזה לדימוי ולמובן הרחב המקובל היום, על כל פנים, בפסח.
כשאמא היתה מספרת למשל על חומרה ששמעה בבית הרבנית ג', שבמשפחתה לא אוכלים שום מוצרי חלב או לא קונים כלום במהלך הפסח, נשמע הדבר כאילו ביתנו הוא מאורת פריצים. תמיד חששתי שמא ההחמרה הזאת תאומץ בשנה הבאה, כי כבר אז הבנתי שאפשר רק להחמיר יותר ויותר, אך לעולם אי אפשר להקל. ההלכה היא סך כל ההחמרות והסייגים שהתווספו במהלך הדורות.
ככל שרבנים מחמירים יותר היום כן הם נחשבים גדולים יותר בתורה והציבור דבק בהם. לרבנים שנוטים להקל מתייחסים כאל פורצי גדרות ויש להם חסידים בודדים. מי שאוהבים "קוּלוֹת" — הקלות — ממילא לא עושים לעצמם רב. זאת המגמה בעשרות השנים האחרונות, והיא עשויה כמובן להשתנות: אולי בכל זאת יש גבול אפילו להחמרות. לימים, כשפרצה מגיפת הקורונה, מעניין היה לראות איך השמירה על התקנות החדשות נכנסת מיד לדפוסים המוכרים של הגבלות הכשרות לפסח. מי שהחמיר בפסח לא התקשה לאמץ את שטיפות הידיים, החיטויים, הרתיעה מנגיעה בדברים מסוימים וכיוצא בזה.
גם אני התגאיתי בהחמרות הפסח של אִמי, אבל לפעמים לבי נחמץ: אם הוזמנתי למשל בחול המועד פסח לבית של חבר, או בטיולים של תנועת הנוער, שילדים אחרים הביאו אליהם מצה בשוקולד למריחה (גם שרויה וגם חשש לציטין — מה זה לציטין למען השם? לא היה לי מושג, אבל המילה עצמה נשמעה לי רעילה). כמעט הכול מסביב היה חשוד בחמץ, ולא היה אפשר לקנות שום דבר בחוץ.
איך המאמינים הפכו את האמונה והחגיגיות של פסח ושל ליל הסדר למשהו קטנוני כל כך, מאיים ורועץ. התוצאה היא, כמובן, נסיונות אינספור של הונאת אלוהים (כי את הרבנים אי אפשר להונות – הם אלה שממציאים טריקים חדשים להונאה), כך שהיום יש פסטה כשרה לפסח, לחמניות כשרות לפסח, שקדי מרק כשרים לפסח – הכל מלבד לחם ופיתות, שאכילתם גרועה כנראה מכל דבר תועבה, ומזון לבעלי חיים, שנדרשים גם הם לאכול עשר בלבד.. בדיוק כמו מעלית שבת ופלטה לשבת ועוד ועוד. בילדותי לא עלה בדעתנו להכניס חמץ הביתה בפסח, אם כי היינו חילונים גמורים. היום אני ממלאת את הפריזר בלחם, שלא יחסר. ככה זה כששומרי ההלכה מחמירים יותר ויותר, ולאן נגיע?